שׁוֹבָב אֶחָד רָצָה לָצוּד צִלּוֹ בַּיָּד,

אוּלָם הַצֵּל מִיָּד חָמַק מִן הַצַּיָּד.

שׁוּב זָז הַלֵּץ, צוֹעֵד קָדִימָה –

וְגַם הַצֵּל רַגְלָיו יָרִימָה.

הַלֵּץ כּוֹעֵס, הַלֵּץ כְּבָר רָץ –

אוּלָם הַצֵּל כָּמוֹהוּ אָץ.

מוֹשֵׁךְ הוּא אֶת רוֹדְפוֹ, מַשְׁלִיךְ פִּתְיוֹן־תִּקְוָה לוֹ –

כְמוֹ אוֹצָר כָּשׂוּף, חוֹמֵק מִמֶּנּוּ הָלְאָה.

סוֹף־סוֹף נִרְתַּע הַלֵּץ, עָיֵף לַאֲחוֹרָיו.

מַבִּיט הוּא – וְהַצֵּל רוֹדֵף כְּבָר אַחֲרָיו.

בְּנוֹת־חֵן! יֶשְׁנָהּ שְׁמוּעָה – הִטֵּיתִי גַּם אָזְנִי לָהּ –

כִּי… מִי, אַתֶּן חוֹשְׁבוֹת? לֹא, לֹא אַתֶּן, חָלִילָה…

שְׁמוּעָה שָׁמַעְתִּי כִּי כָּזֹאת

תִּנְהַג פוֹרְטוּנָה בַּבְּרִיּוֹת:

רוֹדְפֶיהָ לִפְעָמִים רָצִים עַד כְּלוֹת־הַכֹּחַ –

וְרַק מְבַזְבְּזִים עָמָל וּזְמַן לַשָׁוְא;

וְיֵשׁ שֶׁבֶּן־אָדָם בּוֹחֵר דַּוְקָא לִבְרוֹחַ –

וְאָז, לְהֵפֶךְ, הִיא רוֹדֶפֶת אַחֲרָיו.