מוציאי העתון הזה1) לקחו לעצמם עבודה יפה וגדולה, עליזה וקשה;רוצים להכניס בלבותיהם של צעירינו – תקותנו, תלמידי בתי הספר התיכונים, את האידיאל הציוני.
אין מפעל נהדר יותר מהכשרת העם היהודי בעד גורלו בעתיד. התלמידים של היום יהיו לפועלים ולאומנים וימלאו את מקומנו אנחנו, העוסקים היום בעבודה הציונית.
לזאת קראתי פעם בשם אידיאל שאין לו סוף. ובאמת חושב אני, כי הציונות לא תחדל מהיות אידיאל, גם לאחר שנשיג את ארצנו, ארץ-ישראל. כי בציונות, כפי שאני מבין אותה, יש לא רק השאיפה לרכוש כברת-ארץ בטוחה במשפט בעד עמנו האמלל, כי אם גם השאיפה להשתלמות מוסרית ורוחנית.
מי שמורה אפוא את הדרך הזאת לנפשות הצעירות, הוא עושה, לדעתי, דבר טוב. השאיפות האלה קרובות ככה אל לבי גם משום זה, שיש לי בן וטרטיאני הוא. חבר הוא לכם, הקוראים החביבים של העתון הזה! וכשם שרוצה אני לגדלו ולחנכו לאדם ישר וליהודי טוב, כך אני מברך את אבותיכם, שיזכו גם הם לראותכם בכך. אזרו חיל, צעירים, זקוקים אנו לכם. הרימו לא רק את הרוח, כי אם גם את השרירים. חזקו ואמצו! ולמודכם יהיה בשקיקה, בהתלהבות. זקוקים נהיה לכחכם, לידיעותיכם. “יהודונים” (Judenjungen) נשמע עד עתה כקריאה של בוז. סרסו המלה הזאת והיתה לכם לשם של גאון: “יהודים צעירים” (Junge Juden)!
טרטיאנים אתם היום. כבר ידעתם מה שהיו בצבא הרומאים הטריאריים2). Venit res ad triarios! (הגיעה שעתם של הטריאריים!) עליכם להיות הטריאריים שלנו, ולפיכך “תקותנו” אתם.