לוגו
שבכתב ושבלב – הלכה ואגדה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

פורסם ב“דבר”, 19.1.1973


תפארת חמימה וזכה רועפת ממשנתו של אחד העם. אמריו עשירים למדי בשביל למסור רעיון במלואו, פשוטים למדי בשביל להסביר סוגיה בתכלית-בהירות. אף זו מדרכיו, שהוא מסכם כל גוף-מחשבה שלו במטבע-לשון קצר, נוח להשתמר באוצר-הזכרון.

אחד ממטבעות-הלשון הברוכים שלו הוא תורה שבכתב ותורה שבלב. והרי תמצית-העניין: משנחתם ספר-הספרים ונתקדש כנתון מפי הגבורה, נעשה זה הספר מקור יחידי, ממנו נובעים לאומה הישראלית נתיבות-חיים והוראות-משפט הן בדברים שבין אדם לחברו, הן בדברים שבין אדם למקום. ללכת בחוקותיו ולשמור מצוותיו היה ראש-האידיאלים ששיווה לנגדו איש-ישראל תמים-דרך.

 

תורה ודורשיה    🔗

ומפני שהזמנים משתנים ואיתם משתנים תנאי-חייהם, צרכיהם וערכיהם המוסריים של בני-אדם, נמצא כי לא בכול ולא תמיד עונה התורה (במשמעות כתבי-הקודש בכללותם) לצרכים של סביבת-חיים חדשה ולמושגי-מוסר מפותחים של דור מאוחר. ואולם לעם נאמן-לאלוהיו התורה היא נצחית כמו הנותן אותה. אכן, היא היתה קיימת גם בטרם נברא העולם (ראה משלי, פרק ח), והיא מתנת הבורא לעם-סגולתו – לא להמיר ולא לשנות.

בשביל לקיים את הקשר האיתן עם התורה ויחד עם זאת להיענות לבעיות ולמשאלות-הרגש של דורות חדשים, מה עשו מנהיגי העם וחכמיו? הם דרשו את התורה. על ידי רמז, גזירה שווה, פירוש למלת-עזר או למבנה דקדוקי, חקר היחסים בין כללים לפרטים ובין אבות (אלו דוגמאות-יסוד הנזכרות בתורה) לתולדות (אלו מקרים אחרים שלפי ההגיון דין אחד להם ול“אבות”) ושאר מידות שהתורה נדרשת בהם הפיקו מן התורה הקדושה תשובות לכל השאלות. בכלי של המדרש הרכיבו על גזע-התנ"ך ענפים מרגשי-המוסר ומממושגי-התבונה של דור-דור. אליבא דאחד העם, הם יצקו ערכים מן התורה שבלב אל תוך התורה שבכתב.

כן עלתה ושגשגה “תורה שבעל-פה” על מסד התורה שבכתב. ברבות הימים נגלפה גם התורה שבעל-פה – קודם מישנה ואחרי-כן גמרא – ביריעות-כתב, עד שלמעשה היתה גם היא לתורה שבכתב, זו הנקראת בקיצור תלמוד.

לעולם לא נותקה שרשרת דורשי-התורה. כשם שבנו תנאים על יסוד הישגי אנשי כנסת הגדולה, כן בנו אמוראים על יסוד משניות התנאים, סבוראים על יסוד לימודי האמוראים, וכן עד הפוסקים האחרונים.

עניין הפוסקים כך הוא: דברי התנאים והאמוראים שופעים מחלוקות ופלוגתות “לשם שמיים”, ורק לעתים רחוקות הם חותמים בהלכה פסוקה ומוסמכת. עמדו גאוני תורה וקיבצו הלכות פסוקות ודיני היראה-למעשה, סידרום עניין לעניינו, וקבעום בספרים. המפורסמים ביותר באספי ההלכות הללו הם “משנה ותורה” (נקרא גם “יד החזקה” על שום י"ד חלקיו) לרמב“ם ו”שולחן ערוך" לרבי יוסף קארו. לאלה נטפלו מפרשים ומסבירים. איש לפי שיטתו. אף קמו כמה אספי מצוות, הלכות ודינים אחריהם.

 

קפאון ההלכה    🔗

ככול שכבדה מסורת-התורה מדור לדור, וככול שעצמה סמכותם של חכמי דורות קודמים בעיני הבאים אחריהם, כן הלך הלוך והידלדל הקשר שבין תורה שבלב לתורה שבכתב. לא עוד העזו נושאי-התורה לפסוק דין על פי שכלם ורגשם הם. באין יניקת שפע-חום מלשד-החיים של הווה, נקפאה לחלוטין מסורת-ההלכה.

בשדה-הספרות שימש קפאון-ההלכה נושא לשני חיבורים: בעברית – בשיר מאת יל“ג, ובאנגלית – בסיפור מן ה”גטו" הלונדוני מאת ישראל זנגביל. בזה כן בזה נהרסים חייהם של זוג-נאהבים.

בשירו של יל“ג נדונה אשה צעירה לעגינות עולמית מפני שרב-העיר פסל גט שהושג מיד בעלה בדי-עמל. כי בעלה עזב אותה ונעלם בהשאירו אותה בלא מחיה. בחור אחד רב-פעלים תמך בה, למד לאהוב אותה, ולא נח עד שגילה את הבעל בליוורפול שבאנגליה, והוציא ממנו גט על-ידי שלוחים במחיר כסף רב. ואין למצוא את האיש שנית, כי הלה, הרפתקן ביש-גדא, טבע בהפליגו בספינה שירדה תהומה יחד עם כל נוסעיה. ובשל-מה פסל הרב את הגט? מפני שהשם הלל (זה הבעל העריק) כתוב שם בלא יו”ד ואצל הפוסקים האחרונים, שהם סמכות עליונה בעיניו, כתוב הילל ביו“ד. לחינם טענו לפניו בעלי-דקדוק שכתיבת הלל בלא יו”ד מותרת וכשרה לכל הדעות.

בעלילתו של זנגביל מסופר איך במסיבת-צעירים עליזה, עמד בחור אחד ודרך-צחוק נתן טבעת על אצבעה של אחת-הצעירות ואמר את הפסוק “הרי את”… איש לא ייחס לזה שום חשיבות. במקרה נודע הדבר לאבי-הנערה, הרב שמואל, והוא הבחין כי על פי דין מתבקש כאן גט. שאם לא כן, לא תהיה הנערה בת-חורין להינשא לאיש כלבבה. סודר, איפוא, גט-פיטורין לשחרר אותה מתוצאותיה של אותה הלצה. לימים מצאה הנערה את בן-זוגה האמיתי, לאהבה תמימה בינו לבינה - ממש זיווג מן השמיים.

נתברר כי בחור-לבבה הוא כוהן וגרושה היא פסולה לנישואין עם כוהן…

בשירו של יל"ג מתואר הרב כקנאי חשוך. אצל זנגביל, הרב שמואל עצמו חולה באסון-בתו, אבל דין הוא דין, ואין נוהגים ליצנות בדברים שבקדושה.

אחד העם במאמרו נוגע בשני החיבורים הנ"ל, והוא רואה את דברי המספר האנגלי היהודי מדברי המשורר העברי המשכיל. רבנים יהודים לא אכזרים הם, אלא שיש והם רתוקים באזיקי-ההלכה.

 

החבית והיין    🔗

ראדיקאלי הוא אחד העם במחשבתו ושמרני בהלך-רוחו. קירבה נפשית יש לו למזג האנגלי שאינו שש למהפכות והוא (בלשון טניסון: מרהיב דרור מתקדים אלי תקדים". ככה הן גם שיטות לייאל בגיאולוגיה וצארלס דארווין בביולוגיה. אותם הכוחות הפועלים בכדור-הארץ כיום – גשמים זרמי-מים, סחף וזעזועים וולקאניים וכדומה, הם-הם שיצרו במשך מיליוני שנים את היבשות וימי-האוקיאנוס ונישאו את ההרים הגבוהים. מינים חדשים של צומח וחי אינם צצים וחיים פתאום על-ידי נס-יצירה, כי-אם מתפתחים הם בהדרגה מצורות יותר פרימיטיביות ומסתעפים למו תת-מינים וזנים שונים על-ידי שינויים זעירים מדור לדור. שינויים המסייעים לקיום המין עוברים בירושה לדורות הבאים; שינויים המפריעים לאחד-היצורים במאבק-הקיום של-נצמתים יחד אתו.

בגישה אבולוציונית בדומה לכך, אין דעת אחד העם סובלת רפורמות עשויות-בידיים וגאולות פתאומיות בחיים הלאומיים של ישראל. בדברים שבקדושה, אומר הוא, הלבוש (זו הצורה החיצונית) אף הוא מתקדש. עצתו היא שלתוך החביות העתיקות (מסורות שנחלנו מאבותינו) יש למזוג יין חדש (רעיונות ורגשות היוניים). כדוגמה לשבירת החבית הוא מזכיר את יהדות אלכסנדריה. היהודים ההם סברו כי יכולים ללמוד ולקיים את התורה והמצווה בלשון היוניה – ולשון-הקודש למה להם?… סופם שנטמעו ואבדו.

על הספרות העברית החדשה מטיל הוא תפקידים מרוממים: לעורר בלבבות את הרגשות היהודיים-לאומיים: לטפח את אהבת-ציון ואת הנאמנות למוסר-היהדות (אלו הערכים האתיים במסורת-ישראל) ולקדם לידה רוחנית חדשה באומה. את המשימות הללו הוא מסכם בביטוי: הכשרת הלבבות.

 

עם-הספר ועם-הספרות    🔗

ויותר מכך, ידועים היהודים בעולם כ“עם-הספר” שכן הם מכנים את עצמם על זה הספר האחד, התנ"ך, בצורת פיראמידה הפוכה, צמחה לגובה ולרוחב משנה, גמרא, אספי-אגדה, בניינים פילוסופיים מימי-הביניים, ספרי-קבלה, פסקי-הלכות ושאלות-ותשובות ועל כל ספר וספר פירושים ופירושי-פירושים.

בא אחד העם וסיסמה חדשה בפיו: רצוננו להיות אומה חיה, מלב-לבה ונותנת פירות - לא עוד ניקרא עם-הספר כי אם נהיה לעם-הספרות. וכן ייודע שמנו באומות-העולם. מאי נפקא מינה? לא עוד נחיה מן הפירות ופירי-הפירות של הקרן אשר הגיעה לנו בירושה, אלא מתוך מעיינות “האני הלאומי” החי שלנו נהיה יוצרים ספרות בריאה לפי רוחנו המקורית. ישנו חיקוי של התבוללות, דהיינו של התבטלות עצמית ושאיפה לטמיעה באחד מגויי-הארצות, וישנו חיקוי של התחרות, כלומר: מה אומות אחרות יוצרות, ספרות ואמנות וצורות-חיים משלהן, אף כך נהיה אנחנו יוצרים ספרות יפה וערכי-חיים בלשוננו ולפי רוחנו אנו.

האם זו כוונת אחד העם שננער עצמנו מירושת דורותנו מאברהם אבינו ועד עתה? נהפוך הוא! מגדיר הוא את “האני הלאומי” על דרך “האני הפרטי” של כל נפש-אדם, שמרכיביו הם זכרון-העבר, החוויות והפעולות של ההווה, והצפייה (צ' שוואית) לעתיד. טול אחד ממרכיבי “האני הלאומי” שלנו ונהיה אומה חולה ובעלת-מום.

והוא נוקב זרמים והשקפות העלולים להביא את אומתנו לידי ליקוי-בריאות. הרי היידישאות הקנאית, האומרת להסתפק בלשון של פלג-אומה וחסיכה חלקית מדברי-ימינו הכבירים, עתיקי-הזמן, ולהתנכר ללשוננו העברית עמוקת-השרשים; הטריטוריאליזם, הרוצה לשדך לנו ארץ חדשה תחת הארץ אשר היתה העריסה, אדמת-הפריחה ומיקווה הכיסופים של האומה הישראלית בכל הדורות. והרי צורת-הציונות (יש שהיא מתקראת “כנעניות”) המחשבת לעקור מנשמותינו את כל נסיון-גלותנו הארוכה, ולקפוץ ישר מן היום הזה אל תקופת כיבוש-כנען.

וזה מקרוב היו לנו בגרמניה יהודים שואפי התבוללות בעם-הארץ. מתוכם קמו חוקרים אשר רוממו את העבר היהודי, כאילו להתגנדר בפני הגויים הגרמניים: “הביטו, עם-מיוחסים אנחנו וראויים אנו להתחתן בכם!” הללו, אף על פי שהתייאשו מן עתיד יהודי, בעצם העובדה שפיארו את העבר היהודי, עוררו געגועים לחיים וגאולה לעתיד.

המושג עם-הספרות נושא בו גם הערכה חדשה לגבי ספרי-הקודש של עמנו – מקרא ותלמוד וכל המסתעף מהם. תחת קדושתם השמיימית הנמשכת ממתן-תורה בסיני, מתקדשים הם בקדושה לאומית, שהם נובעים ממעמקי נשמת-האומה והם מעצבים את מידות האומה בכל מהלך-חייה.

 

הלכה ואגדה    🔗

ביאליק, תלמיד עתיר-רוח לאחד העם, העמיק את לקחי רבו בנוגע לתורה שבכתב ותורה שבלב. שתי רשויות-תאומות הן במסורת-התלמוד: הלכה ואגדה. ההלכה היא רצינית וחמורה. עיסוקה בוויכוחים ועמדות בענייני חוק ודין - במיסחר, ביחסים בין פועל למעביד, בפיצויים לנזק בגוף או ברכוש, בהלכות נישואין וגיטין; אף בעניינים דתיית טהורים, כגון – שבתות וימים טובים, תענית, תפילה. האגדה היא שעשועית. עניינה: מעשיות, גוזמאות, משלים, מישחקי-לשון, עצות טובות. לעתים קרובות היא מקשטת בפרטים ילידי-דמיון איזו עלילה תנ"כית שבמקור היא נמסרה בקווים כלליים ומעטים. מצויים בה גם עיונים מדעיים ופילוסופיים, מהם יסודם במקרא ומהם פרי הגיונו והסתכלותו של בעל-האגדה.

היו חכמים ששלטו בשתי הרשויות, אגדה והלכה כאחד, והיו מהם שהתמחו ברשות אחת בלבד. בדרך כלל, היה בעל-הלכה מתבל דברי-תורה שלו באמרי-אגדה, ובעל-אגדה היה מסיק הלכה או לקח-מוסר ממעשה שהיה או מאיזה חידוד מחודש בפירושו של פסוק מן המקרא. בנוסחאות התלמוד, מדרשי-הלכה ומדרשי אגדה משמשים בערבוביה. לימים נאספו ילקוטי-אגדה מיוחדים, הערוכים לפי דבר פרשיות חומשי-התורה והמגילות, כגון מדרש רבה, או לפי סדר פרקי המקרא כולו, כגון ילקוט שמעוני.

במאמרו “הלכה ואגדה” חותר ביאליק לעמוד על המניעים הנפשיים שהולידו את שתי הרשויות הללו ולהורות על ההשפעות ההדדיות שביניהן. גרעינו של דבר: ההלכה בתפיסתו של ביאליק היא מה שמכונה אצל אחד העם תורה שבכתב והאגדה מה שמכונה אצל אחד העם תורה שבלב, והן יונקות זו מזו, מפרות זו את זו.

האגדה מבטאת את התשוקות, האידיאלים והתקוות של עם-ישראל, ולעולם שואפת האגדה להתגלם בדינים ומנהגים, בצורות-חיים של ממש. ההלכה היא התכלית שאליה נמשכת האגדה, הפרי הבשל שפרח-האגדה מבשרה.

כששני חכמים חולקים זה על זה בדבר-הלכה, מובטח לנו כי ביסוד המחלוקת שלהם רובץ הבדל שבתפיסת-עולם. דהיינו, בהשקפה מוסרית אשר מעינה בתחום-האגדה, וכל אגדה מוצאת לה אחיזה בפסוק שבמקרא.

דוגמה אחת מאחדות אצל ביאליק: “לא יצא האיש (בשבת) לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח… רבי אליעזר אמר: תכשיטין הן לי (ומותר לצאת בהם); וחכמים אומרים: אינו אלא לגנאי, שנאמר: וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”.

וכשם שאגדה מוליכה אל הלכה, כן ההלכה חוזרת ויולדת אגדה. מן הדינים והמנהגים של שבת – קבלת-השבת, הדלקת הנרות, שלום עליכם למלאכי-השרת, קידוש, שלוש סעודות והבדלה – מכל האיסורים וההיתרים שביום-המנוחה הזה – מה נולד וקם? צלם-הדמות האגדית של שבת המלכה, אשר תפארתה מהוללת בפי משוררי-ישראל בכל התקופות.

לבסוף מתבונן ביאליק בדורו והיקף-סביבתו, ומה הוא מוצא? הרי זה דור שכולו אגדה, חיבה וחובבנות: חיבת ציון, חיבת שפת-עבר, דרשות נלהבות, אספות, קונגרסים – ולידי הלכה, יציקות ממשיות של צורות-חיים אין מגיעים. וקורא המשורר: “בואו והעמידו עלינו מצוות!” והוא מוסיף ומסביר שאין כוונתו דווקא למצוות שב“שולחן ערוך” כי-אם הגשמה בפועל לשאיפת-הלב ודרכי החיים והרוח של עם-ישראל בדורותינו.

לקחי אחד העם וביאליק מחייבים אותנו גם היום הזה בארצנו לשאול: מה דברים נאים ושאיפות נעלות יפה דרשנו ולא קיימנו? ונעמיד עלינו מצוות לעשות ולקיים.