_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

על ה"סך הכל"

יוסף אהרונוביץ

לתוכן הענינים

"שתי תכונות יסודיות יש לו לנביא, שבהן הוא נבדל משאר בני אדם: א)  הנביא הוא איש האמת.  רואה הוא את החיים כמו שהם וקולט רשמיהם בלי נטיות עצמיות, ומה שרואה הוא מגיד כמו שרואה, בלי חשבונות צדדיים.  ומגיד הוא את האמת וכו' וכו'...

ב)  הנביא הוא איש הקצוות.  מצמצם הוא דעתו ולבו באידיאל שלו, שבו הוא מוצא תכלית החיים ולו הוא רוצה לשעבד את החיים עד הקצה האחרון, בלי שיור כל שהוא.  בפנימיות נפשו נושא הוא עולם שלם, אידיאלי, ולפיהו יעמול לתקן גם את העולם החיצוני המוחשי.  מכיר הוא הכרה ברורה, שכך צריך להיות, וזה מספיק לו בשביל לדרוש בכל תוקף, שכך יהיה באמת, ואינו יכול לקבל שום אמתלא, ואינו יכול להסכים לשום פשרה, ואינו נח מזעפו ותוכחתו, אף אם כל היקום יתנגד לו".

"ולפי שכך הוא מצבו של הנביא, שמצד אחד אינו יכול לתקן את החיים לפי רוחות בהחלט, ומצד אחר אינו מוכשר לרמות את עצמו להעלים עין הרבה על פני כל שטח הארץ, ולעשות את "נקודותינו" שקולות באיכותן כנגד כל השטח הסובב אותן".

והמושבות הקיימות – במצבן של אלו יש אמנם הרבה תנחומין בשביל מי שראה אותן לפני שנים אחדות בנוולותן.  אבל תקוות ל"מקלט בטוח" אי-אפשר לראות גם בהן.  הנסיון של שלושים שנה כבר הספיק להוכיח לנו, כי משובות עבריות אפשר להן להתקיים בארץ-ישראל, אך איכרים עברים – אותם האיכרים שעליהם יבנה "המקלט הבטוח" – אין אנו יכולים ליצור אפילו בארץ-ישראל אלא במספר מועט מאוד, שאינו בא בחשבון ביחס למטרה כזו.  היהודי הוא "פיקח" יותר מדי, ואי-אפשר לו להצטמצם בעבודתו בחלקת אדמתו ולראות בה את עולמו.  בהווה הלא ידוע, כי העבודה במושבותינו נעשית ברובה על-ידי בני הכפרים הערביים שמסביב, מהם שכירי יום, הבאים בבוקר ושבים בערב לכפריהם, ומהם פועלים תמידיים, היושבים במושבה עם נשיהם וטפם, וכולם יחד עובדים בשבילנו עבודת "המקלט הבטוח", ובעתיד – אם ירבה מספר המושבות, ירבה על-ידי בעלי הון, אשר ייסדו גם הם מושבות "עשירות" מן הטופס הנזכר, כלומר – מן "הטופס היפה" של איכרים עברים עליונים, אשר המון פועלים ערביים עם נשיהם וטפם יעבדו בשבילם את עבודת היישוב העברי.

ואף בצעירים הגדלים במושבות אין לתלות תקוות גדולות, כי גם הללו "פיקחים" הם כאבותיהם, ובראותם שנחלת אבותיהם לא תתן להם את האפשרות להיות לפרמרים עשירים, הרי הם נודדים למדינות הים לבקש שם את אושרם.

נשארה, איפוא, רק התקווה בפועלים הצעירים, הבאים לשם האידיאל של "כבוש העבודה", שמהם יתהווה ההמון הכפרי העובד.  ולא לחינם – אומר אחד-העם – עומדת עכשיו שאלת הפועלים בארץ-ישראל במרכז כל שאלות הישוב, כי בה הלא קשורה שאלת המטרה של הציונות בכללה, ומשום זה מרבים בעת האחרונה להציע הצעות שונות להטבת מצבם של הפועלים, להשפיע על האיכרים שיקבלום לעבודה וכדומה.  ויש אמנם יסוד להאמין שהרבה מן ההצעות האלו תצאנה אל הפועל, כי מצד אחד משתדלים מוסדות שונים לבוא לעזר לפועלים בבנין ביתם ובכיוצא בזה, ומהצד השני החלו גם הפועלים להבין "כי לא מן היושר הוא לדרוש ממי שיהיה, שיקבל באהבה את האנשים המביטים עליו משמי השמים ארצה ואינם חוששים להראות גלוי את השנאה והבוז שבליבם ל"בורגני" שכמותו, ועל כן משתדלים עכשיו להיות יותר נוחים לבריות משהיו לפנים".  וכל זה, כמובן, יקל את הדרך לכבוש העבודה.  אבל גם אם הדרך תוקל, אין תקוה שההולכים בה יגיעו למטרתם.  הם אמנם יעבדו זמן מה בהתלהבות, אבל להשאר בעבודה הזאת ולראות בה את תעודת חייהם לא יוכלו גם הם, משום ש"בן התרבות" אשר בכל אחד מהם לא יתן לו להשתקע לכל ימי חייו בעבודה כזאת, הנותנת לו רק לחם צר ומים לחץ.

בקיצור: אפשר לרכוש חלקות אדמה קטנות ופזורות, אבל אי-אפשר לגאול את הארץ.  אפשר שיהיו לנו בארץ-ישראל איכרים מ"טיפוס עליון", אבל ההמון העובד במושבות מוכרח להשאר ההמון הערבי.  אפשר ליצור ישוב עברי, אבל כוחו יהיה רק באיכותו ולא בכמותו.

זהו המצב בהווה וזוהי הפרספקטיבה לעתיד.

והנה מי ש"אמת הבנין" של "מקלט בטוח" בידו, כשהוא רואה את המצב הזה, הריהו מוכרח להתיאש.  כי מה יתן ומה יוסיף כל זה ל"מקלט הבטוח" שאליו הוא נושא את נפשו?  הרי "היסוד בחיי כל מדינה הוא ההמון הכפרי, הפועלים והאיכרים העניים, המתפרנסים בדוחק מעבודת ידיהם בשדה, אם בחלקה הקטנה שלהם, או בשדות המפלגה העליונה", ואם זה חסר כאן – מה איפוא יש כאן?

אך לא כן הדבר עם מי שניגש למוד את הישוב הזה ב"אמת הבנין" של "מרכז לאומי", הלזה – חושב אחד-העם – יכול "בלב סמוך ובטוח להגיד: כן, עתידה ארץ-ישראל, שתהיה מרכז לאומי רוחני ליהדות, האהוב והחביב על כל העם ומאחד ומקשר את כל העם".  כי כל מה שנחשב לחסרון ביחס ל"מקלט הבטוח", אין אחד-העם חושב את זה לחסרון ביחס למרכז הלאומי.  אם ביחס ל"מקלט הבטוח" מזכיר הוא באירוניה דוקרת את העובדה שהערבים עם נשיהם וטפם "עובדים בשבילנו עבודת ה"מקלט-הבטוח" – הנה ביחס למרכז הלאומי אין הוא מוצא כל אירוניה בזה שהערבים הם היוצרים שלו. כי המרכז הלאומי של אחד-העם אינו זקוק לא לכמות ולא לעבודה.  כוחו הוא רק באיכות: "ישוב עליון של מעוט קולטורי מפותח, שכוחו במוחו ובהונו".  או, אם נתרגם את דבריו ללשון פשוטה, זהו ישוב עברי שאנשיו אינם נבדלים מאחיהם בכל תפוצות הגולה, לא בעבודתם, לא במוסריותם ואף לא בשפתם: אותו הסוחר בפרי עבודתו של בן עם אחר, אותה הפיקחות, ההשתמטות מעבודה גופנית והרדיפה אחרי אותם החיים שבגללם מגנות אותנו אומות העולם, וגם אותו הז'רגון השגור בפיות כל היהודים שבגולה.  במילה אחת: יהודה גלותי עם כל התכונות של יהודי גלותי, והנתון גם באותם התנאים של יהודי הגלות, כלומר – מיעוט בלתי עובד בין רוב של עם אחר, העובד והיוצר הראשי של החיים.  ואף על פי כן נבדל היהודי הזה בעיני אחד-העם לטובה משאר היהודים שבכל תפוצות הגולה, נבדל עד כדי להיות המשפיע הרוחני עליהם, משום שקדושת הארץ חופפת עליו.

ואמנם כן, קדושת הארץ עושה נפלאות: סוחרי המושבות, שבמוסריותם אינם עולים בשום אופן על הסוחרים היהודיים באיזו עיר בגולה, מעוררים בכל זאת חרדת קודש בלב כל יהודי לזכרם, כשם שגם ישיבה ירושלמית, הנופלת הרבה בערכה מישיבה אחרת באיזו עיר ליטאית, מושכת אליה את תשומת לב היהודי יותר מאשר הישיבה הליטאית.  אבל כל ההשפעה הזאת הלא מיוסדת על שקר, ונפשם של בעלי המרכז הלאומי בוודאי צריכה היתה לקוץ בשקר זה.  שהרי כל אותה השאיפה לעמוד במחיצתו של האיכר הארצישראלי והיחס של כבוד אליו, הממלאים את ליבם של יהודי הגלות, אינם אלא משום שהאכר הארצישראלי מתואר במוחם באופן אחר ממה שהוא באמת.  הם רואים בו מהרהורי לבם: יהודי שהשתחרר מכל חלאת הגלות, מכל אי-המוסריות, שחיי הגלות גוררים אחריהם בהכרח, וחי באמת חיים של "עבודת הגוף וטהרת הנפש" – אותם החיים, שכל יהודי בגלות, אם רק לא נשקע כליל במ"ט שערי הטומאה, מתגעגע עליהם ונושא את נפשו אליהם.  אבל אם האיכר הזה יתגלה לפניו בצביונו האמיתי, כמו שהוא מוכרח ועתיד להיות ע-פי אחד-העם, הרי יפסק אז כל כוח המושך שלו, כל השפעתו, כמו שהולך ונפסק גם כוח המושך של ישיבת ירושלים מהזמן שהתחיל להתגלות טיבה האמיתי.

אחד-העם מבטיחנו, אמנם, כי אפילו בעלי שיטת "המקלט הבטוח", שעל-פי השקפתם היו צריכים להתיאש מעבודתנו, מתפעלים בכל זאת מכל מה שעיניהם רואות בארץ-ישראל, משום שבלא יודעים פועלת עליהם הרגשה פנימית כי כאן מונח הפתרון לשאלת קיומנו.  ואני את בעלי שיטת ה"מקלט הבטוח" לא ראיתי, אבל ראיתי עשרות יהודים, שמתוך הכרה ברורה מתפלץ ליבם בקירבם, בראותם את ה"אידיליה" של "איכרים עליונים" אשר ערבים עובדים ויוצרים ישוב בשבילם.  ואלמלא נחה דעתם קצת בצל של עבודה לאומית, שהם מוצאים עוד באיזו חווה, היו בוודאי שבים לביתם במפח נפש.

ואך לחינם כונן אחד-העם את חיציו כלפי בעלי "המקלט הבטוח"; אדרבה, הללו, כמדומה לי, עלולים להסכים ל"סך הכל" שלו יותר מאלה הנושאים את נפשם רק למרכז לאומי.  כי הראשונים, אם ישנם עוד כאלה בינינו, הרי הם על-כל-פנים מאמינים במקרים מדיניים היכולים לחולל מהפכה בבת אחת.  אצלם העיקר הוא, איפוא, המשא ומתן המדיני, ועבודתנו בארץ-ישראל אינה לעת עתה אלא טפל.  אבל בעלי שיטת המרכז הלאומי, שבמעשי נסים מדיניים אינם מאמינים ושהעבודה בארץ-ישראל היא אצלם ראשית כל ותכלית הכל, אלה הלא מוכרחים לשאול את עצמם: במה זכה ישוב זה שכל העם העברי ישתתף בבנינו ויראה בו פתרון לשאלת קיומו?  אם נכון הדבר שהישוב הזה "ישאר תמיד ישוב עליון של מיעוט קולטורי", מה, איפוא, תקותנו כי ניחל?  הרי המלה "קולטורי" אינה באה כאן אלא ל"תפארת-המליצה", כי גם הערבים לא ישארו תמיד במצבם הלא-קולטורי של עכשיו, ויש להניח, כי במשך חמישים שנה יתפתחו וידביקו אותנו בתרבותיותם.  ואחרי שנשמיט את המלה "קולטורה", נשמטת מאליה גם המלה "עליון", ואז נשארת לנו נוסחה כזאת: "ישוב של מיעוט בתוך ישוב של רוב".  במה, איפוא, גדול כוחו של המיעוט הזה מהמיעוט שבכל ארצות הגולה?  ומי יערוב לנו שגורלנו פה לא יהיה דומה לגורלנו בכל העולם, הן במובן החומרי והן במובן המוסרי?  והרי גם עכשיו אנו מוצאים שהיהודים מחקים בהרבה דברים, ולפעמים גם בדברים עיקריים, את המרובים, הערבים, יותר ממה שהערבים מחקים אותנו, למרות מה שאנחנו הננו התרבותיים, – ומה יהיה אז, כשגם הערבים יהיו תרבותיים כמונו?

שמא תאמרי: כוחנו יגדל בזה שאנחנו נהיה סולת הארץ, העובדים הבלתי אמצעיים ויוצרי הפרודוקטים של החיים – דבר שבארצות הגולה הרחיקו אותנו ממנו בחוזק יד?  – לא, גם בזה לא נגדיל לעשות, כי הרי "כוחנו אינו אלא במוחנו ובהוננו", ושני אלה, המוח וההון, כשהם מתאחדים יחד, מצליחים אמנם לנצל את כשרונם ואת עמל כפיהם של אחרים, אבל יוצרים בלתי אמצעיים אינם, וממילא מובן שאינם גם פורים במובן הלאומי.

נשארה על-כן רק קדושת הארץ המפשטת, שהיא היא אשר תגן עלינו מכליה, מלהבלע ברוב הסובב אותנו, ולא עוד אלא שהיא תצליח גם לעשותנו לכוח משפיע על כל יהודי הגולה אשר יוכלו בזכותנו להמשיך את קיומם הלאומי.

ואולם, אל אלוהים, הכי עמד לנו ביום עברה כל אותו הבנין הענקי של קדושה שאלפי גאונים, מרבן יוחנן בן זכאי ועד אחרון הרבנים, השקיעו בו את מוחם וכוחם ומסרו את נפשם עליו?  הכי לא פוררה אותו הגלות לפירורים דקים, שאינן להם כל תפיסה בחיים?  ומי אשם בזה?  האם לא אותם התנאים של מיעוט בלתי יוצר ועבד לכל בתוך רוב יוצר ואדון הכל שבהם משקיע אותנו ה"סך-הכל" גם בארץ תקותנו?

ואמנם, אחד-העם שם את כל תקותו בחינוך, בבתי הספר הלאומיים שלנו, שהם יחוללו את הפלא ההיסטורי אשר אליו הוא נושא את נפשו.  אך מה בצע בחינוך הזה לגבי מרכז לאומי, אם המרכז עצמו איננו, אם החינוך חסר את התנאים העיקריים, המאפשרים אותו ומבשילים את פירותיו?  בישוב, שאנשיו שואפים לחיים מוסריים של "עבודת הגוף וטהרת הנפש" ורוצים לחנך גם את בניהם בדרך זו, וודאי שיש ערך גדול מאוד לבתי הספר הלאומיים שלנו.  אבל בישוב של "פקחים", שעיניהם אל השוק, מה ימצאו הם בחינוך הלאומי ומה כוחו של חינוך זה לעמוד בפני השפעת הסביבה?  וככה אנו רואים, באמת, כי מצד אחד נמצאים במרכז הלאומי איכרים עליונים, השולחים את בניהם לבתי ספר זרים ואינם נרתעים אפילו מפני בתי הספר של המיסיון, ומצד השני, הערך העיקרי בחינוך הלאומי, שהילדים רוכשים בבתי הספר שלנו – השפה – הולך ומתבטל כולו בבית האב ובשוק החיים של האב.

וקשה מאד להאמין גם בזה, שתשועת החינוך תבוא מהקיטנים שבתל-אביב ושבשאר ה"תלים" אשר יבנו ויבנו; קשה מאד לשער שאלה ייצרו את "בית היוצר לנשמת האומה".  כי אם גם נניח, לא כדעת חכמינו, ש"מבני עניים תצא תורה", כי אם כדעת אחד-העם, שיוצרי התרבות הלאומית הם ה"כהנים", ואם עוד נניח גם זה, שקיבוץ אנשים מארצות שונות, בעלי שפות ומסורות תרבותיות שונות, אשר שום יסוד מדיני, או כלכלי, אינו מאחד אותם, יכולים בכל זאת להיות ליוצרים ולשומרים של תרבות לאומית, – גם אז הרי אין כל יסוד להאמין שלא יהיו "פיקחים" כחבריהם במושבות ולא ישלחו את בניהם לחנכם בבתי הספר שבפריס, אשר אינם נופלים בערכם מבתי-הספר שלנו.

אנו, איפוא, צפויים לכליה במובן הלאומי גם בארץ-ישראל – על-פי האופקים שפותח לפנינו אחד-העם – כמו שאנו צפויים אליה בכל ארצות הגולה.

יותר מדי אני מעריץ את אחד-העם משאוכל להביע את המרירות, שדבריו האחרונים יצקו לתוך נשמתנו.  ארשה לעצמי להגיד רק זאת:

פיקחותם היתירה של האיכרים העליונים שלנו שללה מהם את היכולת להיות חלוצי המרכז הלאומי: ההיסטוריה זכּתה אותם בתפקיד נעלה, הם כגיבורים החלו למלאותו, ובאה הפיקחות והטתה אותם מדרכם, ומה שיצרו בעמל רב וביסורים נוראים, הם הולכים והורסים עכשיו בלי כל עמל ומתוך הנאה מדומה.

ופקחיותו היתירה של אחד-העם שללה ממנו את היכולת להיות שואף לדבר נשגב ולהרגיש את הכוחות הפועלים ביצירת דבר נשגב: הוא יצר רעיון נעלה: בגבוה נלחם עליו ורכש לו מעריצים, ובאה הפיקחות וקצצה את כנפיו, והקטינה את שאיפתו עד למטה מאפס, ועדיין הוא מרמה את עצמו כי מטרתו הולכת ומושגת.

ואולם, לא אלה הם דרכינו.

אנו שואפים ליצור בארץ-ישראל ישוב עברי בריא בגופו וברוחו שיוכל לשמש מרכז ליצירה לאומית ואנושית, בשביל כל העם העברי המפוזר בגולה.

כדי שישוב זה יהיה מה שהוא צריך להיות, דרושים לו תנאים אלו:

כמות של רוב ביחס לסביבה הזרה; יסוד של עבודה כלכלית בריאה וחינוך מוסרי ואנושי על יסודות לאומיים.

א)  כמות של רוב:

כלל ידוע הוא לנו היהודים, יותר מאשר לאחרים, כי המיעוט מוכרח להיות מנוצח על-ידי הרוב במובן הכלכלי ולחקות את מעשי הרוב במובן המוסרי, אפילו בשעה שהרוב הזה עומד על מדרגה תרבותית נמוכה מזו שעליה עומד המיעוט.

ומי ששואף למרכז לאומי בארץ-ישראל, אינו יכול להאמין בהתגשמות שאיפתו בלי התנאי הראשי הזה.

ב)  יסוד של עבודה כלכלית בריאה:

עמנו הולך ומתנוון בגופו ובמוסריותו משום שתנאי הגלות צמצמו את "כוחו רק במוחו ובהונו", הרחיקוהו מהטבע, מעבודה גופנית וחיים פשוטים, ועשוהו – אם להשתמש במבטאו המוצלח של א. ד. גורדון – ל"פרזיט בעל כרחו".

ומי שמאמין בתחיה הרוחנית הלאומית של עמנו – אינו יכול לתאר לו את התחיה הזאת בלי שינוי רדיקלי ביסודות הכלכלה של הישוב.

אפשר עוד שימצאו מפקפקים בצורך "ליסוד המון כפרי בחיי מדינה", אפשר שיחשבו כמאן דאמר, כי אחת הסיבות לחורבן מדינתו בעבר היתה דווקא זו, שמדינתנו נשענה רק על עובדי האדמה; אבל אי-אפשר בשום אופן שימצאו מפקפקים בזה, כי היסוד בחיי מרכז לאומי הוא ההמון הכפרי, כלומר – המון אנשים, שכוחם בעבודתם הגופנית ובטהרת נשמתם.

ג)  חינוך מוסרי אנושי על יסודות לאומיים:

חיי גלות של אלפיים שנה הביאונו לידי כך שהאידיאלים האנושיים הנצחיים של נביאי ישראל נעשו אמנם לקנין כל העמים, אך לא לקנין עמנו, הם זייפו את מטבעותינו, נתנו צורה גסה לאידיאלים שלנו, ואנחנו בעצמנו החילונו להתנכר לאידיאלים האלו וגם להתנגד להם.  נושאי מוסר היהדות, בבואם לדבר על "מרכז ליהדות" אין לנגד עיני רוחם סמל אחר של שלימות מאשר – הישיבה שביבנה במובן הרוחני והלנד-לוֹרדים שבאנגליה במובן הכלכלי.

ומי שנושא את נפשו לתחיה לאומית במלוא משמעותן של המילים האלו אינו יכול להאמין בהתגשמות שאיפתו, אם לא יבוא שינוּי ערכין גמור במושגים המוסריים שלנו.

אפשר עוד להתווכח אם צריך להכניס לתוך בית-הספר שלנו בארץ-ישראל את לימוד התלמוד, או את ביקורת המקרא, אבל אי-אפשר להתווכח על זה שבית-הספר שלנו מחויב להמית בלב חניכיו את השאיפה להיות נוגשים באחרים וחיים על ניצול עבודת אחרים, ולחנכם להיות עובדים ישרים ונושאי דגל הנביאים של הצדק המוחלט ושל השויון הגמור.

זוהי שאיפתנו – ועליה אנו נלחמים ונילחם.

היש במעשי ההווה איזו סימנים להתגשמות שאיפתנו זו?

מי שמבקש את הסימנים האלה באיכרים העליונים שבמושבות ובבחירי האומה שבתל-אביב, יוכל לראות רק את הרקלמה, את הזיוף שבתחיה, אבל לא הסימנים של תחיה אמתית.

ואולם, מי שיכול להתהלך בין בחורי ישראל הפזורים בארץ-ישראל, להסתכל לתוך נשמתם של אלו, ולהרגיש על מה "פצעי לבם ידוו יזובו" ולמה הם שואפים – הלזה יכול לתפוס את הגרעינים הבריאים ליצירה לאומית-אנושית, ההולכים ונקלטים מעט מעט בתוך הישוב שלנו, ולהבין את הכוח הטמון בגרעינים האלה לעתיד, ולכשיתפתחו ויגיעו לגמר בשולם.

עוד מעטים הגרעינים, האויר המקיף אותם משחת הנהו.  והקרקע איננו מוכשר עדיין דיו לקלטם ולהפרותם, אבל אין דבר – כשם שאבותינו, אשר הקריבו את נפשם בעד הדת, קדשו את שם אלהי ישראל ברבים, ככה גם הצעירים האלה, המקריבים עכשיו את נפשם בעד המולדת – יקדשו את שם ארץ-ישראל ברבים.

לא קרוב הוא הזמן שארץ-ישראל תוכל לשמש כוח מושך לסוחרים פקחים.  אבל קרוב, קרוב מאד הוא היום שהארץ תהיה למרכז בשביל טובי הצעירים מבני עמנו, שנשמתם מבקשת את תקונה בעבודה של מסירות נפש בעד אידיאל לאומי-אנושי.  וצעירים אלה, כשיתקבצו מכל ארבע כנפות הארץ, יתלכדו ויהיו לכוח אחד.  הם יטהרו את האויר, ימצאו סוף סוף את דרכם – הדרך של עבודה בדם לבם ובזעת אפם – ונצחונם – נצחוננו הלאומי – בטוח.

המרכז הלאומי יבנה לא על-ידי פקחים, כי אם על-ידי מורדים במציאות.

 

תרע"ב 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה