_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

קרקע ועבודה

כבוש העבודה, או כבוש הקרקע

יוסף אהרונוביץ'

לתוכן הענינים

 

במערכת העבודה –

לא מקצף על פני הים קפץ הפועל העברי לארץ.  מצב ישראל הולידו.

על גבו חרשו חורשים, האריכו למעניתם.  כל ערך וערך שרכש לו, בדם לבבו רכשו.  במשך עשרות שנים הקים מתוכו מורים ומחנכים, אשר עמיקו והרחיבו את ערך העבודה והעלו אותה למדרגה של משמרת כבוד.  במשך השנים הללו ניסו אלפים, אלפים רבים, ולא הצליחו.  מספרם של אלה גדול אולי ממספרם של הפועלים שנשארו בעבודה.  להיות פועל בארץ-ישראל אינו דבר הניתן בנקל.  רק מי שעמוס מטען מוסרי גדול, יוכל לעמוד במערכה זאת.

מתוך "ובחקותיהם לא תלכו", תרצ"ג

 

 

כבוש העבודה, או כבוש הקרקע

רק לפני שנה אפשר היה לשמוע מפי הפועלים בארץ-ישראל דעות מלאות תקוה ואמונה על כבוש העבודה.  "הננו הולכים וכובשים", שגור היה על לשונו של כל אחד מהפועלים, ופתאום – אפסה כל אמונה גם מלבות היותר טובים שבפועלים, ובשעה שעיני אחדים נשואות ל"תעודה היסטורית" חדשה, שואפים האחרים לעזוב את הדגל לגמרי, לבלי שוב אליו עוד, לא במחשבה ולא במעשה.

לא להתוכח עם מי שהוא חפץ אני במאמרי זה, כי אם להתחקות על שרשי התסיסה הזאת מצד אחד, ולברר, מהצד השני, את השאלה כפי שאני מבין אותה.

 

א.     מקור התסיסה

כשחברינו באים לדון על מקור התסיסה בין הפועלים, רגילים אנו לשמוע מפיהם טענות כאלו:

האלמנט הנוכחי איננו אותו האלמנט הראוי לתפקיד של כבוש העבודה.  קשה מאד לאותו האינטליגנט האידיאלי, שלא הורגל בעבודה גופנית, להסתגל אל תנאי העבודה הקשים במושבה.  אמנם, בזמן הראשון, בעת שהוא עודנו מלא התלהבות אידיאלית, הוא עובד ומקוה, אך מעט מעט מתחילה המציאות הקשה לטפח על פניו מצד אחד, ומהצד השני אין הוא רואה לפניו שום תקוה לעתיד, שיוכל לחיות מהעבודה, והוא מתחיל להתיאש.  אחרים מוסיפים עוד, שבכלל אי טבעי הוא המצב, שאנשים עירוניים בעלי קולטורה יותר גבוהה יעברו אל הכפר לעבודה יותר נמוכה במובן הקולטורי, ובתור סיוע לדבריהם הם מביאים ראיות מארצות ועמים אחרים, ובאים, על כן, לידי מסקנא כזו: צריך לפנות אל הפועל ההמוני הפשוט, הרגיל לעבודה ולתנאי חיים קשים, צריך לתת לו היכולת להתנחל בעתיד הקרוב, ואז יבוא הוא ויכבוש את העבודה באופן טבעי, פשוט ומתאים לכל חוקי הסוציולוגיה והכלכלה.

לו היו החברים האלה יותר עקביים ולא היו פוחדים מפני המסקנה האחרונה, כי אז היו צריכים לרדת עד לסוף הרעיון ולהגיד: אי טבעי הוא הדבר, שהקפיטליסט מלודז', או מורשה יעבור מחייו הקולטוריים לאיזו מושבה נדחת בא"י, במקום שהכל שמם ואי-מקולטר;  אי טבעי הוא גם זה, שהפועל מלודז' או מורשה – ולו גם הפועל היותר טבעי – יעבור מחיי העיר הגדולה ומעבודתו הקולטורית לחיי המושבה הקטנה ולעבודת האדמה, שהוא איננו מסוגל אליה כל עיקר.  ובכלל אי טבעי הוא הדבר שעם, שחי אלפים שנה בסרסרות ובמסחר, יתחיל פתאום להיות עם של עובדי אדמה.  ולוּ היו חברינו אלה מוסיפים ללכת הלאה בדרך התפתחות רעיונם, כי אז היו באים לידי אותה המסקנה העקבית, אשר אליה באו לפני זמן מה רבים מהציונים – שאנחנו צריכים לעזוב את הכפר ולשים את כל מעינינו בעיר;  ואם איננו יכולים להיות לעובדי אדמה, נהיה גם בא"י לחנונים וסרסורים.

כי באמת, למה נרמה את עצמנו, הלא פועלים עובדי אדמה אין לנו בכל העולם העברי, ואם אנו מדברים על "פועל טבעי", הרי בעל כרחנו אנו מתכונים, או אל הפועל הפבריקאי, או אל הפועל האוירי, שהוא הנהו כל מה שאתם חפצים, אך לא פועל טבעי.  והאם לפועל שכזה יותר קל להסתגל לעבודת האדמה מאשר לאינטליגנט?  ובפועל הלא ראינו ממש ההפך.  אנחנו ראינו שמכל אלפי הפועלים, שבאו לא"י במשך ארבע השנים האחרונות, נשארו רק היותר אינטליגנטיים.  ואם יש לנו עוד איזה מספר של פועלים המחזיקים את הדגל של "כבוש העבודה", ואם יש לנו עוד תוססים בא"י ומבקשי דרכים, הרי הם רק בין הפועלים האינטליגנטיים, וכל אותם הפועלים, שאי-האינטליגנטיות שלהם וכוח שריריהם לא היו מוטלים כלל בספק, ושאנחנו אמרנו:  הנה הם באים – הפועלים הטבעיים – לקחת את מקומנו, כל אלה הלא עברו ובטלו מעולמנו כלעומת שבאו.  והסתדרות "הפועל הצעיר", שעל פי מקרה, או לא על פי מקרה, התרכזו סביב דגלה לרוב פועלים אינטליגנטיים, היא תוכיח לכם, שגם אלה מחבריה שעזבוה, נשארו בכל זאת בא"י וחלק הגון מהם הם גם מהפועלים היותר טובים בארץ-ישראל.

זאת ועוד אחרת: לוּ באמת היה הפועל בא"י שם לפניו רק את שאלת העתיד הפרטי שלו, כי אז לא היה, אולי, בשבילו כל מקום ליאוש.  כי אם הנסיון של ארבע שנים הראה לו התפתחות כזו, שמחיר עבודתו עלה כמעט לכפלים, לא נשאר לו, איפוא, מקום להתיאשות;  וכשם שאין הפועל מקוה בארץ אחרת לעלות למדרגת הקפּיטליסט ועיקר שאיפתו הוא – לחיות חיים נורמליים בתור פועל, ככה גם בא"י לא היה שואף לשום דבר אחר, חוץ מאשר להתבסס בתור פועל.

אבל האמת היא שאת מקום הפצע צריך לבקש לא באינטליגנטיותו של הפועל, לא בקשי ההסתגלות שלו לתנאים הקשים של עבודת האדמה ולא בחוסר התקוה לעתידו הפרטי, כי-אם בעיקר שאיפתו, במטרה שהוא, הפועל הארצישראלי, הציג לו עוד טרם בואו הנה, או במלים יותר ברורות – בגורמים הנפשיים של חלק אחד מהפועלים ובגורמים החמריים של החלק השני, שהביאו אותם לארץ-ישראל.

חלק גדול מהפועלים שבאו לא"י היו צעירים אידיאליים אשר העבודה הסיזיפית בגלות, כל אותה השניות, כל אותו הקרע הנפשי ופזור הכוחות שבעבודה זו, הביאו אותם בהכרח לידי מסקנה שצריך להעביר את מרכז הכובד של עבודתנו לא"י – למקום תקותנו הלאומית.  כל אחד מאתנו חשב שלא הוא היחידי הנושא בלבו את האידיאל הגדול הזה.  כי אם צעירים למאות ולאלפים יגררו אחרי התנועה הזאת, עד שתהיה לתנועה כבירה, שתחולל מהפכה שלמה בכל חיינו.  כל אחד מאתנו חשב שהכוחות היותר אקטיביים, בין של הקפּיטליסטים, בין של האינטליגנטים ובין של הפועלים, יעברו מעט מעט לא"י;  ואם נשקיע פה אותם הכוחות שנתנו בגלות להבל ולריק, יעלה בידינו במהרה ליצור מרכז עברי אשר ישלם לנו חלף כל עמלנו שסבלנו בגלות.  שאיפותינו היו, איפוא, גדולות כגודל הכאב הנצחי שהרגשנו בגלות.

ואמנם, בעת הראשונה לבואנו הנה, היתה איזו תנועה, קצת בפועל וקצת בהבטחות, ואנחנו השתעשענו בתקוות של עתיד קרוב.  מי שלא ראה את השמחה שבה היו פוגשים הפועלים הצעירים כל אניה ואניה שהביאה איזו עשרות צעירים, מי שלא ראה את החיים המשפחתיים השמחים של הצעירים האלה בראשית בואם הנה, לא ראה שמחה מימיו.

אבל התנועה נפסקה מהר ובמקום האידיאלים הגדולים באו: הפּרוֹזה היבשה של עבודה קשה בין מאות ערבים, של תנאי חיים אי-נורמליים במובן החמרי והרוחני, של עבודה צבורית זחלנית, של מעשים פעוטים שערכם פחות משוה פרוטה;  ומכל האידיאל הציוני הגדול ניטל הקסם ונשארה רק המציאות המרה עם כל נולותה וכעורה.  בקפּאון הזה עלינו לבקש את מקור כל התסיסה בתנועת הפועלים עכשיו.

לוּ היתה התנועה נמשכת והיתה באמת לתנועה חיה, כי אז לא היינו באים לידי משבר בתנועת הפועלים, כמו שלא היינו באים בכלל לידי משבר בכל תנועתנו.

כי רוב הצעירים שבאו לא"י היו מסוגלים להקריב את חייהם הפרטיים בעד האידיאל הלאומי שלנו – זה נעלה מעל כל ספק;  וגם עכשיו, אם תעברו בין שורות הפועלים, תמצאו שמונים אחוז למאה שלא שאלת חייהם הפרטיים אלא שאלת העתיד הלאומי היא המנקרת במוחם ומביאה אותם לידי יאוש.  אם תבואו, למשל, ל"כנרת" אל אותם הפועלים העובדים שם ומתפעלים כל כך מעבודתם ותשאלו אותם, ממה הם כל כך מתפעלים, האם מהעתיד הפרטי הנשקף להם שם? אז בודאי יצחקו לשאלתכם התמימה ויגידו לכם שבשבילם הם אינם רואים שם כלום, בכל אופן אינם חושבים כלל על זה, ורק צל של עבודה לאומית רואים שם ומזה הם מתפעלים, ואם יוכחו שהצל אינו אלא צל ותו לא, אז לא ישארו שם.

חלק מהצעירים, שבאו הנה, היו אמיגרנטים פשוטים, או – אם נשתמש בטרמינולוגיה המקובלת – "פועלים טבעיים".  ה"פועלים הטבעיים" האלה, אחדים מהם היו בעלי מלאכה, ומפני שלא מצאו פה עבודה במקצועם, הוכרחו ללכת למושבה לעבוד;  וחלק מהם היו סתם אנשים אויריים שהם הרוב של העם העברי.  כל אלה נסחפו בזרם האמיגרציוני, מבלי דעת אנה ולמה הם הולכים.  ולוּ היו האנשים האלה מוצאים פה עיר עם תעשיה מפותחה, עם תנאי חיים טובים, היו בודאי נשארים, כמו שהיו נשארים באנגליה, או באחת מארצות הברית.  אבל הם טעו בחשבונם ולא מצאו כלום, מלבד עבודת האדמה במושבה, וטבעי מאד הדבר, אם האנשים האלה, שאין להם שום קשר רוחני אל הארץ, לא יכלו, וגם לא חפצו, להסתגל אל העבודה הזאת וילכו להם באשר הלכו.

מי שחושב שאפשר היה לעצור בעד יציאתם ע"י איזו הבטחות מדומות של התנחלות, אינו אלא טועה.  גם המטריאליסט היותר קיצוני יוכרח להודות, שכדי להסתגל לעבודת אדמה ולתנאי חיים חדשים לגמרי, צריך שתהיה לאדם גם איזו נטיה פנימית לדבר הזה, ואם הנטיה הזאת איננה וההכרח ג"כ איננו גדול כל כך – כי סוף-כל-סוף, אחרי א"י נשארה עוד אמריקה, לא תועיל שום תחבולה, והוא יעזוב את הארץ.  מכיר אנכי פועלים אחדים במושבות, מ"הפועלים הטבעיים", המרויחים הרבה יותר ממה שהם צריכים להוצאותיהם, החושכים גם קצת כסף מעבודתם, ובכל זאת עיניהם נשואות לאמריקה, ובודאי לא בשביל שבאמריקה יוכלו להתנחל, מה שאי אפשר פה, אלא, פשוט, מפני שאינם אוהבים את העבודה בשדה, ואין בנפשם אותו המומנט הפסיכולוגי שיחבב עליהם את העבודה הזאת, ולכן אין הם מבקשים כלל "תעודה היסטורית" אחרת ויוצאים את הארץ.  ואין, איפוא, שום יסוד לכל אותן התרופות, שמגישים עכשיו אחדים מחברינו לתסיסה הנוכחית בין הפועלים.  אבל לא רק בשאלה האמורה טועים החברים האלה – הם, לפי דעתי, טועים בעיקר השאלה של כבוש העבודה וכבוש הקרקע ובאים לידי ערוב פרשיות.

 

 

ב.     כבוש העבודה, אפשרותה ונחיצותה

כשאנחנו באים לדון על השאלה הזאת, אסור לנו לשכוח עיקר אחד, והוא: שאין אנחנו, הציונים, "עושים", אלא רק "מעשים".  לו היתה עבודתנו הישובית נעשית ע"י ממשלה בעלת מיליארדים, כי אז – עד כמה שתנאי האקלים, המצב הגיאולוגי והגיאוגרפי של הארץ מתאימים – היתה בודאי מכונת את מעשיה למטרתנו העיקרית, ונטיתו הפרטית של כל אחד היתה מוכרחת אז להשתעבד לכוח הזה.  אבל לפי מצבנו עכשיו אין עבודתנו יכולה להעשות על ידינו, וגם בעתיד, אם אפילו יעלה בידנו לאסוף הון לאומי גדול, גם אז לא יעלה סכומו לידי מדרגה כזו, שעבודתנו הישובית – ובעבודה ישובית גדולה הלא אנחנו מדברים – תוכל להעשות כולה בו, וברצוננו, או למרות רצוננו, נוכרח לתלות את החלק היותר גדול של בניננו באיניציאטיבה הפרטית, והאיניציאטיבה הפרטית לא תעשה מה שאנחנו נצוה לה, כי אם מה שיהיה טוב בשבילה.

הקפיטליסט, שיבוא לארץ-ישראל להתעסק בעבודת אדמה, לא יתעסק באותה האכרות המביאה לידי "גאולת הארץ", כי אם בזו שהיא מסוגלה להעסיק את כספו ולהרבות אותו.  התנאים הגיאולוגיים והגיאוגרפיים של חלק גדול מארצנו לא רק שהם מתאימים לזה, אלא גם מכריחים אותו להתעסק דוקא בעבודה כזו, שבה הוא משקיע בחלקת אדמה קטנה הרבה אלפים פרנקים ומעסיק הרבה ידים עובדות.  להתעסק באכרות פשוטה הוא לא יוכל לא רק מפני שהאדמה הזאת אינה מתאימה לכך, אלא גם מפני שהיא אינה נמצאת בכמות מספיקה בשביל עבודת אדמה פשוטה.

וככה אנו רואים למעשה שאיזו עשרות קפיטליסטים במושבות יהודה השקיעו סכומים גדולים בשטח קטן של אדמה ומעסיקים הרבה ידים עובדות, אף-על-פי שגאולת הארץ בחלק הזה היא ממנו והלאה.  ואנחנו גם להתמרמר על זה איננו יכולים.

אפשר, איפוא, להיות בטוח שגם בעתיד, אם רק הקפּאון יעבור ועבודתנו תקבל באמת צורה של עבודה ממשית, יתפתח הישוב בחלק גדול מארצנו באופן האמור למעלה.  ופה מתיצבת שאלת "כבוש העבודה" בכל תקפה.  אם עד עכשיו, מהעבודה הזחלנית שלנו, יכולנו לקבל תוצאה אי-נורמלית כזו, שעם כל המיליונים אשר השקענו, נשארנו מיעוט קטן נגד אלפי העובדים הזרים, על אחת כמה וכמה, שבעבודה יותר מהירה יעלו העובדים במספרם על בעלי הרכוש עשרת מונים, ואם העובדים האלה יהיו זרים, כמו שהיו עד עתה, ישאל כל בניננו על הר געש.

אך איך להחליף את הידים הזרות בידים עבריות? – שלשה גורמים חשובים ישנם, המאפשרים, במובן ידוע, את התמורה זאת, ודוקא בתנאי שהפועל ישאר רק פועל: גורם אחד, והכי חשוב זהו – הפחד של האכר מפני הפועל הזר.  עד עתה היו כל דברינו אל האכר על הסכנה הזאת כעין נבואה, שאפשר לשים אליה לב ואפשר גם לשחוק לה, אבל בעת האחרונה התחילו המקרים לבוא תכופים זה אחר זה והם מכריחים את האכר לשים לב לזה.  ככל שהערבי ילך ויתפתח כן ישנו המקרים האלו, או יצאו לגמרי מכלל מקרים ויקבלו צורה מתמדת של שנאה וקנאה לאומית, והדבר הזה, המבהיל אותנו כל כך, הוא גם הערבון היותר בטוח בעד הפועל העברי.

שני הגורמים האחרים הם מצד הפועל: אחד שלילי ואחד חיובי.  הגורם השלילי הוא , שהפועל העובד במשק קפּיטליסטי אינו יכול להעלות על דעתו שגם הוא יגיע בזמן מן הזמנים למדרגתם של הבעלים, הוא שם, איפוא, את כל מעיניו רק בזה איך להתבסס בתור פועל.  הגורם החיובי הוא זה שהמשק הקפּיטליסטי, כל כמה שהוא מוסיף להתפתח, הוא נותן יותר את היכולת לפועל להתקיים בתור פועל.  ההנחה האחרונה הזאת איננה זקוקה כלל להוכחות עיוניות, כי היא מאושרת על ידי עובדות מן הנסיון: עלית מחיר העבודה במושבות יהודה במשך זמן קצר כזה מעידה דיה על אמתותה.  אמנם, גם במשק הקפּיטליסטי ישנן עבודות פשוטות כאלה שבהן אי-אפשר כמעט לפועל העברי להתחרות עם הפועל הזר, אבל גם בעבודות אלה –  מה שלא יעשה הרצון של האכר והפועל, יעשה ההכרח.  אותה הסבה שתכריח את האכר להחליף את הערבי ביהודי בעבודות שבהן אפשר להחליפו, תכריח אותו לשים לב גם לעבודות האחרות ולמצוא להן פתרונים – אם על-ידי המכונה, או על-ידי אמצעים אחרים, שההכרח רגיל להמציא לעת הצורך ושאי-אפשר כלל לדעתם מראש.

ואם הפועל האידיאליסטי – ובפועל כזה אני מדבר עתה, לכל הפחות – בעת הראשונה, באופן אחר אינני מתאר לי שום עבודה בארץ-ישראל – יראה פרי לאומי בעמלו מצד אחד ותקוה לקיומו הפרטי מהצד השני, אז, אין כל ספק, שקשי ההסתגלות, ועוד מיני דברים כאלו, לא ישימו מעצורים גדולים על דרך התפתחותו.  מובן, שעלינו להשתמש בכל האמצעים להקל את תנאי חייו של הפועל – עד כמה שאפשר להקל אותם באמצעים העומדים מחוץ להתפתחות העבודה.  עלינו גם לשים כל מעינינו רק בעבודה היותר נוחה לכבוש והיותר מבטיחה את קיומו של הפועל ואת העבודות האחרות לעזוב, לעת-עתה, לנפשן.  ככה תעבורנה שנים אחדות, הפועל העברי, שיעבוד בהכרה ברורה לשם מטרתו הגבוהה, יתבסס יותר ויותר, המציאות תפקח מעט מעט את עיני האכר ותכריח אותו להכיר את הסכנה הנשקפת לו ולכל בניננו מהפועל הזר, ואז יהיה מקום גם להמון רחב בלתי אידיאליסטי שיבוא, פשוט, לשם פרנסה, אשר ימצא אותה פה יותר מאשר בשאר המקומות.  זאת היא הדרך הטבעית והיחידה לכבוש העבודה ודרך אחרת אין.

כבוש הקרקע – אם כי זהו דבר נחוץ בתור מטרה בפני עצמה, שבלעדיה אין כל ערך לכל הציונות – איננו פותר כלל את שאלת כבוש העבודה, כי אם מעמיק אותה עוד יותר.  כי לו באמת היה באפשרותנו להחל בעבודה ישובית עם הקפּיטלים הלאומיים שלנו, והיינו צריכים לקחת למטרה זו את הפועלים העברים מהמושבות הקימות, כי אז היינו מהרסים ביד אחת מה שאנו בונים בשניה.  כי אחת משתי אלה: או שהפועל העברי ילך לאותה הפרמה, שהחבר ויתקין חולם עליה, ויחכה עד שיצבור לו 2000 פרנק מעודף השכר של עבודתו, ואותם אלפי הפועלים העובדים במושבות הקפּיטליסטיות – ושעוד ירבו וירבו, כפי שאנחנו מקוים, – ישארו זרים, או שהפועל יעבוד דוקא במושבות האלו – כי גם זה וגם זה אפשר להבין מדברי הח' ויתקין – בתקוה, שיעלה בידו להיות, בזמן מן הזמנים, בין אותם המאושרים של הפרמה, ופועל כזה לעולם לא יכבוש את העבודה, כי רק הפועל שיראה את תקות קיומו בעבודה, הוא ישתלם בה, הוא ישתדל לבסס את מצבו והוא יכבוש אותה.

אבל איך יתחיל פתאום הפועל להאמין במה שכבר חדל להאמין?  פה אנו באים לאותו "מעגל הקסמים" שקשה מאד לצאת ממנו, אותו מעגל הקסמים המביא אחדים מאתנו לידי יאוש ואחרים לידי בקשת תרופות וחלומות שאין להם שחר.  הפועל הארצישראלי, כמו שכבר אמרתי, יוכל רק אז להתמסר לעבודתו, כשיאמין שעבודתו מביאה את התועלת הדרושה;  ויאמין הוא בזה רק אז, כשלא יהיה בודד במחנהו, אלא ירגיש שמאות ואלפי צעירים כמוהו עומדים מאחוריו ומוכנים לבוא לעזור לו בעבודתו הקשה ולהחליפו כשייעף במלחמת קיומו.  והדבר הזה איננו תלוי בנו, אלא באותה הצורה שכל התנועה הציונית תקבל בעתיד הקרוב.

לו, למשל, היה מנהיגנו ווֹלפסון בא לאספת צעירים והיה אומר להם שהוא, ועוד קפּיטליסטים אחרים העומדים בראש תנועתנו הלאומית, יסדו חברה בעלת מיליונים אחדים והם הולכים לעבוד בארץ-ישראל.  והיה קורא יחד עם זה גם לצעירים שילכו אף הם לעבוד, כי אז היו נענים בודאי לקול הקריאה הזאת רבים.  אבל מנהיגנו בא לאותם הצעירים, אכולי היאוש מעבודה הגלותית ונרגזי העצבים מהעבודה הציונית הזחלנית, ומודיע להם על-דבר ראיון עם המיניסטר הרוסי סטוליפין – היש להתפלא, אחרי כל זה, על האדישות השוררת בין הצעירים היותר טובים ביחס לא"י? 

ואם, למרות כל זה, אני בא לדבר על השאלה הזאת וחושב גם להציע איזו הצעות, אין כונתי כלל להיות בין הגואלים.  חפץ אנכי רק לברר את השאלה העומדת לפנינו עד כמה שידי מגעת.  ואם השאלה תהיה ברורה לפנינו מכל צדדיה, ואנחנו נחזיק בדגל ולא נרפה, אז יש עוד תקוה שהשנויים המדיניים יכריחו, סוף-כל-סוף, את מנהיגינו וציונינו העשירים להתחיל בעבודה בארץ-ישראל, ואז גם הצעירים יבואו ויחזיקו באותו הדגל שהכינונו בשבילם, אבל אם לעת כזאת נעזוב את הדרך הנכונה שהתוינו לנו ונגרר אחרי חלומות שאין להם יסוד במציאות, אז נשאר בלי עבודה ובלי עובדים.

כדי שהשאלה תהיה יותר ברורה לנו, הנני מוכרח לנגוע עוד בשאלת העבודה בגליל, אף-על-פי שלדאבוני אינני בקי גדול בחלק הזה, אבל לאותו הצד שאני חפץ לנגוע בו, לא תזיק אי-בקיאותי כלל, כי לא על הגליל ביחוד אני חפץ לדבר, כי אם  על-דבר הפרספקטיבה של הפועל להתנחל בעבודת האדמה הפשוטה, ובגליל, או יותר נכון – באותן המושבות הקימות על עבודת אדמה פשוטה, – כבוש העבודה, לפי דעתי, תלוי דוקא בכבוש הקרקע, ובשם זה אכנה את הפרק הבא.

 

 

ג.      כבוש הקרקע

אמנם, כל השאלה הגדולה, המתעוררת בגלל העובדים הזרים והסכנה הנשקפת מהם למושבות הקימות על משק קפּיטליסטי, היא יותר קטנה, במובן הכמותי, במושבות הקימות על עבודת אדמה פשוטה.  אם במושבות מהמין הראשון מעסיקה חלקה קטנה הרבה ידי עובדות, הנה במושבות מהמין השני, חלקה יותר גדולה מעסיקה פחות ידים.  אבל אם נשוה את מספר העובדים בערך למספר התושבים במושבות מהמין הראשון ובמושבות מהמין השני, יצא לנו חשבון שוה.  המרכזים של המושבות הקפּיטליסטיות הם תמיד יותר גדולים, כי על פי המצב המסחרי שלהם מוצאים להם שם מקום גם הרבה אנשים שאינם מתעסקים בעבודת אדמה.  מה שאין כן במושבות של עבודת אדמה פשוטה: שם, מלבד האכרים, ישנם רק עוד שנים, או שלשה בעלי משרות חפשיות.  ולכן מספר התושבים במושבות האלה תמיד קטן בערך.  ואותו המספר של ערבים, אשר במושבה כפתח-תקוה, או בראשון-לציון, לא היה עושה כלל שום רושם, כי מספר תושבי המקום עולה עליו כמה מונים, מסוגל לחולל מהפכה שלמה ולהפחיד את כל התושבים במושבה בגליל, אשר מספר תושביה קטן מאד.  כמו כן קשה מאד בגליל המצב ביחס לשכנים הזרים הסובבים את המושבות, ומפני זה הננו רואים שבגליל מתעורר כבר האכר ומבקש  פתרון לשאלה הזאת וגם מוצא אותו בפועל העברי.

אבל אם מצד האכר מוצאת לה כבר השאלה את פתרונה – דבר שביהודה עוד לא זכינו לו, הנה דוקא בנוגע לפועל בעצמו לא תמצא לה השאלה את פתרונה על נקלה.  והסבות לזה הן פשוטות: אותו הגורם החיובי, המאפשר את קיומו של הפועל בתור פועל במושבות הקפּיטליסטיות, כי התפתחות העבודה הקפּיטליסטית מבטיחה לו שכר מתאים לצרכיו, אותו הגורם עצמו נהפך לשלילי במושבה של עבודת אדמה פשוטה, כי העבודה הזאת לעולם לא תעלה לידי מדרגה כזו, שתתן את האפשרות לפועל להתקים בה בתור משפחה, ורק כל זמן שהוא רוק וסועד על שולחן בעליו, יוכל להתקים בעבודה, אבל אם יחפוץ לערוך לו שולחן בפני עצמו וידרוש שכר עבודה שיספיק לצרכיו המשפחתיים, לא יוכל הבעל בשום אופן לספק את הדרישה הזאת – למרות ההכרח, שגם לו יש גבול ידוע.

גם אותו הגורם השלילי שמנינו למעלה במשק הקפּיטליסטי, מה שהפועל העובד שם אינו יכול להעלות על דעתו להגיע לידי מדרגת בעליו, והוא בהכרח שם כל מעיניו רק בהתבססות בתור פועל, הגורם הזה, שהוא בעיקרו פסיכולוגי, נהפך לחיובי ביחס למשק מהמין השני, כי הרכוש של בעליו איננו עולה לסכומים גדולים, ואותן החברות שעזרו לבעליו, תוכלנה לעזור גם לו;  ובאופן כזה מתפתחת התשוקה אצל הפועל להתאכר.

מלבד זה יש עוד הרבה גורמים המפתחים בלבו של הפועל את השאיפה להתאכרות.  ביהודה, למשל, עובד הפועל 7-9 שעות ביום, ובעוד שהאכר צריך להשכים קום, עוד לפני שהפועלים יוצאים לעבודה, ולעבוד בבית גם אחרי העבודה בשדה, הנה הפועל, כשרק גמר את שעות עבודתו, הוא כבר חפשי לנפשו ויכול לעשות לו כל מה שלבו חפץ.  והנה, אם רק קיומו יהיה יותר בטוח, אז ירגיש את עצמו תמיד יותר חפשי מהאכר עצמו.  מה שאין כן במושבות הגליל: שם הפועל נתון כולו לבעליו.  שעות קבועות לעבודה אין לו, והדבר הזה הוא גם כן גורם לא מעט שהפועל ישאף להשתחרר מידי הבעלים ולהיות אדון לעצמו.  לעומת זה יש בפועל הגלילי – בנוגע לאכרות –  צד חשוב מאד והוא: שהעבודה בגליל מחבבת עליו את עבודת האדמה, וזה מבטיח שיהיה בעתיד אכר טוב.

ואם נצרף עוד לכל זה את שאלת כבוש הקרקע, שהיא עתה השאלה היותר בוערת, ושיכולה להפּתר רק ע"י עבודה קולוניזציונית רחבה של עבודת אדמה פשוטה, ודוקא ע"י עבודה ציבורית, כי הקפּיטליסט לא יטפל בעבודה זו, מפני הטעמים האמורים למעלה וגם מפני שהוא תמיד ימשך למרכז מפותח ומקוּלטר – אז נבוא לידי מסקנה, שבגאולת הארץ ע"י עבודת אדמה פשוטה, או יותר נכון, באותו החלק מארצנו שעבודת האדמה הפשוטה יכולה שם להתפתח, שם שני הכבושים משולבים זה בזה והאחד בהכרח צריך להפּתר ע"י השני.

מושבות הגליל צריכות להיות בית הספר של האכרים בעתיד.  שם יעבוד הפועל שלש-ארבע שנים, יסתגל לעבודה ולתנאי החיים, אחרי כן יתאכר ויפנה את מקומו לאחר.  האכר לא יפסיד בהוראה זו כלום, כי פועל, שהוא יקבל לשלש או ארבע שנים, פועל המקוה להתאכר בעתיד ושבודאי יתמסר לעבודה, יכניס לו במשך הזמן את ההפסד שיפסיד בו בחדשים הראשונים.

אך מאין נקח אמצעים לעבוד את העבודה הגדולה הזאת?  ומי צריך לטפל בה?  בודאי לא הקופה הלאומית, כפי שמציע חברנו ויתקין – ולא מפני שאני מתנגד לעבודת הקה"ק – להיפך.  יותר נוח לי בודאי שהקה"ק תתעסק ב"גאולת הארץ", שלזה היא נועדה, מאשר ב"אחוזת בית", ב"בצלאל", בבית נאמן, בטכניקום ובגימנזיום, אשר כל אחד, כשהוא לעצמו, אולי חשוב מאד, אלא שהקה"ק לא בשבילם נועדה – אלא מפני שלעבודה, שאנו צריכים לה עכשיו, הסכומים של הקהק"ל הם כטפּה בתוך הים הגדול.  ומובן, שגם לא הסכומים שהקדישה הקונפרנציה, חצי החשאית וחצי הגלויה, בקלן – מאתים אלף פרנק, ולא "אנחנו, בתור הסתדרות של פועלים, צריכים לקחת את זה בידינו", אלא בנק אגררי של עשרות מיליונים, שיוכל להמציא הלואות על נכסי דלא ניידי לזמן ארוך, וההסתדרות הציונית הכללית יחד אתנו צריכה לטפל בזה.

וכשאנחנו מדברים על עשרות מיליונים, יודע כל אחד מאתנו את מקומם – "אצל יק"א, אצל הברונים, אצל השיפים" ועוד ועוד, אבל יש מקום אחד, שהוא יותר קרוב לנו ושאותו אנחנו שוכחים, וזהו – אצל חברינו ומנהיגינו הציוניים, זהו המקום היותר קרוב לנו, שם אנחנו צריכים טרם כל וקודם לכל, לבקש את המיליונים האלה.  אין שום רשות לציוניים לדרוש השתתפות מאלה העומדים מחוץ להסתדרות בעת שהעשירים שבין הציוניים בעצמם אינם נוקפים אף באצבע קטנה בשביל העבודה בא"י.

ואם חברי הועד הפועל, שביניהם ישנם עשירים מופלגים, יבואו אל יק"א לא בידים ריקות, ויציעו לה שתשתתף גם היא בסכומיה, אז תכיר אותם זו לבאי כוח העם באמת ותענה להצעתם.  זאת היא השאלה וזה פתרונה, – פתרונים אחרים אין.

 

 

ד.       תעודת "הפועל הצעיר"

א. כל זמן שהקפּאון הנוכחי ישרור בתנועתנו, כל זמן שהקטנות והזחלנות תשארנה בתקפן – אך לשוא יעמלו כל הרופאים והגואלים לרפאות את המשבר בתנועת הפועלים, כי לא יועילו כלום.  אי אפשר לרפאות אבר אחד בעת שכל הגוף נרקב וצפוי ל"כליון", ואי אפשר לפתור שאלה חלקית מהציוניות, בעת שכל הציוניות עומדת בשאלה "להיות או לחדול".

אנחנו, כמובן – בכל אופן, חלק גדול מאתנו – לא נעזוב את הארץ וגם את עבודתנו לא נעזוב, אבל עבודתנו תהיה מאפע. רגע נתיאש ורגע נאמין, אך כשם שיאושנו לא יעכב את הגאולה, ככה גם אמונתנו לא תביא אותה.

ב. אם השנויים המדיניים של ארצנו ישנוּ – כמו שיש לקוות – את הערכין בתנועה הציונית, והציוניים יעמדו על דרכם ויתחילו לעבוד בא"י את העבודה הגדולה הדרושה עתה, אז יש לפנינו שאלה אחת כללית והיא: כבוש הארץ, בכל מלוא היקפה ומשמעותה של המלה הזאת, ע"י רוב עברי.  בעבודה הענקית הזאת צריכה הסתדרותנו להחזיק בדגל, שחרתה פעם אחת עליו את הלוֹזוּנג "כבוש כל מקצועות העבודה שבארץ ע"י יהודים".

כדי להשיג את המטרה הגדולה הזאת צריכים אנו לארגן את כל אלו הציוניים הצעירים שבגולה, – ושבפנים הארץ – הרוצים לעמוד תחת דגל "הפועל הצעיר", וליצור הסתדרות ציונים צעירים רחבה שמרכזה יהיה בארץ ישראל והיקפה – כל העולם העברי.  בכוחות מרוכזים ומאוחדים כאלה נוכל, מצד אחד, להכריח את מוסדותינו לעמוד על דרך העבודה הזאת, ומצד שני – לתת כוחות לעבודה זו.

ג. "הפועל הצעיר" בכוחותיו המאוחדים צריך לגשת תיכף ליצור את המוסדות הנחוצים להקלת תנאי חייו של הפועל, להקים משרד אינפורמציה רחבה ללימוד ולחקירת כל מקצועות העבודה, סדוּרם ואופן התחלפותם בתקופות השנה, ולברור מצבו של הפועל בכל אחד מהמקצועות האלו.

עיקר עבודתו צריך "הפועל הצעיר" לכון לאותם המקצועות, שהפועל יוכל – בעזרת שתוף הכוחות – למצוא בהם את עתידו וקיומו בתור פועל, ולא להתעסק בעבודת ההתישבות, העומדת גם מחוץ לכוחותיו וגם מחוץ לתפקידו הישר – כבוש העבודה.

אם אחדים מחברי "הפועל הצעיר" ימצאו להם את תעודתם הלאומית וקיומם הפרטי דוקא באכרות, ולא בעבודה בתור פועלים, וימצאו להם גם את הדרך הטבעית להשגת מטרתם זו, יכול "הפועל הצעיר" להתיחס לזה רק באהדה ולהושיט להם גם את עזרתו המוסרית, אבל אין הוא מטפל בעבודה זו ואין הוא מאבד את האנרגיה שלו על עבודה היוצאת מגדר תפקידו הישר.

החברים האלה נשארים – על פי רצונם, גם בהיותם אכרים – חברים נאמנים להסתדרות, כל זמן שאינם עוברים על הפרינציפ העיקרי של "כבוש העבודה", כמו שבכלל צריך "הפועל הצעיר" להכניס תחת דגלו את כל הכוחות הבריאים אשר בארץ, ובלבד שיודו בפּרינציפּ העיקרי של "כבוש העבודה" ויקבלו עליהם לעזור להגשמת הפּרינציפּ הזה.

ד. תפקיד מיוחד יש ל"הפועל הצעיר", בתור הסתדרות פנימית, לעבוד במושבות, וביחוד בערי א"י, להרמת מצבם הקולטורי והכלכלי של היהודים תושבי המקום, להוציא אותם משפל מצבם ולעשותם לכוחות פרודוקטיביים – 1) ע"י עבודה קוּלטורית רחבה, ולא רק במדה שזה נוגע ישר למטרתו – כבוש העבודה, כי אם בכלל, עד כמה שזה נוגע לתחיתנו הלאומית בא"י.  עבודה זו מסתעפת לכמה וכמה סעיפים, שכל אחד מהם תלוי בתנאי המקום והזמן ושלא פה המקום לבארם.  2) ע"י יצירת תנאים נוחים במושבות שיוכל למשוך שמה אנשים אל העבודה.

למטרה זו צריך "הפועל הצעיר" בכוחותיו המאוחדים: I. להשיג את האמצעים הכספיים ולרכז סביבו את הכוחות האינטליגנטיים הדרושים לעבודה זו.  II. לעורר את המוסדות הכספיים שלנו, שיבנו בתים זולים במושבות ושבכלל יקלו בכוחותיהם הכספיים את התנאים בשביל היהודים העירוניים שבא"י, ביחוד, המזרחיים, ההולכים ומתנונים לרגל עניותם, שיוכלו לבוא אל המושבות ולחיות בעבודתם.

זאת היא תעודתו של "הפועל הצעיר", שעליה עמד מכבר ושממנה אסור לו לזוז אף רגע.

 

תרס"ח.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה