שְׁתֵּי חָבִיּוֹת הֻסְּעוּ בִּרְחוֹב-קִרְיָה:
אַחַת מְלֵאָה, כְּבֵדָה בְּיַיִן –
וְהַשְׁנִיָה
רֵיקָנִיָה.
מִן הַמְּלֵאָה שׁוּם רַעַשׁ אֵין:
הִיא מִתְנַהֶלֶת לְאִטָּהּ,
בְּנִיחוּתָא.
אַךְ הָאַחֶרֶת כִּמְטֹרֶפֶת,
תִּדְהַר, תִּקְפּוֹץ עַל הַמִּרְצֶפֶת;
תָּקִים סְבִיבָה תִּימְרוֹת אָבָק,
תַּחְרִיד כָּל אֹזֶן מִמֶּרְחָק…
אוּלָם לַשָׁוְא שְׁאוֹן הַסְּרָק
שֶׁל הָרֵיקָה הַמְחֻצֶּפֶת:
שֶׁכֵּן תּוֹעִיל רַק רְעוּתָהּ,
וְהִיא – קוֹלָהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה.
מִי שֶׁמַּכְרִיז בְּלִי סוֹף עַל פְּעָלָיו בְּפִיהוּ –
זֶה בְּלִי סָפֵק,
כְּלִי רֵיק;
כִּי רַב-הַפְּעָלִים עַל-פִּי-הָרֹב שׁוֹתֵק.
קוֹלוֹ – הֵם מַעֲשָׂיו; לָכֵן הוֹגֶה בִּדְמִי הוּא
אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ הַעֲמֻקָּה
בְּלִי צְעָקָה.