¹

הָיֹה הָיָה בָּעִיר עָשִׁיר בְּשֵׁם מִירוֹן

(לֹא לְצָרְכֵי חָרוּז פֹּרַשׁ בָּזֶה בִשְׁמוֹ הוּא:

כְּדַאי לִזְכּוֹר שְׁמוֹתָם שֶׁל אֲנָשִׁים כָּמוֹהוּ).

שְׁכֵנָיו אוֹמְרִים כֻּלָּם, כִּי בְּיָדוֹ מִלְיוֹן –

וְלֹא יִתֵּן לַדַּל אֲפִילוּ אֲסִימוֹן.

לְמִי יִנְעַם שֵׁם-גְּנַאי וְלַעַג וְתַרְעֹמֶת?

וּבְכֵן, כְּדֵי לִסְתּוֹר אֶת רֹעַ-הַפִּרְסֹמֶת,

הִכְרִיז מִירוֹן לָאֻכְלוֹסִין,

כִּי כָּל שַׁבָּת, כַּדָּת וָדִין,

יִפְתַּח בֵּיתוֹ לְכָל דִּכְפִין.

וּבְיוֹם שַׁבָּת, אָמְנָם, נִפְתַּח לַכֹּל הַשַּׁעַר

בָּרוּךְ הַבָּא – מִסָּב עַד נַעַר!

אַךְ שֶׁמָּא מִישֶׁהוּ חוֹשֵׁשׁ

כִּי חֲסִידֵנוּ נִתְרוֹשֵׁשׁ?

חָלִילָה! כָּל הֶפְסֵד – מִקֻּפָּתוֹ וָהָלְאָה:

הוּא בְּקַלּוּת מָצָא עֵצָה לוֹ

לִהְיוֹת חָסִיד

מִבְּלִי הַפְסִיד.

מַתִּיר הוּא כָּל שַׁבָּת כְּלָבִים מִן הַשַּׁלְשֶׁלֶת;

וְכָל עָנִי מִסְכֵּן הַמִּתְקָרֵב לַדֶּלֶת –

כְּבָר לֹא עַל אֹכֶל הוּא חוֹלֶם,

כִּי אִם – לָצֵאת מִשָּׁם שָׁלֵם.

בֵּינְתַיִם שָׁם מִירוֹן נִשָּׂא עַל כָּל שְׂפָתַיִם:

“צַדִּיק!” – אוֹמְרִים הַכֹּל – "חָסִיד! יְרֵא-שָׁמַיִם!

רַק צַר שֶׁהוּא מַחְזִיק כְּלָבִים רָעִים כָּל-כָּךְ.

לוּ זֶה הַפֶּגַע לֹא הִפְרִיעַ

עַד סַף-הַבַּיִת לְהַגִּיעַ,

הָיָה עוֹזֵר לְכָל נִצְרָךְ

וּמִלַּחְמוֹ פּוֹרֵס לַדָּךְ!"

מִקְרִים דּוֹמִים רָאִיתִי אֶלֶף:

קָשָׁה כְּנִיסָה לְכָל אַרְמוֹן;

אַךְ הָאַשְׁמָה תָּמִיד בַּכֶּלֶב –

וְלֹא חָלִילָה, בָּאָדוֹן.