(לְאַחַר שְׁלשִׁים שָׁנָה)
שַׁבְתִּי וּרְאִיתִיךְ, יָפָתִי בַּנֹּעַר –
וּמִשְּׁמֵי הַשָּׁמַיִם אַרְצָה נָפָלְתִּי!
הֲפָנַיִךְ אֵלֶּה? אִם זֶה הַתֹּאַר
לוֹ כָּלְתָה נַפְשִׁי, אֵלָיו הִתְפַּלָּלְתִּי?
עוֹטָה אוֹר כַּשַּׂלְמָה וּמְלַאֲתִי חֵן חֵן,
צֶאֱצָאֵי הָאָבִיב עֹטְרִים אֵלָיִךְ –
כֵּן בַּחֲלוֹמִי חֲזִיתִיךְ; – עַתָּה לֹא-כֵן!
הָהּ מָה אֶרְאֶה בָּךְ? הַאֵלֶה פָּנָיִךְ?
פָּנִים כַּנִּיר, כַּתְּלָמִים הַלְּחָיַיִם,
עַיִן פִּשְׁתָּה כֵהָה, שָׂפָה נוֹבֶלֶת;
בָּרֹאש קָרְחָה, בַּפֶּה נִקְיוֹן שִׁנַּיִּם,
הָעֹרְקִים צִיָּה, הַיָּרֵךְ נוֹפֶלֶת.
הוֹי חָרְבוֹת הֵיכָל, הֲרִיסוּת מִזְבֵּחַ
מְכִתַּת כּוֹכַב אוֹר מֻשְׁלָךְ מִמְּסִלָּתוֹ,
קֶשֶׁת בְּלִי-צְבָעִים, בְּלִקּוּיוֹ יָרֵחַ,
שָׁמַיִם – אֵין בָּם אֲדֹנָי וּשְׁכִינָתוֹ!!
הֵיכָלֵךְ צִיּוֹן הָעַתִּיק חָזִיתִי,
עַל עִיֵּי מַפַּלְתּוֹ נַפְשִׁי שָׁפָכְתִּי,
וּבְחֶרְדַּת קֹדֶשׁ אֲבָנָיו רָצִיתִי,
וַעֲפַר חָרְבוֹתָיו נָשַׁקְתִּי, לָחַכְתִּי;
אֵיכָה כִּנְצִיב קֶרַח עַתָּה הִנֵּנִי
לְמַרְאֵה הֶחֳרָבוֹת אֵלֶּה הָעַתִּיקוֹת?
מַדּוּעַ חֶרְדַּת קֹדֶשׁ לֹא תַּחְדְּרֵנִי,
מַדּוּעַ בִּשְׂפָתַי קָפְאוּ הַנְּשִׁיקוֹת?
וַאֲנִי אָמַרְתִּי: זִקְנָה לֹא תִּירָאִי,
שִׁנֵּי הָעֵת בָּךְ, חַנָּה, לֹא תִּשְׁלַטְנָה;
בִּיפִי רוּחֵךְ לָעַד יָפָה תֵּרָאִי
וּבְמוֹט גֵּוֵךְ יִקְרוֹתַיִךְ לֹא תִמְעַטְנָה.
אוּלָם חֹק חַק לָנוּ אֲבִי הַבְּרִיאָה,
הַשֹּׁכֵן גַּם הוּא בֵּית-נֹגַהּ וָזֹהַר,
כִּי טוֹב גֵּו בָּרִיא לַנֶּפֶשׁ הַבְּרִיאָה
וּמַעֲלוֹת רוּחַ – עִם עֶדְנָה וָנֹעַר.
ר“ח ניסן, תרמ”ב