שׁוֹמֶרֶת יָבָם (המשך) / יהודה ליב גורדון

“הִיא לֹא לְעוֹלָם תְּהִי שֹׁמֶרֶת יְבָמָהּ!”

כָּכָה נִבֵּאתִי לָהּ, יוֹנָה נֶאֱלָמָה -

וַאֲהָהּ כִּי נְבוּאָתִי זֹאת לֹא נִתְקַיְּמָה;

הִנֵּה יוֹמֵךְ יִפְנֶה, חֶלְדֵּךְ כָּאָיִן,

וּלְדָמֵךְ הַנָּקִי גּוֹאֵל עוֹד אָיִן,

עוֹד צַעֲקָתֵךְ בִּסְעָרָה עוֹלָה שָׁמָיְמָה

בַּת עֶשְׂרִים הָיִית עֵת גַּלְמוּדָה נִשְׁאַרְתְּ,

עֵת בַּעַל נְעוּרַיִךְ בִּדְמִי יָמָיו קָבַרְתְּ,

עֵת לְצָרָתֵךְ אָח! אָח לוֹ יִוָּלֵד,

אָז עוֹד הַתִּקְוָה פִּתָּתֵךְ, עַל לִבֵּך דִּבֵּרָה,

מִי יֵדַע אִם יִגְדַּל הַפִּרְחָח אִם יֶחִי,

הֵן עוֹד תַּחֲלוּאִים רַבִּים עָלָיו יַעֲבֹרוּ

אֲבַעְבֻּעוֹת וּבֹהַק וּצְמִיחַת שִׁנַּיִם,

חֳלִי מֵעַיִם

יִקְטְפוּהוּ בְאִבּוֹ וּשְׁנוֹתָיו יִקְצוֹרוּ

רוֹצֵחַ מַכֵּה אִמּוֹ

שֻׁלַּח לַעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ,

הַתִּקְוָה תֵלֵךְ עִמּוֹ

וּתְשַׁלְּחֵהוּ הַדֶּרֶךְ,

כִּי בְכַלּוֹתוֹ עֲבוֹדָתוֹ

עוֹד יָשׁוּב אֶל קַדְמָתוֹ –

אֶת מִי רָצַחַתְּ,

אַתְּ נֶפֶשׁ נְקִיָּה,

כִּי לָנֶצַח שֻׁלַּחַתְּ

אֶל אֶרֶץ הַנְּשִׁיָּה?

עַד מָה, עַל מִי בוֹטֶחַת,

עַד מָתַי תּוֹחִילִי

הַנֶּפֶשׁ הַנִּדָּחָה?

אַף כִּי אַתְּ לֹא רוֹצַחַת

כִּי אִם הַנִּרְצָחָה

מִידֵי רוֹעֶה אֱוִילִי.