אַיֶּלֶת אֻמְלָלָה, אֲשֶׁר שִׁכְּלָה בָּנֶיהָ

בְּעוֹד חֲלֵב־הָאֵם תּוֹסֵס בַּעֲטִינֶיהָ,

מָצְאָה גּוּרֵי־זְאֵב, שֶׁנִּתְיַתְּמוּ מֵאֵם –

וַתְּאַסְּפֵם וַתְּנִיקֵם:

יְתֹם הַפְּעוּטִים עוֹרֵר בָּהּ רֶגֶשׁ צַעַר.

רָאָה אֶת הַדָּבָר נָזִיר, הַגָּר בַּיַּעַר,

וַיִּשְׁתּוֹמֵם לַמַּחֲזֶה.

“חַסְרַת־בִּינָה!” – אָמַר – "אֶת מִי, אֶת מִי תֵּינִיקִי?

כְּלוּם תְּצַפִּי לִגְמוּל מִזֶּרַע־רֶשַׁע זֶה?

אוֹתָם גּוּרִים, שֶׁתַּעֲנִיקִי

לָהֶם עַכְשָׁו אַהֲבָתֵךְ –

אוּלַי סוֹפָם לִשְׁפּוֹךְ דָּמֵךָ".

– “אוּלַי” – הֵשִׁיבָה הָאַיֶּלֶת –

"שׁוּם שְׁאֵלוֹת אֵינִי שׁוֹאֶלֶת;

אֵינִי שׁוֹקֶלֶת: בִּי פּוֹעֵם

רַק רֶגֶשׁ רַחֲמֵי־הָאֵם.

עַל־כֵּן אֲנִי שְׂמֵחָה לִהְיוֹת הַמְפַרְנֶסֶת –

וַחֲלָבִי, אוֹבֵד לָרִיק,

עָלַי יָעִיק אִם לֹא אֵינִיק".

כֵּן טוּב־לִבּוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק:

אֵין הוּא תּוֹבֵעַ גְּמוּל לַחֶסֶד.

וְשֶׁפַע טוּב עָלָיו יִכְבַּד

אִם לֹא חִלְּקוֹ עִם הַזּוּלַת.