לוגו
מגאולה ופדות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

עֲשָׂרָה אוֹתוֹת    🔗

לא ביום אחד ולפתע יגָלה הגואל האמיתי לשבטי ישראל והעמים ותופע עליהם נהרה, כי אם בימים רבים ובמועדים קשים בימימ מלחמה ומצור, רעב ושכול ושידוד מערכות…

בתחילה יעמדו שלושה מלכים בשלושת חלקי העולם הראשים לערבב את העמים והמדינות, וכפרו במלכו של עולם ועשו עצמם מאמינים. האמת היתה נעדרת וירהיבו הנער בזקן וגברו בעלי-זרוע ובעלי-לשון, היוקר יאמיר, הגפן לא תתן פריה. ואין תוכחה ואין דורש ואין מבקש. – מביא הקדוש – ברוך-הוא אחר-זה חום גדול בעולם, וקדחת חמה מבית ומחוץ וישתגעו בני-אדם מתבערת בשרם ורוחם ולא ידעו אנה ימַלטו את נפשם, כי אפס צל, וגם בלילה תבער השמש כביום. – ואחרי ימי האש ותימרות-העשן, יביא ה' גשם של דם וישקה את האדמה ויאדם כל הנותר מהשריפה הגדולה, ויעמוד כל העולם כולו בנחל דם שלושת ימים ושלושה לילות, והיה הדם הזה לאות שלישי לביאת המשיח, אחרי ימי הדם יבוא טל של רפואה ותירפא הארץ וכל צבאיה, מזה אשר היה במצרים, יפרוש כנפיו על פני כל. לא יראה איש את אחיו ולא יקומו אי שמתחתיו ויאמרו כולם, כי הכה ה' בסַנורים כל חי וכל מדבּר, עורון עולם – האות החמישי.

מעט מעט יבוא האור, האור יגרש האפלה, ויהי בוקר ויהי ערב, ועוד הפעם יתא בוקר, הנה בוקר לרגע, אבל הנה תקום מלכות אדום הרשעה לכבוש את כל העולם כולו ולהחריב את המדינות וכל ישובי בני –אדם. וידה אכזריה להרע ולהשחית עוד יותר ממה שעשה הטבע, לא וקום כל רוח באדם נגדה; גיבורים ישברו חרבותיהם ללא הועיל, אִמות מוסרות את בניהם בעצמן, כל אדם נמכר לעבד למושלים עריצים, ואין מרחם. קץ כל עמדה בעמים ובחיים! והנה יתנער פתאום איש אחד מזרע היהודים ושמו נחמיה בן חושיאל, ועמו שבט אפרים, מנשה ובנימין ומקצת בני גד, יארוב לאדום, ילחם עמו מלחמה קשה וינצח; ולא לבד שיסירוהו מגדולתו, כי אם עוד יכוף את האדונים לעבדים, וישב בהם שבי רב. והלוך ילך עם מחנהו הרה למלוך בירושלים. אולם אין עוד אותה הגאולה השלמה. זה רק האות השישי למלכות המשיח. – ברומי רבתי, כלילת יפי כל הארץ, עומדת אבן של שיש טהור, שאין כמותה ללובן וליופי, והיא תתבקע, ויצא ממנה ארמילוס, זהו סטן בדמות אדם גבהו – כנפילים בני-אלהים, ובין שתי עיניו – אמה, ונורא מראהו, כאשר יביט באדם, להמית לבו. והוא יבוא וילחם את נחמיה בן חושיאל הרואה, וכל מלכי הגויים יבואו עמו ומחניהם גדולות ורבות יותר מאשר היו בכל ימי העמים והמדינות, וגברו מצוקים על אראלים, נפול יפול הגואל במלחמה העזה ההיא, ומימי הים יתאדמו מהנהרגים הרבים בשתי המחנות; ואז ימס לב בני-ישראל. זה עתה קמו, ויאמרו: שוב נאבד יעד! והם לא ידעו שזהו רק האות השביעי.

אז יעמוד מיכאל, בצר לעם-ברית, ויתקע בשופר גדול, לקבץ שארית הפזורים, ובאו האובדים בארץ אשור שנער וכל השבטים האחרים ונוספו על מחנה ישראל. ויתחזק לבם וקום עוד הפעם מול אויביהם, הגיע האות השמיני. – ואחריו האות התשיעי, בו יתקע מיכאל תקיעה שניה, גדולה יותר מהראשונה, תיבּקע האדמה לקולה, ומהמחילות הרבות יציצו המתים שוכני-עולם. וקומו לתחיה, איש איש יהיה נראה במלבושיו ובחגורתו, ויעמדו ברגלי שאר מחנות החלוצים וחרבותיהם מבריקות, ולבם משתומם למראה החיים החדשים ואור השמש הזורח, אחרי החלום הקשה במעמקים. הסו! הנה האות העשירי, מיכאל תוקע תקיעה שלילת; המונים המונים באים מיתר שבטי ישראל, מנהר גוזן ומחלח וחבור ומערי מדי, ועמהם הענקים, בני-משה, גיבורים כשמשון ודויד בשעתם. ואחריהם נראים ענני-הכבוד, ואלהי ערבות הולך לפניהם וקורא לבן-דויד עבדו: בוא ומלוך על כל העמים כולם ועל כל הקוראים בשמי! חג לאדוני ולכל הארץ. כל האדמה תדשא דשא ותהפך לעדן ה‘. מעינות-שמן נפתחים ומשקים כל המחנות ונפקחות עיני בני-אדם להשלים כולם יחד, כולם מכתתים תרבותיהם לאִתים וחניתותיהם למזמרות וקוראים לעבד אלהים, שכתרו מכהה את אור השמש: יחי המלך! אפסה כל קנאת-לב ועקת רוח-האדם. אין שנאה ואין תחרות ואין כובש ואין נכבש ואין מיתה. וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי, ומלאה הארץ דעה ואחוָה כמים לים מכסים. כל נשמה תהלל ה’!

יְצוּרֵי הַדִּמְיוֹן    🔗


א: הַמְזַמְּרִים וְהַמְנַגְּנִים

פעם אחת היתי מהלך בדרך תפוש בהגות לבי, והנה שמעתי פתאום קול רינה בא מרחוק, ואשמע רינון שיר בחרוזים: הוקר רגלך מבית רעך! הוקר רגלך! ואחריו קל ניגון יותר עמוק, והוא שר שירת המקרא: אבוא ביתך, אשתחוה לאל היכל קדשך, ביתך אבוא ואשתחוה! ואחריהם קול זמרה אחרת עולה עליהם. ואשמע את הזמרה! בנה בניתי בית זבול לך, בית זבול לך בנה בניתי! קול אחרי קול בא, שירה אחרי שירה; ועני עומד ושומע ולא אוכל לזוז ממקומי, מהוד הזמרה רבתי, כי גדלה.

ופניתי כה וכה וראיתי והנה שני בני-אדם עומדים מרחוק לי ומחזיקים בכינור אחד, זב מושכו אליו וזה מושכו אליו, ובכינור שמונה נימים, והוא עשוי עצי שיטים דקים. ואראה את פני האדם האחר, והוא יפה-עינים וטוב-רואי, ואת פני השני, והנה הוא בפני נחש ועיניו בוערות כלפידי אש… ובעוד הם אוחזים הכינור וניצים איש את רעהו, קפץ שלישי ביניהם, שלא ראיתיו מראש, איש גבה-קומה מאו, ולו ידים ארוכות ואצבעות ארוכות ויתפוש את הכינור מידם והתחיל לפרוט עליו, וקולות נפלאים נתמלטו ממנו, אשר לא נשמע כמותם מיום ישירו אדם וחיה שירה עלי ארץ… – והאנשים הנגזלים גם המה שכחו את אשר נעשה להם; והם עומדים צלולים כמוני ושומעים את השתפכות הניגונים עלי כינור. נדמה, כי כל הבריאה מזמרת עתה בפי בכלי הנפלא הזה, וכי כל הסתור בלבנו, מימות עולם ועד עתה, מוצא לו בזה נתיבות לקונה עולם!

ןפתאום נשמע קול אדיר כזמרת הנשר בשמים:שובו לאהליכם, שובו! ואשא את עיני ואראה, והנה האדם יפי-העינים נעשה לצפור גדולה מאד, ותשא הצפור את האדם-הנחש ותרם אותו ותעף במרום… וקול רינה נהדרה מַחרדת את היקום: “בנה בניתי בית זבול לך! בית זבול לך בניתי!” והאדם גבה הקומה, אשר בידו הכינור, עומד על עומדוֹ ומלווה את הקול הזה בהוד כינורו, והרביעי, אשר קרע את הקריאה “שובו לאהליכם!” הוא גם הנשר, שנעשה אדם, עומד קרוב לנו ונתחבר את השלישי, ויעבור גם הוא בידו על הכינור, זה מניע בארבע נימים וזה בארבע נימים, והקולות הם קולות אלהים וקוראים בקול רם: בית אהרון, ברכו את ה‘! בית הלוי, ברכו את ה’!והנה שב הנחש להיות לצפור, והצפור התהפכת לחש, ואלה מלמעלה ואלה מתחת כולם מזמרים ומנגנים: ברוך ה' מציון! שוכן ירושלים, הללויה! הללויה! ונשמע קול הללויה מכל אפסי ארץ, הד רב ועצום נשמע מהרים וגבעות, מיערות וימים וממלוא היקום: הללויה! הללויה! הללויה! ולא נותרה בי נשמה מרוב מתיקות והמית הזמרה של הקולות הרבים, שנדמים לי כגופים קרובים אלי ויאחזו בכל אשר בי ויסובבו בכל אשר בקרבי. ואפול על פני ואקר: אל אלהי הרוחות: חננתני מרוב טובך, צפנת ליראך!

ב: הַטְּמֵאִים וְהַטְּהוֹרִים

ושוב פעם אחת הייתי מהלך ימים רבים בדרך ולא ידעתי מנוח, כי תעיתי, ובאתי לקצה יער גדול, בו חיתו טרף ושור-הבה והאילנות גבוהים וגדולים ומכסים את פני השמש בצהרים. ושמעתי קול מדבּר ואומר: קומו ונעלה ונחריב את העולם, קומו! ולבשתי חרדה ואומר לדעת, מאין בא זה הקול? ושבתי וראיתי, והנה עוף גדול בעל רגלים עבות עומד על אילן משופע ומצפצף. ואבין כי הקול בא ממנו; ואקרב אליו ואומר: הגידה נא לי, קורא: באם מן העופות הטהורים אתה או מן הטמאים? ויען ויאמר לי: למה זה תשאל לזה, ועוד לא דיבּר אלי בו-אדם כך… ואומר אליו: אם טמא אתה, טמא אקרא לך, ולא אשים לבי לקול קריאתך; ואם ממלכת הטהורים מוצאך, רד אלי, ואני ואתה ניוָץ עצה, איך להציל את באי-עולם מחרדתם, כי לא יברא ה' תבל ומלואה שנית וינחם… ויעף אלי הדובר מטה, ובעמדו קרוב לי, ראיתי פניו והנם כפני אדם, ויגע כפו בשכמי ויאמר: היטיבו בני-אדם את דרכם על פני האדמה ולא תמצאם זאת הרעה, כי אמנם ה' לא יחפוץ באבדן העולם ויושבו. אמרתי לו: ברוך טעמך, מצדיק אלהים! ויעלם הוא ברום רקיע השמים וכנפיו משיקות באויר…

ושמעתי קול מנגן מרחוק: שובו, שובו לאהליכם, כי רצה ה' את מעשיכם, ואכרע על ברכי ואודה לאדוני האדונים.

ג: פִּרְקֵי אֵלִיָּהוּ

(קיצור)

וילך אליהו התשבי במדבר וייעף וישכב וישן תחת רותם אחד, והנה מלאך מיכאל נוגע בו ואומר לו: קום

ויקם.

וישאהו הרוח לדרום העולם וירא הר בוער באש ולא יכול לקרוב אליו, שוב נשאהו הרוח למזרח העולם וראה שם כוכבים נלחמים זה בזה, בא הרוח והוליכהו למערב העולם, וראה שם נפשות רבות נדונות לפי מעשיהן. אמר לו המלאך, שהעירו משנתו: קץ העולם יבוא; וילמדהו כל אותות המשיח;

וירא אליהו מתים טבועים בנהר ועפרם נגבל, ראה אש וגפרית יורדות מן השמים; כמעט אמר נואש, והנה נפנה וראה פתאום אור זרוע; ראה אברהם, יצחק ויעקב יושבים ולפניהם ולפניהם כל מיני מעדנים; ראה עץ החיים שבתוך הגן, נחל שוטף ובו ספינות טעונות רב עושר וכל כבוד לצדיקים.

וישא עיניו וירא עיר נאה וגדולה יורדת מן השמים, והיא בנויה כהלכתה, ובה מגדלים וחומות, שערי זהב ונחושת, ויכירה הנה היא ירושלים, העיר הקדושה. שוב ראה בתים נחמדים, טירות יפות, כתליהם של שׁיש,

גניהם אדומים ודלתותיהם משובצות באבנים טובות. שאל ואמר: למי אלה? אמרו לו: אלה הם לשומרי התורה. מה רב טובך אשר צפנת ליראך!

ד: יְרוּשָׁלַיִם

עתידה ירושלים שתבנה בת אלף בירניות, בת אלף מגדלים ובת אלף גינאות, אלף טטפראות. היא תשב על שלושה הרים: על הר סיני, על התבור ועל הכרמל, ומגדליה צופים למרחבי ארץ. ושבע חומות תהיינה מקיפות את ירושלים הגדולה הזאת, חומה אחת של כסף, אחת של זהב, אחת של אבן יקרה, של פוך, של ספיר ושל כרכוד,ושל אש. ובית-המקדש בנוי על ארבע גבעות, כולו זהב מזוקק, זהב צרוף, וזהב שחוט וזהב פרוים. קרקעיתו אבני ספיר, גגו אור נוֹגה גבוה עד לשמים ובין כוכבים יגיע, שכינת-אלהים בכל תאיו וחדריו, ומלאכי-עליון המה הכוהנים והמשרתים. המזבח ממוצע בטבור העולם, הבל עומד ומזהיר עם כסא-הכבוד. לא היה כהוד הזה מימות עולם.

מִסִּפּוֹרֵי יְרוֹשָׁלַיִּם    🔗


א: כּוֹרֶשׁ הָאַחֲרוֹן

בימי גלות ירושלים קם מלך אחד אוהב היהודים, ויאמר להקים הריסות הגוי הזה ולהשיבו על מכונו; ופקודה יצאה ממנו ליסד את חומות ירושלים כמתכונתן, ולאסוף את נדחי ישראל מנפוצותיהם. ויעבר קול בכל מלכותו וגם במכתבים ואגרות כתב לאמור: מי בכם אשר ישאהו רוחו יעלה לארצו. וינדב הרבה כסף וזהב ויקרא לחכמים ולחרשים ויצוום לבנות מחדש את בית-המקדש לה' אלהים ולהקים בו מזבח לקטורת ולקרבן. וישמעו אליו בני – הגולה ויאָספו ברוב שמחה מכל עבר; ויחלו לנקות את האשפה, ויעמדו עושים באבן ועושים במלאכת העץ במקום המקדש. ורבי העם מנצחים על המלאכה ועבודת הקודש.

והנה נשמע קול רעש מתפרץ מן האדמה, רוח סועה מסער; ויפלו כל הבונים על פניהם ואש ירדה מן השמים ותאכל את כל החומר המוכן לבנין. ויראו עין בעין, כי לא יחפוץ ה' בבנין ביתו, לשוא יעמלו בוניו בו.

ב: כֹּתֶל מַעֲרָבִי

הר ציון שמם, שועלים הולכים בו, לכתלי בית ה‘, אשר אליו נהרו כל העמים, אין זוכר ואין פוקד. ראה ה’ והביטה!

ויהי כך וכך לבריאת העולם כבש שולטן התוגר את ירושלים ובנה אותה מחדש, תיקן רחובותיה השוממים, הושיב בה שופטים ופקידים וגם הוא בנה לו בה ארמון גדול מאבנים מחוטבות וישתקע בעיר האלהים. ויהי בהביטו פעם מחלונו, וירא אשה כפרית נושאת שק של אשפה על שכמה ומריקה אותו על גבעה אחת לא רחוק מארמונו, ויחר אפו למראה הדבר הזה ויצו לתפשה ולהשליכה אל בית-הסוהר, על אשר מלאה לבה לזלזל במגרש המלך. ויהי כאשר העמידו אותה לדין, פתחה את פיה ותאמר: שופטים צדיקים, אל-נא תמהרו ליסריני קשה, כאשה רעת-לב; לא מזדון ופשע עשיתי זאת. מבנות-רומי אנכי, שהושיבונו טיטוס סביב ירושלים, אחרי החריבו אותה ואחרי עשותו אותה ואת בית-האלהים אשר בה למפולת; וחוק יצא מלפניו, כי כל משפחה ומשפחה תשליך את אשפתה על מקום הבית, למען יכּחד כולו. כן אנו עושים דור דור כמצוַת אבותינו עלינו, ואיש לא מנה אותנו עד כה מעשות זאת. ויצו המלך להוציאה לחפשי, כי הן אך בתום עשתה זאת; אבל גזר ואסר לעשות עוד כזאת מהיום והלאה. וישכור עבדים ופועלים ויצוום לנקות את הגבעה, ויסיעו אלה את האשפה אל מחוץ לחוצות ירושלים, ויהי כאשר עבדו ארבעה ירחים יומם ולילה, נראה כותל אחד מכתלי הבית, ויקראו ליהודים יושבי המקום ויאמרו להם: הנה שארית ביתכם לפניכם, ואתם תקנו את בדקיו ובנו את בית אלהיכם מכספי כבתחילה. ויענו אותו הזקנים והשרים מבני הגולה: מלך רב-חסד, בודאי יזכור אלהים לך את מחשבתך הגדולה, לקומם את הריסות ביתנו, אבל מושבעים אנחנו, שלא לקרב את הקץ ושלא לבנות את הבת השלישי, בטרם יתקע אליהו בשופר גדול לחירותנו. אם על המלך טוב וחסדו אתנו, יתן לנו את הכותל, להתפלל נגדו ולומר לפניו תחנונים מדי ערב שבת בשבּתו. וימלא המלך את משאלתם זו. ומאז היה לחוק לבוא לפני הכותל ולשפוך שם שיח. האל יקים את הבית במהרה!

קְבָרִים    🔗


א: קֶבֶר דָּוִד

וישכב דויד עם אבותיו ויקבר בעיר דויד. שם נחו גם בניו ובני בניו מלכי יהודה, הלא הם קברות המלכים, החצובים על-יד הר ציון עד היום; וכל חליפות הזמנים, כל חורבן הבא אחרי חורבן לא הרסו אותם ולא זזו ממקומם. רוח-נצח מרחף עליהם. אל תגעו בהם!

פעם אחד טייל פחה אחד מראשי ירושלים מסביב לקברים האלה, ולו חרב יקרה משובצת זהב; וישח לראות בהם. ונפלה חרבו בידו לעומק בית דויד. ויפקוד על ישמעאלי אחד, לרדת אליו בחבל ולהרים חרבו, ויוציאו אותו מת; מת גם השני, הבא אחריו, כן גם השלישי והרביעי. ויאמר לו העם: הכלה אתה עושה לנו? ויאמר הפחה: גם אנכי לא אובה להרע לכם, אבל חרבי היקרה מתנת המלך לי, ואם יוָדע לו, כי אבד איבדתיה וחייבתי גם אני את ראשי לו. ויאמרו לו: יצו אותנו על עבדיו העברים הגרים כאן במספר איזו משפחות, כי המה ירדו אל תוך הקבר להעלות לך את חרבך משם. וישמע לדבריהם ויקרא לראש-העדה ויאמר לו: חרבי היקרה נפלה לקבר דויד מלככם ועתה הוציאו לי אותה משם; ואם לא תעשו כזאת, דמכם בראשכם. ויתחלחל ראש-היהודים ויאמר: תנה לנו ארכה שלושה ימים. וישב לקהילתו ויגזור תענית. ויקרא את העם לתפילה ולתחנונים.

ובבית-הכנסת שמש אחד חסיד, עובד את ה' בסתר. וירא, כי אחיו יראים ומפחדים לרדת לקבר המלך, ויקם ויאמר: שמעוני, אחי, קחו אותי והורידוני, ואני אקריב את עצמי בעדכם. ויטבול ויטהר את עצמו וירד לעיני כל קהל היהודים והערבים אל הקבר. ולב כולם חרד. אחרי רבע שעה נשמע קול מעומק: “העלו אותי!” ויעלוהו, והנה חרב הפחה בידו, ופניו מאירים. אז ידעו, כי ה' עם עמו. ויעש הפחה את היהודים חפשים ממיסים וארנוניות שלוש שנים.

ב: בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה

ויכתוב ברוך בן נריה בן חנמאל, מפי אליהו הנביא, את כל דברי ה' אשר דיבר אליו, על מגילת ספר.

ויעש ברוך בן נריה ככל אשר ציוָהו ירמיהו הנביא. ויקרא ברוך בספר את דברי רבו, בבית ה', באזהי כל העם. ויהי להם חוזה-יה.

יהי בימי הגולה, ויצו המלך הכושי, אשר משל אז בארץ העברים וּכבשה, לפתוח את קבר הנביא הזהאשר היה רחוק מהלך כברת ארץ מקבר יחזקאל בן בוזי הנביא. והנה כל מי אשר הרים את הגרזן לחפור, מיד נפגע ומת. היה שם זקן אחד ישמעאלי, ויגש לפני המלך ויאמר: אדוני ומלכי, למה תכלה את עמך בעבודה זו ללא הועיל?נביא עברי נקבר פה וכל זר לא יקרב אליו; אם עליך טוב, גזור על שארית פליטת העברים אשר בארץ, כי הם יעשו את המלאכה ותראה כי לא תאוּנה להם רעה. וירא המלך, כי טוב דיבּר, וישלח אל ראשי כנסת-ישראל ויאמר להם: פתחו לי את קבר נביאכם. וייראו מאד ויאמרו אליו: תן לנו שבעה ימים. ויהיו ימי תענית וצום, תפילה ותחנונים ברחוב היהודים, כי ישמע ה' להם ולא יגער בהם, כי יגעו בקודש בגזרת המלך. ויהי ביום השמיני בבוקר וישכם המלך וכל שריו ועבדיו, ויתאסף עם רב לראות במחזה. ושלושה אנשים מבני העם העתיק, עטופים בטלתותיהם, ניגשו אל הקבר והתחילו לחפור באדמה. מחשבה אך אחת מנקרת בראש כולם – עוד מעט והם נופלים מתים; והמה חופרים בלי הרף, נגלה הקבר.

נראה ונתגלה ארון של שיש טהור ופני אדם, מאירים כשחר, עולה מן העומק. ויפול כל העם על פניו ויאמרו: מה גדול אלהים של זה ומה רבים ימי עבדיו; משה אמת ונביאו אמת!

ויצו המלך לבנות בנין מפואר על הקבר הזה ולטעת סביבו אילני מיצל, ויגדלו ויעשו פרי, עליהם נוצצים רימוני זהב. אף הוא וראשי עבדיו הלכו ונתגיירו ויעשו רוב צדקה וחסד.

ג: קִבְרוֹ שֶׁל עֶזְרָא

וימת עזרא הכוהן הסופר, אשר השיב שבות עמו והקים לו ולתורתו ניר בארצו בחסד מלך פרס. ויקברו אותו במיטב הקברים במרכז הארץ ויציבו לו מצבת-זכרון, ועמדה כל ימי הבית השני על מכונו. ויהי בבוא שוב ימים רעיה על ישראל ויהודה בחמת ה', ונוּתּץ הבית וכל חמדת בתי העם והמלך שוּדדה, נחרב גם הקבר הזה ויעמוד שומם ימים רבים ועליו רק תל-עפר. פעם אחת, כשלָן רועה אחד סמוך לתל הזה בלילה, התעורר עזרא ודיבּר אליו בחלום: אני עזרא, סופר ישראל, קבור פה, וקמת בבוקר והלכת אל עיר היהודים הקרובה, ואמרת אליהם, כה דיבר סופרכם באזני, לאמור: נקו את קברי מהעפר אשר עליו ושכללו אותו וחדשו פניו כמקדם. וייקץ הרועה ותיפעם רוחו, וימהר ויספר לראשי היהודים, לאמור: איש לבוש-בדים בא אלי אמש בחלום וכזאת וכזאת דיבּר. ויתאזרו האנשים כאיש אחד, וילכו ויחפרו במקום אשר ציין להם הרועה, וימצאו לוח-שיש ועליו חקוק בכתב אשורי: עזרא הסופר. ויבנו ביצ חומה על הקבר ואת האבן שמו בתוכו. ויצא עמוד אש מהקבר וישתרבב עד לרקיע, והוא מאיר עד מהלך שלוש פרסה על שלוש פרסה, ובא כל העם, ביהודים כישמעאלים, וישתחוו לקבר הנביא והביאו לו את נדבותיהם.

גִּבּוֹרֵי-חַיִל    🔗


א: מַר זוּטְרָא

ומר זוטרא, נצר מבית דויד וראש-הגולה, עלה לנשיאות וינהג משרתו ברמה. לו היו ארבע מאות גיבורי-חיל ולבושי-שרד, שומרים לראשו ומלוים אותו תמיד; והיה בחצר המציק לישראל, יצא לקראתם, ויך אותם עד חרמה ויגרשם מן הארץ. ויהי מיַסר גם את הרשעים קשה. מוציא עושק מיד חומס ושופט כל עובר דת על-פי חוקי הסנהדרין בימי לשכת הגזית. ויתנשא ויחזק עמדתו, וישם את כסאו מעל הרבנים והדיינים, הפרנסים וחורי-ישראל. מכל עֵבר היו מביאים לו ולישיבתו מנחה; והוא מגדיל את חילו, ומוסיף לאסוף תחת דגלו כל איש גיבור-חיל ובעל-לב. והנה יד ה' נראתה במרום וקול קורא: קומו וריבו את ריבכם! ויצא מר זוטרא בראש גיבוריו, לבוש ארגמן, וחרב חדה במותניו; ואחריו החרו החזיקו כל בחורי ישראל, ויצביא אותם על אויביהם. ועמוד-אש הולך לפני המחנה, להאיר להם את הדרך, כבימי משה, בצאתו הוא ועמו ממצרים; וינצחו גיבורי-ישראל את גיבורי-האומות ויכבשו להם ארץ לשבת ויעשו להם ממלכה מיוחדה, אשר התקיימה שבע שנים. אבל לאחרונה רם לבבם ויתגאו בממשלתם, ויסר עמוד-האש מעל חומת הממלכה, ויראו האויבים, כי סר צלם מעליהם, ויבואו וילכדו מבצרם ויעשו בהם כלה. וראש – הגולה ומתי-סודו מתו תות הרוגי-מלכות בחמת ה' הרבה.

ב: בִּנְיָמִין אִיּשׁ טְבֶרְיָה

בימי ממשלת ביצנץ הקשה על ישראל ועל שאר עמי השכנים על-ידי יוסטיניַנוס השני ובנו העריץ, קם עם-הפרסים להסיר עולם מעל צוארם ועל ידם בא גם עם-היהודים להילחם ולרומם קרנו; ויקרא אותם לקרב איש אחד גיבור-חיל ורב-אוצרות מעיר טבריה, שמן בנימין, כשם בן יעקב הקטן, והוא נשוא-פנים ורב-אוצרות, לבו עשוי לבלי חת יחזה עתידות עמו לקום לתחיה על משואותיו ולהילחם בעד תחיתו. וישלח רצים בכל תפוצות הגולה ואיגרת בידם, לאמור: התקבצו, שימו חרבותיכם במותניכם ועלו ועזרוני להכות את האויב ונגרש אותו מן הארץ. ויקבץ עם רב מבני-העברים, כולם מזוינים וחגורים חרב; והנשארים יושבים על הכלים, לשמור את הנשים והטף – ויעלו על חומות ירושלים להבקיען, וילחמו בשצף קצף ובאומץ-לב. אבל עוד לא הגיעה אז שעת הגאולה. ויאמר ה': לא ידחקו בנַי את הקץ, ונפוצו בני-ישראל אחרי ימי-המלחמה רבים איש לעברו.

ג: הַנָּזִיר

נזיר אחד היה בימי מלחמת משיחי-היהודים את אויביהם, והוא ירא נוצרי, שמרחם הקדישתו אמו לצומות ולסיגופי האלוהים,ויתקדש ויטהר גופו, ויתרחק מכל הבלי העולם ויעסוק אך בספרי הדת והתפילות. ויהי כי נשאו לבו להתעצם עוד במעשהו ולבקש עוד יתר חסות לנפשו, פשט נעליו וישימם על שכמו וילך רגלי להר סיני, אשר במדבר סין, יושב בין חגוי הסלע בהר האלהים, שעליו חנה משה איש-האלהים ואליהו התשבי בלכתו במדבר, ותינשא שם נפשו על, בשבתו שם ימים ושנים, וירא מראות-אלהים בחזון הלילה. פעם בא אליו רבו המחוקק והנביא מנצרת. ותלמידיו ושליחיו עוטרים אותו מימינו ומשמאלו וידבר אליו נשגבות מן ההר, ופעם בא אליו הנביא משה בן עמרם, מחוקק דת ישורון, אשר נתן למו תורת אל.

ותיפעם רוחו, בכל פעם אשר עברו מראות גדולות כאלה לפניו בחזון, ויאמר לנפשו: את הנביא בעל הברית החדשה ידעתי ועבדתי אותו באמונה, ואך את אבי הנביאים, שנתן תורה על ההר הזה, לא עבדתי, ואדעהו אך בשם. ויקם ויצא מהר חורב, ויעבור כל מדבר סיני, עד בואו אל הארץ הקדושה, אדמת הנביאים.

ויתוַדע אל חכמי ישראל ויקח לקח מפיהם ויכּנס גם בברית היהדות הישנה ויקראו שמו אברהם כשם כל גרי ישראל. ויהי לאחד המורים הגדולים, אשר חיו בזמן בנימין איש טבריה ונשו משאם אז למרחוק.

גּוֹאֲלִים וּמְשִׁיחִים    🔗

א: עַל אֵם הַדֶּרֶךְ

ויהי כאשר התחזקה ממלכת הערבים, לבלוע ארצות שונות ולהרים קרנה, התחזק גם לב היהודים, אחיהם הרחוקים, להאמין בקרבת הגאולה ובהקלת הגזרות והחוקים, שרבו מבית ומבפנים. ויקם איש אחד גדל-רוח מארץ סוריה ושמו שריני; ויאמר, כי הוא המשיח, כי שליח הוא מאת יושב עליון לגרש את עם המוחמדים מארץ הקדושה ולימד מלכות ישראל חדשה. הוא גם אמר לתת תורה חדשה לעם היהודים; העביר תפילות רבות מהסידור וישם אחרות תחתיהן; ביטל מועדים רבים, הקיל דיני מאכלות והעביר את חוק הכתובה, בל תהיה האשה נקנית כשפחה בשטר ובעדים. והגאונים הגדולים, שהיו אז, מיענו ללכת בדרכיו ויחשבו את הגואל לפוקר ולמין; ותהי לו המלחמה מבית, וגם מבחוץ נואש ממנו הכליף מגינו, ויאמר להורידו ולא יקום לשטנה עוד. ובבואו בין המצרים, לא קם בו רוח ויחל לפסוח לכאן ולכאן, ורבים חשבו, כי משטה הוא ביהודים. כה ירד דוּמה בלא עתו!

ב: אַבּוּ עימי

חמישה מבשרים קמו לבשר את ביאת הגודל, והם שוים במעלה עם הגואל. ודבר ה' היה על המבשר האחרון, לקרוא לגאולת ישראל מכף העמים הפושעים והמלכים העריצים. ויקם ויקרא בראש כל חוצות וחירות העם ולמלכות שדי. הוא ביטל את מצוַת-ההקדש והקורבנות ובתפילות במקום קרבן, כי לא יחפוץ האֵל בעולה ובזבח וריח דמים לא יעלה באפו לניחוח. הוא אסר לבני הכתב את אכילת הבשר ושתית היין – נזירים היו עם ה' מן התאוות ומן המותרות וילמדו להסתפק בפרי העץ והאדמה. אשר ברא ה' למרבה עולמו, ולמה יאכלו בשר פרים ועתודים וירצחו נפש הבהמה והעוף, שנשמה באפם? לא שלוש פעמים יתפלל אדם ביום, כי אם שבע פעמים. לקיים מה שנאמר בספר תהילים: שבע ביום היללתיך! ויתדבק כל בר-נש בקונו. ברית עולם בין האלהים ובין יושבי מטה, מעין הברית הזאת וקדושתה היא ברית איש ואשתו, כי יעזבו שנהים את אביהם ואמם והיו לבשר אחד; ועל – כן לא יגרש אדם את אשתו, גם אם מצא בה ערוַת דבר, ולא יפר את הברית.

כה הלך מחיל אל יחל בדרכי-יה ויקרא את הנזירים ואת הקדושים אשר עמדו לימינו ונשבעו לדגלו, גם לחרב מלחמה נגד עמים ומדינות, אשר צרו לישראל ויקחו להם את מדינתם בחזקת היד. ותהי מלחמת שערים, וילחמו בני-ישראל ברוח גבורה על יד מורם ומשיחם. ויעשו שמות באויביהם; עוד שעל אחד היה לגאולה, ויבוא השטן ויערבב את העולם. וימת המצביא מות גיבורים ועמו רבים משרי חיליו.

שם המשיח היה אבו עיסי או עובדיה האיספאהני, על שם עירו איספאהאן אשר בפרס המדינה.

ג: בַּיָם

בשנת ד' אלפים ומאה ושמונים וארבע ליצירה באו אותות השמים, עלה כוכבא דשביט להמיט את האדמה וברקי דם הרעישו את העולם. ויקם איש עברי אחד, ושמו משה בן אהרון מזרע הלווים, ויבוא לבית יעקב ויגד להם, כי שליח הוא ממרום, להוציאם מעבדות לחירות ולהוליכם קוממיות לארצם דרך הים הגדול בחרבה. וישמעו לו בני-עמו; ויקדש את העם וישליכו את כספם ואת זהבם כאיש אחד, ורוח גאולה פעם בלבם ויאמינו כאיש אחד בה' אל מושיע ובעבדו. ויהי ביום השלישי וירד אליהם משה ויקרא: היטהרו והכינו, כי מחר ה' יעשה בכם נפלאות. ולב העדה מפכה לקראת היום הגדול ותקות הנצח.

ועם רב נאסף ממחרת היום ויחנו לדגלם ןלבית אבותם; גם על עבדים ושפחות נחה רוח ה' ויאמרו: עלה נעלה עם העם הזה ונשתחוה בהר הקודש! כה הם חונים על שפת הים, ומלאכם משה, משכמו ומעלה גבוה מכל העם, עומד בראשם ומטה אלהים בידו.

ורוח באה וַתפלג את המים. ויעברו בני-ישראל במים, ללכת לכבוש את הארץ, וכבר ישיר את השיר והתשועה לה'. אך אל-עולם לא אבה למהר את הגאולה. ויטבעו רבים מן הנלהבים במים ולא באו בשלום אל מחוז חפצם; ומנהלם ראה, כי סר צל שדי מעליו, ויקם ויעזוב את המחנה וילך המדברה וימת שם בודד בעזב ובשברון-לב…

ד: בֻּסְתְּנַאי

בימי מלכות פרס, בעצם תקפה, קם מלך חדש, אשר לא ידע את אבותיו וחסדיהם עם שארית שבטי-ישורון, אשר התנחלו בארצם, ויהי להן ניר בתוכם ובתים רבים וגדולים וגם ראשי-מטות המתיחסים לבית-דויד, ויעל בלבו רשע להכחיד את כל בני המשפחה הרמה הזאת, כי ירא כי יפרצו בארץ. והיה כי תהיה מלחמה וירימו בו יד וינשאו את אחד מאלה לשר ונשיא מיוחד עליהם, וילכו לרשת את ירושלים ולהשיב לה את כבודה בימי עולם, ומלאה חיתתה את כל העמים. ויעבר קול בכל ארץ מלכותו: הרגו ואל תחמלו כל איש אשר מוצאו מבית דויד, ואת קרוביו תשימו במאסר ויחיו בלחם צא ומים לחץ עד תומם. וימלאו עבדיו אחרי גזר-דין הקשה הזה ויחפשו אחרי כל איש מזרע דויד להרגו, כזקן כעולל, ויעשו בהם טבח נורא, ואת קרוביהם לקחו וישימו בסד רגליהם ועינו אותם מאד. ערב קשה בא להם, קשה מעד, נטו צללים…

ויהי הלילה ויחלום המלך, והנה הוא עומד בגינת ביתו ובה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. והוא משחיתם אחד אחד, מנשל פרים וגם עוקרם משרשם. ויגש עד העץ האחרון להשחיתו; והנה איש זקן עומד לפניו ופניו כמלאך-אלהים ויקרא לו: הרף ואל תשלח ידך אל גזעו! ויבּהל ויחרד מפניו.

והזקן מוכיחו באמרי פיו ואומר לו: המעט לך זה מתגמולי רעתך, כי באת לגני להשחיתו, אם פרי נחמד ראית, למה לא אכלת ממנו או נתת בכליך, ואם עץ מאכל תאבה, למה לא נטעת לך מהם? ותקטן ממך לעקור ענפים ועלים פורים, כי באת לעולל אחריהם עד בלתי השאיר אף אחד; תן תודה כי הרבית להרע, והיה אם לא תינחם ותוסיף מרי ולא תשמור את הזרע האחרון, אשר עוד נשאר לי לפליטה, חי אלהים! אם לא תהיה גם ידי בך להסיחך מארץ החיים ולמחות את זכרך מתחת השמים, כה דיבר, ויעלם.

וייקץ המלך משנתו ותּיפּעם רוחו בקרבו, וירא לכל חכמיו ומתי-סודו ויאמר להם: חלום שקה חלמתי, וכמעט פותר לי לבבי, כי רע בעיני אלהים המעשה אשר אנחנו עושים, להכחיד את המשפחה הראשונה בבית ישראל. ועתה הגידו-נא לי מה לעשות ובמה אכפר את פני אלהים, כי לא ישפוך חמתו עלינו ולא יעשה בנו מעשה מצרים. ויאמרו שריו ועבדיו: יחי אדוני המלך, כי שב מגזרתו. והן גם ידנו היתה במעל הזה ונבקש כפרה, כי ניטיב עם שאריתם תחת להרע, ואלהי עם זה הוא אל קנא וגם אל רחום.

ויאמרו למלך: כי עוד נשאר איש אחד זקן מקרובי המשפחה הזאת, וייעצו אותו והביאהו לפניו, והוא יגיד לו מה לעשות עתה. ויען ויאמר: כן יהי כאשר דיברתם. וימהרו אליו, אל הזקן, ויתנו לו חופשה ממאסרו ויבקשו אותו לשנות את בגדי כלאוֹ ולבוא לפני המלך, וימאן ויאמר: חי מפשי, כי רק כאָבל אעמוד לפני כסאו וכה אעבור שאולה. וינחמו אותו ויאמרו לו: נהפך לב המלך לטובה על עמך ןחיית אתה וזרעך. ויפג לבו ויבק: האמנם נר אלהים לא ידעך!

ויבוא ויעמוד לפני המלך ויאמר לו המלך: שבה עמדי והגד-נא לי, אם עוד נשארה שארית למשפחת דויד, כי נואלתי להרע לה ולשפוך עליה כוס חמתי, ועתה אעשה עמה חסד. ויודה לו הזקן ויאמר לו, כי עוד נשארה בת אחותו בחיים, והיא הרה לאיש שהיה הנצר האחרון מיחידי-סגולה אלה, ונהרג יום אחד אחרי חתונתו. ויתרגש המלך ויסר טבעתו מידו ויתנה לו לאות אֵמון, ויפקוד עליו לרוממו ולפנות לו אוהל בחצר-המלך, ומלאכים שלח להביא את נשואת – יום, הרכה והענוגה, ויעמידו לה מיטה בארמון מיוחד ויתנו לה עבדים ומשרתים כאשר ינתן לבת-מלך, וישמרו עליה כאשר ישמרו על בבת-עינם.

וימלאו ימיה ללדת ותלד בן ותקרא שמו בוסתנאי על שם הגן בוסתן, אשר בו ראה מגינה המלך את ראש נזר ישראל, ותהי שמחה רבה בכל מושבות היהודים, כי שמעו אשר עוד הקים להם ה' זרע, וכי זכר האלהים חסדי דויד ןפני משיחו, ויגדל בוסתנאי והוא היה טוב-רואי וחכם – לב, ויחכם ויבן בכל חכמה ומדע ויהי יועץ למלך וראש ונגיד לעמו. ויעלו בניי-ישראל בעושר ובחכמה, ויצא שמם בארצו בתור ראשונים בגולה, ואחיהם הנכנעים בארצות אחרות באו וימצאו בהם ובנשיאם חסות רבה ותהי להם הרוָחה.

ויקם אלהים מבוסתנאי, כי נתן לו המלך אשה ויביאה בברית עמו, עוד מושיעים רבים לבית-ישראל, הלא הם ראשי-הגולה, אש רשמם נודע אתנו לשם, לתהילה ולתפארת.

ה: שְׁלֹשֶׁת הַזְּקֵנִים

ויצא שם המשיח, אשר קם לישראל, בעולם. ויפל פחדו על הגויים ועל הישמעאלים, ובת-קול יצאה ממקום המקדש וקראה: צאו מביתי! וענן כבד מילא את כל הארץ הקדושה. וכאשר יצא כוהנם הגדול לראות במחזה השמים, והנה שלושה זקנים מעוטפים עומדים לנגדו ותארם כתואר פני אלהים. ויפול על פנו ויירא מאד. אף הם אמרו לו: עמוד על רגליך! ויעמוד, וירהב בנפשו עוז לשאול את הזקנים: מאין באתם? ולאן פניכםמועדות? ויענו אותו לאמור: מבני העברים הקדמונים אנו, וקמנו לאמור לכם, שהגיעה שעתם של בני-ישראל להיגאל ולרשת שוב את מקומם. ויען אותם הכוהן לאמור: ואם לא יאמינו לי אחי ובני עמי את הדבר הזהאשר אמרתם, מה אומַר להם? ויאמרו לו: אמור תאמר, כי אברהם העברי ומשה בו עמרם ואליהו התשבי הגידו לך את הבשורה. ויעלמו בתוך כדי דיבור. וישב הכוהן לבית מקדשם, לבוא להתפלל לפני הנביא משיחם כדבר יום ביומו, וימצא את הדלתות נעולות והנה הן סגורות היום…

ו: הַמְצֹרָע

בראשית מלכות ישמעאל בארצות המערב, וידה תקיפה על כל עמי הנוצרים ושבטי יהודה, ישב ביער אחד גדול איש מצורע עברי, והוא בודד לנפשו, כל איש לא יקרב אליו, והוא מפרנס עצמו רק מעשבים וירקות, שותה ולמקק בלשונו מן הנהר הסמוך. אאין פדות ואין גאולה לו,מנודה הוא ממשפחת בני-אדם. שנים רבות ישב דומם, בלי דיבור, זקנו גדל עד למידותיו, שערותיו כפשתים ובבשרו פרח השחין. רק עצי היער הם חבריו. נבזה הוא ונמאס; גם חיה ועוף, אשר באו בסביבתו, פנו לו עורף. לא היה עלבון נפש כזה מיום ברוא אלהים אנוש עלי ארץ!

ויהי ביום אחד בעלות השחר, בימי חום וקיץ לכל בשר, צפורים תעופנה, שירת יוונים נשמעה מבין העפאים, רוַחה לכל והחיים נעוֹרים. ויקם המצורע ויתמודד, בא עד שפת הנחל וירחץ את בשרו. אחרי עבור שנים לעשרות, שלא באה טיפת מים על גופו; ויהי בטובלו שבע פעמים ויעל מן הרחצה, והנה בשרו טהור כבשר נער קטן. ויפן וירא על השן סלע, סמוך לנהר, טלית חדשה לבנה פרושה ויתעטף בה, רוחו התעורר, כל אשר בו התחלף, מחדבות שונות רבות וכבירות החלו להתרוצץ בקרבו. השמש מבהיק ומשליך זהב קרניו על פני ארץ, חג לאדוני כל היקום~ וגן-עדן התהפך כל שטח האדמה, טהור יטהרו כל בני-האדם, איש מתלאתם ועווֹנם;

תחדלנה מלחמות, יחדל ריב הגויים והלשונות. אחוה! הנה אחוַת עולם בין העמים והשבטים. בני-יעקה ישובו אל נוַהם וירץ המצורע בסער מחשבותיו אלה לישוב הראשון של בני-אדם ויקרא בקול גדול: יום הגאולה בא! השליכו איש איש את כלי מלאכתו מידו וחדלו לחרוש ולזרוע, האדמה מעצמה תוציא כמהין ופטריות; מים חיים ונהרי שמן ישטפו בגבולכם. ויראו האנשים את המצורע הדומם כולו טהור בגופו ומדבּר נשגבות – ןתנח גם עליהם רוח חדשה. שמע ה' בקול האבות וישלח להם מושיע וגואל. התקבצו כל שבטי העברים ויחנו על דגלו, דגל השלום והאחוה; ובא הזאה והנמר, לשחל והלביא ורעו לרגלם יחד את הצאן והבקר, ורעה זאב עם גדי, עולל עם פתן יחד ישחקו. געגועים וחדוַת-הגאולה מעמל הבריאה אחזו את כל היקו.

וירא ה‘, כי בניו דוחקים את הקץ. ועוד מעט ישׁדרו את המערכות ויהפכו את המזלות; ויקם מכסאו, וישׂם במשיחו הז כבלי-ברזל וישיבוֹ בחומה בצורה ואת השער סגר בעדו… ויקומו הישמעאלים וילחמו את מחנה המשיח, ויקיפו אותה, ויהרגו בה שריד. גגם את המשיח תפשו אחר-כך ויחתכו אותו אברים אברים – ראֵה ה’ מה עוללת לנו!

ז: אָלרָאִיּ

…“והגביר ברית לרבים שבוע אחד”. –

ויקם גיבור וחכם מזרע היהודים כאלף שנים אחרי החורבן ושמו דויד, ויתרומם ויאמר להיות גואל לישראל ליד צר. וה' נתן בלבו חכמה ודעת, וידע כל סתום וכל פשר, ויהי גדול בתורת משה ובספרי החכמים. ויהי מבין בכל מדע ובעניני הטבע והחרטומים. וידבר בכל לשון וגם בלשון ישמעאל. ויקם ויעמוד לפני ראשי-הגולה ונשיאי-ישורון אשר בימים ההם, כנביא שלוח לעמו, לאמור: לכו כנסו את כל היהודים הפזורים, נילחם בגויים ונשיב לירושלים את ימי תקפה ותפארתה, כי גאולה תהיה לנו עתה!

ויבקשו ממנו אותות, ויעש נפלאות לעיניהם במטה עוז אשר בידו, ויעמד את השמש. וכוכבים ממעל יצאו להעיד עדותם בו, וינהרו אליו כל איש ישראל, ויאמינו כי פקד ה' אותם עתה ויביאם מהרה אל ביתם ואל נחלתם, אשר שם איותה נפשם לשבת זה דוד דוד.

וישמעו המלכים אשר בארצות ההן, כי קם גואל ומושיע לגוי נכנע. וייראו לנפשם. פן תקום עתה ברים-אבות לעם הזה ואותם יפקדו לרעה; ויוָעצו יחדיו, ויגזרו לתפוש את הגואל ולשימו בבור, לראות אם יד ה' עמו.

ויהי כאשר נתנו אותו, את אַלרועי. בבור, יעמידו שומרים מזוינים לראשו, ויקם ביום השלישי ויעל משם. והם לא ראוהו, ויעמוד לפני המלכים וירא באזנם: כה אמר אדוני צבאות, אלהי העברים: שלחו את עמי ויעבדוני! ויחרדו לראותו, ויאמרו לעבדיהם: תפשוהו שנית, אבל הם לא ראו אותו ויענו: קול אדם אנחנו שומעים ותמונה אין אנו רואים. ויתמהו מאד על הדבר הזה ויאמרו לו: אמנם אין אתה נראה לכל, אבל כדבר הזה יוכלו גם חרטומינו לעשותו, תנה לנו אות אמת, כי שלחך אלהים אלינו, ויקרא ויאמר: בואו עמי אל הנהר הרחב, אשר את מימיו נשמע בהמיָתם. ויעמדו על החוף, ויקח סודר ויפרוש על פני המים ויעבור עליו בשם המפורש עד למעבר החוף השני, ויעשו גם החרטומים כן בלהטיהם. כי לא רב הדרך בין קסמים ובין מעשי-קודש ורק לאלהים פתרונם.

וימאנו המלכים ולשלוח את ישראל. וישלחו רצים אל כל המדינות והגלילות, לאמור: איש איש מזרע היהודים, אשר לא יתן ידו למשיח הזה, נקי יהיה לביתו, ולא יפול משערות ראשו ארצה; ואלה אשר ינהרו אחריו, אחת דתם למיתם ולהחרים את רכושם ואת ביתם, ויתפלגו בני-ישראל: נמוגי הלב וכל אלה אשר יבכרו חיי-היום על חיי הדרור ישבו בביתם ולא שמעו לקול הקורא לגאולה ולפדות; והמעטים השרידים האמינו באַלרואי, כי היה להם לגדעון שני. ויקראו בספרי הנביאים וגם חשבו, כי בא קץ לחזון דניאל…

ולא בא קץ! גבה לב אלרואי כבר-כוכבא בשעתו, ויש מן הדרך אשר התוָה אלהים לפני רועה ישראל, כי יהי צדק אזור מותניו ושפט בצדק ויעשה רק הטוב.

ויהי היום, והוא שוכב באוהל ויתגנב איש זדון, אשר שכרו אותו המלכים העשרות אלפים כסף, נשא ידו על קרובו ויכרות ראשו מעליו ויביאהו לאויביו.

וישמעו אלה אשר יצאו אתו לצבא, כי מת מות גיבורים, ותרף ידם מהילחם ויפוצו איש לעברו. ותשקוט הארץ עד קץ הימין.

דם הנשפך מי ינקה?

ח: עַל הַסַּף

ויהי בשנת חמשת אלפים ומאה וחמישים ושלוש ליצירה ושנת אלף ושלוש מאות ועשרים וחמש לחורבן הבית, קם בקהל היהודים אשר בספרד איש משיח וגואל והעידו עליו, כי מימות משה הנביא והרואה לא קם איש בעל רוח כמוהו ואומר להיות מיטיב לעמו. הוא היה עניו ושפל-ברך, צדיק וישר במידותיו, נקי-כפים ובר-לבב, חסיד וצדיק בכל מעשיו. אולם עד שנת העשרים וחמש לחייו לא היה יודע לדבר בלשון-הקודש צחה; ובא אליו אליהו התשבי, זכור לטוב, ומשחהו בשמן המשחה ונפתחו לו מעינות-החכמה ויאמר: בא גד! לא נוסיף עוד סבול בגולה, המתים יקומו, ישני עפר יתעוררו מתרדמתם הארוכה ומהרה יקבץ ה' את נדחי עמו מכל אפסי ארץ וישאם על כנפי נשרים למקום איוָה לשכון בו. ויתקבצו אליו החכמים ויודעי-העתים, ברבנים והדיינים אנשי – התורה ויאמרו אליו: הנה לנו אות ומופת, כי אמנם שלחך ה' לנו; ואם לא, מות תמות כדיו נביא השקר ונסלקך באבנים, ויען המשיח ויאמר להם: התחת אלהים אני, אם ה' אשר דיבר בי ומלתו על לשוני, לא יענכם בקולות וברקים, אני זה, שקטונתי מכל החסדים אשר אתי. ולא אָבו הנאספים לתת אמון בו ויאמרו: לא, כי אם אות תתן! ויאמר המשיח להם: תנו לי זמן שבעה ימים. ויאמרו אליו: טוב נתן לך ארכה זו; ואם לא נראה אז את גדלך, אז נדע, כי משקר אתה בנו ועוונך בך. ואביו ואמו, בשמעם את אשר ידברו, בוכים בפתח האוהל.

ויהי ביו הרביעי, בהיות הבוקר, נתקבצו כל העם למגדול ועד קטן; ויבואו הזקנים, החורים, הסופרים וכל אנשי הכבוד ויעמדו מסביב ובית-כנסת וַיכּנס המשיח בבית-המקדש לבדו יעמוד לפני שער הארון, אשר שם מונחים ספרי הברית. והתפלל אל אלהים הגדול, וישלח אליו ממעל מלאך אחד, וישמע העם בחוץ קול מלאך מדבר עמו, וימלא רגשי קודש ופחד ויעמוד מרחוק. והנה נשמע קול הומה וכנפים משיקות, ונראה המשיח עומד על סף האוהל, וקרן אור פניו, זיו אור עטר את ראשו וידיו פרושות לזה ולזה: על ידו הימינית מאיר שם מפורש ועל ידו השמאלית כמראה הקשת. ויפלו הדיינים וכל המדברים קשה על פניהם ויקראו: ה' הוא האלהים! ה' הוא האלהים! ה' הוא האלהים!

שוב נמצאו אנשים, שבקשו עוד אותות ומופתים, והתקדרו השמים בעבים ונראתה פיסת-יד מן השמים. כותבת במשקוף ההיכל, לאמור: ויצא חותר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה, והיו האותיות מהמקרא זהז מבהיקות ומאירות ונוצצות ככוכבים. ועדיין הן מאירות לכל איש עברי בצר לו בגולה, ויקווה לגאולה, גאולת עולם!

ט: אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים

ומלך ספרד, בשמעו את שמע גואל היהודים הזה, אמר, לנפשו, אין זאת כי מתעתע הוא ומשקר, וה' אין עמו, וישלח את אחד משריו הנאמנים לתהות על קנקנו ולדעת את אשר עמו. ויבוא השר אל המשיח ויאמר לו: תנה לי אות, כי כניים דבריךוכי אמנם שלחך ה' להיות מושיע לישראל, ויאמר אליו המשיח: הנך שב לביתך ומצאת את בנך בכורך מת על מיטתו. וילך לביתו וימצא את בנו מת. וגם שעת מותו מכווּנת היתה לאותה שעה שדיבר את המדיח. ויבוא אל המלך, ויאמר: מות וחיים ביד לשונו של גואל היהודי!

ויאמר המלך: יבוא המשיח בעצמו לפנַי ואנסה אותו בדברים ויבוא מלך היהודים ויתיצב לפני מלך הגויים, ויעמוד יעקב מול עשיו פנים אל פנים. וענן ירד מהשמים ויקף אותם יחד ויסתר אותם מעיני כל העבדים והשרים, אשר עמדו מסביב ויהי הדבר לנס.

שוב אמר המלך למשיח ישראל: אם באמת ה' אלהיכם עמך בכּל, אני אצווה להשליך אותך באש, ואם תצא חי כאברהם אביך וכחנניה, מישאל ועזריה אחיך, אז אדע, כי שמך גדול בשמים. ויאמר המשיח אל המלך: הנני בידך, וה' כטוב בעיניו עמי יעשה. ויצו המלך להבעיר כבשן גדול; וישליכו את הנבי אערום באש האוכלת ויסתימו את חור הכבשן בלבנים ויוסיפו להסיק תחתחיו שלושה ימים ושלושה לילות. ויהי ביום הרביעי בבוקר, נפתח הסתום ויצא המשיח שלם ובריא, ואף בשערות ראשו לא שלטה האש. באותה שעה ראה מלך הגויים ושריו, כי גדולים מעשי אלהים את עבדיו הנאמנים ויאמינו בה' ובמשה עבדו!

י: הַאִגֶּרֶת

ויקם איש מקובל גדול להיות צופה לעמו. והוא איש צדיק וחסיד, מבין בצרופי-אותיות, ושמו משה בוטריל, ויצם ויתקדש ורוחו עלה למרומי שחקים, ויאמר אליו ה': נגיד שמתיך לעמי, ואתה לך וטהר אותם וצרפם לעבודתי, ולא יוסיפו עוד ללכת תועים בספקות בל ידעו פשרם ובשאלות לא יבינו להשיב. ויקם וישב על כסאו וישלח רצים לכל תפוצות הגולה וכתב נתן בידם, לאמור: להוי ידוע לכם, שאני הגבר נתנסיתי בעשרה ניסיונות, ואלהא די שמיא הושיבני על כסא, שמד בלשכת הגזית במקדש. כל ספקותיכם אתיר, כל דבר הקשה אפתור וכל דבר תורה. דין ומשפט בשעריכם הביאו אלי, ואת אשר אומר כן יקום.

וישמע העם, כי קם נביא ושופט בישראל, ויאמרו: רב לנו, הנה גם בגולה לא יעזבנו אלהינו.

נְבִיאִים וּמְשִׁיחִים    🔗


א: נַחְמָן קָטוֹפָּא

בימים קדומים, בעת אשר היתה עוד יראת אלהים בארץ ומלאו בני-אדם רוח תורה ועבודה ודעת בספרים וסתריהם. אז ישב בכפר ברעו, אשר בארץ אבות, איש עברי, ושמו רבי פינחס בן יאיר, כשם החסיד הגדול אשר היה בימי רבי יהודה הנשיא. ויהי רבי פנחס איש חכם מאד, יודע גם במשנת-חכמים וגם בקי במגילת-סתרים, כי הנה מלבד התורה הגלויה, אשר נמסרה מסיני להגות ולדרוש הב לדור דור, מסר ה' לעבדיו גם את רזיו, הכוללים ערפלי –בראשית, מעשה-מרכבה וידיעת שמו המפורש, שׁם שאפילו בימי-המקדש לא היו מגלים אותו אלא לצנועין; ולמי ששמע אותו, כעם ככוהן, היה נופל על פניו ומשתחווה בחרדה למלכו של עולם. וידע רבי פינחס מפי רבו, ורבו מרבו, להשתמש בשם הגדול והנורא הזה; ידע כי בכוחו לעקור כל מלכות הרשעה מן העולם, עד כי יעבור זדון ושבו בנים אל גבולם; ולא אך פעם אחת ביקש להגותו, בעת התחמץ לבבו לראות את עיר רומי על תלה בנויה ועיר אלהים מושפלת עד שאול תחתיה. אבל חזר ואמר לנפשו: אל-נא אדחוק את הקץ ולא אחטא לאלהים, כי הוא עצמו יפקוד על העמים והמדינות את מעשיהם, והוא גם שומר את הברית לעמו אשר בחר.

ולרבי פינחס אשה, בת רב ומורה גדול, ושמה רחל. היא היתה יפת-תואר ויפת-מראה ולבה לב טהור, ויאהב אותה אישב, והיא גם היא אהבת ומאד ותחבב אותו ותשרתהו. ואלהים מלא את צרכיהם, ולא דאגו ללחם כל הימים, וגם עשו חסד לדל ואביון. אבל בנים, אשר יירשו את משמרת התורה המעשה אשר בידם, לא היו להם ויהיו ערירים ימים רבים.

ורבי פינחס ישב בית-המדרש וילמד לתלמידיו סדרי-המשנה, ואשתו רחל ישבה ותשמור את הבית ונפשה עגמה לבן, אשר ישב גם הוא בתורה ותהיינה שפתיה דובבות בקבר, ולא שמע ה' אליה, לתת לה ברכה מאוצר-הנשמות. ותתפלל אליו, ותעסוק גם ברפואות ובסגולות-נשים, ככל אשר הסכינו בימים ההם, וזרע לא היה לה, לכל שכנותיה מסביב ניתנו בנים ובנות; בפתחה את דלת אהלה תראה תינוקות של בית רבן רצים לבתי-כנסיות ולבתי-מדרשות וגוילותיהם בידיהם, ולה אין חלק בכל אלה. –

ותחשוב רחל מחשבות על דרכי אלהים ועל רחמיו ודרכיו כי רבים ותתבונן למעשיה, ותוסף לעשות צדקה וחסד, ותוסף לשמור על מצוַת-אלהים ותחשוב לשנות את מזלה, רב בעיניה פינחס אישה, ותכבדהו כמלאך-אלהים, יודעת היא כי די לה והיחסות בצלו, – אבל אם כל זה עוד יכולה היא להיחנן מה' גם בפרי בטו. מלאכי רחמים ומכניסי רחמים! העלו את רחשי-לבה לפני אלהי-עולמים, פתחו לה שערי-יה תזכה למתנת יה! שרה, רבקה, רחל, והאמהות הקדושות, כולן היו עקרות, ואלהים פתח את רחמן ויתן להם את יצחק ואת יעקב ואת יוסף. “מצפה הקדוש-ברוך-הוא לתפילתם של צדיקים”; והיא, העלובה, מתפללת בכל יום בקומה ממיטתה, רוחצת פניה, נותנת מפה על ראשה ועומדת בקרן-זוית ומתפללת. ובערב שוב היא מתפללת. ןעיתים תענה גם את נפשה כל היום ולא תאכל לחם עד בוא הלילה.

ובעלה לן רוב הימים בבית-המדרש ולא ידע את מצוקות רחל אשתו. ויהי היום והוא נשאר בביתו וישכב על הארץ, כי כן דרכו לענות את נפשו גם הוא על גורל בת-עמו; ורחל קמה ממיטתה ותעמוד בפינה ותשפוך לבה ותאמר: ריבון העולמים! אתה חי ושמך חי ומלכותך על האדם ופעלך חיים. יודעת אני, כי מימי לא חטאתי נגדך, ואם חטאתי, בעלי לא חטא; ואם אני והיא חטאנו, הלא רבו רחמיך וחסדיך, זכור-נא את אשר אמרת בתורתך: נוצר חסד לאלפים; ברכני-נא בבן, אשר יעבוד אותך כדת. ולא יכבה נרו, צור עולמים! רחם עלינו, רחם עלינו למען שמך הגדדול, רחם עלינו למען אמונתך, רחם על כולנו למען אלהותך ומלכותך הגדולה. ותבק חרש…שמע בעלה את תפילתה ויתעודד ויקם וימהר לרחוץ ידיו ויעמוד גם הוא בפינה ויתפלל תפילה קצרה: אנא ה' אלהי ישראל! שמע-נא בקול רחל אמתך. ויהיו לרצון אמרי-פיה. איש ואשתו בוכים ומתפללים לצור עולמים; ולא נשמעה בת-קול ממרומים, כי נפתחו השמים.

ויהי בלילה השני ורבי פינחס נשאר בביתו כיום אתמול. ותפול רחל רעיתו לפניו ותחזק ברגליו ותאמר אליו: יודעת אני, כי בידך תשמישי-השם-הגדול, עשה-נא למעני והשבע את אלהים שוכן-מעלה, כי יתן לנו זרע, ואם אַין – מתה אנכי. ויתחלחל בעלה מאד לשמע הדבר בזה ויאמר: איך אעשה את הדבר הזה, להרגיז תבל ממסגרותיה ולהחריד כסא-שמים? ותען אשתו ותאמר: בנפשי אני, כי לא יקרך עוון; ואם ידרשו ממך דין-וחשבון על מעשיך, אבוא אני לפני כסא-הכבוד לבקש חסות עליך. ותבק רחל ותצק לו ולא הרפתה ממנו, עד כי עשה יעשה את הדבר הזה.

ויקם פינחס ויתפלל ויעצום את עיניו, פשט את ידיו והגביהן למעלה וירקא בקול: הנני משביע… וניתקו שני כוכבים ממשבותם, אתא דיבּור!

ועתר הפעם אלהים אליהם ותהר רחל בעוד מאד. ויהי הילד בבטן אמו ששה ירחים, כי כן חוקו מאת מלך העולם, ובחודש השביעי, יום ראשון בשבת ויום תרועה, בעלות הבוקר, " והיה עולה המזל באורך הצדק ומאזנים", ועמם רבים היצורי מרום מתנערים וקמים, לראות בבן-אדם העומד בדין. יצא גם הוא מבית-משכנו ובשרו טהור. וכשבא “לאויר העולם”, קם “והשתחוה לאמו” ופתח פיו ואמר: יש למעלה מזאת הכיפה, שאתם רואים, תשע מאות וחמישים וחמש כיפות, ולמעלה מהם ארבע חיות-מרכבה, ולמעלה מהם משרתי – אש.

ותשתומם אמו למראה בנה הדובר, ותפחד וכמעט לא נותרה בה נשמה.

ויבוא אביו בטליתו, כי השכים לבית-התפילה וירא את הבן הנולד עומד ומשיח רמות “ויגאר בו וישתוק”… וישתוק המדָבּר.

יקרא פינחס החסיד את שם הבן הזה נחמן. ויגָמל ויגדל והוא היה יפה מאד וטוב-רואי, קווצותיו תלתלים ועיניו מבהיקות, וישא חן ןחסד בעיני כל רואיו, כי ברכה בו; אבל אילם הוא מיום אשר גער בו אביו, נאסר בו רוחו למגינת אמו ולמגינת כל רואיו, ויאמר הבריות איש אל אחיו: אפ יפתח אלהים את פי הנער הזה וידבר כאחד האדם, אז חיה יחיה גואלנו בצר וניצחנו את השטן, ויתפלאו אנשים לאמר: אם ה' יצו את הברכה, הן לא יצווה את הקללה. ואֵם-הנער בכתה ותתחנן לפני אלהי-מרום, כי ישיב את הדבור לבנה יחידה, ולא נשמעה תחינתה.

ותוסף רחל להציק את בעלה, את פינחס, ותאמר: התר-נא את בננו לדבּר או בקש מאת אלהי שדי ויקחהו מן העולם, כי טוב מותי מחיי לראות לשונו סגורה. ויען פינחס ויאמר לה: נואלת לבקש ממני כדבר הזה, כי הן חכם לב בננו זה משאר האדם אשר על פני האדמה והוא כבן-אלים; ואם ידבר וישמיע לקח ליושבי-מטה, יגלה להם דברים, אשר נעלים מכוחם לשמעם, ימהר את קץ הגאולה ותחיה מהומה ופחד בין יושבי-חלד ויבואו ימי ערבוב לעליונים ותחתונים. ותאמר רחל: נפשי בשאלתי, שידבר בני רק דברי-סתר ולא דברים אשר בגלוי ולא יבינוהו בני-אדם ולא יהיה להם למעצור, כי לא בא מועד.

ויַברק אלהים על פני הנער ויַקרן עור פניו וייראו מגשת אליו, ויתחז אביו ויקרה אליו, וישקהו על פניו שלוש פעמים ויאמר: הנני מתיר, הנני מתירך… הנני מתיר את לשונך… ויקרא הנער: הנני! ויפלו העומדים מסביב על פניהם וישתחו. וישביעהו אביו עוד " ויצווהו, שלא ידבר לבר-נש הנגלה, כי אם בדבר חתום וסתום". וסר מראה הברק והנה על פני הדובר מַסוה…

וידבר הנער מהים והלאה וישם את דבריו ואת נבואותיו בספר, בסדר אלפא – ביתא חתום, ויהיו דבריו לחידה ולפלא בישורון. ויכתבם בספר בשם “נבואת הילד”, וסתומים וחתומים הדברים האלה עד עת קץ ותרבה הדעת.

ולא האריך הנער ימים אחרי נבואותיו אלה ויפקד רוחו מיד אלהים, ויבכו אותו אביו ואמו וכל ערי בית-יעקב חודש ימים וישימוהו בארון." ויש עמו עוד ארבעים צדיקים במערה", מימינו ומשמאלו, והיה כל אשר נגע דבר ה' אל לבו או אשר צר לו, ויבוא שמה לשפוך את לחשו על קבר הנביא החתום וירוַח לו. – והיה לחוק בישראל מימים ימימה.

ב: דָּוִד הָרְאוּבֵנִי

במדבר חבור, בממלכת בני-ראובן ובני-גד וחצי שבט המנשה, היה מלך אחד גדול ושמו שלמה. והוא חיזק את מלכותו למרומי פסגת העוז והעושר. מספר המשפחות והמַטות אשר תחת שבטו עלה לשלושים ריבוא. והיו למלך שלמה שני בנים, שם האחד יוסף והוא הבכור, ושם השני דויד. יוסף היה איש גיבור – חיל, אוהב להיות המצביא על הצבא ולשמור על גבולות הארץ. ולעמת זה היה דויד אחיו איש אוהב חזון ורוחו נשאהו לירחי קדם. הוא לא הסתפק במצרי השבטים בני-אחיו, כי חקר בספרים למוצאי שאר השבטים הרחוקים, ויהי בהיוַדע לו, כי נפוצים המה כולם בגולה. ובארץ הקדושה מושל עם חזק, הוא עם הערבים והישמעאלים, אשר נטה אוהליו על כל מקומות הקודש. – עלה על לבו רעיון להתאחד עם מלכי היוַנים, לעלות אתם יחד על עם הישמעאלים, להילחם עמם ולגרשם מן הארץ. ויתעצם במחשבתו זו ויחשוב מזימות. ויהי במות אביו, ואחיו הגדול ישב על כסאו, בא לפניו ולפני שבעים הזקנים, ראשי היועצים, ויספר להם את אשר עם לבבו, ויקח מהם רשות להרחיק ראות לארצות הגויים, למן יבצע את זממו. ויאמרו לו: לך, ואַל אבות יהי עמך ויביאך למטרת חפצך. ויקם וילך, רק צרורו על שכמו ועבד אחד זקן, חרש לאילם, מלווהו על דרכו. ויעבור מדבר חבור, דרך עשרה ימים ויבוא למדינת צואקין בארץ כוש. משם הלך עם שיירה גדולה דרך מדורות גדולות, יערים ונהרות ויבוא אחרי שני ירחים לבירת כוש, הלא היא בממלכת עמר"ה. השוכנת על נהר נילוס, וישביה רבים מן בני הלבנים ומן בני השחורים; שם עמד לפני המלך וידבר עמו בהרבה ענינים ויהי מבאי-ביתו. בערב נקרא אל בית-המלך, להשתעשע עמו בדברי חכמה, ובים התענה צום גמור, כי כן דרך דויד לענות את נפשו יום יום על הגלות הארץ.

אחר הדברים האלה יצא הראובני מהארץ ההיא וילך דרך נהר נילוס, ויעבור עוד נהרות הרבה, וירא עמל בדרכו, הרבה יגיעות רוח ובשר, ויתאזר ויבוא לחופי הארץ הקדושה. נכנס לעזה; ומשם בא לחברון, מקום מערת המכפלה. וייראו שומרי המערה, כי איש הרוח ניצב בתוכם, ויבוא וינשקו ידיו ורגליו ויאמרו אליו: שלום בואך, בְּרוך-השם. שלום לך, אדוננו. ויפתחו לו את השער הסגור, וירד אל תוך המערה ויתפלל לפני קברות האבות, אברהם יצחק ויעקב, והאמהות, שרה, רבקה, רחל, ולאה. וישפוך שם שיחו ויאמר: אנא ה', רחם על בניל ותן להם שם ושארית בארצך, כאשר כבר הטית להם חסדך מעבר לנהר הגדול בממלכת אחי.

ויתעטף דויד בישמעאלי ויצא ויבוא מחברון לירושלים, העיר הקדושה. תיכף עם בואו שמה שם פניו אל מקום המקדש ויבוא למקום קודש הקודשים, יכּנס אל המערה אשר שם אבן השתיה; הוא עמד שם ימים רבים, לחם לא אכל ומים לא שתה. ויתפלל לאדון האדונים על-יד יסוד עולם. על-יד האבן שממנה השתת העולם. ויהי בצאתו משם. וישא את עיניו וירא, והנה עשרה שלוחים מאחיו יוסף נמלך עומדים מרחוק, והמה מתנכרים לו.

ויעל לראש הר הזיתים, עלה להר ציון, ביקר את המערות ואת הקברים, ויאמץ לבבו למצוא דרכים להוריד משאתו את הגוי המושל בארץ ההיא ולהחזיר כתר-ישראל לישנוֹ.

וה' היה עמו. עני ורוחב על חמור היה, בדרך נדודיו, ועל-ידי מסיבות וגלגולים נהפך לשר וקצין; וישב משם למצרים, ומשם עשה את דרכו אל רומי רבתי, מדינת האפיפיור, ויבוא העירה, אל רומי, כחום היום בצהרים, והוא רוכב על סוס לבן ומעטפה יקרב של משי לבן על שכמו.

ויקבלוהו החשמנים בכבוד, ויציגוהו לפני האפיפיור אביהם, שרק מלכים ורוזנים לפניו יתיצבו, וגם הוא כיבד אותו. ויציע לפניו דויד הראובני את צפונותיו ואת מחשבותיו ויכּנסו דבריו באזני כוהן-הכוהנים, ויאמר אליו: רואה אנכי, כי חכמה בלבבך וכי ה' שלחך להיות נגיד לעמך. ויבטיחהו לעמוד לימינו. ויצא דויד מאתו שמח וטוב-לב.

ובכל עיר ועיר, מדינה ומדינה, אשר היהודים המעונים אז והנרדפים מכל עבר גרים בתוכה, בהגיע הדבר הזה ואזנם, כי נכנס איש אחד עברי משבט ראו בן להיכל האפיפיור וזכה לכבוד הגדול הזה, ותיפעם רוחם ונישא לבבם, ויחלו להאמין, ככי הוא יגאלם ויוציאם מעבדותם הקשה לחירות של יום-המשיח.

ממדינת האפיפיור יצא דויד בן שלמה האניה, אשר דגל יהודה נקוי על תרנה, לארץ פורטוגל, ומעשהו כשר וקצין, ואתו גם ספרים וכתבים החשמנים אל המלך. ויכבדהו המלך וידא חן וחסד לפניו ויגדלהו וינשאהו ויאמר גם הוא לעזור בידו לבצע את מחשבתו ויבטיחהו לתת לו אניות-מלחמה, בצאתו למלחמה על ירושלים. ויצא שם דויד הראובני בכל תפוצות הגולה, כי שמעו וראו את גודלו ותפארתו. והוא לא גבה לבו ולא התרומם על אחיו; תחת בגדי הארגמן נשא תמיד שק על בשרו ויצם תעניות הרבה וינה את נפשו. וימצא ה' את לבבו נאמן לפניו, ויאמר: אביא על-ידו את הקץ-הפלאות.

וויירא השטן לנפשו, פן נפול יפול לא יוסיף קום, וילך ויערבב את העולם; ויקם על דויד איש רע-מעללים, והוא קרוב למלך, ויקנא בו ויכהו בלשון ויתנהו למרגל. ויהפוך לבב המלך לשנוא אותו. ויצו לשימו בבית-הסוהר. ומאז נהפך עליו עגלגל, ורק צרה ופגע היו מנת חלקו, ויד ביגון שאולה על אדמת זרים, ועמו נקברו גם תקוותיו על בית-ישראל, ולא יספו להתעורר אחריו דורות הרבה. האל הרחמן ישלח לנו תמורתו.

ג: שְׁלֹמֹה מוֹֹלְכוֹ

ויצא חוטר לבית-ישראל בארץ אויביו.

איש היה בארץ פורטוגל, אשר לע-יד ספרד, והוא מגזע בית-ישראל, מאלה אשר עזבו את עמם בתגרת-צר וילכו וישתחוו לאל נכר, ופקיד גבוה היה האיש במדינת המלך, ויקח אשה, גם היא מזרע היהודים. ותהר ותלד בו ושמו שלמה מולכו. ויגדל הנער ויחכם, והוא מתרועע עם סופרי המלך, לומד לשונות הרבה והוגה בספרים. ויהי בשמעו את דברי משיח היהודים, דויד הראובני, אשר יצא לתור את כל ארצות-הגולה. ויאמר, כי ה' שלחו לקבץ נפוצות יהודה וישראל ולהשיב אותם אל מכונם, נגעו הדברים האלה בלבו, הלך ושב לאלהי אבותיו וימל בשר ערלתו ויחל ללמוד ספרי-הקודש ומסתריהם. ה' נתן חכמה לשלמה ויחכם מאד בכל ספרי בית-ישראל, ברזיהם וסתריהם, ולא היה דבר בחלקי התורה, דברי הנביאים, הצופים והחכמים, אשר לא ידעוהו ולא חקר אותו ולא דרש בו. ולבו התלהב באמרי-אלהים. וקרא השוקים וברחובות לתשובה ולסליחה. ויבוא גם הוא לרומי רבתי, לדבר את ראש-הכוהנים בחכמת התורה, ימצא גם הוא חן וחסד בעיניו ויכר כי רוחה' דובר בו ומלתו על לשונו. ויתחבר המשיח אל דויד, להיות לו למשנה. הוא דלה נסתרות מעמקי הקבלה, חרט אותם עלי לוחות וישלחם לעיר ועיר, מדינה ומדינה. חכמת שלמה עלתה למעלה ראש; ובכל מקום אשר דבריו מגיעים, אמרו כל העם: נביא חדש קם לנול גלות לנו שׂפוני טמוני האל, נלכה ותחברה ונקיים כל מוצא דבריו.

אז גבה ורם לבו וילך להתוַכּח בדברי אמונה עם הקיסר וידבר את שריו קשות על דרכם הרע ועל אהבתם לבצע-כסף. ותעל חמתם עליו; ויבואו ויאמרן אל המלך: האיש הזה מסית ומדיח את לבבות בני-ישראל, ועוד מעט וימרדו בנו והתחזק: ועלו מן הארץ. ויצו המלך לשים את שלמה בבור; ואת משפטו מסר לבית -דין וחרצו עליו משפט-מות, להשרף – באש.

ויהי ביום הכֶּסא הציתה חבורת-הכוהנים מדורה גדולה בוערת בשוק, ויעלו את שלמה מהבור, ויפשטו את בגדיו, וישימו חַחים ויציגוהו ערום לפני האש הבוערת. ויחמול עליו המלך ויצו להסיר את החחים מפיו, ויביאו אןתן לפניו, ויאמר אליו: שלמה, שלמה, למה תמות מות נבל, ועוד כוחך אתך להטיב את דרכך, ברך את אלהיך וחיה תחיה ואגדלך ואנשאך ואושיבך בכסא בין כל ראשי השרים והפרתמים. לא אבה שלמה לשמוע לדברים האלה וגם לא פחד ולא זע מחביון המות. אז נתמלא עליו המלך קצף גדול, ויצו לגדיל את המדורה, וישליכוהו באש. הלהב עלה ושלמה נשרף כליל, עולה לה‘. וירח ה’ את ריח הניחוח, ויקח נשמתו אליו.

והיה בהגיעה השמועה לתלמידיו ומעריציו, ויבכו עליו ויספדו לו; ואחרים ששו ושמחו ואמרו, כי לא שלט ביה נורא כלל. לרבים גם נגלה שלמה שבוע ימים אחרי שרפתו והוד לו. זר סביב לראשו, אחר-כך לא נראה עוד אליהם, אבל דבריו וכל אשר עשה וכתב בסתרי התורה קיימים עד היום הזה.

ד: חֳזוֹן שְׁלֹמֹה מוֹלְכוֹ

ויהי בהתקדש שלמה מולכן ויטהר מכל אדם וירא בחלומו את החזון הזה:

הנה הוא הולך בארץ המדבר לבקש צפונות ונסתרות, רק חבילה על שכמו, אזור במותניו ומקל בידו, וישא את עיניו, והנה איש זקן, גדול ונשוא-פנים, אשר זקנו יורד עד מותניו ומראהו כתלָג חיוָר, בא לנגדו, ויתאזו ויאמר: שלום! והחזיר לו האיש שלום, וישאלהו לאמר: מאין ולאן אתה הולך? ויען אותו ויאמר: את גאולת עמי אני מבקש ואת פדות נפשו. ויאמר לו הזקן: שוב על עקביך והתבודד בחורבת ירושלים, וישא רגליו וילך לארץ האבות.

וירא בדרכו שורת אילנות, שלושה שלושה אילנות יוצאים משורש אחד וענפיהם יוצאים נפרדים לכל עבר, ועל הענפים הפזורים יושבות יונים הרבה, מהן לבנו כשלג ומהן שחורות מאד, לפתע התפרץ נחיל גדול סביב האילנות, ומחנה של פרשים וגיבורים מורים בכלי-אש וממיתים ביונים, היונים המתות נופלות מעל האילנות; ומיד באות צפורים גדולות רבות-הנוצה ובולעת אותן, לא תישׁאר גם אחת. ויצעק ויאמר: אל אלהים! הכלב אתה עושה ליונות התמות האלה?

עוד הוא עומד וצועק והנה איש חדש נראה לו באויר, בגדיו לבנים כשלג ומראהו כמראה אלהים; ואחריו עוד איש, והוא גדול מן הראשון, בגדיו לבנים מן בגדי הראשון, ובידיו מאזנים, והוא עמל לתקנם במידה שוה. וירא את האיש הראשון וירץ לקראתו ויחבקו איש את אחיו. ואחר-זה ירדו לארץ ויחלו לדבר את החוזה, וישאלהו השני לאמור: בבנת את מראה היונים אשר ראית דבר ושנוי גוניהם? ויאמר: אהה, אדוני, לא ידעתי מה ויבוא האיש הראשון וישח ראשו וישם פיו על פיו, עיניו על עינו וכפיו על כפיו וידבר אליו דברים בשם אלהים; ותיפקחנה עיניו, וירא והנה כל היונים כולן לבנות עתה אין ביניהן גם אחת שחורה וגם אחת אדומה. ויאמר אליו: כזה יהיה בקץ הימים, כי שלום יהיה אז בארץ וגר זאב עם כבש. וייקץ והנה חלף כל המראה ואיננו.