א 🔗
ביום חורף אחד נתעכבתי בבאר-שבע עד שעה מאוחרת בערב, לרגל פגישה שנתארכה למעלה מן הצפוי. היה זה אחד מימי הגשם המעטים באיזור זה, המביאים עמהם ברכות לשדות, אך על תושבי העיר הם מַשרים דכאון, כי הרחובות הבלתי-סלולים די-צרכם מתמלאים עד-מהרה רפש ואדמת החצרות, הסימטאות והדרכים, הופכת עבטיט צהוב, סמיך ודייסתי, שאנשי המקום המזרחיים מדמים אותו לבּוּרגוּל והרומנים – למַמַליגה. השעה היתה כבר קרובה לעשר, ויעצו לי לעשות את הלילה בעיר, מה גם שספק הוא אם עוד אמצא מונית לתל-אביב; אך הצינה, הרטיבות, מראָם השומם של הרחובות, והמחשבה על שהייה מבודדת בחדר קר של מלון טחוב – האיצו בי להסתלק מן המקום בכל דרך שהיא. עוד סיבה היתה לדבר – אותה דחיתי בלבי למדרגה שנייה במעלה – והיא שבאותו ערב עצמו התקיימה מסיבת-רעים בבית אחד מידידי, וקיוויתי איפוא שאספיק להגיע לשם בטרם תסתיים.
הרחוב הראשי, המואר פה ושם בפנסים לוטי-ערפל, היה ריק מאדם, ואך בקציהו, בקרבת התחנה כמדומה, ראיתי מכונית אחת, בודדת, ליד המדרכה. החשתי את צעדי, ובגשתי אליה, מצאתי בה אמנם כמה אנשים יושבים ומחכים.
– לתל-אביב? – שאלתי בעד החלון.
– לתל-אביב, 'הכנס! – ענה לי קול צלוּל, מלא, של אשה, כאילו היתה מצפה לי מכבר.
נכנסתי והתיישבתי במושב האחורי, ועם כך נסתלקה מלבי כל הרגשת העצבוּת המקננת באדם הנקלע למקום זר, בייחוד בליל חורף גשוּם מעין זה. כלי הרכב המסיע אותך ממרחקים הביתה, אוֹצר בו קורטוב מן החמימות והנעימות של הבית, בדומה הוא חלק ממנו. יותר מכן המונית הקטנה, שמיד יוצרת הרגשת שותפות בין הנוסעים השרויים בכפיפה אחת, שאפילו הם זרים זה לזה, מטרה אחת מאחדת אותם לשעה, להגיע הביתה. אני הייתי החמישי למניין. לצדי ישבו בחור ובחורה, דחוקים זו אל זה, שאת פניהם לא יכולתי לראות מפאת האפלולית. במושב שלפני, מן הצד, ישבה אותה אשה שענתה לשאלתי, אשה רחבה שהסיגה גם את גבול המושב הסמוך, ולראשה כובע בעל ציצת-נוצה ירוקה. בקוצר-רוחה אפשר היה להבחין על פי נענועיה של נוצה זו, בהפנותה ראשה מדי פעם כלפי החלונות, לימין ולשמאל. מן המושב הקדמי, שליד הנהג, נראה גבו של אדם בעל מגבעת ואדרת עם צווארון של קטיפה שחורה. הוא ישב ללא נוֹע והסתכל נכחו, ואף שלא יכולתי לראות את פניו, דומה היה בעיני משום-מה כאדם נכבד, אולי מפני שגם אחר-כך, כשחילופי-דברים שונים התנהלו בין הנוסעים, לא החזיר ראשו לאחור אפילו פעם אחת.
– איפה הנהג? – שאלתי.
– אינך מכיר את הנהגים? – ענתה האשה בעלת ציצת הנוצה, ועתה ראיתי כי פניה הרחבים, הבהירים, שאורו העמום של פנס-הרחוב הגיה אותם קימעה, היו מפורכּסים מאוד, צבע וורוֹד על הלחיים, והגבּות משורטטות בקו שחור, דק, קשתי. לא היו אלה פנים צעירים, אך טיפוחם וכן מלאותם ללא-קמט, שיווּ להם ארשת של חשיבות, בניגוד להמוניות של נעימת-דיבורה.
אף שברגיל הדיבורים בגנוּת הנהגים מאחדים את הנוסעים בדעה אחת, אמרה האשה הצעירה, שהיתה סמוכה על כתפו של בן-זוגה, בנעימה שקטה:
– בין כה וכה עלינו לחכות עוד לשני נוסעים.
קולה היה רך מאוד, שירי כמעט, כקולן של עלמות ענוגות שהחיים פּינקוּן ואין בליבן שום טינה עליהם או על האנשים. ניכר היה שלא איכפת לה אם ניסע עכשיו או בעוד שתיים-שלוש שעות, ובלבד שתהיה חוֹסה בזרועו של זה שלצידה, ואין הבדל בדבר אם כאן או בכל מקום אחר.
– בשעה כזו לא מחכים עד שהמונית תתמלא – אמרה האשה הרחבה והפנתה גבּה אלינו במשיכת-כתפיים.
אך ברגע זה תקע מישהו ראשו בחלון, ראש כביר, חבוש כובע גרב ירוק, וקרא בקול מגושם, שנשמע כנהמה:
– תל-אביב?
האשה נרתעה מעט, ובעוד רגע נתאוששה וענתה:
– תל-אביב! – וכלפינו: – עכשיו חסר רק עוד אחד.
– אין דבר, גברת, אני שווה שניים – אמר הלה ועם כך פתח בתנועה רחבה את הדלת ודחק עצמו פנימה מבעד לפתח, שלא הכילוֹ.
בכניסתו נתמלא כל חללה של המונית בגופו עצום-המידות, עד כי דומה היה כאילו דוב נכנס לתוכה. וכשנתיישב, כשהוא מפשיל את שולי מעילו העבה מכאן ומכאן, ועם כך פוגע בכתפיו ובמרפקיו באשה, שעתה נראתה הרבה פחות רחבה מבתחילה – נתנודדה המכונית תחתיו והשמיעה קול חריקה עמוּם מכוֹבד המעמסה.
– סליחה! – הטיל הלה אימרה משנשתקע במקומו, ולא היה ברור למי ולמה נתכוון בכך.
רושם גופו הכביר, שהוסיפו עוד על סירבולו האדרת והסודר הכרוך כמה כריכות סביב לצווארון, וכובע-הגרב העבה בעל שני הקצוות, המזדקר כצריח על ראשו – היה כה גדול, שהאשה שלידו הרחיקה עצמה ממנו ככל שיכלה ותהתה עליו בהשתוממות. הנערה הענוגה ניתקה לרגע מזרועו של בן-זוגה והרכינה עצמה מעט-קט לפנים והסתכלה בו בסקרנות גלוייה, כבפני חזיון זוֹאוֹלוֹגי נדיר, כשחיוך דק על שפתיה, ואף הבחור שלידה נפנה לעברו. רק האיש במושב הקדמי הוסיף להסתכל נכחו ללא נוע, כאילו היה חושש להפסיד משהו מנוחיותו, לאחר שכבש את המקום המיוחס שבמונית.
– כולם פה! למה לא זזים? – הכריז בעל כובע-הגרב בקול, ולמשמע משפט זה, פרצה הנערה הענוגה בצחוק לבבי שצלילו כצליל מטבעות-כסף מתגלגלות, והסתירה ראשה בחזו של בן-זוגה.
– מה זה מצחיק אותך גברת? – הפנה הלה את ראשו כנגדה. לפניו המגושמים, הכהים, בעלי לחיים מלאות עם ספיח-זקן של שניים-שלושה ימים, פּה בשׂרני ועיניים שחורות, נוצצות – היתה אותה הבעה שופעת מרץ וביטחה שאין לעמוד בפני חביבותה, אף שהיא מלבישה עצמה גסות לכאורה.
– אני רק סתם צחקתי… – אמרה הנערה במבוכה וביקשה את חסות מגינה.
– אולי באמת תקרא לנהג? – אמרה האשה בעלת ציצת-הנוצה.
– איפה הוא? – נענה הבחור ועם כך שירבּב ראשו מבעד לחלון וקרא החוצה – הי יענקל! מחכים לך! – ואחר גחן בחצי-גופו כלפי ההגה, לחץ עליו בידו והשמיע כמה צפירות.
– מן העבר השני של הרחוב נתקרב ובא בצעדים מדוּדים אדם בעל חליפה אפורה וצעיף צבעוני לצווארו, שהיה כנראה הנהג. השם:“יענקל”, שבפיו של בעל כובע-הגרב היה בו טעם לזילזול, הלם לא-במעט את מראהו האפור, המרושל, ואת פניו השׁחוּקים, המטושטשים כפניהם של רבים מן הנהגים, מחמת יגיעה, משא ומתן עצבני ובלתי-נעים עם הבריות, והכפיפה התמידית על ההגה.
– כמה אתם? – שאל הנהג משניגש למכונית.
– זה בסדר. סע כבר! – אמר בעל כובע-הגרב. ושוב עורר את צחוקה של הנערה, אך הפעם היה זה צחוק חרישי מאוד, ולא הגיע לאוזניו של הנהג.
הנהג נכנס אל מושבו, הגיף מאחריו את הדלת והחזיר ראשון לאחור.
– אתם משלמים בעד שבעה? – שאל משראה כי חסר אחד להשלים את המניין.
– מה זאת אומרת? – נרתעה האשה – בשעה כזאת אתה מחוייב…
– אני לא מחוייב שום דבר, גברת – אמר הנהג בהדגשת כל מלה.
– חבוּב – אמר בעל כובע-הגרב בקול רך ומתמשך – אתה לא רואה שאנחנו ממהרים? איפה הלב שלך?
– הלב שלו בכיס – השמיע דברו זו הפעם הראשונה, בן-זוגה של הענוגה, שישב לידי. קולו היה יבש, שברירי, והמלים מאמרו מתוך מורך-לב, כאילו נקטעו באמצע.
– תוסיפו כל אחד עוד חצי לירה ואנחנו נוסעים – שידל הנהג.
– לא חבוּב – אמר בעל כובע-הגרב בקול ממותק – זה לא יפה מצידך. אתה רוצה שנהיה עצובים?
למשמע הדברים האלה פרצה הענוגה בצחוק גדול, מבלי יכולת לעצור בה, ובן-זוגה לחצה היטב אל גופו, כאילו להשתיקה.
– כמה זה עד ראשון-לציון, חבר? – שאל שוב בעל כובע-הגרב.
– כמו לתל-אביב – ענה הנהג – ותוסיפו עוד חצי לירה וניסע כבר.
לאחר דין-ודברים ממושך נכנענו ושילמנו כפי דרישתו.
– תיקח ספיד, חבוּב – אמר בעל כובע-הגרב משזזה המכונית ממקומה – הבחורה שלי לא אוהבת כשני בא הביתה מאוחר.
ב 🔗
משיצאנו מתחומה של העיר, החלו הנוסעים, כדרך אנשים שנסיעה ארוכה לפניהם, עושים כל אחד מדור לעצמו, במובדל מן השאר, למיסב נוח ככל-האפשר. ראשון לכך היה אותו בעל כובע-גרב. תחילה הפעיר פיהוּק מופלג כיללה לחלל המונית. אחר המהם לעצמו, “צריך לישון קצת”, הפשיל את צווארון אדרתו עד למעלה מאוזניו, התקין יפה את חבישת הכובע לראשו, תקע ידיו בכיסי המעיל, הסמיך עצמו במכורבל אל החלון והפטיר " לילה טוב". “לילה טוב” – ענתה לו בקול חביב הנערה הענוגה, שכנראה לא חדלה לעקוב אחר תנועותיו, שעוררו בה בדיחות ואהדה. האשה הרחבה בעלת ציצת-הנוצה, אף היא השעינה עצמה אל החלון שמנגד, שיכלה את ידיה האוחזות בארנק על ברכיה ועצמה את עיניה. לפניה הרחבים, בעלי העפעפיים הארוכים, היתה עתה הבעה שליווה מאוד, חולמנית, כלפניו של ילד. הזוג שלידי המתיק-לחש עוד שעה קלה, אחר מיצעה עצמה הנערה בחיקו של הבחור, כשרגליה פשוטות אל הצד וראשה משוּקע בבית שחיוֹ, ובמצודד אפשר היה להבחין איך היה הלה מעביר מפעם לפעם שפתיו על שערה החלק או מטביען במצחה בנשיקה חרישית. האיש שבמושב הקדמי משך פעמיים-שלוש בכתפיו, כמחמת הקור, וראשו נשתקע ביניהן מעט יותר מבתחילה.
המכונית החליקה על פני הכביש, שהיה רחוץ עוד מגשמי היום, ופנסיה המישוּ את האפילה הלוך ודחה לפניהם, והיו מריצים לצדדים צללים ארוכים עד אין סוף של עמודי טלפון, גבעות ותלוליות, שנסוגו בקשתות רחבות מאוד לאחור; ואילו מעבר לתחום זה שררה חשיכה מוחלטת, מעובּה, ללא סימן של שמיים וארץ. בראשונה נתתי דעתי על הדרך, להבחין, על פי ציוּנים שאני שומר בזכרוני, היכן אנו עוברים, אך עד-מהרה נואשתי מכך. אותה חשכת-לילה היתה פּרוּשׂה על הכל, ואותם צללים ניסוֹטו לאחור, עד כי דומה היה שהעולם הולך-סובב סביבנו במעגל, חזור וסבוב וחזור. המהמורות שבכביש נדמו כשקעים עמוקים, והגבשושיות כּתּילים גבוהים, ומשונה היה שהמכונית אצה על פני כל אלה ללא תקלה. אחר הרהרתי בכך כמה נתקרבה באר-שבע למרכזה של הארץ. בשנים האחרונות. לפני קום המדינה היתה הדרך אליה ארוכה מאוד, כעין מסע לארץ אחרת, הכרוך בהתכוננות מרובה, באריזת כלים וצידה, בהצפּנת נשק במימיות, בסכנות נפש, ואילו עתה נוסעות לשם מכוניות בכל שעה ושעה ואלו הן נסיעות של חולין, ללא כל רטט בלב. אחר נזכרתי שדברים אלה כבר אמרתי לעצמי כמה וכמה פעמים בנסיעות קודמות, והם מן הדברים הנדוֹשים שאין בהם כל חידוש. אמנם כן, אמרתי, אין בהם חידוש, אבל חשיבות יש בהם ולבנו גס בהם מפאת ההרגל. לפנים היה שם “באר-שבע” מעלה זכר ימים קדומים, אברהם, יצחק, הבארות אשר חפרו ואשר סתמו הפלישתים. אחר-כך – מראה רחוב פּרוּז של אבן ובדוּאים שולפי-חרב ורוחות שרב נושאות אבק מדבּר. היום ניטשטשו אותם זכרי-דברים מפני תושביה החדשים ובתיה החדשים שמחקו עקבות הזכרונות הישנים ולא השאירו להם שריד לבד כמה בניינים ערביים. אף-על-פי-כן, אמרתי, גם היום מיוחדת באר-שבע מכל העיירות, לפי שעיקר הווייתה הוא המדבר המקיף אותה, שהיא נושמת יום ולילה את רוחותיו ואת האבק שמעלות מכונות-המשא הנוסעות בדרכים לסדום, למכתשים, למחצבים ולאילת. אבק זה נספג אפילו בכלי נשימתם של אלה שתמול-באו והוא מאַפּר את פניהם. עם כך עלתה במחשבתי הפגישה שהיתה לי לפני שעה, ונזכרתי בדברים רבים שהיה בדעתי לאמרם ולא אמרתי. אחר מיעטתי את חשיבותם כדי לא לצער את עצמי. סילקתי מחשבות רעה מלבי והגיתי במסיבת-הרעים שוודאי עוד אספיק להגיע אליה. העברתי לעיני אחד לאחד את אלה שיהיו בה, וראיתי שמסיבה נאה היא זו, כי איש מבאיה אינו עשוי להעכיר את רוחי בנוכחותו. נעים יהיה להגיע לשם כשהכל כבר שתויים מעט ואין משמעת הנימוסין כּוֹבלת את לשונך ואת הליכותיך. המחשבה על היין העבירה חמימות בגופי. עצמתי את עיני ומראות של גביעים, מנורות וספות מרופּדות, רדפו זה אחר זה ואחר-כך נתמזגו יחד למעין אולם גדול של עמודי שיש, מוצף אור, ועלמות בשמלות ארוכות שטות בו בשורה ארוכה מאוד, ארוכה לאין סוף, עד ששקעו גם הן בחשיכה.
כמה זמן הייתי שרוי כך בתנומה ואיזו דרך עברנו – לא ידעתי. אך במדומדם, בעוד עיני עצומות, שמעתי דיבורים שהמלה “גשם” היתה נשנית וחוזרת בהם, וכשפקחתין – ראיתי והנה החלונות שטופים מים ושני המגבים שלפני הנהג חגים אילך ואילך ברחש חד-גוּני, ובחוץ אי-אפשר היה לראות דבר מפאת מסכי הגשם הקולח שפעים-שפעים. אפילו מחוז האור שלפני הפנסים נצטמצם עד מאוד ונראו בו רק סילוני המים המרטיבים את השמשה ללא-ליאות ומתנפצים לרסיסים על פני הכביש, קרוב. המכונית הבקיעה בעדם בדי-עמל והאיטה את מרוצה.
– איזה מַבּוּל! יה-אַללה יה אַללה! – קרא בעל כובע-הגרב בהצמידו את חטמו אל החלון.
– ממש שיטפון! – אמרה האשה בהתפעלות והידקה את שולי מעילה לצווארה.
– הבט, וילי, איזה גשם נוצץ! – אמרה הנערה שישבה עתה במזוּקף, גחוּנה מעט לפניה, והסתכלה במטר המואר על ידי פנסי-המכונית.
– יפה, אבל לא כל כך נעים – אמר הבחור בנעימה יבשה.
הנהג מחה את האדים שכיסו את השמשה שלפניו במטלית יבשה ואמר:
– הפעם השניה היום שאני נוסע בגשם כזה. גם בבוקר התחיל גשם עצום בבת-אחת, בדיוק במקום הזה.
– היכן אנו נמצאים? – שאלתי.
– קצת אחרי שובל – ענה הנהג – בבוקר היה גשם עוד יותר גדול, אבל אפשר היה לראות, עכשיו אי-אפשר לראות כלום.
– גשם זהב. שווה מיליון! – אמר בעל כובע-הגרב מבלי להתיק עיניו מן החלון – מפריח את השממה!
מליצה מעין זו מפיו של בחור מגושם כמותו, הייתה כה בלתי צפוייה, שאי-אפשר היה שלא תעלה חיוך על פני יתר האנשים.
– אתה מדבר עברית מצויינת! אמרה האשה במעין מחמאה לילד שפלט דברי חכמה.
למה של אדבר עברית מצויינת? – נפנה אליה הבחור בהרעמת פנים – אין לי פרצוף כזה?
לא, אדרבא! אני רק שמחתי לציין את הדבר! – אמרה האשה.
חשבת שאני עולה חדש? – אמר הבחור.
הו, לא, לאֱ – אמרה האשה.
חברי הכנסת יכולים ללמוד אצלי עברית. הם מדברים עברית שזה גועל נפש! עיקם הבחור את שפתיו הבּשׂרניות,
אתה צודק. זה באמת נכון – אמרה האשה.
הייתי שולח את כולם לבית-ספר! אלה הם נבחרי העם?
עתה, זו הפעם הראשונה, הפנה האיש במושב הקדמי את ראשו לאחור, לראות את הדוֹבר. לפניו היתה ארשת אטוּמה, מסתייגת, של אדם שמעמדו נכבד משל יתר האנשים שהמקרה זימנו למחיצה אחת עמהם.
אתה מהנגב? – שאלה הנערה, שבעל כובע-הגרב עורר בה סקרנות יתרה במשך כל זמן הנסיעה.
כן ולא, גברת – הפנה עתה הלה את כל גופו המסורבל לעברה – חמישים אחוז כן חמישים אחוז לא.
– מה זאת אומרת? – צחקה הנערה.
זאת אומרת שאני עובד בנגב, אבל הבחורה שלי בראשון. הלב מחולק אצלי לשניים, חצי וחצי – אמר הבחור בחיוך שהקסים, כנראה, את לבה של הנערה כי היא נענתה לו בחיוך מלא אהדה.
איפה את עובד? – שאל בן-זוגה של זו, המכוּנה וילי.
כוּרנוּב. שמעת פעם על מקום כזה?
זה בדרך לסדום נדמה לי, לא? – אמר הלה.
זהו. קלעת למטרה. בדיוק – אמר בעל כובע-הגרב.
לפני חודשיים הייתי אצלכם – אמרה האשה בעלת ציצת-הנוצה, כלאחר-יד.
באמת? – שאל בעל כובע-הגרב בתמהון מופלג – לא ייתכן, איך זה לא ראיתי אותך?
עובדה – אמרה האשה.אַת אולי אשתו של המהנדס ניסימוב?
– לא… – צחקה האשה – אני רק זמרת. שמי אַה! – קרא מעל כובע-הגרב ועם כך הוציא את ידו מכיס מעילו והושיטה לעומתה – נעים לי מאוד. שמי בּוּבּלה.
למשמע השם הזה פרצה הנערה שוב בצחוק גדול, ואמנם משוּנה ביותר היה כי בשם בּוּבּלה יכוּנה בחור עב-גוף ורב-מידות כמוהו.
אני מצטער מאוד שהחמצתי את ההזדמנות לשמוע את קולך הערב – אמר בּוּבּלה בשפה נמלצת, שעל-פי חיוכה של הזמרת ניכר כי נעמה לה מאוד – בדיוק באותו ערב עבדתי על הבּוּלדוֹזר. כן, גם לי היתה הרגשה כזאת – אמרה הזמרת – על-כל-פנים שמחתי שגם אני יכולה לתרום משהו לעובדים בערבה. הלא אתם מבודדים שם מכל העולם!
פשוט רחמנות! - אמר בּוּבּלה בקול עבה ולגלגני.
בכל זאת – אמרה הזמרת – לא כל אחד מוכן היום לעבוד במקום מרוחק כל-כך ובתנאים כאלה…
מה את רוצה להגיד לי, גברת – טען בּוּבּלה – שאלה שועבדים בנגב הם אידיאַליסטים?
אני חושבת שכן… – אמרה הזמרת.
איפה את חיה, גברת! - ליגלג בּוּבּלה – אלה שעובדים בדרך לסדום מתחלקים לשני סוגים? סוג אחד שעובד מפני שאין לו ברירה אחרת, אלה הם העולים החדשים, וסוג שני שמרוויח הרבה, אלה אנחנו.
כמה אתה מרוויח? – שאל וילי.
שישים לירה בחודש מורידים לי מס-הכנסה, עכשיו תעשה חשבון כמה אני מרוויח!
–לא מעט! – אמר בטח! אתה חושב שאחרת הייתי הולך לשם? ארץ אוכלת יושביה! בקיץ שם גהינום! היית פעם בסדום?
– אנחנו פעם ראשונה בנגב. זהו טיול ירח-הדבש שלנו! – אמרה הנערה בבת-צחוק.
– אה! – קרא בובלה – אם כן מזל טוב! מזל טוב! מיטב איחוּלי מקרב לב! – והושיט יד לנערה.
– ליזה שמי – שמחה הנערה להיכּרות זו.
– בּוּבּלה.
– וילי.
– בּוּבּלה. נעים לי מאוד. אתם מתל-אביב?
– מחיפה – ענתה ליזה – וילי לומד עכשיו בטכניון.
– נעים מאוד – אמר בּוּבּלה – תמסור דרישת-שלום בשמי לרב-אלוף דוֹרי.
למשמע השם הזה הפנה האיש מן המושב הקדמי את ראשו לאחור בפעם השנייה. אך מיד חזר וישב כבתחילה, ללא נוע.
– אתה מכיר אותו? – שאל וילי את בּוּבּלה.
– אני מכיר אותו כשהיה עוד דוסטרובסקי – אמר בּוּבּלה.
– מן ההגנה? – שאלה הנערה.
–בערך. עליה בי"ת. קפריסין. אוֹשן ויגוּר.
שמות אלה, שהוזכרו כציוני-דרך של תולדות-חיים ואף של תולדות תקופה רבת הוֹד, הטילו לרגע שתיקה של יראת-כבוד. הזמרת נסתכלה בו עתה מדיסטאַנץ, כמי שעומד לפני מצבת-זכרון.
– כן כן. היו ימים – אמר בּוּבּלה באנחה – איפה הימים ואיפה אנחנו?
– היית בפלמח? – הוסיפה הנערה לשאול.
– קצת – אמר בּוּבּלה דרך-ענווה.
– אתה לא ירושלמי? – שאל הנהג כשהוא נושא עיניו מתוך הרגל אל הראי שמעל לראשו.
– נכון, חבוּב. איך אתה יודע את זה? כתוב לי על הפרצוף?
– לא היית שם בזמן המצוֹר? – הוסיף הנהג.
– אתה צודק. הייתי גם בזמן המצוֹר.
– זהו. כשאמרת ששמך בּוּבּלה היה לי רושם שאני מכיר אותך. ראיתי אותך בעטרה כמה פעמים – אמר הנהג.
– אבל עכשיו אתה מסודר די טוב – אמר וילי, וכאילו ביקש בזה למחות את רושם הדברים הקודמים ולעמעם את זוהר עברו של בּוּבּלה.
– בהחלט. אין מה להתאונן, אין מה להתאונן! – אמר בּוּבּלה.
– כל אלה שהיו פעם בפלמח הסתדרו לא רע – אמר וילי, כמו לאשר איזו הנחה שהוא מחזיק בה זה מכבר.
– למה שלא יסתדרו? – אמר בּוּבּלה – היום כל אחד דואג לעצמו. רוצים לחיות טוב – זה הכל! אם לא היו משלמים לי עשרים לירה ליום, אתה חושב שהייתי הולך לנגב?
– בכל זאת – אמרה הזמרת – גם היום יש נוער טוב שמוּכן לעשות משהו למען הארץ, ובלי שכר.
– איפה! – קרא בּוּבּלה.
– אני מכירה הרבה כאלה – אמרה הזמרת.
– יש, יש גם כאלה – תמך בה וילי.
– תראו לי אחד מהם – אני מעמיד אותו בראש מצבת-הזכרון לחללי מלחמת השחרור! – אמר בּוּבּלה – לכביש סדום באו פעם חמישה-עשר סטודנטים מהאוניברסיטה להרים את המוֹראל ולשמש דוגמה לחלוציות בשביל העולים החדשים. בחורים טובים, בחיי. כעבור שבוע התנדפו כולם, אחד אחד, והמרוקנים עושים צחוק מהם עד היום! היום זה לא מה שהיה!
– מוזר הדבר שדווקא אתה מדבר כך – אמרה הזמרת.
– זהו המצב! – אמר בּוּבּלה – כמו שאַת רואה אותי, גברת, אז כבר שלוש פעמים בדרך לגן-עדן. פעם אחת כשקיבלתי לטיפה מאַלה של אנגלי על אושן ויגוּר, פעם שנייה כשנפצעתי בשיך-ג’ראח ופעם שלישית כשהג’יפ שלי התהפך בכביש בוּרמה תחת מטר של כדורים. זה לא הפחיד אותי. הייתי מוכן לתת את החיים בשביל חבר שלי. היום אני לא מוכן לנקוף אצבע בשביל אחרים. שום דבר אני לא עושה בלי כסף. ככה זה. היום כל אחד דואג רק לעצמו.
בפעם השלישית החזיר האיש מן המושב הקדמי את ראשו לאחור, ועתה היה זה כאילו בהבעה חמוּרה של תוכחה.
דבריו האחרונים של בּוּבּלה השאירו מועקה באויר, מעין המועקה המשתררת בחדר לאחר שמישהו מגיף אחריו את הדלת בכעס. יתר על כן, הרגשה של אי-נעימות נתלוותה לכך, כי הבחור בעל כובע-הגרב הספיק להתחבב על הנוסעים ואף לעורר בהם אותה הרגשת גאווה המתעוררת תמיד למראה הבחורים שכל הופעתם והליכותיהם הם סמל לתקופת זוהר שחלפה. גאווה זו נפצעה עתה ואי-אפשר היה לסלוח למי שגרם לכך. אותם דברים של גנאי שאנו אומרים אלפי-פעמים עד שנשגרו כפזמון אל לשוננו – קשה לנו לשמעם מפי אלה שעצם מציאותם בעולמנו מכחישה אותם. דומה היה הדבר כאילו לאחר שפנה זוהרו של בּוּבּלה, אפילו חולל באכזריות בידי עצמו – נותר העולם בכיעורו ועצבות נשתלטה עליו.
הגשם נתגבר והלך עד כי נשפך קילוחים-קילוחים על הגג וכנגד השמשות, ולפלא היה איך המכונית מבקיעה בעדו במירוֹצה, הזהיר אך הבטוח. “גשם זהב” – אמר בּוּבּלה בהצמידו מצחו לשמשה – “כבר שנים לא היה גשם כזה בנגב. יבוּל טוב יהיה השנה”. הזמרת התכנסה במעילה ונסתכלה לעברה, כאילו הפנתה עורף לשכנה בשל דברי הכפירות שלו. וילי נשען לאחוריו כמנסה לנמנם. ליזה היתה רכוּנה לפניה וכף ידה תומכת בסנטרה, עיניה היו פקוחות לרווחה ונראה שהיתה מהרהרת. ביקשתי שוב לעצוֹם את עיני ולהתמכּר לאותה תחושה של נעימות שהייתי שרוי בה בחלום-לא-חלום, בטרם נתעוררתי. מַשק הגשם החדגוֹני נתלווה כזמר לרחש גלגליה של המגונית, והיה בו כדי להפיל תנומה, או להשכיח כל מחשבה.
ג 🔗
איש לא הבין איך היה הדבר. הגשם נפסק ואילו מתחת לגלגלים נשמע קול שקשוק מוזר, אחר-כך חרחור ונשיפה של המנוע, המכונית נתרתעה כדי-רגע פנים ואחור, פּנסיה כבו ואחר נעצרה ונשתתקה.–מה קרה? – נבהלה הזמרת וכולנו נפנינו לכל צד להסתכל על סביבנו.
הנהג לא ענה, אלא סיבב את מפתח התידלוק, ולחץ על דוושת-הדלק. שוב נשמע חרחור יבש ונפסק. הוא ניסה בשנית, משך ולחץ פעמים מספר כשכולנו עוקבים אחר מאמציו, אך ללא הועיל. המנוע היה משוּתק לחלוטין.
– קח ראֶוואֶרס, חבר, קח ראֶוואֶרס! – קרא בּוּבּלה כשהוא גוחן עליו מעל המסעד.
אך כשהודלקו הפנסים שוב, הוּכּינוּ בתדהמה למראה המצב האומלל בו היינו שרויים: כל רצועת האור היתה אגם מים שקצהו לא נראה, ומשפתח בּוּבּלה את הדלת שלידו השמיע צעקה: “לכל הרוחות! המים מגיעים עד הברכיים!”
– זהו – אמר הנהג בהניחו את זרועו על ההגה ובהסבו גופו אלינו – אתם יכולים לשכב לישון. המים נכנסו למנוע.
איש מאתנו לא אָבה להאמין כי כן הדבר.
- אבל מה זאת אומרת… – קראה הזמרת.
– זאת אומרת שאנחנו לנים פה הלילה, גברת – אמר הנהג בשלווה גמורה.
– זה לא יתכן… – אמר וילי.
– אתה צריך לנסות לפחות, הרי אי-אפשר שנישאר כל הלילה במכונית – אמר האיש מן המושב הקדמי.
- מה עשית, חבוּב? מה עשית? – געה בּוּבּלה בקול בכי ועיקם את פניו בהעווייה איומה – יש לי יום אחד חופש אחרי חודש שלא הייתי בבית! מה תגיד הבחורה שלי?
– אני מצטער מאוד – אמר הנהג בשהוא נסמך בנוֹחוּת אל הדלת – גם לי מחכה בחורה בבית.
אדישותו של הלה הרגיזה יותר מכל.
שמע נא, אדוני – קראה הזמרת – אני מוכרחה להיות עוד הלילה בתל-אביב, אתה לא יכול לשחק בנו בצורה כשזאת!
את צודקת גברת – ענה הנהג.
שילמנו לך עד תל-אביב ולא עד חצי הדרך – קרא וילי.
גם אתה צודק – אמר הנהג.
אתה גאון, חבוּב! – אמר בּוּבּלה – לא ראית שאתה נכנס לתוך מים?
ראיתי – אמר הנהג – אבל קצת יותר מדי מאוחר.
זה חוסר אחריות מאין דוגמתו! – רטנה הזמרת.
מה את רוצה שאעשה, גברת? שאקח אותך על הידים לתל-אביב? – אמר הנהג.
על-כל-פנים אתה חייב לעשות משהו! תנסה לתקן את המוטור, או אינני-יודעת מה…
אַת מבינה מה זה שהמים נכנסים למכונה או שאַת לא מבינה? אמר הנהג.
זה לא מעניין אותי. אתה הנהג ולא אני! – אמרה הזמרת.
אַת רוצה את הכסף שלך בחזרה? בבקשה! – פתח הנהג את קופתו.
אינני רוצה שום כסף! עלי להיות בתל-אביב עוד הלילה, זה הכל!
גברת – אמרה ליזה – אבל מה אַת רוצה ממנו, אַת רואה שהוא לא יכול לעשות שום דבר.
אם כן לא צריך היה לנסוע, אם ידע שהוא עלול לשקוע במים. חייב היה להזהיר אותנו.
שמע מוֹתק – אמר בּוּבּלה – אולי אנחנו מנסים לדחוף את המכונה אחורה ותנסה שוב להניע? ניסע לפחות חזרה לבאר-שבע!
– לא תזיז אותה – אמר הנהג – המים מגיעים עד הפּנסים.
זהו אַבְּסוּרד גמור, שנשב כאן כל הלילה, בקוֹר הזה, באפס מעשה – אמר האיש מן המושב הקדמי, כשהוא פונה אלינו.
– אולי יעבור איזה אוטו-משא במשך הלילה, תוכלו לעלות עליו – מצא הנהג פתח-תקוה לנוסעיו.
– ואוטו-משא יוכל לעבור כאן? – שאל וילי.
– אני חושב שכּן – אמר הנהג – המים לא כל –כך עמוקים…
– איזה אוטו-משא יסע בדרך הזאת בשעה כל-כך מאוחרת… – ארה הזמרת.
– איפה משה רבנו, איפה? – זעק בּוּבּלה מן המיצר – שיעביר את בני-ישראל ביבשהֱ
– אתה יליד הארץ? - שאל האיש מן המושב הקדמי, שנעשה עתה ידידותי יותר מבתחילה.
- דור שני! אמר בּוּבּלה בגאווה.
– מה שם משפחתך? – שאל האיש.
- אברמוב.
אברמוב… – חזר הלה על השם, אך נראה שהשם לא אמר לו הרבה.
– אתה לא מסולל-בּונה? – שאל בּוּבּלה.
– לא – ענה האיש – ממשרד העבודה, נחוּמי שמי.
– זהו, ראיתי אותך במשרד מע"ץ בבאר-שבע – אמר בּוּבּלה ועם כך פנה שוב לנהג – מה יהיה הסוף, יקירי?
– אין מה לעשות – אמר הנהג.
– לי-לה טוב! – הכריז בּוּבּלה והשקיע ראשו בצווארון אדרתו – תעיר אותי כשתגיע היוֹנה ועלה-זית בפיה!
– איזה מין סידור… – מלמלה הנערה בהתפנקות.
– אין דבר, גברת – המהם בּוּבּלה ממעמקי אדרתו – תארי לך שאַת בספינת טיול, לא כל זוג זוכה לזה בירח-הדבש!
– אָיוֹם! – רטנה הזמרת ונרעדה בכתפיה.
– להישאר תקוע בתוך המים באמצע הלילה – בנגב… – הפטיר האיש מן המושב הקדמי וחזר לשבת כבתחילה.
בּוּבּלה היה מיושב בצורה מעוקמת, ראשו מקופל לו אל חזהו, כמבקש להפיק טובת-הנאה מצב-ביש זה שאין טעם להתריס נגדו, וכדרכן של נפשות פשוטות, נרדם מניה-וביה והודיע על כך בנחרה מזעזעת. נחרה זו פעלה על הזמרת להגביר את רוגזה. היא זרקה בו מדי-פעם מבטים של שאט-נפש, אחר הוציאה ממחטה מארנקה וגרפה בו את חוטמה – דרך מחאה תוקפנית – והפנתה ראשה אל החלון להביע מורת-רוחה מכולנו. בני-הזוג היו מתלחשים ביניהם, ונראה שיותר משהיו אלה לחשי-אהבה – היו אלה לחשי-ריב, כי נעימתו של וילי היתה של תרעומת ומרירות, וליזה השתדלה להרגיעו. האיש ממשרד העבודה היה מסתכל נכחו, כבשעת הנסיעה, והיה מצפה, כנראה, להתגשמותו של הסכוי, שתעבור איזו מכונית-משא ותיקחנו עמה, אם לתל-אביב ואם לבאר-שבע. הנהג עצמו הטיל ראשו לאחוריו, על מסעד המושב, וניסה לנמנם.
– אבל איך אפשר שבן-אדם לא יראה לאן הוא נוסע! – הפריעה פתאום הזמרת את הדממה.
– הכביש חלק, גברת… – אינפף הנהג בשוויון-נפש גמור ובעינים עצומות – אי-אפשר לראות איפה יש מים ואיפה אין…
ובכל זאת אתה היחידי ששקעת כאן! – המשיכה הזמרת בטענותיה.
תאמיני לי – המהם הנהג – שאני מצטער על זה יותר ממך… בשבילי זה הפסד של כמה מאות לירות… לכל הפחות…
– כבר השלמתי עם המחשבה שלא אגיע לאותה מסיבת-רעים שכל-שכך השתוקקתי להיות בה, אך לעומת זאת נזכרתי בדברים רבים ללא-ספור שהכרח לי לעשותם בבוקר ושאינם סובלים כל דיחוי. ככל שנתארך הזמן, וללא כל שינוי במצבנו, גברה עצבנותי. הן באמת אשמתו של הנהג היא, אמרתי, שלא נזהר בנסיעתו, שאלמלא כן אפשר היה לפחות לחזור לבאר-שבע, אלא שהנהגים, תשוקתם האחת היא להגיע מהר לתחנתם… מכאן ריבוי התאונות המתארעות בארצנו, ששיעורן גבוה מבכל העולם… נהגים אלה צריך ללמדם פעם לקח… הרי לך צחוק הגורל – לשקוע במים באחד האזורים השחוּנים שבארץ, שגשמים של ממש פוקדים אותם רק אחת לכמה שנים.
הצטנפתי במעילי והחלטתי לחשוב על כמה עניינים הטעונים דיון כדי שלא לבטל את הזמן, אם גזירה היא שנשהה כאן כל הלילה. אך משהתקנתי את עצמי לישיבה נוחה יותר, החל שוב לרדת גשם. תחילה במדוּלל ובמרוּוח, ואחר התגבר והלך, ונעשה למטר שוטף, שוֹקקני. מפעם לפעם הבריק הברק ולצליפות אורו נתגלה לנו שוב אותו חזיון מבעית של אגם-המים שמפאת החשיכה נדמה רחב וגדול משהיה, שבו היינו שרויים.
– מה זה, אנחנו שטים! – קרא הליזה.
ואמנם, בשל האדווה שנוצרה בשלולית והגלים הקטנים הרצים כנגדנו, דומה היה כאילו המכונית אינה עומדת על מקומה כי אם שטה קדימה. הנהג פקח את עיניו, הדליק את הפּנסים ונסתכל החוצה על סביבותיו. הגיחוך שבמצב נמחה לחלוטין מפני חשש הסכנה.
– המכונית עלולה עוד להתהפך! – העיר האיש ממשרד-העבודה.
– היא לא תתהפך. אין פה שום זרם – אמר הנהג, אך הפעם היתה נימה של חשש בקולו. הוא פתח את הדלת שלידו, הסתכל ואמר – נדמה לי שהמים עלו קצת…
– המים ייכנסו לתוך המכונית! – הרתיע וילי ממקומו.
– תעשה משהו, בן-אדם, תעשה משהו! – התפרצה הזמרת.
לקולה נתעורר בּוּבּלה משנתו, המהם “מה זה, שוב גשם?” הזדקף מעט, וכשראה את שנעשה בחוץ אמר:
– האוניה שלך טובעת, קפטן! – ופתח גם הוא את הדלת עד ששבטים של מטר חדרו פנימה והצליפו על פניהו.
– המים עולים! – הודיע משהגיף את הדלת – כל הנוסעים – אל הסיפון העליון! יש חגורות-הצלה, קפטן?
הדברים לא עוררו שום צחוק. ההתרגשות אחזה בששת הנוסעים כאחד והכל השמיעו בערבוביה משפטים של חרדה, תרעומת, רוגז ובקשת עצה, אך בכל אלה לא היה דבר אחד להועיל. קולות הדוברים נתבּוללו עתה בקול המטר היורד.
– אולי ידוע לך איפה אנחנו נמצאים, קפטן?
– ומה יצא לך אם תדע? יש בטח איזה יישוב בסביבה, אבל איך תגיע לשם? – אמר הנהג.
הגשם נתגבר כל-כך, עד כי דומה היה שהוא מציף את המכונית מכל עבריה, ובה-בשעה חדרו המים גם בסדק שבין המדרס לדלת. הזמרת נראתה מוחה דמעות מעיניה.
– אין ברירה, רבותי – הכריז בּוּבּלה – נצטרך להתפשט ולשׂחוֹת לחוף. עשרים מטר מאחורינו הכביש יבש. נוכל לעמוד שם בשקט ולחכות עד שיאיר היום!
אם כי עצה זו, פרט לתבלין הליצנות שבה, נשמעה הגיונית ביותר – הנה הסיכוי שנעמוד בחוץ חצי-לילה, הפקר למטר ולקור, לא שובב את לבנו יותר מן האפשרות שנהיה שקועים במים עד צווארנו בתוך המכונית פנימה. למרות שידיעה כי על אם הדרך הראשית אנו נמצאים, ולא הרחק ממקומות-יישוב, חשתי כמי שמיטלטל בסירה בלבב-ימים. כבר החלטתי בלבי שיהיה אשר יהיה, מוטב להישאר במכונית ולמסור עצמי לחסדה של ההשגחה מאשר לקפוץ לתוהו-ובוהו זה שבחוץ. אך בו ברגע, כמעשה נס, נגלתה לעיני מרחוק, מימין לדרך, נקודת אור, שהיתה מנצנצת במעומעם וכבה, מבעד לרשתות המטר.
– יש פה יישוב, לא רחוק – הודעתי.
– איפה? – קרא בּוּבּלה ונסתכל החוצה.
– הנה שם, אתה רואה אור? – הצבעתי לו לעבר אותה נקודה זערערה, מטושטשת, שנראתה כצפה במצולה.
– חי אַללה הרחום והחנון! – קרא בּוּבּלה בראותו את נקודת האור, אך מיד נטש לשון מבודחת זו ופנה ברצינות אל הנוסעים: “רבותי, אין טעם לשבת ולחכות כאן עד שהמכונית תתמלא מים. נצא החוצה ונתקדם לעבר האור. זה לא רחוק ביותר כפי שאני משער”.
ועם כך, נתכּוֹפף לחלוֹץ את נעליו מבלי לחכות לתשובתנו. בעוד אנו תוהים עליו ותמהים אם נעשה כדוגמתו או לא, פתח את הדלת, פשט רגל יחפה החוצה, ומשטבלה במים צווח: “קררר!” אחר החזירה פנימה, הפשיל את מכנסיו עד למעלה מברכיו וכמי ששׂם נפשו בכפו – יצא החוצה אל המטר.
– מטורף! – הפטירה הזמרת.
האיש ממשרד-העבודה העלה חיוך חיוור על פניו ואמר"
נדמה לי שאין לנו ברירה אלא ללכת בעקבותיו…
– בוא וילי, נצא – אמרה ליזה, במושכה בזרועו של בן-זוגה – אין טעם לשבת כאן.
– לאן נצא? אַת רוצה להתקרר ולחלות? – אמר הלה בקול נרגז, ואף כי רוגזו היה מופנה לעבר הנהג, דומה היה שבת-זוגו נעלבה מנעימת דבריו.
– אני לא אצא מכאן ואפילו העולם יתהפך! – הצהירה הזמרת, כביכול אמרה: אם מתה אנכי – יחוּל הדם הזה על ראשו של הנהג.
עד שאנו שוקלים בינינו אם נצא או לא, אם מיד או לכשייפסק הגשם – חזר בּוּבּלה, הכניס את מחצית גופו למכונית כשהוא שטוף מים ואמר:
– רבותי, למה אתם מחכים? עשרים צעד מאחוריכם יבּשה, גם הגשם לא נורא! חבר! – פנה אלי – אתה מפחד להרטיב את הרגליים? לא תמות מזה! וגם אתם – פנה אל הזוג הצעיר – מוטב שתבלו את ירח-הדבש באוויר החופשי מאשר מתחת לפני המים! – ואל היתר:
– קומי גברתי, תהיה לך עוד הזדמנות לתת קונצרט הלילה! אדון נחוּמי, אני מחכה להוד-מעלתך… וגם אתה, חבוּב – פנה אל הנהג – תשאיר את המכונית ובוא, בין כה וכה היא מחוסלת!
– אני אינני יוצאת! – הודיעה הזמרת.
– גברת… – אמר בּוּבּלה בקול תחנונים נלעג – עשי זאת למעני… תארי לך איזה צער ייגרם לקהל המעריצים שלך כשייוודע להם שטבעת בתוך שלולית של מי ברכיים…
– לא ולא – אמרה הזמרת – אתם יכולים לצאת. אני אשאר פה לבדי.
– גברת… – הוסיף בּוּבּלה לשדלה – רחמי עלי, אם אַת לא מרחמת על עצמך… אני מפיל תחינתי לפניך…
אך הזמרת לא ענתה ובּוּבּלה החווה תנועה של יאוש לעומתנו.
עד כה ועד כה החילותי אף אני לחלוץ את נעלי, והאיש ממשרד-העבודה פתח ללא-אומר את הדלת שלידו, וכדרכם של רבים מאנשי-המעשה, שבעתות כתיקנן הם מהדרים בכבודם ונזהרים לגופם, אך יודעים לקבל עליהם גזר-דינו של הכרח בשעת-דחק – פשט רגליו החוצה והחל משטשט במים, במנעליו ובמכנסיו, לאחורי המכונית, אל מעבר לשפתה של השלולית.
– בוא וילי, נצא – חזרה והפצירה ליזה בחתנה.
– ליזה, אנחנו נשארים פה! – הודיע וילי.
– למה, וילי? – אמרה ליזה בעצבות, שנימה של כלימה היתה שזוּרה בה.
– בוא כבר, וילי! – התערב בּוּבּלה בויכוח משפחתי זה – אוויר נהדר בחוץ!
– שום דבר לא יקרה לנו אם נשאר כאן – אמר וילי – זהו שגעון לעמוד עכשיו בחוץ תחת הגשם!
משני הרגשות שביניהם נקלעה ליזה, רגש ההערצה כלפי בחור אַלים זה, שהיה מופת של אומץ ורוח-נכונה, ורגש החובה הקושרה לחתנה – גבר כנראה הראשון. היא התרוממה ממוֹשבה, ובפסחה על וילי, דחקה עצמה לעבר הפתח. “ליזה, אַל תצאי, אני אומר!” – ניסה עוד הלה לעצרה. אך היא לא שתה לבה אליו, ומשהגיעה לדלת, תפסה בּוּבּלה בזרועותיו, ובהתעלמו ממחאותיה הנמרצות, נשאה עמו לאחורי המכונית.
– חטף אותה ממך! – צחק הנהג לעברו של וילי, שישב נזוּף, ללא-ניע, ונראה כחוֹרש מחשבות נקם.
הפשלתי את מכנסי, פשטתי רגלי למים ושמתי פני לאותו כווּן בו הלכו קודמי. כפות רגלי חשו באַספלט הקר והמחוספּס של הכביש, אך הגשם לא היה נורא כפי שנראה מבעד לחלון המכונית, ואף השלולית לא רחבה כל-כך. מעבר לשפתתה, במקום שהכביש היה גלוי, עמדו כבר מר נחוּמי וליזה, מנערים עצמם מן המים ללא-הועיל, ובהגיעי אליהם, שמעתי את בּוּבּלה אומר: “תיכף תראו אם אני לא גורר הנה את הזמרת ההיא. יש לי נסיון במַשׂאוֹת כבדים ממנה”. ופה חזרה אל המכונית.
– לא נורא כל-כך – אמרה ליזה בהדיחה את המים מעל פניה בכפות ידיה.
– לא, לא נורא – אמרתי בנעלי את נעלי הרטובות.
נחוּמי התהלך אנה ואנה כמבקש מפלט מן הגשם, ובנשאו עיניו אל נקודת האור הרחוקה אמר:
– מי יודע אם נוכל להגיע לשם.
– נגיע – אמרתי – יש וודאי איזה כביש או דרך-אבנים המובילים לשם.
עם כך שמענו צווחה “הנח לי! אין לך כל רשות”… ובהפנותנו ראשינו לעבר המכונית, נגלה לעינינו מחזה, שעל אף מצבנו העלוב, עורר בנו צחוק רם: בּוּבּלה עמס על שכמו את גוש הבשר הגדול בדמות האשה בעלת ציצת-הנוצה, ומבלי שים-לב לצווחותיה, החל מתקדם עמה לעומתנו. אחריו במרחק כמה צעדים, שטשט במים וילי, במכנסיו ובנעליו, וידיו בכיס מעילו.
– זהו – פֹרק בּוּבּלה את המשא מעל שכמו כשהוא נושם ונושף בכבדות – עכשיו גברתי, אַת בטוחה. המדינה לא יכולה להרשות לעצמה לאַבּד אוצר יקר כמוך.
– מטורף, מטורף לגמרי – רטנה הזמרת בחוסר-ישע.
– גברתי, תודי לי על שהצלתי את חייך – אמר בּוּבּלה – לולא אני, היתה רק הנוצה שלך מבצבצת מעל פני המים! ובכן – אמר בפנותו אלינו – קדימה את הקפטן אנו משאירים פה. אחרון על הספינה הטובעת.
– לאן הולכים? – שאל מר נחוּמי.
– אחרי! – קרא בּוּבּלה – בגשם, בקור, בלילה השחור, ללא מורא, ללא…
ד 🔗
לאחר שעה שהיינו מדשדשים ברפש ומגששים דרכנו באפלה בין איי עפר ממוסמס, הגענו לפתחו של בית שעמד כנראה, בזנבה של שורת בתים כמותו. בּוּבּלה דפק באגרופו על הדלת פעם ופעמיים ולאחר כמה דקות נשמע קול צרוד מבפנים:
– מי שם?
– פליטים! נהם בּוּבּלה.
אך מר נחוּמי, שלבו לא היה נתון להתבדחויות, קרא:
– פתח לנו בבקשה.
עבר עוד רגע ממושך עד שנדלק אור קטן בפנים, ואחר נשמעה חריקת מפתח בחור-המנעול, הדלת נפתחה ועל מפתנה ניצב אדם כחוֹש וגבוה, ולבשרו גופיה ארוכת שרוולים ומכנסים שנחגרו בחפּזון.
– מבקשים מקלט! – הודיע בּוּבּלה.
נחומי התקרב אל האיש ואמר בכובד-ראש:
– המכונית שלנו שקעה במים ונתקלקלה, תוכל להכניס אותנו לביתך עד הבוקר?
האיש מצמץ בעיניו,סיקר את החבורה שלפניו במבט שהיה בו יותר חשד מתמהון, ואחר אמר:
– תכנסו!
נכנסנו לתוך החדר שהיה מואר באוֹרה העכור של עששית-נפט מפוייחת, וכל חללו הצר נתמלא בגופותינו שנטפו מים, וברפש שהבאנו בנעלינו.
– בבקשה, הורה לנו האיש לשבת.
הזמרת, שהיתה מנשמת בכבדות מתלאות הדרך – צנחה אל כיסא. עוד כיסא עמד בחדר , ושרפרף, ומיטת-ברזל חיגרת ששמיכת-מוך אדומה מכורכלת עליה. היססנו היכן נשב ובעל-הבית הפציר “תשבו, תשבו”, בפרשו יד אל רהיטיו הדלים. המיטה חרקה תחתינו.
שלולית קטנה נקוותה לרגליה של הזמרת, שאחזה ידיה על חזה ונשימתה היתה קצרה כשל טובעת.
– אולי תה? תה חם? – שאל בעל הבית בראותו את עוניה של אורחתו. הזמרת ניענעה בראשה בעינים מלאות הודיה.
– אל תטרח. אל תטרח – ביטל נחוּמי בידו. אך בעל-הבית מיעט בערך טרחתו ונפנה לחדר הסמוך.
– הריאות… – לחצה הזמרת את ידה אל חזה.
– הקול… – שם בּוּבּלה ידו על גרונו והעווה את פניו בכאב – מה יהיה עם הקול שלך…
הזמרת העיפה בו מבט של בוז: ציניקן ורשע, וגס-רוח.
– אנחנו מלכלכים להם את כל הבית – נסתכלה ליזה באשמה ברפש שלרגליה.
עם כך הופיעה בפתח אשה נמוכת-קומה בכתונת ארוכה ועל זרועותיה תינוק בשמיכה, שפער אלינו עינים נפחדות.
– שלום! – האירה פנים אלינו.
– שלום! – התרוממנו מעל מושבינו.
– אין דבר! תשבו! תשבו! גשם, מה? הרבה גשם! – נענעה האשה את תינוקה.
– נתקענו בדרך, באמצע הכביש ו… – מיהרה ליזה להתנצל בשם כולנו.
– אין-דבר, ברוך-הבא, ברוך-הבא – חייכה האשה – גשם טוב! טוב בשבי האדמה…
– בוץ! אי-אפשר לחרוש! העווה פניו.
– עכשיו לא לחרוש, עכשיו לחכות! – צחקה האשה.
– מאיזו ארץ אתם? – התענין מר נחוּמי.
– אנחנו מטוניס. כל המושב שלנו מטוניס.
– כמה זמן אתם בארץ?
– בפסח יהיה ארבע. באנו הנה – לא היה פה כלום. רק אדמה. יבש – לחייה היו בהירות, תפוחות, וקרנו חום כמו דלעת בשמש.
קשה פה, מה? – אמרה ליזה בנעימה של השתתפות בצער.
– ברוך-השם, ברוך-השם. קצת עוד יש פחונים, שם למטה, אבל בעוד חצי שנה כל הבתים גמור.
– יש לכם בית-ספר? – שאלה ליזה.
– כן! כתה א‘, כתה ב’… – טפחה האשה טפיחות קלות על ירכו של תינוקה, שהשמיע נהקה קלה.
– חבוּב! – דגדג בּוּבּלה את כף רגלו של התינוק – בן כמה אתה, הה? –
– יותר משנה! – זרחו פני האשה אל תינוקה.
– בחור יפה! בריא! - צבט בּוּבּלה בבשר ירכו של התינוק. הלה הפנה אליו פנים כועסות – אתה פוחד ממני? אל תפחד! אנחנו אנשים טובים! בוא אלי, בוא! – הושיט אליו זרועותיו.
התינוק החזיר ראשו והשעינו על כתף, אמו, וזו סבה מעט כדי שנראה את פניו, ושידלתו:
– לך, לך אל הדוד, מותק, לך, משיח.
– משיח! – צהל בּוּבּלה – זה משיח? –
מאיר-משיח שמו, אמרה האם. סיפרה שבהיותו בן חודש חלה בדלקת-ריאות וכמעט נואשו מהצילו. לקחוהו אל חכם-אליהו בבאר-שבע והלה תלה קמיע לצווארו וציווה להוסיף משיח על שמו הראשון, מאיר. מיד לכך החלים מחוליו.
– הבט איזה ילד נחמד! – הפנתה ליזה תשומת לבו של וילי.
וילי לא ענה. הוא בהה בתינוק באדישות ונראה שהיה מהרהר בדברים לא משמחים ביותר.
– בוא אלי, משיח! – ביקש בּוּבּלה ליטול את התינוק לידיו.
התינוק פרץ בבכי.
– משיח בוכה? – נעלב בּוּבּלה – משיח גיבור! גואל ישראל! לא מפחד!
האם הרגיעה את ילדה. טפחה לו על עכוזו, צחקה והתנצלה. עם כך חזר בעל-הבית ובידו מגש עם כוסות תה וצנצנת סוכר. העביר את המגש מאחד לאחד ושאל אם נרצה לאכול דבר-מה. הודינו לו, והזמרת לגמה ברווחה גדולה.
– סליחה – חייכה אלינו האשה ברמזה שעל הילד לישון.
– לילה טוב, משיח! – קרא בּוּבּלה אחר התינוק, שעיניו הפקוחות לרווחה הביטו בנו מעל כתף אמו.
– לילה טוב חומד! – נצטלצל קולה של ליזה.
– ואתה, לא תשתה אתנו? – פנה נחומי אל בעל-הבית, שעמד עלינו מן הצד וידיו מאחורי גבו.
הלה שם ידו על לבו: אל נדאג לו, אורחיו אנחנו, ובאשר ינעם לנו ינעם אף לו. כדי להניח את דעתנו התיישב על השרפרף ושאל על הקורות אותנו בדרך.
– הנהג! איזה נהג! – קבלה הזמרת – נהג שאין עינים בראשו! – ובּוּבּלה ליגלג עליה וסיפר איך היה עליו להוציאה בכוח מן המכונית הטובעת.
נחומי לגם לגימה ובחש בכוסו שעה ארוכה כבּוֹחש בה את הרהוריו. הוא חנן במבטו את פני בעל-הבית והיה על לשונו לומר דבר-מה.
– ומה פרנסה יש לכם? – שאל משנשתתקו האחרים.
– ברוך-השם – ענה הלה מתוך הנימוס. אחר-כך תיקן ואמר: יהיה, בעזרת-השם. יהיה גשם – תהיה פרנסה.
פנים מצומצמות היו לו, שכל קוויהן כאילו נתקשרו קשר אמיץ בשפם הקצר, השחור. בעיניו הצרות הבהב ניצוץ של תקיפות, שעמל קשה ותלאות יום-יום העימוהו.
– כמה אדמה יש לכם, לכל משפחה?
בין לגימה ללגימה חקר נחוּמי את מארחו והראה בקיאות רבה בענייני משק והתיישבות. שאל על הגידולים, על מחירי התוצרת, על התקציב, הסובסידיות, פיצויי הבצורת בשנה שעברה. בעל-הבית ענה תחילה כדרך שעונים לאורחים השואלים לצאת ידי נימוס, אך משנוכח כי לפניו אדם המצוי בענייניו, ונראה שאף מהלכים לו – פירט בתשובותיו והסיח לבו. מחיר הבצל גבוה בשוק – אך מה נותר מזה למגדל? אין די מספוא בשביל הפרות. הבטיחו כביש – ולא קיימו. מרפאה – אין. תינוקת אחת חלתה ועד שהסיעוה לבאר-שבע –
– זה נורא! – קרעה ליזה עינים נבהלות – איך אפשר… ללא רופא… ללא אחות…
בעל-הבית המשיך בתינוי צרותיו: סיפר שגם התחבורה אינה כסידרה. ולמטה – גרים עדיין בפחונים. היה מדריך חקלאי – גם הוא עזב לאחר שלושה חודשים.
– איפה הצעירים שלנו? – פנתה הזמרת כה וכה וכמבקשת עזרה – מדוע אינם נחלצים לתפקידים כאלה, שהם החיוניים ביותר…
– למה שיבואו הנה גברת ז’ניה פילר? – ליגלג עליה בּוּבּלה – כמה משלמים להם? מאה לירות לחודש?
גברת ז’ניה פילר הסתכלה בו בבוז, אחר פלטה:
– הכל כסף!ּ
בוּבּלה פרש ידיו לעומתה כאומר: ככה זה, מה לעשות? נחוּמי בחש שוב בכוסו, מחייך לעצמו. שתיקה היתה.
פניה של הזמרת נראו רבי-שנים. מי-הגשם, שמחו את האיפור, גילו רשת של חריצים זעירים בצידי העינים והפה, אודם השפתיים ניטשטש. בכובע הנוצה – שנתרטבה – דמתה לעוף שנמשה מן המים. בצד פניו האשוריים של בּוּבּלה, בריאי השפתיים ועבי-הגבות, נראה וילי כנציג של גזע שנתנוון. פניו המאורכים היו אזלי-דם ועורם המתוח הבליט את האף הגבנוני, עצמות הלחיים המשופות, הסנטר החד. שער משיי הבהיק על ידו דקת-האצבעות. ליזה נשענה בזרועה על כתפו. בעיניה הגדולות, הפקוחות לרווחה, בלחייה האדומות ובשערה השחור, הארוך – דמתה לילדה שנתעוררה משינה וגילתה עולם שכולו אגדה.
– בשנת ארבעים – נשא נחוּמי חיוך נוגה אל המארח – הייתי כאן שלוש פעמים, בסביבה הזאת. עבדתי אז בקרן-הקיימת ועמדנו לקנות מידי הערבים שטח של עשרת אלפים דונם. כביש לא היה כמובן. נסענו במכונית ישנה בכביש הישן של עזה, ובדרך הנה, אל אוהלי הבדואים שקעה המכונית בחול…
נחוּמי סיפר על עיסקה שלא יצאה אל-הפועל, כבר היתה הסכמה, כבר עמדו להשליש את הכסף ביד השיך, אך בביקור השלישי, כשבאו לחתום על שטר-מכר – נרתעו בעלי הקרקע וסרבו. נראה שהקנאים איימו עליהם.
– חזרנו חפויי ראש, על גבי חמורים. כשיצאנו מן המאהל, החל החמור שלי להשתולל. לא ידעתי מה קרה לו. פתאום כרע תחתיו, התפלש בעפר, ותוך דקות מספר נפח את רוחו. ראינו נחש כרוך על עקבו. נכישת נחש. הבדואי שהיה אתנו הרים נאַבּוּט…
טיפות כבדות החלו להידרדר על הגג ובעוד רגע וירד מטח של מטר שוטף, שהיה כנשפך מפלים-מפלים. כמנגינת-לוואַי, שקיצבה אחר, נשמע קילוח המים במרזבים שבצידי הבית, דופק ומתופף על גבי פחים ומפכפך בזרמים. בּוּבּלה שרק במנוד-ראש.
– מי יודע אם נוכל לצאת מכאן מחר – נשא וילי עיניו אל התקרה.
שוב היתה שתיקה.
– נחשים יש גם היום. בקיץ – חייך בעל הבית אל נחוּמי מששכך מעט המטר – פעם, בשנה הראשונה, אני עובד בשדה בצהריים – פתאום, ברגל, לא חזק, כמו זריקה. ראיתי רץ על האדמה. צהוב, קטן. רצתי הביתה. אמרו לי ניקח עגלה ומהר לבאר-שבע. כבר הרגשתי בכל הדם שלי. ידעתי שאם יקח שעה – גמור. היה בקבוק עראק בבית. לקחתי ושתיתי אל כל הבקבוק בבת-אחת. שכבתי שלושה ימים. הורג את הרעל, הספירט.
ליזה והזמרת השתאו. גם נחוּמי השתומם.
– תרופה טובה העראק – אמר בּוּבּלה – תמיד. בקרב על עיראק-סואידן נפצע חבר שלי…
בחוץ התפוצץ רעם שהרעיד את כתלי הבית והקפיץ את שלהבת העששית. קילוח מי המרזבים תגבר והתלכד עם קילוח מי המטר, שירד מלא, לשוֹבעה. רק התיפוף על גבי הפח טרטר בקול-יחיד, לעצמו.
– שתים וחצי – נסתכל נחוּמי בשעונו.
– אתה צריך לישון – פנתה ליזה אל בעל-הבית – עליך להשכים לעבודה מחר. אולי נפנה לך את המיטה…
– לא, לא, אני יש לי מקום. אבל אתם… אין עוד מיטות בבית… – אמר האיש במבוכה.
– לנו אל תדאג! נסתדר! – אמר בּוּבּלה – אבל אתה באמת צריך לישון. תלך. נסתדר כבר.
האיש היסס עוד רגע, העביר מבטו עלינו, על החדר כולו, אחר קם, ביקש את סליחתנו ופנה לצאת.
– לילה טוב! – ברכנוהו.
– לילה טוב… – אמר בשקט, כבהרגשת אשם, ויצא אל החדר הסמוך.
– זהו, צריך לישון קצת – אמר בּוּבּלה, ועם כך היטיב את מושבו על המיטה, סמך ראשו אל הכותל, כיסה את פניו בכובע-הגרב והפטיר: לילה טוב!
– אחר גילה את פניו לרגע, נסתכל בזמרת ואמר:
– בואי, תשבי כאן. תוכלי לשים את הראש שלך על הכתף שלי! בבקשה!
– אני מודה לך מאוד!
– לילה טוב! – חזר וכיסה את פניו.
– אה, מי יודע איך נגיע העירה מחר… – נאנחה הזמרת. אחר שלבה את זרועותיה על חזה, סמכה עצמה אל הקיר, ובהטותה ראשה מעט כלפי מעלה, עצמה את עיניה, ופניה עטו ארשת של רוֹגע.
הגשם ירד ללא הפסק. שיטפוֹ נחלש וגבר חליפות. על-פי שקשוק הטיפות מקרוב, אפשר היה להבחין כי השלוליות סביב הבית נתרבו ונתמלאו. העששית נתפּייחה יותר ואורה נתעמעם. נחוּמי הרכין ראשו אל השולחן והניחו על זרועותיו. ליזה נתקרבה אל וילי, נתלחשה עמו, ואחר מיצעה עצמה על המיטה במצולב לבּוּבּלה שהחל לנחוֹר. וילי כפף ראשו על ברכיו. אני החלקתי אל הרצפה, נתיישבתי על שק שהיה מונח עליה, והשענתי גבי אל צלע המיטה.
מתוך הנמנום שהגיע לאוזני שאון הגשם, לרגעים כצליפות שוט, לרגעים כשעטת סוסים דוהרים, לרגעים כאוושת יער. הטרטור על גבי הפח התפלג עתה לשני קולות, אחד מצד זה של הבית ואחד מצד זה ודומה היה כדו-שיח, קול אחד שואל בתיפוף מרוסק, טיר-טיר והפסקה, וקול שני עונה בקרקוש רצוף, כמו נאחז באשמוֹרות עיני העצומות, מראה החדר על אנשיו, מַבליח ועוֹמם, מַבליח ועוֹמם: אורה הצהוב של העששית, צורותיהם המשונות של הישנים, שהיו שכובים וישובים שלא כדרך-הטבע… דמויותיהם של בעל-הבית, הגבר הזקוף בעל-השפם, האשה הנמוכה, בעלת הפנים הבּשלים, התינוק המחוּתל בשמיכה – כל זה נתערבב עם המולת המים, והיה כחזיון מעולם רחוק, מארץ נכריה, מכפר עזוב, אי-שם בערבה. איך הגעתי לכאן? איך נקלעתי למחיצה אחת עם אנשים אלה שאיני מכירם, בליל מַבּוּל זה? מראהו של הטוניסאי החסון היה לרגע כמראה פּרש צ’אֶרקסי מחיל-הספר, בימים רחוקים… אף זה היה ליל-גשם, ובחדר האוכל הבנוי אבן של כפר-גלעדי, היתה הרצפה מרופדת בנסוֹרת, והגענו לשם לעת-ערב. ישבנו מכונסים ליד השולחן ושרנו, והנה – מעלינו דמות גבר זקוף בעל שפם שחור וקצר וחגורה אדומה למותניו, והוא חייך אלינו ושאל בעברית – “מאַיִן אתם?” “מתל-אביב” – ענינו. “אה – רחוק רחוק!” – אמר בשילוּח-זרוע, ואז ראינו לעינינו בהמשך קו הזרוע, מרחבים גדולים, זרועי שיחים, טרשים, ופלגי-מים וסוס דוהר… ר–חוק ר–חוק… ולרגע היה הטוניסאי פלח ערבי שלביתו נקלענו באחד הלילות, והוא הושיבנו על המחצלת והעמיד בתווך קערה גדולה מלאה בּוּרגוּל סמיך ומהבּיל, מתוכה חפנו אל פינו, איש-איש בכף ידו, ואף הוא אמר לנו שהאדמה נענית לעובדיה, אך הסוחרים רוֹדים את מיטב המחיר… ואולי היה אחד השומרים משכבר-הימים באחד מכפרי הגליל?… ר–חוק ר–חוק… ואולי מישהו זה אינו אלא בּוּבּלה, הלבוש באדרת צבאית וכובע-גרב לראשו… גופו של בּוּבּלה גדל ונתעצם עד כי מילא את כל החדר כולו והאפיל על כל האורות, וחשיכה נשתררה, חשיכה מוחלטת, ורק שאון הגשם נשמע, שוטף, שוטף, ואינו פוסק, משני עברי הגשם טרטור עונה לטרטור, טרטור שואל טרטור עונה, טיר-וטיר דיר-ודור… והחשיכה מבליעה אף אותם…
ה 🔗
כשיצאנו, עם אור הבוקר, מפתח הבית, נגלה לעינינו, בבקעה שבקצה המושב – אגם מים, ובאמצעו, שקועים כדי מחצית קומתם – שני פחונים. על שפת המים עמדו שבעה-שמונה אנשים, ואחדים עמדו עד למעלה מברכיהם בתוך המים וקראו קריאות כלפי אשה אחת שנראתה בחלון הפחון, מחזיקה תינוק בזרועותיה.
– נה יש שם? מדוע הם לא ניגשים אליה? – הפטיר בּוּבּלה בהסתכלו לעבר הפחון.
השמים היו עכורים ורפש היה בכל. צינה הרעידה את השלוליות.
– נלך – אחז וילי בזרועה של ליזה – נתפוש איזה אוטו לפני שירד שוב גשם.
– הבט – אמרה – המים חסמו כנראה את הדלת. והילד!
האנשים שבבקעה ליוו את קריאותיהם בתנועות נמרצות והאשה ענתה להם בקריאות. אחד שעמד בתוך הביצה, במחצית הדרך אל הפחון, שלף רגליו מן המים בהתאמצו לחזור.
– אינני מבינה את זה – תמהה הזמרת – הלא לא עמוק שם, אפשר פשוט…
– הבוץ – אמר נחוּמי – הבוץ עמוק. שוקעים.
כתפיו היו מכווצות, להגן מפני הצינה. בדאגה צפה במחזה. כרכרה עברה והתיזה רפש לצידי מסלולה. השמים כהו. נחוּמי הסתכל למעלה, אחר-כך בשעונו. שבע וחצי – הראה שעונו. רוח העיפה טיפות כבדות, בודדות.
– הו, מה הם עומדים לעזאזל! – פלט בּוּבּלה, ועם כך עקר ממקומו והחל יורד לעבר הביצה. מטליות של עפר נכרכו לנעליו הכבדות. תרנגולת סמורת נוצות נתבהלה מעל דרכו ופרחה אל חצר. מאחורי הבתים הלבנים, קצרי-הכרעיים, בוססו פרות ברפש הסמיך. למטה נוצצו הפחונים בברק קר.
– כדאי אולי שניגש גם אנחנו – אמרה ליזה.
– מה תוכלי לעשות? – חנן אותה נחוּמי בחיוך חיוור.
– יסתדרו גם בלעדינו – אמר וילי ומשכה בזרועה. היא לא נענתה לו.
הרוח העיפה את מגבעתה של הזמרת לאחורינו. נחוּמי נזדרז ותפסה. מרופשת היתה והנוצה נדבללה.
– כבר סמרטוט – נטלה את המגבעת מידו בחיוך מר – מילא. שלא יקרה אסון גדול מזה.
– המונית שלנו… – חייך נחוּמי בהסתכלו אל הכביש.
בתוך שלולית רחבה, מבהיקה, מציפה את פס הכביש הנוצץ, עמדה המונית, עזובה מנהגה, גלגליה שקועים.
באור הבוקר העמום נדמו הרפתקאות הלילה כזכרון רחוק. מה עבר עלינו? מהיכן הגענו? איך תפשנו המבול? ומדוע דשדשנו שעה כה ארוכה בדרך העפר הקצרה הזאת שבין הכביש למושב? עולם אחר, שמים אחרים. יקוץ מחלום מוזר, שעששית בהקה בחשכתו, ותינוק, ונחשים, ומים נוטפים. באופק הרחוק, מדרום, נראה אוטובוס כסוף, מחליק על פס הכביש.
– בואי נספיק לתפוס אותו – משך שוב וילי בזרועה של ליזה.
– אי-אפשר שנסתלק ככה, וילי… – רוגז ביצבץ מתשובתה.
– הישארי אם את רוצה. אני הולך.
הזמרת מיהרה להשיגו. “בואו, גשם נורא ירד עוד מעט!” – קראה לאחוריה.
נחוּמי נשא שוב עיניו לשמים. “בתשע צריך הייתי להיות במשרד”, מלמל. אחר שלח מבטו לעבר הבקעה. בּוּבּלה נראה שם נושא ונותן עם האנשים שעל שפת הביצה, כשהוא ממריץ את ידיו פעם לעבר הפחון, פעם לעבר הבתים, פעם לעבר דרך העפר הממוסמסת. אחר-כך ראינו אותו חולץ את נעליו, פושט את גרביו, מתיר את חגורתו.
מיהרתי לרדת לעבר הבקעה. הבוץ היה סמיך ודביק. באמצע הדרך נשלפה רגלי מתוך הנעל, שנשארה מטובעת בבוץ. הגרב נתרפש כולו. בתכופפי לחלוץ את הנעל ממטבעתה, ראיתי את נחוּמי מתרחק כלפי הכביש. במרחק מה מאחוריו פסעה ליזה, פסיעות איטיות, מאונסות, וכתפיה שחוחות. רגע נעצרה בעמידתה הזקופה מול המרחב הסגרירי. ניתקה את עצמה והמשיכה ללכת. האוטובוס עקף את המונית כשהוא מתנהל בזהירות בתוך המים. אחר-כך נעצר על שפת הכביש. הזמרת נכנסה ווילי אחז בדלת והמתין לשניים האחרים.
בהגיעי לשפת הביצה, כבר עמד בּוּבּלה במים, רק חולצה ותחתונים לבשרו.
– אתה תשקע בבוץ! – הזהירו מישהו מן העומדים מסביב – לא תגיע לשם!
– חרשו פה בטראַקטור – אמר אחד – האדמה מלאה בורות.
אך מבלי שים לב לאזהרות האנשים, התקדם בּוּבּלה במים, פוסע בתוכם כשידיו פשוטות לצדדים.
עמדנו והסתכלנו בו במתיחות. ככל שנתרחק מאתנו, נעשו פסיעותיו איטיות יותר ומאומצות יותר, וראינו איך היה מתקשה בשליפת רגליו מתוך הבוץ הטובעני. המים הגיעו לברכיו, אחר-כך לשוקיו, אחר-כך שקע בהם עד למותניו. פתאום כאילו מעדה רגלו האחת והוא נעצר.
– שמה בּוֹר! בּוֹר! – קראו העומדים על שפת השלולית.
הוא ניסה לחלוץ את רגלו, אך נראה היה כאילו העמיק לשקוע. עוד רגע היה מנפנף בידיו לצדדים בכפיפות גו קדימה ואחור, אחר ניצב במקומו ללא-ניע.
– חבל! – קרא לעומתנו – תביאו חבל! מהר!
כמה אנשים רצו לעבר הרפתות הסמוכות.
חלצתי את נעלי, פשטתי את מכנסי ונכנסתי למים, בכוונה להגיע עדיו ןלעזור לו להיחלץ מן הבוץ.
– חכה! עמוד שם! אל תתקדם! – צעק לעברי.
האנשים הגיעו עם חבלים בידיהם, קשרוּם זכה לזה והטילו את החבל הארוך כנגדי. אחזתי בקצהו והחילותי מתקדם לעבר בּוּבּלה. משהגיעו המים עד שוֹקי, קרא:
– עמוד שם! זרוק את החבל אלי!
אספתי את סרח החבל וזרקתיו. הוא תפס בו והחל מגלגלו על ידו עד שנמתח.
– עוד חבל! עוד! – קרא לעבר העומדים על השפה.
כמה מהללו רצו שוב לרפתות ואחרים נכנסו למים. בעוד רגעים מספר חזרו וקשרו לחבל כמה אַמות נוספות. בּוּבּלֶה אספן על ידו, אחר קרא אל האשה שעמדה בפחון, מסתכלת בבעתה בנעשה:
– זוזי מן החלון! זוזי!
האשה סרה הצידה. בּוּבּלֶה הטיל את החבל לעבר החלון ולא החטיא.
– עכשיו תקשרי אותו! תקשרי חזק באיזה מסמר גדול אול בלוח עץ! – צעק.
מעשה ההצלה נמשך שעה ארוכה. האשה נתלבטה הרבה בקשירת החבל, ולאחר שקשרה אותו ובּוּבּלֶה משך בו כדי להחלץ ממקומו – ניתק. היה עליו לקשרו שוב. לבסוף הצליח לשלוף את רגליו ממטבעתן, וכשידו האחת אוחזת בחבל והשניה חותרת במים – הגיע עד לחלון. בין כך ובין כך – נתרבו האנשים על שפת השלולית ולפי הוראותיו של בּוּבּלֶה – נכנסו רבים לתוכה ויצרו שרשרת לאורך החבל. כשהיינו נכונים כבר להעביר את הילד מיד אל יד – החל לרדת גשם שוטף. ראינו איך השלולית גואָה והמים נפטרים מתוכה אל הפחון פנימה, מעל לאדן החלון. עמדנו בתוך המים, רועדים מקור, רטובים עד לעצמותינו, כפופי ראש ואוחזים בשתי ידינו בחבל. מעבר לשלולית היה העפר ממוּסמס כולו, בצעים-בצעים ופלגים-פלגים. דומה היה כאילו גם הבתים הקטנים שעל צלע הגבעה – נמסים והולכים, כשמראיהם מיטשטש מבעד למסך הגשם הסמיך.
בהפוגה הקצרה שנשתררה – העברנו את הילד אל הכרכרה שהגיעה לקצה השלולית, ואחריו – את האשה. בזה אחר זה החילונו יוצאים מן המים.
על דוכן הכרכרה ישב אותו טוניסאי שבביתו עשינו את הלילה.
– עבודה יפה! – אמר בראותו את בּוּבּלֶה.
– איפה עבודה! גועל נפש! – העווה בּוּבּלֶה את שפתיו בהדיחו את המים מפניו – תמיד אצלכם גשמים כאלה?
– הלוואי תמיד! – ריחשש חיוך בשפמו של הטוניסאי.
– בוץ עד לגועל נפש, וגשם מטונף כזה! ברר! – השציף בשפתיו כשהוא רוכס את מכנסיו.
אחר נפנה אל הילד שהיה מוטל בזרועות אמו ועיניו דעוכות, צייץ אליו ואמר:
– הצלנו אותך, מה? אין דבר – אתה תהיה כמו משה רבנו! גם אותו משו מן המים! תגאל את ישראל! תבקיע את ים סוף! מה שמו? – שאל את האם.
האם היתה חיוורת, רועדת, חסרת אונים להעלות חיוך על שפתיה.
– יוסף – לחשה בשפתיים רוטטות.
– יוסף!… – צייץ שוב כנגדו, ובפנותו אלי שאל: איפה הסטודנט?
– הלך – אמרתי.
– ואדון נחוּמי?
– הלך.
– ושתי היפהפהיות?
– הלכו.
– זהו! – אמר בלבשו את אדרתו – עשיו אתה מבין למה היה מבול על הארץ? בלל אדוני את שפתם!
– אתה מערבב שני דברים – אמרתי – בלל את שפתם – שייך לפרשת מגדל בבל.
– שטויות! – קרא – “מבול” בא מ“בלל”. כשאנשים לא מבינים זה את זה יורד מבול! צדקתי או לא?
– אולי – אמרתי.בטח ולא אולי! – אמר בתוקף.
– תבואו אתי אל הבית – אמר הטוניסאי ברמזו לנו לעלות על הכרכרה – תאכלו איזה דבר לפני שתסעו!
– עראק יש לך? – שאל בּוּבּלֶה.
– יש! – חייך האיש.
– ובצל?
– יש, ברוך-השם! אם כך נלך לטרוף טרף! בוא עלה! – קרא אלי.
– עלי לחזור הביתה – אמרתי.
– הביתה! – ליגלג בּוּבּלֶה בעלותו על הכרכרה.
– אני ממהר – אמרתי.
– למה ממהר? אין זמן? – אמר הטוניסאי.
– קדימה! – נטל בּוּבּלֶה את המושכות מידי האיש, ולאחר שעקרה הכרכרה ממקומה, צעק לעומתי: “תמסור ד”ש לבחורה שלי כשתעבור את ראשון! עדינה שמה! תצעק לה שאני חי!" –
– ראיתיו מצליף בשוט על גב הסוס ושמעתיו משלח קריאת צהלה לחלל. בדממה המאופקת שמסביב, האטומה בשמי העופרת הקודרים, נתגלגלו הדיה של קריאתו, צלולים כצלילי פעמונים: חי! חי!
ו 🔗
לביתי הגעתי חולה. בשכבי במיטה – הוסיף הגשם לרדת וזרמיו החליקו על שמשת החלון והיתווּ עליה חריצים עקלקלים. מבעד לכתלים העבים – נשמעה המיית המים כאיוושת אש מתפשטת, פעם מתרחקת, פפעם קרבה. בקדחת החום עלה לנגדי שוב מראה הכפר ובתיו, והמראה כולו כמו צף על פני מים ההולכים הלוך וגאה. לא אשה אחת עמדה בחלון וקראה לעזרה, אלא נשים רבות, מחלונות רבים, וכולן נושאות תינוקות בזרועותיהן. בּוּבּלֶה לא היה משטשט עתה, כי אם שוחה. הוא שחה מחלון לחלון ובכל מקום היה מתעכב רגע, מדגדג לתינוק בסנטרו ומצייץ אליו. מטר סוחף היה יורד ללא-הפוגה ואת האגם הגדול חצו שרשרות רבות של אנשים, ורק ראשיהם מבצבצים מתוך המים. אני לבדי עמדתי בקצה האגם, כפות רגלי טובלות בו, ולא ידעתי מה אעשה. לפתע – שרקה בחלל צליפת שוט והטוניסאי בא ביעף, רכוב על מרכבתו, הרתומה לשלושה סוסים אַבירים. “מבול! מבול!” – צעקתי, אך הלה לא שם לב לצעקתי והדהיר את סוסיו על פני האגם. בחזיז שחלף כחץ שחוט מן הרקיע אל התהום – נראה האיש הזקוף, האוחז במושכות הסוסים הדוהרים, כגיבור מלחמה באש הקרב. ראיתי עוד את זרועו של בּוּבּלֶה מונפת באויר, כמו קוראת אלי “בוא! בוא!” אך מיד כבה הברק ואפלה נשתלטה. היתה המונית, שקועה בשלולית המים שבאמצע הכביש, הנהג נשען אל השמשה, זרועו האחת על מסעד המושב והשניה על ההגה, נחוּמי ישב מכורבל באדרתו שצווארונה מכסה על ערפו, ידיה של הזמרת שלובות בתוך שרווליה והיא מנמנמת, ראשה של ליזה משוקע בחיק אהובה, ואני, מצחי הדוק אל שמשת החלון ומבטי נעוץ בחשיכה וברשתות הגשם.
– איפה בּוּבּלֶה? – שואלת ליזה פתאום.
– הלך! – אני אומר מבלי-משים.
– אה, כמה חבל! – אני שומע את קולה הלאה, שכמו גווע וצלל בתנומה.
ואף אני נמנמתי, ותחושה נעימה אפפה אותי, והכל היה לבן לפתע, כעדרי עננים צחורים, צמריים, השטים ברקיע אט-אט, חולפים ונמוגים, חולפים ונמוגים, ודממה היתה בכל, ועל האדמה הרחבה עמדו בתים לבנים בשורה ארוכה-ארוכה וביניהם מהלכת לאיטה כרכרה רתומה לסוס, ואיכר עב-שפם נוהג בה בשלווה כשהוא מנמנם וראשו שמוט על חזהו, והנה עוברת הכרכרה בין ערמות של בצלים זהובים, נוצצים באור השמש, נוצצים בחום הקיץ, נוצצים וזוהרים, וגשם לא היה.