לוגו
שלמה לוי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הוא היה אחד מאלה, שאין להם ביוגראפיה “מעניינת”, זוהי פרשת חיים של צעיר בישראל, שלידתו בוולין וגידולו וחינוכו בארץ, שקיים בגופו כל מה שהוטל על דורו. היה חבר קיבוץ בית־הערבה, אחר כך היה פעיל בהדרכת “המשמרת הצעירה” של המפלגה, ערך כלי־מבטאה “על המדוכה”, הפיץ בכתב ובעל פה תורת ברל כצנלסון והוציא חוברות הסברה בשם הוועד הפועל של ההסתדרות. בכל 41 שנות חייו לא הופנה אליו כל זרקור או מצלמה. הכל התרחש אצלו בחשאי: אירוע משפחתי, מחלה, עזיבת מקום עבודה, קבלת מקום עבודה חדש, מצוקה חמרית שבינתיים, עקירה מדירה לדירה, פלוגתה קשה עם חבר – כל אלה היו עטופי מסתורין, אפילו את כתבתו הפרטית לא היה מוסר אלא בשעת־דחק, ולאחר שרכש לו תיבת־דואר קבועה עם מספר, ביקש לשגר כל דבר באמצעותה בלבד.

כל זה – כלפי חוץ. אף נפשו שלו היתה זירה לנפתולים ולאירועים, למכאובים ולחשבונות נוקבים. מעולם לא ידע שלווה מהי ולא שובע רצון. הוא היה ממשפחת השותקים. כשפגשת בו ולא פתחת בשיחה, יכולת לעמוד מולו שעה ארוכה תוך דממה מעיקה. לו לא איכפת. אדרבה, כאילו נהנה מן המועקה. רק לאחר שדובבת אותו בנושא מן הנושאים, או שהיה לך איזה ענין מעשי, הנוגע לו, היה נענה ומדבר. הוא היה מלא ודחוס עד להתבקע, ורושם היה בך, כי זה־לא־כבר גמר איזו התנצחות עם עצמו, שלא יצא ממנה בשלום. שכן הוא היה לפי טבעו איש החד־שיח, ולא רק בשעת התיחדות עם עצמו, אלא אף בשעה שדיבר עם בן־שיחו. לפיכך היתה שיחת־שניים מתפוצצת באמצע, אם לא התחכמת להפסיק אותה בעוד מועד או להשיאה לענין אחר.

אך הוא היה אדם, שדעותיו לא רק קבועות וברורות, אלא גם מכוונות את חייו. השכלתו היתה רחבה וכל יום היה מוסיף דעת. כל מה שקרא – והוא הרבה לקרוא – נעכל ונמזג בדמו או נפלט החוצה, כשלא היה לפי רוחו וטעמו. הוא היה בעל מוח פעיל תמיד. מעולם לא נרדם. כל מאורע בעולם הגדול ואצלנו היה מרעיד את נפשו. היתה לו דעה על כל אדם שנפגש עמו, קל וחומר שקבע יחס לכל חבר ומכר. הוא היה ישר־לב והיה מביע את יחסו מיד במבט־עין, בהמהום קל, בעווייה מסויימת או גם בביטוי שפתיים.

שנים אחדות השתתף בקביעות ב“הפועל הצעיר” שבעריכתי. הואיל וידעתי את נפשו, נהגתי בו בזהירות יתרה. נתתי לו חירות גמורה. השתדלתי שירגיש את עצמו כבביתו. הערכתי מאוד את כתיבתו. כל מה שיצא מתחת עטו היה רב־ענין. בין אמר דבר משל עצמו ובין הביא דבר בשם אומרו ובין הגיב בחזקה על דעותיהם של אחרים – תמיד היו השקפותיו ראויות להישמע ועשו רושם. כי הוא השכיל לתפוס את עיקרו של ענין, שהיה גנוז לא פעם בצדו של ענין, באיזו פליטת־פה או בפסוק־אגב. בעיה פובליציסטית, פגם בתנועת הפועלים, דעה מוטעית באיזו ועידה סוציאליסטית, הערכת ספר בלטריסטי, הערה על סופר עברי או לועזי, ויכוח עם אידיאולוגיה של התבוללות מודרנית באמריקה, סניגוריה על תפיסה יהודית אורגאנית – כל אלה היה מקפל ברשימותיו המגוונות והעמוקות, שאי אפשר היה שלא יעוררו תשומת לב. ואלה היו רק גיצים שניתזו במקרה מתחת פטישו. כוחות גדולים היו גלומים בו, שלא באו לידי גילוי. אישיותו היתה עלומה מאתנו.

לשונו היתה לא פעם מחוספסת. מבחינה זו, ולא רק מבחינה זו, היה חוטר מגזע ברדיצ’בסקי, שפגימות סגנונו היו מלאות חן וייחוד. ואם בכל זאת ראיתי לפעמים צורך לתקן איזה שרבוב או צירוף, שלא נראה לי, היה מתרעם קשה, ולבסוף משכתי ידי גם מתיקונים אלה. משום שחשתי, שלא אי־ידיעת הלשון גרמה לתחבירו היוצא־דופן או לביטויים שאינם על טהרת המקובל, אלא נפתוליו עם הדיוק ועם הערפל שבקרבו וחתירתו לעצב דמות־אמת למחשבתו. לא פעם, לאחר שמסר מאמרו לדפוס, היה משגר מכתב דחוף למערכת ובו מחיקת ביטוי או תוספת שורה, שהיה בהם מעין מפתח למנגנון חשיבתו, והעידו על אהבת האמת ועל יחסו הרציני למלה המודפסת. מבחינה טכנית הכביד הדבר על העורך, אך מבחינה ענינית ואישית נמצאו העורך והעתון נשכרים.

תוגת־עולם היתה נשקפת מעיניו. תמיד היה מכונס בתוך עצמו ונרתע ממגעים יתרים. הוא סלד מפני חיצוניות מגוונת, מפני קליפות צבעוניות ריקות. הוא חדר תמיד אל הגרעין. היתה בו אצילות דמבראשית, שבחלה בכל המוניות וקולניות. הוא האמין בבני־עליה מעטים. אליהם דיבר וכתב, עמהם התווכח בגלוי ובסמוי, כשם שהאמין בתרבות עילית ובספרות מסולתת. הוא התרחק מן השוק הספרותי ההמוני, היצרני והצרכני כאחד, ובז לו.

הוא היה מן הזועמים; אך יותר משזעם על אחרים זעם על עצמו. זעמו היה אינטרוברטי, מן החוץ ולפנים. הוא לא תלה את הקולר בצוואר הזולת, אלא בצווארו שלו. הוא היה השעיר לעזאזל של עצמו. הוא הרגיש עצמו יחידי. יחידותו זו נהפכה עליו לאט לאט לבדידות גמורה, וזו הוציאתו מן העולם.

תשכ"ב