אָמְנָם אֵינִי נָבִיא, אַךְ אִם אֶרְאֶה פַּרְפָּר הַסְּתָו מֵבִיא טִפְטוּף שֶׁל מַיִם

חָג סְבִיב הַנֵּר כִּקְסוּם-קַרְנַיִם, וְהַזִּקְנָה – פִּטְפּוּט שְׂפָתַיִם.

הֲרֵי מֵרֹאשׁ אוּכַל לוֹמַר: נַחְזוֹר אֶל הָעִנְיָן. גְּדוֹלַת הַתַּקָּלוֹת –

סוֹפוֹ לַחְרוֹךְ אֶת הַכְּנָפַיִם. כִּי אִישׁ אֵינוֹ נִזְהָר בַּעֲבֵרוֹת קַלּוֹת.

הִנֵּה, יְדִיד חָבִיב, מָשָׁל פָּשׁוּט מְאֹד: לְבַעַל חֵטְא קָטָן אֵין הַרְגָּשָׁה שֶׁל אֹשֶׁם –

יָכוֹל אוֹתוֹ לִלְמוֹד וּלְשֵׁם צִדּוּק עַצְמוֹ וְהַמְתָּקַת הָרֹשֶׁם

גָּם מְבֻגָּר, גַּם יֶלֶד. בְּנַחַת הוּא גוֹרֵס:

“זֶה מְשָׁלְךָ כֻּלּוֹ?” – אֶשְׁמַע קֻשְׁיָה נִשְׁאֶלֶת. "זֶה מַעֲשֶׂה קֻנְדֵס.

לֹא, יְדִידִי! זֶה רַק מָבוֹא – אַךְ מַעֲשֵׂי-קֻנְדֵס אַגַּב רִבּוּי וָכֵפֶל,

וְהַמָּשָׁל גַּם הוּא יָבוֹא. הוֹפְכִים עַד-מְהֵרָה רֵאשִׁית מִדְרוֹן וָשֵׁפֶל.

רֵאשִֹית-חָכְמָה, אַקְדִּים מוּסַר-הַשְׂכֵּל כַּצֹּרֶךְ. הֵם נַעֲשִׂים הֶרְגֵּל. הַיֵצֶר מִשְׁתַּלֵּט

עַתָּה, אֲנִי רוֹאֶה, תַּבִּיט עָלַי בְּמֹרֶךְ: וּבְכֹחַ-אֵיתָנִים מוֹשֵׁךְ לִתְהוֹם הַחֵטְא,

חָשַׁשְׁתָּ לְקִצּוּר – עַכְשָׁו תַּחְשׁוֹשׁ לְאֹרֶךְ. בְּלִי שֶׁיִּתֵּן שְׁהוּת לַחְשׁוֹב וּלְהִתְחָרֵט.

וְיִתָּכֵן, עִמְּךָ הַדִּין וְשֹׁרֶשׁ הַצָּרָה – בִּטְחָה-עַצְמִית מֻפְרֶזֶת.

מַה לַּעֲשׂוֹת? אֲנִי מַזְקִין: עַתָּה אֶמְשׁוֹל מָשָׁל, שֶׁמִּתּוֹכוֹ תִּרְאֶה זֹאת:

יוֹצֵא הוּא מֵאֵלָיו מִתַּחַת הַקֻּלְמוּס.

שַׁנֵּן אוֹתוֹ הֵיטֵב, כִּי לֶקַח בּוֹ כָּמוּס.

עַל חוֹף נָהָר רְחַב-יָדַים הִנֵּה הִשְׁלִיךְ לַיְאוֹר חַכָּה –

שָׁכְנוּ עוֹכְרֵי מַלְכוּת-דָּגִים – וְתוֹךְ תּוֹחֶלֶת אֲרֻכָּה

הֱוֵה אוֹמֶר, הַדַּיָּגִים. אֵינוֹ מֵסִיר אֶת הָעֵינִים

וְלֹא הַרְחֵק מִשָּׁם בַּמַּיִם, מִן הַמָּצוֹף עַל פְּנֵי-הַמַּיִם;

שׁוֹטֵט דָּגִיג אֶחָד עַלִּיז, פִּתְאֹם בְּעֹז לִבּוֹ דוֹפֵק:

מְאֹד עָרוּם, מְאֹד זָרִיז. “הִנֵּה! תָּפַסְתִּי! אֵין סָפֵק!”

אֶת הַחַכָּה יוֹצִיא בְּרַעַד –

אַמִּיץ הָיָה הַקָּט. הוּא לֹא יָדַע שׁוּם פַּחַד אֲבוֹי! הַוָּו כְּבָר בְּלִי תּוֹלַעַת…

וּסְבִיב וָוֵי-חַכּוֹת כִּרְכֵּר כְּמוֹ סְבִיבוֹן. לוֹעֵג לוֹ הַדָּגִיג: לְיֶתֶר-בִּזָּיוֹן,

לֹא פַּעַם עַל הַחוֹף, בִּגְלַל הַשּׁוֹבָבוֹן, הוּא גַם מִוָּו שֵׁנִי קוֹרֵעַ פִּתָּיוֹן

קִלֵּל דַּיָּג יוֹמוֹ וּמִקְצוֹעוֹ גַם יַחַד. וּמִתְחַמֵּק, חָצוּף, מִתּוֹךְ בְּדִיחוּת-הַדַּעַת.

“שְׁמַע!” – סָח לוֹ דָג אַחֵר: "יָדַעְתִּי בְּבִטְחָה:

מָרָה, מָרָה מְאֹד תִּהְיֶה אַחֲרִיתְךָ!

הַאִם אֵין דֵּי מָקוֹם בַּמַּיִם,

שֶׁתִּסְתּוֹבֵב בֵּין חַכּוֹתַיִם?

כָּל הַקָּרֵב אֶל הַחַכָּה –

צָרָה צְרוּרָה לוֹ מְחַכָּה!

הַיּוֹם וּתְמוֹל הִצְלַחְתָּ, אַחָא –

אוּלָם מָחָר תִּפּוֹל הַפַּחָה".

הַמְשַׂבֵּר אָזְנֵי-טִפֵּש

כִּמְדַבֵּר אֶל הַחֵרֵשׁ.

– “שְטֻיוֹת!” – עוֹנֶה הַמִתְעַקֵּשׁ:

"אָמְנָם הַדַּיָּגִים – אַנְשֵׁי עָרְמָה וָנֵכֶל,

אַךְ גַּם אֲנִי אֵינֶנִּי תָּם,

וְיֵשׁ לִי דֵי בִּינָה וָשֵׂכֶל

לָשִׂים לְאַל תַּחְבּוּלוֹתָם.

הִנֵּה, יַקִּיר, הַבִּיטָה הֵנָּה:

כָּאן שְׁתֵּי חַכּוֹת – וְכָאן שָׁלֹש.

עַכְשָׁו רְאֵה-נָא, הִתְבּוֹנֵנָה,

אֵיךְ תּוֹלָעִים מֵהֶם אֶתְלוֹשׁ!"

הוּא עָט עַל הַשָּׁלָל וֶהֱסִירוּ בִּן-רֶגַע

מִוָּו רִאשׁוֹן, שֵׁנִי, בְּלִי יֶגַע וּבְלִי פֶּגַע…

אַךְ לְבַסּוֹף נִתְקַל בְּוָו,

שֶׁהִסְגִּירוֹ בְּיַד אוֹיְבָיו.

רַק אָז הֵבִין הַלֵּץ, מָה רַב הָיָה הַטֵּפֵשׁ

לְהִתְגָּרוֹת בְּלִי קֵץ בְּסַכָּנַת-הַנֶּפֶשׁ.