_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יוסף ויתקין

יוסף אהרונוביץ'

לתוכן הענינים

 

 

"כשם שנפרעין מן המתים כך נפרעים מן הספדנים

ומן העונין אחריהן".  (שמשקרים בשבח המת).

(ברכות – ס"ב).

 

 צורתו האישית יפה היתה למדי.

ויתקין היה מורה ומקובל בין חבריו המורים לאחד המצוינים.  ואולם אנחנו הכרנו את ויתקין שלנו – ויתקין שעבד זמן ידוע בתור פועל ושאחר כך, כשנהיה למורה, היה אחד היחידים מבין המורים שיה שייך בכל נימי נשמתו למחנה הפועלים.  ושייכותו למחנה הפועלים לא היתה רק משום שהם אידיאליסטים ובאים לכבוש את העבודה בארץ-ישראל, אלא, בעיקר, משום שהם הסובלים ביותר בעולם והצודקים ביותר במובן המוסרי, משום שבפועלים בכלל ראה ויתקין את היוצרים הראשיים של התרבות האנושית והאמין שעתיד ישראל בארץ-ישראל גם כן יבנה אך ורק על ידיהם.

לב טהור ברא לו אלהים והרבה יסורים ופגעים שלח עליו, שזככו את לבו עוד יותר.  ולב זה מלא היה צער אין סוף, צער פרטי וצער כללי, צער האומה וצער העולם. 

אילו היה ויתקין בן לעם אחר או אלמלי היה יכול למצוא ספוק בפרוגרמה מאוחה מקרעים בלתי מתאחים, היה בודאי עומד בשורה הראשונה של הלוחמים לשחרור הסוציאלי.  ואולם הוא היה בן לעם עתיק-יומין, שתנאי חייו דורשים ממנו להיות ילד לעת זקנתו ולהתחיל הכל מבראשית.  בן לעם שעוד לפני אלפי שנים נבא על גוי ועל אדם יחד, ולעת זקנתו מכריחה אותו המציאות להשכיח מלבו את סבל האדם מפני סבל האומה.  וצער הסתירה הזאת, המדכא את נפש טובי הצעירים מבני עמנו תקף את כל ישותו של המנוח.  הנקל להגיד: מאחים את שתי השאלות ופותרים אותן בצוותא חדא.  אבל מה לעשות, אם הלב אינו מאמין באחוי זה ואינו רואה בו פתרון, ושאף-על-פי-כן יכאב לאחת לא פחות מאשר לשנית?

"קול עם שלם מרדף מתבל כולה" מחריש את אזני הצעיר העברי משמוע את "אנקת הפועל העשוק והרצוץ", אבל במסתרי הנשמה משווע גם הקול השני ואינו נותן לה מנוח.  מלחמה ליהודי ביהודי: לאותו היהודי, שלבו מתקומם נגד כל עושק וגזל, באותו היהודי שהוא תובע את עלבון עמו.

"מי שקרא את מאמריו במקום פלוני ואלמוני וכו'" – ככה היה כתוב באחד ההספדים.  ואולם דל הוא העזבון הספרותי שהשאיר המנוח אחריו, ועל אותו הדבר, שכה העיק על נשמתו, אין בו אף זכר.  שהשאיר המנוח אחריו, ועל אותו הדבר, שכה העיק על נשמתו, אין בו אף זכר.  מי שקרא את מאמריו במקום פלוני אלמוני יודע, אמנם, כי ויתקין האמין בתחית ישראל על אדמת ישראל , והיה איפוא, אופטימיסט גמור, אבל אינו יודע כלל, עד כמה היתה נפשו בוכה במסתרים על העוול הנורא השורר בחברה האנושית בכלל, שגם פתרון שאלת היהודים אינו יכול לכפר עליו.  וכשהיה רואה כי העוול החברתי הזה הולך ומשתרש גם בתוך החברה הצעירה שלנו בארץ-ישראל, היה חורק שינים מכעס ומתחיל לפקפק באפשרותה ובערכה של תחיתנו.

"הפעם הבעלים צדקו" – אמר ויתקין בשעת שביתת הפועלים הידועה בראשון-לציון – "אבל אני איני יכול לשכוח אף לרגע, כי רק טובת הישוב דורשת ממני להצדיקם ולא קול המוסר שבלבי; איני יכול להסיח את דעתי מזה, כי הללו שבעים והללו רעבים, כי הצדק של השבעים הוא רק פורמלי והרעבים, גם אם אינם צודקים במובן המקובל, הרי סוף-סוף, הצדק האמתי אתם".

והסתירות האלה, החלל הנורא הזה שבין האדם ובין היהודי שבו גם במה שנוגע לתחית ישראל בארץ-ישראל, הביאו אותו, אולי שלא מהכרה ברורה, לידי זה, שיבעט בישוב הקפיטליסטי ויאמין בישוב של עובדים, שהם גם הבעלים – בישוב של פועלים על אדמת הקופה הלאומית.

אני הכרתי את ויתקין רק במשך חמש שנות חייו האחרונות.  הכרתיו בתור ידיד פרטי וכחבר להסתדרות "הפועל הצעיר".  במשך השנים האלה מלא את כל לבו של ויתקין הרעיון על עבודה של פועלים על אדמת הקופה הלאומית.  מאימתי מתחילה בארץ-ישראל פעולתו הציבורית מחוץ לכתלי בית-הספר (הפעולה הצנועה, שהסיסמה שלה היתה: "לחדול מפרסום, הפרסום הוא נגע צרעת בנו האוכל את כל מעשינו") – אין אני יודע.  ואולם בעזבונו הספרותי הקטן הנמצא עכשיו תחת ידי, הננו מוצא כתב יד אחד משנת תרס"ג, שבו נסה המנוח להרצות את השקפותיו על הישוב.  הדברים האלה לא נתפרסמו בדפוס, וכפי שמתברר מתוך מכתביו לאוסישקין בתרס"ה – לאמור שתי שנים לאחר שנכתבו – פקפק אז המחבר בעצמו, אם ימצאו להם אוזן קשבת.

במאמר זה מבקר המנוח קשה את הישוב הנוכחי וכמעט מתיאש ממנו לגמרי; מבקר הוא את המעשיות המדומה שהתגנבה לתוך המחנה הציוני ושהעמידה את הכל על הפרוטה.  הוא קורא לביל"ויים חדשים ואומר בין יתר דבריו:

"בלי תכנית ברורה, בלי כסף, באו הביל"ויים ארצה ישראל, והמה הניחו את היסוד היותר בריא לישוב.  אם נשמר עוד בארץ-ישראל זיק אהבה, שאינה תלויה בכסף, לארץ ולשפה, אם נשארו בישוב שבלים בודדות הנלחמים ברקב הנורא השורר בו, ירושה המה לנו מהביל"ויים ומתקופתם המזהירה.  ולו באו גם אחריהם גדודים שכמותם, אם גם קטנים ודלים, אך מסודרים ומזוינים ברוחם הכביר, במקום הסוחרים ורודפי העושר שהתלהבו מהחשבונות הידועים, כי אז לא ירד הישוב כל כך פלאים, כי אז היה לנו בארץ יסוד בריא, שיכלנו בלי פחד לבנות עליו את בניננו הגדול, כי אז עלה הישוב בכללו גם הרבה יותר בזול מעתה.  ואולם אנחנו בזמנם לא הערכנום כראוי, ואחרי כן, לא רק שלא עזרנו להסתדרות גדודים כאלה, אלא שגם עכבנו בעד הצעירים, אם רק לא מנו בכיסם אלפים, מלהוציא את שאיפתם זאת אל הפועל.  כי היינו פתאום לאנשי מעשה, אך קצרי הראות, ובכרנו סוחר אחד בעל רבבה על עשרה צעירים עניים בכסף ועשירים בכוחות חמריים ורוחניים ובאהבה בלי מצרים לעמם וארצם.  בקצרה: בכרנו את הכסף על הנפש.  ומה הרווחנו?  העושר ברח מבעלי הכסף ורובם גם הם נזקקו לעזרה ישרה או צדדית, ועל חלק גדול מהם הוצא הון לא פחות מאשר על הביל"ויים העניים, ואחרי הביאם על הישוב את מחלותיו הנוראות כגון: בוז לעבודת הגוף, התאוננות, געגועים לסיר הבשר בגולה – יעזבו סוף סוף את הארץ, ואם לא הם –  אז בניהם אחריהם".

"לא ועדים שונים, לא קומיסיות, אף לא בתי ספר, אחרי שהסביבה נרקבה, ירפאו את שבר הישוב הרוחני, אלא זרם חדש של כוחות צעירים ורעננים, זרם של כוחות גופניים ואידיאליים, אשר יראה בפועל גדלה של האהבה לארץ ונפלאותיה.  הצעירים האלה, בבואם מסודרים ובדעת נפש של מטרתם הגדולה, ילהיבו מחדש את ניצוצות האהבה לארץ ולעם שדעכו בלבות הזקנים, ויצילו ויחיו את הצעירים".

"אל תפחדו פן יבקשו אחרי כן מכם עשרות אלפים פר' לשכלולם, אל תקישו עליהם ממצב הישוב הנוכחי.  הבאים מחדש ידרשו מכם רק הסתדרות, תמיכה ועודדות רוחנית והכרת נחיצות.  ומקור מחיתם ימצאו בעצמם, כמו שמצאו הביל"ויים הראשונים בימים הראשונים בתנאים יותר קשים מעתה, ובטוח הנני שימצאו גם צעירים כאלה, וחלילה לכם מדחותם".

דברים אלה נכתבו שבועות אחדים לפני הקונגרס הששי, שבו עלתה שאלת אוגנדה על הפרק.  הקונגרס הששי ו"הבגידה הטריטוריאלית" דכאו, מצד אחד, את רוחו עד למאד, ומהצד השני חזקו בו את ההכרה, כי "נחוץ למצוא תיכף איזה עוגן הצלה", כי אם לא – ואבדנו.  במשך שתי השנים האלו שבין תרס"ג ותרס"ה, לאמור בין הקונגרס הששי והשביעי, מטפל ויתקין בלמוד תנאי הישוב לכל צדדיו ובעריכת תכניות שונות להסתדרות של ביל"ויים חדשים.  במצב של בדידות נוראה נמצא אז המנוח: מציוני הגולה רחוק היה גם במקום וגם ברוח, הציונות שבגולה היתה מותנה מהצ'רטר המקווה, והוא לא האמין בציונות זו, ובארץ-ישראל לא היה למי לפנות.  הכל היה כה רקוב, עד שויתקין פחד פן תעורר קריאתו לעבודה התנגדות גדולה בארץ, שתזיק גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ.  לא נשאר לו, איפוא, אלא לדון את כתביו, הקוראים לעבודה, לגניזה.

ואולם בינתיים נוסדה ברוסיה ההסתדרות  של ציוני-ציון והתחילה לקרוא לעבודה, ובארץ-ישראל התפשטה האוגנדיות והתגבר הרקבון, הוגדשה הסאה – והקריאה לעבודה, שויתקין נשא בחובו שנים רבות, התפרצה מלבו הכואב בזעקת שבר, שהחרידה את לבם של מאות צעירים שבגולה.

הרבה תקופות של עליה היו לנו במשך שלשים שנות עבודתנו הישובית, אבל מה רבות הן לעומתן תקופות הירידה.  והתקופה שבה עומד ויתקין כלוחם ברקבון וקורא לעבודה, היתה אולי הנוראה ביותר בישוב.  הדמורליזציה, שהוכנסה לארץ-ישראל על ידי הפקידים והאפוטרופסים השונים, הגיעה למרום פסגתה.  וההסתדרות הציונית, שקוי האור שלה היו מתחילה מגיעים גם לארץ-ישראל ומשפיעים קצת לטובה על בני הישוב, הפנתה פתאום את פניה כלפי אוגנדה.  היא כאילו באה לאשר, מה שהיה מוסכם וברור בעיני חניכי הפקידות מכבר, כי ארץ-ישראל לא תצלח לכלום ולא כדאי לטפל בה.  ומטייל לו ויתקין לרגלי הר התבור, רואה את היופי השפוך על פני הטבע ורואה את הכעור השפוך על פני אחיו בני עמו, ולבו מתכווץ מכאב.  פונה הוא על ימין ועל שמאל ואין מי שיקשיב לדבריו.  האיכרים – מסוס האפוטרופסות אכלם.  בני האיכרים – "נסיתי בזמן האחרון להסתכל בהם עוד פעם, אולי אמצא אחדים שנוכל להשתמש בהם לעבודת התחיה, אך תוצאות הסתכלותי זאת מדאיבות מאד: הרעל שבבית ובסביבה נקלט בדמם מילדותם, גם בתי-הספר בלאומיותם המקשקשת לא פעלו עליהם כלל, ולנו אין כל תקוה מהם".[1]

וצר לו לויתקין גם בתוך כתלי בית-הספר, ששם הוא עובד את עבודתו הקדושה, עבודת מורה.  "זה החנוך הארצישראלי, שהוא אילוסטרציה חיה של קרעי אומתנו ופצעיה", אינו מסוגל כלל להשביעו רצון.  הכל, הכל צריך להשתנות מן הקצה אל הקצה.  ביל"ויים חדשים, אנשי רוח חדשים דרושים לישוב, שיחדשו את כוחותיו, שישיבו לו את תפארתו מאז, וויתקין יוצא ב"קול-קורא" לאחיו הצעירים בגולה.

בקול-קורא זה מבאר הוא את הסיבות שגרמו לירידה בציונות, מראה על הדרכים שבהם נלחמים עמים חיים על קיומם ואומר:

"אחים, הראו נא על הנצחון שנקנה, הן בחומר והן ברוח, הן מצד הכלל והן מצד הפרט, בלי קרבנות מתאימים לערכו ולרום המטרה, אמנם, אחים, כוחותינו דלים והמטרה כל כך נשגבה ממנו, אך בגלל זה עצמו אין לנו לחבק ידינו אף רגע, אם חפצים חיים אנחנו.  בגלל זה עצמו צריכים אנו להתאמצות כל כוחותינו, להתמסר למטרתנו זו באהבה בלי מצרים, במסירות נפש שלא תדע גבול וסבלנות אין קץ.  חלילה לנו מרמות את  עצמנו ואת העם אשר בשמו נדגל לאמור: קלה היא הדרך וקצרה.  הרעיון הזה היה בעוכרינו, הוא הביא כבר חלק גדול מאתנו לידי בגידה בדגל.  עלינו להביט בלי מורך נכחנו, אם גם נווכח שדרכנו קשה וארוכה עד מאד.  עלינו לבוא, סוף-סוף, לידי הכרה זו שתהי הדרך ארוכה כמה שתהיה, ילכו בה דורות שלמים, תבלע קרבנות אין מספר – עלינו ללכת בה, ללכת מבלי הבט אחורנית.  עלינו להכיר, סוף-סוף שאניותינו נשרפו, שמפלט ומנוס אין לנו, אין בכל התבל.  עלינו לשוות נגד עינינו את הטרגדיה הנוראה של חיינו החמריים והרוחניים יחד, את התהום שבה הננו יורדים וטובעים בעברת האדם וזדון לבו ובסבת מצבנו אי-הנורמלי.  עלינו לעמול בהשגת ארצנו, להלחם כנואשים, כדובים שכולים, כל מכאובינו, כל מחאותינו ואנחותינו הנוראות, שנעצרו בגרוננו מאין יכולת להתפרץ החוצה מפחד האויב, צריכות להשתפך עתה בעבודה לאומית ענקית, להצלתנו ולתחיתנו.  עלינו לחנך בהכרה זו את עצמנו ואת כל אחינו הצעירים".

"אמנם לא בלבות רבים תחדר ההכרה הזו, ולא רבים ישארו במחננו לפיה, בפרט בזמן הראשון, אך הנפסיד בזה הרבה?  העזרו לנו במלחמתנו הקשה אלה רבבות השכירים ששכרנו בארבעים פרוטה האיש?  הלא רוח מצויה נשאם וכלבוש החליפו דגל.  אחרי, עמנו שם לבו מעולם אל האיכותולא אל הכמות, תורתנו גם היא מצוה לנו לשלוח מאת מחננו את כל אלה שיש לחשדם שחייהם הפרטיים יקרו להם מהעם כולו, את כל רכי הלבב, אשר יוכלו בעת סכנה להשליך את דגלם ולברוח.  נלך גם אנו בדרך הזאת".

"מלחמתנו ארוכה וקשה, היא דורשת מאת לוחמיה לא כסף, כמו שנואלנו לחשוב עד עתה, אלא אהבה בלי מצרים לעמנו וארצנו, גבורה וסבלנות רבה מאד, ומבין מחונני הסגולות נבחר לנו את חילי העם באמת.  מבין מחונני הסגולות האלה צריך להבדיל מספר אנשים אשר בריאותם, שנותיהם, ומצב משפחתם ירשום להסתדר במסדרה, בעלת משמעת חזקה ולהתמכר לעבודת העם".

ואחרי שהוא מבאר את התפקידים, שעל המסדרה הזאת למלאות בעבודת הישוב, הוא מוסיף:

"מטרתם זו  ישיגו רק אחרי עמל נורא, קרבנות רבים ומלחמות חיצוניות ופנימיות, מלחמות את זולתם ואת עצמם, מלחמות את הטבע ואת האנשים, את המחסור, המחלות והרעב, והיותר נוראה תהיה מלחמתם את הסביבה הנרקבה, חניכת הפילנטרופיה.  ומלחמתם צריכה להיות לא מלחמת דברים אלא מלחמת מעשים.

– – "ועתה, אחים יקרים, יש בכם הרבה ששאפו מכבר לעבוד עבודת העם, לתת לו את חייהם ונפשם, ושמוכשרים המה לזה מפאת כוחם הגופני ומצב משפחתם, ורק השקפותינו המוטעות על עבודת הישוב עצרו בכם.  עתה הקשיבו לקול הקורא לכם מהרי ישראל: עורו, עורו, צעירי ישראל, קומו לעזרת העם.  עמנו גווע, חושו, מהרו  לעזרתו.  הסתדרו, קבלו עליכם משמעת חזקה, משמעת לחיים ולמוות, עזרו, שכחו את כל מה שהיה לכם יקר עד עתה, עזבום לעולם בלי כל צל של חרטה ובואו לעבודת העם.  אינכם מיותרים כאשר הרגילוכם לחשוב, נחוצים אתם לעם ולארץ כאויר לנשימה.  הזדינו באהבה בלי מצרים לארץ ולעם, באהבת החופש והעבודה".

"דעו לכם כי עמנו חולה ואומלל, ולכן אל לכם לקוות ממנו עזרה, עודדות וגמול, ואל לכם לבוא בתרעומות ותביעות; עליכם לעזור לו  ולעודדהו, וגמולכם היחידי, היותר רם ונשגב, יהיה – השגת מטרתכם.  דעו לכם שעליכם לברוא תקופה חדשה בישוב, עליכם להשיב לארץ את חיבת בניה, וליושביה את כבוד העם ואהבתו שאבדו להם, וכל זה יבוא אך ורק בהשגת מטרתכם.  אך הכונו נא להלחם את הטבע, את מחלות ורעב, את אנשים, שונאים וגם ידידים, נכרים ואחים, את שונאי ציון וציונים...  הכונו לקראת משטמת ואכזריות הסביבה (העברית), אשר תכיר בכם מתחרה מסוכן, הכונו לקראת לעגה ובטולה, לקראת הוכחותיהם וחשבונותיהם, שאין להם יסוד ושאי אפשר להכחישם אלא במעשה ונסיון; הכונו לקראת מכשולים אשר יונחו גם בידי ידידים ורעים, הכונו לקראת היותר קשה והיותר נורא, וגם לקראת הנצחון.  ונצחונכם נצחון העם.  רבי מכם יפלו אולי במלחמתם הקשה ממחלות ויסורים, רעב ועמל, אך הנשארים והבאים אחריכם ימלאו את השורות והמלחמה, מלחמת שלום זו, תמשך עד הנצחון".

"אך הזהרו נא מנפול מחרב היאוש וחצי לעג ושנאה, מחוסר סבלנות וגבורה".

 

את קול הקורא הנפלא הזה, שרק קטעים ממנן הבאתי פה, שלח המנוח לאוסישקין בצרוף מכתב, שבו הוא מבקשו לחוות עליו את דעתו.  במכתב כותב הוא לאוסישקין בין יתר הדברים:

"את הרעיון העיקרי של קול הקורא הזה נושא אני בחובי זה שנים אחדות, אך במסקנותיו לא הייתי בטוח עד השנה האחרונה.  בשנה הזאת למדתי לדעת את מצב תנועתנו בכלל ומצבו של הישוב בפרט, ומצאתי את עצמי אנוס לקרוא לעזרה, והנני קורא.  הבגידה הטריטוריאלית הכללית, הרקב הנורא של הישוב החמרי והרוחני, הן ביהודה והן בגליל, הן של מושבות הכרמים והן אלו של הפלחה, שהספקתי ללמוד בשנה האחרונה, הראוני את הסכנה הנוראה הצפויה לתנועתנו ותקותנו, אם לא נעשה מאומה מצדנו אנו".

מובן מאליו, שאוסישקין הדפיס תיכף את הקול הקורא והפיץ אותו בין הצעירים ברוסיה ובחוץ-לארץ.  והרושם שעשתה הקריאה הזאת אי-אפשר  כלל לתאר במלים.  רוב הצעירים היו לציונים יחד עם הופעת הציונות הפוליטית בעולם, הם התחנכו איפוא ברובם על המושג של גאולה קרובה, שעוד בימיהם יזכו לראותה.  וכשהוצעה פתאום ארץ חדשה בתור "מקלט לילה", ראו בזה לא רק בגידה אלא, מה שרע מזה – אפיסת התקוה.  הם הבינו כי אלמלא התיאש מחולל התנועה מלהוציא את שאיפתו אל הפועל בארץ-ישראל, ודאי שלא היה הולך לבקש ארצות חדשות. 

מבחוץ אוכלת חרב האויב בלי רחמים ומבפנים אפיסת התקוה האחרונה – זה היה המצב שבו נמצאו צעירי רוסיה אז.  ופתאום קול אדיר כזה מהרי יהודה, קול שאינו קורא לגאולה קרובה, כי אם להלחם מלחמה ארוכה וממושכה כ"נואשים", כ"דובים שכולים", קול שאינו מעלים את הקושי שבעבודה זו ואת המכשולים הרבים, המונחים על דרכה, ויחד עם זה מלא בטחון עז בנצחון המקווה – ולב מי לא יזדעזע לקול קריאה כזה?  אמנם לא רבים היו הצעירים שהתעוררו תיכף לעלות לארץ-ישראל, אבל רב מאד היה מספרם של אלה ששתו ממעין התנחומים הפלאי הזה ושאבו ממנו כוחות לעמוד ביום עברה ולבלי להתיאש.

 ועתיד לבוא, כשירצה ההיסטוריון של תחיתנו הלאומית להעריך את המעוררים לתחיה ולעבודה,יצטרך להקצות מקום חשוב מאד למעורר הצנוע והשקט הזה, שאפילו את שמו לא קרא על עבודתו. 

 

במדה שנפשו של האדם עמוקה, באותה מדה מסוגלה היא לספוג לתוכה צער ויסורים.  ועמוק היה צערו של ויתקין.  הוא סבל בתור מורה וסבל כחבר למחנה הפועלים.  כי, כדי שאדם יוכל לעבוד בהתמכרות כל חושיו למען איזו שאיפה רחוקה בהסכמה מראש שעשבים יעלו בלחייו והוא את פרי עבודתו לא יראה – דרושה לו גבורה מיוחדת, שלא כל אחד מחונן בה.  ואולם, איה הגבור, שיוכל לעבוד בהתמכרות, בשעה שהוא רואה עוד בחייו את תוצאות עבודתו והנה הן אפס גמור?

"וכשאני נפגש"  – אמר ויתקין – "עם תלמידי שנה או שנתים לאחר שגמרו את בית-הספר ויצאו מרשותי, אז מתפלץ לבי מכאב.  הרי צעירים אלה, שאני עם כל שאיפותי כל כך זר להם, שאינם מסוגלים אפילו להבין  את שפתי, ילדי טפוחי המה, שמסרתי את נפשי עליהם; לשם מה, איפוא, אני עמל?"

לחנך את הגדולים אין אפשרות ולחנוך הקטנים אין כל ערך, כי הסביבה של הגדולים משחיתה אותם.  יש רק מוצא אחד – ליצור סביבה חדשה של גדולים, סביבה שתהיה כולה חדורה ברוח התחיה, היא תציל את הישוב מרקבונו והיא תהיה  לבית-ספר גם לקטנים.

וויתקין זכה גם להיות עד ל"קבלת הפנים" הראשונה[2], שבה קדמה הסביבה הארצישראלית את עלית הצעירים החדשים – משאת נפשו –  וליאוש הנורא שנכנס לתוך מחנה הצעירים, לרגל קבלת הפנים הזאת – ולבו שוב התכווץ מכאב.  ואין אדם שליט  ברוח לכלוא את הרוח – וויתקין לא יכול בשום אופן לכלוא את רוחו רק בבית-הספר, משום שהאמין כי, בזה שהוא נלחם ברקבון שבסביבה, הוא ממלא את חובתו – חובת מורה.  מלחמתו אמנם היתה שקטה ומעולם לא עברה את הגבול של לוחם-מורה, ואולם הסביבה לא חפצה לסלוח לו על מלחמתו זו ולא פעם מררה את חייו.

במדה שנפשו של האדם עמוקה, באותה מדה מסוגלה היא לספוג לתוכה אמונה.  ועמוקה היתה אמונתו של ויתקין בתחית ישראל על אדמת ישראל.  שום משבר נפשי לא יכול להמית בו את האמונה הזאת.  גם בזמן שהיה פועל ונשמת בעליו היתה מתגלית לפניו בכל מערומיה, היה מתבונן את האיכרים, אל הפקידים, אל העסקנים וכו', והיה שואל את עצמו: "הזה הוא היסוד לבנין האומה?" והצער היה מגיע לפעמים לידי מדרגה כזו, שהוא היה מתחיל לחשוב על אבוד עצמו לדעת[3], ואולם האמונה לא אבדה לו גם אז.  דור המדבר ימות ודור אחר יקום.  והוא יגאל את העם מעבדותו ואת הארץ מחורבנה.

 לפני חמש שנים בערך, התגבר בויתקין ה"אני מאמין" בישוב חדש של פועלים על אדמת הקופה הלאומית.  את ה"אני מאמין" הזה השתדל להכניס להסתדרות "הפועל הצעיר" על-ידי עתונה ועל-ידי הרצאות באספות פומביות, וכשראה שבהסתדרות נמצאים עוד הרבה מתנגדים לדעותיו אלה, החליט לעמוד מן הצד ולחכות "עד שיוכשר דרא".

ולפני שתי שנים, כשאחד העורכים של "הפועל הצעיר" ביקש ממנו שישתתף בעתון ביותר קביעות, ענה:"שוב החלטתי להסגר בעולמי, עולם הילדים, להקדיש את כל עתותי אך ורק להם.  לכם, חברים, אמרתי את ה"אני מאמין" שלי, שממנו לא זזתי ולא אזוז; וכשתגיע השעה שתוכלו להסכים לי, אז תקראוני ואלך אתכם".

והשעה הגיעה.  אך ויתקין לא הלך אתנו, כי אם מאתנו.

 

דל הוא העזבון הספרותי שהשאיר המנוח אחריו.  ואולם, "מי שנותן את נפשו – הרי הוא נותן דבר מה" – אומר חברנו היקר א"ד גורדון.  וזו היא המדה שבה צריכים אנשי הלב למוד את מעשי בני האדם.  כי לא בכמות מעשיו יזכה האדם את ארחו, כי-אם בכמות הכוחות הנפשיים שהוא משקיע בתוך מעשיו אלה, ולו יהיו גם מעטים.  ומי שיעבור על הקובץ הקטן של כתבי ויתקין לא ימצא בו שיטה שלמה ומסוימה, וגם לא סיפוק לדרישות ספרותיות, אבל חלף זה יכיר בכל שורה לב חם, נפש נענה ומקוה, סובלת ומאמינה.  הוא ימצא בו "דבר מה", כי על כן נתן בו יוצרו את נפשו.

 

תרע"ב.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  באחד ממכתביו לאוסישקין מאותו הזמן.

[2]  באחד מכתבי היד של המנוח מסופר על הבוירוט שהוציאו בפ"ת על הפועלים, ושם בולט הרושם המדכא שהעניו הזה עשה עליו. 

[3]  ברשימותיו מהזמן שהיה פועל.