בְּתַרְמִילוֹ הַדַּל וְהַבָּלֶה עַל שֶׁכֶם,
חָזַר עַל הַפְּתָחִים זָקֵן רָעֵב לַלֶּחֶם.
רַבּוֹת, בְּמַר נַפְשׁוֹ, תָּמַהּ אוֹתוֹ אֶבְיוֹן,
מַדוּעַ כֹּה לָהוּט אָדָם אַחְרֵי מָמוֹן:
גַּם בְּנֵי־מַזָּל, שׁוֹכְנֵי אַרְמוֹן,
שֶׁכְּבָר עָלוּ לְשִׂיא הַגֹּבַהּ –
יִצְרָם אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֹׂבַע.
וּמַה סּוֹפוֹ שֶׁל הַדָּבָר?
מֵרֹב בֻּלְמוֹס צְבִירָה וָאֶסֶף,
הֵם מְאַבְּדִים אֶת כָּל הַכֶּסֶף:
אֶתְמוֹל צָבַר,
הַיּוֹם קָבַר!
הִנֵּה בְּבַיִת זֶה, דָּר גְּבִיר לְשֶׁעָבַר:
סָחַר הָאִישׁ וְגַם הִצְלִיחַ,
הוֹן־תּוֹעָפוֹת מַמָּשׁ בְּמִסְחָרוֹ הִרְוִיחַ.
הַשְׂכֵּל, אֵפוֹא, לַחְדּוֹל, –
וְצֵא בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל:
לֹא! יֵשׁ לְאִישׁ מָנֶה – מִיָּד יִרְצֶה מָאתַיִם:
שָׁלַח הוֹנוֹ עַל פְּנֵי הַמַּיִם
בָּאֳנִיּוֹת גְּדוּשׁוֹת־מִטְעָן;
לְהַרְרֵי־זָהָב צִפָּה בְּשִׁיבָתָן –
אַךְ הֵן טָבְעוּ וְאַלְלַי לוֹ:
עָשְׁרוֹ נָגוֹז כֻּלּוֹ בִּן־לַיְלָה.
אוֹ גְבִיר אַחֵר, מוֹכְסָן: הָיָה לוֹ כְּבָר מִלְיוֹן;
וּבְכֵן, הוֹדֵה לְאֵל עֶלְיוֹן!
לֹא, בְּמִלְיוֹן אֶחָד לֹא דַּי לוֹ!
סִכֵּן הַכֹּל, נִכְנַס בִּסְבַךְ –
וּמַה סּוֹפוֹ? אֶבְיוֹן וָדַךְ…
גְּבִירִים לַעֲשָׂרוֹת הִגִּיעוּ לִידֵי כָּךְ.
וְכָךְ יָאֶה לָהֶם: יֵדְעוּ־נָא
לִשְׁמוֹר מִדָּה
בַּחֲמִידָה!
לְפֶתַע נִתְיַצְּבָה לִפְנֵי הַסָּב פוֹרְטוּנָה
וַתֹּאמֶר: "שְׁמַע־נָא: רְצוֹנִי
שֶׁלֹּא תּוֹסִיף לִהְיוֹת עָנִי.
צְרוֹר דִּינָרִים אִתִּי. הִנֵּהוּ.
פְּתַח תַּרְמִילְךָ וַאֲמַלְאֵהוּ.
אוּלָם בִּתְנַאי! הַקְשֵׁב וּזְכֹר:
הַמַּטְבְּעוֹת הֵן פָּז טָהוֹר
כָּל עוֹד תִּפּוֹלְנָה הַתַּרְמִילָה;
אַךְ אִם יִפּוֹל דְּבַר־מָה, חָלִילָה,
מִן הַתַּרְמִיל עַל הַרִצְפָּה –
יִהְיֶה לְזֶבֶל וְאַשְׁפָּה.
רְאֵה־נָא, רֵעַ, הִזְהַרְתִּיךָ.
הֵן תַּרְמִילְךָ בָּלָה מְאֹד:
שְׁמֹר עַל מִדָּה – וְאַל תַּנִּיחָה
שֶׁיִּתְפַּקַּע מִמַּטְבְּעוֹת".
רַגְלֵי הַסָּב כִּמְעַט שֶׁמָּטוּ
מֵהִתְרַגְּשׁוּת שֶׁאֲחָזָתּוּ.
מַהֵר פָּתַח אֶת הַתַּרְמִיל –
וְגֶשֶׁם־פָּז מִיָּד הִתְחִיל.
כָּבֵד כְּבָר תַּרְמִילוֹ… – “וּבְכֵן, דַּיֶּךָּ, רֵעַ?”
– לֹא, עוֹד קַמְצוּץ!.. וְעוֹד קַרְטוּט!"
– "וְתַרְמִילְךָ לֹא יִקָּרֵעַ?
הֲרֵי כָּמוֹהוּ כִּסְמַרְטוּט!"
– “לֹא, לֹא, חָזָק הוּא דֵּי הַצֹּרֶךְ!”
– “הֵן כְּבָר עָשִׁיר אַתָּה כְּקֹרַח!”
– “תְּנִי עוֹד קִמְעָה!”
– “דַּי, רֵעַ, דַּי!”
– “חַפְנוּן קְטַנְטַן!”
אַךְ אַלְלַי!
תַּרְמִיל־הָעֹנִי, טְלַאי עַל טְלַאי,
נִקְרַע לָרֹחַב וְלָאֹרֶךְ.
מָמוֹן מַבְרִיק
הָפַךְ לְרִיק,
בְּהִתְפַּזְּרוֹ עַל כָּל הַשֶּׁטַח;
וְהַזָּקֵן
נִשְׁאַר, מִסְכֵּן,
מָה שֶׁהָיָה – עָנִי בַּפֶּתַח.