(אלף ושמונים – אלף וארבעים שנה לפני החורבן השני, 970–1010 לפני הספירה).

 

§17 אישבעל ודוד    🔗

מן הזכרים של בית שאול נותר בחיים בנו אישבעל.¹ כנראה, חלוש היה ולא צלח למלוכה, אבל לימינו עמד שר הצבא התקיף אבנר, אף הוא ממשפחת שאול. בני בנימין, שבטו של שאול, וכן גם יושבי גלעד, ששאול הושיעם מכף בני־עמון, דרשו, כי שלטון המלוכה לא יסור מבית שאול ובנו יירשנו. אישבעל קבע דירתו בעבר הירדן, בעיר מחניים שבגלעד, וצבא אבנר היה לו לסתרה. ודאי עבר לשם כדי להתרחק מן הפלשתים, שהיו אחרי נצחונם סכנה תמידית למרכז הארץ. במקלט רחוק זה, שבן הגיבור המת נמלט לשם ברפיון ידיים, משחוהו בני בנימין והגלעד למלך. ובני אפרים ושבטי הצפון החזיקו בידיהם. רק שבט יהודה עמד לצד דוד גיבורו וחשבהו מוכשר יותר להגן על המדינה מפני אויביה מבחוץ. מתוך בטחון בכוח בני שבטו עבר דוד מיד אחרי מות שאול מצקלג של פלשתים לעיר חברון שביהודה. לכאן באו זקני שבט יהודה ומשחוהו למלך. דוד ניסה להטות לצדו גם את יושבי גלעד, אבל לא הצליח.

וכך היו לעם ישראל בעת ובעונה אחת שני מלכים: דוד מלך על שבט יהודה ואישבעל על כל שאר השבטים. פרצה מלחמת אזרחים. צבאותיהם של שני המלכים המתחרים היו פוגעים זה בזה. לקראת המפקד אבנר, מגן מלכות בית שאול, יצא יואב החרוץ, בן אחותו של דוד ושר צבאו. על הרוב היו אנשי דוד המנצחים. לפעמים היו אנשי־בינַיים משני הצדדים מכריעים את הקרב. באחד הקרבות הללו, סמוך לגבעון, ניצח חיל יואב, אלא ששמחת הנצחון מהולה היתה בתוגה: אחי יואב עשהאל הגיבור, שהיה “קל ברגליו כאחד הצביים אשר בשדה,” מת בחרב אבנר. יואב שמר את הדבר וגמר בלבו לנקום בידיו דם אחיו.

לא עברו ימים מועטים ומצבו של אישבעל נתרופף. בינו ובין אבנר אפיטרופסו פרצה מחלוקת בעסקי משפחה. אבנר לקח לביתו את רצפה, פילגשו של שאול, מה שמותר היה, לפי מנהג הימים ההם, רק ליורש כסא המלכות. אישבעל ראה במעשה זה עבירה על הנימוס, ואולי גם פגיעה בזכויות המלכות שלו, והוכיח את אבנר על פניו. אבנר התקצף והשיב: “היום אעשה חסד עם בית שאול אביך ולא המציתיך ביד דוד ותפקוד עלי עוון האשה היום! כה יעשה אלהים לאבנר וכה יוסיף לו, כי כאשר נשבע יהוה לדוד כי כן אעשה לו, להעביר הממלכה מבית שאול ולהקים את כסא דוד על ישראל ועל יהודה מדן ועד באר שבע”.² ואבנר קיים את דברי איומו. ייתכן, שנוכח בינתיים כי דוד עולה על אישבושת הרפה גם כגיבור מלחמה וגם כמושל מדינה. בכל כוחו התחיל להשתדל בדבר איחוד העם תחת יד דוד, והצליח להטות לצד מלך יהודה את בני בנימין שבטו ואת זקני שאר השבטים. וגם לדוד עצמו עשה חסד: בהשפעתו הוחזרה לו אשתו הראשונה, מיכל בת שאול, שהפרידו בינה ובין דוד בימי מלחמתו עם שאול והשיאוה לאחר. התחדשות חיתונו עם בית מלכות־שאול היתה חשובה לדוד גם מבחינה מדינית. אחרי השתדלות מוצלחה לטובת דוד בא אבנר לחברון לדבר עמו פה אל פה. אבל כאן ארב לו המוות. יואב הנוקם ונוטר מצא כאן מקום לקיים באבנר מצוות גאולת הדם: “ויטהו יואב אל תוך השער לדבר אתו בשלי, ויכהו שם החומש, וימת בדם עשהאל אחיו”. דוד המלך הצטער מאד על מות אבנר, שנהפך לו ממתנגד לבעל ברית ומסוגל היה למשוך לצדו חלק גדול של העם. בקינה קצרה המיוחסת לדוד נשמע הד התמרמרותו של העם על קצו הנורא של אבנר, שמת בידי גואל הדם בשעה שהיה עוסק בצרכי האומה: “הכמות נבל ימות אבנר? ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחושתים הוגשו, כנפול לפני בני עולה נפלת!”

לאחר שעבר אבנר לצד דוד נשאר אישבעל במחניים בלי שום משען. אנשיו בגדו בו ועברו אל דוד. ושנים משרי גדודיו החליטו להמיתו כדי לפנות מקום לדוד: “ויבואו כחום היום אל בית איש בושת, והוא שוכב את משכב הצהרים בחדר משכבו, ויכוהו וימיתוהו ויסירו את ראשו, ויקחו את ראשו ויביאו אל דוד חברון”. הרוצחים קיוו לקבל שכר, אבל לדברי הכתוב כעס עליהם דוד כעס גדול וציוה להרגם: “ואת ראש איש בושת לקחו ויקברו בקבר אבנר בחברון”. יחס טוב זה למתנגד המת עיקר יסודו לא ברגש אלא בחשבון מדיני: יורשו וחתנו של שאול חייב היה לחלוק את הכבוד האחרון לבן בית־המלכות הקודם בשעה שהתעתד לייסד בית־מלכות משלו.

מכל סיפורי המקרא יש ללמוד עובדה היסטורית אחת שאין בה שום פקפוק, רוב העם, שהלך תחילה אחרי בית שאול, פנה עורף לאישבעל לאחר שהוברר, כי יורש־עצר זה מחוסר לגמרי אותם הכשרונות, שהיו תנאי מוקדם להתהוות שלטון המלוכה. סכנת הפלשתים עדיין לא חלפה, ואחרי מות שאול ארב להם לישראל שעבוד חדש תחת עול זרים, לפיכך הוכרחו השבטים להתגבר על פניות משפחתיות ולהתאחד. בחירת דוד, גיבור העם, למלך על ישראל היתה הכרח מדיני.

 

§18 דוד מלך על כל ישראל בירושלים    🔗

כך נעשה דוד, לאחר שמלך שבע שנים בשבט יהודה, מלך על כל עם ישראל. זקני כל השבטים באו אליו לחברון ו"משחו" אותו – סמל העליה על כס המלוכה.³ הארץ, שנזדעזעה עד היסוד על ידי המהומות שמבית ומחוץ, תלתה כל תקוותיה בבחירה החדש, ותקוות אלו נתקיימו במילואן.

אחד ממעשיו הראשונים של דוד היתה יצירת מרכז מדיני ורוחני חדש בארץ המפוררת לשבטים. עד כאן לא היו בארץ ישראל לא עיר־מלוכה ולא מקדש־מלך. בימי שלטון אפרים היו שילה ומקדשה מקום כינוס לשבטי מרכז הארץ. בימי שאול היתה גבעת־בנימין מקום מגורי המלך, אבל לא היתה למרכז, לא מבחינה מדינית ולא מבחינה דתית. ומקדש המעט שבנוב בטל לאחר שהשמיד שאול את כהניו. לפיכך היה לו לדוד ליצור קודם כל סמל העם המאוחד – עיר מלוכה לכל ישראל. מעשה רב זה נעשה מתוך מלחמת מצוה, שנערכה לשם ביעורם של שיירי הכנענים מן הארץ

על גבול נחלת בנימין ונחלת יהודה, על רמה גבוהה בין הרים ועמקים, נמצאה העיר הכנענית הקדומה ירושלים. עיר זו היתה מקום מגוריו של אחד ממלכי כנען, עוד לפני כיבוש הארץ בידי ישראל, כשהיתה עדיין כפופה למצרים, בכתובות מן המאה הט"ו מכונה עיר זו בשם אור־שלם (§1). אחרי כיבוש ארץ כנען היתה ירושלים, הבצורה בידי הטבע, אחת הערים שבני ישראל לא לכדו אותן, ובימי דוד היה עם היבוסים שולט בה. היבוסים נתבצרו כאן וישבו לבטח בקרב ישראל. מבצר עוז, היא מצודת־ציון שבראש הרים, הגין על העיר, ויושביה בטוחים היו מפחד אויב. אבל כשהגיע שבט יהודה לשלטון בישראל אי אפשר היה לו להניח בידי זרים את הרצועה שבין נחלת יהודה ונחלות שאר השבטים. צריך היה להשלים איחוד כל ארץ ישראל, ובמעשה זה התחיל דוד את מלכותו: נלחם ביבוסים ולכד את מצודת־ציון. היבוסים גורשו משם ודוד יצא מחברון ובחר בירושלים לעיר מלוכה. שם קבע דירתו במצודת־ציון, שנקראה על שמו “עיר דוד”, והושיב מסביב לו את גיבוריו, שליוו אותו בנדודיו וכעת היו לראשי צבאו. ומעיר צור הפיניקית באו חרשי עץ ואבן ובנו לדוד היכל מעצי ארז, בירושלים נתרבו הבתים ויושביהם. עיר זו שבתוך הנגב, בין יהודה ובין בנימין, גדלה ורחבה והיתה לעיר הבירה של מלכות ישראל המאוחדת.

דוד ביקש לעשות את עיר המלוכה שלו גם לעיר הקודש, למרכז הפולחן הלאומי. לתכלית זו צריך היה להעביר לשם משילה את ארון הברית הקדוש לעם. מימי חורבן שילה נמצא הארון – אחרי שנשבה זמן קצר בידי פלשתים – בקרית יערים (§8) הסמוכה לירושלים.⁴ דוד המלך חוגג, “בכינורות ובנבלים ובתופים ובמנענעים ובצלצלים”. כאן הוצג הארון באוהל מיוחד ועל ידו מזבח. במקדש עראי זה נתמנה לכהן אביתר (בן אחימלך שנהרג בנוב) שהלך אחרי דוד בכל נדודיו ונשא לפניו את האפוד. כהן גדול אחר, צדוק, היה מכהן “לפני משכן יהוה בבמה אשר בגבעון”, בנחלת בנימין. מזמן זה ואילך הולכת ונקבעת עבודת אלהים מסודרת. על פי הכתוב בספר דברי־הימים, המושפע אמנם מסדר העבודה בבית־המקדש בדורות מאוחרים, היו בימי דוד לא רק כהנים מקריבים קרבנות במקדש אלא גם לויים משוררים ומנגנים, ודוד עצמו “נעים זמירות ישראל”, היה המנצח על המקהלות. לאחר זמן ייחסו לדוד גם חיבור מזמורי תהילים. דוד הניח את היסוד הצנוע לריכוז עבודת יהוה בירושלים, ובא בנו יורש כסאו ושכללה.

 

§19 מלחמות דוד והרחבת גבולי הארץ    🔗

אחרי נצחונם על שאול בעמק יזרעאל, ליד הרי הגלבוע, ניסו הפלשתים שוב לשעבד את אדמת ישראל שעל הגבול. בדוד המלך ראו תחילה מעין בעל ברית או מושל כפוף להם ולא נגעו בו לרעה, אבל כשהוכרז למלך על כל עם ישראל ונתחזק בעיר המלוכה המבוצרה שלו, בירושלים, הרגישו הפלשתים את הסכנה שבדבר. מרגע זה ואילך התחילה שרשרת קרבות חדשים בין פלשתים וישראל, ובהם הגדילו אנשי דוד לעשות בגבורותיהם. על מלחמותיהם של הגיבורים הללו מפוזרים בסיפורי המקרא קטעי מעשיות, שהושאלו ממקור קדמון שלא הגיע לידינו, וכנראה היה מעין איליאדה היוונית.⁵ בחיל דוד היה גדוד מיוחד של גיבורים נבחרים, לפי הכתוב שלושים במספר. עמם נמנה שר הצבא יואב, אחיו אבישי, וראשי הגיבורים בניהו בן יהוידע, אלעזר בן דודו ועוד. על מעשה גבורתו של כל אחד מראשי הגיבורים מסופר במקרא בקיצור: אבישי “עורר את חניתו על שלוש מאות חלל”, כלומר המית בקרב אחד שלוש מאות איש; אליעזר בן דודו הכה בפלשתים “עד כי יגעה ידו ותדבק ידו אל החרב”; בניהו בן יהוידע הכּה מצרי אחד “וביד המצרי חנית, וירד אליו בשבט ויגזול את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו”. הגיבורים הללו מסורים היו לדוד בכל נפשם. פעם אחת “ודוד אז במצודה ומצב פלשתים אז בית לחם, ויתאווה דוד ויאמר: ‘מי ישקני מים מבאר בית לחם אשר בשער’. ויבקעו שלושת הגיבורים במחנה פלשים, וישאבו מים מבאר בית לחם אשר בשער, וישאו ויביאו אל דוד, ולא אבה לשתותם – ויאמר: ‘חלילה לי מאלהי מעשותי זאת, הדם האנשים האלה אשתה, כי בנפשותם הביאום’”. הגיבורים אהבו את מלכם ושמרו אותו מכל משמר. אחרי קרב אחד, שבו כמעט נהרג דוד בידי ענק פלשתי, “נשבעו אנשי דוד לו לאמר: לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל”. לפני כל קרב וקרב היה המלך שואל את הכהן נושא האפוד, אם יצא למלחמה. פעם אחת ניבא האפוד נצחון לפני קרב אחד בעמק רפאים, והנבואה נתקיימה: הפלשתים הוכו וברחו והשאירו את אליליהם. פעם אחרת, שוב בעמק רפאים, שאל דוד “ביהוה” והוגד לו “לא תעלה, הסב (את הפלשתים) אל אחריהם ובאת להם ממול בכאים, ויהי בשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים אז תחרץ, כי אז יצא יהוה לפניך להכות במחנה הפלשתים”.

על ידי מעשי הגבורה הללו, ביחוד בקרבות קטנים, גורשו הפלשתים כליל מגבול ארץ ישראל. אבל דוד לא הסתפק בזה. כדי להכניע את שונאי ישראל לחלוטין עלה על ארץ פלשתים וילכוד את גת ובנותיה (בשמואל־ב ח', א נאמר בטעות “מתג האמה”, וצ"ל “גת ובנותיה”, ככתוב בדברי־הימים־א י"ח, א). זו היתה מהפכה גמורה ביחסי שני הצדדים הנלחמים: עם ישראל, שעד כאן הגין על עצמו מפני התנפלות הפלשתים, פתח עתה במלחמת תגרה וקרע חלק מאדמת פלשתים. לנצחון זה של ישראל גרמה, כנראה, עלייתם של המצרים על פלשתים למלחמה בימים ההם

אחרי מלחמות שנמשכו מאות בשנים נגדעה סוף סוף קרן עם קטן זה, שהיה גיבור מלחמה וביקש להשׂתרר בארץ כנען. ישראל נושע ממתנגדו המדיני המסוכן ביותר. כלו בתוהו מאמציו המרובים של עם הפלשתים לחרוג מתוך הרצועה הצרה שעל שפת הים אל רחבי עמק יזרעאל הפורה ולהיות לאדוני הארץ. מעתה אין לפלשתים ערך מדיני יותר מלשאר העממים שעל גבולות ארץ ישראל – מואב, עמון ואדום.

כשנפטר דוד ממלחמותיו הממושכות עם הפלשתים פנה לקראת שכניו שבקרן דרומית־מזרחית, עמון ומואב, שהציקו לפנים הרבה לישראל בעבר הירדן. לפי המסופר במקרא גרמה למלחמה זו התנהגותו של מלך עמון. כשמת נחש מלך עמון, שגרם בשעתו למלחמת שאול בגלעד (§9), שלח דוד מפני דרכי שלום מלאכות אל חנון בן נחש, שמלך תחת אביו, “לנחמו”, כלומר להביע לו את רגשות השתתפותו בצערו. “ויאמרו שרי בני עמון אל חנון אדוניהם: ‘המכבד דוד את אביך בעיניך כי שלח לך מנחמים? הלא בעבור חקור את העיר ולרגלה ולהפכה שלח דוד את עבדיו אליך’. ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם ויכרות את מדיהם בחצי עד שתותיהם וישלחם”. כך התגלעה המלחמה. בני עמון כרתו ברית “את ארם בית רחוב ואת ארם צובא”, ודוד שלח את חיל הגיבורים שלו, ויואב בראשם, אל רבת בני עמון. בשער העיר פגע יואב בצבא עמון מצד אחד ובצבא ארם מצד שני: “וירא יואב כי היתה אליו המלחמה מפנים ומאחור, ויבחר מכל בחורי ישראל, ויערוך לקראת ארם; ואת יתר העם נתן ביד אבישי אחיו, ויערוך לקראת בני עמון. ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה בארם, וינוסו מפניו. ובני עמון ראו כי נס ארם וינוסו מפני אבישי ויבואו העיר. וילחם יואב ברבת בני עמון, וילכוד את עיר המים. ויאסוף דוד את כל העם, וילך רבתה, וילחם בה וילכדה, ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו, ומשקלה ככר זהב ואבן יקרה, ותהי על ראש דוד, ושלל העיר הוציא הרבה מאד; ואת העם אשר בה הוציא, וישם במגרה ובחריצי הברזל ובמגזרות הברזל, וכן יעשה לכל ערי בני־עמון” (לפי שמואל־ב י' וי"ב). לפי המסופר בכתוב התנקם דוד באכזריות גדולה כזו גם בבני מואב, שכנראה היו עוזרים לבני עמון במלחמתם: “ויך את מואב וימדדם בחבל, השכב אותם ארצה, וימדד שני חבלים להמית ומלוא החבל להחיות; ותהי מואב לדוד לעבדים נושאי מנחה”. ובודאי גם בני עמון היו לו למס.

עכשיו הגיעה השעה להתראות פנים עם אויב חדש, שהופיע לראשונה בימי דוד וגדולה היתה הסכנה שבו לעתידות ישראל, הוא עם בני ארם. השכנים הללו, שישבו צפונית־מזרחית לארץ ישראל, מפוזרים היו לעממים קטנים שונים, כדוגמת יושבי כנען לפני כיבוש הארץ בידי ישראל והיו להם מלכויות קטנות בשטח ארץ סוריה. מלכויות קטנות כאלו היו גם בערי דמשק, רחוב, חמת, צובה, מעכה. אחרי תבוסתם במלחמה שעשו עם דוד בעזרת העמונים ערכו עליו מלחמה בכוח עצמם. הדרעזר מלך צובה כרת ברית עם מלך דמשק ושניהם שלחו חיל צבא גדול לקראת ישראל. בראש צבא ישראל עמד דוד בעצמו. אחרי כמה קרבות בעבר הירדן הכּו ישראל את הארמים לפי חרב. עיר דמשק, “ראש ארם” בעתיד, נלכדה, “ושׂם דוד נציבים בארם דמשק, ותהי ארם לדוד לעבדים נושאי מנחה”. מלך חמת קיבל עליו ברצונו עול המנצח והיה לו למס.

אחרי מלחמה עצומה בגיא המלח שליד ים המלח נכבשו גם האדומים שבגבול הנגב. דוד שׁם נציבים בכל אדום וזמן רב היתה אדום אחת ממדינות ארץ ישראל. סיפוח ארץ אדום קירב את מלכות ישראל אל ים־סוף ונמליו, ובשנים הבאות השתמשו בהם ישראל להפלגת אניות סוחר.

בה בשעה שדוד כבש והכניע את שכניו הלוחמים כרת ברית ידידות עם צור וצידון, שכניו השלווים היושבים צפונית־מערבית. לערי מסחר אלה נוח היה גידולה של מלכות תקיפה הכובשת את העממים הלוחמים. וברית זו שבין דוד ומלכות צור, רוכלת העמים, היה לה ערך כלכלי רב בשנים הבאות (§23).

כך נתהווה המעבר המדיני הגדול בישראל. עם ישראל, שהקים את ממלכתו לשם התגוננות משונאיו הקמים עליו תמיד, הגיע לא רק לידי בטחון ושלוה על אדמתו ועמידה ברשות עצמו, אלא היה למושל גם בארצות הסמוכות והטיל מוראו על העמים שהיו מתגרים בו. מלכות ישראל המאוחדה נעשתה ממלכה גדולה במזרח, הממלכה התקיפה ביותר בין אשור־בבל ומצרים. כל זה עלה להם לישראל בעיקר על־ידי מאמצי שבט יהודה, שנתן בית־מלכות חדש לאומה ונעשה ראש וראשון בין השבטים. ייתכן, שלכך נתכוון המשורר הפלאי הקדום, השם בפי יעקב דברי שבח אלו ליהודה (בראשית מ"ט, ח):

יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אָחֶיךָ, יָדְךָ בְּעֹרֶף אוֹיְבֶיךָ. יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ.

ולאותה תקופה עצמה נתכוון אולי גם המשורר שניבא בשם בלעם הקוסם (במדבר כ"ד, יז–יח):

דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֶׁבֶט מִיְִּשְׂרָאֵל.

וּמָחַץ פַּאֲתֵי מֹוֹאָב. וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת.

וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה, וְהיָה יְרֵשָׁה שַׂעִיר אוֹיְבָיו,

וְיִשְּׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל.

 

§20 החיים הפנימיים. בית המלך    🔗

דוד הרים את מלכות ישראל המאוחדה עד לפסגת העוז, שהיה תלוי בימים ההם בתוקף הצבא. כדי להחזיק עוז חיצוני זה מוכרח היה לכלכל צבא רב. עיקר הצבא היה חיל המלך, שמתוכו יצאו ה"גיבורים" הנזכרים למעלה. אבל במלחמותיו של דוד השתתף גם העם המזוּין. בשעת מלחמה חייב היה כל שבט להעמיד מניין קבוע של נושאי חרב מבן עשרים ומעלה. שר כל הצבא בימי דוד היה בן אחותו יואב, איש־מלחמה טיפוסי, אמיץ לב ואביר לב כאחד. שאר הגיבורים היו מפקדים גדודים מיוחדים. בראש הכרתי ופלתי, הוא חיל השכירים מן הכרותים והפלשתים והחתים, עמד בניהו בן יהוידע, אחד מ"שלושים הגיבורים", שהאגדה המקראית מספרת עליהם נפלאות (§19).

שלטון משטר הצבא הוא התכונה המציינת את החיים המדיניים שבימי דוד. ואולם גם בחיים האזרחיים ניכרים סימני חיים והתפתחות. בחצר המלך אנו מוצאים שרים גדולים לעניינים אזרחיים: מזכיר, סופר ויועץ, או “רֵעה המלך”. ביחוד נתפרסם היועץ החכם אחיתופל, שעצותיו נחשבו כדברי האורים. וגם שני “נביאים” היו בחצר המלך: גד ונתן, מדריכים בעניני דת ומוסר. דוד השתתף בעצמו בכל הדבר הקשה בענייני משפט. בפסקי דיניו התנהג לא רק על־פי עיקר הצדק, אלא גם על־פי המנהגים הנהוגים בעם, שלא תמיד התאימו למידת המוסר העליון. ביחוד נראה הדבר במשפטים שהיה בהם משום גאולת הדם. הכתוב מספר מעשה נורא זה: “ויהי רעב בימי דוד שלוש שנים שנה אחרי שנה, ויבקש דוד את פני יהוה,ויאמר יהוה: ‘אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים’ (§13); ויאמר דוד אל הגבעונים: ‘מה אעשה לכם ובמה אכפר?’ ויאמרו: ‘יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום ליהוה בגבעת שאול’; ויאמר המלך: ‘אני אתן’. ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול, ואת חמשת בני מיכל בת שאול, ויתנם ביד הגבעונים ויוקיעום בהר לפני יהוה”. ימים רבים ישבה רצפה בת איה בשדה ישוֹב ובכה על בניה “מתחילת קציר עד ניתך מים עליהם ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם ואת חית השדה לילה”. רק על מפיבושת הוא מריבעל בן יהונתן חמל דוד: “על שבועת יהוה אשר בינותם, בין דוד ובין יהונתן בן שאול; ומפיבושת יושב בירושלים, כי על שולחן המלך תמיד הוא אוכל, והוא פיסח שתי רגליו”. אף על פי כן לא היו בני שבטו של שאול, בני בנימין, מרוצים מדוד והיו תולים בו את הקולר של השמדת בית שאול. בת קולה של בכי רצפה בשדה, זה הבכי על אבדן זרע המלוכה, נשמע עוד עובר ימים רבים כהד נעכר בנפש העם וגרם ליחס של רוגז אל בית המלכות החדש והמנצח.

לבני הנכר שבמלכות ישראל התייחס דוד בסבלנות גמורה. בחיל המלך, ואפילו בין ראשי הצבא, היו מצויים בני עממי־כנען שונים: חתים, פלשתים ועוד. רבים מהם איבדו במשך הזמן את סימני עממיהם ונתמזגו עם בני ישראל. על ידי כך גדל הרבה מניין בני ישראל. לפי המסופר בכתוב ערך דוד מפקד העם לתכלית צבאית “מדן ועד באר שבע”, כלומר מצפון הארץ ועד דרומה, “ותהי ישראל שמונה מאות אלף איש חיל שולף חרב ואיש יהודה חמש מאות אלף”. אם נאמין לדיוק שבמפקד זה ונחשוב איש שולף חרב למשפחה בת חמש נפשות יצא לנו, כי מספר כל הנפשות בממלכה עלה על ששה מיליונים, מהם השליש ביהודה.

כמו בכל ארצות הקדם כן גם בישראל היו החיים המדיניים משׂתרגים בעסקי משפחת המלך, שהיה ריבוי נשים נוהג בה כדרך הימים ההם. לדוד היו נשים ופילגשים יותר מלשאול. מנדודיו הביא עמו שתי נשים: אלמנתו של נבל הכרמלי, אביגיל (§ 15), ואחינועם מיזרעאל. שתי הנשים הללו נמצאו עם דוד בצקלג ואחר כך בחברון. לחברון שבה אליו, בימי ריבו עם אישבעל, גם אשתו הראשונה, מיכל בת שאול. בחברון ובירושלים נוספו לדוד עוד נשים אחדות, ובתוכן בת־שבע, אֵם שלמה, שעל אודותיה יסופר להלן. מכל הנשים האלה היו לדוד בנים ובנות, רק מיכל היתה עקרה. מיכל זו, בת שאול ואחות אישבעל שדוד לקח מהם את כסא ממלכתם, לא היתה כנראה אוהבת את בעלה המלך באותה אהבה שהרגישה לפנים לבחור הצנוע מבית לחם. שאיפותיו המדיניות והרוחניות של דוד זרות היו לה. אגדה תמימה אחת מספרת, כי בשעה שהעבירו את ארון הברית לעיר־המלוכה החדשה, לירושלים, “בשמחה, בתרועה ובקול שופר – ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון, ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר בכל עוז לפני יהוה, ותבז לו בלבה ותצא לקראת דוד ותאמר: ‘מה נכבד היום מלך ישראל, אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהיגלות נגלות אחד הריקים!’ ויאמר דוד אל מיכל: ‘לפני יהוה אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו, לצוות אותי נגיד על עם יהוה על ישראל, ושׂיחקתי לפני יהוה; ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה’”.

בנו הבכור של דוד היה אמנון בן אחינועם המלכה. אחריו נולדו אבשלום בן מעכה ואדוניהו בן חגית. לאחר זמן נולד לדוד בן מאשתו החדשה בת־שבע. ובן צעיר זה, שנקרא בשם שלמה, עתיד היה לרשת כסא המלוכה. תולדות התקרבותו של דוד לבת־שבע תופסות מקום חשוב בסיפורי המקרא על דוד, שבהם שירה ומוסר־השכל כרוכים יחד. במעשה בת־שבע בא המספַרּ הקדום לחשוף את הצד האחר שבטיבו של המלך הגדול בישראל:

“וישלח דוד את יואב ואת עבדיו עמו, וישחיתו את [ארץ] בני עמון, ויצורו על רבה (רבת־עמון)… ויהי לעת הערב, ויקם דוד ויתהלך על גג בית המלך, וירא אשה רוחצת מעל הגג, והאשה טובת מראה מאד. וישלח דוד וידרוש לאשה, ויאמר[ו לו]: “הלא זאת בת שבע אשת אוריה החתי”, וישלח דוד מלאכים ויקחה… ותשב אל ביתה, ותהר האשה ותשלח ותגד לדוד: “הרה אנכי”. ויכתוב דוד ספר אל יואב וישלח ביד אוריה, ויכתוב בספר לאמר: “הבו את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה ושבתם מאחריו ונכּה ומת”. ויהי בשמור יואב אל העיר ויתן את אוריה אל המקום אשר ידע כי אנשי חיל שם. ויצאו אנשי העיר וילחמו את יואב, ויפול מן העם מעבדי דוד, וימת גם אוריה החתי. ותשמע אשת אוריה כי מת אוריה אישה ותספוד על בעלה, ויעבור האבל וישלח דוד ויאספה אל ביתו, ותהי לו לאשה.”

כאן בא הכתוב ללמדנו מוסר ומספר לנו את המשל היפה שנשא הנביא נתן בהוכיחו את המלך על חטאו. פּרי החטא היה שלמה, מלך ישראל בעתיד. ברור הדבר, שכל המאורעות הללו מחיי בית המלך הגיעו אלינו בהארה המוסרית של הנביאים המאוחרים, ואנו רואים כאן קלסתר פניו של דוד באספקלריה של הדורות שלאחריו. ואפילו אם נסלק מן הסיפורים את דברי האגדה והמוסר שבהם, עדיין יש בהם כדי להעמידנו על יחסו המסובך של דוד כמו שהיה, וכן על הסתבכותם של היחסים החברתיים, שהיו עד אז כמעט פֹּטריארכליים בפשטותם.

 

§21 מרידות אבשלום ושבע בן בכרי    🔗

המשטר המשפחתי של בית דוד גרם לכמה סכסוכים ומהומות הממלאים את שנות חייו האחרונות של מנהיג גדול זה. התחרות האישית בין בני בית המלך הביאה לידי מהפכה בחצר המלך ואחר־כך גם לידי מרידה ממש. אמנון, בנו הבכור של דוד, פחז עליו יצרו ונפשו חשקה באחותו בת אביו, תמר היפה; בתחבולת ערמה משך אותה אל חדרו ולאחר שמילא תאוותו גירש אותה בחרפה תחת לשאת אותה לאשה כדין הימים ההם, שמותר היה לשאת אחות מאם אחרת. אבשלום, אחי תמר גם מאמה, גמר בלבו לנקום מאמנון כבוד אחותו המחולל. “ויהי לשנתים ימים ויהיו גוזזים לאבשלום, ויקרא אבשלום לכל בני המלך, ויצו אבשלום את נעריו לאמור: ‘ראו נא, כטוב לב אמנון ביין ואמרתי אליכם הכו את אמנון – והמתם אותו, אל תיראו, הלוא כי אנכי ציויתי אתכם’. ויעשו נערי אבשלום לאמנון כאשר ציוה אבשלום”. אבשלום ברח מחמת המלך אל אבי אמו, הוא תלמי מלך גשור שבארץ ארם מעבר הירדן, ושהה שם שלוש שנים. בינתיים פג אבלו של המלך על מות אמנון, ולבקשת מקורביו, ביחוד יואב, סלח המלך לאבשלום והתיר לו לחזור לירושלים.

שיבתו של אבשלום לירושלים לא גרמה נחת רוח לאביו. בן המלך היה רודף אחרי הכבוד ומבקש לשבת על כסא המלוכה. ואוהב היה הוד והדר ועשה לו “מרכבה וסוסים וחמשים איש רצים לפניו”. הכתוב מעיד עליו, כי “כאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאד, מכף רגלו ועד קדקדו לא היה בו מום”. העם אהבו, ואבשלום ביקש להמריד את העם באביו ולשבת על כסא המלוכה. ייתכן, שרעיון זה עלה על לבו מפני שחשש כי במות דוד יירשהו שלמה ולא הוא. לפי המסופּר בכתוב התחכם אבשלום לעורר בעם רוגז כלפי דוד. המלך הזקן לא הספיק לטפל בכל עסקי המלוכה ויש שבאו אליו טוענים ומבקשים ולא קיבלם: “והשכים אבשלום ועמד על יד דרך השער, ויהי כל האיש אשר יהיה לו ריב לבוא אל המלך למשפט, ויקרא אבשלום אחריו ויאמר: ‘אי מזה עיר אתה?’ ויאמר: ‘מאחד שבטי ישראל עבדך’. ואמר אליו אבשלום: ‘ראה, דבריך טובים ונכוחים – ושומע אין לך מאת המלך’; ויאמר אבשלום: ‘מי ישימני שופט בארץ, ואלי יבוא כל איש אשר יהיה לו ריב – והצדקתיו’. ויעש אבשלום כדבר הזה לכל ישראל אשר יבואו למשפט אל המלך ויגנוב אבשלום את לב אנשי ישראל”. אל אבשלום נלוו גם שרים וגדולים, בתוכם אחיתופל היועץ הפיקח של דוד. כשהרגיש אבשלום את כוחו הלך עם הנוטים אחריו לחברון; ומשם שלח מרגלים בכל שבטי ישראל לאמור: “כשמעכם את קול השופר – ואמרתם מלך אבשלום בחברון”.

כששמע דוד דבר הקשר שקשר עליו בנו, נדהם ונפחד ואמר למקורביו: “קומו ונברחה, כי לא תהיה לנו פליטה מפני אבשלום, מהרו ללכת פן ימהר והשיגנו והדיח עלינו את הרעה והכה העיר לפי חרב”. והכתוב מתאר לכל פרטיה מנוסה זו של המלך הזקן מעיר ממלכתו: “ויצא המלך וכל העם ברגליו, וכל עבדיו עוברים על ידו, וכל הכרתי וכל הפלתי וכל הגתים עוברים על פני המלך, וכל הארץ בוכים קול גדול. והנה גם צדוק וכל הלויים אתו נושאים את ארון ברית האלהים; ויעל אביתר עד תום כל העם לעבור מן העיר. ויאמר המלך לצדוק: ‘השב את ארון האלהים העיר: אם אמצע חן בעיני יהוה – והשיבני והראני אותו ואת נוהו: ואם כה יאמר לא חפצתי בך – הנני, יעשה לי כאשר טוב בעיניו’. והנה לקראתו חושי הארכי, קרוע כתנתו ואדמה על ראשו. ויאמר לו דוד: ‘אם עברת אתי והיית עלי למשא; ואם העיר תשוב ואמרת לאבשלום: ‘עבדך אני המלך אהיה, עבד אביך אני מאז ועתה אני עבדך’, והפרתה לי את עצת אחיתופל. והלוא עמך שם צדוק ואביתר הכהנים והיה כל הדבר אשר תשמע מבית המלך תגיד לצדוק ולאביתר הכהנים. הנה שם עמהם שני בניהם, אחימעץ לצדוק ויהונתן לאביתר, ושלחתם בידם אלי כל דבר אשר תשמעו’”.

עם יציאת דוד מירושלים גבר המרד. גחלת הרוגז בקרב חובבי בית שאול היתה ללהב. אך יצא דוד מירושלים הוגד לו, כי מריבעל־מפיבושת בן שאול היושב בירושלים אמר: “הלא ישיבו לי בית ישראל את ממלכות אבי”. ואיש ממשפחת שאול, שמעי בן גרא, יצא לקראת דוד יצוא וקלל: “ויסקל באבנים את דוד ואת כל עבדי המלך דוד וכל העם וכל הגיבורים מימינו ומשמאלו. וכה אמר שמעי בקללו: ‘צא צא, איש הדמים ואיש הבליעל! השיב עליך יהוה כל דמי בית שאול אשר מלכת תחתיו ויתן יהוה את המלוכה ביד אבשלום בנך והנך ברעתך, כי איש דמים אתה’. ויאמר אבישי בן צרויה אל המלך: ‘למה יקלל הכלב המת הזה את אדוני המלך? אעברה נא ואסירה את ראשו!’ ויאמר דוד אל אבישי ואל כל עבדיו: ‘הנה בני אשר יצא ממעי מבקש את נפשי ואף כי עתה בן הימיני. הניחו לו ויקלל, כי אמר לו יהוה’”. והמלך הנעכר הלך לדרכו, אל הירדן.

בינתיים נכנס אבשלום ברוב עם לירושלים, תפס את בית המלך ואפילו את בית הנשים והכריז עצמו למלך. “ויאמר אחיתופל אל אבשלום: ‘אבחרה נא שנים עשר אלף איש, ואקומה וארדפה אחרי דוד הלילה ואבוא עליו, והוא יגע ורפה ידים, והחרדתי אותו, ונס כל העם אשר אתו, והכיתי את המלך לבדו’. ויאמר חושי אל אבשלום: ‘לא טובה העצה אשר יעץ אחיתופל בפעם הזאת: ידעת את אביך ואת אנשיו כי גיבורים המה ומרי נפש המה כדוב שכול בשדה; כי יעצתי: האסוף ייאסף עליך כל ישראל מדן ועד באר שבע, כחול אשר על [שפת] הים לרוב, ופניך הולכים בקרב; ובאנו אליו באחד המקומות אשר נמצא שם, ונחנו עליו כאשר יפול הטל על האדמה ולא נותר בו ובכל האנשים אשר אתו גם אחד’”. אבשלום שמע לעצה זו שהשיא לו חושי בערמה כדי לתת לדוד זמן להתכונן למלחמה. חושי והכהנים הודיעו לדוד על הסכנה האורבת לו ודוד מיהר לעבור את הירדן לארץ הגלעד. “ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו, ויחבוש את החמור, ויקם וילך אל ביתו אל עירו, ויצו אל ביתו, וייחנק וימת”: פיקח זה צפה מראש, כי מרה תהיה אחרית אבשלום וידידיו.

ועד שאבשלום איבד זמן לבטלה בירושלים אסף דוד צבא במחניים שבעבר הירדן, עיר המלוכה הקודמת של אישבעל בן תחרותו. אף אבשלום אסף צבא רב והלך לעבר הירדן לקראת דוד. לחילו הרב של אבשלום לא היה משטר נכון, בשעה ששרי הצבא המנוסים של דוד, ביחוד יואב ואבישי, כלכלו דבריהם בזהירות ובחכמה. הקרב המכריע היה ביער אפרים. חיל דוד ניצח, וגדודי אבשלום נסו. “ואבשלום רוכב על הפרד, ויבוא הפרד תחת שובך האלה הגדולה, ויחזק ראשו [בשערותיו הארוכות] באלה, ויותן בין השמים ובין הארץ, והפרד אשר תחתיו עבר”; כשסיפרו את הדבר ליואב לקח “שלושה שבטים בכפו, ויתקעם בלב אבשלום, עודנו חי בלב האלה, ויסובו עשרה נערים נושאי כלי יואב ויכו את אבשלום וימיתוהו; ויקחו את אבשלום וישליכו אותו ביער אל הפחת הגדול, ויציבו עליו גל אבנים גדול מאד”. דוד התעצב מאד על מות אבשלום, עד ששכח דבר נצחונו. רגש האב שבו השתיק את כל המחשבות המדיניות. “וירגז המלך ויעל על עלית השער ויבך: וכה אמר בלכתו: ‘בני אבשלום, בני בני אבשלום, מי יתן מוּתי אני תחתיך, אבשלום בני בני!’”.

אחרי מות אבשלום שהה דוד עוד זמן רב בעבר הירדן, הרחק מעיר המלוכה, כי לא היה בטוח עדיין שכבר שב העם למנוחתו. אבל מפלת המורדים הפכה את רוח העם לטובת דוד. “ויהי כל העם נדון בכל שבטי ישראל לאמור: ‘המלך הצילנו מכף אויבינו והוא מילטנו מכף פלשתים, ועתה ברח מן הארץ מעל אבשלום, ואבשלום, אשר משחנו עלינו, מת במלחמה; ועתה למה אתם מחרישים להשיב את המלך?’ " המורדים עצמם ניחמו על מעשיהם. אולם הודאה זו בזכות דוד לא היתה עדיין הודאה בזכות הבכורה של שבט יהודה. הזקנים של שבטי הצפון – “ישראל” במובן המצומצם – יצאו אל הירדן לקראת דוד וביקשו לקבל פניו בכבוד רב; וכשבאו אל הירדן נודע להם, כי זקני שבט יהודה קדמו להם וכבר העבירו את המלך לגלגל. 'והנה כל איש ישראל באים אל המלך, ויאמרו אל המלך: ‘מדוע גנבוך אחינו איש יהודה ויעבירו את המלך ואת ביתו את הירדן?’ ויען כל איש יהודה על איש ישראל: ‘כי קרוב המלך אלי’. ויען איש ישראל את איש יהודה ויאמר: ‘עשר ידות לי במלך, ומדוע הקילותני ולא היה דברי ראשון לי להשיב את מלכי?’” ניעור הניגוד הקדום שבין השבטים ורובם מיחו על ההגמוניה של המיעוט.

בתוך העם שנתאסף בגלגל קם, באותה שעה, איש נלהב אחד מבני בנימין ותקע בשופר וקרא בקול: “אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, איש לאוהליו ישראל!” פרצה מרידה חדשה. “ויעל כל איש ישראל מאחרי דוד אחרי שבע בן בכרי, ואיש יהודה דבקו במלכם מן הירדן ועד ירושלים”. דוד ציוה לשריו לאסוף צבא רב ולרדוף אחרי שבע בן בכרי עד שיספיק לכבוש את הערים הבצורות. צבאותיו של יואב עברו כסערה בכל הארץ, והעם עזב את שבע ונכנע לבן ישי. רק העיר אבל־בית־מעכה שבנחלת דן לא נכנעה, ובה נתבצרו שבע וגדודו. יואב ערך מצור על העיר, שפך סוללה וניגש להפיל את החומה בכלי משחית. “ותקרא אשה חכמה מן העיר: שמעו שמעו, אמרו נא אל יואב ‘אתה מבקש להמית עיר ואם בישראל, למה תבלע נחלת יהוה?’ ויען יואב ויאמר: ‘לילה חלילה לי אם אבלע ואם אשחית! לא כן הדבר, כי איש מהר אפרים, שבע בן בכרי שמו, נשא ידו במלך, בדוד, תנו אותו לבדו ואלכה מעל העיר’, ותאמר האשה אל יואב: ‘הנה ראשו מושלך אליך בעד החומה’. ותבוא האשה אל כל העם בחכמתה, ויכרתו את ראש שבע בן בכרי, וישליכו אל יואב, ויתקע בשופר, ויפוצו מעל העיר איש לאוהליו, ויואב שב ירושלים אל המלך”

סוף סוף נדכאה התנועה המתנגדת למלכות בית דוד, והארץ שקטה לזמן מה. כבתה אש הריב שבין בתי ישראל, אבל מתחת לרמץ עדיין היו לוחשות גחלי המשטמה שבין צפון ודרום. וגחלים אלו סופן להיות ללהב ולהביא לידי הפירוד הגדול בין “ישראל” ו"יהודה".

 

§22 המחלוקת בדבר ירושת כסא המלכות    🔗

לעת זקנתו חלה דוד וביקש לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזם של יורשי כסאו. אחרי מות אמנון ואבשלום ראוי היה מצד הדין אדוניהו בן חגית להיות יורש עצר, וכדי להתנשא על שאר בני המלך התחיל נוהג מנהגי מלכות; וכאבשלום בשעתו עשה לו “רכב ופרשים וחמשים איש רצים לפניו”, וזו היתה כנראה זכותו היתרה של יורש הכסא. על צד אדוניהו עמדו רבי המלוכה: יואב שר הצבא, אביתר הכהן וקצת מבני המלך. ואולם כת אחרת ממקורבי המלך ביקשה להמליך את שלמה, בנו הצעיר של דוד מאשתו האהובה בת שבע. בראש כת זו עמדו ראש הגיבורים בניהו והכהן צדוק, בני תחרותם של יואב ואביתר. כת זו מצאה לה סיוע בבת שבע ובנתן הנביא, שהשפעתם על דוד היתה גדולה, והם הצילו מפיו את ההבטחה שכסא המלוכה יסוב לשלמה.

כשנודעה לאדוניהו וסיעתו תחבולת הכת המתנגדת החליטו לעשות מעשה רב, ובזה איבדו בידיים את הכל. פעם אחת, כששמעו כי דוד המלך הולך למות, ערך אדוניהו זבח צאן ובקר “ויקרא את כל אחיו בני המלך ולכל אנשי יהודה עבדי המלך, ואת נתן הנביא ובניהו ואת הגיבורים ואת שלמה אחיו לא קרא”, ובמשתה זה הוכרז אדוניהו למלך. מעשה גס זה הכריע את הכף לצד שלמה. המלכה בת שבע והנביא נתן מיהרו אל דוד וסיפרו לו את המעשה שנעשה, וביקשו לפרסם מיד את רצון המלך, כי שלמה יירש את כסאו אחריו. והמלך החולה ציוה למשוח מיד את שלמה למלך. “וירכיבו את שלמה על פרדת המלך דוד, ויוליכו אותו על גיחון, ויקח צדוק הכהן את קרן השמן מן האוהל וימשח את שלמה, ויתקעו בשופר ויאמרו כל העם: ‘יחי המלך שלמה!’ ויעלו כל העם אחריו, והעם מחללים בחלילים ושמחים שמחה גדולה, ותיבּקע הארץ בקולם”. שלמה ישב על כסא המלוכה, ולא עברו ימים מועטים ודוד מת לאחר שמלך ארבעים שנה, מהן שבע שנים על יהודה בחברון.

בעם ישראל נשתמר לעולמים זכר מלכות דוד הסוערת ורבת החיל. בספרי הזכרונות – דוד הוא סמל התוקף הלאומי בישראל. אחרי נסיונות רפים של יצירה מדינית בימי שאול היה הוא הראשון שאיחד באמת לחטיבה מדינית אחת את שבטי ישראל המפורדים וצירף לזמן־מה את הצפון והדרום, את ישראל ויהודה. בארץ המפוררת על־ידי משטר השבטים היה הוא הראשון שיצר מרכז מדיני ודתי – את ירושלים. והאגדה המקראית קושרת לדוד כתרים: על פיה מאמין ותיק היה, ובצד גאוה אנו מוצאים בו גם ענוותנות, בצד עוז מלחמה – חסידות ויראת שמים; בעת ובעונה אחת הוא מופיע כגיבור החרב והרוח, כבונה הממלכה וכמנצח על עבודת יהוה; ולאחר זמן מרימה אותו האגדה למדרגת צדיק ומחבר מזמורי תהילים… כל זה אינו, כמובן, אלא בבואה של השקפות מאוחרות. לאחר כמה דורות, כשהיה בית דוד לעצם מעצמיה ובשר מבשרה של “שארית ישראל”, כשהחזיק מעמד כסלע איתן בסערות המאורעות ההיסטוריים, ייחסו לאישיותו של מייסד בית־המלכות את כל הזוהר והשגב, שהיו הדורות הללו, שעברו בכוּר המצרף של דברי הנביאים, רואים בטופס המלך השלם והנכסף. כותבי סיפורי המקרא אומרים על כל מלך טוב: “ויעש הישר… כדוד אביו”, ועל כל מלך רע: שלא היה כדוד “אשר שמר… לעשות רק הישר”. ועוד ימים רבים, לאחרי שתכבה גחלת בית דוד, עתיד העם לחלום על גואל ומשיח מבית דוד… על הביקורת ההיסטורית להבחין ככל האפשר בין מלך זה כמות שהיה ובין בעל־התהלים שבאספקלריה המסורתית, אבל בעצם התהוות אגדת דוד יש למצוא ראָיה לדבר, כי יוצר האחדות הלאומית בישראל אדם גדול היה וחרת בזכרון העם לאורך ימים דבר פעלו הנעלה, שהציל את קיום האומה.