_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מאוגנדה ועד מסופוטמיה

יוסף אהרונוביץ

לתוכן הענינים

מבהילה, מרעישה ומפתיעה היתה התגלית האוגנדית בקונגרס השישי.  שש שנים הלכו אנשים בדרך סלולה, ברורה ומובילה לארץ ישראל, ופתאום, כמו אחוזים בחבלי קסם, מצאו את עצמם במזרח אפריקה – באיזו אוגנדה.  דומה היה, כי לילית, זו מושלת החושך, פרשה את ממשלתה האכזרית גם על ליל הגלות האפל שלנו להתעותנו אל כל אשר יהיה רוחה ללכת.  נדהמים ואובדי עצות נצבו כל התועים הפתאומיים ולא מצאו להם מוצא אחר מאשר לבכות.  ולוא היו באים באותו הקונגרס ואומרים לו, להרצל, שיבוא יום ואותם "הבוכים" עצמם יראו את ארצם לא בציון, כי אם במקום אחר – במסופוטמיה, – ודאי שלא היה מאמין.

אבל, לצערנו, עובדה היא שהתורה הטריטוריאליסטית היא עכשיו קניין הרוב, אם לא רוב ההמון, על-כל-פנים רוב ראשי המדברים שלנו.  ואין בין חכמי המזרח לחכמי המערב אלא זה, שהראשונים רואים גם במסופוטמיה ארץ אבות, (כי "בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, תרח אבי אברהם ואבי נחור"...) והאחרונים, שאין להם עסק עם ארץ אבות, רואים בה, פשוט, התגשמות אידיאלם האנטי-ארצישראלי.  כל העתונים הרשמיים שלנו מלאים עכשיו מאמרים על-דבר ישוב יהודי בתורכיה בכלל ובמסופוטמיה, בפרט, וארץ-ישראל מאן דכר שמה.  וחבל רק ששכחו עוד ארץ אבות אחת – מצרים, שגם ביחס לזכרונות היסטוריים, הדרושים, כנראה, לשם דיקורציה, גם ביחס לסגולות קולוניזציוניות היא בוודאי עולה אפילו על ארץ "האב"...

אולם מענין, בכל זאת, באיזו דרך פלא החלו כולם לנבא ביום בהיר אחד בסגנון אחד?  מהי הסיבה שקרבה כל כך מהר את הלבבות, עד כי אלו שרק אתמול היו עוינים ורודפים זה את זה, נהפכו לאוהבים אשר מטרה אחת ודרך אחת להם – דרך ההרפתקנות?  בירור השאלה הזאת דרוש לנו עכשיו לא רק לשם הלכה בלבד, אלא, בעיקר, למעשה: אנחנו צריכים להשתדל שנפטר בפעם אחת מהגואלים וארצותיהם כאחד, כי סוף סוף הנדודים המפשטים מארץ לארץ לשם גאולה נמאסו עלינו עוד יותר מהנדודים הממשיים לשם גלות.  ולברר את השאלה הזאת לא קשה, כמדומה, כלל – אם רק נעמוד היטב על האופי שקיבלה התנועה הציונית בשנים האחרונות של התפתחותה.

כל תנועה הבאה לשנות איזו ערכים בחיים, נשענת קודם כל על כוחה הפנימי, על אותם החברים שנתנו לה את ידם ומוצאים צורך בשינויים שהיא באה להביא.  המושג "קרבן" איננו כלל במציאות בשום תנועה, כי מאחר שהאדם מכיר שבתנאים כאלה אי-אפשר לו לחיות ושהשנויים הכרחיים הם, הריהו מוצא במעשיו, המקרבים את השינויים האלה, סיפוק נפשי בשבילו עצמו, ובמקום שיש סיפוק, שם אין מקום לקרבן.

וכזו היתה גם התנועה הציונית בראשית הופעתה, אולי שלא בכוונת בעליה.  "בית יעקב לכו ונלכה", זאת היתה הסיסמה שלה: כל מי שמבין את הטרגדיה שבחיי הגלות וכואב עליה, יקום וילך לציון.  לא עזרה של ממשלות, לא עזרה של ברונים ומיליונרים הונחו ביסוד השיטה הזאת, כי אם, קודם כל ולפני כל, "לכו ונלכה!" וסוף כל אלו לבוא אחרינו.  הם לא הלכו קודם לא לקושטא, לא לפריז, ומכל שכן – לא לחצרות מלכים, אלא ישר, באניה, ליפו ומשם למקוה-ישראל – לעבוד.  הם לא ערכו קונגרסים, לא הספיקו לרכוש להם ברגע אחד מאות אלפים שוקלים, אלפי דוקטורים, מאות פיננסיסטים, עשרות דיפלומטים, כי אם קומץ קטן של בטלנים, חובשי ספסל בית המדרש החדש והישן.  והקומץ הקטן הזה הצליח בכל זאת למשוך אחריו את הברון, שהשקיע הרבה מיליונים בישוב, את יק"א ואת שאר החברות למיניהן, אשר אם הן עובדות איזו עבודה בארץ-ישראל, הרי זה רק הודות לקומץ הזה שהניח את היסוד לעבודתן.

אך באו ימים – והתנועה הציונית שינתה את טעמה, ובמקום תנועה של אנשים הרוצים לעזור לעצמם בכוחות עצמיים – נהפכה לתנועה, הרוצה לעזור לאחרים על-ידי אחרים – לעזור לעניי המזרח על-ידי השתדלותה אצל עשירי המערב, שאלו האחרונים יפתחו את כיסיהם ויושיטו את עזרתם להם.  ומכאן הדרך כבר סלולה לא רק לאוגנדה ולמסופוטמיה אלא גם להרי חושך.  כי במקום שלא אנחנו העושים, כי אם אחרים, הרי בהכרח נזקקים אנו למוצא פיהם של האחרים האלו, ואם יק"א, למשל, או הפילנטרופים שלנו אינם רוצים בארץ-ישראל, ולארץ אחרת יסכימו, מובן שגם אנחנו צריכים להשמע לרצונם.

רק אפיסת הכוחות של התנועה, רק שויון הנפש הגמור לעבודה ממשית בכוחות עצמיים, רק הם יכולים לשמש באור לכל אותו הפלפול המגוחך שקם בספרות הציונית על-דבר מסופוטמיה.  כי אם נעזוב את היסוד ההיסטורי של הציונות, שנעשה עכשיו לשם שנתרוקן מתכנו אולי לרוב הציונים, ונשים את לבנו רק ליסודות הריאליים, הרי לא נמצא במסופוטמיה אף צד ממשי אחד שיהיה ראוי למשוך את התענינותנו בו.  כי אם מהצד המדיני, הן לא תפתח לפנינו הממשלה התורכית את שערי מסופוטמיה יותר ממה שהיא פותחת את שערי ארץ-ישראל, או להיפך: לא תסגור לפנינו את שערי ארץ-ישראל יותר מאשר את שערי מסופוטמיה.  ואם מהצד המעשי, הלא רק קלות דעת היא לחשוב שיותר קל לנו להתחיל עכשיו מחדש לעבוד באיזה מדבר שמם מאשר להמשיך את עבודתנו ברץ-ישראל, שכבר השקענו בה כל כך הרבה עמל, ושהרכוש, החומר האנושי והנסיון שרכשנו לנו פה, לא בנקל נרכוש במסופוטמיה.

הגיעה השעה – צועקים הפיננסיסטים שלנו – להפיץ את מניות האפ"ק.  הגיעה השעה – צועקים המעשיים – לאסוף כסף בשביל יער הרצל ולמכור מניות בשביל "החברה להכשרת הישוב".  הגיעה השעה – אומר לוחמנו המצויין אחד העם – לעבוד עבודה קולטורית.  ולנו יושבי ארץ-ישראל נדמה שהגיעה השעה לדבר אחר לגמרי – הגיעה השעה להגיד מפורש וגלוי: טעינו וטעינו.  הציונים אינם ציונים אלא בפה, התנועה איננה מתנועעת וההסתדרות קיימת רק בעיון ולא במעשה.  כי אין בין הציונות של הבנים ובין זו של האבות, בין האמונה בלי מעשים ובין הדבורים בלי מעשים, אלא הריקנות בלבד.  גם לאבותינו היתה ציונות עיונית, אולם היא, על כל-פנים, יצרה אגדות מקסימות על-דבר הגאולה העתידה, היא בראה לה משיח, שרק הודות לו יכלה האומה לשאת את עולה הקשה ולסבול את כל הרדיפות שבעולם; ומה יצרה הציונות העיונית של הבנים?  מעשים פעוטים שערכם פחות משווה פרוטה והכרזות צעקניות לפני המעשה, בשעת מעשה ולאחר המעשה, כאלו עמדה מאחורי המעשים האלו הגאולה המקווה.

לנו, יושבי ארץ-ישראל, קשה מאד לשכוח שבמשך השנה – מיום שנתגלו האופקים החדשים, אשר האגיטטורים כל כך מרבים לדבר עליהם – לא נתוספו בארץ-ישראל אף מאה צעירים, אף עשרה קפיטליסטים, אף מעשה אחד גדול; וכי זו היא תנועה? וכי בעבודה כזו אפשר לנטוע אמונה בלב העם?

הננו קוראים לעתים קרובות בעתונות הציונית שבעיר זו, או אחרת, דרש פלוני מטעם הועד המרכזי על-דבר עבודה מעשית בארץ-ישראל, "האסיפה השאירה רושם יפה".  ובעיר אלמונית שבו האדונים א.  ב.  וג.  מארץ-ישראל ונתנו דין וחשבון מנסיעתם.  "האסיפה היתה רבת עם, ההתרגשות היתה גדולה ובשיר "התקוה" עזבו אחרי חצות הלילה את האולם".  והיכן היא, איפוא – שואלים אנו – ההשפעה של כל האגיטציות, והעיקר היכן הן התוצאות הממשיות?  ובאמת, לוא בא אותו האגיטטור לאותה אסיפה עצמה והיה אומר דברים מעטים, אבל ברורים: "רבותי, שלום לכם, אני עוזב אתכם ועולה לארץ-ישראל, ואתם, אם ציונים הנכם, תדעו שרק שם מקומכם".  לוא באו בדברים כאלה, כי אז היינו מאמינים שההתרגשות היתה גדולה ושההשפעה היא בת קיימא.  אבל אם כל האגיטטורים למיניהם, מהגדול שבגדולים ועד הקטן שבקטנים, מיעצים תמיד רק לאחרים שילכו, ובעצמם אינם זזים ממקומם, הרי בהכרח צריך השומע להתיחס אליהם בספקנות.

כי רק מי שמקיים במעשה מה שהוא מדבר בפה, מי שהולך ומשקיע את כוחותיו בארץ, יש לו הרשות לדרוש גם מאחרים.  וכל זמן "שהמעשים" לא ייהפכו לעושים, כל זמן שהצעירים הציונים לא ידעו שמקומם בארץ-ישראל, כל זמן שהגדולים שלנו יעמדו ויכריזו על פרוטות לשם עבודה בארץ-ישראל ובעצמם לא יעלו אל הארץ לעבדה ולשמרה – אך לשוא יהיו כל הכרכורים, לשוא כל הפרזות והאגיטציות – העם לא יאמין ומאומה לא ייעשה.

ואם תאמרו למשוך את לב הקפיטליסטים על-ידי זה, שתותרו על ארץ-ישראל ותלכו אחריהם לבנות ישוב בתורכיה, או למסופוטמיה, – דעו לכם, שהעם גם שמה לא ילך אחריכם כשם שלא הלך לארץ-ישראל: העם מחכה שאתם תלכו לפניו.

ואשר לאותם המעטים, שחלק מהם כבר עלה לארץ וחלק מהם עומד מוכן לעלות – הרי ניתקו את כל הכבלים של ההרגל, של החינוך, של הורים ורעים אך ורק בשביל ארץ-ישראל, ולא בשביל איזו תעודה לישב מדבריות וליצור גלויות חדשות.

 

תרס"ט

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה