כִּי יִדְעַךְ לְאִטּוֹ אוֹר־הַיּוֹם
בַּשִּׁשִּׁי בֵּין עַרְבָּיִם,
בִּנְתִיב־אֵין־קֵץ מִמְּעוֹנוֹת־רוֹם
מַלְאָכִים שְׁנַיִם דּוֹאִים.
עַל כַּנְפֵי־עָב אֶל עִיר וּכְפָר
יָסוּרוּ גָּרֵי־שְׁחָקִים
וְאֶל בַּיִת, אִם בּוֹ עִבְרִי גָר,
יָצִיצוּ אֶל הַחֲרַכִּים.
כִּי יָהֵל אָז בַּבַּיִת אוֹר,
וּנְעִימוֹת־גִּיל בַּחֶדֶר,
מִכָּל הַדְּאָגוֹת קֹרָא דְרוֹר,
בַּכֹּל נִקָּיוֹן, סֵדֶר;
כִּי יִצֹּק לַחְשׁוֹ בְּרֶגֶשׁ וְחִיל
הָאִישׁ כַּדָּת וְכַתּוֹרָה;
מִסָּבִיב תִּשְׁלַט שַׁלְוַת־גִּיל,
מִסָּבִיב נְעִימוֹת־אוֹרָה, –
פְּנֵי מַלְאָךְ טוֹב, שֶׁמָּלְאוּ חֵן,
יָפִיקוּ שְׂשׂוֹן לֵב עָנָו,
וּמַלְאָךְ רָע – הוּא יַחֲרָק־שֵׁן,
יִתְעַוְּתוּ רָשְׁמֵי־פָנָיו.
– אֵין טוֹב… שְׁלוֹם־בַּיִת יְהִי לְךָ זָר –
בְּחֵיק עָפָר עַד תִּטָּמֵן.
וּמַלְאָךְ טוֹב הוּא יִבְכֶּה מָר
וְעַל־כָּרְחוֹ יַעֲנֶה: אָמֵן!
אודיסה, 1893