_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לבירור המצב

יוסף אהרונוביץ'

לתוכן הענינים

 

אחרי זמן רב של קפאון בעלית הצעירים לא"י, התחילה שוב, לפני חדשים אחדים, איזו תנועה, ולכאורה – גם רצויה: צעירים מאותו הסוג אשר לפני חמש, ארבע שנים עוררו בלבנו כל כך הרבה תקוות ושזה כשנתים שהם חמקו ועברו מאתנו – החלו עתה שוב להופיע על במתנו עם אותם השירים בפיהם ועם אותן התקוות בלבם.

בואם אל הארץ בשלהי דקיטא, בעת שהעבודה עומדת להפסק לאיזו שבועות, בעת שהחום מתגבר והקדחת, הכרוכה בו, מציקה ביחוד לחדשים, שלא הספיקו עדין להתאקלם;  הפגישה החצי "אירונית" וחצי "רחמנית" מצד הפועלים הישנים, "המנוסים" – כל אלה לא יכלו ללבב אותם ביותר.  ובכל זאת לא נפגם "ירח הדבש" שלהם: הם מצאו תיכף עבודה בבציר ענבים ובקלוף שקדים, עבודה קלה ונעימה ביחוד בשביל חדשים, ובאותם המקומות, ששם התרכזו צעירים חדשים במספר הגון פחות או יותר, אפשר היה לראות קבוצות פועלים עברים שבים מהעבודה עם שירים בפיהם, דבר שלא נשמע ולא נראה זה זמן רב במושבותינו.  ואלמלא היינו כל כך נפחדים מהנסיון של העבר – יכולנו לנבאות לתקופה חדשה בתנועת הפועלים, כמו שכל צל של חזיון כזה לפנים היה מעורר בנו תקוות כאלו.  אולם, הרי חיים וקיימים עוד לנגד עינינו הצעירים שמלפני ארבע שנים עם כל ה"יאוש" השורר בחלק גדול מהם, עם כל ה"ניהיליזם" שלהם, ובעל כרחנו אנו שואלים אותה השאלה הארורה: מה יהיה עתה?  במה יהיה כוחם של האחרונים גדול מכוח אלה שקדמו להם וכמה זמן תארך השירה החדשה בפיהם?

ואמנם, הבדל עיקרי יש בין הצעירים שבאו לפני ארבע שנים ובין אלה הבאים עכשיו: הראשונים באו אל "המעדר" בזמן של בהלה, אחרי שהרצל נלקח מאתנו וההסתדרות הציונית התפוררה לרסיסים;  אחרי אשר, מצד אחד, נתחדשו עלינו ימי הבינים ומצד שני נמשכו הציונים ברובם אל תנועת המהפכה הרוסית, בהאמינם להשיג על ידיה גאולה שלמה, אז קמו אותם הצעירים ואמרו לנפשם: נעזוב את המדבר ונעלה אל הארץ, אולי יעלה בידנו לברוא את הבריאה, שכל כך הרבה קוינו לה ושרבים עזבוה.  ומכיון שלא עצרו כוח – מפני מעוטם ומפני חוסר סעד ועזרה מצד ההסתדרות הציונית – לברוא איזה דבר ממשי, הלכו מעט מעט הלוך והתיאש, והרי הם, או הרבה מהם, נדים עכשיו כצללים ממושבה למושבה, מיהודה לגליל וחוזר חלילה, וכל הענין אינו אלא כעצם בגרונם – לא לבלוע ולא להקיא: לעזוב את הארץ אינם יכולים, כי אין להם לאן ללכת, להשאר בה ג"כ אינם יכולים, כי אינם מוצאים בה יותר כל תוכן, וכל הוויתם מעוררת רק רחמים.

לא כן הצעירים החדשים.  הללו התעוררו לעלות אל הארץ אחרי שהסערה בגלות עם כל תקוותיה קמה לדממה, אחרי שהרבה מהציונים התנערו, סוף סוף, מתרדמתם הארוכה והתחילו שוב לראות את שמש תקוותם במזרח.  פה ושם מתחילים להראות סימנים של התעוררות לעבודה מצד ההסתדרות הציונית, וכחלוצי אותה ההתעוררות החדשה באים הצעירים הללו לא"י.  כל זה יכול היה, לכאורה, להבטיח לנו תוצאות יותר מזהירות מאלו שהיו עד כה, לולא... לולא רבצה קללת אלהים על הארץ ויושביה, קללה העושה את כל תקוותינו לאַל.

אלפי אמיגרנטים יהודים נעים ונדים בכל ארצות תבל – האחד מפני סבות אקונומיות, השני מפני סבות פוליטיות והשלישי מפני שסתם נמאסה עליו ארץ מושבו – ואף אחד מהם אינו חושב את מעשהו זה ל"קרבן", שצריכים להכיר לו טובה עליו, אף אחד מהם איננו הולך להביא גאולה למי שהוא.  בדומיה הם נושאים כל מה שמטיל עליהם הגורל, סובלים לעתים קרובות חרפת רעב, מתענים ב"שיטת ההזעה" האמריקנית והלונדונית;  ואחרי כל אלה אין הם מתאוננים, חלילה, אין להם שום טענות ותביעות על מי שהוא, ואם גולים רוסיים הם, הרי הם זוכרים תמיד את הגלות שעזבו – ושמחים בחלקם.  ככה אנחנו שומעים פעם בפעם על ענויי הנפש שיש להם לאנשים לפני הכנסם לאמריקה, על ענויי גוף – אחרי הכנסם, ואין אמריקה נפסלת על ידי זה מלהיות נקודת משיכה לנודד היהודי.

לא כן ארץ-ישראל.  הנה בא האמיגרנט – אחת היא, אם ידע על הציונות או לא – בכוונה תחילה להביא גאולה, מי להעם העברי ומי לכל האנושות כולה – הכל לפי השיטה שהוא מחזיק בה...  ובעלותו, הריהו מתמלא תיכף טענות ותביעות על "כלל ישראל", על שלא הכינו בשבילו את "החלב והדבש", המגיעים לו בתור "עבד קדוש על אדמת הקודש".

בשש עשרה שעות עבודה ב"שיטת ההזעה", בחזרה על הפתחים הנקראת "פידליראי" – אינם מוצאים כל חסרון וכל קושי, אך על שמונה-עשר שעות עבודה באווירה הצח והחם של א"י מרעישים עולמות.

במשך שלשים השנים האחרונות נכנסו בוודאי לאמריקה יותר ממיליון אמיגרנטים יהודים, ובאותו הזמן עצמו נכנסו לארץ-ישראל, בישוב החדש, כעשרים אלף נפש;  ואם נשווה את חיי העוני המנוולים של הרוב הגדול של הראשונים לחיים הבלתי עשירים, אבל השקטים והנוחים, של בני הישוב החדש, אם נשווה את מספר האחוזים שהצליחו באמריקה ומספר האחוזים שעלו והצליחו בארץ-ישראל – ודאי שנמצא כי התוצאות פה היו הרבה יותר מזהירות, ובכל זאת, כשהאמיגרנט בא לאמריקה, לתוך הסביבה של אחיו הנודדים, אין אלה מתיצבים לפניו כאומללים ואינם נדים לו על שבגורלו עלה לבוא שמה, כי אם, להפך, מעודדים את רוחו ומבטיחים לו הבטחות לעתיד.  ובארץ-ישראל, כשבא אמיגרנט חדש, פותחים תיכף לפניו את ספר הקינות, מבכים את מזלו הרע שהביאו הנה ומיעצים אותו שיברח כל עוד נפשו בו.  פגישות כאלו היו רגילות כל השנים אצל האיכרים, ועכשיו קבלו ה"חלוצים החדשים" את התפקיד החשוב הזה.  "יש לך להוצאות הדרך, שוב מהר, ברח דודי!" – זאת היא הפגישה, שצעירים חדשים מוצאים בארץ-ישראל אצל אחיהם בעלי ה"קרבנות".

 

זה כשתי שנים שנפלה הברה במחנה הפועלים ו"יאוש" שמה.  הכל משתמשים בהברה זו במקומה ושלא במקומה, לצורך ושלא לצורך.  בא צעיר לארץ-ישראל ולא הספיק עוד לעבור את גבולה של יפו, והרי הוא כבר במחנה המתיאשים.  ממילא מובן, שנמצאים גם דואגים שאינם יכולים לעבור בשתיקה על חזיון מעציב זה וממציאים לו תרופות חדשות לבקרים.

על פי השקפותיהם מתחלקים בעלי התרופות הללו לשלשה סוגים: לסוג הראשון שייכים אלו אשר בפרזה יפה ניחא להם.  הללו אומרים: איש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו.  ובפרזה זו הם רוצים לבטל את המתיאשים ואת היאוש גם יחד, והעיקר – לפטור אותנו מכל וכל מלטפל בהם.

הרופאים מהסוג השני אינם, אמנם, ותרנים גדולים – לגביהם גם המתיאשים "סחורה" הם שאפשר לנצלם לטובתנו, אלא שצריך לדעת איך.  והידיעה היא פשוטה: הפועלים מתיאשים מפני שאינם רואים "תכלית" לפניהם, צריך, על כן, לאַכּר אותם, לדאוג לתכליתם, ואז יבוא הכל על מקומו בשלום.  יתמעטו המתיאשים ויתרבו האכרים.  והפועלים?  – ראשית, האכרים החדשים הללו יעבדו בעצמם ולא יהיו זקוקים כלל לפועלים, ושנית, אם איננו ענין לכאן – תנהו למקום אחר: אם הצעירים החדשים אינם רוצים להיות פועלים, הכי בשביל זה יאבדו לנו מכל וכל?  יהיו על כל פנים אכרים, ומוטב שיתאכרו מאשר יעזבו את הארץ.

הסוג השלישי, והלז נתוסף רק בזמן האחרון, אומר: מכיוון שהצעירים הבאים מחו"ל אינם יכולים לכבוש את העבודה, מפאת היותם מפותחים ביותר וצרכיהם גדולים מכפי שהעבודה יכולה לתת, הרי שאנחנו צריכים להפנות את עבודתנו לצד אחר לגמרי – לצד היהודים התימנים.  הללו נמצאים במצב קולטורי נמוך, הם מסתפקים במועט;  בדרישותיהם הקולטוריות הקטנות לא יפלו למשא על האכר – הם יוכלו להתחרות עם האלמנט המקומי ולכבוש את העבודה, והתרופה הזאת, האחרונה, קנתה לה פופולריות יתירה בשל עשרות אחדות התימנים שהתישבו באילו מושבות ושהספיקו, באמת, להתחבב על בעליהם.  ועליה, על התרופה הזאת, מתנפלים עכשיו כעל "מציאה" ממש גם האכרים וגם הפועלים.  הראשונים מצאו להם אפשרות לצוד שתי ארנבות בבת אחת: גם פועל עברי וגם עבד נכנע ורצוי העולה בזול.  והפועלים מצדם מוצאים תנחומים בזה שמקומותיהם אינם מתמלאים על-ידי נכרים, כי אם על-ידי אחיהם היהודים.

אולם כדי לעמוד על התרופות הללו ולברר עד כמה שהן מתאימות אל המציאות שלנו, צריכים אנחנו, קודם כל, להבין את מהותה של הבריה הזאת, הנקראת יאוש.

היאוש, במובנו הקיצוני של המושג הזה, הוא – השקפת-עולם פילוסופית.  השקפה זו אנו מוצאים בספרות ובחיים בכל הזמנים, אולם הודות לאינסטינקט של חפץ הקיום הנטוע בטבעו של האדם, נשארה תמיד נחלת יחידים, וההמון הגדול, או שלא חשב כלום על השאלה הזאת, או שחשב ומצא לו מפלט ממנה בדת ובחיים.  אך בה במדה שהאדם הלך והתפתח – אבד לו הבסיס הטבעי מתחת לרגליו והוא נעשה, ממילא, יותר פסימיסטי.  החזיון הזה הוא כללי-עולמי, והתגלותו מורגשת יותר בין בני העיר מאשר בין בני הכפר, ואצל אותו העם שהוא מרוחק מן הטבע יותר מאשר אצל העם הקרוב לטבע.

מובן מאליו, שאנחנו היהודים, שנתרחקנו זה כאלפים שנה מהטבע, דבר בנו הפסימיזם יותר מאשר בשאר אומות העולם.  אולם כל זמן שלמורה-דרך בחיים היתה אצלנו התורה, שהיא בעיקרה אופטימית – שאבנו לנו תוכן ממנה וחיינו את חיינו המיוחדים.  עכשיו, כשהמבצר הזה אבד לנו, ברצוננו או שלא ברצוננו, הרי שלא נשארה לנו שום אחיזה בחיים והפסימיות הולכת וחודרת יותר ויותר לתוך חיינו.

ומתיאשים מהמין הזה – אמנם במספר מועט – יש גם במחננו הציוני.  ואפשר להגיד בבטחה, שאילמלי היתה לנו אפילו "מדינת היהודים" מסודרת באופן יפה, – לא היה מספר המתיאשים מהמין הזה מתמעט.  כי מתיאשים אלה לא באו כלל אל היאוש מפני שלא הצלחנו בעבודתנו, אלא, להפך, הם באו אל הציונות מתוך יאוש, בחשבם למצוא בה מפלט מאותו היגון המעיק על לבם.  אמנם, אי ההצלחה בעבודתנו מגדילה קצת את יגונם, אבל ההצלחה הגמורה לא היתה מקטינה אותו, כי עד כמה שהפסימיזם שלהם מושפע גם מחזיונות בודדים – אין מקורו, בכל זאת, בחזיונות הללו.

והיאוש הזה, כמה שלא יהיה מוזר הדבר, התגנב גם לתוך עבודת המעדר שלנו.  צעירים אחדים, שדרכם בחיים אבדה להם, חשבו למצוא תוכן בארץ-ישראל ובעבודת השדה, והם באו ולקחו את המעדר בידם, ובמקום למצוא תוכן, גלו גם פה את הריקנות שקננה בלבם מכבר.  וצעירים אלה, למרות היות מספרם קטן, משפיעים הרבה על סביבתם – מפני שהם יותר אינטליגנטיים – ומכניסים שלא בכוונה, אנדרלמוסיה לתוך המחנה של הפועלים.

מלבד היאוש הזה יש במחננו עוד מין אחד הבא מתוך "תוחלת ממושכה", מתוך אי מלוי התקוות והשאיפות.  ליאוש הזה ישנם שני גורמים: אחד כללי ואחד פרטי, או, אם תרצו: כללי, המביא גם לידי יאוש פרטי.  חלק גדול של הצעירים הבאים הנה, מגמתם: עבודה כללית לטובת הארץ ותחיתנו בה.  ומעטים הם אלה שלא ידעו קודם את תנאי העבודה הקשים ואת הותורים, שעליתם זו תדרוש מהם במובן הפרטי, אלא, שטועים הם ביחס לעבודתנו הכללית.  לומדים הם, הצעירים האלה, קל וחומר מעבודתם הציונית שם: אם בגולה אפשר, למי שיש זמן, להיות עסוק תמיד בעבודה ציונית, על אחת כמה וכמה בציון גופה – שם בודאי מלאים החיים תמיד מלחמות ונצחונות.  אותה המושבה שבארץ-ישראל היא נבנית במשך שנים רבות ובהרבה עמל, נבנית במוחו של הצעיר בחוץ-לארץ ברגע אחד.  וככה הוא מתאר לו אידיליה שלמה של רעב מתוך בנין, מתוך מלחמה תמידית, שתיכף אתה רואה לפניך את נצחונה.  וכל זה מלבב אותו והוא מקבל עליו את כל התנאים הקשים, ועולה לארץ-ישראל להשתתף בבנין בהכרה ברורה, שהשתתפותו זאת כדאית הינה גם אם תעלה לו בחייו.

אולם המציאות איננה כמו שהיא מתוארת במוח.  גם בזמן שהשנים כתקנן, והבנין הולך ומתקדם בצעדים ענקיים, גם אז קשה לאדם לראות את עולמו בחייו;  גם אז מוכרח הוא להשלים עם הרעיון, שעשבים יעלו בלחייו – והוא את תוצאות עבודתו לא יראה.  ומובן, שלא תמיד, ולא כל אחד, יכול לעמוד בנסיון, והרבה עוזבים את המערכה באמצע הקרב ושבים לעניניהם הפרטיים.

"גם בזמן שהשנים כתקנן".  ועל אחת כמה וכמה כשהשנים אינן כלל כתקנן, כשאין חומר לבנין, כשגם הזמן דחוק ועוד מעט ואין מקום לבנין – במצב כזה גם הגבור יאמר חלש הנני.  ובמצב כזה בא האני הפרטי ומתחיל לתבוע את עלבונו.  ואין זה ענין פרטי שאפשר לרפאו בהתאכרות, זו היא התמרמרות על התקוה שנכזבה ושאין לה כל תשלומין.  זה הוא לא יאוש ביחס לעתיד, כי כזה – נודה על האמת – לא היה לו, לצעיר גם בחוץ-לארץ, כי-אם יאוש ביחס לכל מחשבותיו, לכל עברו ולכל האידיאלים שהשתעשע בהם עד עכשיו.  הצעירים הללו אובד להם ביום אחד מה שטפחו ורבו בלבם במשך שנים רבות, והיאוש הזה מתבטא אצלם בהתמרמרות על עצמם ועל אחרים, על חוסר היכולת, והעיקר: על חוסר הרצון לבנות.

וכל המצב בארץ-ישראל מסייע ליאוש הזה: מצד אחד קומץ של אכרים נתונים ככדוּר משחק בין מאות אלפים נכרים המוכנים בכל רגע לבלוע אותם חיים.  ומהצד השני משחק של מוסדות הממשיכים קיום עלוב, בלי כל עבודה ואיניציאטיבה, בלי כל אחדות ושיטה, בלי כל יכולת ורצון לעבוד.  את כל זה רואה לפניו הצעיר בכל יום ויום. לא מאמר בקורת הוא קורא, כי אם את החיים בהוויתם הוא רואה: התמוטטות היסוד מתחת לרגלים, השתמטות התקוה האחרונה – ואין מציל ואין עוזר.  והיש תקוה לרפא את יאושו זה באותן התרופות שמגישים לו?

 

מאחר שבררנו לנו, מעט או הרבה, את מיני היאוש השוררים במחננו ואת סבותיהם – לא יקשה לנו, כמדומה, להבין גם את ערכן של התרופות שהזכרנו למעלה.

מובן מאליו שאותה התרופה הבנלית של "האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו", אשר כל מגמתם של המשתמשים בה היא רק להשתעשע בפרזות יפות – איננה כדאית אפילו שאתעכב עליה.  לנו אין "ששים רבוא", אשר אם גם יצא חלק מהם – ישארו עוד רבים.  אנחנו הננו קמץ קטן, שכל יחיד ויחיד ממנו יקר לנו והננו צריכים לבקש עצות במה להחזיקו.  ואם נרצה לפסול את היראים ורכי הלבב – לוא גם היה זה ביכולתנו – לא ישאר לנו כלום, כי בתנאי עבודתנו הנוכחים הננו כולנו יראים ורכי לבב – כולנו, לרבות אפילו בעלי הפרזה עצמם.  אין גבור כזה בעולם שירצה להקדיש את כוחותיו לעבודה, בשעה שאיננו מאמין בפירותיה.  ואם אפני העבודה, בין אלה שבפנים ובין אלה שבחוץ-לארץ, שוללים מאתנו את האמונה, הרי שאין כאן גבורים וחלשים, ויש כאן רק אנשים הרוצים לעבוד ואינם מוצאים כל שכר בעמלם.  ואם גם ימצאו אנשים במספר קטן, אשר, על-אף כל אלה, לא יתיאשו, לא יועילו לנו מאומה.  ואפילו אותה הפרזה הידועה של "אם אני כאן – הכל כאן" בטלה ומבוטלה לגבי החיים הממשיים, כי "אני" איננו "הכל" והכל הוא הרבה יותר מאני בכל מקום, ועל אחת כמה וכמה במקום שרוצים לזכות על-ידי רוב כמותי....

אולם, אם אין לעמוד הרבה על התרופה הראשונה, הנה יש ויש לעמוד על שתי התרופות האחרונות: על אכור הפועלים ועל חלוף הפועלים האשכנזים בתימנים.  אנחנו צריכים לדון עליהן משני צדדים: ראשית, עד כמה הן מועילות לפועלים במובן הפרטי, ושנית, וזה הוא העיקר, מה הן נותנות לנו במובן הלאומי – כלומר, עד כמה יש ביכלתן לקרב אותנו לפתרון אותה השאלה שבה אנחנו מתחבטים. כי זה ברור, אשר לוּא גם הצלחנו להוכיח כי יש בידי האמצעים האמורים לרפא את שברו הפרטי של כל פועל, אין זה מוכיח עדיין שההסתדרות, אשר שמה לפניה מטרה כללית–לאומית, צריכה לטפל בזה.

 

 

א. אכור הפועלים

רוב המתנגדים להתאכרות הפועלים – סבבו נמוקיהם תמיד על ציר אחד: לאכר אנשים מחוסרי אמצעים, הרי זה אומר – להפוך אותם לשנוררים.  לפי זה יצא, שלוּא היה אפשר להנצל מפחד השנוררות, לא היו מתנגדם לכך אפילו האסטניסים הגדולים ביותר.  אלה שאינם אסטניסים, לא חדלו לדרוש כל הזמן שיאכרו את הפועלים.  אולם למטבע הזה יש עוד צד אחד, שעליו רגילים לעבור בשתיקה, או לתרץ אותו בתרוצים דחוקים וסתומים, והצד השני הזה, התופס את המקום החשוב בכל השאלה, הוא:

אין ההתאכרות פותרת את שאלת הפועלים.

כי אמנם כן, אם נבוא עכשיו לדון על שאלת האכוּר ביחס לגאולת הארץ, אז ודאי שנוכרח לשנות את דעתנו אפילו בנוגע לשנוררות.  לא מעטים ימצאו עתה בינינו – ואני אהיה אחד מהם – אשר יגידו, כי אלמלי אפשר היה, ולוא גם על-ידי שנוררות, לגאול את הארץ וליצור בה בעוד מועד רוב עברי, היינו צריכים לעשות את זאת בלי כל פקפוקים.  גם בחיי האדם הפרטי ישנם מקרים שהוא מקרב היום מה שהרחיק אתמול, ואין אנחנו חושבים לו זאת לירידה, או לאי-עקביות, אלא, פשוט, להכנעה הכרחית לחוקי החיים החזקים ממנו.  אך אם אצל הפרט ישנם בכל זאת פרינציפים, פחות או יותר קבועים, הנה בחיי החברה הפרינציפים הם זמניים ויחסיים.  תמיד צריך להעריך את הנזק לעומת התועלת, ועל פי ההערכה הזאת לכוון את הפעולה.  ולו הציגו לנו, במצבנו הנוכחי, את השאלה: לחכות לימים יותר טובים – כלומר, לאבד את ארצנו לנצח – או ליצור אלמנט גדול של אכרים שנוררים?  היינו בוודאי צריכים לענות: את השנוררות אפשר יהיה אחר כך לתקן, אבל את הקרקע, אם לא נגאל עכשיו – לא נוכל אחר כך לעשות כלום.  הננו בוחרים, איפוא, באותו הדבר שיש לו עוד תקנה.  אבל, כשאנחנו באים לדון על האכור ביחס לשאלת הפועלים, מוכרחים אנו להגיד: לא.  אכוּר הפועלים אינו יכול בשום אופן לפתור את שאלת הפועלים.  איננו יכול לפתור לא את שאלת הפרט של כל פועל וגם לא את הצד הכללי, הלאומי, שיש בכל השאלה הזאת, ודווקא לא מפני פחד השנוררות, כי אם מפני סבות אחרות לגמרי.

את השאלה הפרטית אין הוא יכול לפתור – מדוע?

מפני שהשאלה הזאת היא יותר פסיכולוגית מאשר חמרית.  רבים מהפועלים הנמצאים בארץ (אלה שבאים לא לשם אידיאלים ונוסעים תיכף – הם ישארו פה רק כשימצאו את החרושת המפותחה ואת תנאי עבודתה) –  מתקיימים בה רק בכוח האמונה בתועלת שהם מביאים לענינים הכלליים.  ואת האמונה הזאת  לא ימצאו במאתים דונם האדמה שינתנו לכל אחד, ויאכרו באופן כזה עשרים, או אפילו חמשים פועלים בשנה.

הם אומרים: "לעבוד?  ומה ה עבודותינו?  האמנם אפשר להסתפק בעבודות פעוטות, חלקיות, בזמן ש"השלם" אבד?  במצב, שהננו נמצאים בו עכשיו, אין שום עבודה חלקית יכולה להשביע את רצוננו;  אנו שואפים לעבודה ממשית שתהיה ניכרת מיד לחיוב או לשלילה". (מדברי חברים באספה הכללית של הפוה"צ ג' ב' תר"ע).

 

הקריאות האלה, אחת היא, אם הן צודקות או לא, אינן בודדות, כי אם הד קולם של רוב הפועלים שבארץ ובהן אנחנו צריכים להתחשב.  בכלל לא רבים הם הפועלים שעבודת-האדמה, כדבר בפני עצמו, היא אצלם אידיאל.  כל משיכתם לעבודה הזאת באה רק בכוח האידיאל הלאומי הקשור בה – טלו ממנה את האידיאל הכללי הזה, וילך לו כל אחד למצוא את דרכו בחיים בתנאים לא יותר קלים אולי, אבל מתאימים יותר לחינוכו ולהרגליו.  ואם האידיאל של כבוש העבודה, שהיה כל כך מרומם ומקסים, אבד חינו וערכו בעיני הפועלים, ואין הם מוצאים בו עוד סיפוק נפשי – על אחת כמה וכמה שלא ימצאו סיפוק באכוּר העלוב, שאין בו אף שמץ מאותו היופי שיש ב"כבוש העבודה".

שנית: אכוּר, אפילו זה של יק"א, שהוא יותר נוח מהאכוּר של חובבי-ציון, מציג את האכר, לפחות במשך שנים אחדות, במצב לא טוב מזה שהפועל נמצא בו.  הדפיציט, שנשאר להרבה אריסים בגליל מהשנה שעברה, עולה על אותו הסכום שהפועל מכניס במשך כל השנה.  ואלא מה, פה יש תקוה לעתיד?  גם לפועל בא"י יש תקוה, ולא פחות ריאלית מזו של האכר הצעיר.  תנאי העבודה פה מוכרחים להשתנות לטובה בה במדה שהתפתחות הארץ תתקדם.  ושהארץ מתפתחת – בזה אין איש מפקפק, וכשהערבי יראה, שאפשר לקבל אצל בנין מסילת הברזל, או הנמל, שלשה פרנקים ליום, לא ילך לעבוד במעדר בשבעה גרושים.  האות הזה לא רחוק הנהו כלל.  גם עכשיו אין העבודה זולה כל כך במושבות המיוסדות על נטיעות.  מחיר העבודה במושבות האלה הולך וגדל וכשיכנס הקפיטל אל הארץ, יהיה מצבו של פועל במשק הקפיטליסטי הרבה יותר טוב מזה של האכר הזעיר.  פועל טוב בפ"ת, שיש לו עבודה תמידית בפרדס, משתכר בלי דאגות יתירות, לא פחות ממה שמכניס האכר הזעיר מיבול אדמתו בהרבה והרבה דאגות.  ואם בשביל הפועל הזה יווצרו תנאים שיקטינו את הוצאותיו, כמו: בית עם שנים, שלשה דונמים אדמה בשביל ירקות ומוסדות משותפים להספקה, אז לא יהיה לו כל יסוד לקנא באכר הזעיר.

את שאלת הפועלים במובן הלאומי לא יפתור האכור – מדוע?

מפני שכל זמן שלא יהיה לנו פועל קרקעי, אשר נוכל להיות בטוחים שהעבודה היא בידינו – יביא לנו כל אכר חדש נזק מן הצד האחד לא פחות מהתועלת שהוא מביא מהצד השני.  העובדים – אפילו באכרות זעירה – עולים במספרם על מספר האכרים, הם תמיד הרוב, ובנידון דידן: רוב המביא את קיומו של המיעוט בסכנה...  מה שנוגע למשק הקפיטליסטי, הרי אין כלל לדבר, ששם אין ערך לעבודתנו בלי אלמנט של פועלים אשר יתפרנסו רק מהעבודה.  והלא המשק הקפיטליסטי תופס כבר גם עכשיו מקום חשוב בא"י, ובעבודתנו להבא מוכרח הוא לתפוס מקום עוד יותר חשוב.

אנחנו בודאי צריכים למצוא אמצעים בשביל התמיכה באכרות הזעירה, שהיא נחוצה כל כך לשאיפתנו הלאומית, אבל אל נרמה את עצמנו: ליצור רוב עברי בא"י – לא נוכל בלי עבודה קפיטליסטית רחבה.  שאלת העבודה אצלנו היא, איפוא, לא טפל לגבי איזה עיקר, כי אם אחת השאלות העיקריות בישובנו, היכולה למצוא את פתרונה רק ע"י יצירת אלמנט של פועלים הרואים את קיומם בעבודה.

 

ב. חלוף הפועלים האשכנזים בתימנים

"הטובע – נאחז באגמון" – אומר הפתגם ההמוני, ואנחנו בעבודתנו הישובית ג"כ רגילים תמיד להאחז בכל הופעה חדשה ולראות בה את הגאולה.  היו זמנים, למשל, שעם כל פועל חדש שבא לא"י, היו מבשרים תקופה חדשה – תקופה של גאולה אמתית.  וככה אירע גם הפעם ביחס לתימנים.  גם בהם התחילו לראות את המשיח המקוּוה, את הפתרון הנכון לשאלת הפועלים, מבלי לחשוב כלל  על הצעדים השליליים שישנם כאן.  יודע אנכי, אמנם, שדעתי שאביע פה לא תהיה לרצון גם להרבה מחברי, הם אולי יראו בדברי הטחה כלפי אחד העיקרים בתכנית עבודתנו.  אולם איך שיהיה, שאלה היא ולדון עליה אנו צריכים.

המכשול הגדול ביותר שמצאו החלוצים הראשונים על דרכם לפני חמש שנים, היה – ההתחרות של השרירים החזקים והזולים הנמצאים בארץ.  נחטא לאמת אם נרצה ליחס את מאונו של האכר לקבל פועל עברי אך ורק לגורמים רוחניים, לחלוקי הדעות שיש בין האכרים ובין הפועלים, ולא נקח בחשבון את הגורם האקונומי.  אין כל ספק שלוא באו צעירים מן החוץ והציעו שרירים מורגלים בעבודה באותו המחיר שהם עולים פה, היו האכרים  – אם לא כולם, עכ"פ רובם – מבכרים אותם על פני השרירים המקומיים, למרות חלוקי הדעות שיש ביניהם.  אך מכיון שהפועל העברי לא יכול לעמוד הרבה בהתחרות זו והוכרח לדרוש מחיר יותר גבוה, בא תיכף המאון מצד האכרים, שסבתו האמתית היתה בעיקרה אקונומית, שאותה לא כל אחד יכול לנצח.

אולם מאותו הזמן עברו חמש שנים.  חמש שנים של מלחמת דברים, של אגיטציה בכתב ובעל פה, של עבודת שרירים מסורה מצד הרבה צעירים, וכל אלה לא עלו בתוהו.  הכרת הערך של העבודה העברית התחילה מעט מעט להשתרש בלבות רבים מהאכרים;  הם התחילו בעצמם להבין שהשכר הגבוה של העבודה העברית עולה להם – מכמה וכמה טעמים פרטיים וכלליים – הרבה יותר בזול מהשכר הנמוך שמקבל הפועל המקומי.  החלונו לפגוש במושבות חזיונות כאלו, אשר מצד אחד עומדת קבוצה של פועלים ועובדת בשכר שבעה גרושים ליום, ובאותה עבודה עצמה עומדת, מהצד השני, קבוצה אחרת ועובדת בשכר עשרה גרושים ליום.  מעט מעט התחילו עבודות שונות, שקודם היו הפועלים המקומיים עושים אותן, להבדל מהעבודה הכללית ולהעשות לעבודות ספציאליות-עבריות

קודם, למשל, היו המקומיים מיבלים את השדה באותו המחיר שהם עושים את כל העבודות, עכשיו יש כבר הרבה אכרים שאינם מוסרים את העבודה הזאת אלא לידים נאמנות ומשלמים בעדה שכר הגון, בערך, וכן הדין בעוד כמה ענפי עבודה.  הפועל העברי, ששכרו הגבוה היה מתחילה מפחיד את האכר, נעשה עכשיו לדבר טבעי גם אצל אכרים כאלה שאינם חשודים כלל באידיאליות, ובמקרים רבים הם חוזרים אחריו.  מובן, שכל זה לא בא מתוך נדבת לבו של האכר, כשם השמאון שלו מתחילה ג"כ לא בא מפני רוע לבו;  הוא בודאי מחשב היטב את חשבונותיו ויודע מה יותר טוב בשבילו.

וככה התפתחו במושבות אחדות ביהודה שלשה סוגים של עבודה: סוג אחד, כמו זמירת גפנים והרכבת עצים בפרדסים ובכרמים, הוא כמעט כולו בידי היהודים.  הסוג השני, כמו: הכרמים, יבול האדמה, סמיכת העצים ועוד, מתחיל מעט מעט לעבור לידי יהודים, והסוג השלישי, שבו נכללות העבודות הפשוטות ביותר, נשאר כמעט כולו בידי המקומיים, מפני ששכרו עודנו נמוך ואי אפשר ליהודי להתחרות בו.

 

כשאנחנו מציגים לנו עכשיו אידיאל להמציא לאיכר ידים עבריות באותו המחיר שהידים הזרות עולות לו, הננו צריכים, איפוא, קודם כל לשאול את עצמנו: לאיזה עבודות אנחנו מתכוונים?  אם לאלה שמחירן גדל כבר והן עברו לידי יהודים  – הרי שאנו הורסים בידינו מה שבעצמנו בנינו בכל כך הרבה עמל.  ואם לעבודות, שמפני מחירן הנמוך נשארו בידי שכנינו, הרי אנו חוטאים בזה לתימנים, שאותם אנחנו לוקחים כחומר להתגשמות האידיאל שלנו.

באופן הראשון, הרי אנו חוטאים לעצמנו, כי יוצרים אנחנו לנו מתחרה שהוא מסוכן עוד יותר מהקודם: במתחרה הקודם נלחמנו במסירותו של הפועל העברי, באיכות עבודתו, בתועלת שהוא מביא למושבה בהווה ובכוח הרעיון הלאומי בעתיד, אולם במתחרה זה אין לנו רשות ולא יכולת להלחם, כי בו ישנם כל היתרונות שמנינו למעלה, והוא עושה את קיומם של הצעירים הבאים מן החוץ לבלתי אפשרי כל עיקר.

אמנם אלה הגורסים: להחליף את הפועלים האשכנזים בתימנים, צדקו אולי לשיטתם, אבל החלוף הזה, לוא גם היה רצוי לנו מכל הצדדים, איננו יכול לצאת אל הפועל, כי הצעירים, שרידי הפליטה, הנמשכים עוד לא"י, אינם מוצאים עפי"ר לפניהם מקור אחר למחיתם מלבד העבודה במושבה,  ואם נעשה את העבודה לבלתי אפשרית בשבילם, אז לא רק שנצטרך לסגור את השערים בפני החדשים, אלא שנוכרח גם לגרש את הישנים, אשר להפחית מן השכר, שכבר רכשו להם בכל כך הרבה עמל, לא יוכלו.

באופן השני הננו חוטאים לתימני, כי אנחנו משאירים אותו במצבו השפל, בהתנוונותו הגופנית והרוחנית, כדי שיוכל להיות עבד זול ולהתחרות עם עבדים זולים כמוהו.  אנחנו, אמנם, צריכים להקדיש הרבה כוחות לזה שהתימני יהפך ממחזר על הפתחים לעובד, אבל בתנאי שהעבודה תתן לו יותר מ"פיתות", כי אם יצטרך לעבוד רק בכדי להשתכר ל"פיתות", אז יתנוון עוד יותר מאשר מהחזרה על הפתחים ומכתיבת סת"ם.  אולם אין כל ספק שאת השאלה על תפקידו של התימני לא אנחנו נפתור, כי אם האכרים בעצמם, הם בודאי ידעו לנצל את הסתפקותו במועט ויכניסו אותו מעט מעט לכל אותן העבודות, שעד עתה עשו אותן הפועלים בשכר הוגן, והשכר של העבודה העברית, שעלה באופן טבעי – ירד עכשיו ע"י ההתחרות שאנחנו בעצמנו יצרנו לנו.

האין זה פתרון נכון לשאלת הפועלים בא"י?

 

תר"ע.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה