אִכָּר הִפְקִיד לִשְׁמוֹר

עַל יַרְקוֹתָיו חֲמוֹר,

עַל מְנָת שֶׁיְּגָרֵשׁ מִן הַגִּנָּה וָהָלְאָה

עוֹרְבִים וְאַנְקוֹרִים – הַגַּנָּבִים-שֶׁל-מַעְלָה.

וְהַחֲמוֹר – יָשָׁר, צַדִּיק בְּכָל דְּרָכָיו:

הוּא אַף עֲלֵה-יָרָק בְּפִיהוּ לֹא סָחַב,

וְגַם אֶת הָעוֹפוֹת בְּלִי רַחֲמִים הִבְרִיחַ.

אַךְ בַּעַל הַגִּנָּה מְעַט מִזֶּה הִרְוִיחַ:

שׁוֹמְרוֹ הַנֶּאֱמָן דָּהַר מִגְבוּל לִגְבוּל,

עָבַר כָּל תֶּלֶם שְׁתִי וָעֵרֶב,

דָּרַךְ, מָעַךְ, רָמַס בְּלִי הֶרֶף –

עַד שֶׁהִשְׁחִית אֶת כָּל הַיְבוּל.

בִּרְאוֹת הַבַּעַל הַגָּזוּל,

כִּי עֲמָלוֹ עָלָה בַּתֹּהוּ,

תָּפַס בְּכַעַס אֶת מַקְלוֹ הוּא –

וְהַחֲמוֹר לָמַד כַּדִין

שִׁעוּר בְּסֵדֶר נְזִיקִין.

“וְכָךְ יָאֶה לַכְּסִיל!” – יֹאמְרוּ הַכֹּל בְּנַחַת:

"חֻצְפַּת-בְּהֵמָה! כֵּיצַד יָהִין

עָלָיו תַּפְקִיד כָּזֶה לָקַחַת?"

אֵינִי מַצְדִּיק אֶת הַחֲמוֹר:

רָאוּי הַפַּעַם לְעָנְשׁוֹ הוּא;

אַךְ הָאֱמֶת צָרִיךְ לֵאמוֹר:

מִי שֶׁמִּנָּה אוֹתוֹ לִשְׁמוֹר –

רָאוּי לְעֹנֶשׁ זֶה כָּמוֹהוּ.