יְהֵא-נָא הַמִּשְׁטָר הָגוּן שֶׁבְּהָגוּן.

אוּלָם אִם הוּא נָתוּן בְּיַד חַסְרֵי-מַצְפּוּן,

הֵם יִמְצְאוּ בְּלִי קשִׁי סֶדֶק –

לְהַעֲרִים עַל דִּין הַצֶּדֶק.

זְאֵב אֶחָד בִּקֵּשׁ, כִּי הָאַרְיֵה יָשִׂים

אוֹתוֹ לְשַׂר עַל הַכְּבָשִׂים.

סַרְסוּר-שׁוּעָל הִטָּה לְחֶסֶד

לֵב הַלְּבִיאָה הַמְיֻחֶסֶת;

אַךְ הָאֲרִי שָׁמַע מֵימְרָה,

כִּי בָּעוֹלָם לַזְּאֵב שֵׁם רָע.

לָכֵן, אַחֲרֵי שִׁקּוּל, גָּמַר מַלְכֵּנוּ אֹמֶר

(לְבַל יְרַנְּנוּ, כִּי אֵין בּוֹ ישֶׁר-לֵב)

לִקְרוֹא כִּנּוּס חַיּוֹת – וּבוֹ לַחְקוֹר הֵיטֵב,

מָה הֵן, מִטּוֹב עַד רַע, יוֹדְעוֹת עַל טִיב הַזְּאֵב.

אֶת דִּקְדּוּקֵי הַצַּו קִיְּמוּ בְּכָל הַחֹמֶר:

כִּנְּסוּ אֶת הַכִּנּוּס, עָרְכוּ מִשְׁאָל כַּדָּת,

חָקְרוּ וּבֵרְרוּ: אֵין אַף תְּלוּנָה אַחַת!

וּבְכֵן נִמְסַר לַזְּאֵב הָעֵדֶר לְמִשְׁמֶרֶת.

וּמָה אָמְרוּ כְּבָשִׂים? מַדּוּעַ לֹא מִחוּ?

הֲרֵי בָּאֲסֵפָה גַם אֵלֶּה נָכְחוּ?

לֹא! הוּא הַפֶּגַע: שָׁכְחוּ

לִקְרוֹא כְּבָשִׂים אֶל הָעֲצֶרֶת…

וְהֵן דַוְקָה יוֹתֵר מִכֹּל

אוֹתָם צָרִיךְ הָיָה לִשְׁאוֹל.