§12 סקירה כללית    🔗

באמצע המאה האחת־עשרה לערך, לפני הספירה הושלם המעבר מן השלטון הקדום, הפטריארכאלי, של בתי־אבות למשטר המלוכה המסודרת בישראל. שתי תקופות כבר עברו על העם: א) ימי הנדידה, שבהם לא היתה לו ארץ משלו והיה נע ונד בארצות הישוב או במדברות שבין ארם־נהריים ומצרים; ב) הימים שאחרי כיבוש ארץ כנען, שבהם התרגל לחיי ישוב על אדמתו אבל עדיין לא היה לו משטר־מלכות קבוע. וכעת הוא נכנס לתקופה שלישית בדברי ימיו – תקופת בניין המדינה. ההתפתחות ההיסטורית בישראל מתקדמת לפי חוקים קבועים: עם נודד נהפך לעם של ישוב, ואחר כך – לאומה מדינית. הגלגול החדש בא לא רק בתוקף הכרח פנימי אלא גם בתוקף הכרח חיצוני. במאה הי"א כבר היו כל העמים מסביב לישראל מסודרים בבריתות־מלוכה קטנות או גדולות, הפלשתים מים, אדום מנגב, מואב ועמון מקדם, הארמים מצפון – כולם הקיפו בחוג צר את אדמת ישראל ונכונים היו לפשוט עליה בכל שעת־כושר. רק הצידונים מצפונית־מערבית שכנים שלווים היו. התנפלות העמים השונים, וביחוד הפלשתים, הכריחה סוף סוף את שבטי ישראל המפורדים להתאחד ולשׂים בראשם מלך כמפקד הצבא העליון. רצון העם נתגלה במלואו בדרישתו אל שמואל, שהמסורת המקראית שמרה עליה: “שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו”.

שאול, גיבור חיל משבט בנימין, בחיר־העם הראשון, התחזק על כסאו בזכות מעשי גבורתו לשחרור עמו. איש מלחמה היה, מנהיג העם ומגין על אדמתו. עיקר מלכותו היתה הגנת האומה על נפשה. בימי המלך שמלך אחריו, דוד, אבי בת־המלכות משבט יהודה, התרוממה מלכות ישראל למדרגה גבוהה מזו. האומה המאוחדת עברה מן ההגנה אל ההתקפה. קמה מלכות תקיפה שאינה מסתפקת בשמירת אדמתה אלא שואפת להרחיב את גבולותיה. הגיבורים אשר לדוד, ההולכים בראש צבא העם, כובשים את האויבים ושׂמים אותם למס. מעתה מלכות ישראל מוקפת כמה מדינות, הכפופות לשליט הגדול מבית יהודה. והכנענים בקרב הארץ הולכים ונטמעים בעם ישראל. אחרי תקופה קצרה זו של תקיפות צבאית באה תקופת התפתחות שליוָה של תרבות ומסחר. העם שבא אל המנוחה ואל הנחלה עוסק בשכלול חייו הפנימיים. איש החיל מימי דוד מפתח מעליו בימי שלמה המלך את חרבו ונהפך לאיש שלום. יושב הוא במנוחה “תחת גפנו ותחת תאנתו” או שולח בסיוע הצידונים אניות־סוחר למרחקים. החיים העירוניים הולכים ומתרחבים. הגידול הכלכלי של העם מתפתח במהירות יתרה. מעתה בני ישראל מתחרים לא עם הפלשתים הלוחמים אלא עם הצידונים הסוחרים. תרבות החרושת מתישה קצת את החוסן הצבאי של המדינה – ושוב היא נעשית מטרה לחיצי שׂונאיה מבחוץ.

ואולם השׂונאים החיצוניים אינם מסוכנים כל כך לאומה מדינית תקיפה כסכנת פירוד־הלבבות שנתגלע מבפנים. הניגוד הישן של השבטים מתחיל מבצבץ מבעד לאחדות הממלכה. בני אפרים שהיו לפנים, לפני מלוך מלך בישראל, בעלי “הבכורה” בשבטי ישראל, אינם רוצים להשלים עם בכורתו של שבט יהודה, שיצא אל במת ההיסטוריה רק בימי שאול ונעשה ראש וראשון; בית דוד משבט יהודה היה, ובנחלת יהודה נמצאה עיר הבירה של הממלכה – ירושלים. מתחילה מחלוקת על דבר ההגמוניה. עוד בימי דוד קמה תנועה מתנגדת לבית המלכות (מרד שבע בן בכרי). ריכוז השלטון והכבדת המסים בימי שלמה הגבירו תנועה זו, ולא עברו ימים מועטים עד שנבעה הפרץ הגדול. לאחר אחדות של מאה שנה נתפרדה הממלכה לשתי מלכויות מיוחדות: מלכות אפרים (או ישראל) בצפון ומלכות יהודה בדרום.

תקופה קצרה זו בדברי ימי ישראל חשובה עד למאד. במשך ימי מלכותם של שלושה מלכים – שאול, דוד ושלמה – גדל ורחב לא רק הפרצוף המדיני אלא גם הפרצוף הרוחני של האומה הישראלית. עבודת יהוה נעשתה שלטת בארץ, ואף היא שואפת להבליע את הפולחנים המקומיים כמו שהמדינה שואפת להבליע את השבטים והמשפחות. הדת הלאומית גדֵלה על חשבון הדת העממית או ההמונית. הריכוז המדיני והדתי הולכים שלובי־זרוע. תכלית האיחוד הדתי נבנה מקדש מרכזי נהדר בירושלים. אלא שכאן הפליג הריכוז ועבר את הגבול, שאליו יכול להגיע העם הצעיר אשר עדיין נותרו בו שיירי התייחדות של משטר השבטים. הכוח המושך אל המרכז מתרופף ואת מקומו תופס הכוח הדוחה מן המרכז.