מיום שעמד האזרח עבדאללה על דעתו, נפקחו עיניו לראות את המיצפים המרעידים את קו האופק בכפר הולדתו אשר בגליל, הוא ננעל על מחשבה אחת ויחידה, שבמשך לילות ארוכים טרדה אותו משנתו והדריכה את מנוחתו. ואף שמעולם לא פתח האזרח עבדאללה את סגור לבו לפני איש, מפי השמועה הגלילית נמצאנו למדים, שראשית הדבר בקורותיה של רות המואבייה, ואחריתו רק אללה, ברוב חסדו, ישורנה.
ותהיינה אשר תהיינה הדעות סביב קורותיו, מכריו כולם תמימי דעים, כדרך הערבים, שרק מי שלבו גס בנפתולי הנפש הערביה בישראל יחשוד בו, באזרח עבדאללה, שלא עשה את שעשה בתום לבב ובנפש חפצה.
ומה רצה המסכן, בדך הכל?!
לעזור למדינה ולמוסדותיה, לרבות הביטוח הלאומי, לקיים בו את שוויון הזכויות, בלי הבדל דת, גזע וגו', שעליו מכריזה הכרזת העצמאות בלשון צחה, כוונה יתרה ורעש גדול. שאם נבצר מהמדינה ומוסדותיה, לרבות הביטוח הלאומי, לקיים בו את שוויון הזכויות מסיבה סתומה כלשהי, מדוע לא יצעד הוא, האזרח עבדאללה, צעד אחד קטן לקראת מדינתו, ויהי הדבר בבחינת “צעד קטן של עבדאללה הוא צעד ענק של מדינתו”, שהרי אם אין בכוונת הירח לרדת אליו, בפראפראזה על פרשה ידועה של מוחמד והרו, מדוע לא ישנס עבדאללה את מותני־אברקיו ויעלה לירח?
ואכן כך הוא עשה ברבות הימים, לרבות משפחתו הברוכה, כהגדרת החוק, על ילדיה השבעה. שאם למואבייה מותר, מדוע ייבצר הדבר הימנו, אזרח הגליל?
וכך הפך האזרח עבדאללה לאזרח יהודי, ויקרא שמו בישראל האזרח עובדיה. ולפי שנימול היה על־פי דת הישמעאלים. נחשׂך הימנו כאב־היהדות. ומה אללה בשם הראשון – כך הוא אלוהים באחרון, ושני השמות הרי הם כלים שלובים של אותה הוויה. וראה זה פלא – אללה, ברוב חסדו, לא רק שלא נטש את עבדו, אלא שהרעיף עליו חוכמה וחריפות מחשבה, כדי לכלכלל את צעדו הבא בתבונה ובשיקול דעת. שאם ברצונו לזכות בכל הזכויות כולן, דין הוא שיוגדר כ"יוצא-צבא". אלא שאין “יוצא” באין “נכנס”. ועד שלא נכנס ניסן, ימות היסוסים ולילות שימורים הרבה עברו על האזרח עובדיה. אך משנכנס ניסן הביא עמו ישועה ומזור לנפש הדאובה. והנה האזרח עובדיה, לפנים האזרח עבדאללה, מצטרף לישיבת אור־שמח, ומתקיים בו הכתוב “מקום בעלי־תשובה עומדין, מקבלי-קי”ץ גמורים אינם עומדין".
אלא שבדומה לכל קורותיהם של ערביי ישראל מקופלת אף אחריתו של סיפור מעשה זה במפח נפש, שהנה לפתע, בקיץ האחרון, גמרה המדינה אומר בלבה לקיים באזרחיה הערבים את הכתוב במגילת עצמאותה הלכה למעשה, לאמור: גם מי שלא נתקיימה בו הגדרת יוצא־צבא או בחור־ישיבה, זכאי לקבל במלואה את הקיצבה למשפחות ברוכות ילדים.
אבו עבדאללה, ששמר על דממה מוחלטת במשך השנים, כדרך הערבים, היה זה שדפק את המסמר האחרון, אין ערבי יוצא מן העולם, הוא אמר, וחצי קיצבתו בידו.