כֻּלָּנוּ רְגִילִים לִקְבּוֹל עַל זְדוֹן פוֹרְטוּנָה:
כָּל לֹא-יִצְלַח מַשְׁמִיץ אֶת שְׁמָהּ;
אַךְ אִם הֵיטֵב בְּכָךְ נָדוּנָה,
הֲרֵי לֹא בָּהּ הִיא הָאַשְׁמָה.
מַזָּל, שֶׁעִוְרוֹנוֹ בְּבוּז כָּזֶה נַתְקִיפָה,
לֹא לְעוֹלָם יִשְׁכּוֹן
דַּוְקָא בְּצֵל אַרְמוֹן;
יֵשׁ וְיָסוּר פִּתְאֹם אֵלֶיךָ גַּם הַצְּרִיפָה –
רַק אֶל תִּהְיֶה בַּטְלָן בָּרֶגַע הַנָּכוֹן.
שְׁנוֹת צִפִּיָּה רַבּוֹת תֻּכְתַּרְנָה אַז בָּאֹשֶׁר.
אַךְ אִם תַּחְמִיץ שְׁעַת—הַכֹּשֶׁר,
אַל תֵּבְךְּ עַל חֹסַר-הַצְלָחָה:
תְּלֵה אֶת הַקּוֹלָר בְּצַוָּארְךָ!
בְּעֶצֶם קְצֵה הָעִיר יָשְׁבוּ בִּצְרִיף רָעוּעַ
שְׁלֹשָׁה אַחִים בִּישֵׁי-מַזָּל.
עָלוּב הָיָה חֶלְקָם. קָשֶׁה לוֹמַר מַדוּעַ,
אַךְ לֹא זָכוּ לִרְאוֹת בְּרָכָה בְּשׁוּם עָמָל.
תָּמִיד סוֹפָם הֶפְסֵד אוֹ נֵזֶק – וַחֲסַל!
לְדִבְרֵיהֶם, אָשְׁמָה בְּצָרָתָם פוֹרְטוּנָה.
וּמִשּׁוּם-כָּךְ אַל תִּתְפַּלְּאוּ-נָא,
שֶׁיּוֹם אֶחָד חָדְרָה בַּסֵּתֶר אֶל בֵּיתָם;
שָׁם רָאֲתָה אֶת כָּל עֲנִיּוּתָם –
וְנִכְמְרוּ הֲמוֹן רַחְמֵי פוֹרְטוּנָה,
וַתֹּאמֶר לְהָבִיא בְּרָכָה וְהַצְלֵחָה
בְּמַעֲשֵׂי-יָדָם כְּפִי מֵיטַב כֹּחָהּ.
עַל-כֵּן, בְּרַב-חַסְדָּהּ, אָמְרָה לְהִתְאָרֵחַ
בְּבַיִת זֶה זְמַן רַב – מִסּוֹף-אָבִיב עַד סְתָו.
וּבִמְהֵרָה נָתַן בּוֹאָהּ אֶת אוֹתוֹתָיו:
הַבְּכוֹר הָיָה סוֹחֵר – וְלָאו דַּוְקָא פִקֵּחַ;
אוּלָם עַכְשָׁו יִצְלַח בְּכָל אֲשֶׁר יִפְנֶה:
מִכָּל אֲשֶׁר יִמְכּוֹר, מִכָּל אֲשֶׁר יְקְנֶה
צוֹמְחִים לוֹ חִישׁ רִוְחֵי-מִשְׁנֵה;
וּבִמְהֵרָה, כִּמְעַט בְּלִי טֹּרַח,
נִהְיָה הָאִישׁ עָשִׁיר כְּקֹרַח.
שְׁנֵי קִבֵּל מִשְׂרָה בְּמִשְׂרָדוֹ שֶׁל שַׂר.
בִּזְמַן אַחֵר הָיָה נִשְׁאָר
לְכָל יָמָיו פָּקִיד-לַבְלָר,
אוּלָם עַתָּה מָלְאָה סְאַת-אָשְׁרוֹ עַד גֹּדֶשׁ:
פְּרָסִים וּתְאָרִים יוֹרְדִים עָלָיו כָּל חֹדֶשׁ –
וּכְבָר לוֹ בַּיִת מְפֹאָר
וַאֲחֻזָּה גְּדוֹלָה בַּכְּפָר.
עַכְשָׁו וַדַּאי אוֹתִי תִּשְׁאָלוּ:
וּמָה עַל הַשְּׁלִישִׁי מִן הָאַחִים הַלָּלוּ?
כְּלוּם לֹא עָזְרָה גַּם לוֹ אֵלַת הַהַצְלָחָה?
וַדַּאי! וְאַף טָרְחָה כִּמְעַט לְלֹא-מְנוּחָה.
הֶאָח הַזֶּה יָשַׁב בַּבַּיִת
וְכָל הַקַּיִץ צָד זְבוּבִים –
וּבְאֵיזוֹ הַצְלָחָה! נִסִּים, מַמָּשׁ נִסִּים!
אוּלַי גַּם בֶּעָבָר אֻמְּנָה יָדוֹ בְּצַיִד,
אוּלָם עַכְשָׁו רֵיקָם אַף פַּעַם לֹא תָּשׁוּב:
כָּל נִיעַ – זְבוּב,
כָּל זיע – זְבוּב!
וּבֵינָתַיִם הָאוֹרַחַת,
כִּמְלֹאת, סוֹף-סוֹף, יְמֵי-קִצְבָהּ,
יָצְאָה לָּהּ שׁוּב לִנְדּוֹד בִּשְׁלִיחֻיּוֹת-מִצְוָה.
אַךְ שְׁנַיִם כְּבָר שָׂבְעוּ מִמֶּנָּה מְלוֹא-כַּף נַחַת;
לָזֶה – כָּבוֹד וְהוֹן גַּם-יַחֵד,
לָזֶה – מַחְסָן עַל גַּב מַחְסָן;
וְרַק שְׁלִישִׁי קִבֵּל “קַדַּחַת”:
אֵינוֹ לֹא גְבִיר וְלֹא יַחְסָן.
וְהוּא קַלֵּל רִשְׁעַת פוֹרְטוּנָה:
“הִיא לֹא הוֹשִׁיעָה רַק אוֹתִי!”
עַכְשָׁו אַתֶּם, קוֹרְאַי, שִׁפְטוּ-נָא:
מֵי הָאָשֵׁם הָאֲמִיתִּי?