עִזְרוּ בְּנֵי אָדָם, עִזְרוּ אִישׁ רֵעֵהוּ,

פֶּן יִכְרַע אָחִיךָ תַּחַת נִטְלֵהוּ

וּלְךָ יַעֲמֹסוּ הַמַּשָּׂא עַל שָׁכֶם.

חֲמוֹר מְטֹעָן לַעֲיֵפָה בָּר וָלֶחֶם

הִתְנַהֵל בִּכְבֵדֻת תַּחַת שֵׁבֶט נֹגְשֵׂהוּ,

וּלְפָנָיו דָּהַר סוּס אַבִּיר לָבֵשׁ רָעַם,

אֵין עָלָיו כֹּל בִּלְתִּי אִם הָרָסֶן.

„רֵעִי! – חִלָּה הַחֲמוֹר אֶת פְּנֵי רֵעֵהוּ –

קַח נָא מִנִּטְלִי, עָזְרֵנִי הַפָּעַם,

פֶּן לֹא אֶעְצֹר כֹּחַ, אֶגְוַע בַּדֶּרֶךְ”.

בֶּן-בּוּז! –עָנָהוּ הַסּוּס בַחֲמַת פָּתֶן –

הַאֲמֹר לַסּוּס חֲמוֹר? עֶבֶד אֶל שׁוֹעַ?

חֶרְפָּה הִיא לִי, לֹא אַעַשׂ עֲבוֹדַת פָּרֶךְ.

שָׁוְא הִתְחַנֵּן הַחֲמוֹר, נֶאֱנַח כְּמַבְכִּירָה

כִּי אָטַם הַסּוּס אֶת אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ.

וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא הָעִירָה

וַיִּכְרַע הָאֻמְלָל תַּחְתָּיו כָּרֹעַ,

כִּי אָזַל כֹּחוֹ וַיֶּאֱסֹף רוּחֵהוּ.

אָז עַל הַסּוּס עָמְסוּ אֶת כָּל נִטְלֵהוּ,

גַּם עוֹר הַחֲמוֹר עוֹד הוֹסִיפוּ עָלֵיהוּ.