הָאַיִל / יהודה ליב גורדון

בִּמְסִבֵּי הַר הַגִּלְעָד בִּנְאוֹת עֵשֶׂב

הִרְבִּיץ רֹעֶה עֶדְרֵי בָקָר וָכֶשֶׂב

וּכְדָבְרָם כָּל הַיּוֹם רָעוּ, רָקָדוּ

וּבְעֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה בִּקְרֹב הַלַּיִל

וַיְחַלֵּל בֶּחָלִיל – אָז חִישׁ נוֹעָדוּ

פָּרִים עִם עַתּוּדִים, שֶׂה עֵז וָעֵגֶל,

אִישׁ אִישׁ לִמְקֹמוֹ, אִישׁ תַּחַת הַדָּגֶל;

וּכְשַׂר צָבָא נָשָׂא אֶת רֹאשׁ הַחַיִל

אֶחָד לֹא נֶעְדָּר, בִּלְתִּי אִם הָאַיִל –

לֹא אָבָה שָׁמֹעַ לַחֲלִיל רֹעֵהוּ,

מֵאֵן לִנְטשׁ רִבְצוֹ אָהַב מִרְעֵהוּ,

עַד כִּי עוֹרֵר הָרֹעֶה עָלָיו שָׁבֶט.

וַיִּתְאַנַּף הָאַיִל בּוֹ וַיֹּאמֶר:

„עַם מְרִי הָאָדָם, דֹּר כַּעַם וָמֶמֶר

הַזֹּרֵעַ בָּם לִצְדָקָה יֹאכַל פְּרִי כָחַשׁ!

הֲכִי בֶן-בּוּז אֲנִי כִּי בַמַּקֵּל אֵחָבֵט?

הֲלֹא אַיִל אָנֹכִי רָם הַיַּחַשׂ!

אָבִי כַּבִּיר כֹּחַ לֵב וּגְדָל-רוּחַ

(יָבֹא שָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבוֹ יָנוּחַ!)

הֶעֱרָה נַפְשׁוֹ לָמוּת שָׁם בַּמִּזְבֵּחַ,

בִּמְקוֹם אֶל-אָבִיךָ הוּכָן מַטְבֵּחַ;

גַּם עוֹד הַיּוֹם עֵת כִּי תִצְקוּ לַחַשׁ

תַּזְכִּירוּ אֶת אָבִי נִשְׂרַף לָאֵפֶר

בַּעֲבוּר לַחַיִּים תֻּחַקּוּ בַּסֵּפֶר.

אֲבָל בָּךְ הֲנִמְצָא דָּבָר טוֹב אַחַד

כִּי תַחְפֹּץ הִכָּבֵד וּתְבַקֵּשׁ נַחַת?! ”

– אֲנִי? הֲלֹא אָבִי הוּא הֹעֲלָה תַּחַת…

„יָדַעְתִּי כֹל, דָּבָר מֶנִּי לֹא נִכְחַד,

אֲבָל אַתָּה בְּנַפְשֶׁךָ

מֶה-עָשִׂיתָ וַאֲכַבְּדֶךָ?! ”

– אָנֹכִי? לֹא דָבָר! – „כִּי אָז הִסְכַּלְתָּ

לִדְרשׁ שָׂכָר וּמְאוּמָה לֹא פָעַלְתָּ;

אָבִיךָ עָשָׂה טוֹב יִנְחַל תִּפְאֶרֶת,

גַּם הַיּוֹם זִכְרוֹ אִתָּנוּ מִשְׁמֶרֶת,

אַךְ אַתָּה, אֵיל צֹאן טוֹב בָּשָׂר וָמֹחַ,

רַק הֵאָכֵל צָלִי תִּצְלַח צָלֹחַ ”.

מָה רַבּוּ אֵילֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ

הָאֹמְרִים: כָּבוֹד וִיקָר הָבוּ לָנוּ,

כִּי אֲבֹתֵינוּ פָּעֳלָמוֹ הִגְדִּילוּ!

בְּנֵי אֵלִים! מַה-יַּמְרִיצְכֶם הַיַּחַשׂ

אִם אַתֶּם מֵאַיִן וּפָעָלְכֶם כַּחַשׁ,

וּמֵתִים לַחַיִּים מַה-זֶּה יוֹעִילוּ?