הרגע שבו נזרק לחלל, בנונשלאנטיות הרת אסון, המשפט המיואש, המרים ידיים בהשלמה של קטני־אמונה לאמור, ראוי לנו שנתכונן לאפשרות שהשלום בסופו של דבר לא יבוא – מן הרגע הזה מתחילה הספירה לאחור, הספירה שלנו לאחור, עד הסוף המר, ועד בכלל. וכיאה לכפרי שאימת המלה הנאמרת והעין הרעה מהלכת עליו חרדה, אני מוצא את עצמי מתקומם בזעקה גדולה, ככל שריאותי מרשות זאת, נגד עצם הגייתן של המלים הנ"ל. סוציו־פסיכולוג יאמר שקיים “היגד המגשים את עצמו”. שמרוב דיבורים על אסון ממשמש ובא אתה נמצא לבסוף, ערום ועריה, נוכח פני האסון, ברגעים הבלתי צפויים ביותר. מרוב דיבורים על משיח שאינו בא וגם אינו מטלפן, המשיח באמת לא יבוא. אין לו בשביל מי. ומשיח שאינו יכול לסמוך על מאמיניו שישלמו בשבילו, לכל הפחות, את כרטיס ביאתו, ראוי לו באמת שלא יבוא.

אני מסרב ליטול חלק ברב־שיח זה, עם כל הכבוד וההערכה שאני רוחש למשתתפיו, ולי נראה שתסמונת בנבנישתי אוכלת בנו כל חלקה טובה (אם היתה לנו כזאת). שאם השמאל הישראלי מרים ידיים ואומר שהכיבוש המתועב, בלשון המעטה, הוא “מצב בלתי הפיך”, קצרה הדרך עד מאוד לאמירה שאינה שונה במהותה בלתי הפיכה, המתועבת, מן האמירה הנ"ל: “החלו את הספירה לאחור, הספירה של־היאוש־הגדול. מה, לא שמעתם? השלום לא יבוא, עליכם להתכונן לכך.”

אני מרים את קנה העט שלי אל מול היאוש הגדול הזה ויורה בו, בו במקום.

אני ארים את קנה העט שלי גם אם אהיה הלוחם האחרון למען זכותו של המשיח לבוא.

אני ארים את קנה העט שלי גם אם אהיה החולם האחרון.

ואני מסרב בכל תוקף לקבל על עצמי את גורל המיואשים. לא יהא חלקי עמהם.

שאם השלום לא יראה לנו את שולי־אדרתו במהרה בימינו, מוטב לנו שנקום ונלך מכאן.

מדינה שאין בה זכות קיום לחלום היא מדינה מקוללת, שלא ראוי לה שתשמש מולדת לבני־אדם. אני עצמי לא איבדתי עדיין את אמונתי במולדת, תהיה בלתי־מוגדרת ככל שתהיה, תהיה “מדינת העם היהודי” ככל שתהיה.

אבל אם בכל זאת יש לעורכי “עתון 77” ידיעה ברורה, חותכת ומוסכמת, בלתי־הפיכה, פריכה ככל שתהיה, שהשלום אינו מתעתד להראות לנו את שולי אדרתו החלומית במהרה בימנו, וגם לא בימי בנינו ונכדינו (למי שיש כאלה) – מוטב שנקום כולנו (אוי לה לחרפה) ונחפש את חלומנו הקטן במקום אחר על פני הכדור הגדול והעייף הזה.

אבל בינתיים, אנחנו חייבים לשנן לעצמנו: הוא יבוא, ודאי שיבוא, גם אם אין הוא מטלפן.