אדמה ללא צל, מאת יונת ואלכסנדר סנד

הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"א, תל־אביב

יש סוג של רומאנים שמתוארים בהם מעשים מסוימים, מפעלים גדולים ונכבדים, והנפשות העושות בהם טפלות לדברים הנעשים שם. כזה היה בזמנו הרומאן הנודע של קאלארמן – ‘טוּנאל’; כאלה הם כרגיל הרומאנים הנכתבים בימינו ברוסיה ובשאר ארצות הדימוקרטיה העממית; עם הסוג הזה נמנה גם רומאנם של יונת ואלכסנדר סנד. אמנם השם רומאן אינו הולם חיבורים, שמגמתם תיאור מבצעים ותכניות במימושם; כי עיקרם של רומאן וסיפור הוא חיי הנפש, כל נפש בפני עצמה, והמעשים טפלים להם, ורק בטעות, שלא ביודעים (וגם מדעת), מכניסים אותם בגדר ספרות יפה.

ואגב, ביטוי זה ‘ספרות יפה’ כבר עבר זמנו. הדומה לו בצרפתית Belles Lettres מכוּון היה להידור חיים ולא חיים כהווייתם. אך ככל שהסיפורים היו להבעה אמנותית של חיי בני אדם כמות שהם, חדלו מלהיות ספרות יפה ונעשו במידה רבה ספרות מכוערת, כביכול; על כל פנים קשה הספרות ומדאיבה ומעגמת, אבל של אמת היא. ואולי מן הראוי לקרוא לה בשם ספרות חיה, בהבדל מזו שעסקה הדומם, המעשה ולא הנפש העושה?

מדוע ספרי מעשה המתעטפים בטלית של סיפור אינם כובשים את הלבבות? הן קוראים אנחנו בעניין תולדות יישובה של ארץ חדשה, על אחת כמה וכמה קורות התיישבותנו אנו בארץ הזאת. וסיפור טוב ודאי שאנו קוראים בעניין ובעונג – בין שהדברים מתרחשים בכפר ובין שהם מתרחשים בעיר. וכאן ניתן לנו תיאורו של מפעל חלוצים בצורת רומאן. מדוע, איפוא, אינו כובש לב הקורא, והמתחיל בו אין לו חשק לגמרו? כלום לא עלה הצירוף יפה?

לא מפני שהצירוף לא עלה יפה במקום זה מכביד עלינו הרומאן המדובר, אלא מפני שבכלל זיווג זה אינו מן השמים. תיאור דברים שעשייתם עיקרם מחייב הרצאה סדורה, היסטורית, ושלשונה ברורה ופשוטה. וכל המוסיף עליהם כווני־חן של סיפורים גורע, ולא קשה לראות – מדוע? הסממנים הסיפוריים מתעים את הקורא, מטים הם את עניינו מן העשייה המתפתחת, מפרטי התפתחותה, ומשיאים אותו אל בני אדם, אל היחסים שבין אדם לחברו, בין איש לאשה. אבל רמזים סיפוריים הללו מכזיבים. המחברים נותנים סימנים חיצוניים בנפשות הפועלות ומצרפים לכל נפש ביוגראפיה קצרה; אבל הנפשות אינן חיות. הדברים על חייהן הפנימיים, על היחסים בין נפש לנפש, דברי סרק הם. הדבר האחד הממשי בספר הזה הוא תיאור מפורט למדי של מפעל חלוצים רב ערך ורב גבורה. אבל נפסד הרושם מפני טלטולי דעתו של הקורא, נפשו קצה במעשי המימוש; מצפה הוא לסיפור; התחבולות הסיפוריות מבטיחות לו וחוזרות ומבטיחות סיפור אמתי; והסיפור איננו. ואין הקורא יכול במעמד כזה להעריך את המפעל כערכו; ואין הוא יכול להעריך גבורת חלוצים, מפני שאין הללו כאן בשר־ודם ממש אלא מעין דוגמאות ודפוסים.

נסיונות כאלה של עירבוב מין בשאינו מינו לעולם הפסדם בצדם.