שׁוֹבָב אֶחָד רָצָה לָצוּד צִלּוֹ בַּיָּד,
אוּלָם הַצֵּל מִיָּד חָמַק מִן הַצַּיָּד.
שׁוּב זָז הַלֵּץ, צוֹעֵד קָדִימָה –
וְגַם הַצֵּל רַגְלָיו יָרִימָה.
הַלֵּץ כּוֹעֵס, הַלֵּץ כְּבָר רָץ –
אוּלָם הַצֵּל כָּמוֹהוּ אָץ.
מוֹשֵׁךְ הוּא אֶת רוֹדְפוֹ, מַשְׁלִיךְ פִּתְיוֹן-תִּקְוָה לוֹ –
כְמוֹ אוֹצָר כָּשׂוּף, חוֹמֵק מִמֶּנוּ הָלְאָה.
סוֹף-סוֹף נִרְתַּע הַלֵּץ, עָיֵף לַאֲחוֹרָיו.
מַבִּיט הוּא – וְהַצֵּל רוֹדֵף כְּבָר אַחֲרָיו.
בְּנוֹת-חֵן! יָשְׁנָהּ שְׁמוּעָה – הִטֵּיתִי גַּם אָזְנִי לָּהּ –
כִּי… מִי, אַתֶּן חוֹשְׁבוֹת? לֹא, לֹא אַתֵּן, חָלִילָה…
שְׁמוּעָה שָׁמַעְתִּי כִּי כָּזֹאת
תִּנְהַג פוֹרְטוּנָה בַּבְּרִיּוֹת:
רוֹדְפֶיהָ לִפְעָמִים רָצִים עַד כְּלוֹת-הַכֹּחַ –
וְרַק מְבַזְבְּזִים עָמַל וּזְמַן עַד כַּלּוֹת-הַכֹּחַ –
וְרַק מְבַזְבְּזִים עָמָל וּזְמַן לַשָׁוְא;
וְיֵשׁ שֶׁבֶּן-אָדָם בּוֹחֵר דַּוְקָא לִבְרוֹחַ –
וְאָז, לְהֵפֶךְ, הִיא רוֹדֶפֶת אַחֲרָיו.