אַשְׁרֵי אָדָם גָּדוֹל: לוֹ כַּר־עָמָל נִרְחָב –

וְהָעוֹלָם כֻּלּוֹ רוֹאֶה אֶת מִפְעָלָיו;

כְּבוֹדוֹ וּפִרְסוּמוֹ מוֹסִיף לוֹ אוֹן וְכֹחַ.

אַךְ מַה נִּכְבָּד גַּם זֶה, שֶׁכָּל יָמָיו יִיגַע

בְּשֵׁפֶל־מַדְרֵגָה

בְּלִי נֹפֶשׁ וּמָנוֹחַ,

וְלֹא יִתְאַב וְלֹא יִשְׁאַל

שׁוּם פְּרַס־כָּבוֹד עַל הֶעָמָל,

וְכָל גְּמוּלוֹ – טוֹבַת־הַכְּלָל.

אַחַד הַנְּשָׁרִים רָאָה דְבוֹרָה עַל פֶּרַח

וַיֹּאמֶר לָּהּ בְּבוּז וְגַאֲוָה:

"הוֹי, מִסְכֵּנָה, כַּמָּה אַתְּ עֲלוּבָה

עַל אַף כָּל כִּשְׁרוֹנֵךְ וְכָל עֲמַל־הַפֶּרֶךְ!

הֲרֵי אַלְפֵי דְבוֹרִים עוֹשׂוֹת כֻּלָּן יַחְדָּו

אוֹתָהּ חַלַּת־הַדְּבַשׁ בַּקַּיִץ בַּכַּוֶּרֶת –

וּמִי, בַּדְּבַשׁ הַמְעֹרָב,

יַבְחִין בֵּין פְּרִי טָרְחֵךְ הָרַב

לְמַעֲשֵׂה דְבוֹרָה אַחֶרֶת?

אָכֵן, אֵינִי מֵבִין: מַדּוּעַ זֶה יִטְרַח

יְצוּר כָּמוֹךְ שָׁנִים בַּסֵּתֶר,

עַל־מְנַת לִגְווֹעַ אַחַר־כַּךְ

כְּבֶן־בְּלִי־שֵׁם עִם כָּל הַיֶּתֶר?

כַּמָּה שׁוֹנֶה חֶלְקִי אֲנִי

מִגּוֹרָלֵךְ הָאַלְמוֹנִי!

בְּהַמְרִיאִי אֶל־עָל, לְעַנְנֵי־שָׁמַיִם,

מֵפִיץ מַשַּׁק־כְּנָפַי צְמַרְמֹרֶת וְאֵימָה:

אֵין הָרוֹעִים נוֹתְנִים לְעֵינֵיהֶם תְּנוּמָה;

כָּל עוֹף נֶחְפָּז לִמְצוֹא מִקְלָט עַל אֲדָמָה;

וְאַיָּלוֹת קַלּוֹת־רַגְלַיִם

רָצוֹת – בּוֹרְחוֹת לְכָל אַפְסַיִם".

– “לְךָ כָּבוֹד וְתִפְאָרָה!” –

עָנְתָה לַנֶּשֶׁר הַדְּבוֹרָה –

"לְכָךְ נוֹעַדְתָּ וְנוֹצַרְתָּ.

וְאִלּוּ אָנֹכִי יֻלַּדְתִּי לְעָמָל;

וְלֹא לְשֵׁם כָּבוֹד, כִּי לְטוֹבַת הַכְּלָל,

יוֹם־יוֹם חֶלְקִי הַדַּל אָבִיאָה הַכַּוַּרְתָּה.

אַךְ גַּם בָּזֶה בִּלְבַד אֶמְצָא סִפּוּק נַפְשִׁי

שֶׁבְּחַלַּת־הַדְּבַשׁ יֵשׁ גַּם טִפַּת דִּבְשִׁי".