¹

בּבית-הקברוֹת שבּיפוֹ נוֹסף לנוּ קבר חדש. נטמן אחד היקרים והאהובים. בּעצם ימי הבּלהוֹת משוּ ממימי הים את גוּפתוֹ של שלמה קפּלן. ונבלע מספּד היחיד בּאבל הכּללי.

למדתיו וידעתי, אם כּי מרחוֹק. עוֹד משעת בּוֹאוֹ לפני שבע-שמוֹנה שנים בּספינה. חזוּת פּניו של עֶלם חיור זה היתה רוֹעפת טוֹהר, תוֹם, אוֹמן, וּכשנפגשתי אִתוֹ בּעבוֹדה, בּחיי יוֹם יוֹם עִם עוּלם, טרדוֹתיהם ואַחריוּתם הגדוֹלה, הרגשתי כּי כּאן לפנַי איזוֹ אישיוּת מוּסרית מיוּחדה בּמינה, המעוֹררת גם מבּלי דעת למה, מבּלי לנקוֹב בּשם, פּליאה, כּבוֹד ואפילוּ קנאה על היוֹתך אתה נעדר היוֹפי הזך הזה. ולפני חן הנפש האצילית הזאת, היוֹדעת את חוֹבתה בּפשטוּת עילָאָה, נכבּשוּ כּל הלבבוֹת. וחיכּית: זה עדיין לא הכּל. מתחת לכל זה יש דבר-מה עוֹד יוֹתר חשוּב, חשוּב בּשביל כּוּלנוּ. יבוֹא היוֹם וזה יתגלה – ויוּרגש לכוּלם האוֹר הגנוּז. מתי?

ועכשיו נגנז האוֹר.

הוּא נלקח מאִתנוּ בּימים אלה. ואין איש אִתנוּ יוֹדע נאמנה, אם בּידי בּני-עַוְלה נפל, אוֹ שלבּוֹ – המנוּסה בּיסוּרי הפּרט והכּלל – לא יכוֹל יוֹתר נשׂוֹא את המצוּקוֹת. בּשביל כּוּלנוּ הוּא חלל הימים האלה, ואוּלם לקרוֹבים קצת הביא מוֹתוֹ של קפּלן את הסיוּם האחרוֹן של משפּחה קטנה ויקרה: יוֹסף מיכאֵלי, אשר גמר את חייו בּראשית שחרוּתוֹ, בּכנרת, אחוֹתוֹ חנה מיכאלי, אשר גָועה בּהרי הלבנוֹן, וּשלישי להם שלמה קפּלן.

מי מוֹנה לאבידוֹתינוּ?

ניסן תר"פ.