_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עם עצמנו

(ועידת "הפועל הצעיר")

יוסף אהרונוביץ'

לתוכן הענינים

 

המשפט הקלאסי: "להיות או לחדול", שהתחילו להשתמש בו אצלנו בעת האחרונה לצורך ושלא לצורך, – היה הפעם ה"לייט-מוטיב" של הועידה הנוכחית.  ואם כי פתרונה החיובי של השאלה הזאת היה מובן וידוע עוד בטרם נשאלה, כדאי לנו בכל זאת לעמוד קצת על החזיון הזה ולבררו, משום שחזיונות כאלה עלולים להשתנות בחיינו תמיד.  כל זמן שנהיה נתונים בין תקוה ופחד, בין אמונה וספק, כל זמן שלא יתגבר בתנועתנו הצד החיובי על השלילי ויקרב אותנו יותר אל המטרה, או עכ"פ אל האמונה בהשגת המטרה בזמן מן הזמנים, ימצאו תמיד בינינו רבים אשר, ברגעים קשים, בעת שהסבלנות מתפקעת ואין עוד כוח לשאת בעול, ישאלו שאלות כאלו, המערערות עד היסוד את כל הבסיס שעליו אנחנו עומדים.  והלכך חשוב לנו להדגיש בכל פעם ולחזור ולהדגיש את היסוד העיקרי, את הגרעין, הנותן זכות קיום להסתדרותנו, גם אם הרבה מחבריה יתיאשו מאפשרו התגשמותו.  כי כל רעיון שהוא אמתי ביסודו, אינו חדל להיות אמתי גם בעת שרבים הם הכופרים בו.

בתנועתנו הציונית, שבכלל מרובים בה גורמיה הסוביקטיביים על האוביקטיביים, רגילים מאד משברים תמידיים המתבלטים מדי פעם בפעם, כשהרצון האישי הולך ונחלש על-ידי עיפות, והמכשולים המונחים על דרכנו מתגלים לפנינו בל מוראם.  וכמו בשלם, בכל התנועה הציונית, ככה גם בחלקיה – במפלגות ובאגודות שלה, מגיעים לעתים ימים רעים, ימים, שהספק ביחס ליכולת מתגבר על הרצון, וחבריהן נושאיהן מתיצבים פתאום לפני שאלה: להיות או לחדול, כלומר – חדלים למצוא את זכות קיומם בהם בעצמם, ברצונם ובמרצם, ומתחילים לבקשה בתנאים העומדים מחוץ להם, שהם מיוסדים יותר על ההגיון של החיים.  וכמקרה הזה קרה גם בהסתדרותנו: הסיסמה של "כבוש העבודה" שחרתה הסתדרותנו על דגלה, ושיותר ממה שהיתה חרותה על הדגל, מבוססת על יסודות עיוניים, היתה חרותה בלבבות ובהכרת נושאיו, – החלה מעט מעט להטשטש עי"ז שנושאיה הראשונים עיפו ונחלשו ואחרים, למלאות את מקומתיהם, לא באו.  ה"תנאי ההכרחי להתגשמות הציונות", שהציגה הסתדרותנו לפניה ושקיבלה עליה למלאותו, לא היה – ככה בכל אופן האמינו חברינו – תנאי התלוי בגורמים ידועים, שהם קשים ורחוקים מהמציאות, כי אם תנאי, העומד מוכן לפנינו ובידינו למלאותו:

הרי לפנינו, מצד אחד, עבודה עברית בידי זרים, הרי לפנינו חזיון, שאין דוגמתו בשום אומה ולשון, כי עם הולך לרכוש לו ארץ מולדת ובונה ויוצר הכל בידי אחרים, מתנגדים טבעיים לו, שסוף-סוף יהיו גם היורשים של אותו הבנין, והרי לפנינו, מהצד השני, אלפי צעירים עברים, שנלאו נשוא את חיי הגלות, את חיי השפלות והבוז שעל שולחנות זרים ושואפים לתחיה, ליצירה עצמית.  יבואו נא, איפוא, כל הצעירים האלה ויקבלו עליהם למלאות אחרי התנאי ההכרחי להתגשמות הציונות. ואלא מאי, האיכרים אינם רוצים לתת עבודה לפועלים עברים?  תנאי העבודה קשים קצת?  לא בכל ימות השנה אפשר להשיג עבודה, וגם כשישנה, אין שכרה מספיק לצרכיו של הפועל?  אבל – ראשית, הרי כל הפרובלימה הציונית אינה קלה ביותר ודורשת קרבנות גדולים – ומי הם המסוגלים ומחויבים להביא קרבנות בעד התנועה הזאת אם לא הצעירים?  ושנית, גם את התנאים הקשים שבעבודה אפשר יהיה להקל הרבה על-ידי פעולה משותפת: אפשר יהיה ליצור מוסדות משותפים בשביל הפועלים, שעל-ידי זה יעלו להם הצרכים בזול יותר;  אפשר יהיה ללמוד עבודות ביתיות שונות, שתבטחנה את הפועל בעבודה גם בעת שהיא חסרה בשדה, ואם אי-אפשר תיכף להרים את שכר-העבודה, הרי אפשר ואפשר, על-ידי פעולה מאורגנת, להתאים את מחיר הצרכים, לאמור – את הוצאותיו של הפועל, לשכר העבודה.  ממילא יצא גם, שאם הפועל עברי לא ידרוש שכר יותר גדול מהפועל הזר, יסכים סוף-סוף האיכר לבכרו על פני האחרון.  ולכשיתמחה הפועל העברי בעבודתו, יוכל אז להרים את מחיר העבודה, מפני שעבודתו, גם בכמותה וגם באיכותה, תהיה שוה יותר מעבודתו של הנכרי.

ככה האמינו חברינו הראשונים לפני חמש שנים ובאמונתם זו לקחו, מצד אחד, את המעדר בידם, למען כבוש את העבודה, ומהצד השני הלכו ויצרו את ההסתדרות שתעודתה היתה: להרבות, ע"י תעמולה, את מספר אוחזי המעדר, שיהיו תמיד זורמים אל הארץ כזרם הנחל שאינו פוסק, ולבצר את מצבם של אלה ע"י יצירת תנאים נוחים בשבילם.  להסתדרות היו, אמנם, עוד תפקידים, כמו: הפצת השפה והספרות העברית, הלאמת הסביבה, הכנסת יסודות ומושגים דימוקרטיים במוסדותינו הלאומיים ובכל הסביבה העברית, אך כל אלו היו מובנים מאליהם – העיקרים המודגשים, שבשבילם נוצרה ההסתדרות, היו: התרבותו והתבצרותו של הפועל העברי.

אולם ימים עברו והיו לשנים – והמטרה, שהציגה לה ההסתדרות, נעשתה לא כל כך פשוטה וקלה כמו שחשבו מראש, כי אם מסובכה וקשה מאד.  בה בשעה שהעובדים עצמם הצליחו להעלות את מחיר העבודה כמעט לכפלים ממה שהיה לפני חמש שנים, לא הצליחה ההסתדרות, – שתפקידה העיקרי היה לבוא לעזר לפועלים ולהוזיל את מחיר צרכיהם – ליצור אף מוסד כלכלי אחד, שימשיך את קיומו זמן ארוך ויביא תועלת שהיא, אע"פ שהצליחה ליצור מוסדות קולטוריים ולעבוד עבודה רוחנית פוריה ומועילה.  בה בשעה שהרעיון כבש את לבות האיכרים והם התחילו לבקש את העבודה העברית – למרות מה שמתחילה צחקו לה ובטלוה – לא הצליח לחדור לתוך לבות הצעירים, אשר בהם בטחנו ביבואו לכבוש את העבודה.  במלים אחרות: דווקא התנאים החיצוניים, שנראו לנו לקשים ביותר לנצחם, הללו נשתנו, ואותם התנאים שהיו תלויים ברצון ה"עולם" וה"כובשים", או בעבודת ההסתדרות – הללו לא הצליחו כלל וכלל.

החזיון המפליא הזה, כי סיסמה ידועה של איזו מפלגה תנצח את מתנגדיה ותכריח אותם להודות בה ויחד עם זה תרפה את ידי מחזיקיה – החזיון הזה הוליד עוד לפני שתי שנים תסיסה גדולה בין חברי הסתדרותנו והכריח אותם לבקש את הסבות וגם אמצעים להרחקת הסיבות הללו.  ואז נולדו בהסתדרות שני זרמים, אשר בעמדם שניהם על סבה עיקרית אחת, בקשו לה פתרונים בשני דרכים שונים זה מזה תכלית שינוי.  שניהם הודו, כי נפילת הרוח בין מחזיקי דגלנו באה על-ידי זה שנשארנו בודדים במחננו וכוחות חדשים מן החוץ, לחזק את שורותינו, אינם באים.  אולם מכאן ואילך נפלגו הדעות: הללו אמרו כי מאחר שהתנאים האוביקטיביים של הארץ מתחילים להיות נוחים לכבוש העבודה, הרי שיש לנו לא רק הרשות, כי אם גם החובה לפנות בתעמולה ישרה להמוני העם, הסובלים בגלות דחקות נוראה, שיבואו לכבוש אותה.  והללו, והם היו במובן ידוע המנצחים, אמרו, כי תנאי העבודה טובים אמנם משהיו קודם, אך הם הוטבו רק במדה כזו, שאנשים מסורים לאידיאל ומוכנים להלחם בעדו יוכלו לעמוד בהם;  לא כן המוני העם, כלומר – אנשים, המבקשים בעליתם לארץ את פתרונם הפרטי, ואין להם עסק עם אידיאלים ועם קרבנות בעדם, הללו לא יוכלו עוד לעמוד בפני התנאים האלה.  ומכיון שכך, הרי שאנחנו צריכים להקדיש את כל כוחותינו, מצד אחד, להכשרת התנאים בפנים הארץ, ומהצד השני – להכשרת הלבבות לשם הרעיון, שזאת היא אמנם ג"כ תעמולה, המכוונת כלפי צד אחר – כלפי אנשים אידיאליסטים, שלא התנאים הטובים של העבודה יעלו אותם אל הארץ, כי אם ההכרה העמוקה בצורך של העליה הזאת.

בינתים עברו עוד שתי שנים.  שני הזרמים האמורים התפשרו במידה ידועה ובאו לידי הוכחה ש"גם מזה וגם מזה אַל תנח ידך".  אולם למעשה לא נעשה כלום לא בשביל ההתבצרות ולא בשביל ההתרבות, לא בנוגע להמוני העם ולא בנוגע לאידיאליסטים.  למעשה פעלה אי-ההתרבות על אי- ההתבצרות וכן להפך, ושתיהן יחד – מוצאן מעיפות, מחוסר כוחות, ותולדתן – עוד פעם עיפות וחוסר-כוח.  מפני שלא באו כוחות חדשים לחזק את השורות, והמעטים שהיו מקודם הלכו ונדלדלו, לא היתה אפשרות לבצר ולא היה גם את מי לבצר.  וכן להיפך, מפני שהכוחות שישנם יגעים ומיואשים וקיומם בארץ תלוי בנס, לא היה די עוז לקרוא עוד לחדשים.  "צבת בצבת עשויה", הסבה מתחלפת במסובב וחוזר חלילה, ושניהם יחד הציגו עוד פעם את ההסתדרות לפני שאלת הקיום, והועידה הנוכחית צריכה היתה למצוא את פתרונה.

כאמור, היתה ידועה התשובה החיובית עוד בטרם הוצגה השאלה, ואחרת אי אפשר היה, כי מאחר שמצד אחד הובררה למדי הסיבה העיקרית שהביאה אותנו לידי מצב זה – לאמור – הלאות, שבאה מתוך חוסר כוחות אנשים אשר להתרבותם קוינו;  ומהצד השני לא העזו העיפים והיגעים האלה לפקפק אף רגע בקדושת הרעיון, שההסתדרות חרתה על דגלה – הרי שאין כאן מקום לשאלה של קיום, ויש רק מקום להתאזרות הכוחות ולבקשת אמצעים במה לחזק אותם יותר ויותר.  אולם נחטא לעצמנו אם נאמר שהועידה הזאת חידשה איזה דבר שלא היה ברור לנו קודם.  אנחנו תמיד הדגשנו שהרעיון של כבוש העבודה, בה במדה שהוא תנאי הכרחי להתגשמות הציונות, הוא גם מותנה מזו האחרונה.  וכשם שהתנועה הציונית אינה שאלה של אדם זה או אחר, המאמין או המתיאש, ככה גם הרעיון של כבוש העבודה אינו שאלה של צעירים אחדים שעיפו והתיאשו, כי אם שאלה כללית לאומית, אשר עוקצה ילך ויקטן בה במדה שהעבודה העברית תתרבה בארץ וידים עבריות תחסרנה, ופתרונה החיובי יבוא יחד עם פתרון הציונות כולה.

אנחנו גם זאת ידענו, שלא כולם, ואף לא רובם, מכל אלה האוחזים עכשיו במעדר, ישארו פועלים, כי כל זמן שהקפּיטל העברי לא יתבצר בארץ, לא יוכלו גם הפועלים להתבצר בעבודה באופן טבעי, ואפשר מאד שהפרוץ יהא מרובה על העומד, שאלה יבואו ואלה יעזבו וחוזר חלילה.  אולם יחד עם זה אמרנו, כי בהתחלת עבודתנו אי אפשרית תנועה טבעית וזקוקים נהיה למחנה גדול של חלוצים, אשר יזרמו תמיד אל הארץ לעבוד בה עבודת העם.  ואם גם רבים מהם יתעיפו הנה חלק גדול גם ישאר ויתפתח מעט מעט, יחד עם התפתחות התנאים החיצוניים, וישאר בעבודה.  ולפיכך לא היתה לנו כל רשות לשבת ולבכות את העוזבים והמתיאשים, כי אם לשים את כל לבנו אל ריבוי הכניסה, שעל ידיה תתמעט ממילא גם היציאה. וכשם שאין אנחנו מבכים את האיכר העוזב את הארץ ואיננו באים עי"ז לכפר בעיקר של כבוש הארץ, ככה אין הרעיון של כבוש העבודה נפגם עי"ז שצעירים אחדים עיפו בעבודתם. רעיון איננו נמדד בהתיחסותו של פרט זה או אחר אליו, כי אם באמת האוביקטיבית שבו, והאמת האוביקטיבית אומרת, כי "תנאי הכרחי להתגשמות הציונית – התרבותו של הפועל העברי בא"י והתבצרותו בכל ענפי העבודה".  ומי שמאמין במציאת אמצעים להתגשמות המותנה – צריך ומוכרח גם להאמין במציאת אמצעים להתגשמות התנאי.

את כל זה לא חידשה הועידה הנוכחית.  אך היא, בהדגישה שוב את העיקרים האלה דווקא במצב של תסיסה ובהטילה חובה על האורגנים הרשמיים של ההסתדרות שישתדלו ע"י תעמולה רחבה למשוך כוחות חדשים לעבודה – הראתה לנו, שלמרות העיפות עוד לא חולל הרעיון בלבות חברינו.  עוד יש הרבה זיקים תחת גל האפר של היאוש שתקף אחדים מחברינו, והזיקים הללו הם שנותנים אומץ להסתדרות להמשיך את עבודתה ביתר מרץ גם ברגעים של קפאון כללי ולקוות לימים יותר טובים.

 

תר"ע.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה