שעג משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ – לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים – לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה (אבות א, א).
זְקֵנִים – הנזכרים בסוף ספר יהושע כמי שהאריכו ימים אחריו (כד, לא).
כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה – קבוצת חכמים שעמדה בימי הבית השני בראש המערכת הדתית של עם ישראל (ומהם עברה תורה לחכמי המשנה והתלמוד).
*
שעד אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: תּוֹרָה רֹב בִּכְתָב וּמִעוּט עַל פֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי” (הושע ח, יב), וְרַ' יוֹחָנָן אָמַר: רֹב עַל פֶּה וּמִעוּט בִּכְתָב, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל” (שמות לד, כז).
דָּרַשׁ רַ' יְהוּדָה בַּר נַחֲמָנִי מְתֻרְגְּמָנוֹ שֶׁל רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: נֶאֱמַר: “כְּתָב לִךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה” (שם), וְנֶאֱמַר: “כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה” (שם) – הָא
כֵּיצַד? דְּבָרִים שֶׁבִּכְתָב אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְאָמְרָם עַל פֶּה, דְּבָרִים שֶׁבְּעַל פֶּה אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְאָמְרָם בִּכְתָב.
דְּבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל שָׁנוּ: “כְּתָב לִךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה” – “אֵלֶּה” אַתָּה כּוֹתֵב, וְאִי אַתָּה כּוֹתֵב הֲלָכוֹת.
אָמַר רַ' יוֹחָנָן: לֹא כָּרַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרִית עִם יִשְׂרָאֵל אֶלָּא בִּשְׁבִיל דְּבָרִים שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל” (גיטין ס ע"ב).
רֹב בִּכְתָב וגו' – רובה של התורה ניתן בכתב ורק מיעוטה על פה.
“עַל פִּי” – ודורש תיבות אלו כמדברות במפורש בתורה המועברת “על פה”.
מְתֻרְגְּמָנוֹ – אדם העומד ליד הדרשן וחוזר בקול רם על דברי הדרשן כדי שישמעו אותם כל הנוכחים.
הָא כֵּיצַד? – כיצד להבין את שני הביטויים (“כְתוב”, “על פי”) הנראים כסותרים זה את זה?
דְּבָרִים שֶׁבִּכְתָב וגו' – את התורה יש לקרוא מן הכתב (כדי לא לטעות) ולא לצטט על פה, אך את התורה שעל פה (כגון המשנה) אין להעלות על הכתב (כדי לשמור על ההבחנה בין דברי תורה שבכתב לדברי חכמים).
דְּבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל – חכמים מבית ר' ישמעאל.
“אֵלֶּה” אַתָּה כּוֹתֵב וגו' – את דברי התורה אתה כותב, אך לא את הלכות התורה שעל פה.
בִּשְׁבִיל – למען, בזכות.
*
שעה צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם עֲתִידִין לְתַרְגֵּם אֶת הַתּוֹרָה וְלִהְיוֹת קוֹרִין בָּהּ יְוָנִית וְהֵם אוֹמְרִים: אָנוּ יִשְׂרָאֵל, וְעַד עַכְשָׁו הַמֹּאזְנַיִם מְעֻיָּן. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם: אַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁאַתֶּם בָּנַי, – אֵינִי יוֹדֵעַ, אֶלָּא מִי שֶׁמִּסְטֵירִין שֶׁלִּי אֶצְלָם הֵם בָּנַי, וְאֵיזוֹ הִיא? זוֹ הַמִּשְׁנָה, שֶׁנִּתְּנָה עַל פֶּה.
“וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה” (שמות לד, כז) – כְּשֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן אֶת הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל אֲמָרָהּ לְמשֶׁה עַל הַסֵּדֶר: מִקְרָא וּמִשְׁנָה, תַּלְמוּד וְאַגָּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר “וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה” (שם כ, א) – אֲפִלּוּ מָה שֶּׁיִּשְׁאַל תַּלְמִיד וָתִיק לְרַבּוֹ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. מִשֶּׁלְּמָדָהּ משֶׁה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֵךְ וְלַמְּדָהּ אֶת בָּנַי. אָמַר לוֹ משֶׁה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּתֹב אוֹתָהּ לְבָנֶיךָ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ, שֶׁתְּהֵא הַמִּשְׁנָה בִּכְתָב?
וּמַה בֵּין יִשְׂרָאֵל לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם? זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: “אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי” (הושע ח, יב) – וְאִם כֵּן “כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ” (שם); אֶלָּא תַּן לָהֶם מִקְרָא בִכְתָב וּמִשְׁנָה עַל פֶּה; “כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה” (שמות לד, כז) – זֶה מִקְרָא, “כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית” (שם) – זוֹ הַמִּשְׁנָה וְהַתַּלְמוּד, שֶׁהֵם מַבְדִּילִים בֵּין יִשְׂרָאֵל לְבֵין אֻמּוֹת הָעוֹלָם (תנחומא בובר כי תישא, יז; תנחומא שם, לד; שמו"ר מז, א).
לְתַרְגֵּם וגו' – כפי שאכן נעשה בימי הבית השני, כשתורגמה התורה ליוונית ונעשתה בסופו של דבר חלק מכתבי הקודש של הכנסייה (אשר טענה כי היא “ישראל האמיתי”).
וְעַד עַכְשָׁו וגו' – המשך טענת אומות העולם: ועדיין המאזניים שקולים, כלומר עדיין לא הוכרע מי צודק.
מִסְטֵירִין – דברים מוסתרים, סודות.
זוֹ הַמִּשְׁנָה – שנותרה על פה ולכן לא תורגמה.
עַל הַסֵּדֶר – כסדר הלימוד המקובל.
וָתִיק – נאמן.
וּמַה בֵּין וגו' – מה יבדיל בין ישראל לאומות העולם?
וְאִם כֵּן “כְּמוֹ זָר” וגו' – אם תועלה התורה שעל פה על הכתב, ייחשבו ישראל כאומות העולם (“כמו זר”) ולא יהיה הבדל בין אלה לאלה.
*
שעו שָׁנוּ חֲכָמִים: וּכְבָר שָׁלְחָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה שְׁנֵי סְרַדְיוֹטוֹת אֵצֶל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל: לַמְּדוּנוּ תּוֹרַתְכֶם. קָרְאוּ וְשָׁנוּ וְשִׁלְּשׁוּ. בִּשְׁעַת פְּטִירָתָם אָמְרוּ לָהֶם: דִּקְדַּקְנוּ בְּכָל תּוֹרַתְכֶם וֶאֱמֶת הִיא, חוּץ מִדָּבָר זֶה, שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים: שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל גּוֹי פָּטוּר; שֶׁל גּוֹי שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל, בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד, מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם; מִמָּה נַּפְשָׁךְ, אִם “רֵעֵהוּ” (שמות כא, לה) דַּוְקָא, אֲפִלּוּ שֶׁל גּוֹי כְּשֶׁנָּגַח שֶׁל יִשְׂרָאֵל יְהֵא פָּטוּר, וְאִם “רֵעֵהוּ” לָאו דֵּוְקָא – אֲפִלּוּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁנָּגַח שֶׁל גּוֹי יְהֵא חַיָּב! וְדָבָר זֶה אֵין אָנוּ מוֹדִיעִים אוֹתוֹ לַמַּלְכוּת (בבא קמא לח ע"א).
מַלְכוּת הָרְשָׁעָה – רומי.
סְרַדְיוֹטוֹת – אנשי צבא.
שָׁנוּ וְשִׁלְּשׁוּ – קראו (את התורה) פעם שנייה ושלישית.
פְּטִירָתָם – פרידתם.
דִּקְדַּקְנוּ – בדקנו בקפידה.
פָּטוּר – מתשלום נזק.
בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד – בין שמדובר בשור של גוי שנגח כבר כמה פעמים (“מוּעד”) ובין שמדובר בשור שנגח פחות מכן (“תם”). אגב: כשמדובר בשור תם של ישראל התשלום הוא רק חצי נזק.
מִמָּה נַּפְשָׁךְ – מה רצונך, כלומר: איזו משתי האפשרויות אתה מעדיף?
אִם “רֵעֵהוּ” דַּוְקָא וגו' – אם התורה (האומרת “וכי ייגוף שור איש את שור רעהו” [שמות כא, לה]) מתכוונת ב"רעהו" לבני ישראל בלבד, אזי שור של גוי יהיה פטור אם פגע בשור של ישראל.
וְאִם “רֵעֵהוּ” לָאו דֵּוְקָא וגו' – ואם “רעהו” כולל גם גויים, אזי גם יהודי יהיה חייב לשלם על נזק שגרם שורו לשור של גוי.
דָּבָר זֶה וגו' – כדי לא לעורר שנאה לישראל, המפלים בין יהודי לגוי.
*
שעז אָמַר אֵלִיָּהוּ: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדָּרֶךְ, וּמְצָאַנִי אָדָם אֶחָד שֶׁיֶּשׁ בּוֹ מִקְרָא וְאֵין בּוֹ מִשְׁנָה, וּבָא אֵלַי בְּדֶרֶךְ מִינוּת וְאָמַר לִי: מִקְרָא נִתַּן לָנוּ מֵהַר סִינַי, מִשְׁנָה לֹא נִתְּנָה לָנוּ מֵהַר סִינַי. אָמַרְתִּי לוֹ: וַהֲלֹא מִקְרָא וּמִשְׁנָה מִפִּי הַגְּבוּרָה נֶאֱמְרוּ! וּמַה בֵּין מִקְרָא לְמִשְׁנָה? מְשָׁלוֹ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? – לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי עֲבָדִים, וְהָיָה אוֹהֲבָם אַהֲבָה גְמוּרָה. נָתַן לָזֶה קַב חִטִּים וְלָזֶה קַב חִטִּים, לָזֶה אֲגֻדָּה שֶׁל פִּשְׁתִּים וְלָזֶה אֲגֻדָּה שֶׁל פִּשְׁתִּים. הַפִּקֵּחַ שֶׁבָּהֶם מָה עָשָׂה? נָטַל אֶת הַפִּשְׁתָּן וַאֲרָגוֹ מַפָּה, וְנָטַל אֶת הַחִטִּים וַעֲשָׂאָן סֹלֶת, בְּרָרָהּ, טְחָנָהּ וְלָשָׁהּ וְאָפָהּ וְסִדְּרָהּ עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן, וּפָרַס עָלֶיהָ מַפָּה, וְהִנִּיחָה עַד שֶׁיָּבוֹא הַמֶּלֶךְ. וְהַטִּפֵּשׁ שֶׁבָּהֶם לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם. לְיָמִים בָּא הַמֶּלֶךְ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְאָמַר לָהֶם: בָּנַי, הָבִיאוּ לִי מָה שֶׁנָתַתִּי לָכֶם. אֶחָד הוֹצִיא אֶת פַּת הַסֹּלֶת עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן וּמַפָּה פְרוּסָה עָלָיו, וְאֶחָד הוֹצִיא אֶת הַחִטִּים בְּקֻפָּה וַאֲגֻדָּה שֶׁל פִּשְׁתָּן עֲלֵיהֶן. אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה, אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ כְּלִמָּה! אַף כָּךְ, כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל לֹא נְתָנָהּ אֶלָּא כְּחִטִּים לְהוֹצִיא מֵהֶן סֹלֶת וּכְפִשְׁתָּן לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ בֶּגֶד (סא"ז ב).
אֵלִיָּהוּ – חכם בשם זה.
אָדָם אֶחָד – אולי הכוונה לקראי, שלא האמין אלא בתורה שבכתב.
מִינוּת – כפירה.
הַגְּבוּרָה – הקב"ה.
קַב – כמות מסוימת.
אֲגֻדָּה שֶׁל פִּשְׁתִּים – זר, חבילה של פשתן.
פִּקֵּחַ – חכם.
נָטַל – לקח.
בְּרָרָהּ – ניפה אותה.
לְיָמִים – לאחר זמן. קֻפָּה – סל.
לֹא נְתָנָהּ אֶלָּא כְּחִטִּים וגו' – והמשל מלמד כי התורה שבעל פה מצויה בכוח בתורה שבכתב, כמו המפה ופת הסולת שיש להפיק מן הפשתן והחיטים.
*
שעח שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה בְּרַ' יוֹחָנָן בֶּן בָּרוֹקָא וְרַ' אֶלְעָזָר בֶּן חִסְמָא, שֶׁהָלְכוּ לְהַקְבִּיל אֶת פְּנֵי רַ' יְהוֹשֻׁעַ בִּפְקִיעִין לְעֵת זִקְנָתוֹ. אָמַר לָהֶם: מַה חִדּוּשׁ הָיָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַיּוֹם? אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, תַּלְמִידֶיךָ אָנוּ וּמֵימֶיךָ אָנוּ שׁוֹתִים. אָמַר לָהֶם: אַף עַל פִּי כֵן, אִי אֶפְשָׁר לְבֵית הַמִּדְרָשׁ בְּלֹא חִדּוּשׁ. שַׁבָּת שֶׁל מִי הָיְתָה? – שַׁבָּת שֶׁל רַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיָתָה. – וּבַמֶּה הָיְתָה הַגָּדָה הַיּוֹם? אָמְרוּ לוֹ: בְּפָרָשַׁת “הַקְהֵל”. – וּמָה דָּרַשׁ בָּהּ? – “הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף” (דברים לא, יב). אִם אֲנָשִׁים בָּאִים לִלְמֹד וְנָשִׁים בָּאוֹת לִשְׁמֹעַ, טַף לָמָּה בָּאִים? כְּדֵי לִתֵּן שָׂכָר לִמְבִיאֵיהֶם. אָמַר לָהֶם: מַרְגָּלִית טוֹבָה הָיְתָה בְּיַדְכֶם וּבִקַּשְׁתֶּם לְאַבְּדָהּ מִמֶּנִּי?!
אָמְרוּ לוֹ: וְעוֹד דָּרַשׁ: “דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד” (קהלת יב, יא) – לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה לַדָּרְבוֹנוֹת? לוֹמַר לְךָ: מָה דָּרְבָן זֶה מְכַוֵּן אֶת הַפָּרָה לִתְלָמֶיהָ לְהוֹצִיא חַיִּים לָעוֹלָם, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה מְכַוְּנִים אֶת לֵב לוֹמְדֵיהֶם מִדַּרְכֵי מִיתָה לְדַרְכֵי חַיִּים; “נְטוּעִים” – מָה נְטִיעָה זוֹ פָּרָה וְרָבָה, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה פָּרִים וְרָבִים; “בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת” – אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיּוֹשְׁבִין אֲסֻפּוֹת אֲסֻפּוֹת וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה; הַלָּלוּ מְטַמְּאִים וְהַלָּלוּ מְטַהֲרִים, הַלָּלוּ אוֹסְרִים וְהַלָּלוּ מַתִּירִים, הַלָּלוּ פּוֹסְלִים וְהַלָּלוּ מַכְשִׁירִים. שֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם: הֵיאָךְ אֲנִי לָמֵד תּוֹרָה מֵעַתָּה? – תַּלְמוּד לוֹמַר: “נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד” – כֻּלָּם אֵל אֶחָד נְתָנָם וּפַרְנָס אֶחָד אֲמָרָם, מִפִּי אֲדוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים, בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר” (שמות כ, א). אַף אַתָּה עֲשֵׂה אָזְנְךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת וּקְנֵה לְךָ לֵב מֵבִין לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי הַמְטַהֲרִים וְדִבְרֵי הַמְּטַמְּאִים, דִּבְרֵי הָאוֹסְרִים וְדִבְרֵי הַמַּתִּירִים, דִּבְרֵי הַפּוֹסְלִים וְדִבְרֵי הַמַּכְשִׁירִים.
וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמַר לָהֶם: אֵין דּוֹר יָתוֹם שֶׁרַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה שָׁרוּי בְּתוֹכוֹ (חגיגה ג ע"א-ע"ב; אדר"נ, נו"א, יח).
לְהַקְבִּיל אֶת פְּנֵי רַ' יְהוֹשֻׁעַ – לחלוק לו כבוד.
פְּקִיעִין – יישוב קטן בין לוד ליבנה.
מֵימֶיךָ אָנוּ שׁוֹתִים – את תורתך אנו לומדים.
שַׁבָּת שֶׁל מִי הָיְתָה? – מי דרש בשבת האחרונה בבית המדרש? (באותם ימים דרשו לסירוגין הנשיא, רבן גמליאל, ור' אלעזר בן עזריה.)
הַגָּדָה – נושא הדרשה. בְּפָרָשַׁת “הַקְהֵל” – דברים לא, י-יג, המצווה להביא את כל העם לירושלים אחת לשבע שנים לשמיעת דברי תורה בפומבי.
טַף לָמָּה בָּאִים – מדוע מביאים גם את הילדים הקטנים, שאינם מבינים מה נאמר במעמד הקהל?
מַרְגָּלִית טוֹבָה – כינוי לדבר תורה יפה.
לְאַבְּדָהּ – למנוע אותה.
“דִּבְרֵי חֲכָמִים” – דברי התורה.
מָה דָּרְבָן – כשם שהדורבן (והוא מקל שבראשו מסמר שבו מנחה החורש את הפרה בשעת החרישה לחרוש בתלמים ישרים).
לְהוֹצִיא חַיִּים – לתת פרנסה לעולם (על ידי הצמחת התבואה).
פָּרָה וְרָבָה – עושה פירות, צומחת ומתרחבת.
אֲסֻפּוֹת – קבוצות.
הֵיאָךְ אֲנִי לָמֵד וגו' – אם הדעות חלוקות, כיצד אדע מה הדעה הנכונה?
כֻּלָּם – כל הדעות הנאמרות בשעת הלימוד.
פַּרְנָס – מנהיג, הוא משה רבנו.
עֲשֵׂה אָזְנְךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת – הקשב היטב לכל הדברים (ואפרכסת היא כלי בצורת משפך, רחב למעלה וצר בתחתיתו).
אֵין דּוֹר יָתוֹם וגו' – דור שמצוי בו חכם כר' אלעזר בן עזריה אינו דור עלוב וחסר הגנה.
*
שעט "דִּבְרֵי חֲכָמִים… נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד" (קהלת יב, יא) – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם שָׁמַעְתָּ דָּבָר מִפִּי קָטָן מִיִּשְׂרָאֵל וַהֲנָאֲךְ, לֹא יְהֵא בְּעֵינֶיךָ כְּשָׁמְעוֹ מִפִּי קָטָן, אֶלָּא כְּשָׁמְעוֹ מִפִּי גָדוֹל, וְלֹא כְּשָׁמְעוֹ מִפִּי גָּדוֹל, אֶלָּא כְּשָׁמְעוֹ מִפִּי חָכָם, וְלֹא כְּשָׁמְעוֹ מִפִּי חָכָם, אֶלָּא כְּשָׁמְעוֹ מִפִּי נָבִיא, וְלֹא כְּשָׁמְעוֹ מִפִּי נָבִיא, אֶלָּא כְּשָׁמְעוֹ מִפִּי רוֹעֶה, וְאֵין רוֹעֶה אֶלָּא משֶׁה (ירושלמי סנהדרין י, א; ספרי דברים, מא).
דָּבָר – דבר תורה.
וַהֲנָאֲךְ – גרם לך הנאה.
כְּשָׁמְעוֹ – כאילו שמעת אותו.
וְלֹא כְּשָׁמְעוֹ מִפִּי גָּדוֹל וגו' – יתרה מזאת, אף לא כאילו שמעת אותו מפי גדול וכו'.
*
שפ אָמַר רַ' יַנַּאי: אִלּוּ נִתְּנָה הַתּוֹרָה חֲתוּכָה לֹא הָיְתָה לְרֶגֶל עֲמִידָה. מָה טַעַם? – “וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה” (ויקרא ד, א [ועוד]) – אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹדִיעֵנִי הֵיאָךְ הִיא הַהֲלָכָה? – אָמַר לוֹ: “אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת” (שמות כג, ב), רַבּוּ הַמְזַכִּים – זִכּוּ, רַבּוּ הַמְחַיְּבִים – חִיְּבוּ, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת אַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה פָּנִים טָמֵא וְאַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה פָּנִים טָהוֹר (ירושלמי סנהדרין ד, ב).
חֲתוּכָה – חד-משמעית (מבלי שניתן מקום לדון ולפרש לכאן ולכאן).
לֹא הָיְתָה לְרֶגֶל עֲמִידָה – לא היה עם ישראל מסוגל לעמוד ולהתקיים.
מָה טַעַם? – מה הראיה לכך?
הֵיאָךְ הִיא הַהֲלָכָה – כשיש חילוקי דעות.
רַבּוּ הַמְזַכִּים – אם יש רוב (בבית הדין) למזכים.
כְּדֵי שֶׁתְּהֵא וגו' – וכך ניתנה התורה כדי שיתאפשר במהלך המשא והמתן ההלכתי (ובמקרה זה: בענייני טומאה וטוהרה) למצוא דרכים (“פנים”) שונות לטעון לכאן או לכאן.
*
שפא מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהַזְּקֵנִים, שֶׁהָיוּ מְסֻבִּים בַּעֲלִיָּה בִּירֵחוֹ, וְהֵבִיאוּ לִפְנֵיהֶם כּוֹתָבוֹת וְאָכְלוּ, וְנָתַן רַבָּן גַּמְלִיאֵל רְשׁוּת לְרַ' עֲקִיבָא לְבָרֵךְ. קָפַץ וּבֵרַךְ רַ' עֲקִיבָא בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלוֹשׁ. אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: עֲקִיבָא, עַד מָתַי אַתָּה מַכְנִיס רֹאשְׁךָ בֵּין הַמַּחֲלֹקֶת? אָמַר לוֹ: רַבֵּנוּ, אַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה אוֹמֵר כֵּן וַחֲבֵרֶיךָ אוֹמְרִים כֵּן – לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּנוּ: “יָחִיד וְרַבִּים – הֲלָכָה כְּרַבִּים” (ברכות לז ע"א).
רַבָּן גַּמְלִיאֵל – הנשיא וראש הסנהדרין.
מְסֻבִּים – יושבים בסעודה.
עֲלִיָּה – עליית הגג.
כּוֹתָבוֹת – תמרים יבשים.
לְבָרֵךְ – לאחר האכילה (ולדעת רבן גמליאל יש לומר במקרה זה את ברכת המזון במלואה).
קָפַץ – מיהר.
בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלוֹשׁ – ברכה קצרה (שהיא קיצור של שלוש הברכות הראשונות של ברכת המזון).
מַכְנִיס רֹאשְׁךָ בֵּין הַמַּחֲלֹקֶת – מתערב במחלוקת שבין רבן גמליאל לחכמים אחרים.
הֲלָכָה כְּרַבִּים – ראו בקטע הקודם.
*
שפב “דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת” (קהלת יב, יא) – כְּכַדּוּר שֶׁל בָּנוֹת; מַה כַּדּוּר זֶה מְקַלְּעִין בּוֹ בְּיָדַיִם וְהוּא מִתְכַּדֵּר מִיָּד לְיָד וְאֵינוֹ נוֹפֵל לָאָרֶץ, כָּךְ משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה (קה"ר לפסוק).
כַּדּוּר שֶׁל בָּנוֹת – כדור שהבנות היו משחקות בו.
מְקַלְּעִין – זורקים.
מִתְכַּדֵּר – מתגלגל.
משֶׁה קִבֵּל וגו' – ראו קטע שעג.
*
שפג "נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים" (שיר השירים א, י) – בִּשְׁתֵּי תּוֹרוֹת: שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל פֶּה (שהש"ר לפסוק).
“בַּתֹּרִים” – סוג של תכשיטים (והתיבה נדרשת כצורת ריבוי של “תורה”).
*
שפד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב – כְּלָלוֹת, וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה – פְּרָטוֹת (תנחומא נח, ג).
כְּלָלוֹת – עקרונות כלליים.
פְּרָטוֹת – פירוט העקרונות (כגון התורה שאוסרת לעשות מלאכה בשבת, ואילו התורה שעל פה מפרטת איסור זה לפרטיו).
*
שפה הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִים בָּאֲוִיר וְאֵין לָהֶם עַל מָה שֶׁיִּסְמֹכוּ. הִלְכוֹת שַׁבָּת וַחֲגִיגוֹת וְהַמְּעִילוֹת הֲרֵי הֵן כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִם בְּשַׂעֲרָה, שֶׁהֵן מִקְרָא מֻעָט וַהֲלָכוֹת מְרֻבּוֹת; הַדִּינִין וְהָעֲבוֹדוֹת וְהַטְּהָרוֹת וְהַטְּמָאוֹת וְהָעֲרָיוֹת יֵשׁ לָהֶם עַל מָה שֶּׁיִּסְמֹכוּ, וְהֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה (חגיגה י ע"א).
הֶתֵּר נְדָרִים – הדינים שעניינם באפשרות להתיר נדר.
פּוֹרְחִים בָּאֲוִיר וגו' – דימוי המבקש לומר שאין להם מקור מבוסס בתורה שהם יכולים להישען עליו.
חֲגִיגוֹת – הדינים הקשורים בקורבן מיוחד המוקרב בחגים.
מְעִילוֹת – הדינים הקשורים בשימוש לא ראוי בנכסי המקדש.
כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִם בְּשַׂעֲרָה וגו' – דימוי המבקש לומר שיש להם פרטים מרובים, אך מעט פסוקים (“מקרא”) להתקשר אליהם.
הַדִּינִין וגו' – ענייני המשפט האזרחי, הקרבנות, טומאה וטוהרה וענייני קשרי מין אסורים (“עריות”).
וְהֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה – אך כל המנויים עד כאן הם יסודות עיקריים בתורה.
*
שפו "קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים" (שיר השירים ה, יא) – אָמַר רַב חִסְדָּא, אָמַר מָר עֻקְבָּא: מְלַמֵּד שֶׁיֵּשׁ לִדְרשׁ עַל כָּל קוֹץ וְקוֹץ תִּלֵי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת. (עירובין כא ע"ב).
קוֹץ – תגים קטנים המצויים בראשי חלק מן האותיות ככתיבתן בספר התורה.
תִּלֵי תִּלִּים – הרי הררים, כמות רבה.
*
שפז חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רַ' יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: בֵּין כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר פַּרְשִׁיּוֹתֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה הָיוּ כְּתוּבִים.
רַ' יוֹחָנָן כְּשֶׁהָיָה פּוֹשֵׁט מִקְרָאוֹת וּמַגִּיעַ לְפָּסוּק זֶה: “גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ” (שיר השירים ה, יד), הָיָה אוֹמֵר: יָפֶה לִמְּדַנִי בֶּן אֲחִי רַ' יְהוֹשֻׁעַ: מָה גַּלֵּי יָם הַלָּלוּ, בֵּין גַּל גָּדוֹל לְגַל גָּדוֹל גַּלִּים קְטַנִּים, כָּךְ בֵּין כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר פַּרְשִׁיּוֹתֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה הָיוּ כְּתוּבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ” (שיר השירים ה, יד) – זֶה הַתַּלְמוּד, שֶׁהוּא כַּיָּם הַגָּדוֹל (שהש"ר לפסוק; ירושלמי שקלים ו, א).
בֵּין כָּל דִּבּוּר וגו' – בין הדיברות שעל הלוחות נכתבו כל פרטי המצוות והדינים הנובעים מהם.
פּוֹשֵׁט – מבאר.
“גְּלִילֵי זָהָב” – המילים נדרשות (מלשון גלי הים) על הדיברות ועל מה שממלא את הרווח שביניהם.
כַּיָּם הַגָּדוֹל – דורש את תיבת “תרשיש” כשם מקום בים (ראו יונה א, ג) ומדמה את התלמוד רחב ההיקף לים.
*
שפח תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַ' מֵאִיר, וְסוּמְכוֹס שְׁמוֹ, שֶׁהָיָה אוֹמֵר עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁל טֻמְאָה אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה טַעֲמֵי טֻמְאָה, וְעַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁל טָהֳרָה אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה טַעֲמֵי טָהֳרָה (עירובין יג ע"א).
שֶׁהָיָה אוֹמֵר וגו' – מביא ארבעים ושמונה ראיות לכל עניין שנקבע עליו שהוא טמא (וכן להפך).
*
שפט "עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז" (שיר השירים ה, טו) – הָעַמּוּד הַזֶּה, אִם אֵין לוֹ כּוֹתֶרֶת מִלְמַעְלָה וּבָסִיס מִלְּמַטָּה, אֵינוֹ נִרְאֶה נָאֶה, כָּךְ אֵין לְךָ פָּרָשָׁה בַּתּוֹרָה, שֶׁאֵין לָהּ כּוֹתֶרֶת מִלְּמַעְלָה וּבָסִיס מִלְּמַטָּה (תנחומא בובר בהר, ב).
כּוֹתֶרֶת – קישוט על ראש העמוד, מעין כתר.
אֵין לְךָ פָּרָשָׁה וגו' – כל פרשה בתורה יש פרשות לפניה ולאחריה שמוסיפות להבנתה ולהעמקה בה.
*
שצ דְּבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל שָׁנוּ: “הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע” (ירמיה כג, כט) – מָה פַּטִּישׁ זֶה מִתְחַלֵּק לְכַמָּה נִיצוֹצוֹת, אַף מִקְרָא אֶחָד יוֹצֵא לְכַמָּה טְעָמִים (סנהדרין לד ע"א).
דְּבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל – חכמים מבית ר' ישמעאל.
מָה פַּטִּישׁ וגו' – כשם שהפטיש המכה על סלע גורם לניצוצות שניתזים ממנו בעקבות המכה.
מִקְרָא – פסוק.
טְעָמִים – משמעויות ופירושים.
*
שצא "וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל בְּשָׂמִים" (שיר השירים ד, י) – אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: מָה שֶׁמֶן זֶה חָלָק, עַל יְדֵי שֶׁאַתָּה מְפַטְּמוֹ אַתָּה מֵרִיחַ בּוֹ כַּמָּה רֵיחוֹת, כָּךְ הַפָּסוּק הַזֶּה, אַתָּה דּוֹרֵשׁ וּמוֹצֵא בּוֹ כַּמָּה טְעָמִים טוֹבִים (שהש"ר לפסוק).
חָלָק – חסר ריח.
מְפַטְּמוֹ – מוסיף לו בשמים.
דּוֹרֵשׁ – מוסיף ביאורים לפסוק.
*
שצב אָמַר רַב כָּהֲנָא: כְּשֶׁהָיִיתִי בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנִים לָמַדְתִּי כָּל שִׁשָּׁה סְדָרִים, וְלֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין מִקְרָא יוֹצֵא מִידֵי פְּשׁוּטוֹ עַד עַכְשָׁו (שבת סג ע"א).
שִׁשָּׁה סְדָרִים – המשנה כולה.
אֵין מִקְרָא יוֹצֵא מִידֵי פְּשׁוּטוֹ – ויש להבין את הפסוקים לפי פשוטם (ולא לפי מדרשם), ודבר זה לא נודע לרב כהנא עד שנתקל במאמר זה.
*
שצג לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ רִאשׁוֹנִים “סוֹפְרִים”, שֶׁהָיוּ סוֹפְרִים כָּל אוֹתִיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. סוֹפְרִים – שֶׁעָשׂוּ אֶת הַתּוֹרָה סְפוֹרוֹת סְפוֹרוֹת (קידושין ל ע"א; ירושלמי שקלים ה, א).
רִאשׁוֹנִים – חכמים קדמונים (בימי הבית השני).
עָשׂוּ אֶת הַתּוֹרָה וגו' – מנו בדיני התורה מניינים שונים, כגון שלושים ותשע מלאכות האסורות בשבת.
*
שצד "שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב" (שיר השירים ה, יא) – אָמַר רַ' אֲלֶכְּסַנְדְּרֵי בַּר חַגַּי בְּשֵׁם רַ' אֲלֶכְּסַנְדְּרֵי קָרוֹבָה: אִם מִתְכַּנְּסִים כָּל בָּאֵי עוֹלָם לְהַלְבִּין כָּנָף אַחַת שֶׁל עוֹרֵב אֵינָם יְכוֹלִים, כָּךְ אִם מִתְכַּנְּסִים כָּל בָּאֵי עוֹלָם לַעֲקֹר יוֹ"ד, שֶׁהוּא קְטֹן הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, אֵינָם יְכוֹלִים (ויק"ר יט, ב; שהש"ר לפסוק).
“שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב” – ומילים אלו נדרשות על התורה ותוקפה.
קָרוֹבָה – מחבר פיוטים (הקרויים גם קרובות).
לַעֲקֹר – מן התורה (ולבטל כך משהו מתוקפה).
*
שצה שָׁנִינוּ, “כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר” (במדבר טו, לא) – זֶה אֶפִּיקוּרוֹס. דָּבָר אַחֵר: זֶה הָאוֹמֵר אֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם. וַאֲפִלּוּ אָמַר: כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ מִן הַשָּׁמַיִם, חוּץ מִפָּסוּק זֶה, שֶׁלֹּא אֲמָרוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא משֶׁה מִפִּי עַצְמוֹ – זֶהוּ “כִּי דְבַר ה' בָּזֶה”; וַאֲפִלּוּ אָמַר: כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ מִן הַשָּׁמַיִם, חוּץ מִדִּקְדּוּק זֶה, מִקַּל וָחֹמֶר זֶה, מִגְּזֵרָה שָׁוָה זוֹ – זֶהוּ “כִּי דְבַר ה' בָּזֶה”. מָשָׁל לְכִפָּה שֶׁל אֲבָנִים, כֵּיוָן שֶׁנִּתְרוֹעֲעָה אַחַת מֵהֶן, נִתְרוֹעֲעוּ כֻּלָּן (סנהדרין צט ע"א; ירושלמי סנהדרין י, א).
אֶפִּיקוּרוֹס – כופר בעיקרי האמונה (כינוי שנוסד בעקבות שמו של פילוסוף יווני שתורתו נתפסה כדברי כפירה).
אֵין תּוֹרָה וגו' – התורה לא ניתנה מן הקב"ה.
פָּסוּק זֶה – פסוק כלשהו.
דִּקְדּוּק, קַל וָחֹמֶר, גְּזֵרָה שָׁוָה – דרכים שונות של לימוד התורה המביאות למסקנות הלכתיות ואגדיות.
כִּפָּה – ערימה של אבנים.
נִתְרוֹעֲעָה – נחלשה, נשברה ונפלה.
*
שצו אֶפִּיקוּרוֹס כְּגוֹן מִי? אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּגוֹן אֵלּוּ שֶׁאוֹמְרִים: מָה הוֹעִילוּ לָנוּ חֲכָמִים? לְעַצְמָם הֵם קוֹרִים, לְעַצְמָם הֵם שׁוֹנִים. רָבָא אָמַר: כְּגוֹן שֶׁל בֵּית בִּנְיָמִין הָרוֹפֵא, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: מָה הוֹעִילוּ לָנוּ חֲכָמִים? מֵעוֹלָם לֹא הִתִּירוּ לָנוּ עוֹרֵב וְלֹא אָסְרוּ לָנוּ יוֹנָה. רַב פַּפָּא אָמַר: כְּגוֹן שֶׁאוֹמֵר: אֵלּוּ הַחֲכָמִים! (סנהדרין צט ע"ב-ק ע"א).
כְּגוֹן מִי? – מי הוא אפיקורוס? (וראו בקטע הקודם).
לְעַצְמָם – לטובתם ולפיאור שמם.
קוֹרִים – במקרא.
שׁוֹנִים – לומדים משנה.
בֵּית – משפחת.
מֵעוֹלָם וגו' – לא שינו שינוי משמעותי בדיני התורה (כגון שהתירו אכילת עוף טמא).
אֵלּוּ הַחֲכָמִים – קריאת לגלוג (בטון אירוני).
*
שצז כָּל הַמַּלְעִיג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים נִדּוֹן בְּצוֹאָה רוֹתַחַת (עירובין כא ע"ב).
נִדּוֹן – בעולם הבא.
*
שצח אָמַר רַ' יוּדָן: פַּעַם אַחַת חָזַר מָרְדְּכַי עַל כָּל הַמְּנִיקוֹת וְלֹא מָצָא לְאֶסְתֵּר מֵינֶקֶת, וְהָיָה מְנִיקָהּ הוּא. רַ' בֶּרֶכְיָה וְרַ' אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַ' אֱלִיעֶזֶר: בָּא לוֹ חָלָב וְהָיָה מְנִיקָהּ. כְּשֶׁדָּרַשׁ רַ' אַבָּהוּ בְּצִבּוּר צָחַק הַצִּבּוּר לְקוֹלוֹ. אָמַר לָהֶם: וְלֹא מִשְׁנָה הִיא? רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: חֲלַב הַזָּכָר טָהוֹר (בר"ר ל, ח).
חָזַר וגו' – חיפש מינקת לאסתר (שהיתה יתומה מאב ומאם ומרדכי טיפל בה).
בָּא לוֹ חָלָב – בגופו, כחלב האישה.
וְלֹא מִשְׁנָה הִיא? – אין ללעוג על רעיון זה, כי כבר נזכר במשנה “חלב הזכר” (מכות ו, ז).
*
שצט שָׁאַל פְּלֵימוֹ לִפְנֵי רַבִּי: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי רָאשִׁים, בְּאֵיזֶה מֵהֶם מַנִּיחַ תְּפִלִּין? אָמַר לוֹ: אוֹ עֲמֹד גְּלֵה, אוֹ קַבֵּל עָלֶיךָ שַׁמְתָּא. בְּתוֹךְ כָּךְ בָּא אָדָם אֶחָד, אָמַר לוֹ: נוֹלַד לִי תִּינוֹק שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי רָאשִׁים – כַּמָּה אֲנִי צָרִיךְ לִתֵּן לְכוֹהֵן? (מנחות לז ע"א).
רַבִּי – יהודה הנשיא.
אוֹ עֲמֹד וגו' – קבל עליך לצאת מבית המדרש או נידוי (“שמתא”), ואמר כך כי חשב שפלימו מלגלג על ההלכה.
בְּתוֹךְ כָּךְ – בעודם מדברים.
לִתֵּן לְכוֹהֵן – לתת לכוהן כדמי פדיון הבכור.
*
ת דִּבְרֵי תּוֹרָה אֵין צְרִיכִין חִזּוּק, דִּבְרֵי סוֹפְרִים צְרִיכִין חִזּוּק (תענית יז ע"ב).
דִּבְרֵי תּוֹרָה וגו' – את מצוות התורה אין צורך לחזק על ידי תקנות וסייגים.
דִּבְרֵי סוֹפְרִים – מצוות ותקנות של החכמים.
*
תא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: פְּעָמִים שֶׁבִּטּוּלָהּ שֶׁל תּוֹרָה זֶהוּ יִסּוּדָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ” (שמות לד, א) – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: יִישַׁר כּוֹחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ (מנחות צט ע"א-ע"ב).
פְּעָמִים וגו' – לעיתים אפשר לחזק את התורה ואת מעמדה דווקא על ידי ביטול דבריה.
יִישַׁר כּוֹחֲךָ – יתחזק כוחך, כלומר: יפה עשית (והיא דרשה על תיבת “אשר”).
*
תב רַ' יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ הָיוּ מְעַיְּנִים בְּסֵפֶר שֶׁל אַגָּדָה בְּשַׁבָּת וְדָרְשׁוּ כָּךְ: “עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ” (תהלים קיט, קכו) – אָמְרוּ: מוּטָב תֵּעָקֵּר אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה וְאַל תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל (תמורה יד ע"ב).
מְעַיְּנִים – קוראים (אף שאסור היה להעלות דברי אגדה על הכתב).
“עֵת לַעֲשׂוֹת” וגו' – והפסוק נדרש כאומר כי מותר להפר משהו מן התורה (כגון ביטול האיסור על כתיבת דברי אגדה) כשצריך לעשות דבר לחיזוק הרוח ולשימור המסורת לבל תישכח (על ידי כתיבת אגדה בספר).
*