¹

חָתוּל תָּפַשׂ אֵי-שָׁם זָמִיר,

נָעַץ בּוֹ קְצוֹת הַצִּפָּרְנַיִם,

חִבְּקוֹ חִבּוּק שֶׁל מֶלְקָחַיִם

וְסָח בְּחֵן: "זָמִיר יַקִּיר!

אוֹמְרִים, הִנְּךָ רִאשׁוֹן בֵּין זַמָּרֵי הַחֶלֶד.

סִפְּרָה לִי גַם דּוֹדָה שׁוּעֶלֶת,

כִּי כָּל רוֹעֵי-הָעֲדָרִים

וְהָרוֹעוֹת – כְּשִׁכּוֹרִים

מֵרִנָּתְךּ הַמְהֻלֶּלֶת.

אַדִּיר חֶפְצִי, זָמִיר נֶחְמָד,

אֶת הָרַנָּה הַזֹּאת לִשְׁמוֹעַ!

אַל נָא תִּרְעַד וְאַל תִּפְחַד:

אֵין בִּרְצוֹנִי אוֹתְךָ לִבְלוֹעַ.

אַל תִּתְעַקֵּשׁ, מַחְמָל-נַפְשִׁי;

זַמֵּר לִי שִׁיר אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם –

וְהוֹצֵאתִיךּ לַחָפְשִׁי

לִדְאוֹת בִּתְכֵלֶת-הַשָּׁמַיִם.

הֵן בְּחִבַּת זִמְרָה יָדוּעַ גַּם אֲנִי,

וְלֹא אַחַת לִפְנֵי יָשְׁנִי,

‘מוּר-מוּר’ סִלְסַלְתִּי בִּגְרוֹנִי".

וְהַזָּמִיר, מִסְכֵּן, בֵּינְתַיִם

כִּמְעַט הוֹצִיא רוּחוֹ בִּצְבָת הַצִּפָּרְנַיִם.

– “בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ” – הַפְצִיר

חוֹבֵב-הַזֶּמֶר בַּזָּמִיר:

הַשְׁמֵעַ אֶת קוֹלְךָ! אַל נָא תִּגְרוֹם לִי צַעַר!

אַךְ הַזָּמִיר – אֲבוֹי! – לֹא שָׁר:

מִפִּיו יָצָא רַק צֶרַח מַר.

– “וּבְכֵן בָּזֶה הִקְסַמְתָּ אֶת הַיַּעַר?” –

סָח הֶחָתוּל בְּלַעַג-בּוּז:

"הַאֵלֶּה, בִּמְחִילָה, הַזֹּךְ וְהָעֱזוּז,

שֶׁלֹּא יָמוּשׁ שִׁבְחָם מִפִּי זָקֵן וָנַעַר?

מִין צֶרַח זֶה נִמְאַס עָלַי

אַף מִפִּיּוֹת חֲתַלְתּוּלַי.

לֹא, רֵעַ, בַּזִּמְרָה אֵינְךָ אָמַּן-מִקְצוֹעַ!

נִרְאֶה אֵפוֹא עַכְשָׁו, מַה טַּעַמְךּ בַּלוֹעַ!"

וְהוּא זָלַל

אֶת הָאֻמְלָל

עַד הַזָּנָב וְעַד בִּכְלָל.

עַתָּה אֶת הַנִּמְשָׁל אֶלְחַשׁ-נָא בָּאָזְנַיִם:

אוֹי וַאֲבוֹי לְזֶה הַשִּׁיר,

שֶׁשָּׁר זָמִיר

בָּצִּפָּרְנַיִם!