הָיָה לַמִּצְרִיִּים מִנְהָג עַתִּיק מְאֹד:
לְהַלְוָיַת הַמֵּת שָׂכְרוּ מְקוֹנְנוֹת,
אֲשֶׁר לִוּוּ אוֹתוֹ לַקֶּבֶר
בְּזַעֲקוֹת יָגוֹן וָשֶׁבֶר.
בְּהַלְוָיָה אַחַת עָבַר אֵפוֹא בָּעִיר
הֲמוֹן אֻמָּנִיּוֹת שֶׁל בֶּכִי־לְהַשְׂכִּיר.
הֵן קוֹנְנוּ, צָוְחוּ, יִלֵּלוּ –
תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה!
שָׁמַע בַּדֶּרֶךְ אֶת כָּל אֵלּוּ
קוֹסֵם מֵאֶרֶץ נָכְרִיָּה.
חָשַׁב כִּי, בְּלִי סָפֵק, יוֹצְאוֹת קִינוֹת־הָאֵבֶל
מִפִּי קְרוֹבֵי הַמֵּת מֵרֹב יָגוֹן וָסֵבֶל.
– “אַל נָא תִּבְכּוּ!” קָרָא מִיָּד:
"אֲנִי רַב־מָג וְלִי הַכֹּחַ
לְהַחֲיוֹת אֶת הַמָּנוֹחַ
בְּלַחַשׁ־כֶּשֶׁף מְיֻחָד"
– עֲשֵׂה־נָא אֶת הַנֵּס, חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ!
בָּרוּךְ תִּהְיֶה קוֹסֵם!" – נִשְׁמַע קוֹל־גִּיל נִרְגָּשׁ:
"אַךְ עוֹד טוֹבָה אַחַת עֲשֵׂה לְמַעֲנֵנוּ:
יָמוּת־נָא הַבַּרְנַשׁ
בִּן־לַיְלָה מֵחָדָשׁ!
הָיָה זֶה כָּל יָמָיו כִּילַי מֵאֵין כָּמוֹהוּ.
סָפֵק אִם אֶת יָדוֹ תִפְתַּח גַּם הַתְּחִיָּה;
אַךְ כַּאֲשֶׁר שֵׁנִית יֵלֵךְ לְעוֹלָמוֹ הוּא,
עוֹד פַּעַם, לְפָחוֹת, נַרְוִיחַ מִבְּכִיָּה".
אָכֵן לֹא מְעַטִּים הָעֲשִׁירִים בַּחֶלֶד,
שֶׁרַק בְּמִיתָתָם יָבִיאוּ קְצָת תּוֹעֶלֶת.