מה שלא יהיה – רומאן, מאת רלה מזלי

הוצאת כרם, 1978, 163 עמודים.

ספרה הראשון של רלה מזלי, “מה שלא יהיה – רומן”, הוא יצירה שנועדה מעצם מהותה להיות שונה. זהו ספר השובר מחסומים של שתיקה ופורש דיוקן פסיכולוגי מן הסוג הלא־מקובל בספרות: דמויות של נשים וגברים, בשלב של התגבשות מסגרת החיים המשפחתיים, במסע חושפני אחר זהויותיהם הרגשיות, המיניות, האינטלקטואליות, ובניסיון לקבוע את היחס הנכון שבין תפקודיהם במישור הבין־אישי והמשפחתי.

התרסה נגד מוסכמות של “דיסקרטיות ספרותית”, מלווה בהתעלמות מכללים של קומוניקאטיביות מקובלת במעשה הכתיבה עצמו: לקורא הפותח את הספר צפויה הפתעה כבר בעמודי השער, והוא מוזמן להגיב בהפתעה, זעזוע ומבוכה לנוכח שלל של תופעות מוזרות בתחומי העלילה, הדמויות, הדיאלוגים, כללי הדקדוק וכו'.

דרישותיו הנדירות של הספר מגבילות מראש את קהל קוראיו. ועם זאת, דרישות אלה עצמן מצטיירות גם כמעין פיתיון, מן הסוג המופנה לקרוא¹־העילית – המתוחכם, המנוסה, הרגיש. והחשש כפול: מצד אחד דווקא הפרובוקציה, שאינה אלא ספח לעיקר, עשויה להתפס כאתגר שמכובד לעמוד בו. ומן הצד האחר, והטענה כבר נשמעה, אפשר לסכם כי אין כאן אלא “מיוחדות לשמה”. לכן חשוב להדגיש את היחס ההדוק, הרציף, שבין מוקד היצירה ו"טעם קיומה", כפי שהוא מצטייר מתוך הטקסט, לבין היעדר הקומוניקאטיוויות והפרובוקטיביות – שהם ממאפייניה הבולטים.

מוקד היצירה הוא בחינה בלתי פוסקת של היחס המורכב שבין המציאות הרגשית האותנטית לבין התדמיות השונות המעמעמות, מקשטות ומסלפות אותה. התדמיות הן תוויות מקובלות כמו “אהבה”, “נישואין”, “חברות”, “אמהות”, “מין”, והספר מפגין סירוב חותך לצקת לתוכָן תוכן מובן־מאליו כלשהו, בין כזה המקובל, ובין ניגודו הלא־מקובל. המאמץ הוא לגייס זהירות, מודעות ואחריות מרבית כדי לנפות ולסלק את הכוזב, המובן־מאליו, הטפל, הנוח או הקישוטי־גרידא, ולהיוותר עם האותנטי. כדי לדחוק עד הסוף את המובן מאליו, מובלות ההתנסויות אל הקצה האחר, לעתים כדי לחזור לנקודת ההתחלה מתוך עמדה של בחירה. למשל, מסגרת הנישואין נבדקת על־ידי יחסים רגשיים נוספים, יחסי אהבה, מין, ידידות או שותפות נפשות אחרת – כדי לחזור ולאשר לבסוף את תכני הקשר. אך שבירת מסגרת הנישואין המקובלת היא רק הדוגמה הבולטת, הצעקנית, למה שהספר מגדיר כ"חציית קווים". דוגמה אחרת היא למשל, חציית־הקווים שבין השפיות לשיגעון:

“ליאורה לא הצליחה לראות את החיץ השקוף שהודף את המשמעויות של המלים שאור אומרת לתוך מקווה של הזיות, ואת הדיבור שלה מהצד השני לתוך ערימה של פרטי מציאות. היא לא הצליחה לשטח כף יד על שום דבר שמעיד שהשפה המשותפת להם היא שתי שפות שמתנהגות כמו אחת” (44). הקו המטושטש ביותר הוא בין האני לבין הזולת: לה, למשל, ברור לפעמים שכל הנשים שהיא מכירה הן אשה אחת וכל הגברים שהיא מכירה מקרוב הם גבר אחד והשבילים שעוברים ומצטלבים ומסתכסכים ביניהם הם תמיד אותם השבילים (…) קשה לה להחליט אם היא רואה אותם או רואה אותה, קשה לה להחליט איפה היא נגמרת והם מתחילים". (134)

חציית הקווים היא, אפוא, בדיקת תוויות, חלוקות וסיווגים; הלשון שבה אנו “כולאים” את המציאות החומקנית היא־היא האויב הראשון־במעלה להצלחת הבדיקה. שכן לעיתים קרובות הכרעה או הגדרה רגשית מתחלפת בהגדרה לשונית: “שנינו בעצם תופסים מלים בצורה דתית. את: נתת הבטחה שאת אוהבת אותי ואת לא בטוחה שזה השם של מה שאת מרגישה (…) אני: בדיוק מאותה הסיבה – פשוט לא משתמש בשם. למה לחייב את עצמי לסדר אחר־כך את העולם כדי שלא ייצא שלא ידעתי מה באמת ומה פירוש אוהב?” (30)

מה קורה, אם כן, בכתיבתו של ספר שכוח הסילוף שבלשון הוא ממוקדיו המובהקים? ה"אזוטריות", המחץ הפרובוקטיווי ביותר מופנים לאפיק זה, וכללי המשחק המקובלים בספרות ובלשון נחשפים, מופקעים ממוסכמותיהם, נשברים ומתחלפים בלא־כללים. באופן זה עשויה אולי הלשון, ועצם מעשה הכתיבה, לסייע לאותו ניפוי, לאותו בידוד של הצָרוף, שבו מעוניינת היצירה: “לא בטוח שלא יישאר לי בסוף כתב ריק. הבעיה היא איך לדעת מה להשאיר כדי שלא ייצא ריק, להשיל את כל השאר, לפוצץ את כל השאר, שרק מה שנחוץ יישאר צרוף, גולמי, גמלוני, נחוץ” (163). כדי “לפוצץ את כל השאר” נשברים כללים מוסכמים בכל תחום־כתיבה אפשרי, החל מזהות המספר, ועד לסימני הפיסוק ולצורת הדפסת כותרות ומלים.

השבירה היא, כמובן, תוצאה הגיונית ורציפה של חציית־הקווים בתחומי הנפש וקליטת המציאות. אך חבל שאי־שם מיטשטש גם הקו שבין הנחיצות שבהפרת הכללים, לבין היתפסות לנוסחה חדשה, מן הסוג שהיצירה מנסה שלא להילכד בה. טשטוש הגבולות שבין דמויות בדיוניות – בין אור וליאורה (!) רותה ותרז (!) מוצדק אפילו בעצם אי־יכולתה של הדמות הנשית, האחת למעשה, לסמן בבירור את הגבול בינה לבין זולתה (כמצוטט לעיל). אם כך, מדוע טורחת היצירה ליישב תמיהות מסוימות, שהקורא הונחה לותר עליהן (כגון: מי משתי הנשים היא הבלתי־שפויה)?

יתר על כן, אם הקורא למד וקיבל את ההגיון הפנימי השונה, מדוע לקנטרו: “הקריאה בטח מרפרפת קצת וחסרת שקט בגלל ההנחה שהדמויות האלה הן לשם השוואה או לשם שינוי (…) הציפיה היא לחזור עוד מעט למה שמדובר בו. זה כמעט כואב להצטרך להפר את חלל הקיום שנבנה במילים הקודמות (…) זה מכעיס. האנשים האלה מכעיסים. הם סתם נתקעו. אולי עוד מעט הם יסתלקו” (135). לעומת זאת, שבירת הרצף הסיפורי המקובל מנוצלת היטב כאשר היא משרתת מטרות מוגדרות, כגון הצבעה על הבסיס הדומה שבין סוגי־זהויות ותפקודים שונים־לכאורה: בין הורים לילדיהם (תיאורי הילדים הם מן היפים בספר); בין הבעל והפסיכולוג – בתפקידיהם מבחינת האישה; בין זכר לנקבה במין; ואפילו בין המוות לחיים.

הצד המהותי, לטעמי, בספר הוא העיצוב הלשוני – ואין כוונתי לשלל ההמצאות וההשתעשעויות (למשל ציטוטים מלווים בהערות שוליים) או להטעיות המתוחכמות בתחום הקישוריות ברצף הטקסט. כוונתי לסגנון המיוחד הננקט כמעין פתרון לבעיית היחס העמום שבין מלים לתכנים. אמנם, גם בתחום זה יש לעתים גלישות לנוסחה־של־שוני, אך סך הכל מתגלה כאן כוח הבעה חריג. הלשון הננקטת היא רזה, בלתי “ספרותית”, מדויקת ו"גולמנית", החותרת כביכול להיתעלם, ולהותיר את הדברים ללא חציצה; לשון העוקבת מעקב צמוד אחר מהלך המחשבה, ומשקפת את האינטנסיוויות הנחוצה לצורך בידוד המציאות מתדמיותה.

“היא פחדה להתרחק ממנו יותר ויותר בחיפוש אחרי מה שלא היה במקום שלהם. היא פחדה למצוא לבד את הדברים שהיא מחפשת. היא סירבה מראש לחפש פתרון שיכלול מסקנה שהיא לא צריכה להיות אתו אז היא לא הלכה לבד לטיפול או לקונצרטים” (17). בקטע זה, כמו גם ברבים מסוגו, מתגלה כוחו המיוחד של הספר: עיבוד לשוני המתבטא דווקא ביובש, בחספוס, בלא־עיבוד כביכול, של חומרים פסיכולוגיים טעונים. על־אף ההצהרתיות המסוימת המסתננת מתוך הספר, המפגש עמו עשוי להיות חוויה מיוחדת במינה, בעיקר למי שמקורב לאזורי הרגישות המשודרים בו.