לוגו
מעשה בעץ זית
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

כשנתייתם מחמוד טאוויל, והוא כבן ששים, או ששים וחמש ואולי שבעים, ירש חלקת כרם נוספת ובה מאה וארבעים עצי זית טובים ועוד עץ אחד, יוצא דופן, ישיש מיושש כבן אלף שנים ויותר, גזעו מפוצל לכמה וכמה פצלות ובין הפצלות יש מקום למעבר חמור טעון שקיים, ונופו גבוה ומסיקתו קשה מפני גובהו וכשאדם מבקש לעדור את אדמתו של עץ זה, אין הוא עודרו סביב סביב, אלא סביב סביב ומבפנים, כאילו היה בוסתן שלם לפניו.

על מאה וארבעים עציו החדשים שמח מחמוד מאד, אבל על עצו העתיק התגאה גאווה גדולה. עצים כאלה יש בכל הכפר כולו אולי עוד ששה או שבעה והם סימן לעתיקות המשפחה של בעליהם ולגדלות היחוס.

בשמְנוֹ של עץ זה היו סכים את בשרם של הרכים הנולדים במשפחת טאוויל, מאז ומעולם. וגבר מן המשפחה כי ייפצע בתגרת־גיבורים, ימצא מזור ביצהר העתיק; וכוחו של אותו שמן יפה לכוח־גברא, שלא לדבר בבריאות סתם, לטבול בו את הפת ולטפטף ממנו על הסלט, לבשל בו ולצקת אל כד הלֶבֶּן ולדשן בו את הסופגניות ולרכך בו את יבלות הרגליים; ואם תמצא לומר, הרי עצם מראה השמן, כשהוא מוריק בתוך הכדים והפחים, כלום אין בו ערובה ועדות לעושר ולנחת?

לימים הגיעה בתו הצעירה של מחמוד לפרקה והוא מכרה לשכנו, לעלי אל־קאסיר, שביקש לקחת לו אשה שלישית על שתי הזקנות שבביתו.

אבל בתו הצעירה של מחמוד טאוויל טעמה טעם עיר, וכבר עבדה בביתו של סוחר מחיפה וראתה עצמה מודרנית משכילה; מרדה באביה ונשאה קולה להספיד את עצמה, ונפלה על סף הבית, מתלשת בשערה.

תפס מחמוד מגלב וייסר אותה כייסר אב את בתו. אבל המופקרת לא לקחה מוסר ועמדה במרדה. נטל מחמוד חבל חדש, מאלו המוכנים עמו למקרה שיפול הדלי לתוך הבאר וילך החבל אחריו, וקשר את בתו. והקורא המשכיל יבין מיד כי קשר אותה אל עץ הזית העתיק; ולא סתם קשר אותה, אלא הכניס אותה לתוך עץ הזית, שלא יזיקוה הטללים בלילה; וכך אמר לה:

״בת סוררת ומורה, מופקרת בת מופקרת, נעוות המרדות! כאן תשבי ופה תלוני ולא יבוא לחם לפיך ולא מים ולא חלב, לא זית ולא תאנה, ואנכי אבוא אליך בבוקר ובערב לשמוע מה בפיך, עד שאשמע דברים של טעם״.

עוד באותו ערב קיים מחמוד את דברו ובא אצל בתו ואמר: ״אזני פקוחות, יא־בינת״.

אבל הבת חישקה שפתיה והביטה בו כנמרה בצייד.

למחרת בבוקר חזר מחמוד ובא ולא שמע מפיה אלא קול שעול יבש.

כשחזר ובא בערב מצאה שטופה בדמעות והיא ענתה ואמרה: ״יש לי תנאי, יא־אבי, ואם תבטיחני, אאות לך״.

״פתחי פיך ודברי״, פסק מחמוד.

״שאם אהיה לעלי אל־קאסיר לאשה, ייבנה לי חדר משלי בתוך החצר ותינתן לי קערה משלי, וסיר עם כיריים משלי, וכד משלי ומחצלת ומטה חדשים…״

״עלי ועל ראשי״, השיב מחמוד ובא והתיר את החבל, ודחף את בתו בכתפה ונזף בה: ״יאללה, תלכי לבית ותאכלי לחם ותשכבי על מטתך״.

החתונה נערכה בראשית החורף, בימים שהחלו מחזירים את השמן מבית הבד שבעלמא, ומחמוד נטל פח שמן אחד, מזיתי אותו עץ עתיק, והביאו לחצרו של עלי אל־קאסיר, ואמר לו: ״פח זה אני מנדב לחדרה של בתי, להשקות בו את הרצפה״.

שכך מנהג בני טובים שבין הפלחים, להספיג את רצפות־העפר הדחוסות בשמן זית, למען תתקשנה, ולמען גרש את לחות החורף.

לעת האביב חשה בתו של מחמוד בעובר שבתוך מעיה, אבל לא זכתה ללדת בביתה, כי מלחמה באה לארץ והיהודים כבשו את הכפר בלילה ובעלה נהרג והיא ברחה עם קומץ פלחים ונשותיהם אל מעבר לגבול, לארץ הלבנון. והקורות אותה שם אינן ידועות לנו.

אבל הכרם וזיתיו לא ברחו, מכל שכן עץ הזית העתיק. שתי עונות עמד הכרם בחורבנו ולא נחרש וזיתיו נשרו לאדמה והיו לרקב, אבל בשנה השלישית באו מתיישבים חדשים – מן היהודים שעלו לארץ לאחר המלחמה – והתנחלו על אדמות הכפר לעבדן.

כשראה מנדל טישלר את החלקה שנפלה בידו, אמר למדריך החקלאי:

״את העץ הרקוב הזה אני עומד לעקור מחר בבוקר, שלא יקפח את שאר העצים״.

צחק המדריך וענה: ״עץ זה יכניס לך יותר זיתים מעשרה עצים אחרים, שמנו טוב מדבש ומחלב, ואם אתה מעז לעקרו יעקרו לך את שיניך״.

משך מנדל טישלר בכתפיו ואמר: ״מילא״.

ובסתיו, לעת המסיק, גרף כמה וכמה פחים של זיתים מתחת לאותו עץ, ומאחר שביקש לראות כמה מתוק השמן שבהם, צווה שייצקו לו, בבית־הבד, שמנו של אותו עץ בפח מיוחד.

ישבו בני משפחתו של מנדל טישלר לסעודה והביאו צלוחית מאותו שמן. טבל מנדל פיתו בצלוחית וטעם. מיד ירק שלוש רקיקות: ״טפו, לכל השדים והרוחות! הרי זה מר כמרה. סלקו טינופת זו מן הבית״.

טעמה אשתו ועיוותה פניה. טעמה בתו וטעמו בניו והסכימו ביניהם ששמן זית הוא מאכל בהמות ומאכל ערבים, ואשריהם שיש שוטים במדינה המוכנים לשלם כמה וכמה לירות בעד ליטר.

מיד הלכו אל האיש העוסק בהברחת השמן, שמסתירים מן הממשלה, ומכרו לו את כל הפח כולו, ועוד כמה פחים שהצליחו להטמין ביום שבו באו הפקחים ליטול את השמן במחיר רשמי.

שמחו בני המשפחה על שנפטרו מאותה צרה וחזרו אל שולחנם ואכלו איטריות בחלב ופשטידה של גבינה ושתו תה והלכו לישון.

כשהשכימו למחרת בבוקר מצאו בחצרם איש עירוני אחד. פתח העירוני ואמר: ״אם יש לכם עצי זית שאתם מוכנים למכרם לעקירה, אני קונה״.

מיד הובילוהו אל העץ הישיש ואמרו לו: ״הרי זה לפניך. אבל אל תעקור אלא מחציתו, כדי שלא תהיינה צרות מן המדריך״.

הביא העירוני פועל בעל משור ונסרו מן העץ שלושה או ארבעה ענפים גדולים, ושלמו למנדל כמה ששלמו והסתלקו.

מאותם ענפים התקינו בתל אביב גמלים של עץ זית, שנושאים על גבם קסתות של דיו; והתקינו עטים לכתיבה, והתקינו צלחות שכתוב עליהן ״מדינת ישראל״ ועוד התקינו פמוטים שכתוב עליהם ״שבת״, וקערה שכתוב עליה ״הא לחמא עניא״.

לאחר שהיו כל אלה מתוקנים ומשוחים בלכה, פרסמו מודעה בעתונים בזו הלשון:

״קרוביך באמריקה שולחים לך חבילות מזון. אל תהיה כפוי טובה ושלח להם, אף אתה, מזכרת מישראל; שלח להם מתנות עשויות עץ זית, מלאכת מחשבת מקורית״.

באו האנשים לחנויות להסתכל במלאכת המחשבת וראו את הגמלים. אמרו האנשים: ״הרי זה קיטש! אין זו אמנות! וכי את אלה נשלח לקרובינו באמריקה?״ ענה החנווני ואמר: ״אצלכם זה קיטש, אבל לאמריקנים זוהי שמחה גדולה״.

היו שנתפתו וקנו ושלחו. וכשהגיעו הגמלים לאמריקה והוצאו מאריזתם, תהו כמה מקרובינו באמריקה ואמרו: ״זוהי האמנות של מדינת ישראל? מילא, כיון ששלחו לא נשליך לאשפה…״

והניחו את הגמלים בחדרי־השפחות.

אבל עץ הזית העתיק שבכפר, בחצרו של מנדל, לא חש ולא ידע, ובכל שנה היה מוציא עלים חדשים, ירוקים־כסופים, והיה משלח בדיו לחבוק את המרחב. והיו כמה מן הבדים גבוהים כל כך עד שיכלו להשקיף אל מעבר לגבול, למדינת הלבנון, ואלמלא ידעתי שעצים אין להם לא עינים ולא נשמה, הייתי אומר שהם מתגעגעים לבתו של מחמוד, שהיתה כלואה בתוך העץ יום ולילה ויום.

לא עברו שנה ושנתיים, ומנדל טישלר וחבריו הודיעו לממשלה ולסוכנות ולקרן הקיימת, כי אין הם רוצים להוסיף ולשבת בכפר הנידח והם דורשים במפגיע שיכון על יד ראשון־לציון. אמרו וקיימו: חדלו לעבד את האדמה, שחטו תרנגולותיהם שבלול ומכרו בשרן לפנסיונים של צפת, פסקו לשלם דמי־מים ל״מקורות״ ולא עסקו אלא בממכר ביצים שקנו מגוש־חלב הקרובה, ובהברחת עגלים מכאן לשם ומשם לכאן.

נכנעה הקרן הקיימת והסוכנות והממשלה, ועשתה רצונם של מנדל טישלר וחבריו, ושוב נתרוקן הכפר מיושביו.

עד שיום אחד באה מכונית של החברה הקבלנית לעיבוד קרקעות נטושות, ובתוכה אגרונום ושבעת יועציו. בדקו יפה את הרנטאביליות של מטעי־הזיתים, פסקו מה שפסקו, ולאחר שבוע באו פועלים לעבד את הקרקע. מעשה ראשון שעשו – עקרו את שבעת עצי הזית הישישים; ראשית, מפני שהם נטועים מחוץ לשורה ומפריעים לחריש, ושנית, מפני שהם גבוהים מדי ומצריכים בימי המסיק סולמות בעלי קומה שאינם מצויים במחסן החברה הקבלנית לעיבוד קרקעות נטושות, ושלישית, מפני שכך ציווה האגרונום, שמצאם בלתי רנטאביליים.