הוֹי, אַרְצִי, הוֹרָתִי, מַדּוּעַ

כֹּה שָׁדוּף נוֹפֵךְ וְעָצֵב?

זִכְרוֹנָהּ שֶׁל אֶרֶץ חוֹרֶגֶת

בְּלִי מֵשִׂים עוֹלֶה עַל הַלֵּב:

עַל גִּבְעָה – פִּרְחֲחֵי אַשּׁוּחַ,

בַּמִּישׁוֹר – יְשִׁישֵׁי אַלּוֹן.

בַּמּוֹרָד, עַל חוֹפֵי הַפֶּלֶג,

בְּנוֹת לִבְנֶה בִּכְסוּת שַׁבָּתוֹן;

יַד הַשֶּׁמֶשׁ תִּקְצַר מִתְּקֹעַ

בְּלֵב הַיַּעַר רֹמַח אָדֹם,

יוֹם תָּמִים בְּמִשְׁכַּן בְּנֵי אֹרֶן

אֲפֵלָה רֵיחָנִית וַחֲלוֹם.

הוֹי, אִמִּי! הֵן נֶחֱלֶה עָלַיִךְ,

הֵן נִתְבַּע עֶלְבּוֹנֵךְ מֵאֵל –

עַל מֻכֵּי צָהֳרַיִךְ כְּקֶדֶם

עוֹד תַּרְעִיפִי נִיחוֹחַ וָצֵל.

שלהי קיץ, תרפ"ט