בְּתַרְמִילוֹ הַדַּל וְהַבָּלֶה עַל שֶׁכֶם,

חָזַר עַל הַפְּתָחִים זָקֵן רָעֵב לַלֶּחֶם.

רַבּוֹת, בְּמַר נַפְשׁוֹ, תָּמַהּ אוֹתוֹ אֶבְיוֹן,

מַדוּעַ כֹּה לָהוּט אָדָם אַחְרֵי מָמוֹן:

גַּם בְּנֵי-מַזָּל, שׁוֹכְנֵי אַרְמוֹן,

שֶׁכְּבָר עָלוּ לְשִׂיא הַגֹּבַהּ –

יִצְרָם אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֹׂבַע.

וַּמה סּוֹפוֹ שֶׁל הַדָּבָר?

מֵרֹב בֻּלְמוֹס צְבִירָה וָאֶסֶף,

הֵם מְאַבְּדִים אֶת כָּל הַכֶּסֶף:

אֶתְמוֹל צָבַר,

הַיּוֹם קָבַר!

הִנֵּה בְּבַיִת זֶה, דָר גְּבִיר לְשֶׁעָבַר:

סַחַר הָאִישׁ וְגַם הִצְלִיחַ,

הוֹן-תּוֹעָפוֹת מַמָּשׁ בְּמִסְחָרוֹ הִרְוִיחַ.

הַשְׂכֵּל, אֵפוֹא, לַחְדּוֹל, –

וְצֵא בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל:

לֹא! יֵשׁ לְאִישׁ מָנֶה – מִיָּד יִרְצֶה מָאתַיִם:

שָׁלַח הוֹנוֹ עַל פְּנֵי הַמַּיִם

בָּאֳנִיּוֹת גְּדוּשׁוֹת-מִטְעָן;

לַהֲרָרֵי-זָהָב צִפָּה בְּשִׁיבָתָן –

אַךְ הֵן טָבְעוּ וְאַלְלַי לוֹ:

עָשְׁרוֹ נָגוֹז כֻּלּוֹ בִּן-לַיְלָה.

אוֹ גְבִיר אַחֵר, מוֹכְסָן: הָיָה לוֹ כְּבָר מִלְיוֹן;

וּבְכֵן, הוֹדֵה לְאֵל עֶלְיוֹן!

לֹא, בְּמִלְיוֹן אֶחָד לֹא דַּי לוֹ!

סִכֵּן הַכֹּל, נִכְנַס בִּסְבַךְ –

וּמָה סּוֹפוֹ? אֶבְיוֹן וָדַךְ…

גְּבִירִים לַעֲשָׂרוֹת הִגִּיעוֹ לִידֵי כָּךְ.

וְכָךְ יָאֶה לָהֶם: יֵדְעוּ-נָא

לִשְׁמוֹר מִדָּה

בַּחֲמִידָה!

לְפֶתַע נִתְיַצְּבָה לִפְנֵי הַסָּב פוֹרְטוּנָה

וְתֹאמֶר: "שְׁמַע-נָא: רְצוֹנִי

שֶׁלֹּא תּוֹסִיף לִהְיוֹת עָנִי.

צְרוּר דִּינָרִים אִתִּי. הִנֵּהוּ.

פָּתַח תַּרְמִילְךָ וַאֲמַלְאֵהוּ.

אוּלָם בִּתְנַאי! הַקְשֵׁב וּזְכֹר:

הַמַּטְבְּעוֹת הֵן פָּז טָהוֹר

כָּל עוֹד תִּפּוֹלְנָה הַתַּרְמִילָה;

אַךְ אִם יִפּוֹל דְּבַר-מָה, חָלִילָה,

מִן הַתַּרְמִיל עַל הַרִצְפָּה –

יִהְיֶה לְזֶבֶל וְאַשְׁפָּה.

רְאֵה-נָא, רֵעַ, הִזְהַרְתִּיךָ.

הֵן תַּרְמִילְךָ בָּלָה מְאֹד:

שְׁמֹר עַל מִדָּה – וְאַל תַּנִּיחָה

שֶׁיִּתְפַּקַּע מִמַּטְבְּעוֹת".

רַגְלֵי הַסָּב כִּמְעַט שֶׁמָּטוּ

מֵהִתְרַגְּשׁוּת שֶׁאֲחָזָתּוּ.

מַהֵר פָּתַח אֶת הַתַּרְמִיל –

וְגֶשֶׁם-פָּז מִיָּד הִתְחִיל.

כָּבֵד כְּבָר תַּרְמִילוֹ… – “וּבְכֵן, דַּיֶּךָּ, רֵעַ?”

– לֹא, עוֹד קַמְצוּץ!.. וְעוֹד הָאֲמִיתִּי!"

– "וְתַרְמִילְךָ לֹא יִקָרֵעַ?

הֲרֵי כָּמוֹהוּ כִּסְמַרְטוּט!"

– “לֹא, לֹא, חָזָק הוּא דֵּי הַצֹּרֶךְ!”

– “הֵן כְּבָר עָשִׁיר אַתָּה כְּקֹרַח!”

– “תְּנִי עוֹד קִמְעָה!”

– “דַּי, רֵעַ, דַּי!”

– “חַפְנוּן קְטַנְטַן!”

אַךְ אַלְלַי!

תַּרְמִיל-הָעֹנִי, טְלַאי עַל טְלַאי,

נִקְרַע לָרֹחַב וְלָאֹרֶךְ.

מָמוֹן מַבְרִיק

הָפַךְ לְרִיק,

בְּהִתְפַּזּרוֹ עַל כָּל הַשֶּׁטַח;

וְהַזָּקֵן

נִשְׁאַר, מִסְכֵּן,

מָה שֶׁהָיָה – עָנִי בַּפֶּתַח.