סוֹחֵר אֶחָד מָצָא בַּדֶּרֶךְ יַהֲלֹם.
לִפְנֵי יָמִים רַבִּים אִבְּדוּהוּ בַּמָּקוֹם,
וְאֶבֶן-צוּר סְמוּכָה זִיווֹ הָיְתָה מַסְתֶּרֶת.
מָכַר אוֹתוֹ מוֹצְאוֹ לַמֶּלֶךְ – וּמֵאָז
הָיָה הַיַּהֲלֹם, הַמְּשֻׁבָּץ בְּפָז,
פְּאֵר נִזְרוֹ, גֻּלַּת כּוֹתֶרֶת
אַבְנֵי-הַחֵן שֶׁבָּעֲטֶרֶת.
כְּשֶׁנּוֹדַע פִּתְאֹם
לָאֶבֶן הַפְּשׁוּטָה גּוֹרָל הַיַּהֲלֹם,
חָשְׁקָה מֵרֹב-קִנְאָה גַּם הִיא לָבוֹא הָעִירָה,
וּבִרְאוֹתָהּ עֶגְלוֹן, דָּבְקָה בּוֹ וְהִפְצִירָה:
"קָחֵנִי, יְדִידִי, הָעִירָה, מְהֵרָה!
הַיַּהֲלֹם שְׁכֵנִי יוֹשֵׁב לוֹ בַּבִּירָה –
וְלַמָּה זֶה אֲנִי אֶמַּק בְּבֹץ וָגֶשֶׁם?
בִּין לֹא אָבִין, עַל מָה כְּבוֹדו כֹּה נַעֲלֶה שָׁם?
הֲרֵי יַחְדָּו אִתִּי מוּנָח הָיָה מִכְּבָר;
הוּא אֶבֶן כְּמוֹתִי, אָחִי לְכָל דָּבָר.
קָחֵנִי-נָא אִתְּךָ! כִּי מִי יוֹדֵעַ, אַחָא:
אוּלַי גַּם אָנֹכִי לְמַשֶּׁהוּ אֶצְלָחָה".
הֵרִים אוֹתָה הָאִישׁ וְשָׂם בַּעֲגָלָה –
וְהִיא אֶל הַבִּירָה נָסְעָה בְּצָהֳלָה.
בְּהַגִּיעָהּ לְשָׁם, קִוְּתָה הַמְחֻצֶּפֶת
לֵישֵׁב עַל יַד שְׁכֵנָהּ בְּכֶתֶר הַמְּלוּכָה:
אַךְ טָעֲתָה מְעַט: הִיא בֶּאֱמֶת צָלְחָה –
וּבְלִי דִחוּי גַּם נִלְקְחָה,
אַךְ לֹא לַכֶּתֶר – לַמִּרְצֶפֶת.