א    🔗

סיפור המעשה של “מסע באב” מתפתח על רקע שיחות קמפ־דיוויד, וליתר דיוק חודש אב 1978. אווירת הימים ההם עומדת בסימן הוויכוח על החזרת השטחים בסיני,² וויכוח שבמרכזו קונפליקט קשה: מצד אחד הכמיהה לשלום, שאולי יש בהסדר זה להעניק; מצד אחר איך אפשר להחזיר שטחים, שבנים רבים נתנו את חייהם עליהם, בתמורה להבטחה על נייר בלבד. כדי לנסות ולממש מציאות ציבורית שנויה במחלוקת זו בכלי הספרות, בחר מגד בדגם משפחתי שנועד ליצג ולשקף בהיערכות זו בכלי הספרות, בחר מגד בדגם משפחתו שנועד ליצג ולשקף בהיערכות הפרטית שלו את הלך הרוח הפוליטי. וכדי לחדד ולהחריף את הדיון, נפלה הבחירה על משפחה שכולה, שהסוגיה הזאת רגישה אצלה ומכאיבה הרבה יותר (כאן, משפחת לוין). אלא שמשפחה זו אינה, ככלות הכול, דגם מעבדה נורמטיבי, שבדיקתו יש בה כדי להוכיח או לא להוכיח את התזה שנקבעה מראש. משפחת לוין, כמו כל משפחה, היא ישות סובייקטיווית בפני עצמה, בעלת ביטויים פרטיים ייחודיים לה, המתחככים זה בזה, סותרים זה את זה, או משלימים זה את זה. יוצא אפוא, שנושא השטחים חורג כאן מגדר דיון פוליטי בעלמא, ומתפתח ומסתעף למעין מעמד של התדיינות אישית קיומית.

לשלושה מסלולים מתחלקת ההתדיינות: מסלולו של האב – דניאל לוין, פרופסור לפיסיקה; מסלולה של האם – ענת לוין, מורה לשעבר ועובדת בשירות המבחן לנוער; ומסלולו של גדעון – הבן שנותר (הבן הבכור, אמנון, נפל במלחמת יום כיפור). גדעון סיים עתה את התיכון והיה צריך להתגייס לצבא, אלא פתאום נעלם לאחר שעבד פרק זמן באילת.

ההתדיינות ביניהם (וההתדיינות של כל אחד מהם עם עצמו) נעשית בעת ובעונה אחת באותה יממה בחודש אב, כשכל אחד נמצא במקום אחר. הבן גדעון שוהה באחד החופים לאורך ים סוף בחברת נערה גרמנייה ובחור בדואי. האם מתכנסת בדירתם בתל־אביב, והאב יוצא במכונית דרומה לחפש אחר הבן האובד.

למרות ההפרדה ביניהם מבחינת המקום, זהה נושא ההתדיינות שלהם, שעניינו הזמן. מה פשרה של התדיינות זו? הנחת המוצא שכל אחד מהם יוצא ממנה, אומרת, שהסבל האנושי הוא פונקציה של הצטברות הזמן הקונקרטי. כדי לנסות אפוא להיחלץ מן הסבל הזה, יש לחפש אלטרנטיבות אחרות של זמן. ואכן בשני היבטים של זמן ומתמקדת התדיינות זו. האחד – הזמן הקונקרטי, והאחר – הזמן האלטרנטיבי. במסגרת הזמן הקונקרטי עורך כל אחד מהם בדיקה בזמנו שלו, דהיינו, בוחן את עצמו על־פי ההתפתחויות העכשוויות, כשהוא מעמת אותן עם אירועי עבר רחוק־קרוב, ובכך חושף את עצמו ואת מטעני סבלו. במסגרת הזמן האלטרנטיבי, מוצא כל אחד מהם אלטרנטיבה של זמן משלו, המאפשרת לו להשתחרר מן הזמן הקיים, וממילא גם להשתחרר מן הסבל המעיק.³

ב    🔗

דניאל, שהוא כאמור פיסיקאי, והזמן, כפי שמסתבר, הוא נושא מחקריו הספציפיים, עוסק לאורך כל המסע בספקולציות תאורטיות, שאולי יכלו להעמיד פתרון לשאלה זו. אלא שלא כצפוי, דוחה הפיסיקאי בסופו של דבר את העיון המדעי מפני ההזיה, ונסחף למעיין התגלות של זמן אפוקליפטי. דניאל סוטה ממסלול החיפוש אחר הבן החי (המסלול לעבר חופי ים סוף), ופונה מערבה לעבר הבקעה ליד רפידים, שבה מצא את מותו הבן הבכור. במקום זה צופה דניאל במעין חיזיון של “קץ הימים”, שהוא למעשה קצו שלו. בסצנה אחרונה זו מוצא דניאל את המנוחה שביקש, ובתוך כך את אפשרות התחייה של החזרה־בזמן, שאליה לא הצליח להגיע בחישוביו המדעיים: “הוא חש ‘התערפלות’… אבל נועם אפף אותו בהרגישו את החול חם תחתיו, ולרגליו, כאילו זה מקומו, כאילו הגיע אחר נדודים ארוכים אל המנוחה, סוף סוף, ואל הנחלה. מכאן לא יזוז עוד. ישב כמו אז, כשנשענו שניהם, זה בצד זה, אל שרשרת הטנק, בצלו, בעצם הצהריים, והבן דיבר על ‘הזמן הקטן’ ו’הזמן הגדול'… ונשימתו הייתה כמו נשימתך עכשיו, שאתם אחד, ונשימתכם באחד, ואולי כן, אולי באמת אפשרית חזרת הזמן לאחור… ועץ שנפל אפשר שיקום, וכד שנשבר על המבוע אפשר שיהיה לשלם, והאבן תשוב מן הבור, ועצם תקרב אל עצם, והרוח תבוא, וכל הנשמה – ” (שם, עמ' 200).

ההתדיינות של הבן גדעון עם הזמן גובלת גם היא במיסטיקה, אלא שהיא חד־משמעית, אופטימית ונלהבת יותר (כפי שרק נער בן שמונה־עשרה יכול להיות חד־משמעי, אופטימי ונלהב). נער זה, שנתוודע רק עכשיו אל המחשבה התאולוגית־הפילוסופית, מיישם לו על סמך ספרים אחדים שנזדמנו לו תורת־זמן משלו. לפי תורה זו, הולך וקרב קצו של הזמן ההיסטורי, ואחריו יתחיל עידן חדש – עידן האנטי־זמן. עידן זה, שהוא האלטרנטיבה לדעתו, עתיד להתרחש בקרוב, מכיוון שהשלב הסופי של הזמן ההיסטורי החל בשואה, ועכשיו הוא הולך וגוסס. עידן האנטי־זמן הוא התרחשות העומדת בסימן הקיים בלי התקדמות ובלי זרימה הלאה.⁴ “אלה יהיו חיים לשם חיים. חיים ללא זמן. כי חיים ללא זמן, זה לחיות כמו אלוהים,” אומר גדעון. בעידן האנטי־זמן יבוא גם הקץ לכל אותם גילויים מעוותים שאנו יודעים עתה בתקופתו של הזמן ההיסטורי, כמו התחרות בזמן והריצה האמביציוזית אחר ההספק וההישגיות. מובן, שבגיבושה של אלטרנטיבה זו מבקש גדעון למחות נגד אורחות חייו והשקפותיו של אביו, שאותם ניסה להקנות לבניו, אבל בכך רק העיק והכביד עליהם. גדעון רואה בחיי התחרות בזמן חיים הרסניים: חיים של אנוכיות, התנכרות לסובב, דריסת גוויות, וממילא חיים של מלחמה ומוות בלא עת. ניתן להבין מכאן, שגדעון לא רק מוחה אלא גם מאשים. הוא מאשים את האב במות האח, משום שהוא מאמין, כי האח נפל קרבן למושגי הזמן ההישגי של האב, ונפילתו בקרב היא פועל יוצא שלהם.

הדמות השלישית, הלוקחת חלק בהתדיינות היא האם, ענת לוין. אישה מעשית ובוטחת זו ש"אדמה מוצקה לרגליה" (כדברי בעלה),⁵ אינה מחפשת את האלטרנטיבה שלה לא בספקולציות עיוניות ולא בחוויות מטאפיסיות. אפשרות הזמן שהיא מציעה היא אפשרות ביניים של רחיפה לא פה ולא שם, שמשמעותה היחלצות ארעית בלבד. ואכן, בגישתה השורשית לחיים, כלומר לזמן הקונקרטי, אין ענת לוין נרתעת מקשיים ומסבל, ובמוקדם או במאוחר גם הייתה מוצאת להם פתרון קונסטרוקטיווי יותר. אלא שביממה המיוסרת הזאת שהיא שוהה לבדה בדירה בתל־אביב, חרדה לבן שנעלם ולבעל שנסע, וכואבת את אבדן הבן הבכור ואת התדרדרותה של המדינה עם ההחלטה למסור את השטחים – במצב הזה אין כוחותיה עומדים לה עוד; בהתדיינות שלה היא מציעה מעין הפסקה בזמן הקונקרטי, המשמשת אותה בסופו של דבר לא רק לשחרור זמני, אלא גם להטענה מחודשת של כוח להמשך ההתמודדות. באקט זה של עייפות ושל חולשה מתנערת ענת לוין מן הזמן הקיים ונסחפת על זמן־לא־זמן: “לרחף, לרחף… להיות לא פה ולא שם… לא שום מקום. לרחף כמו במטוס השט ברקיע, והאור באשנב משתנה משעה לשעה, והנה הוא זוהר כעין החשמל, או כעין קרינה גרעינית, והנה הוא אור שבעת הימים, נוהר מאלף שמשות, והנה הוא כעין הכפור נוצץ, והנה ענני־צמר, ענני נוצה, ערבות של שלג צחור… והנה עלטה, הנה אופל ולאחר זמן־לא־זמן שב אור, כמו עמוד השחר נאפד ארגמן, ואין יודע לאן שט המטוס, או אם צף הוא במקומו, ואם יגיע או לא יגיע — ” (שם, עמ' 117).

משלוש ההצעות האלה, הצעתו של דניאל לוין היא ההרסנית ביותר, שכן לעומת גדעון ואמו, המציעים תחליפים זמניים בתחום החיים והמשכיותם, מציע דניאל תחליף של ויתור ונסיגה מן החיים. מדוע?

הדחף המניע את דניאל לוין לבחור בהצעה זו ולא אחרת הוא, כמובן, פועל־יוצא של ההיערכות הסיפורית, המורכבת מנסיבות פנים וחוץ. כלומר מטבעו של הגיבור, מתפיסת עולמו, אבל גם מהתפתחויות חיצוניות אובייקטיוויותת של אירועים לא צפויים, המנווטים אותו למצבים שאין לו שליטה עליהם. ואולם כאן אני רוצה להציע תשובה נוספת, תשובה, שעולה מבדיקת מקרהו של דניאל לוין במערכת המקיפה של יצירתו הנובליסטית של אהרון מגד, ואשר מורה, כי בחירתו של דניאל בוויתור ובנסיגה מן החיים אינה רק פועל־יוצא של ההיערכות הסיפורית המסוימת הזאת, אלא פועל־יוצא של קונספציה יסודית בתפיסתו הפואטית של מגד, המכתיבה לדניאל (ולגיבורי הנובלות האחרים) בחירה ברוח זו.

לשם הבנת העניין ראוי להתחיל בבידוד תבניות סיפוריות ביצירה זו, שכבר שימשו ביצירות קודמות של מגד. נצטמצם, כמובן, רק באותן תבניות היכולות לתרום להבהרתה של הקונספציה הפואטית הזאת.

ג    🔗

התבנית המרכזית ב"מסע באב" היא תבנית המשפחה: מערך הדמויות נבנה רובו ככולו על דמויות, שיש ביניהן קרבת־משפחה (אב, אם, שני בנים, הורי האב, הורי האם ואחות האם); הבעיות הקונקרטיות, שהדמויות מתלבטות בהן, הן בעיות משפחה (אבדן הבן הבכור, היעלמותו של הבן השני); יתרה מזאת, מערכת היחסים המשפחתיים המוצגת כאן מהותית לא רק להבנת הדמויות, אלא גם להתפתחות העלילה ולהשלכותיה (כמו מהמתח בין דניאל לענת על רקע בגידתה בו, או יחסו האנוכי של דניאל אל הוריו, אל הבנים, ואל אהובתו עלינה, הסטודנטית לפיסיקה).

ראוי להבהיר, שתבנית המשפחה דומיננטית ביצירתו של מגד, ומאכלסת את הסיפורים הקצרים, המחזות וכמובן גם את הנובלות, כמו “חדוה ואני”, “החיים הקצרים”, “היינץ ובנו והרוח הרעה”. בנובלות אלו עומדת התבנית על משפחה מורחבת, אבל יש שהיא מצטמצמת רק לגרעיני משפחה (“עשהאל” או “מקרה הכסיל”), שגם אם אינם נמצאים בחזית הקדמית של העלילה אפשר תמיד למצאם ברקע, מנהלים דו־שיח ישיר או עקיף עם הדמויות הפועלות (“על עצים ואבנים”, “החי על המת”, ואפילו “העטלף”). כך או כך, נראה, שהגיבור של מגד, מרצונו או שלא מרצונו, אינו תלוש ממציאות משפחתית, ולא עוד אלא שהיא תמיד אפקטיבית לגביו.

מהיצג כוללני זה של סיפור משפחה נצטמצם בתחום ספציפי יותר לענייננו – והוא הפונקציה של “הדור השני” בהיסטוריה של המשפחה הארץ־ישראלית. בנובלות של מגד כמעט אין למצוא את בני הדור הראשון (את האבות המייסדים), או את בני הדור השלישי ואילך בתפקיד של דמויות מרכזיות. הדמויות המרכזיות הן תמיד בני הדור השני לגילאיהם המשתנים. שכן בני דור זה הולכים ומתבגרים אצל מגד מספר אחד למשנהו, ואם ב"חדוה ואני" (1954) בן הדור השני (שלומיק) הוא בן עשרים ושבע, וב"מקרה הכסיל" (1960), הוא בן שלושים וחמש, הנה בני הדור השני בנובלות משנות ה־70 (“החיים הקצרים” ו"עשהאל") כבר עומדים בתחילת שנות הארבעים לחייהם; ואילו דניאל לוין ב"מסע באב" מצוי בסופן, דהיינו בן ארבעים ותשע.

נשאלת השאלה, האם יש שיתוף בין הגיבורים הללו, מלבד התווית החיצונית הזאת של השתייכות לדור השני? ובכן, לכאורה אין ביניהם ולא כלום. כל אחד מהם, אם הוא יליד הארץ, ואם עלה אליה בגיל צעיר, הוא טיפוס חד־פעמי בפני עצמו (במסכת חייו, עיסוקיו, השקפת עולמו, ובמבנה הנפשי והאינטלקטואלי שלו): האחד סוכן ביטוח והאחר סופר, זה רואה חשבון וזה יועץ לשמורות טבע וכדומה. אבל מעיון משווה ביניהם מתברר, כי מבחינת אישיותם החברתית – הם בעצמם דומים. אמנם, כל אחד מהם מבטא את אישיותו החברתית בדרכו שלו על־פי מאפייניו הוא: זה על דרך התמימות (כמו שלומיק), וזה על דרך הפַנַטיות (כמו גרשון ריגר), אלא שדפוס התנהגותם הבסיסית אחד הוא. מה טיבו של דפוס זה?

מלכתחילה נראה בן הדור השני אצל מגד “אחר” בסביבתו. “אחר”, לא במשמעות של חריג או יוצא דופן, אלא אדם שאינו מרגיש שייך לסביבתו, אינו “אחד משלה” המעורב בה ומזדהה עמה לחלוטין (אף־על־פי שלעתים נראה גיבור זה כאיש סביבה מובהק). למותר לציין, שהכול מצפים ממנו שיהיה איש סביבה מובהק, מכיוון שהוא עונה על כל סימני ההיכר המייחדים את איש הארץ הזאת: הוא גדל והתחנך כאן, הוא שירת במסגרות הלאומיות (צבא או הכשרה קיבוצית), הוא אמון על סימני התרבות הטיפוסיים (ערכים אידאולוגיים, אורחות חיים); שלא לדבר על שפתו, שהיא העברית המקומית, לרבות רבדי העגה המדוברת שלה. אלא שעם זה מסתמנת אצל גיבור זה אי־נוחות כלשהי, הפרעה כלשהי, המעמידה מעין חיץ בינו ובין החברה הסובבת. בשל הפרעה זו הוא שרוי תמיד באי־שקט, בהתרוצצות מתמדת, אינו מוצא את מקומו (גם אם הוא מרבה לצאת ולהיכנס בחברה, אם בנסיבות של עבודה או של עיסוק, ואם בנסיבות פרטיות של משפחות וידידים). האם פגם זה סביבתי הוא, או שמא ניכר כאן חסרון הטבוע בו מעצם מהותו? על כך כמובן אי אפשר להשיב חד־משמעית; על כל פנים, אי־הנוחות או ההפרעה החברתית שמטרידה כל אחד מהם היא המביאה אותם להצטודד בפינתם, היא הגורמת להתכנסותם בתוך עצמם, והקשר שלהם עם הסובב, ולו גם האינטימי, מצטייר בבחינת קשר פורמלי לבד.

ד    🔗

היות שלא מדובר כאן במצב פתולוגי מיוחד, דומה שאין גם מקום ליחד את הגיבור בסיטואציה תבניתית משותפת. ולא היא. אף־על־פי שאין מדובר במצב מיוחד, נכנס הגיבור משום מה לסחרור, ובסופו של דבר הוא מנווט את עצמו אל דרך של נסיגה ושל שקיעה. במסלול זה של שקיעה צועדים כל גיבורי הדור השני בנובלות של מגד: שלומיק ב"חדוה ואני", יונה רבינוביץ ב"החי על המת", יהושע טל ב"החיים הקצרים", היינץ ב"היינץ ובנו והרוח הרעה", עשהאל ב"עשהאל" וכדומה. לפעמים זוהי דעיכה עד כדי ויתור על החיים בכלל, אף־כי מגד לעולם אינו פוטרם מן העולם בסיום פסקני של הטלת הגופה על הבמה. על הרוב, גיבוריו הולכים ונמוגים, כמו יהושע טל, הנמוג במרחבי הנגב בשעה שמכוניתו מתדרדרת בלעדיו, או היינץ ובנו הנעלמים, ואין איש מצליח לעלות על עקבותיהם. גם עשהאל, אף־על־פי שהוא חוזר סוף סוף למושבת הולדתו בגליל, אין פירושה של חזרה זו התעוררות והתחדשות אלא התנוונות ודעיכה דווקא.

כאן יש להבהיר, כי יצירות כמו “חדוה ואני” או “מקרה הכסיל” המסתיימת ב"סוף טוב", אין ב"סוף טוב" זה כדי להפקיע או לטשטש את תהליך השקיעה. נהפוך הוא. הלא “הסוף הטוב” שם, אינו מצטייר כהתפתחות טבעית הנובעת מעצם העלילה עצמה, אלא זהו סוף שלאחר מעשה, מעין “סוף דבר” מגובב. ואכן בנובלות מוקדמות אלו מצטייר הרושם, כי הסופר אינו יכול להרשות לעצמו להניח את גיבוריו במצבם העגום (את שלומיק, שיכור על מכונית עמוסה במספוא “כשהכול סובב ומתהפך סביבו כבמהפכת אלוהים גדולה”; או את “הכסיל” הפצוע, המנהל בהזיותיו משפט נגד עצמו ו"ייתכן אף כי יגזור על עצמו עונש מוות"). כאן הולך מגד בעקבות אותה מסורת בספרות, המחייבת את “הסוף הטוב” בבחינת תביעה של ציווי מוסרי; כלומר אין זה מוסרי להניח את הקורא בסופה של יצירה בלי פתרון ובלי הכוונה, במצב של אין מוצא ועגמת נפש. נראה, שגם מגד הרגיש בשלב ראשוני זה של יצירתו הנובליסטית מעין ציווי מוסרי לסיימה ב"סוף טוב", אף־כי, כאמור, “הסוף העלילתי” (להבדיל מן הסוף הרשמי), מסתיים אחרת לגמרי.

אשר למסלול השקיעה. מסלול זה מצטייר באפיון המשותף של בני הדור השני, ובדיעבד מחדד את השוני בינם לבין בני הדור הראשון. ואכן דור ראשון זה, אף־על־פי שהוא מתגוון אצל מגד בדמויות שונות (אנשי עיר ובני כפר, ‘עמך’ ומצליחנים), לעולם לא יעלה על דעתו של אחד מהם, ויהיה מצבו אשר יהיה, לבחור במסלול מעורער זה. דור האבות, בניגוד לדור השני, גם אם הוא מוטרד מאי־נוחות בעבודה או בחברה, מאכזבות אידאולוגיות או מקשיים נפשיים, ממשיך את דרכו באורך רוח. לעולם אין הוא בורח מן המערכה, אינו מידרדר, אינו מוותר ואינו נמוג; לפיכך, גם אין הוא נתפס לאותה התרוצצות אחר פתרון מידי (כמו הבנים), אלא מוסיף להתמודד בלי להירתע. כך אביו של גרשון ריגר, הממשיך לעבד את משקו במושבה גם לאחר שבנו היחיד נעלם במלחמת העולם השנייה, וגם לאחר שנודע לו כי הבן המיר את דתו (“העטלף”); כך ממשיכה אמו האלמנה של יגאל רביב להקפיד על הופעתה ועל נוהגיה האציליים, גם כאשר מנשלים אותה אחי בעלה מן הירושה (“על עצים ואבנים”); וכך נוהגים אביו של “הכסיל” (“מקרה הכסיל”), אמו של יונס, אשתו של דוידוב (“החי על המת”), ואחרים.

ה    🔗

כל זאת הקדמנו כדי לברר, מה ראה דניאל לוין, המדען המפוכח, לבחור לו באלטרנטיבה של זמן העומד בסימן הקץ דווקא, כאשר הנסיבות, ויהיו בעיתיות ככל שיהיו, אינן מובילות בהכרח לבחירה הרסנית שכזו. התשובה היא, כמובן, שדניאל הוא דמות המעוצבת על־פי התבנית של בני הדור השני נוסח מגד, וממילא נוהג לפי דפוסי ההתנהגות של גיבורים אלה מהיצירות האחרות שלו. גם דניאל הוא, לכאורה, איש סביבה מובהק. הוא נולד בארץ לאב שהוא עסקן מפלגתי מן השורה הראשונה (בביתם אף נפלו הכרעות בדבר גורלה של המדינה בתקופות שונות). הוא גדל והתחנך לפי המסורת המוכרת של הנוער העירוני בתנועות השמאל (בלשונו של מגד “אתונאים של ארץ־ישראל העובדת”); וגם כאשר הגדיל עשות ועלה לדרגת פרופסור לפיסיקה, הוסיף לתרום את תרומתו למדע הישראלי – כחוקר וכמורה. אלא שדניאל לוין, כפי שאפשר להבין, אינו שייך – לא מן הבחינה המשפחתית, לא מן הבחינה החברתית, ואף לא מן הבחינה הפוליטית. הוא ביקורתי כלפי הקמת המדינה היהודית (לדעתו, היו צריכים להקים מדינה יהודית בפיקוח בין־לאומי), והוא ביקורתי כלפי הציבוריות הישראלית הנוקשה כל־כך בהכרותיה הפוליטיות (העקשנות להחזיק בשטחים, או להציג את היורדים כטיפוסים שליליים). גם יחסיו עם הוריו הם אמביוולנטים (יחס דומה להורים מגלים רוב הגיבורים של מגד בני הדור השני). מצד אחד חש דניאל מחויביות כלפיהם כבן שצריך לכבדם ולאהבם, אבל מצד שני הם מעוררים בו רוגז, או למצער, אדישות וסלידה; כמו הסלידה שהוא רוחש לאביו העסקן הלוקח אותו למושב עולים מכורדיסטן כדי להראות לו את הישגי העלייה והקליטה (ואילו לדעת דניאל אין אלו הישגים כלל, אלא כפייה עלובה של תרבות המערב על תרבות המזרח); וכמו האדישות שהוא נוהג באמו, הגוססת בבית חולים, ואינה מבקשת אלא מעט תשומת־לב וחיבה. עם זה, גם כלפי הדור השלישי – בניו שלו, מרגיש דניאל אותה אי־נוחות קומוניקטיווית (וגם בזאת הוא דומה לגיבורים אחרים בני דורו, יהושע טל, יגאל רביב, היינץ הירש ואחרים). שהרי היחס האחד שהוא מגלה כלפיהם הוא יחס של חיה כלפי הגור שלה. כמו חיה הוא מעניק לבניו את כל צורכיהם החומריים, הטכניים. הוא דואג ללימודיהם, לנוחיותם, מוכן להגן ולסוכך עליהם בכל עת; אבל מבחינה של קשר נפשי אין הוא מסוגל להגיע אליהם.עם הבן אמנון הוא יוצר מעין קשר, אבל למעשה זהו קשר חד־צדדי, משום שהיוזם אותו הוא אמנון, ולא הוא. נער זה, שכה התחבט בפער שבין שאיפות ספורטיביות ובין יכולת גופנית בינונית, חיפש כל הזדמנות להתחלק עם אביו בבעיותיו, בעיקר באותן פעמים שדניאל היה מסיע אותו למחנה הצבאי או לתחנת הטרמפים. ואולם דניאל עצמו לא הפעיל את כישוריו, כישורי בוגר ואב, לסייע לו בהסברה או בהדרכה. כאינטלקטואל וכאיש־מדע יכול היה להאיר את עיניו בדבר פעילויות שבאמצעותן יוכל להשיג הישגים רוחניים עיוניים, ולא דווקא גופניים שכה קשים היו בשבילו, ובעבורם התאמץ בלי הצלחה. אלא שדניאל אינו עושה מאומה: אינו מתערב, אינו מתעניין, אינו עוקב, ולכן כשנופל אמנון בקרב, מרגיש פתאום דניאל שזוהי אשמתו שלו, ומשחזר את מותו כתוצאה ממגבלות פיסיות אלה. גם כשנעלם גדעון, הבן השני, עולים באב רגשי אשם. בינו ובין גדעון לא זו בלבד שלא נוצר קשר, אלא התפתחה זרות ואפילו עוינות. גדעון, שלא כמו אמנון, לא ביקש את חברתו. להפך, הוא הסתייג מן האב ומכל אותה מערכת ממוסדת של ערכים, שהוא ייצג בעיניו.

במצב משפחתי מעיק זה נוסע דניאל דרומה במטרה מפורשת לנסות ולתקן: להשיב את הבן האובד ולאחד את המשפחה מחדש;⁶ אלא שאגב נסיעה, מתחיל לפעול עליו האפקט של קללת הדור השני, ומסיט אותו מן הדרך שתכנן קודם לכן. כמו אצל כל הגיבורים ביצירות האחרות, מתעצם גם כאן אותו יצר מודע או לא מודע של אנטגוניזם חברתי־משפחתי, ובמקום להמשיך בחיפושים אחר הבן־החי הוא פונה במפתיע לחיפושים אחר הבן־המת (חייל טרמפיסט מזכיר לו אותו). החלטה זו מתגלה בהמשך כקטלנית, שכן בעקבותיה נכנס דניאל לסחרור, שממנו, כך מתברר שוב, אין דרך חזרה. בדומה לגיבורים האחרים הוא הולך ושוקע, עד שנמוג באותה בקעה ליד רפידים. למותר לציין, כי אביו של דניאל, נחום, לא נתפס למהלך שכזה. האב, בן הדור הראשון, שהשכול הכה בו פעמיים (פעם עם מות אשתו, שהיה קשור אליה מאוד, ופעם עם מות הנכד אמנון, שעמו נרקמו יחסים מיוחדים במינם); אב זה, לא זו בלבד שאינו מתדרדר ואינו שוקע, אלא מתייצב “שבור וגאה, שבור וגאה, ככוהן גדול באבל חגיגי.”⁷

לסיכום נאמר כך: התנהגותו של דניאל לוין בעקבות המודל המצטבר של בני הדור השני אצל מגד, מורה לנו לא רק על הקשרים הנמשכים מיצירה אחת של מגד ליצירה אחרת (וכל יצירה נוספת רק מחזקת ומאששת את התבנית שהוזכרה), אלא גם על קונספציה פואטית המלווה את כתיבתו הנובליסטית מתחילתה. לקונספציה זו לא ניתן עד כה הסבר פסיכולוגי או סוציולוגי על־ידי המחבר, והיא מובאת תמיד על דרך דטרמיניסטית חסרת פשר, המועידה, כמו במעין גורל־מוכתב, את בני הדור השני אל שקיעתם. ואכן, אם נכליל את כל הנובלות של מגד בנוסחת־גג זו, נאמר, שכולן מנסחות, למעשה, “סיפור” אחד. אמנם, כל נובלה מציעה גרסה משלה, אבל מבנה התשתית התמטי הוא משותף: תהליך של התדרדרות שאין מנוס ממנו.

מראה מקום: מסע: מיום כיפור לשיחות קמפ דיוויד – משא, דבר, 2.1.81, עמ' 18 (תחת הכותרת: הבריחה מן הזמן); עיתון 77, יוני־אוגוסט 1981, עמ' 38–39 (תחת הכותרת: הדטרמיניזם של הדור השני ביצירה של א' מגד).