בר“ח אייר תרמ”ב הציע לפני צעיר אחד ממכירי, בצלאל ליפשיץ, לקחת עלי משרת גובה ומזכיר בחברת “אוהבי ציון” בוילנה. הצעיר הזה היה אחד ממיסדי החברה, בעל רגש ואיש נלבב, וידע להסביר לי את כל הטוב הספון ברעיון זה לעמנו הבזוז, עד כי אור חדש נגלה לפני, והסכמתי להצעתו לקחת עלי את המשרה הזאת.

וכאחד השרידים, אשר זכה לעמוד על יד ערש התנועה הכבירה של התחיה, כמזכיר לחובבי ציון בוילנה על יד הרש"י פין ואריה ליב יוסף ליבנדה, נודעים לי ענינים ודברים שונים, שהם עוד כספר החתום לרבים, והנני רואה חובה לעצמי להוציאם מרשות היחיד ולפרסמם, למען שיהיו לעינים בעתיד לכותבי תולדות התנועה של ישוב ארץ ישראל. אנכי לא להעריך את ערכו של הרעיון כולו באתי, גם לא להביא בחשבון את כל הקנינים הרוחניים והגשמיים, שכבר הספיקו להשיג על חלקת הרעיון הגדול. זה יהיה חלקם של סופרי דברי הימים לישראל. אנכי אמסור אך את המעשים הבודדים ואתאר את האישים השונים, אשר פעלו את פעולתם ברב או במעט לטובת הרעיון, ובתוכם כמה מן הקברניטים, שעמדו על יד ההגה ונהלו אותו לפי רוחם. וכל זה יהיה חומר לדורשי רשומות של חבת ציון והציונות.

האחד, שהיו נהירין לו שבילי התנועה מראשיתה עם כל זרמיה ונטיותיה ושהיה מוכשר באמת לכתוב את התולדה לאמתה, היה אחד מראשי לוחמינו ר' משה ליב לילנבלום, ועפ“י החלטת הועד האודיסאי בשנת תרס”ו נגש לעבודה זו והחל לאסוף את החומר הדרוש. הוציא קול קורא במה“ע והרבה מכתבים פרטיים כתב לבני הערים הגדולות, שישלחו אליו את הידיעות והכתבים הנמצאים תחת ידם; אך אנ”ש הסיחו דעתם מהנחיצות לאסוף ולשמור את התעודות והמכתבים ולא נענו לקריאתו וגם למכתביו הפרטיים, ועל זה יתאונן במכתבו אלי מיום י“ג אב תרס”ו בזה"ל:

"ידידי וכו' י. ל. עפעל בווילנא.

הארכיוויון ששלחת להועד נתקבל בתודה, ויושב לך בתודה במועדו. לדאבון לב נרפים אנשי שלומנו ועוד לא נתקבלו שום ידיעות מערים היותר נכבדות כמו: ווארשי, ביאליסטוק, בריסק־דליטא, פטרבורג ועוד, למרות מה שכתבתי לשם ביחוד הקריאה במה"ע. אולי תוכל לעורר איזה נרדמים מן הקרובים אליך.

ידידך… משה ליב ליליענבלום"

הארכיוויון שלי לא הושב לי בתודה, כי קדם המות את הר' משה ליב לילינבלום בטרם שניגש לעבודתו זאת. ואחר פטירתו מסר הועד את כל החומר לידי המזכיר א. דרויאנוב, ובידיו נערך הספר רב הכמות, לקוטי מכתבים שונים מאנשי השם, בשם “תולדות הישוב”.

מלבד הארכיון שלי שנשלח לאודיסה לקחו מהנשאר תחת ידי חומר רב הסופרים ש. טשרנוביץ ל“תולדות בני משה” וליב יפה ל“ספר הקונגרס”, וביד האחרון עוד נמצאים עד כה מהכתבים האלה, אשר אנכי שמרתים מכל משמר, והועדתי את מקומם בבית הספרים הלאומי אשר בירושלים, שרק הוא המקום לגנזי דברי הימים לישראל.

כאמור, אך קטעי זכרונות הנני רושם, מאורעות ועובדות, טפוסים, ספורים ושמועות, ויש שגם בלי מוקדם ומאוחר. והלואי שפעולתי הדלה הזו תהיה למופת ליתר חברי, חלוצי העסקנים בישוב ארץ ישראל, שיכתבו גם הם את זכרונותיהם.

 

א: יסוד האגודה “אוהבי ציון” בוילנה    🔗

השנה – היא שנת תרמ“ב. היו אז ימי הרעמים והפרעות ברוסיה. היום הרגשותינו כבר קהו. הורגלנו בפרעות, שהיו כמעט למעשים בכל יום. ואם נקרא במכה”ע מהמאורעות האיומים ברוסיה, פולניה, הונגריה ועוד – הנלבבים ובעלי הרגש שבנו יוצאים ידי חובתם באנחה. אבל לפני ארבעים ושתים שנה ¹ היו הפוגרומים בבלטה ויליסבטגרד כרעם מחריד ביום בהיר, ועולמו של ישראל נזדעזע כולו, ובכל הערים, אשר בני ישראל נחתים שם, קראו לצום ולבכי ולמספד. גם הנאורים שבנו וגם מאלה שהיו, לכאורה, מתכחשים לעמם בקשו ומצאו להם מקום בבתי הכנסיות לשפוך מרי לבבם ומצוקת נפשם בדמעות רותחות. אלה, שקוו והטיפו לחופש ושויון זכויות, משנה שברון השברו, ברוח ובנפש, על שבר בת עמם. והופעתם של אלו בבתי הכנסיות, שגם ב“ימים נוראים” היה נפקד מקומם שם, הגבירה את הבכיה, הגדילה את הזעקה בבתי התפלה ותהי לחרדת אלהים. היו אמנם רואים בעבים, אשר חזו עתידות לא טובים לישראל עוד לפני שנים. דכירנא, שפעם אחת שב אחד ממשכילי וילנה, זונדל לאפין, מפטרבורג ונבא לימים רעים לנו בנתינת טעם דלקמן.

מימי ניקולאי הראשון, שדחה את אחיו הגדול קונסטנטין מכסא המלוכה, נוהגת הממשלה לחנך את יורש העצר, שיהיה ראוי לנהל את המלוכה בטוב טעם ודעת, ואל יתר הבנים תשים לב, שלא יוכשרו כלל וכלל לשאת את הכתר על ראשם. והנה יורש העצר של אלכסנדר השני, שהיה מיועד לשבת על כסא המלוכה מת, וכתר רוסיה עבר לבן השני, אלכסנדר השלישי, שכפי הנשמע בעט ברבו וסטר לו על פניו, ואיך נוכל לקוות, שעריץ כזה ינחמנו?!

השומעים בטלו אז את כל חלומותיהם על ראש המתנבא וישבו אל השלחן הירוק מתוך צחוק ובדיחות הדעת, כאילו לא להם ולבניהם נוגעים כל הדברים האלה.

לא במקום אחד החל הרעיון הגדול לבצבץ ולא מלב איש אחד יצא. אין איש אשר יוכל לאמר: אנכי הריתיו! במקומות רבים, שונים ורחוקים זה מזה, כאילו ממרום הופיע הרעיון ויחולל מהפכה עצומה בהלך מחשבות בני ישראל. נאחזו בו אנשים מסוגים שונים ובעלי השקפות שונות. השליכו מעליהם את אליליהם, אשר עבדו להם כל ימי חייהם, ויתמסרו בכל נפשותיהם אל הרעיון החדש, כאל הצלה יחידה לכנסת ישראל.

הופיעו ב“שחר” וב“מגיד” מאמרים מעניינים המושכים את הלב. העורכים פרץ סמולנסקי ודוד גורדון וכן אחדים מטובי הסופרים ב“המליץ” החלו להטיף ולעורר את העם לישוב ארץ ישראל. אז החלו פלוגות בישראל. רבים מהצעירים, שקראו לעצמם בשם “עם עולם”, הטיפו, כי היציאה מרוסיה צריכה לנטות לארץ החופש, לאמריקה. מדינה זו הברוכה תהיה לנו למקלט לעולמים. בה ישורר שלטון הצדק והמשפט ובה גם ימצאו מרגוע בעבודת האדמה העשוקים והרצוצים. כנגד דעת אלה עוררו רבים לעלות ולהאחז בארץ הקדושה, ארץ מורשת אבות, היקרה לכל אשר בשם ישראל יכונה.

בחנוכה תרמ"ב נאספו בוילנה שבעה צעירים לטכס עצה בדבר יסוד חברה לישוב ארץ ישראל. ואלה שמותיהם: אליעזר אליהו פרידמן, בצלאל ליפשיץ, יצחק ליב גולדברג, אלברט ווילקוריסקי, ישכר בר סלוצקי, מיכל אוריסון ופרנס.

שקלו וטרו אל מי מקדושים יפנו, כי בוילנה היו אז שני כחות מתנגדים זה לזה: הגאון ר' מתתיהו שטרשון, מגדולי היחס, שעמד בראש האורתודוכסיה, ורבני המו“צ וכל אביזרייהו היו משכימים לפתחו, וכבודו גדול בחו”ל, כי היה צנא מלא ספרא, אבל היה קנאי ומחסה לחלוקה, ואמרכלי קופת הרמב“ן היו מקורביו וידידיו, וספק גדול הוא, אם יתן ידו להאגודה, ובניגוד לו הרב החכם הכולל ר' שמואל יוסף פין (הרשי"פ) היה ראש המשכילים, עורך ומו”ל “הכרמל”, מלומד אצל המפקח על בתה"ס מטעם הממשלה, מתון ונוח לבריות, גבאי ראשי בצדקה גדולה וכבודו גדול בוילנה ומחוצה לה.

הוחלט לנסות דברים עם שניהם, אולי ואולי.

כמו כן הוחלט לקרא את האגודה בשם “אוהבי ציון” משום “אוהב ה' שערי ציון” ו“אהבת ציון אל תשכח לנצח”, ולא בשם “חובבי ציון”, כי “אף חובב עמים”.

ובר“ח אייר כבר היה בידי הכותב, שנתמנה למאסף ומזכיר בעד עשרה רו”כ לחודש, פנקס קטן מכורך (בצמיד פתיל) של החברים: שמותיהם, כתובותיהם, תרומותיהם, הסכום ששלמו בעת כניסתם להחברה ככסף קדימה והתחיבויותיהם החדשית.

השם הראשון בפנקס הקטן היה: שמואל יוסף פין. השם השני אריה ליב בן יוסף ליבנדה. אחריהם היו נרשמים שמות עוד נכבדים ויח"ס בני וילנה עם סכומים שונים, בסך־הכל מאה ושבעים חבר.

בשער הפנקס היה רשום בכתב יד ש"י פין שם החברה “תקות עיניים” וחתום בחתימת “צדקת גדולה בוילנה”. השם הזה נקרא למראית עין מפני עינא בישא של הרשות, כנהוג. הרבה חברות בלתי מאושרות היו חוסות בצל הצדקה גדולה, ואם קרה פעם מקרה בלתי טהור ונתכנסו למשטרה, היתה הצדקה גדולה שולחת אחד מפקידיה, שהיה כבר מיועד למקרים כאלה, והוא הוציא את האסורים לחופש והכל על מקומו בא בשלום.

והרש“י פין, שהיה גבאי ראשי בצדקה גדולה, בחפצו לתת לחברה החדשה “אוהבי ציון” הכשר לעת מצוא, קרא את שמה “תקות עניים”” וחתם בחותם צדקה גדולה; אבל להחברה היה חותם משלה, מעשה ידי אחד מהחברים, סמל האכרות בא"י: חותם עגול, בתוכו אלומת שבלים משולבת בחרמש ומגל, ומסביב בכתב אשורי “חברת אוהבי ציון בוילנה”.

באותו זמן, בחודש אייר, כבר הספיקו לאסוף שמונה מאות רובל, שהפקידום בקופת צדקה גדולה, אבל אחרי הפוגרום בבאלטה היתה נחוצה עזרה מהירה, והגבאים דצדקה גדולה מצאו לנכון לשנות מצדקה לצדקה ולשלוח לנגועי הפרעות את הכסף המוקדש לטובת ישוב ארץ ישראל.

המעילה בכסף האגודה עשתה רושם מדכא על החברים, ומאז החלו להפקיד את הכסף בידי אחד הבנקים על שם שני חברים נבחרים.

והגבאים המועלים שקלו למטרפסם בעד השערוריה הזאת ובעת הבחירות החדשות לגבאות, שהיו אחר החג בוילנה, יצאו בדימוס, ובמקומם נבחרו אחרים. ולפרנס ראשון – נשיא הכבוד של החברה “אוהבי ציון”, הרב החכם הכולל ר' שמואל יוסף פין.

זמן רב אחרי זה היו חוזרים בוילנה על ההלצה הנמרצה של נחמיה נתנסון בעת הבחירות בנאומו הפומבי לפני קהל שומעים ברחוב האשכנזי:

“מפני מה מוציאים אתם שם רע על ארצנו רוסיה האדירה. שאין היא נותנת חופש לנתיניה? שימו לב, באיזו ארץ, גם היותר נאורה וחופשית, אפשר, שבריונים כאלה המועלים בכסף הקדשים ומשנים מצדקה לצדקה להנאתם, הצריכים להיות אסורים אחורי בריח ודלתים, – ילכו בקומה זקופה וישמשו עוד כגבאים ופרנסים בצדקה גדולה. בעיר גדולה לאלוקים כירושלים דליטא!”

בימי חג הפסח החליטו החברים לעשות תעמולה חזקה לרעיון הישוב. וטכסיס פעולתם היה כמנהג גוברין יהודאין.

בבית הכנסת הגדול ובחצר המבוא של הרבה בתי תפלה שונים עמדו ביום הראשון לחג הפסח קודם תפלת ערבית כנופיות כנופיות של יהודים. בתוכם שני אברכים מתפלספים על אודות הענין ישוב ארץ ישראל, במאמרי חז"ל, בפסוקים, בסברות, קושיות ואבעיות ובתרוצים והסברות. האחד – בעד הענין, והשני – נגד. שניהם מתנגחים, שואלים ומשיבים, מקשים ומתרצים, ויהודים הבאים להתפלל תפלת ערבית מסובבים אותם, מטים אוזן, שומעים, מתענינים בהקשבה רבה, גם מטילים לפעמים דבור וסברה, מנענעים בראשם לאות הסכמה או מאון. ופניהם מפיקים אותות רצינות והתענינות מרובה. העגולים גדלים ומתרחבים, והשיחות מתגברות ושוטפות בעוז.

אחורי הבימה בבית הכנסת הגדול עומד אברך אחד על ספסל וקורא מעל הכתב בקול רם איזה קול קורא, מספר לשומעים הרבים את הצרות של העם הנרדף במשך ימי גלותו ואיך ידריכהו מנוחה בכל ארצות פזוריו בכלל ובארץ רוסיה בפרט, מתאר את הפרעות הרבות אשר עברו כשטף על פני רוסיה במשכנות ישראל וקורא להתעורר לתחיה, להתעודד ולהתאמץ לעלות לארץ־ישראל, ארצנו הקדושה, לקנות שם אדמה ולהאחז בה, לשוב ולחיות חיי עם בארץ אבות, הקדושה לנו מדור לדור.

האברך הזה, שמואל אינטר, חבר פעיל, שהרבה לרכוש נפשו לחברה בין קהל הסוחרים, איש בעל רגש, דברן מצוין, שידע למשוך את לב ההמון ולהלהיבו. אך המות קטפהו בעוד חצי שנה, בעצם עבודתו הצבורית. הוא היה הנפטר הראשון של “אוהבי ציון” ובהספד שנשא עליו החכם ר' מרדכי פלונגיאן, הזכיר את מאמר חז"ל: “אחד מהחבורה שמת ידאגו כל בני החבורה” – היינו למלאות מקומו החסר בפעולות החברה.

הטכסיס הזה ביום ראשון של פסח תרמ“ב הצליח מאד. אמנם המתפללים התפללו אח”כ תפלת ערבית עם מערבית כנהוג וכרגיל, אבל במוחם היתה כמו מהפכה, רעיונות חדשים לא שעורם מעולם החלו להתרוצץ בקרבם ולהלהיב את הלבבות. ארץ אבות, פלשתינה, ארץ ישראל, ממלכת התוגר, מורשת אבות – איש תחת תאנה וגפן, ענבים ורימונים, ימות המשיח! ואולי? הצרות התכופות והגדולות הלא הנם חבלי משיח… הלואי, רבונו של עולם, אב רחום!

נכנסתי בחוג חברים חדשים וגם השיחות בינינו היו חדשות לי: ענינים כלליים של עם ישראל, השאיפה להטיב את מצבו, פתרון שאלתו של “עם עולם”: להגר לאמריקה החופשית או לעלות ולהתישב בארץ ישראל בין עם פרא ובלתי תרבותי תחת משטר התוגר הגוסס? לחפש דרכים להפיץ את הרעיון בין יושבי עיר וילנה, לבוא בכתובים או בדברים עם הסביבה בעיירות הקטנות ועם אגודות שונות שכבר נוסדו, או עומדות להוסד. לתכלית זו היינו נאספים ובאים כמעט יום יום לפנות ערב, – אם למעון הקיץ של הסופר ליבנדה ברוזילה או בבית אחד החברים בעיר – לשוחח ולטכס עצה. ואלה החברים הנאספים פעם בפעם:

אליעזר אליהו בהרב ר' בנימין פרידמן. אברך מוסמך להוראה, מליץ ומשורר בשפת עבר. הוא חבר שיר לזכר הנס שנתרחש לקיסר אלכסנדר השני בחודש פברואר 1880 ושלח אותו ע“י הדואר, ועל זה קבל תודה מהקיסר חתומה בידי שר החצר. התעודה ההיא היתה תלויה בביתו במסגרת במקום הנראה לעינים, ושמשה מעין קמיע לשמירה מעין הרע, כי גם אם בא בלי משים שוטר הרובע וראה התעודה, עמד בחרדת קודש ולא העיז כלל לשאול את מגמת הצעירים הנאספים פה בבית. התעודה הזאת הועילה ברבות השנים למר פרידמן הנ”ל להשיג רשיון להוציא לאור בווארשה את מה"ע “הצופה” – זכות יתירה, שרבים השתדלו ולא עלתה בידם.

מיכאל אוריסון, – בר אוריון, בעל רגש ונלהב בוכוחים. הוא ופרידמן היו מכתתים את רגליהם ללכת אל החרדים, הלומדים, דנו עמם והתווכחו בראיות והוכחות, עד היכן מגיעה קדושת ארץ ישראל, ועד כמה היו מורינו ומאורינו הקדושים חובבים את הארץ הקדושה, עד כי הורו, ששקולה מצות ישוב ארץ ישראל כנגד כל המצוות שבתורה, ועוד ועוד.

צעיר אחד היה בין החברים המיסדים, ששמר את תפקידו לבוא בדיוק אל כל הישיבות. זה היה משביר לכולנו את המזון הרוחני. כל פעם שבא, היה מוציא מכיסיו העמוקים והרחבים חומר ספרותי, מכתבים ועלונים, גליונות ועתונים שונים, המדברים על רעיון ישוב ארץ ישראל. הוא היה עבד לרבים. כל התפקידים הקשים קבל עליו. ובטרם הספיקו יתר החברים לעשות דבר מה, היה כבר מוציא את הענין לפעלו. עם זה דבר וכבר נתן את ידו והסכים לשלם להחברה סכום כך וכך לחודש, אל פלוני סר ואת אלמוני פגש וקבעו לו זמן לתת תשובה, אל מקום אגודה פלונית כתב, ומעיר זו וזו קבל תשובה כזאת. הוא היה שתקן וצנוע. בשעה שהכל התלהבו ודברו גבוה גבוה, היה הוא יושב ושומע, קורא ומקשיב, ורק לעיתים רחוקות מפליט איזו מלה או הוראה, כי במקום פלוני כבר כתב סופר אלמוני בענין דומה לנידון, וחווה את דעתו – ושוב שתיקה.

יצחק ליב אלכסנדר גולדברג היה הצעיר הזה, בן עשרים ושתים, וכבר היה מנהל את בית המסחר הגדול של י. ב. סגל בוילנה. כל יום ויום היה שומר לבקר בבית הסופר ליבנדה ולמסור לו ראשי פרקים ממצב הענין, ואם קרה יום שדלגתי ולא הייתי אצל ליבנדה, היה גולדברג בא אלי לביתי בפרבר שניפישוק בהערה: אפל, ליבנדה מתגעגע עליך, תסור אליו מחר. ובדברו זאת נעלם ואיננו, כי מביתי היה עליו לסור עוד לבית הרש"י פין לדרוש בשלומו ולמסור לו איזה ענין נחוץ וגם לקבל ממנו איזו הוראה למסור לליבנדה. ועוד ועוד. שקידתו בקריאה הפליאתני. הוא לא אבד אף רגע לבטלה. גם בעת שהלך לביתו וצלצל בפעמון, היה שוקד ברגע בין הצלצול לפתיחת הדלת לקרוא באיזה עתון, או ספר, ובעת הארוחה, כשיתר היושבים היו מבלים את הזמן בין מנה למנה בשיחות שונות, היה הוא יושב וקורא, שומע וקורא.

כשרון מיוחד היה לו שלא להצטמצם בענין אחד. לפעמים הייתי מתפלא, בראותי את עבודתו במשרדו כמנהל – כשהיה עומד על יד עמוד הכתיבה, קורא בהמון המכתבים ורושם בקצור למזכיר שלו את התשובות – והפקידים והעוזרים באים תכופים בזה אחר זה ושואלים שאלות שונות, שכל אחת מהן צריכה עיון לתשובה, והוא ממשיך את עבודתו ומשיב בלי עכוב.

כשרון כזה, לקרוא ולרשום, להקשיב ולהשיב תשובות על שאלות שונות ומשונות, וגם למצוא רגע בתוך העבודה הקשה הזאת לשאול אותי על מצב הענינים בישוב ארץ ישראל בלי הפסקת העבודה, השתוממתי: איזה כחות ואיזה כשרונות, איזה מרץ ואיזו שקידה, איזו תפיסה ואיזה זכרון נפלא.

היו עוד חברים מן המיסדים: האחים אברהם ושלמה צבי וילקורסקי (האחרון היה חולה את רגליו ואסור בביתו, ועל כן היינו לפעמים מתאספים אצלו) שאביהם, ר' יחזקאל האופה, איש חרד ואדוק, בר אורין ישר וצנוע, סבל מאד בגלל חבת ציון של בניו. המו“צ ר' אליהו אליעזר רצה לאסור עליו אפית המצות בערב פסח תרמ”ג, מפני שבניו הם חברים עסקנים בחברה “אוהבי ציון”, החשודים במינות ר“ל. ורק בכח התערבותו הנמרצת של הסופר ליבנדה בטל רצונו והפה שאסר הוכרח להתיר וגם לבקש סליחה בתירוץ, שסובל הוא ממחוש ר”ל וע“כ היה נמהר בדבורו. יתר החברים המיסדים – ישכר בר סלוצקי, בצלאל ליפשיץ ועוד אחד פרנס – לא לקחו חלק פעיל כ”כ.

מלבד החברים המיסדים נלוה אלינו בכל האספות חבר חדש צבי יהודה סולונוביץ, אברך משי שיצא מבית המדרש להיות סמוך על שולחן חותנו העשיר. הוא היה חבר פעיל מאד והרבה שנים, עד יום מותו, היה עסקן מצוין בחבת ציון וציונות – השתתף באספות ובקונגרסים ובכל נפשו התעסק בענין הקרוב לנפשו. בחדרה קנה חלק אדמה בין יתר המתנחלים בני וילנה, ואם רבים מכרו אח“כ את חלקי אדמתם, לדורשי ציון וליק”א, הוא נשאר בתקוה, שעוד יזכה לעלות לארץ חמדתו ולהתישב בה, ועד היום נמצא עוד החלק בחדרה על שמו: יהודה צבי סולונויץ. פעם אחת פתר לנו בתשובה מחוכמה שאלה אחת, שהיתה מנקרת במוחותינו ולפעמים היינו מדיינים ומתגנחים בה בהתלהבות יתרה, איך נפתור את שאלת השבת? מילא, תרומות ומעשרות – עליהם כבר מצאנו תשובה בדוחק. הפוסק שלנו ר' משה ליב לילינבלום מצא פתרון לקולא. תרומה – חטה אחת פוטרת את הכרי, ומעשרות בזמן הזה שמשלמים מסים וארנוניות ועשר לממשלה – אינם נוהגים, אבל שבת?! האמנם נפסיק את מהלך הרכבת ואת הטלגרף ביום השבת? האם כל הארץ תשבות ביום השבת בעת מלכות ישראל?

השאלה היתה מנקרת, עד שפעם אחת מצא החבר סולונויץ תשובה מספקת.

– “חברים: למה תדיינו להלכתא דמשיחא? בעת שנזכה לימים הטובים האלה נמנה את רשכבה”ג ר' יצחק אלחנן מקובנה למנהל הרכבת ואת ר' איצילע פטרבורגר (בלזר) למנהל הטלגרף ואז נהיה בטוחים, שהרכבת תלך והטלגרף לא ישבות גם בשבת על פי דין תורה!"

בין החברים שהיו באים לפרקים אל האספות שלנו היה גם המדקדק ר' אריה ליב גורדון, בעל משפט הלשון העברית, שהיה גם כן חימיקן אבטודידאקטי. העילוי מראסיין היה מתפרנס בוילנה מהוראת תלמידים בבית ה' זקהיים, ואח“כ נסע לא”י והיה מורה בפתח־תקוה. ואריה ליב הורביץ, שמוילנה נסע לקובנה לעבוד בהוראת הלשון העברית וגם בחבת ציון, והיה שמה בין העסקנים הראשונים והמצוינים, גם הוא נסע אח“כ לא”י והיה מורה בעקרון, ושניהם באו אל המנוחה העולמית פה בארץ, משא נפשם בחיים.

גם מטיף ציוני היה במחננו, צעיר אחד ליפסקי, תלמיד בית המדרש לרבנים, שאחרי הסגרו ב־1873, החל לתת הוראות שעות ברוסית לתלמידים, ובזה פרנס את אמו ואחותו. הוא לא ערבב את הפסוקים גם לא הזכיר בדרשותיו מאמרי חז“ל, אלא בא לבית כנסת או לבית מדרש בשבת בעת קריאת התורה, ואחרי הקריאה, קודם תפלת מוסף, עלה על הבמה וקרא ותרגם לפני המתפללים השומעים מאמרי ההסתה של ה”נובויה וורימיה“. ואח”כ תאר את הפרעות האיומות בערים שונות, וכל הקהל שמע ובכה, ולבסוף עורר את השומעים על פתח התקוה לעלות ולהתישב בארץ אבותינו, לעבוד ולחיות בה, לא למות שמה כדרך אבותינו, אלא לעבוד ולחיות חיי עם בארץ אבותיו. – ודבריו עשו בשעתם רושם גדול.

ומכיון שבזמן התפלה היה מוכרח להסתפק בדרשה אחת, היה משכים בימי השבתות לבוא בבוקר למנין ראשון במקום אחד ולמנין שני בבית תפלה שני – וכך היה דורש בבוקר ובזמן תפלת המנחה בפרברים שונים של העיר. הוא המשיך את דרשותיו כחצי שנה עד שנסע לאודיסה וקבע שם את מקומו.

לפעמים בא אלינו המשורר העממי אליקום בדחן – צונזר. בכל פעם שהיה מוזמן בוילנה לחתונה, וזה קרה לעתים קרובות, היה שר לפנינו את שיריו החדשים, וכאשר קבל תוקף מהסופר ליבנדה על השיר, היה מפרסמו בקהל שומעיו, גם את שירו “המחרשה” באידיש לא החל לשיר בחתונות בטרם שנאספנו ערב אחד ואישרנוהו כי טוב.

בפנקסי הקטן היה רשום בין שאר החברים חבר אחד, שנתן כסף־קדימה שלשה רובל והתחייבות לשלם בכל חודש חמשים קופ'. שם החבר היה אריה בן משה ניישול, אבל מקום מגורו לא נרשם, ואיש לא ידע מי הוא, איפה הוא נמצא ועל ידי מי נרשם לחבר.

אם בכלל יש אפשרות לנחש על פי הכתב את אופי האיש הכותב, אפשר היה לחשוב את הכותב לדעתן ומיושב, האותיות שלו היו עגולות וישרות וברורות.

עבר יותר משנה וכמעט חדלתי לשאול עליו ונשכח לגמרי מלבי, עד שבאחד הימים הודיע לי אחד החברים, שחתנו של סוחר הסוכר זאלקינד התאונן, שזה מזמן נרשם בחברה “אוהבי ציון” ואין דורש ואין מבקש ממנו את תשלומו החדשי.

על שאלתי בדבר שם האיש המתאונן לא ידע אל נכון מה להשיב. “חתנו של זאליקינד”, אברך משי “שאינו נוגע בזבוב על הקיר”. מאי משמע “שם”? "חתנו של סוחר הסוכר " - כך יכנוהו כל הבאים במשא ומתן עם בית המסחר, זה שמו וזה זכרו, האברך הזה היה אריה ניישול, שהיה אחר כך מפורסם וחביב מאד בקהל הציונים.

צנוע היה ונחבא אל הכלים, לאספות לא הלך ובמסבות לא ישב, אך ביתו ידע ואת בית המסחר, ואיש לא ידע להעריך את אישיותו ואת הכח הנפשי האצור בקרבו, עד אשר הכרנוהו וראינו, כי ברכה בו וכמעט בעל כרחו משכנוהו לעבודה צבורית.

תחילה בחרנו בו למרצה ולנואם באספות בנות ציון, ונועם מדברותיו ושיחותיו, שהיו מתובלים לפעמים במאמרי חז"ל, משכו שומעות רבות, בוילנה ולמופת גם ליתר הערים ברוסיה.

וכה נתודע לקהל העברי ונתחבב עליו, עד כי נבחר, אחרי פטירת הרש“י פין, לגבאי ראשי ב”צדקה גדולה" כמעט בדעה כללית, ועד ימי המלחמה שמש במשרה נכבדה זו, ודבריו היו נשמעים לכולם.

 

ב: וילנה ותפקידה בעבודת חובבי ציון    🔗

יותר משלשים שנה, תרמ“ב – תרע”ד, הצטיינה העיר וילנה מכל יתר הערים ברוסיה בפעולותיה השונות לישוב ארץ ישראל: במספר חבריה ובסכומי הכספים שהכניסה לחברת התמיכה, לטובת הפועלים, לבית הספר ועוד. וכך התחשבה וילנה בשורה הראשונה גם בעבודה תרבותית. חדר מתוקן לנערים ובית ספר “יהודיה” לבנות נוסדו בראשונה בוילנה ואחריה החרו החזיקו ורשה, פינסק ועוד.

היא גם היתה הראשונה, שהשתדלה להרים את מחירי הטלגרמות בברכות שמחות לטובת הישוב, ובמשך הזמן היה זה למקור הכנסה הגונה לטובת הפועלים ובית הספר. גם בהעמדת קערות בערב יום־הכפורים וברכת “מי שברך” בשמחת תורה התקדמה היא בשנת תרמ“ה וגרמה, שבאספת קטוביץ ח”י חשון שנה זו נתקבלה החלטה בדבר זה, והמנהג להעמיד קערות בערב יום כפור בבתי התפלה לישוב א"י נתקבל ונפוץ בהרבה ערים עד היום הזה.

שני המאורות הגדולים רש“י פין ואריה ליב ליבנדה [^ftn2 האצילו מרוחם על החברים הראשונים ולאורם הלכו וכבשו בעיר עמדה אחרי עמדה. עד אשר גם ביהכ”נ הגדול וכל בתי התפלה עמדו ברשותם וגם המתנגדים בלבם בעל כרחם ענו אמן. כן נמנה הנשיא של אגודת ישראל דח“ע גרודזנסקי במספר החברים לחובבי־ציון וכל שנה ושנה שמר לשלם את ההתחייבות שלשה רובל לחברת התמיכה וגם מסר גלוי דעת בחתימת ידו על התחייבות לשלם מאה מרק לקרן הקיימת. וכאשר בא בשנת תרנ”ב המגיד שמחה כהנא, שלפי דבריו חבר ספר גדול “מגן התלמוד”, ותעודות בידו ממאה רבנים, חכמים וסופרים המדברים בשבחו, ובדרשתו הראשונה בבית הכנסת גחש“א החל להמטיר חרפות וגדופים על ענין הישוב, מצא הוא למחר את שערי בית הכנסת נעולים לפניו וכל השתדלותו וגם המלצתו של הרב המ”מ דמתא לא הועילו לו והוא יצא מן העיר בבושת פנים.

וילנה היתה הראשונה שהחלה להפיץ את יין ארץ ישראל ברוסיה. שתי שנים תרנ“ד–תרנ”ה היה בוילנה מסחר של יין ארץ ישראל, וחובבי־ציון באודיסה, ביאליסטוק, גרודנה, הומל, ורשה, ייקטרינוסלב, מוסקבה ופטרבורג קנו לחג הפסח יין ארץ ישראל מוילנה. והמסחר הקטן הזה, שנמצא במרתף של תפוחי אדמה, בלי רשיון הממשלה, שמש אחר כך ליסוד חברת “כרמל” בורשה, אשר מלאה תפקיד כל כך גדול לקיום המושבות בא"י.

בוילנה היתה הלשכה הראשית של אגודת “בני משה” וממנה קבלו האחים, 174 במספר, שהיו נפוצים בארץ, הוראות ופקודות להרים את רוח הלאום ולחבבו על כל מפלגות העם.

בוילנה היה מרכז הציונים ברוסיה וכל התעמולה בדפוס: העתונים “העולם”, “דאס יודישע פאלק”, ספרי דרוש המדברים בשבחו של הרעיון הלאומי, חוברות, קולות קוראים, מכתבים חוזרים ומגלות עפות מבררים את הרעיון הציוני, את ערך השקל והקופה הלאומית – היו נדפסים בוילנה ונשלחים לכל מרחבי רוסיה במחיר זול מאד.

בוילנה היתה הגזברות של בולי קה“ק ברוסיה. הציונים ש”י גולדברג מקיברטי וש. קמבר מוילקוביסקי היו מעבירים את הבולים דרך גבול גרמניה לוילנה וממנה נשלחו אל כל המורשים למקומותיהם למכירה. והיה המקרה, שאחד המורשים לא ידע להוקיר את ערך הבולים בכסף והפיץ אותם בערי הגליל שלו בלי מחיר, ועל הגזבר בוילנה היה לשלם מכיסו ארבעת אלפים רובל לקופה הכללית בלונדון, שאך חלק קטן הושב לו אח"כ בבולים חזרה.

ובאספת מינסק, כשנתפרסם יסוד הקרן הקיימת, היה וילנאי האחד וגם היום הוא עודנו יחידי, שהרים לקרן הקיימת תרומת “קרקע” בארץ ישראל.

וכאשר נוסד אוצר התישבות היהודים בלונדון, הצטיינה אז וילנה בפעולה ערה וכבירה מאד. היא גייסה מאה וששים חברים, בהם רבים מנכבדי העיר. רופאים, עורכי דין ובעלי עסקים גדולים עזבו לפרקים את עסקיהם, גם את השולחן הירוק, שהיו כל כך כרוכים אחריו, ויצאו ברכב וברגל זוגות זוגות לרכוש חותמים על מניות של הקולוניאל באנק. ויותר מששים וששת אלפים רובל ממספר שלשת אלפים ושלש מאות חותמים נשלחו אז ללונדון. התעמולה בעיר היתה אז רבה ועצומה עד מאד.

אבל כל הנצחונות הללו השגנו במשך שנים לאט לאט בשקידה, בעבודה ויגיעה רבה. לא על נקלה הסכימו הגבאים של בתי התפלה להרשות לנו העמדת קערות בערב יום הכפורים תרמ“ה, כי מצאו בזה הסגת גבול וגם תלו את התנגדותם באילן גדול בהגאון המפורסם ר' מתתיהו שטראשון, שהתנגד בגלוי לחבת ציון ולדעתו היו משוכנעים רבני המו”צ עם הראב“ד ר' יוסילי בראש, עד כי לא נאותו גם לבוא על החתום בתור מוסד של רבני המו”צ בוילנה על מכתב הברכה לשר הצדיק ר' משה מונטיפיורי. במלאת לו בשנה ההיא מאה שנה, אלא בתנאי שנמחוק את השם “ציון” מתוכה. ואך בהשתדלותו של הרש"י פין, שהיה גם גבאי ראשי בצדקה גדולה, חתמו את שמותיהם בתור יחידים פרטים.

אחד מן הלבטים שהתלבטנו בהם בימים ההם הנני למסור פה, למען ישאר לזכרון לדור יבוא:

הדבר אירע לאחר ראש השנה תרמ"ה.

חובבי ציון בוורשה השתמשו במקרה של מלאת מאה שנה לשר הצדיק משה בן יוסף אליהו מונטיפיורי ועשו תעמולה להפצת רעיון ישוב ארץ ישראל, שהיה משאת נפשו של בעל היובל. הדפיסו את תמונתו בתבנית גדולה עם שיר נהדר מי. ל. גורדון ומכרו אותה ע“י חברי חובבי ציון בהרבה אלפים טופסים. ובערים הגדולות ערכו גליונות ברכה עם אלפי חתומים שנכרכו הדר בכרך אחד, ולשליח מיוחד להגיש לו את הברכות נבחר ר' דוד גורדון, העורך והמו”ל של “המגיד”. וליום י“ח חשון תרמ”ה נועדה אספה כללית בקטוביץ, שליזיה העליונה, שלשם יתאספו שליחי האגודות לטכס עצה ולהחליט החלטות, איך לאחד ולאגד את כל האגודות הגדולות והקטנות, המפוזרות בכל ארץ רוסיה, ולמנות ועד כללי, אשר ינהל את כל הענין של ישוב א"י. זוהי אסיפת קטוביץ, שהניחה את היסוד לעבודת חובבי ציון ברוסיה. היא אספה ואחדה את הבודדים והמפוזרים, שיהיו מרוכזים בשאיפה ובעבודה להוציא לפועל את הרעיון הנעלה של ישוב ארץ ישראל.

והחובבים הוילנאים רצו להפיק מההתעוררות הגדולה בזמן ההוא גם תועלת חמרית והחליטו להעמיד קערות בערב יום־הכיפורים בבתי התפלה וגם לברך בשמחת תורה את בעל היובל במי שברך בעבור נדר לישוב ארץ ישראל. והנה בערב יום־הכפורים, אף על פי שהגבאים היו צרי עין בקערה נוספת וגם בלבם התנגדו לזה, אבל מצאנו בכל בית תפלה מתפללים בעלי בתים מאנשי שלומנו והם התנדבו לעמוד ולפקח על הקערה ואי אפשר היה לגבאים למחות בתוקף על זה. אבל בברכת “מי שברך” בשמחת תורה, חדוש כזה, התלוי אך בדעת וברצון הגבאים, נחוצה היתה הסכמתם ופקודתם של רבני המו“צ, ולזה הזדיינתי במכתב בקשה של הרש”י פין להראב“ד ר' יוסילי, שאחרי פטירתו של הגאון ר' בצלאל הכהן נתמנה הוא לראב”ד בוילנה.

ר' יוסילי קבלני אמנם בסבר פנים יפות וגם הודה, כי כדאי השר הצדיק ר' משה מונטיפיורי להיות מבורך מכל בני ישראל, אבל נחוצה לזה אספת כל רבני המו“צ וע”כ אמחול לבוא בעוד איזה ימים. חכיתי איזה זמן ונכנסתי שוב אליו, אך האספה לא נתקיימה עוד, ומתוך שהזמן קצר החילותי ללכת אליו יוםיום, אבל לשוא, הוא דחה אותי מיום ליום וגם השתדל להשתמט ממני וכמעט שהתיאשתי מתקוה לקבל הסכמתו.

ובוילנה היה אחד מחברינו ראובן הירץ געגוזין, איש עשיר, פשוט, אבל בעל לב רגש וחובב ציון. בשנת תרמ“ג, כשחובבי ציון רצו לקנות את “גוש חלב”, השתתף גם הוא ושלח אלף רו”כ על שני חלקים אדמה לגביר אברהם גרינברג באודיסה, וכאשר הקניה לא יצאה לפעולה וקבל את כל הכסף חזרה, בלי נכוי אף פרוטה להוצאה, נוכח שהענין מונח בידים אמונות ונתקרב יותר ויותר אלינו, שמח בשמחתנו והצטער בצערנו, וביום שהייתי בא לביתו לקבל את תרומתו החדשית לישוב א“י היה לו ולאשתו ² עונג ונחת רוח. עלי היה לספר להם את כל החדשות שאירעו במשך הזמן וגם התקוות המשעשעות לנו לעתיד, ואנכי שהייתי גם סוכן “המגיד” שלא עמלק”פ והייתי מקבל בכל שבוע ששים אקז' לחלקם לחותמים הפרטיים שפנו ישר לליק, הייתי נכנס ויוצא לרגל זה בבית הבקורת ונודעתי ג"כ את הדברים האסורים לבוא בקהל ונמחקו מטעם המבקר ועל ידי זה הייתי כמעט לעתון חי ומדבר ומפיץ את הדברים האסורים בקהל.

כשבאתי אחרי יום הכפורים לביתו של חברנו זה וספרתי לו בין יתר הדברים גם את הענין הזה, פנה אלי כדברים האלה:

– שמע נא, היודע אתה את מיכל השמש של הרבנים? מיכל קוזק, מיכל של הרב, איך שתכנהו, הוא הוא. הוא השטן, הוא היצה“ר, הוא הכל. אליו תלך ובלי כל היסוסים תציע לפניו על יו”ט מנה יפה שתהיה לו ליקנה“ז, לבשר ודגים, והוא ימלא כל משאלותיך לטובה. אל תכתת רגליך אל הראב”ד ר' יוסילי, שהוא וכל אביזרייהו כחומר ביד היוצר בידי זה מיכל השמש.

ואם תשאלני – הוסיף – איזה עוף הוליך אלי את הקול הזה? הבה ואספר לך מעשה שהיה. חתני מיכל ירמיהו אייזנשטאדט, שהוא אחד הגדולים בתורה הוא חולה שתוק, ועלי פרנסתו. רציתי לסדר לו עסק. ובהיותי לפרקים בחוץ לארץ, הבאתי אתי כלים כחולים אימאל והראיתי לרב המו"צ ר' אליהו ליזר, שהוא ידיד בן ידיד, כי גם חותנו ר' ישראל סלנטר היה חביב עלי מאד והיינו ידידים. שאלתי אותו, אם כלים אלה כשרים לפסח. הוא שאלני אופן העשיה והיצירה, וכאשר בארתי לו הכל פסק לי שכשרים הם לכל הדעות. גליתי לפניו את חפצי ליסד בית מסחר בעד חתני החולה, והנה דרש ממני שלא לדבר כלום על אדות הכשרו ולפנות אל ר' יוסילי. אינני יודע את הסבה, אבל היתה קשה קבלת ההכשר מאד, היה דוחני מזמן לזמן, עד אשר נודעתי במקרה מאישיותו של בר נש זה – מיכל השמש, והוא הביא לי למחרתו את ההכשר לביתי. אבל שמע נא, – הוסיף לדבר, – לספור זה יש עוד סרח העודף אשר יענין אותך כנראה. האיש אשר הודיעני מכחו וגבורתו של מיכל השמש הודיע לי גם דבר מצחיק ומדאיב מאד ועליך גם לדעת, מי זה נהל את כל ענין הרבנות בעיר גדולה לאלקים כירושלים דליטא שלנו. לוילנה בא פעם אברך אחד מקובנה לקבל מר' יוסילי קבלה לשחיטה. ישב פה חדשים שלשה ולא השיג את מבוקשו, כי נתקבלו מכתבים מספרים בגנותו, שהוא קל שבקלים ואיננו זהיר בכמה מצוות שבתורה. פעם נכנס האברך הזה לביתו של מיכל השמש ושפך לפניו מרי שיחו, איך שעזב את משפחתו בחוסר כל ופה עלו לו הוצאות כך וכך, והוא יודע שבידי ר' מיכל גורלו לכל ימי חייו ועל כן הוא מבקש שירחם עליו ויקח ממנו חמשה רובלים שיש לו וימציא לו הקבלה הנחוצה לו. ר' מיכל שמע את דבריו, חשב איזה רגעים ואמר: שמע נא, אברך, לבי ידאג עליך ומצב משפחתך נגע ללבי עד מאד, באמת רוצה אנכי לעזור לך, אבל מה אעשה, אם שונאיך שלחו אל ר' יוסילי כתבי שטנה ויחפאו עליך שהנך קרקפתא דלא מניח תפלין וכי אינך נושא גם ארבע כנפות. ובדברו פתח את המעיל של האברך, והנה באמת אין טלית קטן עליו. – נו, ראה בעצמך, איך זה אפשר לי להמליץ עליך, אם הנך ריקא כזה! – הוסיף ואמר למבקש, שעמד קפוא וחוור פנים, רועד בכל אבריו, אבל תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום, מובטחני שתשוב בתשובה שלמה ותהיה יהודי נאמן וחרד כדבעי, ועל כן קח ולבש את הטלית קטן שלי, (ובדברו לקח מארון טלית קטן מצויצת כפול שמונה ומסר לו.) מחר בבקר תבוא אל ר' יוסילי, אבל הנני כמו זר לך, זכור ואל תשכח ללבוש את הטלית קטן וכאילו אינך מכיר אותי כלל וכלל, ועתה תן את הכסף ולך לך! למחרתו, כששב ר' יוסילי בצהרים כרגיל מלמודו בבית התפלה והרגיש באברך שישב בפנה וחכה, פנה אל מיכל השמש בשאלה: מה יהיה עם האיש הזה? ולמה הוא יושב פה? אז התרגז מיכל עד מאד ובקול גערה פנה אל האברך: למה באת הנה להפריע את הרב שיחיה, אשר לא טעם עוד היום כלום? קבלה הנך מבקש? קבלה לשחיטה! אינך ראוי לקבלה!… הנה מרננים אחריך, כי אינך חרד בדת, הנך כופר בעיקר, וגם אינך נושא ארבע כנפות! ובדברו קפץ אליו, פתח את בגדו והנה הטלית קטן בתכלת המצויצת בכפול שמונה נראתה בכל הדרה.

אוי ואבוי לנפשי! קרא מיכל, בספקו את כפיו על הראש, אוי לי רבי ומורי שחשדתי בכשרים! מובן מאליו שהאברך קבל באותו יום קבלה לשחיטה מר' יוסילי.

ואמנם השגנו את המבוקש. בכל ימי החג של סוכות בזמן התפלה היה נראה ר' מיכל השמש הולך וטופף, המצנפת מוסבה לאחוריו והמצח הרחב מזיע הרבה, הולך מבית תפלה לבית תפלה, ובכל מקום בואו מקיש על השולחן ומכריז בקול רם:

בפקודת רבני המו"צ וראשי הגבאים דצדקה גדולה שיחיו הנני מכריז ומודיע לחובה קדושה על כל איש מישראל לברך בשמחת תורה את השר הצדיק רבי משה מונטיפיור ולנדב נדבות גדולות לישוב ארץ הקדושה וכל המוסיף יוסיף, ולהשומע יונעם, ובא לציון גואל ונאמר אמן.

כסף תרומות מהקערות עלה אז למאתים וארבעים רובל ומנדבות בשמחת תורה – לאלף וארבע מאות רובל.

אחד החברים הצעירים שלנו, אריה ניישול, תפס אח"כ מקום חשוב בחיי הצבור בוילנה וכדאי הוא להשאיר לזכרון את מעשיו הטובים.

ליבנדה היה אומר:

“עסקן צבורי הנושא אשה – או עבודתו פסולה, או שלות משפחתו פגומה”.

הפתגם הזה מתאמת כמעט בכל זמן ובכל מקום. עסקנים צבוריים, אם אין עליהם עול משפחה ודאגת גדול בנים, יתמסרו בכל נפשם לעבודת הכלל ואינם יודעים מנוחה לעצמם ובעבודתם הצבורית יעשו נפלאות. החבר ניישול היה חשוך בנים, והשמחה לא היתה במעונו, ואפשר, כי זוהי הסיבה שתפס, ומצא את ספוק נפשו העדינה בעבודת הכלל, ועל כן היה מן הראשונים שהשקיעו כחם, מרצם ואונם לטובת זולתם.

המוסד “תמחוי בזול” בוילנה, אשר שמו יצא לתהלה בכל הארץ, היה פרי מחשבתו הטובה. הוא חשבו, הוא יסדו. הוא ענין בפעולה זו את הגביר מאיר גורדון, והלה, שהיה בעל מרץ גדול, היה לעזר לניישול להקים את הבנין הגדול בית התמחוי. אך הוקם הבנין, וההתחלה היתה טובה, היה הוא נושא את עצמו כי רבו התומכים והמנדבים וגם ניישול מצא מוצא להכנסה מהאולמים הגדולים לנשפים וכו'.

בכל יום היה ניישול בא לפקח על סדריו הטובים, גם טעם מן התבשילים אשר הוכנו למען דעת אם טובים הם, וכל הבנין – מן המסד עד הטפחות והחזקת המוסד כולו – היה תחת השגחתו, וכאב רחום התהלך עם העניים הרעבים, שהשביעו את רעבונם בבית התמחוי כל יום למאות ולאלפים.

בוילנה קיים עד היום המוסד:“עזרה ע”י עבודה", המביא ברכה מרובה ליהודי וילנה גם עכשיו.

המוסד הזה נוסד על ידי יצחק ליב גולדברג ואריה ניישול מעזבונו של הד“ר בנימין בן הרש”י פין, שמנה את שניהם לאפוטרופסים על הונו אחרי מותו. המה חשבו ומצאו, כי אך טוב וכדאי ליסד בעזבון הגדול הזה את המוסד “עזרה על ידי עבודה”, שהיה בזמנו דבר חדש לגמרי, ואיש לא שער ולא חשב מעולם על יסוד מוסד כזה ³

רגילים אנחנו, היהודים, להקים בתי חסד ומוסדי צדקה ושונים, שעם כל נחיצותם והטוב הצפון בהם הנם משפילים את נפש המקבל והנתמך על ידם, אבל מוסד “עזרה על ידי עבודה”, שכל עני ונדכא יוכל לבוא ולקבל איזו עבודה שהיא ובעמל כפיו ירויח כדי מחית נפשו, שלא יצטרך לפשוט יד ולבקש רחמים, אלא עבודת כפים – מוסד כזה נוסד רק על ידי שני האפוטרופסים הללו, ועד היום אין דוגמתו בוילנה.

יותר מחמשים וחמשת אלפים רובל השקיעו מכסף העזבון לבנין הגדול שהוקדש אך לתכלית זו, לבד ההון הרב להחזקתו והנהלתו.

הרבה הרפתקאות עברו על המוסד הנעלה הזה בימי המלחמה וכבוש הגרמנים ואחרי כן בממשלת הפולנים, והנהו קיים ועומד לנס גם היום ולברכה ליהודי וילנה.

בזמן היות ניישול פרנס העדה הונהגו תקונים רבים. נעשו שנויים לטובה בהנהלת העדה, הונהגו סדרים חדשים בעניני הקבורה בבית העלמין, שהיה קודם פרוע מאד.

וילנה מתפארת בבית עקד הספרים של שטראשון, המכיל בקרבו לערך עשרים אלף כרכים מלבד כתבי ידי הרבה, שערכם גדול מאד. אוצר הספרים הזה הנהו גאונה והדרה של העיר וילנה. בו נפגשים רבנים וחכמים, סופרים ובעלי בתים, המוצאים בו מזון רוחני לנפשם השוקקה והצמאה לדעת. ויותר מחמשים אלף קוראים בשנה נמנו לפי הספירה קודם המלחמה.

בית עקד הספרים נבנה רק לתכלית זו על ידי בית הכנסת הגדול מצד מזרח באמצעים, שהמציאו שני האפטרופסים יצחק ליב גולדברג ואריה ניישול מעזבון הד"ר פין. וכל עצם הענין, יסוד בית העקד הזה והעברותו מרשות היחיד לרשות הקהלה שיהא שייך לעיר וילנה, ופרנסי העדה בצירוף גבאים נבחרים ינהלו אותו, נעשה על ידי הציונים בראשם בהשתדלות גולדברג וניישול, וכדאי להקדיש פרק מיוחד לענין זה למען יהיה לזכרון לדור יבוא.

הגאון ר' מתתיהו שטראשון היה מגדולי הדור בזמנו. הוא היה שלשלת היוחסין, בנו של הגאון ר' שמואל שטראשון, שהדפיס הגהות הרש“ש על התלמוד, ובנא כרעיה דאבוה היה גם הוא צנא מלא ספרא, בור סיד, שאינו מאבד טפה. בחו”ל קראו אותו החכמים בשם “ספריה חיה”, כי היה בקי בחדרי התורה והחכמה להפליא, ומלבד גדולתו בתורה ירש מאביו הון גדול, שני חצרות ובתים גדולים וגם כסף מזומן כשמונים אלף רובל. עי"ז אפשר היה לתמוך בסופרים ובתלמידי חכמים, שהיו כרוכים אחריו והרבו לפרסם את גדולתו, חכמתו וצדקתו ברבים.

הוא היה חשוך בנים וקודם פטירתו – ה' טבת תרמ"ו – מסר את כל הונו וגם את אוצר הספרים שלו, שהכיל אז ששת אלפים אכז' עברית ואלף אכז' יודאיקה, לזקן ביתו הנאמן ר' יהושע חיים אפשטיין הלוי, שהיה סרסורו בחייו בהלואת כספים. בו בטח ומנה אותו לאפוטרופוס לעשות ברכושו לפי שקול דעתו.

איזו שנים החזיק רי“ח את אחד מקרובי שטראשון בשכר קטן להשגיח על הספרים, אבל אח”כ כשמת המשגיח, מצא לו הזקן ר' יהושע חיים לטוב להעביר את האוצר הגדול לבית בנו ר' מרדכי אפשטיין בעל בית בשול שכר “שאפען” שיש לו חדרים גדולים יתרים ומרווחים, וגם הוא גדול בתורה, מחבר ספר גדול ויש לו הבנה וצורך נפשי באוצר ספרים יקר ערך כזה, ולמה לו להוציא הוצאות יתרות ולהחזיק בדירה מיוחדת שאפשר לקבל בעדה שכר הגון?

לנו הציונים נודע הדבר בעוד מועד ויתעורר בנו החשש, הן האב הזקן שהנהו גם איש נאמן והוא הוא קבל את האוצר הגדול הזה מידי המנוח ר' מתתיהו שטראשון, והוא הוא יודע ועד שהספרים אינם שלו ואינם שייכים לו כלל וכלל, ובכל זאת איננו מהסס להכניס אותם לבית בנו, הבן היורש המקבל מאביו, ודור הבא אחריו מי לידנו יתקע אם נוכל להציל אף פעם מידיהם?

אז טכסנו עצה ובחרנו בשני החברים שלנו יצחק ליב גולדברג ואריה ניישול, שהמה ילכו אל הזקן ר' יהושע חיים אפשטיין ויוכיחו לו על פניו על חפצו זה שהנהו מועל בשליחות וברצון המנוח הגאון ר' מתתיהו שטראשון, ואחרי מו“מ שארכו ימים הסכים למסור את כל הספרים לעדת ישראל בוילנה, עפ”י התנאים הללו:

א. בית העקד יקרא לעולם על שם ר' מתתיהו שטראשון.

ב. למען החזיק את בית העקד בסדר, לקנית ספרים חדשים וכו' מוסר הזקן רי"ח אפשטיין את החצר של שטראשון ברחוב הזגגים לעזבון עולם לצדקה גדולה, שמכסף שכר הדירות ישתמשו להחזקת בית העקד ולקנות ספרים חדשים.

ג. הועד מצדקה גדולה בונה לצד מזרח של בית הכנסת הגדול הפונה אל רחוב היהודים, מקום המגרסה, (חנויות הרוסות של גריסים) בנין חדש בעל שתי קומות. בקומה הראשונה תהיה שורה של חנויות ובקומה השניה בנין בית עקד מודרני עם אולמים מרווחים לקריאה, לספרים וכתבי יד.

ד. האפוטרופסים של עזבון פין, – גולדברג וניישול, נותנים לצדקה גדולה בהלואה למשך שנים סך עשרת אלפים רובל מכסף העזבון של ד"ר פין, למען הוציא לפועל את בנין בית העקד.

וגבאי דצ“ג, כשראו שהיתה להם הרוחה ע”י ההלואה של סכום הגון כזה, הוסיפו לבנות במקום בית הקהל את עזרת נשים החדשה ופארו את בית הכנסת והביאו בו שנויים חדשים הקיימים עד היום הזה.

והחברים גולדברג וניישול הקדישו לבית העקד שטראשון גם את אוצר הספרים הגדול של הרב שמואל יוסף פין עם כתבי ידי רבים שנשארו אחריו, ואחרי כן נוספו עוד ספרים הרבה מר‘, יחיים ליב מארקון, בוהק ור’ דובער ראטנר, וכעת עולה מספר הספרים: תשעת אלפים מהספרות הרבנית, ששת אלפים ספרי השכלה בלה"ק, שלשת אלפים בגרמנית, רוסית, צרפתית ואנגלית ושני אלפים אכז' בלשון יהודית. וכמאתים כתבי יד שונים.

ובלבי מתעוררת השאלה: מה היה גורל האצר הגדול הזה לולא התעוררו בשעתם הציונים בהשתדלותם הנמרצה להצילו מידי היחיד ולהקדישו לעיר וילנה על ידי הועד דצדקה גדולה?

בשנת תרנ“ב היתה ועידה כללית של חו”צ בורשה. ואנחנו חו“צ בחרנו אז בשני צירים מוילנה, שיהיו לנו לפה, להתיעץ ולהחליט. האחד היה אריה ניישול ואליו צרפנו עוד אחד מחשובי עיר וילנה, זקן מגדולי היח”ס נשוא פנים ונכבד, ויתר הצירים בורשה התלחשו ביניהם ואמרו: וילנה הצטיינה בבחירתה והשכילה לשלוח אל האספה ראש וצילינדר.

כאחד מ“בני משה” הנאמנים עלה לארץ ישראל שתי פעמים, רצה להתישב ולהאחז בה, אבל כל מאמציו היו לשוא ובדאבון נפש שב עם מאוויו ומשא נפשו לגולה, ולפני שלש שנים גוע וימת בוילנה בן שבעים ושתים שנה.

וילנה כאמור, הצטיינה משך עשרות שנים מכל שאר הערים בפעולותיה השונות לישוב ארץ ישראל, כי היו לה שני מאורות גדולים, כהרב החכם הכולל רבי שמואל יוסף פין והסופר החכם אריה ליב ליבנדה, שאצלו מכבודם על החברה ובכבודם התימרה.

אבל בראשונה היינו עוד חברים מספר, ולרש“י פין היה נחשב מעין מעוט הדמות ופחיתת הכבוד לבוא לאספותינו ולנהל אותנו, ואך עבודת הכתב לקח עליו, לבוא בכתובים עם גדולי הדור בארץ ובחו”ל, להעירם ולעוררם שיתנו את ידם להחזיק במעוז הרעיון של חבת ציון, ואצלנו היה נחשב כנשיא הכבוד. אליו היינו באים להודיע מהנעשה והנשמע ולקחת עצה מפיו, כשהשעה היתה נחוצה להשפעתו.

וליבנדה היה שקוע ראשו ורובו בעבודתנו, ובכל נימי נפשו התענין בכל המתרחש בעולמנו. אבל הוא היה חולה, סבל הרבה במושב אספת אנשים ובחר להיות בבדידות בדירותו בקומה הרביעית ובכל חפצו לא יכול לקבל עליו עבודת מנהל לצאת ולבוא לפנינו. ועל כן היינו מוכרחים למנות לראש את אחד הזקנים ממנו בימים, שהוא ילך לפנינו ושיוכל להאציל חלק מזמנו לטובת חברתנו.

איש כזה היה נחמיה נתנסון. אביו היה איש עשיר ידוע מוילנה בשמו יענקעלע מאניש, מלוה ברבית, שאת העסק הזה הוריש לבנו נחמיה, והוא נהלו בשאט נפש ורצה להפטר מהעסק הגלותי, אשר העטה חרפה על עם ישראל.

נחמיה היה כבן חמשים, ממשכילי וילנה, ידע עברית, גרמנית וצרפתית על בורין, וגם ניסה לכתוב בלשונות ההן מאמרים בעתונים שונים, אבל בהיותו מטבעו הפכפך וקל דעת, היה קופץ מענין לענין ומסתבך בשברי רעיונות, עד כי לפעמים אבד את דרכו ולא מצא לו מפלט לצאת בשלום. את ספרו הראשון “שפת אמת”, המכיל איזה גליונות דפוס, כתב זמן רב פעמים אין ספורות ובכל פעם יצא דבר והפוכו. לבסוף נמאסה עליו הכתיבה ומסר על פי עצתי את כל החבילה כמו שהיא למדקדק רייכרסון ובסך ששה רובלים ישב הנ“ל שלשה שבועות ותקן את הכ”י והכשירו לדפוס ועיני נחמיה אורו אח"כ לראות פרי הגיוני רוחו נדפס. את ספרו השני “בן פורת” הוציא לאור לאחר שיצא משורותינו ולא אדע מי הכשירו וסדרו לדפוס.

הוא היה אוהב להתלוצץ ובתקוף עליו רוח החדוד לא נמנע מלהשתמש בה ולא נשא פני איש גם אם אחד או רבים נפגעו על ידי זה. וע"כ לא היה חביב על הקהל ורבים גם הקלו בכבודו, וזה גרם שחברים רבים פרשו מהחברה.

בוילנה היה איש אחד “משה רב”, עסקן בקופת הרמב“ן, שלפי הבנתו ראה ומצא במעשי אוהבי ציון התחרות להכנסת קופת הרמב”ן, וע"כ היה מטיל דופי בחברה, כי החברים הם אפיקורסים גמורים הדוחקים את הקץ וכו' וכו'. והוא היה בן גילו וחבר־החדר של נחמיה, ומכיוון שהיה תמים יותר מדי, אהב נחמיה לפעמים להתלוצץ בו, כדרכו.

פעם פגשהו משה רב, אחז בדשי בגדו ושאלהו בחביבות:

– מה שלומך, נחמיה? מה שלום משפחתך? כנראה, אם לא אטעה בזכרוני, יש לך שני בנים גדולים, הלומדים במוסקבה באוניברסיטה, מה כותבים חדשות משם? איך הם מתקיימים?

– תודה – השיב נחמיה, – יש לי בה"ש מהם חצי חיונה.

– חצי חיונה? – חזר משה רב בתמיה ובהתפעלות, – חצי חיונה! ולמה תחטא לאלוקים, נחמיה? האם מרויחים הם שם משעורים לתלמידים?

– לא – השיב נחמיה בניחותא – חצי חיונה לוקחים הם ולי ישאירו אך החצי.

– הם… – נהם משה רב בחטמו – לץ היית וליצנות עמך גם היום.

– אמנם קשים החיים, השיב נחמיה, ולולא עודף הפרנסה מן הצד, כי עתה אבדתי חלילה בעניי.

– פרנסה מן הצד? – התפלא משה רב והיה כולו הקשבה – האם עסק ההלואה אתה קורא פרנסה מן הצד.

– ההלואה הוא ענין בפני עצמו, אך כוונתי אל הקוויטל של הפוסטה. – קוויטל מן הפוסטה? – שאל משה רב בתמיה, – מאי שייך?…

– למה תשתומם, משה, – ענה נחמיה, – הלא החברה שלנו שולחת מכתבים לאלפים לכל קצוי תבל ומכניסה אל הפוסטה הרבה כסף ע"י תוי־דואר ועל כן נותנת הפוסטה בערב פסח קוויטל הגון כנהוג ⁴.

אחרי הדברים האלה הלך משה רב בכל יום דרך הרחובות המובילים אל בית הפוסטה, סר אל בתי המסחר ושאל אם יש להם מכתבים למשלוח, כי בין כה וכה הנהו הולך אל הפוסטה, וכשבא עם חבילות המכתבים, הראה אותם לפקיד והדגיש על מספרם כי רב.

זוכרני, שבאספה אחת בעצם המו"מ החל פתאום להסביר ברבים את ענין הברכות של יצחק. איך היה מצבנו, לולא עקב יעקב אבינו את אחיו ולא קנה ממנו את הבכורה, אז הלא ברך יצחק את עשו בברכות יעקב, והלה היה בא בזעקה מרה; “הברכה אחת לך אבי?!” ויצחק היה מברכו בברכה “ועל חרבך תחיה!” ואז… אמנם, אנחנו היינו מסיקים בשבת את תנוריהם של עשו, אבל הגלות המרה והממושכה היתה נופלת בחלקם.

הוא היה אומר: מדוע כותבים על בר־מינן “שחל”ח" (שבק חיים לכל חי)? מפני שבחייו לא נתן לשום איש לחיות.

ואף כי נחמיה לא הנחיל לנו כבוד רב בנשיאותו, הזקנים לא חשבו להם לכבוד לבוא אל האספה שלנו, והצעירים גם הם נקעה נפשם מספוריו, מעשיותיו והלצותיו, אבל הוא היה איש פנוי ועתותיו בידיו, וכל היום היה יכול להקדיש את עצמו לכתת את רגליו, לטפס אל הקומות ולרדת אל המרתפים לרכוש חברים חדשים, ועל כן היינו נזקקים לו ולנשיאותו.

אך בקיץ תרמ"ג היתה אספה בביאליסטוק ובלי ידיעה ובחירה נסע על חשבונו, ושם לא התנהג כראוי, כי בתקוף עליו יצרו, דבר רתת נגד הרבנים הרבים שנתאספו שם.

– רב לכם, – קרא, בלי משול ברוחו, – הנה לקחתם את הכהונה וחפצתם גם את המלוכה, רבנים הנכם ותמעט זאת בעיניכם, והנכם רוצים לכבוש גם את הנשיאות, להיות למנהיגים. היה לא תהיה!

הדברים האלה בפני הגאון ר' שמואל מוהליבר ועוד רבנים וחרדים עשו את האספה למרקחה, והציר ממינסק ר' דוב במפי, בשובו מן האספה דרך וילנה, מסר את כל הדברים כהויתם לליבנדה, והוא קרא אליו את נחמיה נתנסון, הוכיחו על פניו והסירו ממשמרתו, משמרת היושב ראש, ואז קבל עליו הרש"י פין להיות מנהל בפועל את החברה אוהבי ציון.

ונחמיה נתנסון, בטרם מסר על ידו פנקס החברה, מתח קו שחור על השם “שמואל יוסף בהר”ר יצחק אייזיק פין" ונקד את הפ“א של “פין” בדגש עפ”י חוקי הדקדוק.

כאשר נפנה נתנסון מעסקנותו בחברה, השתדל להפטר איך שהוא מעסקיו בהלואות והרבית, ובפרט שהוא לא ידע כאביו להזהר ונכשל בלווים שלא על מנת להחזיר, ועל כן פנה אל החבר באוהבי ציון ר' אריה ליב גורדון, בעל “משפט הלשון העברית”, שהיה גם חימאי אבטודידקט, ועשה עמו עסק בשותפות, זה בכספו וזה במדעו החימי, ויסדו בית חרושת של “לאק”, ללטוש רהיטים.

שמונה מאות רובל השקיע נחמיה בעסק, שהחל לאט לאט להביא מעט רוחים, אבל יותר מהסכום הזה לא רצה עוד להשקיע, ועל כן נתפרדה החבילה והשותפות נתבטלה. בית החרושת נמכר למשה פאימושביץ, שעשה מהעסק הזה הון עצום ונהיה עשיר מפורסם, ונחמיה המשיך את עסקו בהלואה ויהי לו למפח נפש כמקודם. ואריה ליב גורדון נסע לארץ ישראל, עסק זמן מה בחימיה אצל ה' אפשטיין ביפו, ואחר כך היה מורה לעברית במושבה פתח תקוה.

 

ג: האספה של חובבי ציון בחול המועד פסח תרמ"ה בבית הקהל בוילנה    🔗

זה היה הנצחון הראשון לכבוש הקהלה, לעשות אספה רבה של חו"צ בבית הקהל.

מעטים היינו עוד ועמדתנו היתה חלשה עדיין. התנגדות היתה תקיפה, כי המתנגדים תלו את עצמם באילן גדול כהגאון ר' מתתיהו שטראשון, רבי וחכים, שלשלת היוחסין, צנא מלא ספרא, בור סוד שאינו מאבד טפה. כבודו היה גדול מאד בארץ רוסיה וגם בחוץ־לארץ, שכינו אותו בשם “ספריה חיה”. מלבד גדולתו בתורה ובחכמה ירש הון גדול מאביו הגאון ר"ש שטראשון ואפשר היה לו לתמוך בתלמידי חכמים ובסופרים, שהיו כרוכים אחריו והרבו לתנות את גדולתו, חכמתו וצדקתו ברבים.

הוא היה מתנגד לרעיון הישוב בא“י, כי בעיר הבירה פטרבורג חששו הגבירים האדירים כבארון גינצבורג, פוליאקוב ועוד לחשוב על ההגירה לחוץ־לארץ, פן תחשוב הממשלה יר”ה את היהודים לזרים בארצה. ודעת האדירים הללו היתה לו לקו, ודבריהם כדברי האורים, ועל כן התנגד לרעיון הישוב בכל כחו ומשך אחריו את רבני המו“צ והדו”מ וגם את גברי בתי התפילה, כי זמן רב היה גם ראש הגבאים בצדקה גדולה, מוסד הצדקה הגדול בוילנה, שהיה השליט על כל עניני הצדקות בעיר.

אחרי המלחמה העולמית נשתנו הסדרים הישנים גם בהנהלת העיר. ה“צדקה” גדולה" ירדה מגדולתה ונצטמצמה בהחזקת בית הקברות והנהלתו. הקהלה שנוסדה והתאשרה מטעם הרשות ירשה את מקומה, לקחה לרשותה את העזבונות, החצרות והבתים ויתר ההכנסות הקבועות ומלאה חלק גדול מהתפקידים, שהיו בזמנם מוטלים על הצדקה גדולה, אבל בזמן ההוא היתה הצדקה גדולה הכל בכל כל.

הכנסותיה העיקריות היו: העזבונות על פי צוואות, הרבה חצרות ובתים, שהיו שייכים לה או היו נועדים להרבה יורשים ולה ניתן הפקוח והחלוקה ביניהם, ובעד זה ניתן לה חלק הגון מהירושות, מכס הבשר, בית הקברות, חכירת בית המרחץ, המקולין והפרורים, בית הכנסת הגדול ונדברות מקמח פסח.

הוצאותיה: שכירות לרבני המו“צ, בד”צ, רב מטעם, שמש בית־דין, חזן ראשון ושני עם המקהלה, שמשים ראשיים וסגנים, בעלי קוראים, תוקעים, מוהלים ויתר כלי הקודש, מדליקי נרות, המתריעים לתפלה, נושאי החופות, מקישי בקופסאות אחרי המטה, מלוי מתים, אומרי תהלים, בית הקברות הישן והחדש, מזכירים, סופרים קברנים, מטהרים, שומרי מתים, חוצבי קברים, נושאים, תופרי תכריכים, עושי תכלת, אמ“ר, חוצבי מצבות, עגלונים, ארונות ותכריכים לעניים, החזקת בית העקד, החצרות והבתים, תמיכות להקדש־בית־חולים, מושב זקנים, תלמוד תורה, תורת חסד, משמרת חולים, תמחוי בזול, גמ”ח סומך נופלים, גמ"ח דבור אסתר, ילדים אסופים, קרואי לצבא, מאכל כשר, קמח פסח, מתן בסתר וקצבה קבועה למשפחות עניות ועוד ועוד.

ומלבד התמיכות למוסדות המאושרים מטעם הרשות היתה הצדקה גדולה מחפה על מעשי החברות הבלתי מאושרות ולקחה אותן תחת חסותה, ובחסותה היו עושות את מעשיהן בלי מניעות ומכשולים.

כן היה הפנקס הקטן ברשימת החברים הראשונים של החברה “אוהבי ציון” בוילנה נקרא בשם “תקות עניים” ועליו היה החותם דצדקה גדולה מפני עינא בישא של המשטרה.

ופלא הדבר, שהצדקה גדולה בעצמה לא היתה מעולם מאושרה מטעם הרשות והיתה קיימת בתוקף החוק של חזקה מרוב שנים, וכמה פעמים נדרשה משר הפלך להגיש לו ספר תקנות, למען דעת מה שמותר ומה שאסור לה לצדקה גדולה, אך הגבאים היו משתמטים כל פעם מלמלא את בקשת הממשלה, כי מוטב היה להם להיות חפשים בפעולותיהם מהיות מוגבלים בסיגים וגדרים ודינים יתרים.

אך לעומת ההתנגדות הגדולה הזאת מצאנו מעוז ומשגב באהבתו לציון של הרש"י פין, שנתן לנו את ידו, והוא היה נשיא הכבוד של החברה, ואליו נלוה גם הסופר הגדול אריה ליב בן יוסף ליבנדה. שניהם היו לנו חומות וחיל, ובצלם חסינו כבמבצר נגד כל אבני הבליסטראות של מתנגדינו.

כאמור, באו שנויים גדולים בסדרי “צדקה גדולה”. גם בתבנית בית הכנסת הגדול חלו שנויים רבים מאז ועד היום. מצד מזרח לרחוב היהודים, במקום הבנין המפואר של בית עקד הספרים, היו בנינים קטנים רעועים מעין צריפים, ששמשו לחנויות קטנות של גריסין, והמקום ההוא היה נקרא אז בשם כללי “גריסיה” (קרופארניע). במקום עזרת נשים החדשה היום, היה אז בית הקהל, והכניסה היתה במקום שנעשתה אח“כ הכניסה לקלויז ישן. הכניסה לקלויז ישן היתה בין העמודים מקום העליה ל”תפארת בחורים". וכל השנויים הללו נעשו רק בפעולות הציונים בוילנה. בכלל פעלו הציונים בוילנה הרבה בכל המקצועות של חיי הצבור בעיר.

אספת קטוביץ (י“ח־כ”ג חשון תרמ"ה), אשר הניחה את היסוד לרכוז כל הכחות הפעילים באגודות חובבי ציון ברוסיה, בחרה את אודיסה למרכז ההנהלה ואת וורשה למרכז הפעולה. אפשרף שאילו היה באספה ההיא ציר גם מוילנה, כי אז היו תוצאות הבחירות אחרות, אבל וילנה בחרה בציא שלוח את הרב המ“מ דמתא רבי יעקב יוסף (שהיה אח"כ רב הכולל באמריקה), והוא, בסמכו על הבטחת מר שפ”ר להעבירו באיזה אופן את הגבול ובמאנו לשקר ולהשתמש בתעודת זר כתושב עיר הסמוכה לגבול או כעוזר במשרד סוכנות ההעברה, נשאר ברוסיה ולא השתתף באספה כלל. ובכדי שלא לקפח את זכותה של וילנה, שבה ישבו שני המאורות הגדולים, כהרש“י פין וא. ל. ליבנדה, אשר לאורם הלכו גם הגדולים באודיסה ובוורשה, בחרו בהרש”י פין לאחד משלשת גזברי הקופה הכללית: ד“ר פינסקר באודיסה, ק. ז.. ויסוצקי במוסקבה והרש”י פין בוילנה, שבהסכמת שלשתם יוצאו הכספים מהבנק של איגנץ ברנשטין בוורשה וישלחו לתעודתם, לתמיכתם ולביסוסם של המתיישבים בארץ הקדושה.

הציר של חו“צ ה' ויסוצקי התנדב לבקר את המושבות הקימות וליסד באה”ק ועד פועל, אשר ינהל ויוציא לפעולה את החלטת ההנהלה. וערב פסח י“ב ניסן, הפליג באניה לקושטא בתקוה שעל ידי ההשתדלות מצד גדולי אחינו שם, כגון החכם באשי ר' משה הלוי, רופא השולטן אליהו פחס, הקרובים למלכות ועוד, יעלה בידינו להפוך לטוב את לבות השרים בממשלת תוגרמה להעביר את רוע הגזרה של סגירת שער א”י לפנינו ולהסיר מכשול מדרך שובנו לציון.

ולמען הודיע לחברי חובבי ציון בוילנה את מצב “הענין הקדוש” הסכים רבי שמואל יוסף פין, הראש לחו"צ והגבאי הראשי לצדקה גדולה, לקרוא לאספה רבה בחול המועד פסח את כל החברים מכבר ועוד נכבדים מיקירי קרתא באולם הגדול של בית הקהל בוילנה.

עצם קריאת האספה ומקומה עזר רושם גדול בעיר מפני החדוש שבה. כי כל אספותינו עד כה היו בבתי אנשים פרטיים. ואך הצעירים החברים העסקנים היו משתתפים בהן, והנה אספה רבה בבית הקהל, והרש“י פין בראשה, ענין גדול העומד ברומו של עולם היהדות, שמשך אליו גם לא־חברים, ובעלי בתים חשובים יח”ס שנתכבדו בהזמנות ראו כבוד וחובה לבוא ולהשתת, באספה ההיא.

החדר הגדול, שקודם החג שמש למקום חלוקת המצות לעניים ואביונים, נהפך לאולם נקי. הרפצפה נשטפה כהוגן, על השולחנות הגדולים פרושות מפות לבנות, הספסלים הארוכים היו מהוקצעים ונראים כחדשים, ועליהם יושבים בהרחבת הדעת בבגדי חג נכבדי עיר וילנה, כמו רבי חיים ברלין (אחיו של הנצי"ב), ר' מאיר אהרן קצנלבויגן, ה' אברהם בארלי, ר' זלמן גורליאנד, ר' שמואל שרלא פייגנזון (שפ"ן הסופר) ועוד ועוד. בראש השולחן יושב הרש“י פין בעל הפנים היפים המפיקים חכמה, מעוטר זקן לבן, לימינו – הרב המ”מ דמתא רבי יעקב יוסף החביב על כל, ובין החברים והאורחים מסתובבים הצעירים בפנים משולהבות, שבעי רצון, ומקבלים את פני כל אחד ואחד בסבר פנים יפות.

אנכי המזכיר עמוס עבודה רבה, מלא דאגה, שלכל אחד ואחד יהיה מקום לשבת לפי כבודו. ראשי עלי כגלגל, והנני משיב על שאלות ומפרק קושיות, כנהוג.

והנה הרגשתי בין הבאים איש אחד, אשר עשה רושם מיוחד בבואו, והנאספים התבוננו אלי וחכו לדבר־מה יוצא מגדר הרגיל.

האיש הבא היה מר זאב בן אריה כהן, מנהל בית ספר לבנות, מלומד גדול, בקי בשמונה שפות. הוא חבר אח“כ את הספרים “מסבות השם” וסבות הפועל”. היה נודע בעיר לאיש מיוחד בצינו. הוא, שגמר את בית מדרש/ לרבנים, לא הלך בדרי החיים שלהם, לא שחק בקלפים, ובנשפים שערכו יום יום בבית אחד החבורה לא השתתף. והיה מעשה, שראה אחד הסוחרים שהעליב באופן גס אכר ההולך לתומו, בא להתפלל ביום השבת בקלויז טאנדעטניקעס, וקודם הקריאה עלה על הבימה ודרש לפני הקהל דרשה ארוכה במצוות שבין אדם לחברו והוכיחם על חלול שם ישראל ועל הסכנה הצפויה מתעלולים כאלה.

מר כהן נגש אלי ושאל אותי על סכום הכסף המגיע ממנו לתשלום חבר, וכאשר הודעתי לו הסכום נהנה לי ונעלם.

הרשי“פ קרא אותי ושאלני לסיבת יציאתו. הוא חשב אולי מפני שראה בין הנאספים את הרב המ”מ, מצא את עצמו לא במסיבה רצויה לו והלך.

אבל בעוד איזה רגעים שב ודרש ממני קבלה על הסך שהוא חייב וכאשר קבל אותה נענה בראשו ואמר:

– מדוע לא נדפסה הקבלה בנקודות?

התפלאתי על השאלה שלא במקומה ועניתי בתמיה:

– האם קשה עליך לקרוא בלי נקודות?

– האמנם חושב אתה – אמר אלי – שקל הוא לקרוא בלי נקודות? הואל נא וענני, איך תקרא בלשון יחיד “בצלים”?

– בצל (בשני קמצים) – עניתי.

– ומדוע לא בצל (בשני סגלים)? הלא נמצא שת השם אך בלשון רבים, בצלים, ואם כן אתה חושב לנקד בצל (בקמצים) מן דבר – דברים, אבל הלא אפשר גם כן לנקד בצל (בסגלים(מן מלך – מלכים, אבל אם היו נקודות מאושרות מן ועד לשון שבו היו יושבים בלשנים חכמים יודעי השפה והחליטו כך וכך, כי עתה לא היה עוד שום ספק בשאלה זו.

– הניחה לי, – התחננתי אליו ונפטרתי ממנו.

הוא שלם לי את הכסף, לקח את שוב הקבלה וישב לו בין הנאספים ופנה אל המסובין:

– רבותי, הנני חבר כמוכם, ובהרימו את השובר הוסיף – ראו והוכחו: רנכי שלמתי את כסף התרומה רובל ושמונים קאפ' בעד ששה חדשים מאספת קטוביץ ועד היום. אמנם, הקבלה אינה מנוקדת כפי שצריך, אבל אנכי שלמתי, ואם כן, יש לי הרשות לשאול שאלה. והנני שואל בתמימות: האם בעת שנבוא לארץ ישראל, נבנה את בית המקדש ונקריב שם קרבנות? אם כן, אינני רוצה כלל וכלל להיות חבר בחברתכם.

השאלה השפוטה הזאת הדהימה את כל הנאספים מאד.

רגילים היינו בינינו לבין עצמנו להתפלפל על שאלות דתיות כאלו: מה יהיה ענין המעשרות בארץ; בענין התרומות ידענו שחטה אחת פוטרת את כל הכר, אבל מעשרות? ואים יהיה בשבת? האמנם ישבתו הרכבות והטלגרף ולא יעבדו בשבת?

כל זה היה, כאמור, בינינו לבין עצמנו, אבל שאלה כזאת בפומבי, באספה רבה, בפני המ"מ דמתא ועוד חרדים רבים, דרישת תשובה בלי דחוי, הממה אותנו וכלנו היינו כהלומי רעם.

והנה נשמע קולו הנעים של הרב המ"מ ר' יעקב יוסף, שמשך את הלב. הוא פנה אל השואל ואמר:

– יש לפעמים שאלות, שקשה לתת עליהן תשובה ישרה, אלא על ידי משל, ושאלת מר כהן היא גם כן מעין זו ועל כן תהיה תשובתי במשל:

"ידוע שמחרוזת פנינים מסודרת לפי הגודל והערך; המרגלית היותר גדולה וחשובה היא באמצע ועל ידה משני הצדדים השונות בגדלן ובערכן עד גמירא. והנה אירע פעם שנפסק החוט המאחד, וכל המרגליות נתפזרו בכל ארבע פנות הבית. או אז, אם אחל לחפש אותן בסדר ואם תקרה לידי מרגלית מן הצדדיות אשליך אותה הלאה, לא לחכמה תחשב לי הנהגה כזאת, כי אם קודם כל עלי לקבץ ולאסוף את כל המרגליות, וכל אחת ואחת יקרה היא עלי, ואם כבר כולן בידי, אשב לי בהרחבה על יד השולחן ואסדר אותן על נקלה לפי ערכן וגדולתן.

אנחנו בני ישראל, הפזורים בכל ארבע כנפות הארץ, שאין לנו כעת אלא החוט המאחד אותנו, ששנינו משני הקצוות יושבים אל שולחן אחד וכואבים על שבר בת עמנו, עכשיו לבקש סדק לעתיד לבוא לא לחכמה יחשב לשנינו.

יחכה ר' זאב עד אשר נהיה כולנו שם בארץ ישראל ואז נתפלפל. הוא יחזיק בדעתו היום שלא לבנות את בית המקדש ולא להקריב קרבנות, ומי יודע אם לא ישנה אז את דעתו מן הקצה אל הקצה. אולם להחליט שאלה רצינית כזו עכשיו פה במסיבתנו מוקדם הוא על כל פנים".

– טוב, טוב, נכון, אמת! – היתה תשובתו של מר זאב כהן והסכים להיות חבר לחובבי ציון גם להבא.

דברים מעין אלה שמעתי אח“כ מפי הד”ר הרצל בהיותו ב 16 באוגוסט 1903 בוילנה. שאלת הקולטורה היתה אז שאלה בוערת במחנות הציונים. הוא השוה את התנועה לרכבת, שבה קרונות רבים ובהם יושבים נוסעים במטרות שונות; יש מוכרים ויש קונים. ובמשך כל הנסיעה יושבים בשלום וקטר אחד מוביל את כולם לנקודה ומגמה אחת. ואך כאשר יגיעו את הנקודה ההיא יתפזרו כל אחד ואחד למטרתו ותכליתו.

 

ד: פעולות חו“צ בוילנה וחשבונות תרמ”ב – תרמ"ד    🔗

וילנה הצטיינה מכל יתר הערים בפעולותיה לישוב א"י, וכאחד הגורמים להצלחתה זו אפשר לראות את הדפסת החשבונות של ההכנסה וההוצאה, שהשתדלה להמציא לפעמים תכופות לכל החברים, למען ידעו שכסף תרומתם בא לתכלית הנרצה.

ופעם אחת קרה מקרה בלתי טהור, שאחד המפקחים בערב יום הכפורים על קערה באחד מבתי התפלה נסע לאמריקה ולקח עמו להוצאות הדרך את הכסף שנאסף בקערה. חברינו הכניסו את הכסף אל הקופה, וברשימה שנתפרסמה בערב יום הכפורים השני בא גם הסכום חמשה רובל החסר, ובזה רכשה לה החברה אמון יתר בעיר, כי החברים והמנדבים כולם ידעו, שכל פרוטה מוצאת לתכלית הנרצה.

וגם בחשבונות הועד של חו"צ באודיסה, לאחר שהושג הרשיון מאת הממשלה, עמדה וילנה על דעתה, שכל הנדבות מרובל אחד ומעלה יתפרסמו בצרוף שמות התורמים ולא יכנסו בסכום כללי, כמו שנהגו ביתר הערים. ואף כי המזכיר מר זלמן אפשטיין התרעם ובקש רחמים שלא להרבות בהוצאה יתרה, הנה אנחנו ידענו את התועלת המרובה בפרסום זה בוילנה, והועד הכרח לבטל רצונו מפני רצוננו.

את החשבון הראשון הדפסנו בשפירוגרף בסוף השנה הראשונה בסכומי ההכנסה בכל חודש וחודש, באותיות סת"ם והנני מוסרו בצורתו כתבניתו לזכרון עולם, כי הוא היה בכלל החשבון הראשון לישוב ארץ־ישראל שנתפרסם בשעתו בין החברים.

אהבת ציון אל תשכח לנצח.    🔗

חשבון כולל

מחברת אוהבי־ציון בווילנה

מחודש אייר שנת תרמ“ב עד חודש סיון שנת תרמ”ג.

הכנסה מדי חודש הוצאה

94 רו“כ אייר 300 רו”כ לתמיכת ח' ביל“ו בא”י

105 " סיון 120 " לתמיכת ראש־פנה בא"י

109 " תמוז 76 " להמאספים

117 " אב 50 " בעד 10 עק' המגיד

114 " אלול 6 " פארטא

86 " תשרי 3 " קול קורא

79 " חשון 5 " נסיעה לקאוונא

68 " כסלו 3 " צייטונג קאלאניסט

59 " טבת 3 " ביכער

50 " שבט

142 " אדר א'

100 " אדר ב'

26 " ניסן

129 " אייר

9 " צינזן מבאנק

עלי להעיר על איזו דברים בחשבון ההוצאות, שבלעדי ההארה שלי לא יבינו הקוראים את הצורך בהוצאה היתרה הזאת.

א) 50 רובל בעד 10 עקז' “המגיד”.

השבועון “המגיד”, שיצא לאור ע“י ר' דוד גורדון בעיר ליק, היה אז היחידי, שדבר בשבח ישוב א”י. הוא כתב והלהיב ועורר את הלבבות להחזיק במעוז הרעיון הקדוש “ישוב ארץ־ישראל”.

“הצפירה”, שיצאה אז בוורשה ע“י ר' חיים סלונימסקי ועוזרו ר' נחום סוקולוב, התנגדה לא”י, ובדברים ברורים דברה לפעמים קרובות בהתול ובבטול וגם בחמה שפוכה על החולמים, הדוחקים את הקץ ומסיתים את העם לעזוב את ארץ מכורתם, ובזה הם ממיטים אסון נורא על כלל ישראל. ו“המליץ”, שיצא לאור ע“י אלכסנדר צדרבוים (אר"ז), היה אז עוד פוסח על שתי הסעיפים, ולא ידע מה לקרב ומה לרחק. בלבו היה נוטה לחבת ציון ורצה לעורר במאמרים את העם להחזיק במעוז הרעיון הקדוש והנשגב, אך ישב אל עקרבים בעיר הבירה פטרבורג, במקום שהגבירים השאננים התנגדו בגלוי, באמרם שהחובבים ממיטים אסון על היהודים, בהראותם את אי־נאמנותם לממשלה יר”ה, וצדרבוים לא יכול להחליט בנפשו לצאת בגלוי נגד האדירים, אשר לקחו במונופול את גורל ששת מיליונים אחהים ברוסיה, עד אשר דבר עם השר פובדונוסציב, והלז אמר לו בפירוש, כי יוכל לכתוב על ישוב ארץ־ישראל על ידי היהוסים. רק אז התחיל האר“ז להעיר ולעורר ולהלהיב את הלבבות במאמרים מפוצצים כדרכו, ו”המליץ" נעשה לשופרם של חובבי ציון ברוסיה. אבל בראשונה היה ר' דוד גורדון היחיד, אשר הרבה לעשות תעמולה להרעיון, מלבד מאמריו בעתון עמד במרוץ מכתבים רבים עם בני ארץ־ישראל והגולה, כי אליו פנו כולם בשאלות שונות, ועליו היה להשיג להם תשובות בהסברת הענין, ובברור המצב וכו' וכו'.

השבועון “המגיד” נדפס מחוץ לרוסיה – בליק, וכל החותמים והקוראים קבלו את העתון על ידי סוכנים בוורשה או בווילנה, כי מפני חוקי הצנזורה אי אפשר היה כמעט לקבל עתון מחו“ל, שלא באמצעות הסוכן שהיה עושק את שכר המו”ל, עד כי נשאר לו רק חצי רובל לשנה לכל אקזמפלאר. ועל כן פנה ידידינו ר' דוד גורדון אלינו בבקשה להיות לו לעזר בזה: א9 שאנחנו נחתום באופן בלתי אמצעי ממנו על מספר אקז', שלא באמצעותו של הסוכן יצחק מיכליבסקי בוילנה. וב) שלח לנו רשימה של חמשים חותמים בערים שונות בריסיה, שאנחנו נטפל בהם לקבלם מן הצנזורה ולשלחם בפוסטה מווילנה, ואז ישאר בידו כסף החתימה חמשה רובל לשנה.

העבודה לקבל מן הצנזורה, כתיבת הכתובות ושליחת הגליונות לתעודתם הוטלה עלי, ובכל יום רביעי, יום קבלת העתונים מחו“ל בבית הצנזורה, הייתי בא, עזרתי למחוק במכחול בצבע שחור את המקומות האסורים למקרא, לייבש בחול דק את המקום המחוק, ובין כך להעיף עין על השורות האסורות, למען אוכל אח”כ להפיץ את הידיעות המענינות בין החברים, והייתי אני עתון חי ומדבר, המגלה סודות הממשלה וערוות הארץ רוסיה האדירה.

ובבית הצנזורה עבד אז כלבלר צעיר נוצרי בשם גרוז’בסקי. הוא היה יושב יחד עמי ושנינו עבדנו עבודת המחיקה והייבוש בחול – באמת היתה עבודה זו מוטלת עליו, ואני הייתי לו לעזר כמתנדב, ולשם תודה עמוקה היה עוצם את עיניו מראות ברע, איך אני מעיף עין לקרוא את המחוק מעיין בין השיטין. ולפעמים עלתה בידי להעלים ולשים בין העתונים המחוקים גם אחד לא מחוק. כי הלא כבן בית כבר נחשבתי, אחרי אשר כמה שבועות הייתי יושב שם ועובד עבודה תמה בחנם.

ואמנם לאחר עשרים שנה, כשיסדתי את בית דפוסי בוילנה, מצאתי די תשלומים חלף עבודתי בימים ההם, שבליתי אז בראשית ימי עבודתי הצבורית בבית הצנזורה בוילנה.

כי המימרא “הזהרו בגוי קטן” נתקיימה בפקיד גרוז’בסקי, שכל הזמן עבד במקצועו זה, ובמשך הזמן נתעלה למזכיר ראשי שם, וכל הצנזורים מטעם הממשלה וסגניהם ויתר הפקידים היו שומעים לקולו, ודעתו היתה תמיד המכרעת בכל שאלה – אם להחמיר או להקל, כי הוא היה הפוסק האחרון הבקי והיודע לרדת לעומק הדין.

ואני, המדפיס את השבועונים הציוניים “דאס יודישע פאלק”, “העולם”, וכל ספרי התעמולה, עלים פוכחים, קולות קוראים ויתר דברי דפוס מעוררים לתחיה, לפעולה ולעבודה ציונית, – היה לי גרוז’בסקי זה, המזכיר הראשי של הצנזורה ומכירי מלפני עשרים שנה, לעזר ולהועיל ולמחסה מזעם הצנזורה הזעומה ברוסיה.

חולשה היתה לגרוז’בסקי ללגימה, ומשכורתו לא הספיקה לו למלא תאותו זו, וכל ימיו היה שקוע בחובות, ובעלי בתי הדפוס, ואני בכללם, היינו מחלצים אותו פעם בפעם מן המיצר, כנהוג…

ואכן הוא היה לי באמת למגן במשרדו, ואם התגלתה איזו “סירכה” היה ממהר לבוא אלי ב“נשף ערב יום” והיה מזהירני, שביום פלוני בשעה זו תהיה בקורת בבית דפוסי או במערכת, יחקרו על זה וזה, והתשובות צריכות להיות כך וכך.

אמנם גרוז’בסקי המזכיר לא היה הפועל והעוזר היחידי בדבר הזה. הוא לבדו לא היה יכול להוציא לפועל אף רשיון אחד בלי עזרת הצנזור לעברית ויהודית י. ש. לאיש זה, שהכרתיו מזמן הרשי“פ וליבנדה. היה קשה לי מאד להציע מתן כסף נבזה בעד ספר מדבר בשבח הציונות, בפרט שהוא עצמו היה חברנו באגודת הקולטורה והיה בא לאספותנו ומשתתף במו”מ ובשקלא וטריא כאחד החברים המובהקים, ואיך אוכל לשאת עין להשפיל כבודו בפני והציע לו מתנת כסף?

אבל יתר המדפיסים העירו אותי, כי מידם הוא מקבל מתן בעד רשיון של כל ספר וספר. ואפילו “הגדה לפסח” או,קינה לתשעה באב" אינו מרשה להדפיס בלי מתן שכרו, כי הוא דוחה את הרשיון מזמן לזמן באמתלה, שאין עתותיו בידו לקרוא, ופעם אחת באתי במצוקה: הזמן היה קצר ועלי היה למהר ולגמור את ההדפסה והרשיון איננו. וגרוז’בסקי טוען, שדרושה לו עזרת ש. ובלעדיה קצרה ידו מלהושע. אז אמצתי את לבי ונכנסתי לש. בביתו.

במרוצת הדברים הסבותי את השיחה לעניני ובקשתיו למהר את בקורת כתב־יד פלוני, והוא ענני כדרכו, כי קורא הוא את הכתבים לפי התור, ומרוב עבודה אינו מספיק פשוט לגמור את הקריאה בקרוב. אז פניתי אליו בתמיה: כלום צריך מה להכהות את עיניו היקרות לכולנו ולקרוא את כל השטויות של המון המחברים? מן הראוי לו לשמור על עיניו ולקרוא רק את הדברים החשובים ולא דברי הבל, כמו הדרשות של זמננו וכדומה.

– כן, מר אפל, – השיבני. – אבל הפרנסה מה תהא עליה? הלא צנזור אני ועלי לדעת את מהות הספר שאני מרשה להדפיס.

– ר' י., – אמרתי, – כלום אין לו אדם שאפשר לסמוטך עליו, שהוא יקרא ויגיד לו את תוכן הספר?

– זוהי עצה נכונה, – השיב ש., – אבל הרי יש לשלם לו שכר־טרחה.

הוצאתי שטר בן חמישה רובל והנחתי על השולחן.

– הרי לך שכר טרחתו של הקורא, ובבקשה שלא להחמיץ את הענין.

לאחר שני ימים הביא לי גרוז’בסקי את הרשיון להדפסה. וכך נפתחה לפני הדלת לבוא בכל פעם אל ש. ולהעניק לו באופן כל כך פשוט בעד הרשיונות.

פעם בא אלי צעיר אחד מקאווקאז והביא לי להדפסה באותיות אשוריות חוברת ציונית בלשון “תַּתִּית”. ⁵ ואף כי במשרד הצנזורה לא היה איש יודע לקרוא תתית, נתן לי גרוז’בסקי רשיון להדפסה. איך השיג את הרשיון – נעלם ממני.

אחר כם מצאתי במקרה בחנות לספרים את שנים עשר האקזמפלרים, שמצאתי לצנזורה כנהוג, על מנת לשלוח אותם לעיר הבירה. בעל החנות ספר לי, שמזמן לזמן הוא קונה מיד גרוז’בסקי את האקזמפלרים שיש עליהם “סירכה”, כי אלה אינם נשלחים כלל לפטרבורג, והם נמכרים בזול.

---

ב) 5 רובל דמי נסיעה לקובנה.

גם על הסכום הזה יש לי מה להעיר:

אחרי הפרעות ברוסיה בשנים 1881–1882 באו חוקי מאי של איגנטייב, הגזרות הקשות שתכליתן היתה להראות, שהיהודים יושבי רוסיה הם לצנינים בקרב יושבי הארץ, מרעילים בדעותיהם את הנוער התמים של עם רוסיה ומנצלים את האכרים.

הפקידים הגבוהים וגם הנמוכים, כשראו שעין הממשלה היא לרעה ביהודים, הוסיפו להעיק ולהצר יותר ויותר ולמרר את חייהם עד שאי אפשר יהיה לחיות בהם.

הממשלה חסמה את פי היהודים ואסרה עליהם גם להרים קול צעקה ואנחת כאב ולפרסם את הצרות המרובות, שהתרגשו ובאו כל יום, חדשות לבקרים.

ובתקוף עלינו המרות המרובות, נשאנו עין וצפינו כמעט לישועה רחוקה מממשלת אנגליה, שהיא תרים קולה להביע מחאה ותוכחה אנושית לממשלת רוסיה האכזריה.

חשבנו, שאנגליה קרובה אלינו יותר משאר הממשלות, שהן בעלות בריתה של ממשלת הזדון. לא שכחנו, שבנימין ביקונספילד דיזראעלי היה ממקור ישראל; הצדיק ר' משה מונטיפיורי היה מקורב למלכה ויקטוריה, ועוד ועוד. וכדי לגלות בחו“ל את פצעינו ונגעי לבנו, הוטל על החכם הרש”י פין לאסוף את כל החומר על החוקים והגזירות והצרות המתרבות והמתרגשות בעולמנו, ואת כל החומר הזה יעבד הרש"י פין כיד חכמתו וכשרונו ויפרסמו בצורה מרוכזת בעתונים הגדולים באנגליה.

החומר הזה היה נשלח מוילנה על ידי איש עתי להרב ר' יצחק אלחנן בקובנה, וממנו על ידי אכספדיטור נאמן אל מעבר לגבול, ושם נמסר לידי ד"ר יצחק רילף במימל והוא היה ממציא אותו לתעודתו.

וזוהי ההוצאה בסך חמשה רובל דמי נסיעה לקובנה.

אחד העסקנים החרוצים, שאספו את החומר ל“כוס הקובעת” והמציאו לידי הרשי“פ, היה הסופר שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר) מוורשה, ואחרי פטירתו של הרש”י פין המשיך את פעולתו זו בעצמו. ופעם מסר לפרסום בעתוני חו"ל אחד הקונטרסים, שהממשלה הרוסית הדפיסה אותו במספר מצומצם מאד (קובץ כל החוקים מימי איגנאטייב וההוספות אשר התווספו במשך הזמן), ונועדו בשביל חברי הועדה של הגראף פאלין, שיהיה להם לעינים בישיבותוהם.

אותו קונטרס עורר רעש גדול בעולם, כשנתפרסם בתרגום גרמני. ממשלת רוסיה ערכה חקירה ודרישה נמרצה באיזה אופן ומי הוציא את הסוד החוצה.

הקוב. של חוקי מאי הדפס בהמשכים רבים בשבועון “יודישה פרעסע” ע“י ד”ר הילדסהיימר בברלין. אני הייתי אז הסוכן בוילנה גם לשבועון זה ובזכות הכרתי עם גרוז’בסקי השגתי אקזמפלר אחד בלי השמטות – והיה בידי לזכרון לימים רבים.

החשבון הראשון של החברה “אוהבי ציון” בוילנה נדפס בסכומים כלליים, אבל חשבון כזה אינו מספיק לנאמנות ולתעמולה, ועל כן הדפסנו אחרי שנתיים חשבון יותר מדויק, בפירוש שמות כל התורמים, על פי אלף־בית עם סכומי תרומותיהם, למען ימצא כל אחד את עצמו עם מכסת כסף תרומתו בלי קושי.

ומכיון שאי אפשר היה להדפיסו בווילנה מפני חוקי הצנזורה, הדפסנו אותו בעיר ליק, בדפוס של רודולף זיברט, במקום שנדפס “המגיד”, בשם:

מח' סיון תרמ“ב עד ח' סיון תרמ”ד.

החשבון הזה כולל 459 תורמים ומתנדבים עם פירוט הסכומים של כל אחד ואחד, העולה לסך: 2605,41 רובל.

מזה נשלח להקולוניות:

120 רו"כ לראש פנה

400 " לביל"ו

150 " לפתח תקוה

לתמיכת מפיצי הרעיון:

63,60 רו"כ בעד מכתבי עתי שונים

10 " לקוטאוויץ

40 " בעד ספרי יסוד המעלה

51 " נסיעות ולצירים שונים

283,02 " לתפוח

53,18 " פארטא, דעפעשען והוצאות שונות

1134,61 " נשאר.

וגם בחשבון הזה יש לי להעיר מה ולברר:

א9 10 רובל לקטאביץ.

עוד בראשית עבודתנו הרגשנו, שדרושה לכולנו אחדות הכחות, שבלעדיה נהיה כצאן בלי רואה. איש לעברו ילד, כל אגודה ואגודה תאסוף כסף לפי דרכה ותשלח לפי ראות עיניה ולפי מכתבי הבקשה והמלצה אשר יקבלו, ואז יהיה כל עמלנו לריק וכל פעולתנו מאפע. ולמען לשים סדר בעבודה, שתהיה מגמה אחת לשאיפתנו, נחוץ להתאסף באחת מערי הגבול של חוץ־לארץ, כי בארץ רוסיה אסור היה לחשוב על ועידה בלי רשיון, ושם ישאו ויתנו הבאים על החפץ והרצון והאפשרות להוציא לפעולה.

ולמען הכין את האספה הכללית העשתה אספה מכינה ביום 23 ספטמבר בעיר קטוביץ, שלזיה העליונה, שבה השתתפו שני חברים מרוסיה: העורך־דין איזידור (ישראל) יאסינובסקי מוורשה ול. ב. דוידסון, גם הוא מוורשה, ד"ר ליפה מיאסי ועוד כעשרה אנשים מערים שונות בסביבה.

מוילנה לא נסע איש, כי ליבנדה היה חולה והרש"י פין חשש לנסוע, כי הוא נשא משרה ממשלתית – מפקח כללי מאת שר הלימודים בחבל וילנה, ונסיעה לחוץ־לארץ היתה קשורה בתעודות מרופא וכו; אבל בכל זאת השתתפנו בהוצאות בעשרה רובל.

ב) 40 רובל בעד ספרי “יסוד המעלה”.

היה סוף שנת תרמ“ב, והגאון ר' שמואל מוהליבר, שהיה אז עוד אב בין דין בראדום, התרחץ במעינות הרפואה בחוץ־לארץ ואמר לנסות כחו ולבקש עזר וישע לישוב ארץ ישראל מחברת על ישראל חברים בפאריס. שם פנה אל שני גדולי ישראל – הד”ר צדוק הכוהן, רב בפאריס, והבנקיר ר' מיכאל ארלנגר, שהם יסייעו לו בדבר זה, ושניהם השיבו לו, כי מחברת “כל ישראל חברים” אין שום תקוה להבנות, כי הם מתנגדים לישוב ארץ ישראל, וטוענים שהיהודים ברוסיה אינם מוכשרים לעבודה גופנית כעבודת האדמה, אך הבארון הצעיר אדמונד די־רוטשילד הוא איש נלבב ובעל רגש, ואפשר להשפיע עליו, שהוא יתן ידו לעזור למפעל הזה.

ביום הראשון של חג הסוכות תרמ“ג בשעה שתים אחד הצהרים, היה להרב מוהליבר ולד”ר צ. כהן ראיון עם הנדיב. הרב מ. תאר את ענות עמנ8ו ברוסיה, את מצוקותיו הנוראות ואת שארית התקוה היחידה הנשקפת לו במזרח בארץ אבותיו ביסוד מושבות לעבודה. הוא בכה והתחנן לפניו, כי יבוא לעזרת עמו, להיות מושיע בצר, ליתן יד עזרה לאחינו הנענים שם במצוקה ובחוסר כל.

הנדיב שמע את דברי הגאון ר' שמואל מוהליבר בתשומת לב מיוחדת וענה:

– רבי, אם היית בא לבקש ממני נדבת כסף, הייתי שואלך על הסכום הדרוש והייתי נותן; אבל, רבי, באת לבקש את נפשי לרכוש אותה לענין הנעלה הזה, – הרי עלי להמלך בנפשי לעשות נסיון ולראות אם יעלה יפה.

על כך השיב הגרש"מ: אדוני הבארון, גם אנחנו רוצים בנסיון, כי זה כשנות אלפים שנעתקנו בזרוע מעבודת האדמה ואין אנו יודעים עוד, אם חפצנו יצליח בידנו.

סוף השיחה היה, שהבארון רוטשילד הבטיח להגרש"מ, שאם יבואו מדעת עצמם עשרה או שנים עשר איש עובדי אדמה מנעוריהם ויעבדו בארץ ישראל חדשים אחדים לשם נסיון, ויתברר הדבר שיש להם ההבנה וההכשרה הדרושה לעבודה, והם יכולים לפרנס את עצמם ואת בני משפחותם מעבודתם בשדה, הרי הוא מוכן ליסד בשבילם מושבה בארץ ישראל.

ביום ד' דחול המועד סוכות הוזמן הגרש“מ לרב הכולל של צרפת – הרב איזידור, וביחד עם הרב הד”ר ר' צדוק הכהן התיעצו ובאו לידי הסכם על המושבה לנסיון, שבדעת הבארון רוטשילד ליסד בארץ ישראל.

ההסכם נמסר בו ביום לבארון, שאישר אותו ונתן לו תוקף. ועל פי בקשת הגרש“מ נתן לו הד”ר צ. הכהן בכתב את כל הדברים, שנדברו ונגמרו בשם הבארון בנוגע לעבודתו העתידה לטובת הישוב. וזהו המכתב בתרגום מצרפתית לעברית:

"פאריס, 8 אוקטובר 1882.

"אדון ורב נכבד!

“נדרש אני לשאלתו והריני נותן לו בכתב את תוכן הדברים שדברנו יחד עם… וגם את תוכן דברי המכתב שלח לי. בפה מלא ובפירוש אנו מודיעים, שאנו בפאריס לא ניעץ לשום אדם שיעזוב את ארץ רוסיה וילך להתיישב בארץ ישראל, אולם אם הוא, אדון ורב, יבחר באנשים אחדים צעירים ובעלי כח, שעסקו בעבודת אדמה מכבר, והללו יתרצו לעלות לארץ ישראל ולהכין להם שם אחרית טובה, אז יתקבלו הנבחרים האלה, עשרה או שנים עשר במספר, ל”מקוה ישראל", רצוני לומר: להקולוניה של חברת “כל ישראל חברים” ביפו. שם ישבו חדשים אחדים ויעבדו את עבודת האדמה בהנהגת גנן ידוע, שילמדם את תורת האכרות בארץ ההיא, ובמשך הזמן הזה יקבלו די מחסורם, אשר יחסר להם.

"כשיתברר לאחר עבור החדשים האלה, כי יכולים האנשים לפרנס את עצמם ואת בני משפחתם מעבודת האדמה, שיעסקו בה בעצמם, אז יקבלו אחוזת נחלה, שתפסיק להם לבואה די מחיתם, אף יבנו לצרכם ולצורך בני משפחתם בתים לשבת ויזמינו בשבילם אתכל הדברים הדרושים לעבודת אדמתם בין למזרע ירקות, בין לנטיעת עצי פרי ובין למזרע חטים ושעורים, ועוד. סכומי הכסף, שיוצאו על כל הצרכים הללו, ינתנו להם בתורת הלואה. והיה כי יברך ד' את עבודתם בשדה כתקותנו, יסלקו את הסכומים האלה, שיוקצו לטובת משפחות אחרות. אם המפעל יצליח באמת בעזרת ד', אז נקל יהיה ללכת בדרך זו גם לימים הבאים ולהורות לאחרים מאחינו, כי ילכו בו גם הם.

"אדון ורב אהוב! בשם כל ידידי כאן הריני להעיר אותו, שיכלכל את מעשהו בהתבוננות יתרה, כדי שלא תצא מזה, חלילה, שום תקלה. העיקר הוא, שידקדק יפה בבחירת האנשים, כדי שתהיה אחרית טובה למפעל הזה. ואני חותם את דברי בהבטחה, שאני מכבד אותו מאד.

אוהבו הנאמן, צדוק כהן, רב".

ובשולי הגליון הזה כתוב עוד: “על כל פנים אל תגשם את הדבר במעשה קודם שתודיעני מזה”.

אני מקדים כאן לספר פרט אחד, הקשור במכתב זה.

בשנת תרמ“ט קפצה רוגזה של דילטורה על ראשי חובבי ציון ובקורת המרצה מצד הממשלה נעשתה ברוב ערי ליטר על העסקנים, ונוסף לזה נגלתה לרשות האגודה החשאית “נס ציונה” בוולוז’ין וכתבים רבים נתפסו לבולשת. אז נסעתי לבקשת הרשי”פ לביאליסטוק כדי להתראות עם הגרש“מ להודיעו מכל אלה ולהתיעץ עמו מה להשיב לחוקר הממשלה באופן שהאחד לא יסתור את השני. באור ליום הששי שעה ארבע בלילה באתי אל בית הגרש”מ. העירותיו משנתו והודעתיו מכל המתרחש ויחדו השלכנו אל התנור המוסק לאפית חלה בשבת חבילות חבילות מכתבים וכתבים הנוגעים לחבת ציון. את הכל השליך הרב לתוך האש ואך את המכתב הנ"ל, החוזה עם הנדיב שם בכיסו, בבגדיו, בתקוה שאף אם תהיה בקורת וחפוש בביתו לא יעישו למשמש ולחפש בכיס בגדו שהוא לובש עליו.

בלב שמח עזב הגרש“מ את פאריס, ויחד עם ר' יחיאל בריל מו”ל “הלבנון” שלוה אותו במסעו סרו לוורשה, ובאספה עם טובי העסקנים שם מסר להם הגרש"מ את תוצרות נסיעתו, ואיך הצליח ה' את חפצו להסב את תשומת לב הנדיב, הרוצה בעילום שמו, לבוא לעזרת הרעיון הקדוש, ועכשיו יש צורך למצוא את האנשים הדרושים לחפצנו, אכרים יהודים יודעי עבודת האדמה ומנעוריהם, כדי שלא נכשל חלילה בנסיון הראשון.

נזכר העו“ד יאסינובסקי, שבסביבת רוזינוי יש מושבה של יהודים מימי ניקולאי הראשון והם עובדים בעצמם את האדמה, ויתכן, שיתרצו לעלות ולהתנחל בא”י. אז שלח הגרש“מ את ר' יחיאל בריל לרוזינוי ומכתב בידו להגאון ר' מרדכי גימפל יפה, האב”ד דשם, שיעמוד לימינו ויעזור לו בדבר הזה, והוא, הגרש"מ, ערב בסך אלף רובל לתת על ידם, אם חלילה לא יעלה חפצנו בידם ויאלצו לשוב חזרה לרוסיה.

ע“י ה' בריל בסיוע של הרב רמ”ג יפה ור' פישל פינס (אחיו של ר' יחיאל מיכל פינס) נבחרו אחת עשרה משפחות, במספר מאה ואחת נפש, כולם עובדי אדמה מנעוריהם, בעלי שרירים ואמיצי כח, אנשים פשוטים, ובהנהגתו של ר' יחיאל בריל עזבו את מקום מולדתם ועלו לארץ ישראל.

ובזמן ההוא היתה העליה לארץ קשה מאד. הארץ היתה סגורה מטעם השולטן בפני היהודים מרוסיה. רק בשביל עשר משפחות נתקבל היתר הכניסה, והמשפחה האחת עשרה הוכרחה להתגלגל לחיפה ולבירות וחזרה, עד אשר במתן “בקשיש” ירדה ובאה למקוה ישראל לעמוד שם בנסיון.

והאיש ר' יחיאל בריל, בעל “הלבנון”, היה איש קשה מטבעו, ומחוסר פרנסה ונצרך גדול, ובראותו את המנהל של מקוה ישראל, הדירקטור שמואל הירש, שהוא חי ברחבות, נתקנא בו והתחיל לשלוח מכתבי קובלנה עליו ועל מנהגיו, שהם לא ברוח הדת, ועטרת ההנהגה אינה הולמתו כלל וכלל. וכאשר ודע הדבר לדירקטור הירש, כי זה בריל מנהל החבורה חותר במחתרת עליו, רצה להפטר ממנו, וביחד עמו – מכל העולים החדשים, שבעקבם באו עליו כל הצרות הללו. הירש החל לענותם בעבודות קשות ולהציק להם בנזיפות ובדברי מוסר, כי נרפים הם, וכו'. אנו בגולה הרגשנו, כי בריל הוא השאור שבעיסה והוא הוא המבקש את גמר הענין. והגרש"מ קרא אותו בחזרה. ולאחר שבועות אחדים, כשעזב בריל את ארץ ישראל, נגמר מיקח אדמת עקרון – אלפים ושבע מאות דונם – ובני רוזנוי העקרונים עלו על אדמתם.

מאתים ושבעים ושלשה ימים ישב מר בריל עם בני רוזינוי במקוה ישראל והתענה יחד עמהם באשר התענו הם. וכאשר שב מארץ ישראל הדפיס ספר המסעות שלו בשם “יסוד המעלה”, בו ספר באריכות את כל פרשת הענינים, כל מה שראה וכתב על הדירקטור הירש ומה שקבל ידיעות עליו וכו' וכו'. ואת ספרו זה מכר לאגודות השונות ברוסיה במחיר שני רובל האקזמפלר.

החברה “אוהבי ציון” קנתה ממנו עשרים אקז' ושלמה לו ארבעים רובל, כי הוא הסביר לנו עד כמה מועיל לענין הקדוש, שהוא, בן ארץ ישראל, חתנו של ר' יעקב ספיר, הנוסע הידוע, יהיה חובב ציון בנפשו ולא יזיק חלילה לרעיון משאת נפשו בחיים, כיד לשונו ועטו הטובים עליו – ובחפץ לב שלמנו לו את המס הזה.

ג) 238,02 רובל לתפוח (עם שני כוכבים).

זוהי השכירות של שתי שנים, שקבלתי אני בעד עבודתי, ומחשש “עינא בישא” נדפס שמי “תפוח” בשני כוכבים להדגיש, שפה יש עוקץ ידוע.

ברשימת החברים יש תרומה אחת של חמשה רובל עם ציון. התורם הזה היה זונדיל אלאפין, ממשפחה מיוחסת בוילנה, משכיל ונבון דעת. בזמן שבאנו מר גולדברג ואנכי אל ביתו לרכוש אותו לחבר, הכניסנו בחדרי חדרים לפני־ולפנים, נתן לנו את תרומתו חמשה רובלים והזהירנו שלא נפרסם את שמו בשום אופן גם בין החברים ועל אחת כמה וכמה בדפוס. וכך היה נוהג שנה שנה לתרום את הסכום אך על ידי ולא על־ידי הגובה שלנו. ומעולם לא שאלני על מצב הענין בכלל ובעיר וילנה בפרט. רוח היא באנוש…

הוא היה משונה מעט בהליכותיו עם בני אדם.

שום איש לא השפיע עליו לשנות את דעותיו ומחשבותיו. הוא היה יריבו של העשיר העריץ יודל אפאטוב, שהטיל מוראו על כל יושבי העיר, וכולם נכנעו לו ולפקודותיו, ואך זונדיל אלאפין היה היחידי שלא חת ממנו, והיה עוקצו ומתנגד לו בפניו.

ופעם באספה רבה ויודל אפאטוב חווה את דעתו הרחבה בתקיפות כדרכו, אמר אלאפין בהלצה:

“האדון אפאטוב מפליאני בכשרונו המצוין לחקות כל מה שהוא שומע ורואה. גם לחוות דעה בתקיפות כזו הסתכל בחקוי נפלא. ואך דבר אחד מופלא ממני: מאין יודע הוא את התפלה בלחש? וחוששני, כי בזה אין הוא מושלם ביותר”.

מלבד החברה “אוהבי ציון”, שלה נתנו ידם בעלי בתים סוחרים, נשואי פנים ויקירי קרתא של ירושלים דליטה, נוסדה באותו זמן בוילנה גם אגודה קטנה של הנוער המתלמד, מורים וסופרים וכו', שקראו לה בראשי תבות “שש”י“, או “שואלי שלום ירושלים”. האגודה נוסדה כבר בשנת תרמ”ב בפרבר אנטוקול על ידי הסופר והמורה נחום לי נובופלאנט, שהיה חותם על מאמריו ב“המליץ” ו“המגיד” בשם “נחל בשן” ותרגם לעברית את הספר “הציונות” מאת ד"ר ספיר, שזכה בזמנו לפרס־סופרים בסך 300 רובל, נדבת מר שמעון ווליקובסקי.

אחד מסעיפי הכנסותיה של האגודה היתה מכירה פומבית של העליה “קודם אחרון” לטובתה, וכדי שירבו הקופצים עליה, היה הרב ר' בנימין פרידמן מפרבר אנטוקול עולה לתורה קודם אחרון, ואת עליתו השמנה,שלישי" היה מוסר למרבה במחירה.

– יש שלשה יורדים בעולמנו – היה הרב אומר – האומה הישראלית כבושה בגולה, ארץ ישראל חרבה ושוממה, והעליה “קודם אחרון” בזויה ושפלה. תבוא עליה זו ותעלה את האומה אל הארץ, ואז תושע יהודה וישראל ישכון לבטח, – ובא לציון גואל.

החברה הזאת נתקיימה עד אספת קטוביץ, ואז הכניסה אל הקופה הכללית את כל הכסף, שעלה בידה לאסוף בפרוטות במשך זמן קיומה – סך מאתים וארבעים רובל. אז נתפרקה האגודה וחבריה נרשמו כחברים קבועים לחברת חובבי ציון.

מאלה החברים הפעילים של האגודה “שש”י" ישנם עוד בחיים לאוי"ט: יהודה גרוזובסקי בארץ ישראל, בנציון אליטה בליבוי, ומאיר יפה – פרופיסור באמריקה.

החבר השלישי שהזכרתי, שקראנו אותו בלשון חבה מאיר’ל יפה, היה גוץ ודל בשר, אבל מחונן בכשרונות הנעלים, עד שכעלוי היה נחשב בעינינו. הוא היה זריז וממולח בחדודים ובמהתלות. אחרי יציאתו של החבר יהודה גרוזובסקי לארץ ישראל נעלם גם הוא אף בלי ברכת פרידה מאתנו – ואיננו.

עברו כחמש שנים וכבר נשכח לגמרי מלבי. והנה פעם בא יוסף פרידלנדר אל הרש“י פין וספר לו, שבא אליו צעיר אחד עלוי מופלא, רבי וחכים, העומד בחליפת מכתבים עם החכמים ריינאק ודליטש והם במכתביהם פונים אליו בכבוד מיוחד. הרש”י פין נכסף להכיר את הצעיר וקבע לו ראיון בביתו.

מר יוסף פרידלנדר היה אדם נכבד וחביב מאד בוילנה, גמר את בית המדרש לרבנים, נהל את הבנק לסוחרים בוילנה והיה שם העסקן בשביל חברת “מפיצי השכלה ברוסיה”, ועל ידו קבלו הסטודנטים והמתלמדים הזקוקים לתמיכה את עזרת החברה; ועל כן היה ביתו בית ועד למשכילים, וכל אחד בא לשם כאורח קבוע ומצא שם יד עוזרת ומקרבת.

בשביל אלה מבחורי הישיבה, שבאו לוילנה לבקש השכלה ולא היתה לאל ידם לשלם למורה שכר הוראה, – היה פירדלנדר משתדל ומוצא מורים מבעלי ההשכלה, שיתנדבו ללמדם כמה שעות בשבוע חנם. כמו כן השתדל למצוא מקומות עבודה, ללמוד שם מלאכה בשביל אלה, שלבם לא הלך אחרי המדע והחכמה ובחרו להם איזו אומנות, המחיה את בעליה.

גם הגברת רחל זלדה פרידלנדר התקנאה בבעלה והיתה עסקנית לפי מושגה היא. יסדה “אגודת נשים” – גם כן כדי למצא ולהמציא מורות־חנם לצעירות עניות שגם הן לבן הולך להשכיל. באגודה זו היתה היא המנהלת והיושבת ראש, ועל ידה כהנו כחברות הועד עוד כמה גבירות נכבדות, שפעם בשבוע היו נאספות יחד עם בעליהן בבית אחת החברות. שם היו מבלות את הזמן בשיחות, בקריאה, בדקלום ובשיר וגם במשחקים שונים, כרגיל.

הגבירות, בחפצן להראות את כשרונן ואת חריצותן בסדור הנשפים, כל אחת בביתה, קשטו את החדרים לפי טוב טעמן ברהיטים יקרים, במרבדים ובשטיחים, בתמונות ובכלים שונים, גם השתדלו כל אחת יותר מחברתה להנעים את הקרואים במאכל ובמשתה, – וכך נהפכו הנשפים למעמסה על שכם הבעלים והם נאנחו תחת סבל ההוצאות היתרות של הגבירות, אשר לא ידעו שבעה.

הגברת מלכה נורלנד, שהיתה זמן־מה מזכירת הכבוד של האגודה, הרגישה בשעמום שבנשפים אלה ועמדה על מעוט הפעולות מצד בגבירות, שכל מטרתן היתה אך להתגנדר ולהבליט את עצמן בהתפארות יתרה – ונפשה נקעה מפטפוטי ההבל והמשחקים לשם בלוי הזמן ללא תועלת. היא התפטרה ממשרתה, עזבה את האגודה והלכה לרעות בשדה ציון: שם מצאה עבודה לפי רוחה בין שאר בנות ציון והיתה להן לראש ולמנהלת כמה שנים. בעבודה הלאומית השקיעה את כל מרץ רוחה.

אבל לשבחה של אגודת הנשים יש בכל זאת לומר, כי המשחקים היו רק לשם שעשועים בלבד. גם בקלפים לא היו להוטים לזכות כסף רב, כשאר נכבדי וילנה בזמן ההוא, שהיו שטופים במשחק הקלפים ולא התבוששו. והיו אף מקרים מעציבים, שאחד מנכבדי וילנה, מבדולי היחס, למדן מופלג ונשוא פנים, הפסיד במשחק הקלפים חצר גדולה, שנמכרה אחר כך בשמונים אלף רובל. רבני העיר נכנסו בעובי הקורה, הטיפו לו מוסר וקבלו ממנו תקיעת כף, שינזר מתאותו זו, אבל גם זה לא הועיל – ואחרי עבור זמן מה שב לסורו והוסיף לשחק ולהפסיד.

אלה הנכבדים, “יקירי קרתא”, היו כבר ידועים לקהל, ובכל משתה חתונה של אחד ממכריהם, היתה הכנופיה באה, מתייחדת בחדר על יד האולם הגדול, שבו היו המחותנים והקרואים, והיתה מזחקת בקלפים בסכומים גדולים, עד כי המסתכלים מן הצד היו משתוממים, נרעשים והרגזים למראה עיניהם.

זוכרני, שפעם בא י.ל. גולדברג לבית הרש"י פין וספר בהשתוממות, שראה בחתונת פלוני שאחד זכה במאה רובלים, לקח את הכסף ושם בכיסו!….תמימות יתרה היתה בו בימים ההם…

הד“ר בנימין פין, שאחרי פטירת אביו הרשי”פ היה ראש הגבאים של “צדקה גדולה”, רמז למזכיר הראשי, מר מרדכי אסתרמן, שישגיח בשבע עינים על הקופה, שאחד מן הגבאים הפעילים, שהיה שטוף במשחק הקלפים, לא יקח “גמילות חסד” מן הקופה לצורך זה.

כך היה המצב הרוחני של גדולי ונכבדי אחינו בירושלים דליטה.

אבל בחבורת פרידלנדר היה המשחק בקלפים משמש לבעלי הבתים בעיקר רק לשם הפגת השעמום, אף כי לא היו מדירים את עצמם הנאה גם מכסף הזכיה, והיה מעשה, והמלומד יונה גרשטיין בא אל פרידלנדר והראה לו על המכנסים החדשים שקנה לו ואמר בזה הלשון:

– יאזעף, יאזעף, דו זעהסט מיינע קארטענע הויזען? (יוסף יוסף, הרואה אתה את מכנסי הכותנה שלי?).

פרידלנדר משש את ארג המכנסים ותהה:

דאס איז דאך נאר טוך! (הלא זהו מארג צמר!)

– יא, טוך־אבער קארטענע, וואס איך האב געוואנאן ביי אבא סירקין (כן, ארג צמר, אבל מדמי הקלפים, שזכיתי מאבא סירקין). (לשון נופל על לשון, שיש לו טעם מיוחד באידיש).

בשעה מאוחרת בלילה של אותו יום, שהיה פרידלנדר אצל הרש“י פין, בא אלי, לפרבר שניפישוק, איש אחד, שהכרתי בו ברגע את חברנו הנעלם מאיר’ל יפה. לאחר ברכת השלום ושאלות רעים בקש ממני, שאם אראנו למחר בבית הרש”י פין, אעשה את עצמי כאילו איני מכירהו, ונהיה זרים איש לרעהו, כי בנפשו הדבר.

הוא שוטט ימים רבים בחוץ לארץ, והנה החליט ללכת לאמריקה להשתלם שם בלמודים, והכרתנו מאז, כחבר באגודה ציונית, תוכל להזיק לו – וד"ל.

למחרת בא יפה בלוית מר פרידלנדר לרש“י פין, והלה תהה על קנקנו ומצא בו ברכה מרובה, והסכים ליתן על ידו מכתב המלצה לד”ד קאהוט, שיהיה לו לעזר עד כמה שאפשר.

מאז היה מאיר’ל יפה, העילוי והמלומד, נשא על כפים. פרידלנדר הכניסו לכל בתי המיוחסים, ובכל מקום היה ראש המדברים, וכל העינים היו נשואות אליו, כי הלא חכמים כרינאן ודליטש משתעשעים עמו בדברי חכמה.

ובבית הסופר ר' חיים ליב מארקין היה נהוג, שלסעודה השלישית בשבתות היו מתכנסים תלמידי חכמים, מלומדים, מורים וסופרים ללוות את שבת מלכתא בזמירות ובדברי תורה וחכמה. וגם מאיר’ל יפה היה בין המסובין. פעם נשאלה שאלה על מקורו של פתגם תלמודי אחד, הרווח בין יודעי ספר, ומשתמשים בו, בלי לדעת מקורו.

היו שם גדולי תורה, חכמים בקיאים, כד"ר מיכל רבינוביץ, מתרגם התלמוד לצרפתית, ששהה אז בוילנה, ר' דובר ראטנער, חוקר הירושלמי, ואחרים, ומכולם היה נעלם מקורו של אותו פתגם, אז קם מאיר יפה והראה על איזה מדרש נעלם – ויהי הדבר לנס. לאחר שיצאנו משם, לחש לי באזני: לא היו דברים מעולם! המאמר אינו באותו מקור. ועל תמיהתי עליו, הוסיף: להצלחה נחוצה מעט עזות וחוצפה, ובזה אני מצטיין יותר מהם.

סוף דבר: פרידלנדר המציא לידו את ההוצאות, הדרושות לנסיעה, וחברת מפיצי השכלה קצבה לו תמיכה שנתית – ומאיר’ל יפה הלך לאמריקה, וכפי ששמעתי, הגיע שם למעלת פרופיסור היושב בקתדרא.

 

ה: ר' שמואל יוסף פין    🔗

רבי שמואל יוסף פין לא ירש מאבותיו, כרבי מתתיהו שטראשון, יחס, משפחה והון. לו לא היו הורים עשירים, אשר ידאגו לפרנסתו ויחזיקו לו מורים לתורה ולחכמה, אשר יאלפוהו בינה ויפתחו את כשרונותיו כראוי, אלא הוא בכחות עצמו, בכשרונותיו המצוינים ובשקידתו הנפלאה סלל לו דרך בחיים, ועשה לו שם על כל ארץ רוסיה, וגם לחו"ל הגיע שמע חכמתו.

הרש“י פין, שהיה מוכתר בתואר הרב החכם הכולל, היה כל ימיו שוקד ומתמיד גדול, מימי נעוריו ועד זקנה ושיבה למד וכתב הרבה ספרים בכל מקצועות המדע וחכמת ישראל. על כל ענין כתב את מחשבותיו והערותיו, החל מ”נדחי ישראל" ועד הספר רב חכמות והאיכות “האוצר”. ובינתים היה שבע שנים מורה בבית מדרש הרבנים בוילנה, שלשים וחמש שנה משגיח כללי על הלמודים בבתי־ספר לבני ישראל ויהודי מלומד על־יד מפקח הגליל על ההשכלה, חבר נכבד לבית מועצת העיר, משגיח נכבד בתלמוד־תורה, פרנס ראשי בצדקה גדולה וראש לחובבי־ציון. כל משרה ומשרה דורשת להקדיש לה עתים וזמנים, ובכל אלה הספיק לערוך ולהוציא לאור את “הכרמל” השבועי והחדשי שמונה שנים, לחבר ולהוציא לאור תלמוד לשון רוסיה, ראשית יסודי אמונת ישראל ברוסית ובעברית, אמרי אמת, פרחי צפון ב“ח, פועל צדק, הצעת הבחינה, שנות דור ודור, משא אליעזר, נדחי ישראל, קריה נאמנה, דברי הימים לבני ישראל ב”ח, סופרי ישראל, קהלת מוסר חכמה ה"ח, שפה לנאמנים, האוצר וכנסת ישראל.

גם לספר ולתרגם ספורים הצליח. יעקב טירדא, בוסתנאי, התפילין ועוד… וגם נסה לשיר שירים בשפת עבר ב“יין לבנון” ועוד.

ומלבד הספרים הרבים, שראו אור, נשארו ממנו כתבי יד רבים. ספרים גדולים כמו: “דרכי ה'” בשלשה חלקים נגד ה“נתיבות עולם”, שכבר באו עליו הסכמות מהרב מטעם ר' ישראל גורדון וגבאי העיר וילנה, ולא נדפס רק מפני הבקורת הזעומה מטעם הממשלה, – “משנה ברורה” על המשניות, המורה בעמק, שום שכל, התורה והזמן. יסודי השפה, פרחי לבנון (שירים) ומאמרים רבים ושונים, שהרבה מהם נשארו בבית עקד הספרים שטראשון בוילנה והרבה הובאו לבית הספרים הלאומי בירושלים.

בראשית היה סגנונו קשה קצת, עד שהתלוצצו מקנאיו ואמרו: “פין מהפך הסדר: הלבנים מהמלבן שלו רכות הן וסגנונו קשה”, אבל בהמשך הזמן קנה לו שלימות גם סגנון, עד כי היה למופת.

לפי דבריו אלי כתב, חקר ותקן את האוצר משך שלשים שנה. הוא גמר וסדרו לדפוס עד הערך “שנן” ויתר הערכין היו רשומים בצד דפי אוצר השרשים להחכם בן־זאב סביב סביב באותיות זעירות מאד, ופעם שאלתיו:

– רבי שמואל יוסף, מדוע איננו משלים את האוצר עד גמירא?

הוא הביט בפני רגע והשיב:

– חביבי! הספר כמעט שנגמר כולו, הנך רואה את ההשגות שלי עד תיו, אבל זה שלשים שנה שעמלתי הרבה, יגעתי ועבדתי על הספר היקר הזה, והנני מקוה, כי האל הטוב יחנני ויחייני לגמרו בכי טוב.

ואחרי מותו נאבד הספר אוצר השרשים עם כל ההערות וההשגות. וכל ההשתדלות מצד בנו הד"ר בנימין ואחרי כן האפוטרופוסים, ניישול וגולדברג, למצוא בלשן ראוי לגמור את הספר לא הצליחו.

הרב ר' פנחס רוזובסקי משווינציאן ניסה בזה ומצא את עצמו בלתי מוכשר לעבודה זו. ואחר כך נגמר איך שהוא על ידי החכם שפ"ר, אבל עין בוחנת תמצא את ההבדל בין העבודה הנפלאה של הרב המחבר, אשר כל ערך יש לו ערך רב וכל משפט הוא על יסוד האמת, ובין החקוי בהנוספות.

גם הספר השני כנסת ישראל היה נגמר כולו בכתובים, ולפי החשבון היה מחזיק עד מאה גליונות בדפוס, אך נאבד הכתב־יד מן האות יוד בידי השותף להדפסה מר זקש בורשה.

לא לכתוב תולדות האיש הגדול הזה נתכוונתי. סופרי תולדות הספרות בישראל ידעו להעריך גודל ערכו, אלא רוצה אנכי לרשום פה איזה קוים ושרטוטים אחדים להשלים את התמונה הנפלאה, שמהיותי בן־ביתו ומזכירו במשך שנים עד יום מותו נודעו לי בהמשך זמן שבתי עמו.

רש“י פין לא היה מגיע לעולם להשתלמות כזו, אם לא שחקה לו השעה, והוא החרה החזיק בה להפיק ממנה את התועלת האפשרית. אם לא המקרים האלה היה מתיגע ומוצא את פרנסתו בדוחק כיתר בני גילו, כמו ר' מרדכי פלונגיאן, שהיה כל ימיו מגיה בבית הדפוס הגדול של האלמנה והאחים ראם, מסמא את עיניו ומוציא יקר מזולל לתקן את השגיאות והשבושים הרבים בסדרי הש”ס עם ההגהות סביב באותיות פטיט וברילאנט; או הסופר בישראל ר' קלמן שולמן, שהיה עובד בשכר שלשה רובל הגליון. חכמת המסכן בזויה.

אלא היה מקרה, שבשנת תר“ו, ג' – ד' אייר, סר לוילנה השר משה מונטיפיורי, הוא ואשתו ליידי יהודית, ואליהם נלוה נאמן ביתם ד”ר אליעזר הלוי. המה באו בחזירתם מעיר הבירה, ששמה נסעו לבקש רחמים מהקיסר על היהודים ברוסיה. הממשלה פקדה על כל הנציבים ושרי הפלכים לחלוק להשר מונטיפיורי כבוד מלכים בכל מקום בואו, וליהודים היתה שמחה ויקר.

ובשבת דרש המזכיר ד"ר לוי בבית הכנסת הגדול בוילנה דרשה גדולה בשפת אשכנזית, בלולה בדברי תורה וחכמה וגם הוראה לעם ישראל איך לסדר את החיים בין העמים על פי התורה ודרך ארץ, דרשה נפלאה, אשר הפיקה רצון השומעים המבינים.

למחרתו בערב הגיש אברך אחד להד“ר לוי מחברת כתובה בכתב ברור ויפה, הכוללת בתוכה את הדרשה כולה מתורגמת בשפת עבר צחה, שהפליא את הדורש וגם את השר ורעיתו. האברך הזה היה הצעיר הסופר שמואל יוסיל פין. על־ידי זה היה לידיד־בית של השר משך כל זמן שהותם בוילנה. וכל גדולי וילנה חדלו להביט על האברך הזה מלמעלה למטה, וגם אחר כך היה עומד בקשר עם בית השר בחליפת מכתבים תמיד, וכל ספר חדש וגם הכרמל היה שולח ללונדון מספר מסוים אקז' ותמורתם קבל כל פעם בעין יפה. ובעת שנפטרה ליידי יהודית והוכרזה התחרות על נוסח המצבה, זכה רש”י פין מכל הנוסחאות של גדולי המשוררים וקבל את החמשים לירות, סכום מסוים בימים ההם.

נוסח המצבה הפליא גם את המתחרה היותר גדול, את ראש המשוררים אדם הכהן לבנזון, ונתן אז תוקף, ששמואל יוסיל עלה אמנם לעילא ולעילא גם במיטב השיר וגם בסגנונו.

על ידי קרבתו זו אל בית השר מונטיפיורי עלה כבודו בעיני גדולי וילנה ונכבדיה, עד כי בחרוהו למזכיר ויועץ להרב הגאון ר' יעקב בריט (ר' יענקילע קובנר) באספת הרבנים והנבחרים בעיר המלוכה סוף שנת 1861. ובמשך כל הועידות היה הוא המזכיר והיועץ ורוח החיה בכל השאלות המסובכות, שעמדו אז על הפרק ודרשו פתרון.

אולם עם כל אלה לא היה מצבו הגשמי איתן, כי כבדה עליו דאגת הפרנסה. נוסף על זה מתה עליו אשת נעוריו, בתו של החכם בנימין נתנזון, והוא נשאר עם שני ילדים קטנים, יתומים רכים בלי פקוח וטפול, וחשב שעולמו חשך בעדו.

והנה אינה המקרה, שבימים האלה מת בפרבר שניפישוק עשיר אחד, יענקל הנגיד, והשאיר אחריו אשה צעירה יפהפיה עם ילדה קטנה והון כסף לא מעט, והשדכנים נפלו על המציאה הזאת ומצאו לטוב לזווג את האלמן והאלמנה.

בכסף שהכניסה לו אשתו החדשה קנה לו מידי נוצרי אחד בית ומגרש גדול – ארבעה וחצי דיסיאטין (ערך חמשים דונם) ברחוב קלבריסקי ופירוֹמוֹנט בעד הסכום הקטן שני אלפים וארבע מאות רובל, שהתשלומים היו לשיעורין. בחצר זה נמצא חמר רב ללבנים, יסד לו שמה מלבנה, שהביאה לו הכנסה הגונה. גם הצליח על ידי משרתו הממשלתית לקבל רשיון לפתוח בית דפוס עברי בוילנה, זכות יתירה, שלאו כל אדם זכה לה, והוא עם שותפו רוזנקרנץ יסדו את בית הדפוס, וכל אלה הרבו את הכנסותיו וכוננו את מצבו בחיים, עד אשר יכול לשבת בשלוה בלי דאגת מחר, להשתכלל, להוסיף דעת, לכתוב ולהפיץ את מעינות חכמתו חוצה.

זוכר אנכי, שיום אחד אחרי פטירתו של מתתיהו שטראשון, (ה' טבת תרמ"ו), שב הרשי"פ לביתו שבור ורצוץ עד מאד ואמר לי:

– “עכשיו מרגיש אני באבידה הגדולה שאינה חוזרת. חשבתי, שרבי מתות הניח אחריו כתבים, הערות והארות. הלא היה גדול כל כך, ענק בעל כשרון עם כח זכרון נפלא, והנה פתחנו היום במעמד חשובי העיר את ארגזיו הסגורים, שלשה ארגזים גדולים במסגרות ברזל, ומה מצאנו שם? מכתבים מרבנים וסופרים בתודות וברכות על תמיכות כסף ובקשות, מכתבים כאלה ממספר הרבה שנים. אדם גדול כזה ועקר בפרי בטן ורוח. חבל, חבל!”

---

מדותיו היו מצוינות. עניוות יתירה היתה בו עד כדי גאוה, דבריו בנחת נשמעין, מתון היה עד להפליא, קשה לכעוס ונוח לרצות, וותרן על דעותיו מפני דעת אחרים.

ותרנותו היתירה והחפץ לצאת ידי כל הדעות היו למשל בוילנה:

“פין מתפלל ג' פעמים מנחה בצבור ולבסוף לא יצא ידי חובת תפלה”.

כי בהיותו גבאי ראשון בצדקה גדולה התפלל שם בכל יום מנחה גדולה. הסגן שלו פייטל טרוצקי דאג לזה, שיהיה מנין למנחה. וכאשר הלך בשעה שלש לביתו בשניפישוק דרך הרחוב הוילנאי, נתבקש לסור לביהכ“נ אפאטוב להשלים את המנין לתפלת מנחה, ומחשש ל”מה יאמרו הבריות" נכנס לשם. אח“כ נדרש שוב בהלוכו על יד הקלויז “גשר הירוק”, וכאשר בא אל ביתו רעב ועיף משלש תפלות “מנחה”, עוד לא יצא ידי חובת תפלה. כי ברכהו ה' בקרוב רחוק מצד אשתו, אברך אחד, יצחק הורביץ, שאספהו אל ביתו לפקח על בית משרפות הלבנים שלו במקום אביו שנפטר. והנה בחשבון הראשון, שהמציא לו המפקח, מצא הרשי”פ רשומות כל ההוצאות הקטנות בפרוטרוט ואח“כ סכום כולל הו”ק, הוצאה מיוחדת. וכאשר שאלו פשר ההו“ק, השיב: כך מצא בפנקסי אביו “יאיר לו הגן עדן” בכל שבוע ושבוע סכום מסוים בסוג מיוחד בשם “הו”ק”.

– שמע נא, יצחק – באר לו הרשי“פ – אביך נ”ע לא פרט את ההוצאות הקטנות וכלל אותן בסכום אחד בשם הו"ק, שמשמע “הוצאות קטנות “, אבל אתה הנך רושם: כוס יי”ש לפיוטר 2 קופ' ושוט לחיים העגלון קופיקה וחצי ועוד ועוד, ולמה זה ההו”ק?

–מה חידושים רוצה הדוד לחדש? – התרעם הקרוב, – זה עשר שנים ויותר שאבי, “יאיר לו הג”ע“. נהל כך את בית משרפות הלבנים באמונה ובצדק, ואנכי חלילה לי לסור מדרך אבי, יאיר לו הג”ע, אף כמלא שעל. ההו“ק ישארו כמו שהיו, אף אם הארץ תהפך מלמטה למעלה… וכשלא אישר הדוד את החשבון, מצא, כי הדוד קפח את שכרו ונטר לו טינא בלב, עקב אחריו וארב לתפלתו בהחבא, וכאשר הרשי”פ לא התפלל מנחה בביתו, רנן אחריו באזני כל אחד בסוד גמור, “שהדוד פין איננו מתפלל מנחה”.

---

מנהג ה“חזקה” היה מקובל ונהוג בימים האלה בכל מוסדות העיר, עד כי גם אלכסנדר, השוער של חצר ביהכנ“ס, תבע את הגבאים לדין תורה אצל הבד”צ, כאשר רצו לפטר אותו ממשמרתו, כי יש לו חזקה מאבות אבותיו לכבד את החצר, לנקות את ביהכ"נ, להסיק את בית המרחץ ולקנות את החמץ של כל יהודי וילנה בכל ערב פסח. והוא זכה בדין ונשאר על משמרתו כמקדם.

גם בחצר המקולין של היהודים נהגו מנהג חזקה. הקצבים והקצבות היו חוכרים את האטליזים בזול גדול, ואיש לא העיז להוסיף על המחיר ולהסיג את גבולם, כי חזקה היתה להם מימים ימימה, שאטליז פלוני שייך לאלמוני, והיתה לו הרשות להוריש את החזקה לבניו ולמסור אותה כנדוניה לבנותיו.

על זה עמדו הגבאים של ה“צדקה גדולה” והתחכמו להרוס את החצר והחנויות שעמדו לנפול ולבנותן מחדש על פי תכנית אחרת, שעל ידה נתערבבו התחומין, העליונים נהפכו לתחתונים ולהיפך. ותהי זעקה גדולה במחנה הקצבים, כי החזקה ירדה ושער החכירה עלה למעלה ראש, ואנה המה באים?!

פעם בשבת לפנות ערב באתי אל הרשי“פ ומצאתי המון קצבים וקצבות יושבים צפופים על המדרגות בביתו ומחכים לאחר הבדלה לקרוא תגר ולמחות. אחר תפלת ערבית נדחקו כולם אל ביתו. הרשי”פ היה כנדהם, נרתע מעט לאחוריו ושאל לבואם.

הנאספים התחילו לדחוק עצמם ולדבר, רצו להוכיח לו, עד כמה הגזירה קשה ואין הצבור שלהם יכול לעמוד בה. עמד ושאל אותם:

– הן בוילנה יש, ברוך השם שלשה גבאים. אמנם האחד חולה, אבל בקרבתכם יש ירחמיאל ברוידא, גבאי בריא, ב"ה, ולמה לכם לכתת רגליכם ביום השבת וללכת דרך רחוקה כזו עד מעבר לגשר הירוק לאיש זקן וחלש כמוני?

– היינו אצל ירחמיאל ברוידא, – השיבו כולם, – אבל הוא גרש אותנו מביתו.

הרש"י פין הניע בראשו וחזר על המלה “גרש” פעמיים. אחר כך התחיל להסביר להם, כי הפרט מחויב לוותר לטובת הכלל וכו', דבריו היו ללא הועיל, כולם דברו, מחו, זעקו וצוחו, עד כי כשל כח סבלו. פרש את ידיו והרים את קולו לאמר:

– למה נזעקתם עלי כולכם? מה חפצכם, שגם אנכי אגרש אתכם מביתי? לא, זאת לא תפעלו עלי! גם כי תלינו פה כל הלילה, לא אגרשכם!

הדברים יצאו מפיו, וכולם הביטו איש בפני רעהו:

– לילה טוב. השם יאריך ימיו! – קראו ויצאו כולם כאיש אחד.

---

הסופר אלעזר אטלס מתח ב“הכרם” בקורת זעומה מאד על הספר “כנסת ישראל”, באמרו, כי להרש“י פין לא היו מדה ומשקל להעריך את ערכם של הרבנים הגדולים, שהוא מתאר ב”הכנסת“. את כולם הוא מכתיר בתואר: “גאונים”, “חכמים”, “רבנים” גדולים – על זה עבר הרשי”פ בשתיקה. וכאשר הגיע ב“הכנסת” אל הערך “הריב”ש“, שגם אטלס העיר עליו ב”הכרם“, כתב: “ועיין מה שכתב בזה החכם אלעזר אטלס ב”הכרם”, אמרתי, כי פה ימצא בעל חוב לגבות את חובו, וכשקראתי את הדברים האלה, הבטתי עליו בקצת תמיה, והוא הבין לרעי ואמר לי:

– להגאון ר' צבי נאמן ברלין היה מתנגד אחד, שבחפצו להרעימו, שלח אליו בפורים משלוח מנות מגדן בתבנית חזיר. על זה השיב לו הגאון חזרה את תמונתו, כשקבל המתנגד את התמונה התפלא מאד, ולבו נקפו. בא אל הגאון ושאל אותו: “האין רגש של הכרת עצמו בלב הרב?” השיב לו הגאון: “כל אחד שולח את אשר הנהו”.

הוא היה תלמיד ותיק לתורתו ולדעותיו של רבי משה בן מנחם וכבוד חכמתו היה גדול ונשגב בעיניו עד מאד. ועל כן היה עוין את פרץ בן משה סמולנסקין על אשר פגע בכבוד הרמבמ“ן במאמריו ב”השחר". וגם כאשר באה הידיעה המרעישה על פטירת סמולנסקין, שהרגיזה אותו מאד, ברך את הברכה הרגילה “ברוך דין האמת”, והוסיף: “חץ שחוט היה לשונו, אל יחשוב לו אלוה זאת לחטאה”.

אפשר שדברי הסופר הנערץ נגד הרמבמ"ן הדאיבו והכאיבו את לבו עד מאד, מפני שגם לו היתה בת יחידה ואהובה, שהמירה את דתה ויצאה אחרי מאהבה, וכל ימי חייו נשא את סבל הכאב בדומיה, לא ראה את פניה ולא נשא את שמה על שפתותיו.

שבע שנים הייתי בביתו יום כבן־בית ואף פעם לו שמעתי את שמה, כאילו לא היתה לעולמים. ואף כשחלה הרשי"פ את חליו אשר מת בו וכתב את צוואתו האחרונה לביתו, פטר אותה בחמשה רובל, שלא תבטל הצוואה, אם לא יצווה לה כלום.

ואחר הקבורה, כשהמון המלוים כבר עזבו את בית הקברות והלכו לביתם, ראו שמשי הבית־עולם מטרוניתא אחת לבושה שחורים ומכוסה בצעיף שחור, שהשתטחה על הקבר החדש וזמן רב חבקה את הרגבים והתיפחה עליו בבכי, ואז אמרו, כי היא, הבת, באה לבכות את אביה אשר עזבה, והלכה אל מאהבה.

ופעם באתי אל הד"ר פין ומצאתיו שוכב במטה חולה מהתקפת הלב ופניו צבו מבכי, והוא ספר לי, כי בלכתו היום מצדקה גדולה דרך רחוב האשכנזים, הובהל פתאום לחנותו של אבא קוקסוס, כי גברת אחת התעלפה ודרושה עזרת הרופא.

– והגע בעצמך, אפל, את מצב רוחי, כי מצאתי אותה, את אחותי היחידה, שהיא היא התעלפה מרוב געגועים והתרגשות, בראותה אותי הולך ברחוב, ועלי היה לטפל בה ולהתחזק ולהתאפק, שהנשים הרבות בחנות לא ידעו ולא ירגישו, שאנכי הרופא הנני אחיה. כל מלאכי חבלה השתוללו בי, כל יסורי הגיהנום סבלתי. אמרתי, הנה השאול פתוחה לנגדי ותבלעני ולא אוסיף קום. ואיך זה שרכתי דרכי והגעתי לבית, לא אדע גם עתה…

---

להרש“י פין היו אך בן ובת מאשתו הראשונה, הבת המירה את דתה יחד עם עוד שתי בנות של חשובי וילנה. האחת בת החסיד, סוחר עצים מפורסם, זלמן קצ’רגינסקי; השניה בת העשיר צבי יונה טויב, אחיו של המשורר אד”ם הכהן לבנזון, והשלישית בתו של הרשי"פ. אמרו, שהאם החורגת אשמה הרבה בזה, כי מררה את חייה בביתה.

הבן ד“ר בנימין פין בלה רוב ימיו בפטרבורג ולמד שם באוניברסיטה, עד כי קראוהו בשם “הסטודנט הנצחי”. כל זמן שהאם החורגת חיתה, לא רצה לראות את פניה, וגם אחרי מותה מנע רגליו מבית אביו. כי בנעוריו רחש לבו אהבה לבתו של שותף בית הדפוס רוזנקרנץ, שהרש”י פין חשבו לנחות דרגא ולא נתן הסכמתו. ועל כן עזב הבן את הבית ובחר לשבת בעיר המלוכה, והדבר גרם הרבה צער ועגמת נפש להאב, בהווכחו, כי השם המפואר פין יחדל עם הבן – וכמו הלך ערירי.

עוד בשנת תרמ“ז פנה הד”ר יצחק רילף מעיר ממל בהצעה אל הרשי“פ, שהד”ר יקח את בתו לאה בנדוניה של שלשים אלף מרק, אבל הד"ר פין השיב את בקשת אביו ריקם בנתינת טעם, כי היא צעירה ממנו יותר מדי.

האב אהבו מאד ועל הבן היתה גאותו. וכאשר דבר עליו שלא בפניו, לא שכח מלהזכיר “בני הדוקטור”. וגם הבן אהב את האב והעריצו מאד, אם כי בנפשו לא יכל סלוח לו את העוול אשר עשה לו. אך בימים האחרונים, כשראה שהאב מזדקן וכחותיו הולכים ודלים, השתדל לגמור את הבחינות, קבל תואר דוקטור ושב לבית אביו.

---

הד"ר פין היה פקח וחרוץ, אם כי לא היה איש מעשי. כסף לא נחשב בעיניו לאומה, ובעת שנקרא לחולה היה שוהה אצלו לפעמים שעות, ואם החולה היה אחד ממכריו, היה מסתדר שם גם באשמורת לילה כמו בדירתו. תארו היה יפה למאד ודבריו שנונים. לפעמים היה מבקר מעשי הצדקה גדולה והנהלתה באזני אביו, וכמה שהשתדל הזקן להצדיק את פעולתה, הנה על־פי־רוב יצא הבן מנצח, והאב היה בקרבו מרוצה מזה.

מלבד עבודתו הספרותית של הזקן ומלבד הגבאות הראשית בצדקה גדולה והנשיאות בחברת “חובבי ציון” היתה לו עוד משרה ממשלתית “יהודי מלומד” אצל השר המפקח על הלמודים בגליל וילנה, וגם היה חבר יועץ בבית המועצה העירונית, ולפעמים קרובות בטל הרבה זמן בישיבות שונות.

ופעם אֵחַר הזקן לבוא לביתו וספר להבן, כי באספת המועצה העירונית דנו היום בהצעה, שבמקום מאורות הגאז יאירו את הרחובות במאור חשמלי.

– לו הייתי במקומך, אבא, הייתי מציע הצעה מעשית לתקון העיר, – העיר הבן דרך היתול.

הביט האב בחשד בפני הבן ושאל בזהירות:

– איזו הצעה היית מציע?

– הנה יש לנו, ברוך השם, שמונה עשר “מאורות גדולים”, העולים לנו בסכומים הגונים. אם היינו מנצלים אותם והעמדנו, למשל, את הרבא"ד ר' יוסילי ברחוב האשכנזים. את ר' שלמה’לי הכהן ברחוב גיטקה טויבס ואת הדיין ר' שפטיל “בעל תסבכות” ברחוב שטיפאן וכו' וכו' – איזה אור גדול היו מפיצים סביבותם בעיר!

– אל תתלוצץ בני, – התחנן האב, – אל תשחק ואל תבוז לרבני ישראל, כי אם נעריך אותם להבדיל עם הכמרים של אומות העולם, נראה עד כמה נעלים המה ועד כמה חייבים הננו בכבודם.

– הנה, אבא – השיב הד“ר, – לא על הרבנים אנכי מתלוצץ, יודע אנכי את עלובי החיים, היאך הם מתפרנסים והיאך הם דחוקים בכלכלתם, אלא על הנהלת הגבאים דצדקה גדולה אנכי דן. כי הרבנים בוילנה אינם נבחרים על ידי דעת הקהל, הרבנות עוברת בירושה מאב לבן ומחותן לחתנו. הנה הראב”ד ר' יוסילי מבקש מן הגבאים לנכות משכירותו ארבעה עשר רובל לחודש לטובת חתנו ר' אפרים זלמן סלוצקי, ומוקשה הדבר: מדוע לא יכול לקחת בעצמו משכירותו ולתת לחתנו. לשם מה יש צורך באמצעות הגבאים בזה? אלא רצונו לדחוק את חתנו על ידי זה ברשימת המו“צים מן המנין. ובכלל, איך מתקבלים פה אברכים למו”צים ולדי“צים? הנה יש שם באיזה קלויז אברך דרשן, הלומד באיזו חברה פרק משניות וכו', באים מקורביו ומציעים, שקופת הצדקה גדולה תקבל מידם את השכירות השבועית להרבי שלהם והוא יקבל את הכסף מידי הצדקה הגדולה, וכך נדחק לאט לאט האברך בין מספר מו”צים, עד שנהיה מן המנין – ואלה רבני ישראל! ויפה השווה ר' שמואל לופציר את העיר וילנה לקבצן זריז, שלעולם לא ילבש בגד חדש, אלא תמיד הוא מטליא טלאים על גבי טלאים. לא כן קבצן עצל – יקרה פעם, אחרי שבגדו קרוע ובלוא והוא הולך כמעט ערום, נמצאים אנשים טובים שמאספים איזה סכום וקונים לו בגד חדש. גם עדת ישראל בוילנה כך. אם ימות מו"צ אחד, לא תבקש אחרי רב הגון גדול בתורה ובמעשה. כמו שיקרה בערים הקטנות, שגונבים את הרב מעיר מושבו, אלא מטליאין טלאי על גבי טלאי, בן, חתן־ירושה וירושה.

ישב האב הזקן כמה רגעים שקוע במחשבותיו. אחר כך מלמל כמו לעצמו:

– אמנם יש הרבה אמת בדבריך, בני, אבל חומת הסינים לא על נקלה אפשר לפרוץ. אולי בהמשך הזמן יבואו ימים טובים מאלה, ויהיו סדרים אחרים…

---

---

בראשונה, בעת שאגודתנו “אוהבי ציון” היתה עוד צעירה ומספר החברים היה מעט, נמנה מר נחמיה נתנזון לראש, אבל אחרי הועידה הראשונה של האגודות חו“צ, שהיתה בביאליסטוק ביום כ”א סיון התרמ"ג, ונתנזון התנהג שם שלא כהוגן, דפק על השולחן ומחא בפני הג' ר' שמואל מוהליבר ויתר הנאספים על חפץ הרבנים להתנשא ולעמוד בראש התנועה וקרא: “רב לכם, רבנים, הנה לקחתם את הכהונה וחפצתם גם את המלוכה!” – אז הרחיק אותו הסופר ליבנדה ממשמרת הנשיאות, והחכם רבי שמואל יוסף פין היה לנו לראש ומנהיג בפועל.

אז קבלה החברה פנים חדשות, כבודה גדל על ידי השם של החכם הכולל החופף עליה, ורבים מבעלי הבתים הנכבדים וגדולי היח"ס אשר בעיר וילנה נתנו את ידם אליה והתחילו לבוא אל האסיפות, להשתתף במשא ומתן ולמלא אחרי ההחלטות לרכוש חברים חדשים בין מכיריהם, להגדילה ולהאדירה.

ואחרי אסיפת קטוביץ, שהיתה בימי ח“י – כ”ג מרחשון תרמ“ה, שבה נבחר הרש”י פין לאחד משלשת הגזברים של הקופה הכללית, החלו אגודות רבות מקרוב ומרחוק וגם אנשים פרטים לפנות אליו בשאלות, בהצעות ובבקשות, כי גדול ונכבד שם הרש"י פין במלוא רוחב ארץ רוסיה, וגם מעבר לגבול יצא שמעו עד למרחוק כזקן החכמים והמלומדים וכגדול הדור וגם עתיר נכסין, שלחוות דעתו יש משקל ואפשר לסמוך עליה.

ואז עזבתי את גבית הכספים ורכישת חברים של החברה ונמניתי למזכיר הרש"י פין, לשבת כל היום בביתו ולהשיב על כל המון המכתבים, שהגיעו אליו, היו תשובות שכתב בעצמו, או אנכי כתבתי מפיו, כשהיה יושב בכורסה שלו פיו מפיק מרגליות. והמון מכתבים אין מספר שהיה סומך עלי ובא על החתום, אחרי שקראתי לפניו את תמצית התשובה.

בהרבה שאלות היה מתיעץ עם הסופר ליבנדה, שדבריו היו כדברי האורים. במקרים רבים הייתי אני או מר י.ל. גולדברג המתווך ביניהם; אך קרה לפעמים, שהשאלה היתה נכבדה מאד וצריך היה מו“מ וישוב הדעת גדול, אז היה הזקן פין מטפס והולך אל דירת ליבנדה, שהיתה בקומה הרביעית, שם ישבו שעות רצופות, התיעצו ביניהם ובאו לידי הסכם, ואז לא התנגד גם הד”ר פינסקר מעולם להחלטתם.

ובהשאירי לזכרון את הרשמים שלי מאחד מטובי חכמי ישראל של דורנו הרשי"ף, אני רואה לי לחובה לציין, כי עד כמה שהספקתי לעמוד על יחוסו להרעיון הקדוש, הנה חבתו לציון היתה יותר חרדית מלאומית. מצות ישוב ארץ ישאל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. נודדים וגולים בני עם ישראל ברוסיה וברומניה מבקשים להם מקום מפלט בצרה, ובארץ טורקיה מצאו מחסה גם מגורשי ספרד, אם כן למה לנו לחזות עתידות? האם הטעמים האלה אינם מספיקים להחזיק במעשה הצדקה הגדולה הזאת?!

ואם התעוררה בלבו המחשבה על עתידו של הרעיון הקדוש, לא נער אמנם את כפיו ממנו, כאשר עשה הפרופיסור גראֶטץ בשעתו אחרי דרשת צדרבוים, שבקש מד"ר פינסקר: “מחני נא מספרך”. אבל על כל פנים אמונתו היתה רפויה והשתדל שלבא לפומא לא יגלה.

הארכתי לתאר את תכונת הרשי"פ, באשר שמאספת קטוביץ ועד השגת הרשיון היה הוא אחד מעמודי התוך ורוח החיה בתנועת הישוב, וכותבי דברי ימי התנועה הזאת צריכים להעריך ולדעת את תכונת האיש הזה ואת רוחו הוותרנית, אשר בקשה לצאת ידי כל הדעות ולהשלים ביניהן.

 

ו: פרצות באגודות “חובבי ציון”    🔗

הרש"י פין היה עמוד התוך הנאור בין הנאורים והחרדים ובמתינותו היתרה ובדבריו שהיו בנחת נשמעים וחודרים אל לבות שתי המפלגות גם יחד עלתה לו לפעמים להשקיט את רוחות הנרגזים, לפשר ולעשות שלום ביניהם.

כן היתה באספת דרוסגניק ו' תמוז תרמ“ז, כשפרץ ריב דברים בין העורך־דין ישראל יאסינובסקי מוורשה ובין הגר”ש מוהליבר, וכן באספת וילנה בימי ט“ז- ח”י מנחם אב תרמ“ט, שהגר”ש מוהליבר עמד על תנאו המוקדם: שבמקום הד“ר פינסקר שהתפטר, ימנו לגבאים מנהלים רק אותו – הגרש”מ – ואת הרש“י פין, ואם הצירים הנאספים לא יסכימו להצעתו זו, הרי ידיו מסולקות מן החברה והוא ישוב לביתו ושם יעבוד עבודתו הציונית לעצמו. אז עמד הרי”פ בפרץ, דבר על לבו ועשה פשרות והנחות, עד שנאות הגרש“מ והסכים להצעת ר' איסר בר וואלף מקובנה, שיהיו שלשה גבאים מנהלים מכל שלש המפלגות, היינו: הגרש”מ מצד החרדים, הרשי“פ מצד המשכילים והר”א גרינברג מאודיסה מצד הסוחרים ואנשי מעשה.

וזוהי נוסחת ההחלטה באספת וילנה:

“לפי השתנות הענינים בהמשך הזמן ולסבת התפטרות הד”ר פינסקר ממשרתו, משמרת גבאי ראשון, הסכימה האספה לפנות סדר ההנהגה ולתקנה באופן כזה: ההנהגה תעמוד תחת פקודת שמונה גבאים, מהם שלשה גבאים פועלים וחמשה גבאים יועצים. הגבאים הפועלים המה: הגאון ר' שמואל מוהליבר מביאליסטוק; הרב החכם ר' שמואל יוסף פין מוילנה והגביר הנכבד ר' אברהם גרינברג מאדעסא במקום הד“ר פינסקר. אל ה' גרינברג תבאנה הידיעות מן הקולוניות באה”ק הדורשות תמיכה והצעותיהן השונות בדבר ישוב הארץ, ועליו לחוות דעתו עליהן ולשלחן לידי שני הגברים הפועלים חבריו. והמה בצירוף חמה בצירוף חוות דעתו של הגברי הנכבד ה' גרינברג יחליטו את הדבר איך להוציאו לפועל. והיה אם הסך הדרוש לתמיכה לפי שעה איננו סך מסוים, יוכלו המה בעצמם להוציא החלטתם לאור. ואם הסך הוא גדול, או הענין בההצעה דורש ישוב, אזי ישאלו הגבאים הפועלים את פי הגברים היועצים ועפ“י רוב דעות יקום דבר. ושני הגברים הפועלים, הגאון רש”מ מביאליסטוק והרב הח' רש“י פין מוילנה, יכתבו ארדר, להגביר ערלאנגער בפאריז להוציא את הכסף ויודיעו מזה להגביר ה' גרינברג”. (כתבים מס' 929)

באספת קטוביץ התאחדו אגודות חובבי ציון בשם “מזכרת משה” ובחרו במרכז ההנהלה בנשיאות הד“ר פינסקר באודיסה, ובלשכה שניה -לשכת הפעולה – בוורשה. לא עברו שני חדשים מיום ששבו הצירים לבתיהם שמחים וטובי לבב, בדעתם, כי עלה בידם להניח יסוד לבנין הלאום, – והנה נדפס ב”המליץ" מס' 101 שנת 1884 מאמר מאת הסופר והמשורר יהל“ל עם תקנות “אגודת מזכרת משה” עם הבטחות מופרזות לחברים אשר יתנו ידם לאגודה הזאת, שנוסדה בקיוב ואשר בראשה עומדים הד”ר מנדלשטם והגביר ר' דוד גורביץ, להביא את ישראל אל ארץ חמדה, לקנות שמה קרקעות ולבנות בתים, גם לשלוח עם השיירה של החברים, שלהם דין קדימה על אחרים, אנשים מומחים, אשר יסיעום ויובילום על האדמה ויספיקו להם כל מחסורם להתישבות ועוד ועוד.

המאמר הזה המס את כל חובבי ציון ולא ידעו פשר דבר. הלא הסופר יהל“ל ידוע כחובב ציון נאמן, והד”ר מנדלשטם נבחר באספת קטוביץ לאחד מי"ז חברי הועד, – ואיך זה נשאם לבם לעשות כדבר הזה, להפרד מעל המרכז הנוסד בעמל רב בקטוביץ ולבנות להם במה לעצמם למען תפוס את העם בלבו ולהרוס את כל האחדות אשר בנו עכשיו בקטוביץ?

ואלכסנדר צדרבוים, עורך “המליץ” זה האיש שהשתתף בעצמו באספת קטוביץ וקבל על עצמו את החלטותיה, – איך זה נהפך לאיש אחר, המהרס את אשר בנה בעצמו?

אז היתה המהומה והמבוכה גדולה עד מאד, הרש“י פין קרא בטלגרמה את המזכיר שפ”ר לבוא לוילנה, ושפ“ר לא ידע את נפשו. בבית הנתיבות שבא תכוף לנסוע, כתב מכתבים מחרידים לשם וטלגרמות להתם. נדע לוילנה ובדרך סר לביאליסטוק – וברכבת ישב וכתב מכתבים והריץ דיפישין – עד כי לבסוף נודע, כי טעות סופר היתה. כפי שבירר הד”ר מ,ש במכתבו לד“ר פינסקר מיום 1.7.85, כי ההצעה נערכה עוד קודם האספה הכללית בקטוביץ, אז ערכו תקנות שונות ואחד החברים שלחן למכירו בפטרבורג והלז מסרם ל”המליץ" – שלשֵם סנסציה מהר ופרסם אותן, בלי שום הערה מצדו, ומזה “יצא העגל”. אבל חלילה להם להקיובים להפרד מעל המרכז ולבנות להם במה לעצמם, כי חברים המה ל“מזכרת משה” שנוסדה בקטוביץ.

שפ"ר צריך היה לשוב ולכתוב מכתבים מרגיעים לכל הנרגזים והנבוכים.

חובבי ציון במוסקבה היו הראשונים שפרצו פרצה בחומת האחדות.

עוד לא עברה חצי שנה מיום האספה הזאת, ואגודת מוסקבה העיזה לשלוח, ביום כ“ז ניסן תרמ”ה, מכתב חוזר לכל האגודות שלא באמצעות המרכז לחטט ולמצוא חטאים ועוונות בהמזכירות הוורשאית ולערער על פעולותיה ועל מעשיה שלא חטאה ושלא פשעה.

כי אחת מהחלטותיה של אספת קטוביץ היתה לשלוח ציר מבקר את המושבות בא“י לראות ולדעת את כל המתהווה שם, את מחסוריהן, ובכמה אפשר לתמכן, כדי לקיימן ולהעמידן על רגליהן שלא יצטרכו עוד לתמיכה. ולתכלית זו גם למנות ועד פועל, אשר יפקח וינהל ויוציא לפועל את ענין התמיכה. ואחרי דרישה וחקירה למצוא אנשים מוכשרים, שיאבו לקבל על עצמם את המשרה האחראית הזאת, נמצא אחד מן החברים היועצים מר קלונימוס זאב ויסוצקי ממוסקבה, שהתנדב לנסוע על חשבונו ולהוציא את ההחלטה הזאת לפועל. וכדי להתייעץ ולערוך לו תכנית פעולות, התאספו ביום ג' ניסן תרמ”ה בהסכמת הראש הד“ר פינסקר, חברי הועד הנבחרים בקטוביץ: הגרש”מ, הרשי“פ, ל. קליבנסקי וי. יאסינובסקי ביחס עם מר ויסוצקי, וערכו שם בביאליסטוק זכרון דברים, שגם בני חובבי ציון במוסקבה מוצאים כי טובים ומועילים הם. אך עם כל זה מטילים הם דופי בהחלטות חברי הועידה ההיא, ואגב אורחא דורשים לשנות את החלטת קטוביץ ולהעתיק את לשכת המזכירות מוורשה לאודיסה מקום הד”ר פינסקר.

על זה השיב להם הרש"י פין תשובה נכונה על כל תלונה וטענה במכתבם החוזר, ובדברים נכוחים באר להם את שגגתם ואת זדונם, ולבסוף הוא אומר את הדברים הללו:

"אחרי כל הדברים והאמת האלה תרשוני לאמר לכם, אחינו הנכבדים, כי לא טוב עשיתם לצאת במכתב חוזר גלוי לכל החברים לתת דופי באחינו הנכבדים שבוורשה ובאחינו אשר נאספו בביאליסטוק, לערער על מעשיהם ולהביאם במשפט לפני כל החברים, איך מלאכם לבבכם לעשות כדבר הזה לחרחר ריב ולזרות מדון? הלא ידעתם, כי אגודתנו עודנה רכה וצעירה לימים, עוד לא הכתה שורש, ורוח שאינה מצויה, רוח של דברי נרגן יכולה להכותה חרס. כי באין אמונה בהאנשים הנכבדים המקדישים את ימיהם ועתותיהם לטובת הענין הקדוש הזה, אין יסוד מוסד לה להתקיים ולהתכונן, וחובה קדושה על כל החרדים לדבר הזה לבקש שלום ולרעות אמונה ולפעמים גם לבטל רצונם מפני רצון חבריהם המשתדלים ומתעסקים בדבר הזה.

שאוני, אחי הנכבדים, כי יצאתי להוכיחכם על פניכם על העבר ולבקשכם על העתיד, שלא תהרסו לפרוץ פרץ לתת לשמצה אנשים נכבדים וישרים, החרדים באמת לטובת הכלל ושוקלים במאזני שכלם את כל דבר קטון וגדול כיד השכל הטוב עליהם. ושגיאות מי יבין?

והנני אחיכם מוקירכם דורש שלומכם

שמואל יוסף פין". (כתבים 268).

אחרי מוסקבה הופיעה אגודת חובבי ציון בביאליסטוק, היא קנאה קנאה יתרה על כבוד רבה הגאון ר' שמואל מוהליבר, שבאספת קטוביץ לא ניתנה לו משרה כבודה ופעילה כראוי. הזדרזו בסוף השנה הראשונה, ח' חשון לרמ"ו, וכמו מוסקבה לקחו גם הם עטרה לעצמם נגד החוק לשלוח מכתב חוזר לכל האגודות ובו דברים נגד ההנהגה שנבחרה בקטוביץ, שאלה הם שלשת קלקוליה העיקריים:

א. גלגול הכספים מיד ליד ומאיש לאיש עד הוצאתם לפועל;

ב. הגבלת הפעולות של יתר האגודות על קבוץ כסף לבד;

ג. ההתחלקות של הועד המרכזי לשתים, ההנהגה הראשית באודיסה והמזכירות בורשה.

ועל כן הם מוצאים, כי יש:

א. למנות את ר' מיכאל ארלנגר בפאריז לגזבר כולל;

ב. לקבוע חבורות כוללות לכל המדינה, שכל אגודה המצטיינת בפעולותיה תהיה מרכז הפלך, תקבל הכספים וכאשר יתאסף אל תחת ידה רלף רו"כ תשלח לה' ארלנגר על שמות שלשה נאמנים;

ג. לקבוע את הועד המרכזי עם לשכת המזכירות במקום אחד, שהוא יאחד את כל החבורות המרכזיות עם האגודות.

ההצעה הזאת לא נתקבלה ועוררה התרגזות מרובה על הסגנון החד של מכתב החוזר, שהטיל חשדות על גלגול כספים מיד ליד, ובזה הלא תאבד האמונה בגזבר הכספים בלי כל סבה ובלי שום מופת. ודברים כאלה בריש גלי, במכתב חוזר לכל האגודות ברמז על העלמת כספים, הלא האגודות תחדלנה לשלוח את כספן להמרכז, כי מה נקל הוא להוציא לעז על איש בענין כספים ומה קשה להעמידו שוב על חזקתו כאיש נאמן וישר.

ניגודי אבות ובנים היו גם בין חובבי ציון עד האספה הכללית בקטוביץ. בערים רבות נוסדו אגודות שונות, שכל אחת השתדלה להרבות חבריה ולהגדיל תרומותיה – לטובת הענין שאליו היא נושאת את נפשה.

כך נוסדו שתי אגודות בוורשה: אגודת הזקנים בשם “חובבי ציון” ואגודת הצעירים בשם “שארית ישראל”. לכל אחת מטרה אחרת, אבל הנקודה המרכזית (חבת ציון) חברה אותן לעבוד יחד ובשם אחד “חובבי ציון”.

גם בוילנה היו שתי אגודות. הזקנים: “אוהבי ציון” והצעירים: “שואלי שלום ירושלים”. שתיהן עבדו לטובת ישוב ארץ ישראל, הזקנים בין בעלי־הבתים החשובים גדולי היחס ונכבדי העיר, והצעירים – בינם לבין עצמם: אספו פרוטות, בקרו באספות הגדולים ושתו בצמא את דבריהם, העתיקו את הידיעות בכתב ועשו להן כנפים בין חבריהם בוילנה ובערי הסביבה, עד שבאו לידי הבנה, כי לתועלת הענין מוטב שיתאחדו עם הזקנים. הכניסו את כספם מאתים וארבעים רובל לאוצר הקופה הכללית בוילנה, והיו לחברים פעילים וחרוצים בין יתר העסקנים.

גם במוסקבה היו שתי אגודות. האחת של הזקנים, הסוחרים הגדולים, בשם “חובבי ציון” והשניה – של הסטודנטים והמתלמדים – בשם “בני ציון”, ואם היו ניגודים ביניהם בדעות, אבל בעבודה חיובית היו “בני ציון” משתתפים ועוזרים על יד “חובבי ציון”. הנני מדייק ואומר: “חיובית”, כי במכתבים החוזרים על “חובבי ציון” ממוסקבה לא השתתפו מעולם, לא חתמו את שמם ולא לקחו חלק בהריסה, אלא בעבודה חיובית, כמו שילוח המגידים והמטיפים לעשות תעמולה בערי רוסיה הפנימית וסיביר, בעל־פה או בכתב, ששם הננו מוצאים חתימת ידי המנהלים של שתי האגודות.

מר א. מ. אוסישקין, הסטודנט הצעיר, היה המזכיר לחובבי ציון, ובזמנו נהל הוא את ענין משלוח המגידים אל הערים לפי הצורך.

לדוגמא הנני מפרסם בזה אחד המכתבים מרבים ממנו להמטיף של חובבי ציון ר' חיים יוסף יפה מזאגיר. תשובה על הצעתו להמנות מטיף באגודת מוסקבה:

חותם

אגודת חובבי ציון

מאסקווא מאסקווא

יסוד מזכרת מונטיפיורי ה' כסלו אק תתי"ה לחרבן

אדון נכבד!

אלה הנה האופנים אשר תשים אגודתנו לפני האיש החפשי לנסוע במלאכותה לערי רוסיא הפנימית וערי סיביר לקבץ כסף ולהטיף לפני העם אדות ענין יא"י:

“מלבד נוצאות הנסיעה (לא יותר מכ“ה רו”כ לחודש) יקבל שכירתו לחדש ארבעים רו”כ, אם סך ההכנסה שתגיע על ידו יעלה לא יותר מן אלף ושתי מאות רו“כ לשנה, אך אין אנו צריכים לתת לו כסף מקופת החברה אם ההכנסה תהיה מועטת מהותאות המגיד ושכירתו. אם ההכנסה תהיה שתי מאות רו”כ לחודש מקבל הוא מהמאה השניה 10%, ואם עוד יותר – מקבל הוא מהמאה השלישית והלאה 5% על כל מאה".

אם תסכים על התנאים האלה הודיעני מזה, וגם מדוע תחפץ לעזוב את עבודתך עתה -; ואם תוכל לשלוח לי איזה מכתבים על אדותיך מרבנים ומהגאון רי"א מקאוונא היה טוב מאד. ואחרי כן אתן לך תשובה ברורה הן או לאו.

א.מ.אוסישקין.

המכתב הזה אופיני הוא וטיפוסי בתכנו, סגנונו וקצורו, בלי מליצות ותארים כנהוג בימים ההם – תכונתו של אוסישקין.

שתי האגודות הנ“ל התקיימו גם אחרי אספת קטוביץ ויחד עבדו את עבודת התעמולה גם בכתב, עד שנתקבל מהממשלה הרשיון, ה' אדר תר”ן, כפי שהננו קוראים במכתב החוזר מעשרה בטבת התר"ן.

"אחינו היקרים!

רעיון הישוב במובנו החדש, היינו: להושיב משפחות מישראל בארצנו הקדושה, לעבוד את אדמתה ולאכול מפריה, הרעיון הזה לא נתפשט בכל מפלגות עמנו. ויש גם שלא יבינו היטב את התועלת הגדולה, הצפונה באעיון זה לכל בית ישראל, ויש גם מערערים נגד הרעיון הזה, אם מקנאה עוורת, אם מחשבון פרטי, או מבלי דעת, ולמען הפיץ את רעיון הישוב בכל מפלגות עמנו ולבאר להן את מהותו וטיבו, עלינו להשתמש בתחבולה, אשר תשתמש בה כל אחת מהאגודות שבהעמים המתוקנים הנוסדת לאיזו מטרה מדעית או מדינית – לכונן לה מ“ע, אשר יהי לה לפה ולמליץ, מ”ע אשר יתעסק בכל עניניה ואשר יראה לאחרים תועלתה ועתידותיה.

והנה בין כל מ“ע העברים, העוסקים ברעיון הישוב, יצטיין מה”ע “המליץ”, מה“ע היחיד המיוחד בכל ארצנו הלוחם מלחמת רעיון הישוב עם מתנגדיו ומתאמץ להראות ולהוכיח לעין כל תועלת הרעיון הזה, וכאשר בעזר שדי נקוה לקבל במהרה רשיון הממשלה הגבוהה ליסד אגודתנו על בסיס נכון וקים, וגם בדבר הזה עלינו להודות לבעל “המליץ” עבור השתדלותו, אי לזאת נחשוב לחובה לנו להעיד את חו”צ ומוקירי רעיון הישוב די בכל אתר ואתר להשתדל להפיץ את “המליץ” בקרב מכיריהם ולתת לו מהלכים בכל מפלגות העם, כי רק על ידי מ“ע כ”המליץ" העומד קים זה כשלושים שנה נוכל להגיע אל מחוז חפצנו, לעשות את רעיון הישוב לקנין הקהל.

יודעים אנחנו, כי יש מתלוננים על “המליץ” כל אחד מטעם ידוע לו. אבל עליכם, אחינו היקרים, לדעת ולהוכיח גם לאחרים, כי קשה למ"ע הנאמן לתעודתו להפיק רצון מכל המפלגות בישראל, הרחוקות זו מזו בדעותיהן ובהשקפותיהן על הדת והחיים.

עלינו לזכור, כי גם אנחנו חו“צ שונים זה מזה בדעותינו ומנהגינו, ויש בינינו רבנים וגם משכילים, יראים וחרדים, גם רופאים, עורכי דין ובנאים, וגם חסידים, אבל נקודה אחת תאגד ותאחד אותנו לאגודה אחת ובה כל חיי רוחנו, הנקודה הזאת היא חבת ירושלים. ואדיר חפצנו הוא לעשות את הנקודה המאירה הזאת למרכז לכל אחינו בארצנו, ומנקודת־ראות זו עלינו להביט על “המליץ”, אשר למען ציון לא ישקוט ולמען ירושלים לא ינוח, וגם אלה שאינם מסכימים בפרטים ידועים לשטת “המליץ” חובה מוטלת עליהם להרבות חותמיו, אם אך חובבי ציון באמת ואמונה הם, למען יעמוד הכן על משמרתו לסול מסלה להרעיון הקדוש של ישוב א”י בקרב עמנו ולהיות לו למליץ יושר.

הנה שנת האזרחים 1890 קרובה לבוא, הבה אחינו, אל נאחר את המועד ויהיה איש ממנו בעירו לעזר ל“המליץ”, בעמלנו לתת לו מהלכים בכל מפלגות העם. זוהי חובתנו לרעיון הישוב הקדוש ונעשנה.

מאסקוי, עשרה בטבת התר"ן.

קלונימוס זאב ויסוצקי, יעקב בן ישעיהו מזא"ה,

מאיר פריידענבערג, ראובן בריינין,

אברהם מענדל אוסישקין.

החותם

אגודת חובבי ציון

מוסקווא

ליסוד מזכרת מונטיפיורי".

ואחרי שמר אוסישקין עזב את מוסקבה, נהלו שם את ענין התעמולה: ד“ר יחיאל צ’לנוב ויעקב בן ישעיהו מזא”ה. הם שלחו את המגידים והמטיפים אל המקומות הדרושים ודאגו לשלם להם את השכירות לפי החוזים שעשו עמהם.

---

גם בקובנה היו שתי אגודות: “חובבי ציון” מחשובי העיר, שבראשם עמד הישיש הנכבד ר' ליב קליבנסקי, שנבחר באספת קטוביץ לאחד מי“ז חברי הועד, והאגודה השניה של הצעירים בשם “תומכי עבודת האדמה באה”ק”, שתכליתה היתה ליסד מושבה בשם קובנה. ועל זה התלוצץ מר מ. ל. לילינבלום באחד ממכתביו אלי, כי מקרא מלא מצאו: “וקבנו לי משם”. בראש הצעירים היה מרדכי ריקלעס, והמזכיר – אריה ליב הורביץ. העסקנים שבהם כתתו רגליהם מבית לבית, עשו תעמולה, דברו, התלהבו והלהיבו את הלבבות ואספו פרוטות מההמון, שחשב כי כאלה יבנה לו את עתידו. בתעמולתם בכלב השתמשו בהליטוגרפיה הצבאית של המבצר הקובאנהי ושם היו מדפיסים את הכרוזים, הרשימות, החשבונות, הסקירות הכלליות.

בעת האספה בקטוביץ החליטו להתאחד עם הזקנים ושלחו לקליבנסקי את המכתב הבא:

“כבוד הנגיד, מורם מעם, פאר עדתו, רב מעללים וכו', כש”ת מו' ר' ליב קליוואנסקי שלום,

ענות כבודו תרהיבנו לתאר לפני מע"כ עמלנו בהרעיון הקדוש “ישוב ארץ הקדושה” ועל גודל אהבתו לעמו ולארצו הקדושה נבטח שיטה אוזן לדברינו.

אדון נכבד! קול העם: “נעלה ציונה!” עלה גם באזנינו, ובכח דמי עלומים אזרנו חיל ליסד גם מצעירי עמנו חברה “תומכי עבודת האדמה באה”ק" כאשר ברוב הערים הגדולות. ממעל לכח אנוש עשינו, כד כי במשך שני חדשים אספנו יותר מחמש מאות חברים, ובתקותנו אמרנו ללכת הלאה הלאה; אבל לדאבון נפשנו אבני נגף וצורי מכשול יסכו בעדנו הדרך העולה בית אל. מכשולים רבים יעמדו לנו לשטן להפריענו ממעשנו הנכבד. ומלבד שלא נוכל לעבור עליהם לעות מלעה, מעלה עוד יסחבונו סחוב והשלך לרסת מטה מטה, וכאשר ידענו שמע“כ יעריץ ויקדיש הרעיון הנכבד ועומד בראש החברה הראשונה, אמרנו לתאר לפני מע”כ עקרי המניעות מדרכנו, והנחוצות לנו ליישר המסלה, וידענו שיש לאל יד מע"כ להסירם ולתקנם, הלא המה:

א. הפרוד בין שתי החברות.

ב. אין לנו פרינציפ קיים ומושג נאמן ממטרת אגודתנו.

ג. נחוץ לנו מאד הסכמת הרה"ג דפה.

ד. ליתן לנו שני אנשים מהוגנים אשר ההתנשאות רחקה מאסתם לדבר ולהתיעץ בענינים הדרושים.

ה. נאמן ומשגיח (קאנטראלער) רצוי לרוב.

ו. בית ועד להתאסף ולהתיעץ בעניני החברה.

כל אלה המה העקרים, אשר בלעדם לא נוכל לצעוד שעל אחד. רבות עמלנו להסיר המכשולים וכל עמלנו היה לריק. פנינו על ימין ואין עונה, על שמאל ואין איש… לכן אמרנו לשפוך שיחנו לרומע“כ: אולי ישמע לקולנו, וידע נא מע”כ שכבר נלאינו מנשוא העמל הרב, וביותר הפירוד בין שתי החברות, אחרי אשר למטרה אחת כוננו ולמקום אחד ילכו, אבל בתקותנו אמרנו, יבוא יום ויכירו מפעלנו הטוב ואז יקראו לנו שלום לחברה אחת, ועתה ראינו כי לשוא קוינו, אין איש ישים לבו עלינו, לכן בקשתנו מלפני כבודו הרדם שיעמוד לעזרתנו בדבר גדול ונכבד כזה, בהתאסף ראשי עירנו בבית הרה"ב דפה.

החותם: תומכי עבודת האדמה בארץ הקדושה

קאוונא".

אבל אחרי אספת קטוביץ לא נתנו לשלוח להקופה הכללית את הכסף מקובנה, ולמרות מה שבקש מהם מר קליבנסקי בעצמו ומכתבים רבים נשלחו בנידון זה מהרשיפ, הגרש“מ, מוורשה ואודיסה, המה בשלהם, כי הכסף נועד לקנית מושבה בשם קובנה, עד כי לבסוף פרסם מר קליבנסקי “מודעה רבה” לחברים בקובנה, שלא לתת כום כסף לצעירים פורצי הגדר, שאינם מקיימים את אשר הבטיחו על ידי בחירת הצירים לאספת קטוביץ למלא את כל ההחלטות שהוחלטו שם, כל זמן שלא יוקם הסדר ויהיה בידם אישור ממנהלי האגודה “חובבי ציון” בתוקף של הגאון האב”ד ר' יצחק אלחנן שליט"א.

הסוף היה, ששתי האגודות כמעט שנתבטלו לגמרי, אספת הכספים חדלה והמחלוקת גברה, עד שבאו הרשי“פ והגרש”מ לכלל דעה אחת, שהוא, הגאון ר' שמואל יסע לקובנה, ואליו ילוה גם יהודה ליב אפל. הרב ישפיע על הזקנים, ואפל על הצעירים, שכל אחד ואחד יוותר מעט על דעותיו, ואולי יצליח בידינו לאחד אותם ולקומם את ההריסות. – נסענו, באנו והצלחנו.

פרשת קובנה סתומה עדיין, ועד היום לא נתפרסמה כמעט. ועל כן עלי להקדיש לה פרקים מיוחדים. כי העיר קובנה היתה בימים ההם מרכז חשוב מצד הרשכבה"ג, רבי יצחק אלחנן, שחנה בה כבוד ושהשפעתו היתה כל כך גדולה ברוסיה וגם מחוצה לה.

הפשקווילים מוורשה בחותמת “אהל משה”, המעפרים בעפר את הלשכה המקומית בכלל ואת המזכיר שפ“ר בפרט ומאשימים אותם בהעלמת כספים וכו', המחברת “שבט לגו כסילים” והכפיה שכפה המומר אבא (קונסטנטין) שפירא את חובבי ציון, שירחיקו את שפ”ר ממשמרת המזכירות ביום להפוך את הקערה על פיה – כל אלה הרגיזו את הרוחות. בין חובבי ציון נהיתה ערבוביה גדולה, ואיש לא הבין את שפת רעהו. קשר האחדות ניתק והחבילה התפרדה.

אז הוכרח הזקן רש“י פין לעמוד בפרץ ולפשר בין המתנגדים. מכתבים אין ספורות כתב למוסקבה, ביאליסטוק, קובנה ועוד. מנע את שפ”ר מלהשיב מלחמה שערה, עד כי לאט לאט שקטה המריבה. מר שפ"ר התפטר, וחמת המשומד שככה.

באחד המכתבים ⁶ מתאר לילנבלום להרי“מ פינס את ההנהגה החדה, שנבחרה באספת וילנה ח”י מנ“א תרמ”ט, בדברים הללו:

“הנך מתפלא על ההתנגדות הרשי”פ לבני גדרה. אך באמת אין הדבר כן. הרשי“ף בטבעו אינו מתנגד לשום איש וכל שכן לבני גדרה, שהוא חפץ באמת בטובתם, אך הוא רפה כח לעמוד בקשרי המלחמה בכל דבר שיהיה. והרי הוא כר' יוסי בן חלפתא היושב כפוף לפני רבו הקטן ממנו בחכמה וגדול ממנו בנשיאות ונכון לעלות גם לדוכן, כדי שלא לעבור על דברי חבריו. עתה שנתן ה' את בני גדרה בידי לא יוכלו קום, אין הרשי”ף יכול להתנגד למתנגדו, למרות הבטחתו לה' מרדכי בן הלל הכהן ולרבים מבני האספה וביחוד לצעירי חובבי ציון בוילנה לעמוד כסלע איתן. זאת ידע מראש הגרש“מ וע”כ דרש בחזקה על האספה, כי הנהגת חו“צ תמסר לו ולהרשי”ף לבדם ואין לזר אתם, ואם לא – יעזוב את האספה וילך לו. אך ברב עמל הצליח לבעלי האספה לתת גם צל משרה ליד הרא“ג”. ⁷

כבודו של ר' משה ליב לילנבלום במקומו מונח. אבל עם כל שכלו הבהיר ותפיסתו הבכירה הנה הערכתו זו את הרשי“פ אינה נכונה בהחלט. אמנם בכל הצעה לתמיכת המושבות, הדרישות הנחוצות וההספקות המצומצמות לפי מצב הקופה בימים ההם היתה לו מלחמת דברים בכתב עם הגרש”מ, שעינו היתה צרה על פזור הכספים להצעירים הרווקים בגדרה, והיה בחפצו למַעֵט בתקציבם ולהגדיל חלק מהתמיכה לפתח־תקוה. אבל הרש“י פין ידע בחוכמתו ובנועם מדברותיו לרכך גם את לבו של הגרש”מ ולשמור על שווי המשקל, שלא יצא עוול מתחת ידו לשתי המושבות גם יחד, עד כי מאספת קטוביץ ח“י מרחשון תרמ”ה עד ניסן תר"ן נשלח מהקופה הכללית:

לפתח תקוה – 134,512,43 פרנק.

ולגדרה – 133,267,75 פרנק.

אפשר, שאנחנו הצעירים בוילנה, שעמדנו כל הזמן על המשמר, השפענו הרבה על הזקן הטוב, אם באופן ישר או על ידי בנו, הד“ר בנימין פין, שלא יקפח את בני גדרה, כפי רצון הגרש”מ, ולא יעוות את הדין בהחלטתו, והוא, שבאמת היה חפץ בטובת בני גדרה, השתדל מאד במכתבים, בבקשות והפצרות לרכך את לב הגרש“מ, שבטל סוף סוף דעתו ורצונו מפני רצון הרשי”פ, ואפשר גם לשער, שאם היה הרשי"פ תקיף בדעתו והיה תובע בתקיפות להוציא את חפצו לפועל, כי אז היתה החבילה משלשת הגבאים מתפרדת ותקלה גדולה יצאה אז לכל הענין שלא בנקל אפשר היה לתקן.

 

ז: ליבנדה    🔗

השם הזה היה בשעתו מפורסם כשם אחד הסופרים הגדולים, אשר דבריהם נשמעים וספריהם ידועים לתהילה ולכבוד, אבל את אישיותו לא ידעו ואת פניו לא העירו רבים אפילו בעיר מושבו וילנה. כי מפאת מחלתו היה מתרחק מחברת אנשים והיה מתבודד בחדריו בקומה הרביעית של בית העו"ד וואלערשטיין רחוב וילנאי וימים ושבועות עברו והוא לא יצא מפתח ביתו.

גם את עבודתו הספרותית, שהוטלה עליו בשל משרתו בתורת יהודי מלמד אצל שר הגליל, היו מביאים לביתו, שם היה עובד ומכין את התשובות על כל השאלות ומחזיר על ידי שליח למשרד הפקידות.

ואם היה יוצא מביתו לעתים רחוקות בין הערבים לשאוף רוח ולטייל מעט, היה מתהלך בגן הקטן מול בית שר הפלך הנה ושוב במשעול שבין העצים ולא נטה ימינה ושמאלה.

יום אחד עמד שוטר חדש על המשמר בשער החצר של שר הפלך וחדש בליבנדה באיזו כוונות זרות. שהרי בית שר הפלך הוא, והאיש פניו זועפות ועיניו בוערות, והוא מסתובב הנה ושוב בלי מנוחה. מה לו פה אם לא כוונה מסותרת ומסוכנת? אחז בו השוטר ודרש ממנו פספורט ותעודת כשרות, שהיו נחוצים לכל איש ישר ברוסיה. כל התשובות והבירורים לא הועילו. ולא הרפה ממנו השוטר, עד אשר בא ה' וואלערשטיין בעל הבית, שראה מבעד החלון את כל מהלך הענין, וחלץ אותו מידי השוטר הנאמן והחשדן.

בביתו היה ליבנדה איש רעים, וחברתו היתה נעימה. טוב היה לשמוע את דברי העמקן הזה, ההוגה דעות על גוי ועל אדם יחד, וכל הסופרים והמשכילים שעברו דרך וילנה חשבו להם לחובה ולכבוד לסור לביתו, לדבר ולהתיעץ עמו על עניני היחיד והכלל.

הוא בעצמו היה רגיל לפתוח ולסגור את הדלת לאורחיו ולא רצה להטריח את המשרתת שלו גם להביא כוס מים למבקרי ביתו.

הוא היה לחובב ציון אחרי הכרה נאמנה, שאין דרך ואין תקוה לעם ישראל ולקיומו מלבד הדרך ציונה.

רבות בשנים היה הארי שבחבורת הלוחמים מלחמת ההשכלה, והנה באו הרעמים והפרעות, וכל תקוותיו לשיווי זכיותות ולהשגת חופש גזו וחלפו.

והפרעות במולודיצ’נה שבקרבת המקום, והספורים המזעזעים מפי עדי ראיה, מלאו את כוס היגונים ולא ידע את נפשו. גברה עליו העצבנות ויהיה לבעל מרה שחורה.

ויקר המקרה, שאחד ממכיריו בחרקוב בא לוילנה וסר אליו, ובמרוצת הדברים ספר לו, כי בחרקוב מרגשת תסיסה משונה בין תלמידי האוניברסיטה. הם חפצים לעזוב את הארץ, להשלים אחרי גֵוָם את עתידם ולנסוע לארץ ישראל להיות שם לאכרים עובדי אדמה פשוטים.

– היאוש, היאוש הנורא מסך רוח עועים בלבם! – העיר ליבנדה באנחה.

האורח נפרד מעמו והוא נשאר בחדרו יחידי תפוש מחשבות.

– רוח עועים?… מדוע זה אכנהו רוח עועים? צעירים בעלי השכלה שואפים לעלות לארץ ישראל, להאחז בה על ידי עבודת האדמה, דבר זה גם כשהוא לעצמו הוא חזיון משמח.

ואפשר צפון בזה גם רעיון נשגב. הם יהיו החלוצים ואחריהם ינהר המון העם – ואז… הלא לעינינו אירעו כדברים האלה. הנה עמי הבלקנים: הרי לפני שנות מספר הם גם לא חלמו, כי יקומו וישובו לתחיה להיותם עומדים וקיימים ברשות עצמם.

וכאשר עמד ליבנדה על נקודה זו, החל לברר לעצמו את הענין מכל הצדדים, והרעיון הכה שרשים בלבו לאט־לאט ויאחז בו בכל חושי נפשו.

וכאשר באו אליו אחר כך מהצעירים המיסדים את אגודת “אוהבי ציון” בוילנה, מצאו בו את רבם ומנהלם, גבור לוחם מנוסה הנודע לשם ומראה להם את הדרך ילכו בה.

כל ימי גודלתי בין רבנים, גאונים, חכמים וסופרים, התבוננתי בקודש והליכותם בחול, תהיתי על קננם ולא מצאתי איש נלבב וחכם בעוז כאריה ליב ליבנדה. כמעט בכל יום ויום הייתי בביתו והוא כרע וכחבר התהלך עמדי ובכל יום ויום כבודו חדש עמדי.

בימים הראשונים היה לנו הצעיר נחמיה נתנזון לראש, אבל זה היה רק לפנים, באמת היה ליבנדה המנהיג, ונחמיה היה נשמע לו בכל דבר, כל דבר קטן היה ידוע לו: מצב האגודה, מספר החברים, סכומי תרומותיהם. הוא היה משפיע על המפגרים בתשלומים או בעצמו או על ידי שליחיו לעודדם ולחזקם ולהפיח בלבם אמונה ותקוה.

את המכתבים הרבים, אם בתשובות על שאלות שהרבה פנו אליו, או מכתבי התעוררות לעבודה, היה שומר לכתוב בלי אחור זמן. ביום שקבל המכתב היה משתדל להשיב, אלא אם היתה נחיצות להתישב עם הזקן הרש“י פין, ואז היה שולח את המכתבים אליו, וכך היה מקבל מהרשי”פ מפני זקנותו קשה היה לו לטפס אל הקומה הרביעית, הייתי אנכי המתווך ביניהם, ואם קרה יום שלא יכולתי להיות אצלו, היה בא לפנות ערב החבר יצחק ליב גולדברג לביתי בפרבר שניפישוק בטענה:

– אפל, מר ליבנדה מתגעגע עליך, בוא אליו.

גם חבריו מבית מדרש הרבנים, החכמים והסופרים, הזקנים והצעירים ממנו, כבדוהו מאד. היתה עליהם מעין יראת הרוממות, והוא הביט עליהם כמגבוה, כאילו הרגיש בנפשו שנעלה הוא עליהם. בראשונה חשבתיו לבעל גאוה, אבל נוכחתי שבתוך נפשו פנימה, רחקה הגאוה ממנו, ואך יודע הוא את ערכו, וערכו היה אמנם גדול מאד.

---

בשנת 1863, ימי המרידה הפולנית ברוסיה, היתה בסביבת העיירה הקטנה שוואלאן, מחוז שאוואל, פלך קובנה, אחוזת אחד הגרפים הפולנים, שבה היה המקום לכנוס המתקוממים וביערות הסמוכים מצאו להם מפלט ומחסה, אבל פחדו מפני היהודים שמא ילשינו עליהם ויגלו את מצפונם, ועל כן חפשו הכומרים ומצאו תואנה באיזה אופן להפטר מהיהודים.

לשומר היער היתה ילדה קטנה ובסוף החורף נמצאה מתה, ולדברי הרופאים היו בה פצעים ממכשיר חד. והעלילו על היהודים יושבי שאוואלאן, שהם רצחו את הילדה לצרכי הדם לפסח הבא, גם נמצא להם בחור משוגע ושָׂמוּ בפיו עדות על חשובי העיר שראה אותם בקלקלתם.

עשרים יהודים מחשובי העיר נאסרו, ועל כל היהודים נפל הפחד מפני אימת הדין וגם מפני חמת האכרים שאימו להתנקם בהם.

ובוילנה היה אז השר מוראביוב שלוח מהממשלה להקיש את המרד. הוא שפט את המורדים באש ובדם, ביריות ובתליות ובשולח לארץ גזרה, במשרדו של שר הגליל היו אז שני יהודים מלומדים, האחד יונה גרשטיין, שגמר את בית הספר לרבנים כמה שנים קודם לליבנדה, היה גם כן משורר עברי ועסקן צבורי, והשני היה ליבנדה – צעיר ממנו לימים, אבל יותר בעל כשרון, חרוץ ופקח. את ליבנדה בחר השר מוראביוב לנסוע יחד עם אחד הנסיכים הגדולים לחקור ולברר את ענין העלילה.

ליבנדה צמצם את ענין החקירה בשלשה דברים: בבחור המשוגע, בהורי הילדה בבקורת הנתוח. ובכולם עלה לו להוכיח את השקרים, הדברות והעלילות, אשר הכומרים הפיצו בכוונה.

למשוגע נגש בדברי מוסר בשפה המדוברת אידיש ופעל עליו על כך, עד אשר התודה, שאֵלֶּה ואלה הסיתו אותו לדבר ולהעיד כך וכך, ובעד פת לחם ושני דגים מלוחים קנו את לבו.

אחרי המשוגע עלה לו בנקל להודע מעם ההורים את האמת לאמתו, שהילדה לא נהרגה אלא נקפאה מקור: הם הלכו העירה והסער פרץ את הדלת והקור החזק הקפיא אותה. וגם בדיקת גופה, שהוציאו מן הקבר, הראתה, כי כל הידיעות של הרופאים היו שקר.

האסורים הוצאו לחפשי ועל המסיתים ומוציאי הדבה הוטל עונש חמור מאד וליהודים היתה אורה ושמחה. ובשאוואל עיר המחוז נאספו ובאו מכל הערים בסביבה צירים שלוחים לברך את המציל על הישועה הגדולה אשר עשה לעמו, אבל ה' ליבנדה ברח מפני הכבוד.

– “הנני יהודי!” – קרא להם ונסע הלאה בלי גם להתעכב בשאוול.

ובהיות פעם ש. פוליאקוב בוילנה, באו נכבדי העיר אל מר ליבנדה לבקשו, שילך אל הגביר האדיר, המבקש לראותו פנים, והוא השיב את פניהם ריקם ובצחוק קל אמר:

– ביתי פתוח לכל דורש.

במלאת עשרים וחמש שנה לעבודתו הספרותית בקשו המשכילים והסופרים לחוג את חג יובלו, והוא דחה אותם בשתי ידים.

– “געלה נפשי בנשיקה ממכוערת” – אמר לי אז: – “יל”ג שאלני במכתב: מדוע כה חזקו דברי אז עליו לחוג חג יובלו הוא? משל ודוגמא! הוא כתב ושר שיריו בשפת עבר, שפת אבותינו ובנינו, ואנכי מה?"

ויל“ג התאונן אז במכתבו להרשי”פ: “הארי שבחבורה דנני ברותחין”.

אהבתו את עמו היתה בלי מצרים, היה כואב על שברו ומיצר בצרתו, וכאשר הוכח שישוב א“י הוא הדרך היחידי להצלת עמו, אחז בו ודבר בו ולא הסיח אף רגע את דעתו ממנו. לדבריו נתנו משקל מיוחד, עד כי ד”ר פינסקר התיעץ עמו בכל ומאד התחשב עם החלטתו.

באספת חובבי ציון בקטוביץ בחשון תרמ“ה הציע רק”ז ויסוצקי להרים קרן הישוב בא"י על ידי יסוד בתי חרושת ובתי מלאכה בארץ ישראל, ולתכלית זו הבטיחו נדיבים שונים מאנשי היכולת שבחובבי ציון להרים שמונה עשר אלף רובל, אך הדבר החשוב הזה לא יצא לפועל, אף כי מצא חן בעיני כל, מפני שליבנדה התנגד לזה מאד מפני טעמים ונמוקים אלה:

זה כשנות אלפים שיצאנו בגולה נשמטה האדמה ועבודתה מתחת רגלינו. היינו על פי ההכרח אנשי רוח, ועבודת האדמה המפרכת את הגוף רחקה מאתנו, ואם נחל ביסוד בתי חרושת בארץ ישראל, אז אי אפשר יהיה לנו גם בהזמן מן הזמנים ליסד את מפלגת האכרים. אז נהיה שמה מה שנהיה: בעלי בתי חרושת, מכונאים, סוחרים וחנוונים, בעלי בנקים ומנהלים מעורכי חשבונות וכו' וכו', אך לא פולחים ומשדדים, עודרים ונוטעים, חורשים וקורצים. כל אחד ישאף לחיי העיר עם תענוגיה, תיאטרוניה ובתי משחקיה, ישאף להשיג עבודה בבית חרושת, אשר תקל לו שמה העבודה וכדומה, אך לא עבודת האדמה. ואם האדמה וכבושה לא תהיה בידינו, אז לא תהיה לנו תקומה גם שמה, כי נהיה גם שמה גרים, זרים צוענים, אורחים בלתי קרואים, מתחרים נוראים ושנואים, ובעינינו אנו – שפלים ונבזים, נסמכים על שולחן אחרים, אוכלי לחם חסד כמו עד כה.

לעת כזאת, טרם שהסכנו והרגלנו בעבודת האדמה, עלינו להזהר מתת ידים להעולים לעזוב את הכפר ולנוע העירה. עלינו לשאוף ולהשתדל, שהאדמה תהיה בידינו אנו; כל מחיר לא ישוה לה, כי אין אונאה לקרקע, העיקר לגדל דור יבא שיהיה קשור בנפשו אליה, יעבוד אותה בעצמו ובידיו, ואז יש תקוה לאחריתנו…

ליבנדה היה מתבודד תמיד, אשה ובנים לא היו לו. כל היום ישב בחדרו, חשב וכתב בלי הרף, ולפרקים יצא לפנות ערב לשוח סביב ביתו.

בָּנו, הצעירים, מצא חפץ ועונג נפשי להתרועע. כל יום יום באנו אליו, חלמנו, נדברנו והתיעצנו. ממני דרש בכל יום חשבון המעשים: כמה כסף וממי נאסף, מי נותן בעין יפה ומי בעל כרחו, מה נשמע בעיר, מה מדברים ומשוחחים בעניני הישוב.

ואנכי, דרכי לא היתה סוגה בשושנים.

היו לא מעט קוצים וחרולים להדאיב את רוחי מאד. לא פעם חקרתי את שני מרב כעס ובכיתי מרב צער וכאב אנוש.

כי מנדינו ומתנגדינו אם לעגו ונדו לנו, אם חרפו וגדפו אותנו, נשכתי את שפתי בשני ואדום, או השיבותי להם דברים של טעם לפי רוח מבינתי, אבל היו מקרים, שהם לא אמרו די בדברים בעלמא וירדו לחיינו כדי להכרית אוכל מפינו.

היה בוילנה יחזקאל ויקלוריסקי או יחזקאל האופה, אדם ידוע בעוגותיו הפרגיות, והאיש הזה היה תם וישר, עוסק בתורה ושומר מצוה וגם מכובד בעיני מכיריו ויודעיו הרבים, אבל “חסרון” היה במשפחתו: בנו האחד אלברט היה ממידסי האגודה והשני שלמה צבי היה הרואה חשבון ומנהל את הספרים, ועל־כן הטיל המו"צ ר' אליהו אליעזר קודם הפסח אסור על אפית המצה שלו.

אנכי באתי ביום ההוא אל הבית ומצאתי את הנשים מתיפחות ומיללות כהמר על מת. והאב הזקן יושב כמנודה, ראשו כפוף ןנאנק דום. כי המו“צ רבי אליהו אליעזר היה מראשי המו”צים וגם נטל שררה גדולה לעצמו, ואם הוא גזר מי יוכל לבטל?

נדהפ ונסער רצתי לליבנדה וספרתי לו את המאורע הזה. הוא היה נרגז ושפך קיתון של רותחין על החנפים והצבועים, ועלי צוה לשוב אל הזקן ולעודדו לבל יתיאש, כי האסור יבוטל והוא יאפה את המצות כמדי שנה בשנה.

ואמנם למחרתו והפה שאסר הוא הפה שהתיר. גם התחטא שמיחוש חש בראשו ועל כן יצא “העגל” הזה וליחזקאל האופה היתה הרוחה.

אנכי לא שאלתי את פי ליבנדה לסבל ביטול הגזרה, והוא גם הוא לא הגיד לי מזה מאומה.

מקרים כיוצא בזה קרו לפעמים ואנחנו שפכנו מרי שיחנו לפניו כלפני אחד ורע והוא אמץ את רוחנו תמיד, הפיח רוח חיים בלבנו, עודדנו ועורר אותנו לפעולה ולמעשים. גם הורנו את הדרך נלכה בה ואת המעשים אשר נעשה על פי ספר תקנות אשר חבר לנו.

---

בימי הקיץ היה ליבנדה עובר למעון הקיץ הקבוע שלו ברוזילה.

עכשיו מבכרים יושבי וילנה לשבת בקיץ ביערות העבותים אשר באנטוקול, פוספישקי, זוועריניץ וזאקריט, ורוזילה ירדה מגדולתה. אבל אז, בשנים ההן היו חוששים ללכת לאנטוקול מפני רחוק המקום ומפני החיילים המתגוררים בקסרקטיני הסביבה. וזאקריט היה מקלט לחברי הגנבים מפרבר נוביגורוד הסמוך. וזוועריניץ, טרם שנבנה שם גזר על נהר ויליה, היה מקום מושב הקיץ של שר הגליל, והיער כולו היה גדור בגדר של עצים גבוהים. ולכן כל יושבי וילנה האמידים ובעלי היכולת היו מצטופפים בקיץ בבתי העץ אשר ברוזיליה וסביבותיה: לבנונשוק וביפליים (ע"ש: ירושלים, לבנון ובית לחם), ובשבת היו רבים מבני העיר מטיילים חבורות חבורות, אם אל קרוביהם ומכיריהם, או סתם לשאוף רוח צח ולשתות חלב טרי.

ופעם העיר למוסר המ"מ ר' יעקב יאסיף על העובדא הזאת באחת מדרשותיו בהלצה זו:

– רבותי, רגילים אנו ללכת לראות את הפלא, איך כדור פורח באויר מתנשא למעלה ןמןשך ונושא עליו את האיש העף עמו. ואנכי מתפלא יותר על הכח הנפלא ש“בלוג חלב” המושך אנשים אין מספר, משפחות, משפחות, יותר מתחום שבת מן העיר עד רוזילה ביפליים ולבנונשוק.

וברוזילה (על אחד ההרים שהיה שייך לקאצערנינסקי ואשר בו ישבו סמוכין ראשי המשכילים של וילנה) ישב ליבנדה בקביעות בבית קטן בין שני חדרים ומטבח, ואליו היינו באים לפנות ערב או בימי השבתות להודיע לו מכל החדשות והקורות אותנו ולשמוע מדברותיו, שיחותיו והוראותיו, שהיו כל כך נחוצים לנו.

הוא היה אומר:

– “עלינו להשתדל ולהשתמש בכל האמצעים לעשות את הענין מפורסם בכל העיר. עלינו לגייס מגידים בבתי התפלה, שיתעוררו את שומעיהם לחבת ארץ־ישראל, בפסוקים ובמאמרי חז”ל, המרבים לדבר בשבח הארץ ובגודל המצוה של ישוב ארץ ישראל. ועלינו – בכל מסיבה ואספה לדבר ולהשכים ולדבר, להראות את הטובה המרובה הצפונה לעמנו בעתיד מהרעיון של הישוב."

“טוב היה, לו יכולנו להדביק קופסאות כמו קופת ר' מאיר בעל הנס בכל בתי בני ישראל, אבל לזה נחוצים אנשים שחיצוניותם תהיה אדוקית, חרדית, ואז תושפע האשה לתת את פרוטתה האחרונה בערבי שבתות או בלחישת עין הרע של הילד וכדומה, אבל אם יבוא משלנו בשאלה או בהצעה להדביק קופסא, לא נמצא כלום”.

“את שבת־נחמו עלינו לחוג ברב פאר והדר ולעשותו לחג לאומי, עלינו לכבוש את בית הכנסת הגדול ליום השבת ההוא ולקרוא לתורה רק חברים מחברתנו; החזן עם המשוררים יתפלל כביום חג ומועד, את ההפטרה יקרא ראש החברה, עלינו לברך בברכת “מי שברך” את החיים ולהזכיר ב”אל מלא רחמים" את הנפטרים, ואחר כך לקרוא לאספה את כל החברים ולהרצות לפניהם מפרשת הענין, לעוררם לחיים חדשים, למען ידע העם, כי חי חי הוא ויש לו תקוה לימים טובים מאלה, כי יחיה חיי עם בארצו".

וברוזילה גר אחד מחברינו הראשונים, וידוצקי שמו, אברך משכיל נלהב ובר אורין שהתנדב, בעת שנולד לו במז"ט בנו בכורו, לעלות לארץ ישראל ולראותה.

עשינו לכבודו מעין נשף פרידה, אחרים מהחברים הפעילים נאספו במקום בטוח מעין הרע בקסרקטין של המבא ברחוב שוביץ, בחדר של משה כתבן, אחד הסופרים בגדוד, שאף הוא היה חבר בחרתנו. שם נדברנו ונתנו לו הוראות, מה לראות ומה לשאול לחקור. ותלינו בו את תקותנו, כי הוא יביא לנו בשורות טובת, ישועות ונחמות.

אבל בעוד איזה שבועות שב החבר וידוצקי בהחבא רצוץ ושבור, כי לא נתנו לו לרדת מן האניה בנמל יפו וכי פקודה יצאה מממשלת השולטן לסגור את חופי ארץ ישראל בפני היהודים. זו היתה הגזירה הראשונה לאסור הכניסה מצד ממשלת תוגרמה, בחוד יוני 1882.

הידיעה המחרידה הזאת הממה אותנו ודכאה את רוחנו עד מאד. עולמנו חשך ולא ידענו את נפשנו. חשבו על מכשולים ומעצורים גדולים וכבירים ולא השלינו את נפשהו, שבנקל יעלה לנו לעלות ולרשת את ארץ ישראל; אבל מצד הממשלה אשר זה מאות בשנים עשתה אך טוב לישראל והיהודים לא הרגישו שום הפליה לרעה מיתר הגרים בארץ, כי היא תאסור לנו לבוא ולהכנס בארץ אבותינו – לדבר כזה לא פללנו. אם הממשלה אינה רוצה בנו, הלא כל סכויינו מפח נפש!

את ליבנדה מצאתי יושב בבית, ראשו שקוע בשתי ידיו והוא נאנח לפרקים:

– “אלי, אלי!”

לא ברכתיו בשלום וגם הוא לא פנה אלי. ישבנו כאבלים. הוא נאנח ואנכי שתקתי.

– ובכן, נחוץ לחדול בגבית הכסף?

הוא הרים את ראשו ונעץ בי עיניו היוקדות וקרא:

– מה! לחדול מגבית כסף? חיילים נאמנים הנכם! ביריה הראשונה להשליך את הנשק ולברוח מן המערכה?! מה חשבת? כי תבואו ותירשו את הארץ בלי כל מעצורים? בלי מילות וגלוסקאות תמצאו שם? אולי גם בתים שלא בניתם וכרמים שלא נטעתם?! אלהים ישמרנו מכבוש כזה, כי הלא ידוע שכל מה שעולה בנקל יאבד בלי משים. בספרד התאזרחנו וישבנו שם לא פחות זמן מבארץ ישראל ומשם גורשנו בהעברת קולמוס, ובארץ ישראל נלחמנו כאריות וגם כאשר סחבו אותנו בשלשלאות, השלכנו את עצמנו במוקדי אש השרפה של מקדשנו. מדוע זה נתחבבה לנו כל כך ארץ ישראל? מפני שאת הארץ הזאת רכשנו במלחמה, בדמים, באבדן נפשות יקרות, ועל כן היתה לנו יקרה וחביבה, למולדת קשורה בכל נימי נפשנו, עד כי גם הגלות הארוכה והחשכה לא היה בכחה לכבות את האהבה העזה בלב כל איש מישראל.

הוא נדם רגע ואחר כך הוסיף:

– למה היתה לנו בעת כבוש יהושע מלחמת ל"א מלכים? האם קצרה יד אלקים להושיע שנכבוש את כל הארץ בתקיעת שופר ביריחו? אלא שהאמת היא, שאם לא היו המלחמות, לא היתה ארץ ישראל שלנו משך כל כך הרבה דורות וגם עד היום.

– אם ממשלת השולטן – הוסיף אחרי רגע – סוגרת את הארץ לפנינו, סימן הוא, כי היא חושבת את השאיפה שלנו לאפשרית, לממשית והיא מפחדת מאתנו, והיא יודעת את אשר לפניה, ואם היא חושבת כן – האנחנו נרתע לאחור? גם אם יהיה לנו לחדור אל הארץ דרך הרי קוקז, דרך מדבר ערב – עלה נעלה וגם נוכל.

לך ואסוף כסף! ואמור לכל החברים גם להנחשלים שבהם, כי לא לנו ולא לבנינו אנו בונים, כי אם הדורות הבאים אחרינו הם אולי יזכו ויראו בהתגשמות הענין הנשגב הזה. אבל עלינו להחזיק במעוזו ולהכשיר את הדור הבא כי יהיה מוכשר ומוכן בשעת הכושר לגמור את אשר החילונו אנו, ולזה נחוץ כסף תועפות, כדי שהשעה המוכשרה לא תמצא אותנו בידים ריקות…

לבי פחד ורחב לשמוע את כל דברי הנחומים מפי ליבנדה. הוא בעצמו, כנראה, התפעל והתרגש מדבריו. קולו היה חזק, מפקד, עיניו מבריקות וכלו מלא אמון ובטחון, עד אשר הערה את רוחו גם עלי.

מני אז הנני חזק כצור, מלא בטחון ואמון, כי הנצחון סוף סוף יהיה לנו. ואם גם כל הרוחות שבעולם יסתערו עלינו, אנכי על עמדי אעמודה ודברי האורים מפי החכם העדיף מנביא יעודדו את רוחי לבל יפול.

הנני פוסח על משך של שש עשרה שנה לשנת תרנ“ח, השנה אחרי הקונגרס. ד”ר הרצל כבר הניע את המכונה, עורר את הנרדמים, היתה כבר אספה בבזל ואנחנו בוילנה התעודדנו ונגשנו לעבודה נמרצה.

אחת העבודות שלנו היתה להפיץ ידיעת השפה בשעורי ערב חנם למתלמדים ובהרמת רוח הלאום על ידי ההטפה בפרקים דברי הימים לבני ישראל.

המטיף להיסטוריה היה אחד האברכים מר בריל ז“ל, מופלג בתורה וגם ידען בחכמת ישראל, בעל כשרון לברר את דעותיו בהשכל ודעת ובשפה ברורה להמון שומעיו. הוא קבל מאתנו שכר חדשי ובכל שבת ושבת היה מגיד בבית הכנסת אפאטוב לפני הקהל פרק בהיסטוריה. דבריו היו נשמעים ברצון, וההמון היה כל כך רב, עד כי כתלי ביהכ”נ לא הכילו אותו, ורבים היו מוכרחים להשאר מבחוץ. אז נוכחנו לדעת, עד כמה צמא העם לשמוע דברים של טעם ולדת את קורות דברי ימיו ומה שעלה לו במשך שנות גלותו הארוכה.

לפעמים היה על בריל לדרוש דרשה תעמולתית, ואז הייתי נוכח, למען דעת הלך הרוח ולהשגיח שלא יגדיש את הסאה ולא יעורר את האהבה לארץ בהגזמות ובתאור המצב בצבעים בהירים לא לפי האמת.

היה זה בפ' שלח, והדורש מר בריל דרש מפרשת השבוע, והקשה על קצף ה' בבני ישראל בזמן המרגלים. הן בעשית העגל הסתפק ב“ביום פקדי ופקדתי”, ובחטא המרגלים, שנשלחו עפ“י מצות השם: שלח לך אנשים… הבחירה היתה כראוי, אנשים ראשי בני ישראל, ואם ממספר שנים עשר אמרו אך שנים “עלה נעלה”, הלא עפ”י דין תורה: “אחרי רבים להטות” – היה על העם ללין על משה ואהרן ולבכות, ולמה חרה כל כך אף ה' על בני ישראל ונשבע: “חי אני… במדבר הזה יפלו פגריכם”. שלש פעמים קורא אלקים לאנשי דור המדבר, החיים עוד ובוכים על גורלם, בשם “פגרים”. כנוי בהשפלת של נפשחיה בשם,פגר" זהו עונש גדול מאד.

הדורש הסביר במשך הדרוש, שמעשה העגל היה בין אדם למקום, ועל כן אפשר היה לכפר ולסלוח. אבל בכית העם בזמן המרגלים הראתה על שפלות נפש האומה. כי מה אמרו המרגלים המגנים: “אפס כי עז העם הזה”… ומה אם עז העם? צריך להתחזק ולהלחם ובעזר האל להתגבר עליו. אבל העם נתן את קולו בבכי. הוא רוצה בניסים ולא במלחמה. זוהי נפש שפלה, שהארץ אינה קולטה, ועל כן “ופגריכם אתם, – כי גם בחיים הנכם פגרים שפלים – ימותו במדבר”.

והוא הרים את קולו:

"למה קלל יהושע את אשר יבנה את יריחו “בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה”? הלא מצוה גדולה הי הבונה חורבה בארץ ישראל, ומה גם לבנות עיר שלמה כיריחו?!

אלא אמר יהושע: עיר שנכבשה לא בחרב ובחנית במלחמה ובעזרת השם בתקיעת שופר, עיר כזו לא תהיה לה תקומה בארץ ארור האיש אשר יבנה את יריחו! כי בנין הארץ צריך שיהיה בעבודה, בהתלבטות, במלחמה אם בחרב ובחנית או ברוח, בהשכל ודעת, ואך מעין זה יהיה הבנין של הישוב בארץ ישראל!"

כמו קרן אור הבריק במוחי לשמע הדברים האלה ונזכרתי בדברי החכם ליבנדה, שהיו כל הזמן אור לנתיבתי בחיים.

רשמתי בזה ציון לנפש היקרה של המטיף בריל, שנפל חלל כקרבן על מזבח אהבתו לעמו. הוא דרש את דרשותיו והצטנן מרוח פרצים בעת ההטפה ומת בעצם ימי עלומיו, תנצב"ה.

והאברך יעקב וידוצקי זמן רב היה נחבא אל הכלים, לחובבי־ציון לא התחבר, ברשימות הנדבות לא מצאתי את שמו, גם לא שקל את שקלו, ועל מניות של אוצר ההתישבות (קולוניאל בנק) לא חתם. הוא היה לנחתום ושם טוב יצא על הלחם שלו שנמכר בכמות הגונה. הבן הבכור שנולד לו לא היה, כנראה, במזל טוב, כי התערב עם שונים ובין הבולשביקים נהיה לראש ומנהיג; גם בת נולדה לו והלכה בדרכי אחיה הגדול ממנה. ככה יצאוהו בניו ועיניו רואות וכלות. אחר כך נעלמו עקבותיו של האב ולא ידעתי מה עלה לו, עד אשר באתי לארץ ישראל בשנת תרפ“ב ופגשתי אותו ביפו. הוא שצח לקראתי מאד וגם גלה לפני מצוקת לבו, שאין לו נחת מבניו, והחליט להעביר אותם מנחלתו, מביתו, שיש לו שם בוילנה. ובשבתי בהרטוב נודעתי שביום י”ב תרפ“ו שבק חיים לכל חי, והקדיש בית ברחוב יהודה הלוי מספר 4 עם סכום של שמונה מאות לי”מ לבית מושב זקנים בתל־אביב. יהי זכרו ברוך.

---

---

הרב המ“מ ר' יעקב יאסיף, או כפי שכנוהו רבים ר' יענקילי חריף, היה אהוב וחביב בעיני בני וילנה. הוא ידע למשוך בדרשותיו המחוכמות את לב שומעיו, ובדבריו ובשיחותיו – גם את לב המשכילים. הוא השיב פעם באחת מדרשותיו על טענת החרדים, שהחברים אוהבי ציון הם חפשים בדעות, בפסוקים ירמיהו ל”א “כי יש שכר לפעולתך… ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך… ושבו בנים לגבולם”. כי התחלת הגאולה תהיה “ושבו מארץ אויב”; צרות הגלות יניעם לשוב לארץ־ישראל, הם הנאורים המרגישים טעם הגלות המר יותר מאלה החרדים, אבל אחרי כן על ידי שיבתם הם “יש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם”, גם החרדים האדוקים, הבנים, ישובו לגבולם. ואם כן זהו דרך הגאולה האמיתית.

הנטיה הגלויה של הרב המ“מ לחבת־ציון הניעה את ליבנדה לבחור אותו לציר וילנה באספת קטוביץ תרמ”ה. והנה נסע ר' יעקב יאסיף עד הגבול ולא יכול לעבור אותו מפני חוסר תעודת מסע לחו"ל.

בשנת תרמ“ו עלה בדעתנו להרבות אוצר קופתנו בהגרלת שטר גורל ממשלתי, הוצאה שניה, שמחירו אז היה 260 רובל, בשני אלפים גורלות, כל אחד 25 קופ', הזכיה בגורל עשינו לשם אמול בבית הרב המ”מ, שם היו נוכחים גם אחדים מזקני חובבי ציון, נכבדי העיר. שני ילדים קטנים הוציאו זה לעומת זה את הפתקאות משתי קדרות־נחושת, שבאחת היו 2000 פתקאות בנוצרים ובשנית 1999 פתקאות חלקות ואחת “זכה בגורל”.

שעות אחדות נמשכה העבודה הזאת, עד שלבסוף הוצא ה“זכה בגורל”, ואחרי עיון בספר הפקודים של הנומרים הוכח, שהזוכה הוא החבר יצחק ליב גולדברג שקנה מאה גורלות. אמנם היה יותר נעים, אם הזוכה היה אחד מהעניים, שלא מעט היה גם מהם שהשתתפו, בתקוה, אולי ירחם אלקים עליהם להיטיב את מזלם שיזכו הם; אבל כפי פתגם ההמון “הקצין יש לו מזל” זכה מר גולדברג בשטר הגורל, ואחרי ששלם את כל ההוצאות והבטיח להרשי"פ שהמחצית מן הסכום, אם יזכה השטר פעם, שייכת לחובבי ציון, קבל בשמחה את זכותו, ולהקופה היה ריוח נקי מאתים שבעה עשר רובל ושבעים קופ'.

הרב המ"מ היה רגיל לפרקים לבקר את מר ליבנדה בביתו, חברתו היתה נעימה מאד עליו והיה מתרועע עמו איזו שעות.

באחד הימים תרמ“ה הלך הרב המ”מ יחד עמדי לבית מר ליבנדה שקבל אותנו בשמחה ושוחחנו יחדו על ענינים שונים. באותו זמן נתקבלה הידיעה, שבלונדון מת המגיד הידוע מסלוצק, צבי דיינוב, שהיה מהולל מאד בשעתו בדרשותיו המפורסמות לטובת ההשכלה. וליבנדה ספר לנו את המחלוקת שפרצה בוילנה על ידי דרשותיו נגד מורדי האור, שבראשונה עמד הוא על צדו ועל ידי השתדלותו נפתחו לפניו שערי בתי התפלה בוילנה וגם בקלויז של הגר“א ז”ל הורשה לו לדרוש. אבל אחר כך גלה המטיף הזה את כל לבו לפני ליבנדה, בחשבו אותו למתבולל. השואף להדיח את העם להתערב בין הגויים, ואז הכיר ליבנדה את דבר הבליעל אשר יצוק בלבו.

הוא, דיינוב, העיז לאמור לליבנדה:

– “בראפמאן המומר בספרו “הקהל” מגלה את בערותו. הלא הוא בור ועם הארץ גמור. אם אנכי אכתוב ואגלה את נבלותם וקלונם של רועי ישראל, הלא יזכרוני לדורות”. “ואז נולדה בי המחשבה, שצריך ונחוץ להפטר ממנו ולהקהות את שניו שלא יוכל לכרסם ולא יהיה מסוכן לנו. ועל כן שלחתי אותו לפטרבורג למכירי, שהם ישימו עינם עליו וישמרו שלא תהיה פגישה בינו לבין המומר בראפמאן, כי משחתו בו והוא יהיה לנו לרועץ יותר מן המומר. וישתדלו בכל האפשרות להרחיקו מארץ רוסיה, כי בחוץ לארץ איננו מסוכן כל כך. וכך היה. במשך כל זמן היותו בעיר הבירה ערכו לו נשפים והלולים ומן הבוקר עד אחר חצות הלילה היו מקיפים אותו ומעסיקים אותו ולא השאירו אותו יחידי אפילו שעה קלה, עד אשר נשלח משם לפאריז ואחר כך ללונדון”.

אחרי שספר מר ליבנדה את הנ“ל פנה אל הרב המ”מ בשאלה:

– מדוע זה מרה כל־כך נפש החרד בעת שהוא מציץ ונפגע, והוא רוצה לקעקע את כל הבירה, בעל שרבים מהנאורים ממירים את דתם ואינם חורשים שום רעה לבני עמם שסרו מהם, וגם יש ביניהם המיטיבים אחר כך והם אוהבי ישראל כמו פרופ' חבולסון, שפירא, סורקין ועוד?

המ"מ השיב לו מניה וביה את התשובה הזאת:

– דרך הטבע הוא, וכן צריך להיות. הן אנכי גר ברחוב ניבסקי, וכבודו ברחוב וילנאי, זה קרוב מאד, ואם ברצוני לבקר אותו, אז, אם פגשתי כהיום את מר אפל הלכנו יחד, אבל אנכי הולך גם יחידי ובא אליו בלי הסוס ובלי חַפֵּש אחרי חברותא. אבל אם עלי ללכת אל ר' שמואל יוסל פין שהוא גר ברחוב קאלווארייסקי ברחוק מקום, אז נעים לי אם אמצא מלוה דרכי; ואם היה עלי ללכת למקום רחוק חוץ לעיר, דרך לא אדענה ולא אכירנה, אז הנני משתדל להרבות עלי רעים, וכל מה שהחבריא היא יותר גדולה, הנני מרגיש את עצמי יותר נוח ויותר בטוח. וכן הוא גם בנידון דידן. דרך הנאורים היא כל כך קרובה אל המסלה החדשה שהם עוברים בה אחרי התמורה, שכמעט אינם מרגישים שום שנוי בחייהם, ולא יעלה על דעתם הרצון לצרף עוד ועוד לחברתם, אבל אם אחד משלנו ח"ו יפול ברעה, אז ימצא את עצמו גלמוד בעולם התוהו, וכל הסביבה שלו היא מדבר שומם, ועל כן אדיר חפצו להרבות מומרים ולמשוך בחברתו את כל בני ישראל למען הפיג את בדידותו בחיים.

לבסוף ספר לנו מר ליבנדה “מעשה קונדס” מזמן היותו תלמיד בית מדרש הרבנים בוילנה.

היתה פעם גנוסיא של הקיסר, ובבית הכנסת הגדול ערכו, כנהוג, “מי שברך”. החזן עם המקהלה שר את הפסוקים בתהלים והרב המ“מ ר' וועלוועלע דרש מענינא דיומא דרשה ארוכה מאד כדרכו בקודש. שר הגליל, שהיה נוכח בעת הסכם רצה לדעת את תוכן הדרשה של המ”מ וידרוש העתקתה בשפת רוסיה.

אז מסר המ“מ את דרשתו בכתב לר' צבי הירש קצנלבויגן, ששמש בכהונת משגיח על הלמודים בבית מדרש הרבנים, והוא בחר בשניים מבחירי התלמידים הגדולים שיעתיקו אותה לרוסית. התלמידים הנבחרים היו מינור, שהיה אחר כך רב במוסקבה, ופוכר – רב במיטוי, שהצטיינו אחר כך כראשי המטיפים היהודים ברוסיה. הם מצאו את הדרשה תסבוכת של גבוב דברים וערבוב פסוקים שבורים בלי שום טעם, שמפני כבוד עם ישראל אי אפשר היה לתרגם אותה ולהמציאה לשר הגליל, שהיה גם כן שר ההשכלה בגליל וילנה. ועל כן ישבו שניהם וערכו דרשה לפי רוחם, שהפליאה את שר הגליל בתכנה ובמורתה, ולאות הכרה שלח להמ”מ מתנה דינר זהב, שערכו היה שלשה רובל.

אבל בענין זה היתה אליה וקוץ, כי על ידי הדרשה הנפלאה הזאת מצא שר ההשכלה הגלילי לטובת התלמידים לתקן את התקנה הזאת:

– כל התלמידים בבית מדרש הרבנים ילכו ביום השבת להתפלל בבית הכנסת הגדול, ששם יקצו להם מקום מיוחד, והרב המ"מ ידרוש לפניהם את דרשותיו המחוכמות, האוצרות בתוכן רעיונות כה נעלים להשכיל נפש האדם לטוב לו כל הימים.

הפקודה הזאת שבאה בהיסח הדעת היתה לנו גזירה קשה מאד. כל שבת ושבת הלכנו בדרך לבית הכנסת הגדול להתפלל ולשמוע דרשותיו של המ"מ, והשומר הנוצרי של בית המדרש לרבנים היה רובץ תחת משא שק הסדורים שהיה נושא עליו למעננו. אבל יותר מכולם היו סובלים שני התלמידים האלה, שהוטל עליהם לערוך את הדרשות בשפת רוסיה בעד שר הגליל שמצא עונג נפשי לקרוא אותן בבוקר קודם שהתלבש ולשלוח את דינר הזהב להדורש הנעים.

לאט לאט היו מושכים גם אותי בעולם העבודה הזאת, ואנכי, אם כי הייתי צעיר לימים מהם, אבל בעל כשרון ספרותי, והענין בעצמו מצא חן בעיני, נמסרתי כולי להמציא חומר וליצור דרשות לפי רוחי.

לבסוף בחלה נפשי בעבודה זר. חברי הגדולים העמיסו עלי לאט לאט יותר את המשא, עד שנשארתי כמעט יחידי הממציא, העורך והכותב את הדרשות במקום המ"מ, שהיה מקבל באהבה את הדינרים חלף עבודתי זו.

ופעם פקעה סבלנותי, וכשקבלתי את תוכן הדרשה תרגמתי אותה במלא מובן המלה בלי שום שנויים, ובכך מסרתי אותה למנהל.

בראשונה היה המנהל מדייק לקרוא את הדרשות בטרם שמסר אותן לשר הגליל, אבל אחר כך התרגל וחדל מהתענין בהן וגם את התרגום שלי הניח בתיק שלו והלך כפעם בפעם למסור את הכתב־יד לשר הגליל. רבל כעבור שעה קטנה חזר בבהלה, כולו כמת ובהתרגזות גדולה פרץ בשאלה:

– מי עשה את הנבלה הזאת? מסבך ושנה את דרשת הרב?

כל התלמידים שלא ידעו מאומה נבהלו והביטו בתמהון איש על רעהו, אבל אנכי נגשתי ואמרתי:

– אני הוא המתרגם!

– האם יצאת מדעתך? – קרא המנהל ברוגזה.

– לא אנכי, אדוני המנהל, כי אם הרב בעצמו, – עניתי בבטחה. – כל הדרשות הקודמות אינן שלו, כי אם אנחנו ערכנו וסדרנו אותן, והדרשות שלו הנן מעין התוכן של דרשתו זו.

המנהל מסר את דרשתו של המ"מ לתלמידים שונים, שעליהם היה להעתיק כל אחד ואחד ביחידות בחדר סגור. וסוף דבר היה, שהגזירה הקשה ללכת להתפלל נתבטלה, והרב חדל לקבל את דינרי הזהב כמו שקבל עד היום ההוא.

ליבנדה לא אהב לקרוא את המליצות של שפ“ר, של לשכת הועד הפועל בוורשה. שפ”ר היה פועל חרוץ בעבודת חבת־ציון, אבל בלתי מתון, נלהב, ואהב מאד להגדיל כל מאורע קטן שנראה לו כתקוה רחוקה לטובת חזוק הענין, ואת תקותו זו היה מבטא בדברים רמים ונשגבים כיד המליצה הטובה עליו.

ימים רבים חדל ליבנדה לקרוא עברית מפני המליצות הנפוחות. ואך “השחר” הניעו לשוב ולהחל בקריאת ספרים עברים, ומראשית חשבתי שאין כחו יפה בשפת עבר, אבל הרש"י פין, בעת שיצאו לאור החוברות הראשונות של “האוצר” הביע לפני את רצונו, ברמיזה, לדבר על לב ליבנדה שיכתוב בקורת על ספרו זה.

אנכי התפלאתי עליו ושאלתי אותו לאיזה ספר הוא מכוון: אם על “האוצר” או על “כנסת ישראל”, ששני הספרים היו נדפסים אז בזמן אחד, ועל זה השיב לי הרשי"פ:

– הנך טועה אם הנך חושב, שליבנדה איננו מסוגל לבקר את “האוצר”. הוא יֵדע להעריך את ערכו יותר מן המבקרים שלנו בעברית.

באספת קטוביץ ח“י – כ”ג חשון תרמ"ה נתקבלה החלטה: להשתדל אצל ממשלת רוסיה הרוממה על דבר השגת רשיון.

וביום ה' אדר תר“ן נתקבל הרשיון המקווה. כלומר: חמש שנים וארבעה חדשים וחצי חכינו עד שסוף סוף קבלנוהו. הרבה זמן עבר עלינו בצפיה, כי עוד בשנה ההיא תרמ”ה החילונו לטפל בו.

באודיסה ערכו בחודש שבט שנה זו את סעיפי התקנות ד“ר פינסקר, העו”ד מנשה מרגלית ומשה ליב לילינבלום.

בוורשה עבד באותו זמן העו"ד ישראל יסינובסקי, מנהל לשכת ועד הפועל.

את נוסחי התקנות הללו שלחו לפטרבורג ושם נעשו שנויים והוספות על ידי אלכסנדר צדרבוים, עורך ומו“ל “המליץ”, ליאון רוזנטל, ד”ר מאליס והעורך־דין פויל יעקובליביץ לוינסון, עסקן צבורי ועשיר גדול מפורסם.

ואחרי כל העריכות והשנויים של ספר התקנות באו בחדש סיון תרמ“ה העו”ד יסונובסקי ולוינסון לוינה ויחד עם הזקן הר"י פין וא. ל. ליבנדה ישבו שמונה ימים רצופים במעון הקיץ של ליבנדה ברוזיליה. כל הזמן שקלו וטרו כל סעיף לחו8ד וגמרו את עריכת ספר התקנות לחברה פלשתינאית־עברית.

בקטוביץ נקרא שם החברה “מזכרת משה” על שם השר מונטיפיורי, ומקודם חשבו לבקש על השם הזה את הרשיון, כי השם הנכבד הזה יגרום לאשורו; אבל בוילנה באו להסכם שלא לבקש אותו על שם נתין ממשלה זרה, כי אם בשם סתמי “חברה פלשתינאית־עברית”.

מקום ההנהלה היה רשום בבקשה להיות בעיר הבירה פטרבורג, ועל מדוכה זו ישבו רבים וחשבו מחשבות, איך להבטיח שנוכל גם כן לחוות דעה בהנהלה, והיו שדרשו שיצרפו לועד עוד חמשה עשר חברים מערי השדה.

היו ספקנים שלא האמינו בהשגת הרשיון. כי זכות זו לאסוף כספים כדי להמעיט את עבדי הממלכה ואת הכסף לשלוח לחו"ל עוד לא ניתנה ברוסיה עד כה, ובמה יפה כחנו המקופח בכל יתר זכויות המדינה?

העתקות מהתקנות שנערכו בוילנה נשלחו לריגה, מוסקבה, קיוב, ביאליסטוק וקובנה ועוד, שהמה יתאספו וידונו עוד בהן ואת הערותיהם ישלחו לאודיסה. שם באודיסה נערכו אחר כך שוב ע“י ד”ר פינסקר, מרגלית ולילינבלום בצירוף העו"ד לוינסון שבא לשֵם כך לשָם.

זמן מה חשבנו כי שמואל פוליאקוב, שהמשורר יהודה ליב גורדון הכשיר אותו וקרב את לבו לענין חבת ציון בעת שנסע יחד עמו למעינות הרחצה בחו“ל – שהוא יחתום ראשונה על הבקשה, והוא יגישה למיניסטר, וכבר שמחנו לבשורה הבאה בתזכיר שנשלח מלשכת הפעולה מוורשה: שהאדיר פוליאקוב ש. כבר חתם והקדיש סך חמשת אלפים רובל לחברה, והסך הזה היה לנו כבר כמונח בקופסה. אבל הסוף היה, שהוא היה בא לפטרבורג לעתים רחוקות ולא נמצא שעת הכושר להגשה. ומתוך שקשה היה לנו לחכות, נסע הע”ד יסינובסקי מוורשה לעיר המלוכה ויחד עם עורך “המליץ” אלכסנדר צדרבוים הגישו ביום 27 ינואר את הבקשה לשר הפנים, יחד עם ספר התקנות ליסד חברה פלשתינאית־עברית בעיר פטרבורג.

הד“ד פינסקר בקש מהרב ר' שמואל מוהליבר בביאליסטוק והרש”י פין בוילנה, שגם הם יסעו יחד עם יסינובסקי להגיש הבקשה. הוא חשב שפני הזקנים ונושאי התארים רב וחכם מלומד יהדר שר הפנים ולא ישיב את פניהם ריקם, אבל הגרש" N השיב שהוא מפחד, פן לא נשיג את הרשיון ותהיינה ידיו אסורות אחר כך לעבוד עבודתנו הקדושה, והרשי"פ, כחכם מלומד על יד שר הלמודים בגליל וילנה, לא יכול לעזוב את העיר בלי רשיון מיוחד.

כעבור חצי שנה, ב' תמוז תרמ"ז, קבלנו ידיעה מעציבה ששר העיר וריפוב לא מצא לאפשר לאשר את החברה בעיר הבירה.

עברה עוד שנה שלמה וארבעה חדשים, ובמשך הזמן הזה סבלנו הרבה מאד מחוסר רשיון. החלטנו, איפוא, כי טוב לנו לבקש אותו לא בעיר מלוכה, כי אם באחת מערי השדה.

בראשית חשון תרמ"ט בא צדרבוים לאודיסה, וביום יש,ג הגיש בקשה לשר העיר זיליוני לתת לנו רשיון ליסוד חברת התמיכה לעובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה וארץ הקדושה, שההנהלה תהיה בעיר אודיסה.

עלי להעיר, שגם על הבקשה הזאת לא חתמו גדולינו, כגון ד“ר פינסקר, מנשה מרגלית ואברהם גרינברג, מחשש הנ”ל, ולילינבלום עם צדרבוים עמלו הרבה עד שהצליחו לאסוף חתומים מסוחרים ובעלי בתים אנשי שם לא מצלצלים ביותר.

וגם הבקשה הזאת כמעט שהושבה ריקם, כי כחודש ימים אחרי זה הודע שר העיר, שמפני האיסור מצד ממשלת טורקיה על היהודים להכנס לפלשתינה אי אפשר לממשלה לתת את הרשיון המבוקש.

אבל ימים מספר אחר כך נדפסה טלגרמה בעתון “פראוויטלסטוויני וויסטניק” (ידיעות הממשלה) כי ממשלת תוגרמה בטלה את האיסור, והתקוה לקבל את הרשיון שחקה שוב לפנינו. אולי?

וביום ג‘, ה’ אדר שנת תר"ן, אחרי עבור שנה וארבעה חדשים, נתקבלה מצדרבוים טלגרמה משמחת:

"הרשיון נתקבל ".

חברת התמיכה לבני ישראל עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה ופלשתינה נתאשרה בתשעה בפברואר 1890.

אני שב לזכרונותי ע"ד ההכנות להאישור.

כאמור, עבדו שמונה ימים הארבעה – הרשי"פ, ליבנדה, ידינובסקי ולוינסון – בעריכת ספר התקנות של החברה חובבי ציון.

כל הזמן היה הזקן פין נוסע בבקר למעון הקיץ של ליבנדה אשר ברוזילה ושהה שם עד לפנות ערב. את ארוחת הצהרים היו מביאים לו כל יום מביתו, ובשובו היה עיף ויגע מרוב העבודה.

אחרי שנגמרה העבודה בכי טוב, אמר הרשי"פ להזמין אליו את מר ליבנדה ואת האורחים הנכבדים לכוס תה, וגם להשתמש בשעת הכושר לקרוא לאספה את זקני ונכבדי החברים אשר בוילנה לכבוד האורחים ולחזוק החברה.

ההכנה בבית הרשי“פ היתה גדולה מאד. הד”ר בנימין פין היה המנצח על העבודה והיה זהיר מאד, שהכל יהיה כראוי, ששום רבב וכתם לא יהיה על המפות והמרבדים, שהכל יהיה מלוטש ומצוחצח, ופעמים אחדות שמעתי מפיו בהתלהבות את הרבותא: “ליבנדה יהיה פה!” העו“ד איזידור יסינובסקי מוורשה והעו”ד המפורסם העשיר והעסקן הצבורי פויל יעקובליביץ לוינסון מפטרבורג לא העסיקו אותו כלום – אלא ליבנדה. ואז הבינותי עד כמה גדול ערך הסופר המהולל בעיני כל, גם בעיני איש כד"ר פין, שהביט על סביבו בבטול והתגאה מאד במצבו ויחוסו.

אנכי שולחתי להביא את ליבנדה ממעון הקיץ שלו לבית הרשי"פ.

בביתו לא פגשתיו, ובידעי את המשעול הקבוע שהוא רגיל לטייל בו, הלכתי לבקשו ופגשתיו יחד עם מר יונה גרשטיין.

גרשטיין היה נקרא בוילנה “הגדול”, מפני שהיה שם עוד איש אחד בשם יונה גרשטיין, ולהבדיל בין המלומד לחברו היו מציינים אותו בשם “יונה גרשטיין הגדול”.

הוא גמר את בית המדרש לרבנים בוילנה שנים מספר קודם ליבנדה, וגם הוא שמש במשרת מלומד לעניני יהודים אצל שר הגליל. בנעוריו היה גם כן סופר ומשורר בעברית. הוא היה רווק זקן, ובשעותיו הפנויות נהיה לעסקן צבורי והחל לעבוד לטובת התלמוד תורה, שהיתה עזובה מאד, ושום איש לא שם לב להיטיב מצבה.

בתלמוד־תורה בוילנה, טרם שבא מר גרשטיין, היתה נמצאת בבית קטן נעזב בלי אור ואויר בסימטא הפרנצסקנית. התלמידים היתומים השתובבו ברחוב הסתום קרועים, בלויים, יחפים ורעבים, חוורי פנים ונגועים והיו לזועה בעיני רואיהם. גם המלמדים, חדלי אישים, היו מסובבים יחד עם התלמידים ללקט בבתי הבעלי־בתים עצמות, שעל מכירתם היתה פרנסתם היחידה, אין סדר בלמוד ואין מפקח על היתומים החלכאים והמלמדים הנדכאים גם יחד, העזובים לנפשם ואין מרחם. עד שבא מר גרשטיין יונה, ובמרצו ובמסירותו הכניס חיים חדשים, סדר ומשטר. הוא נסע לערי המלוכה פטרבורג ומוסקבה ובקרב העשירים אסף סכומים גדולים, פעל על גבאי הצדקה־גדולה לקצוב קצבה שנתית להחזקת התלמוד־תורה ואחרי עבור איזה שנים קנה מגרש גדול ובנה בו בתים גדולים לפי התכנית החדישה, חדרים מרווחים רבי אור ואויר. התלמידים היו לבושים בגדי חור, וקיץ, נקיים ובריאים, לומדים למודי קודש וחול מפי מורים מובהקים ומלומדים, וגם בנה בית ספר למלאכה לתלמידים הבוגרים עם מכונות חדישות ללמוד מלאכות שונות המחיות את בעליהן. וכעת מתנוסס המוסד הגדול הזה לתפארה והיה למופת לכל ערי ישראל במלוא רוחב ארץ רוסיה.

לאיש הגדול הזה היו גם חולשות קטנות, שמעטו את דמותו בעיני מכיריו. הוא היה קמצן גדול, שחסך את עצמו גם מדברים קטנים נחוצים.

מעולם לא ראו אותו נוסע בעגלה, גם אם היה לו ללכת מביתו בפוגולנקא לפין בשניפישוק הקטנה, דרך יותר מקילומטר, היה קורא עגלון, ועומד עמו על המקח, בחשבון שבאם ילד וד רחוב הלא יסע במחיר שקצב הוא, ומשהגיע לרחוב ההוא כבר מצא שלא כדאי לנסוע והלך ברגל, הנה ושוב.

---

כשראני מר ליבנדה בקשני ללכת יחד עם מר גרשטיין לאט־לאט ובביתו נפגשהו.

כשנפרד מר ליבנדה מאתנו הביט עלי מר גרשטיין בתמיה ושאל אותי:

– מה זה?

– הננו נוסעים לזקן פין! – עניתי.

– לפין? – קרא בהשתוממות והביט עלי כלו תמהון, – ליבנדה נוסע לפין? לשמואל יוסל? למה זה? מה שם?

הבינותי את תמהונו, כי כרגיל היה ליבנדה מבלה את ימי הקיץ ברוזילה ומעודו לא נסע העירה במשך שבתו במעון הקיץ שלי. ומתוך שגרשטיין לא נמנה בין החברים לחובבי ציון, אם מפני קמצנותו היתירה ואם מפני התנגדותו לרעיון, חפצתי להרעימו ולהתגרות בו.

– יש שם אורחים – עניתי.

– אורחים? מי האורחים?

– עורכי דין, יסינובסקי מוורשה ולוינסון מפטרבורג.

כמי שנשכו נחש קפץ לעומתי. פניו הביעו שאלה ותמהון בקולו המתכתי קרא אלי:

– לוינסון מפטרבורג? פויל יעקובליביץ לוינסון פה, ואנכי לא ידעתי?!

– כשמונה ימים הנהו פה! – עניתי.

– שמונה ימים?… שמונה ימים פה בוילנה, פויל יעקובליביץ לוינסון? איך אפשר הדבר? הוא פה, ואנכי לא ראיתיו ולא ידעתי כלום. מה זה?… ומי השני? קרא אחרי רגעים של השתוממות.

– העורך דין איזידור יסינובסקי מוורשה, וגם הוא עו"ד מפורסם.

– את זה איני יודע ואיני מכיר! – אמר בביטול – אבל לוינסון, פויל יעקובליביץ לוינסון, אם הוא פה ואנכי לא ידעתי, הלא זהו קץ כל בשר, פשוט… ולמה זה נוסע ליבנדה לפין? – החל שוב לחקור אותי.

רציתי לענות לו, אבל בינתיים באנו עד בית ליבנדה ומצאנו אותו מוכן לנסוע, לבוש בגד שחור עם צוארון לבן, עומד ומחכה לנו.

ירדנו מן ההר ונגשנו אל המרכבה.

מר ליבנדה נכנס אליה וישב על מקומו, ואנכי בראותי את מר גרשטיין עומד על יד המרכבה ורוצה לנסוע העירה, פניתי לו דרך ובקשתיו להכנס לנסוע יחד עמנו.

– הוא יוכל ללכת ברגל! – קרא ליבנדה, משכני לתוך המרכבה וקרא:

– עגלון, נהג וסע!

המרכבה נסעה, ומר גרשטיין נשאר תקוע על מקומו, כשרגלו האחת מורמה ונכונה להכנס.

לבי התכווץ בקרבי. להקל כל כך בכבוד איש כיונה גרשטיין הגדול – לזאת לא פללתי.

בית הרש“י פין היה מלא אנשים. כל החברים הנכבדים יקירי קרתא חשבו להם לכבוד גדול להמצא בחברת גדולים כליבנדה והאורחים הנכבדים. ורש”י פין בעצמו ובנו הד“ר פין מקבלים את פני הבאים בשמחה ובשביעות רצון. באספה הזאת הודיע הרשי”פ לנאספים את תוכן התקנות אשר ערכו יחד בוילנה ואת התקוה לקבל את הרשיון מהממשלה.

ימים רבים הייתי משתמט אחר כך מלהפגש את מר גרשטיין. היתי עד ראיה בקלקלתו, איך הלבין אותו ליבנדה בפני, ואיך אעיז להביט ישר בפניו.

ופעם אחת שמעתי מאחרי את קול המתכת של מר גרשטיין קורא אלי:

– ה' אפל! ה' אפל!

ולא היה לי עוד דרך לנטות מפניו ונשארתי עומד ומחכה לו.

הוא נגש אלי, הביט כמה רגעים בפני ואמר:

– מר אפל, אמור נא את האמת, האם הנני מוסר, נקלה או נבזה ושפל? אם בא הנה פאויל יעקובליביץ לוינסון, ואיך שם השני, גם הוא עו"ד?

– עורך־דין מפורסם, איזידור יסינובסקי מוורשה – היתה תשובתי.

– מפורסם או לא מפורסם, מאי נפקא מינה? אם הוא בא יחד עם פאויל יעקובליביץ לוינסון, הרי הוא כבר כדאי, ואם אמרתי גם כן לנסוע, יחד לנסוע, כי הלא אי אפשר שפאויל יעקובליביץ לוינסון יהיה פה ואנכי לא אראנו, והנה: “הוא יוכל ללכת ברגל!” כמו הרים נפלו עלי, מה זה? הגד נא אתה, האם אנכי כל כך נקלה ובזוי, מוסר ושפל?!

– מר גרשטיין, נכבדי! – החילותי לנסות להמתיק כמעט את מרירותו – עליו לדעת, מה נכבד הוא בעיני כלנו, ומה יקרה חברתו לנו, אבל מה לעשות, אם כבודו אינו נמנה במספר החברים שלנו? ובאמת, מר גרשטיין, למה זה לא ירשום את שמו בין החברים? הלא שלשים קופ' לחודש מה זה, כי אז הלא על כפים נשאנוהו ועל פני כלנו כבדנוהו.

– חבר או לא חבר, – ענני, – מאי נפקא מינה? שלשים קופ' זה לא כסף, אבל צריך להיות בן אדם בעל לב מרגיש…

נפטרתי מעמו. וכשבאתי אל ליבנדה וספרתי לו את דברי גרשטיין וכי מסכים הוא להיות חבר בהחברה, צחק ואמר:

– זה הפחדן? גם להתנגד לחובבי ציון הוא מפחד. – ולא הסכים לקבלו כחבר.

ופעם ספרתי את כל המאורע הזה להרשי"פ. הלה צחק ואמר:

– מר ליבנדה השכיל מאד לתאר את גרשטיין כמו שהוא במלים האחדות הללו, הוא נאמן למלכות ומסור למשרתו בכל נפשו, עד כי יוכל להמיט רעה גם על אחיו וידיד נפשו. פעם החליף את המבקר וואהל אך כחצי שנה, וכל המדפיסים סבלו ממנו, אין לשער. הוא מחק והשמיט, אסר והחרים ספרים כשרים בתכלית ההכשר, וגם הספרים שנשלחו אלי מחוץ לארץ קבלתי מחוקים. ואנכי כעורך וכמלומד הלא היה לי הרשות להשיג את הספרים בשלימות, בלי שתגע בהם יד המבקר, אבל הוא לא נשא את פני גם בדבר הזה. נאמן למלכות? אבל אין זו נאמנות, אלא פחסנות. וטוב מאד עשה מר ליבנדה, שלא הביאו להאספה בביתי, כי אפשר שהיו לנו אחר כך מזה צרות מרובות.

באחד מימי כסלו תרמ“ז באתי פעם לבית ליבנדה ומצאתי בחדריו אי־סדר. ספרים מפוזרים על שולחן הכתיבה, אחדים נפתחים, והוא עומד עליהם ומעלעל הנה והנה, כאלו מחפש דבר מה. נשלחתי למסור לו איזו ידיעה, שבאה להרשי”פ מד"ר פינסקר על אודות המצב בחברה.

התחלתי לדבר עמו, והנה הוא מתבונן בי כמבולבל ואיננו מבין אותי.

– יסינובסקי? מי הוא זה יסונובסקי? שם לא מוזר, כנראה, אבל מי הוא?

ואיזו רגעים עברו, עד אשר בא לידי דעה, והכרה.

נרגש ונפחד הודעתי מזה לד"ר פין, והוא בחברת י. ל. גולדברג בקר את ליבנדה והכיר את המחלה הנוראה, מחלת השכחה, אשר תקפה את ליבנדה.

במשך הזמן גברה עליו מחלתו, ועליו נינ לשים משמרים לשמור אותו. הוא בהתרגזותו החל לפעמים להשליך ספרים דרך חלונו, ובראות ד"ר פין שאין תרופה למחלתו, החליט לשלחו לפטרבורג בסנטוריום למחלת העצבים.

בעת שהיה עליו לנסוע לרכבת, התנגד בתוקף לעזוב את הבית, אבל יצחק ליב גולדברג, שלוה אותו, דבר על לבו ואמר לו, שהם נוסעים לארץ ישראל. השם הזה הניח את דעתו וכל הנסיעה עם מר גולדברג היה שקט ושלו.

וביום ו' ניסן תרמ“ח נאסף אל עמיו, שם בבית החולים, בדד ונשכח מהמון מוקיריו ומכבדיו בחיים. וכשהגיעה לנו הידיעה על פטירתו, קרא אליו הרשי”פ את הרב המ“מ ר' יעקב יאסיף ויחדו הועידו את היום, שיספיד אותו בבית הכנסת הגדול. אבל כעבור יומים חזר הרב הרב המ”מ מהסכמתו בדחיה שוהא שלשים יום קודם החג (שבועות) והמת אינו מוטל לפניו. כי קשתה עליו ההתנגדות של החרדים, שהמ"מ יספיד אפיקורוס כזה בבית הכנסת הגדול בירושלמים דליטה. ועלינו היה על ידי זה להספידו בבית הכנסת אפאטוב על ידי המגיד משה שמעון אנטוקולסקי.

הארי שבחבורה מת וחתיתו לא הטיל עוד על חיות הקודש.

ההצעה של חגיגת שבת נחמו עלתה על הפרק באספה הכללית לחובבי ציון, שהיתה בוילנה בימי ט“ז – י”ז אב תרמ“ט. אז, לבסוף כשהנאספים כבר התיגעו מהחיכוכים, מהטענות והתואנות בין הזרמים השונים, ועברו על כל ההצעות בהעלם אחד ובהסכמה כללית, כנהוג, – הציעָהּ כותב הדברים האלה כמעט בהיסח הדעת בלי הזכיר גם את השם ליבנדה, מפני החשש, שמא יעורר השם שוב את גרויי הפולמוס בין החדרים. וההצעה נתקבלה בדעה אחת בסעיף י”ג בנוסח כזה:

“נמנו וגמרו לקבוע את יום השבת “שבת נחמו” ליום מועד ומזכרת לחברות “חובבי ציון” בכל ערי מושבותיהם, שיתאספו החברים להתפלל בשבת ההיא אם בבית הכנסת הגדול שבעיר או בבימ”ד אחר בפאר והדר, ולהעמיד דרשן ולהטיף לפני המתפללים מענין הישוב וקדושת ערכו ולקרוא חשבון פעולות השנה, גם לעשות אז אזכרה לנשמת השר הצדיק ר' משה מונטיפיורי, שיום מותו הוא ט“ז מנ”א, ולנשמת יתר החברים על כל צרה שלא תבא".

ובשבת נחמו תר“נ הלכנו כמנין חברים צעירים בבוקר השכם לשניפישוק, לבית הר”י פין, לקחנו את הזקן נשיא חברתנו ובסך באנו אל בית הכנסת הגדול. החזן עם המקהלה הנעים את זמירות התפלה, המתפללים התמידים פנו את מקומותיהם במזרח לחברים האורחים, שבאו בהמון על פי הזמנות, שנשלחו לכל אחד ואחד בנוסח הזה:

"אדון נכבד,

חובבי ציון מתכבדים לבקש את כבודו, כי יואיל לבוא להתפלל תפלת השחר בבית הכנסת הגדול דפה, כי חג לאומי הוא היום הקדוש הזה לכל חובבי ציון מדי שנה בשנה".

לקריאת התורה עלה על הבימה לא גבאי דבית הכנסת, אלא ראש החברה רבי שמואל יוס, פין, הוא חלק את הכבודים לעלות לתורה רק לחברי החברה, חמשים ואחד כבודים יחד עם הכנסת והוצאה, הגבה וגלילה, ואת ההפטרה קרא הוא בעצמו בספר הנביא, שעשה רושם כביר על כל המתפללים, שעמדו כמסומרים על מקומם והטו אוזן לשמוע את קול הנביא מפיו של הזקן בעל הדרת הפנים, בנחמו את העם הנדכא בדברי אלקים חיים החוצבים להבות אש: “נחמו, נחמו עמי יאמר אלהיכם!” דממת שקט שררה בבית הכנסת והגה לא נשמע מפיות אלפי האנשים והנשים שמלאו את הבית והעזרות. ואך אל הנקודה האמצעית שעל הבימה עיני כל תלויות, אל האיש הדגול מרבבה רבי שמואל יוסף פין, העומד ומטיף נחומים: “כי מלאה צבאה, כי נרצה עונה… ישרו בערבה, מסלה לאלהינו!”

ואחרי זה נערכה האזכרה לנשמות הנפטרים. אל האזכרה לנשמת השר הצדיק מרנא משה מונטיפיורי שמע כל הקהל בדממת קודש, אחרי כן החל החזן שוב: אל מלא רחמים… את נשמת החכם רבי אריה ליב בן יוסף ליבנדה שהלך לעולמו… ואז פרץ זמזום גדול כמנחילי דבורים ועל פני המתפללים התבלטה התפעלות והשתוממות. ואחרי ליבנדה הזכרה לנשמת הסופר רבי פרץ בן משה סמולנסקין – שוב זמזום כביר ואותו השתוממות: ליבנדה הסופר ופרץ בעל “השחר”, אזכרה בבית הכנסת הגדול בירושלים דליטה? פרצת גדרי עולם!

ואחרי התפלה עמדו עוד כנופיות, כנופיות אנשים והתפלפלו ושוחחו ביניהם על אודות החברה, מגמתה, תקותה, והתעמולה היתה כבירה מאד.

ובאספת חובבי ציון, שהיתה בו ביום אחר הצהרים בבית הרש"י פין, התאחדו אחדים מן החברים והסכימו לשלוח צירים לארץ ישראל לקנות להם אדמה להתנחל בארץ ואז הונח היסוד לקנית המושבה הגדולה חסרה.

 

ח: פובידונוסציב נשיא “הסינוד הקדוש” חובב ציון פוליטי    🔗

אל יפלא בעיני הקוראים, שקשרתי את תואר הכבוד “חובב ציון” אל שם של צורר היהודים, אשר הוראותיו ועצותיו הסבו לעמנו ברוסיה הגדולה כל כך הרבה צרות. כי הלא הוא היה האיש הנערץ, אשר לדבריו היה נשמע גם הקיסר אלכסנדר השלישי, ובעצותיו נהלו כל השרים הגבוהים, הסינאט והמיניסטרים את כל הפוליטיקה החשכה במשך שנים הרבה.

והתואר “חובב ציון” איננה הלצה גרידא, כמו שהשכילו בשעתו לתאר את ראש הממשלה הפולנית גראבסקי, שבעגלה שלו הוא מוביל את כל היהודים מפולין ציונה. כי אמנם היה פובידונוסציב חובב ציון פוליטי להנאתו, ורצה, שהיהודים מרוסיה יעלו לארץ ישראל להאחז שם, ליסד מושבות ולחיות חיים של שלום ושלווה, ועל פי השקפתו זו הביטה הממשלה הרוסית בעין יפה על התנועה של חבת ציון ולא הניחה מכשולים על התפתחות פעולתנו, גם בטרם שקבלנו עוד את הרשיון ליסוד החברה לתמיכת בני ישראל עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה ובארץ ישראל.

הן לא מקרה הוא, שכל מחלקות הז’נדרמנים ולשכות החשאין ברוסיה לא רדפו את העסקנים של החובבים וגם היפלו אותם לטוב מיתר המפלגות בעלי זרמים שונים, אם מצאו אותם במקרה באספות חשאיות בלי רשיון המשטרה.

עוד בשנת תרמ"ו נוכחו בהלך הרוח של פקידי הז’נדרמנים לענין חבת ציון.

חברנו הותיק בן משה אוסישקין, בהיותו עוד סטודנט צעיר במוסקבה, גר בשכונות עם עוד מתלמדים חשודים במרד, ובעת שהיה חפוש בביתם, נכנסו גם לחדרו ונתפסו אצלו כתבים הרבה של חבת ציון. כי הלא הוא היה המזכיר לבני ציון וכל המכתבים וחוברות מבוררות את רעיון התחיה ומעוררות לפעולה ולמעשה היו תחת ידו. ושר הז’נדרמנים, שחקר אותו אחר כך, לא רק שלא הטיל שום עונש על הסטודנט הצעיר אמיץ הלב, אשר לא נרתע מלגלות לפניו את כל שאיפתנו ומגמתנו, וגם לא מסר את הכתבים למנהל האוניברסיטה פן תהיה לו זאת למפגע בעת שיעמוד על הבחינה, – אלא השיב אותם ע"י ז’נדרם בשלימות לביתו וגם אחל לו הצלחה בפעולתו.

ובחורף תרמ"ט נתגלה בוולוז’ין החברה המסותרה “נס ציונה”, שחבריה היו מושבעים באָלה ובשבועה להסתיר סודות האגודה. זמן רב עקבו הז’נדרמים לגלות אותה, כי מעיר הבירה נצטוו להתחקות ולמצוא מסתרי חברה חשאית, שיש לה קשרים עם האוניברסיטה בדורפט. בביתו של המזכיר יוסף רוטשטיין מריז’יצה נמצאו חבילות מכתבים עם מכונת הקטוגרף (לפי מכתבו של הנציב “דפוס של בלעך”), וכאשר הובא המזכיר אסור באזיקים לעיר המחוז אשמואני, והרוטמיסטר שם את עיניו במורד המלכות הנורא ונתודע לו במה מאשימים אותו, התירו ממאסרו, השיב לו את תעודת מסעו וגם העניק לו הוצאות הדרך לשוב לוולוז’ין ולהמשיך את למודיו בישיבה.

הנני מוסר בזה העתק מכתב, אוד מוצל מאש, שקבלנו משאול פינחס רבינוביץ (שפ"ר) מוורשה ביום א“ח שבועות תרנ”ה.

"ידידי היקרים!

“עתה שבתי מועד ללובשי תכלת (ז’נדרמים). שר לובשי התכלת לפלך זו (וורשה) ערך שיחה עמדי במשך ארבע שעות. הלשנה היתה, אך תקות המלשין תשאר מעל. חלק קטן מהמכתבים כבר השיבו לי, אלה הכתובים אשכנזית ורוסית, והנשארים ישיבו לי כמדת הבקורת. “הבקרת” בעצמה תהיה קשה מצדה הפורמלי, כי אתם ובני אה”ק ואח' פה (ואחינו פה) הרביתם להשתמש במלה אג. (אשר גינזברג) וכו'., שאינן נקראות ומתורגמות – אך בעצם הענין כנראה לא ידקדק. ובכלל יש תקוה, כי משפטנו כאור יצא. אך אנכי עבדכם סבלתי הרבה, הבדיקה בכל חומר הגזירה הבהילה מאד את בנותי, והצעירה חלתה ועוד לא קמה ממשכבה. וגם אנכי השברתי וקדרתי. אחי(נו) פה לא השכילו להרָאות כאחים לצרה, כל איש חולה רק על עצמו. וגם כאשר ישבתי שש שעות על יד שולחן הבקורת – לא בא עד הנה איש לבקרני. נחוצות לי מנוחה ובריאות.

אחיכם שפ"ר

עקרי השאלות היו ותהיינה כנראה: ב"מ (בני משה) ויחוסם להאליאנס, אך אקוה בתקוה, שיש לה יסוד, כי הכל על מקומו יבא בשלום.

יום ו', א"ח דשבועות

כותב הנני בחפזה, כי תקבלו המכתב ביום השבת."

תקותו של שפ"ר נתקיימה, כי בא הכל על מקומו בשלום. ובאספה הכללית במינסק 1902 ישב ראש הז’נדרמים כמעט בכל הישיבות ושמע את כל הנאומים והמשא ומתן, המבררים את מאויינו ולא הפריע אותנו כלל.

וביסוד “המזרחי” בלידה נאספו ובאו צירים מערים הרבה, ושר המחוז חשש להרשות אספה רבקה כזו בלי רשיון של שר הפלך. הרב ריינס הודיע לנו מזה ולמחרתו הבאתי משר הז’נדרמים בוילנה מכתב סגור, ואך קבל שר המחוז את המכתב התיר את האספה, וכל זמן הישיבות היה הוא שומר על הסדר ומפקח על מהלך הענינים בלי שום הפרעה מצדו.

ועל כן חשדו בנו הבונדאים, שיש לנו קשרים מסותרים עם לשכת החשאין, כי נוכחו, שגם אם נתפס במקרה ציוני ביניהם, שנמצא אצלו שקל או מניה מאוצר ההתישבות, ממתיקים את דינו גם בבית משפט. וכל התשובות שלנו, שההפליה לטובה היא, מפני שהממשלה יודעת את מטרת החובבים, שאינה אלא לטובת העם ולא לתקן עולם במשטר חדש, לא הניחו את דעתם.

איזה כח כביר עצר בהמשחיתים האלה, שלא ירדפו באף זדונם את המעיזים לעורר את העם לתחיה, מיסדים אגודות, ממנים עסקנים, מזכירים, מאספים כספים ושולחים לחוץ־לארץ, שולחים תזכירים וחשבונות, פרוטוקולים של אספות וישיבות כתשע שנים טרם שנתקבל הרשיון.

וגם בהשגת הרשיון יש פליאה גדולה, שרבים מקרבנו לא היו מאמינים בה. כי איך אפשר, שהממשלה הזעומה, אשר תרדפנו באף ובחימה על כל מדרך כך רגלנו, אשר שאלת היהודים מנקרת במוחה כל הימים, שממשלת זדון כזו תמלא את בקשתנו ותרשה לנו לאסוף כסף לאלה שכבר עזבו ויצאו מן הארץ?

 

ט: אלכסנדר צדרבוים (ארז)    🔗

(בעל "המליץ)

טפוס מיוחד משתדלני היהודים בימים ההם. מדבר הרבה ואוהב להתהדר בפעולותיו הכבירות לטובת הכלל והפרט, כי את שעתו ועסקו הוא מקריב לטובת זולתו בלי כל טובת הנאה, כי כל השרים הגבוהים בממשלה המה מקורביו וידידיו ולפעמים מתרועע ומשוחח עמם כחבר ורע.

אמנם, היו מרננים אחריו, שהוא מוצא לו נתיבה לבית השרים דרך המטבח, אבל אלה שהכירו אותו ידעו והעידו, כי אמנם הוא יוצא ונכנס אל השרים דרך שער הכבוד וחברתו היתה נעימה עליהם. אפשר שברוב דברים לא יחדל פשע והפליט מפיו גם דברים שהשתיקה יפה להם, אבל בכלל הביא בשתדלנותו ברכה מרובה.

עם היותו עמוס בעבודה, הרבה להיטיב לכל קשי יום. תלמידי האוניברסיטה למאות, שלא היתה להם זכות ישיבה בעיר הבירה – טרח ועמל בעדם על ידי ידידו שר ההשכלה דיליאנוב להשיג את הרשיונות הדרושים וגם לקבלם לפרקים באוניברסיטה מחוץ לקצבה.

מגורשי כפרים, שנגזרה עליהם גזירת גלות מביתיהם, מפני שעזבו את כפרם, בו נולדו המה ואבותיהם ונסעו העירה להתפלל בצבור בימים הנוראים, לא נח ולא שקט, הוציא לפעמים מכיסו הוצאות הנסיעות ממשרד אחד אל השני ומשר אחד אל משנהו. עד שעלה בידו להמתיק את הדינים ולהעביר את רוע הגזירה.

בצאת הצורר ליוטוסטאנסקי לקטרג על עם ישראל ותורתו, התאזר צדרבוים עוז ויצא אתו למשפט וסָתם טענותיו, והראה לעיני כל את בערות הצורר, פחזותו וריקניותו ואת אי ידיעתו בספרות ישראל.

ובעת שהיתה עלילת דם בקוטאיס, היה הוא מן הראשונים ועמל וטרח על ידי מליצי יושר מגדולי הסניגורים להוציא לאור צדקת הנאשמים.

והאיש החרוץ הזה לא בקר מעולם בית ספר וכל השכלתו רכש לו בעצמו על ידי כשרונותיו המצוינים ושקידתו בלמודים.

הוא נולד ביום ג' אלול תקע“ו בזמושץ אשר בפולין. בהיותו בן כ”ד שנה נסע מלובלין, ששם נשא לו אשה, ובא לאודיסה והשיג לו משרת מנהל ספרי חשבון. אחרי כן יסד לו בית מסחר בגדים, והוא בעצמו היה עוסק בגזרה לפי האפנה החדשה, ובמשך הזמן היה שוקד גם על למודיו ועלה בהשכלתו, עד שהיה מראשי העסקנים.

בהיותו בן ארבעים וארבע שנים (תר"ך), החל להוציא לאור את שבועון “המליץ”; זה היה העתון הראשון בשפת עבר ברוסיה. אחרי שתי שנים יסד גם עתון באידיש בשם “קול המבשר”. בשני העתונים הללו החל לעורר את העם להשכלה ולעבודה, ובעת שהעתון “המגיד” בליק השתדל להטיב דרכו בעיני החרדים – השתדל “המליץ” למצוא חן בעיני המשכילים, להכניס רוח חדש וחיים חדשים במשכנות ישראל.

בשנת תר“ל נפסק העתון “קול המבשר” על פי פקודת הממשלה, ואז נסע צדרבוים לפטרבורג, השיג שם רשיון להעתיק את “המליץ” לעיר הבירה, ובסוף תרל”ח שב “המליץ” לצאת לאור, בתחלה פעם בשבוע, אחר כך פעמים בשבוע, ובשנת 1886, כאשר החל “היום” להופיע מדי יום ביומו, הוכרח גם “המליץ” להיות עתון יומי.

מלבד “המליץ” העברי הדפיס גם את ה“יודישעס פאלקס־בלאט” באידיש – אחת לשבוע.

בשני מכתבי העת הללו השקיע הרבה כסף והרבה להתלבט לכסות את ההוצאה הגדולה הקשורה במפעל כזה בעיר הבירה. כי היה עליו להביא מערי השדה מסדרי אותיות עבריות, עוזרים, מגיהים וכו'. לשלם להם משכורת גדולה, כדי שיוכלו לחיות וגם לשלוח כסף למשפחותיהם הביתה, והיו לו גם סוכנים נכבדים ולא על מנת לקבל פרס, שעל פי רוב נשארו חייבים כסף שלא גָבו מהחותמים עד אלף וחמש מאות.

על ידי ההוצאה הגדולה נסתבך בחובות. המדפיסים חדלו להדפיס בהקפה ועליו היה למשכן את העתונים עד אשר ישיב להם את חובם. “הפאלקסבלאט” נשאר סוף כל סוף בידי ישראל לוי ו“המליץ” רצו למסור לידי קנטור. והרבה מכתבים החליפו ביניהם ראשי חובבי ציון, כדי למנוע, שהאורגן היחידי של חבת ציון לא יפול בידי האיש הידוע לשונא ציון מוחלט.

כאשר החל הרעיון של ישוב ארץ ישראל.לפעם בקרב העם, היה “המגיד” בליק העתון היחידי, שדבר בשבחו ועורר את הנרדמים לפעולה ולמעשה. “הצפירה” היתה מתנגדת בגלוי לרעיון הישוב. ו“המליץ” עבר בימים הראשונים בשתיקה על כל הנעשה והנשמע, אך אחר כך החל להיות בין ראשי המעוררים והקדיש את עצמו כולו לרעיון הזה. במאמרים נלהבים העיר ויעורר את הקוראים להחזיק במעוזו, לפעול לטובת הישוב בכל האפשרות. ויהי לאיש ריב ומדון להעתונים “ווסחוד” ו“רוסקי־יעווריי”, שהיו מתנגדים גדולים לחובבי ציון ולמחזיקים בהם.

ופעם קרה ל“המליץ” מקרה בלתי טהור, שגרם לו בזיון ועגמת נפש, כי נכשל בידיעה לא נכונה ויהי ללעג ולקלס בקהל הקוראים. וימלא אר"ז חימה ויעלה קצף על עמודי “המליץ”, ויהי ריב לשונות וזלזול שפתים בין שני הצדדים, ותעלה הצחנה עד למרחוק.

והמעשה אירע בזמן שמלאו לביסמרק שבעים שנה, ותבא ב“ווסחוד” ידיעה קצרה באותיות פטיט מ“פוסישע צייטונג”, שהגאון ר' עזריאל הילדסהימר, הרב בברלין, ברך את הנסיך בשם העדה הישראלית וביסמרק בשיחה עמו שאלהו על אודות ענין הישוב של היהודים בפלשתינה.

למחרתו באה ב“המליץ” הבשורה הזאת באותיות מאירות עינים, גם כן בשם ה“פוסישע צייטונג”, ונוסף לה הערה גדולה וארוכה כיד המליצה הטובה עליו, מעריכה את גודל הדבר הזה וקורא את המתנגדים לציון כי יקחו מוסר, אלה שונאי ציון הבוערים בעם, הנה נסיך הברזל, פטיש כל הארץ, זכר ביום חגו ובשמחת לבו לשאול על מצב הענין הנשגב ישוב ארץ ישראל, ואלה שונאינו־מנדינו טפש לבם ולא יבינו את גודל ערכו של הענין הקדוש ואת רוב הטובה הצפונה בו לעמנו הנדכא.

אנו הקוראים לבשנו גאות בבשורה זו והיתה לנו למשיבת נפש, והנה בגליון השני הודיע ה“ווסחוד” בלעג שנון, שכל המעשה הוא שקר, וכי אך צחוק עשה לו לשקר ביום ראשון לאפריל, להוליך שולל את “המליץ”, שרגיל היה לשאוב ידיעות מ“ווסחוד” ולהעלים את המקור, כאילו היו ממקור ראשון. והראייה, כי “המליץ” לא הזכיר שהביא את הידיעה מה“ווסחוד”, כי אם מ“פוסישע צייטונג” – ובזה הכשיל את “המליץ” והראה לעיני כל את פרצופו האמיתי.

תוצאות הענין היו, שצדרבוים עשה את עצמו תם. הרים קול וזעקה: עוכרי ישראל, את קדשי בני ישראל הנכם מחללים, ענין קדוש כזה עשיתם לצחוק ולקלסה!… ובחרפות וגדופים מלא את גליוני “המליץ” איזו ימים עד אשר הפיג צערו ונשתתק מאליו.

מלבד מריביו ושונאיו שהתחרו אתו בהוצאת עתונים, היו לו גם סכסוכים לפעמים עם עוזריו וסופריו.

המשורר יל“ג, שהיה זמן רב עוזרו הראשי ב”המליץ" והיה בינם לבין עצמם דין ודברים בענין כספים, הסית פעם את הצעיר בעל הכשרון דוד פרישמן לחבר חוברת בשם “טפח מגולה”, שבה תאר צדרבוים ועשה ממנו חוכא ואיטלולא ובכדי שהנעלב לא יתבע אותו למשפט, נאות יהושע מז“ח (מזאגיר חדש) המועד להזיק, להדפיס את החוברת בשמו. וצדרבוים חשב לפחיתות הכבוד לבוא במשפט עם מו”ל כזה.

גם עוזרו השני א. ש. פרידברג (הר־שלום) ערך מאמר ב“היום” בשם “אותות ומופתים”, שבו הוא מאשים את צדרבוים בהעלמת כספים של חובבי ציון. ועליו בא על החתום חתנו מרדכי ספקטור, אף כי רבים הכירו את הסגנון וידעו שאיננו בר סמכא לזה.

פה עלי להעיר, כי אחר הבקורת של לילינבלום על שירי י. ל. גורדון נדפסה תשובה חריפה ונמרצה בחתימת שם “כץ”, שזה היה בן אחותו של יל"ג, סטודנט הגר בשניפישוק הגדולה, והוא לא ידע כלל לקרוא את התשובה ההיא. וכך היו נוהגים גדולינו להוליך שולל את דעת הקהל.

לבסוף פרסם יל“ג בעצמו מאמר ב”הצפירה" בשם “הצב למינהו” (ה' צדרבוים), בו השכיל לתארו ולשימו לצחוק כיד סגנונו הנמלץ והנערץ.

אך אז התנער צדרבוים ומצא מקום להתנקם בו וב“צפירה” יחד. הוא הגיש אותם למשפט והפסק־דין יצא ש“הצפירה” מוכרחה להדפיס חנם בפנים את התנצלותו של הנעלב, ואז החל צדרבוים לשלוח כל יום ויום מאמרים גדולים וארוכים כאורך הגלות בלי סוף בשם “להשיב את חורפי דבר”. ואחר שגמר אר“ז את מאמריו הדפיס בעל “הצפירה” תשובה בשם “המזיק ברשות הניזק”, עד כי נקעה נפש הקוראים לקרוא יום יום את המאמרים הנפוחים והיה להם לגועל נפש, ומלבד גרם הנזקין של ההדפסה וניר, ש”הצפירה" הוכרחה להוציא בתוקף החוק והמשפט, הנה חדלו רבים ומשכו את ידם מלחתום בשביל זה על “הצפירה”.

באספה הכללית לחובבי ציון שהיתה בקטוביץ י“ח – כ”ג חשון תרמ“ה היה גם צדרבוים בין ראשי המדברים, והנאספים הציעו לחלק לו משרה בהנהלה, אך הד”ר פינסקר דחה את ההצעה בדברים של טעם, שבהיות שהענין הוא כללי, הנה מהראוי שעורכי עתונים כמו “המליץ” ו“המגיד”, העומדים בראש דעת הקהל, לא יהיו מעונינים בעצמם בדבר ויוכלו לבקר את מעשי הועד על פי השקפה נכונה ולהוציא משפט אמת בלי משוא פנים, ועל כן לא יקבלו עליהם שום התמנות.

אחרי אספת קטוביץ היה “המליץ” העתון המוקדש כלו לחבת ציון. את כל הידיעות פרסמנו על ידו, והוא ועוזריו כתבו ועוררו את העם לפעולה. את רשימות הקערות, הברכות והנדבות לטובת הפועלים, לביה“ס וליתר הקרנות של חבת ציון הדפסנו ב”המליץ“, והוא קבל כשמונה רובל בעד עמוד שלם אותיות פטיט. לפי חשבונו עלה לו הסדור, ההדפסה וניר יותר משקבל. אבל על ידי זה רכש לו חותמים, שהיו קשורים ל”המליץ" וחתמו אך עליו. ופעם ניסיתי למשוך את “הצפירה” לענינו והצעתי, שגם היא תדפיס את הרשימות, פנה אלי צדרבוים בתלונה ובקשה שלא אסיג גבולו ולא אקפח פרנסתו, כי הלא הוא פעל ועשה כל כך הרבה להפצת הרעיון ו“הצפירה” הלא היתה מתנגדת מושבעה מאז ועד היום, ואיך זה ימלאני לבי להשיב לו רעה כזו?

בלילי הסדרים של חג החירות היה ביתו בית ועד להרבה חכמים וסופרים, תלמידי בתי ספר גבוהים וגם מומרים אנוסים באו לסדר על שולחנו, כמנהג גוברין יהודיאן. ביתו היה פתוח אז לכל דכפין, וגם אחר חצות היו מטיבים את לבם לזכר חג החירות של עם ישראל.

בשנת תרמ"ח חגג צדרבוים חג האלף גליונות של “המליץ”.

המשכילים והסופרים בפטרבורג נאספו ושמחו את עצמם בנאומים, בהלל ותשבוחות להאיש בעל המרץ ורב הפעלים, אשר הרבה להטיב לרבים, וגם נמצא בינהם הסופר געץ, שמרוב התפעלות השוה בנאומו את צדרבוים להכל־יכול, האומר ועושה. ואז קם המומר המשורר אבא שפירא וקרא:

“התורה הקדושה הזהירה אותנו: לא תעשה לך פסל וכל תמונה”. ותרגם באידיש: “דו זאלסט ניט מאכן קיין געץ און קיין געצקע הכלל: געץ אסור לבוא בקהל ישראל – מ’טאר געץ ניט אריינלאזן אין קיין יידיש שטוב”. הדבר יצא מפיו וכל הקהל פרץ בצחוק ומחא כף לאות הסכמה.

אחרי אספת קטוביץ החל צדרבוים להשתדל בדבר הרשיון לחובבי ציון ואחרי צפיה ממושכה והשתדלות נמרצה עלתה בידו להשיג את הרשיון המקווה.

וביום ז' אייר תר"ג נאספו ובאו באודיסה חברים הרבה מן העיר ומערי השדה ובחרו בועד מנהל מאושר מטעם הממשלה. ואז הגישו לדרבוים תעודת ברכה כדברים האלה:

"לאחינו הבן הנאמן לעמו

אלכסנדר בן יוסף צדרבוים

רבות פעלת בעד עמך, בהפיצך בין אחיך חכמה ודעתואהבת דתנו זה כשלשים שנה. רבות פעלת לעת זקנתך, בהסירך חרפת קוטאיס מעל עמך וקלון ופחד מנקיים וצדיקים.

וגם בהגיעך לימי שיבה עוד מלאת רחמים וחמלה על אחיך הנענים והנגשים עובדי אדמת הקודש בחוסר כל. ובאהבתך לעמך ובחבתך לציון לא נחת ולא שקטת ירחים ושנים, עד אשר נתנך ה' לרחמים בעיני ממשלתנו הרוממה, לתת רשיון לאחינו בארצנו ליסד חברה לתמוך בידי אחינו העובדים עבודתם בערי יהודה ובארץ אבותינו.

הגדלת פעלך האחרון מכל פעליך הנמרצים, ובני עמנו, כל אשר יכתב ידו לה' ולציון, יברכו אותך בכל לב על הגדולות אשר עשית. ואלהי ציון ישמע את תפלתם ויאריך ימיך בשיבה טובה ומציון יסעדך, ותחזינה עיניך בשיבת ציון וישועת ישראל."

 

י: הגרש"מ⁸    🔗

בפעם הראשונה ראיתי את פני הגאון ר' שמואל מוהליבר בסוף קיץ תרמ“ג, כשבא אז לוילנה והתאכסן במלון מיכליבסקי. הרש”י פין שלח על ידי איזו שליחות־דברים אליו ובחדרו מצאתי את הדיין הרב ר' אליעזר קלינברג מוילנה יושב ומשוחח אתו.

את שם העילוי מגלובוקה שמעתי מכבר ופעולותיו של הרב הביאליסטוקי בעד ישוב א"י גם כן לא נכחדו ממני, אבל את פניו עוד לא ראיתי – והנה לפני פנים אצילים, בעל קומה זקופה עם זקן שחור, עינים נוצצות מאירות, מפיקות חכמה, רוך ונועם. מליו ספורות ובנחת נשמעין – מושיט לי את ידו מרחוק ואינו מניח לי להתקרב אליו ⁹.

הגרש"מ העיר למוסר את אזני הדיין על שאיננו מעורר בדרשותיו את קהל שומעיו לישוב ארץ הקדושה (מ“מ ומו”ץ לא היה בעת ההיא בוילנה וביומי דשבתות כבדו הגבאים את ר"א הדיין לדרוש מעל הבימה).

הדיין השיב, כי הוא בעצמו איננו מתנגד חלילה לרעיון הישוב, וזה האות כי בנו החתן הנהו גם כן חבר לאגודת “אוהבי ציון” בוילנה והוא איננו מוחה בו; ואולם לדרוש מעל הבימה בדבר ישוב ארץ־ישראל אי אפשר לו, פשוט מפני שכל הסביבה מתנגדת לרעיון זה. על זה התרגז מעט הגרש“מ והוכיח אותו בדברים אלה: “מר, הלא דיין ומו”ץ הוא בוילנה ועליו החובה להורות לעם את הדרך ילך בה ולא להיות נהוג ונפעל מזולתו, – אנכי, כשהציעו לפני כסא הרבנות בביאליסטוק, התניתי תנאי מפורש, כי עבודתי לציון תהי בלי שום מפריע מצד מי שהוא, כי אמנם אם הרב יהיה תלוי בדעת אחרים, אז אוי ואבוי להעדה שאין לה ראש ומנהיג…”

ר“א הדיין התקשה ליישב, כי אינו דומה כסא הרבנות בביאליסטוק להדיינות או ההוראה בוילנה, ואמנם גם אנכי מצאתי הבדל גדול, ובמחשבתי השויתי ערך הגרש”מ לעומת אלה המו“צ ודומ”צ בעלי החזקה והיורשים, אשר דרכם בקודש ובחול לא היה נכחד ממני…

וביותר גדל ערכו בעיני אחר אספת קטוביץ, ששמה חלקו את המשרות על פי הבחירה: את הד“ר פינסקר לראש ההנהגה, את יסינובקי, מאירסון ושפ”ר בוורשה לחברי ועד הפועל, הרש“י פין בוילנה (שלא בפניו) וק”ז ויסוצקי במוסקבה לגזברים, ולרב־גאון זה, שכתת את רגליו ונסע על הוצאות עצמו לחוץ־לארץ וגם עלתה בידו לרכוש לציון את האוצר הגדול, את הנדיב המסתתר – לא נפלה שום משרה בחלקו. אר"ז היה מלא תרעומות על שלא בחרו בו, ואחד מגדולי הרבנים שהשתתף באספה זו ולא בחרו בו נהפך אחר־כך מאוהב לאויב, ורק הגאון ר' שמואל מוהליבר נשאר בתור איש־צבא פשוט בתוך המחנה לעבוד עבודת עמו בלי עיפות וליאות, ולעבודתו זו הקדיש והקריב את כל מרצו וכחותיו, כי היתה לו למגמה ותכלית חייו בזה ובבא; מצות ישוב ארץ־ישראל היתה שקולה בעיניו ממש כנגד כל המצוות שבתורה בלי כל מליצה והגזמה, כי עיני רוחו היו צופיות למרחוק וחזה את התכלית הנרצה, ועל כן לא עצרו אותו שום מניעות ועכובים אם אך יכול היה להביא תועלת לרעיון הנשגב. ככה היתה רבה השתתפותו בהיתר העבודה בשנת השמיטה.

בסוף קיץ תרמ“ח שב הגרש”מ מליבוי שהתמהמה שם לרגלי מצב בריאותו ויעבור דרך וילנה וישב אתנו ימים אחדים ¹⁰, ובעת ההיא היה פרוש הדעות בקובנה בין חובבי ציון הזקנים שהחזיקו בהחלטות קטוביץ לשלוח את כל הכסף הנאסף להגזבר הכללי, ובין הצעירים, שחפצו להחזיק את הכסף בידם כדי ליסד מושבה מיוחדת בשם “קובנה”.

ויתיעץ הגרש“מ עם הרשי”פ, ויחדו נסענו שנינו לקובנה לפשר בין המריבים ולאחד את הנפרדים. קוינו כי הוא יפעל על הזקנים ואנכי על הצעירים – ואולי יעלה בידינו להשלים ביניהם.

קבלת הפנים על ידי טובי החובבים שמה היתה נהדרה מאד. המון רב בא לבית הנתיבות לקדם בברכת־שלום את פני הגרש“מ, ובאותו יום בקרנו בלוית הרא”ב וואלף את הגאון ר' יצחק אלחנן ספקטור במעון הקיץ שלו, ושם עלה בהסכם כלנו לקרוא למוצש“ק אספה רבה מנכבדי קובנה לבית הרב בתוך העיר. על יסוד הסכמה זו שלחה ההנהגה כרטיסי־קריאה לנכבדי העיר ותזמינם לבוא במוצש”ק לבית הרב ושמה גם לערוך קבלת־פנים להאורח הנכבד הגאון ר' שמואל מוהליבר מביאליסטוק.

נושאי הכרטיסים יצאו דחופים ומבוהלים, וגם בעלי “הלשכה” הידועה לא נחו ולא שקטו, ועל ידי פתויים ואיומים שונים, כי עיר קובנה היא עיר מבצר וכל האספה שאינה מאושרה אסורה היא וכדומה, – עלתה להם להטיל פחד גדול על הגאון ר' יצחק אלחנן, וביום הששי שלח את השמש להודיע לא“ב וואלף ולהגרש”מ, כי האספה אי אפשר בשום אופן שתתקיים במעונו מפני היראה.

השטן נצח, והחובבים כבשו את פניהם בקרקע. נסינו לבוא עוד פעם להרב דמתא ולבקשו, כי יסכים לקרוא את האספה בביתו כפי שהוחלט, אבל הוא החל לבכות ולבקש פשוט רחמים מאתנו לוותר על האספה בביתו, וסוף כל סוף החלטנו והלכנו לבית המלון של גורפינקל ששם התאכסן הגרש“מ. שם היתה האספה שלנו, שמה התרגזנו ונוציא את כל רוחנו, ואחרי רוב דברים ומו”מ ושקלא וטריא כנהוג, ואחרי שהמורה אריה ליב הורביץ (אחר כך בפתח תקוה) השתטח מלא קומתו על הרצפה לפני הדלת, כדי לעצור בעד אלה שמפני השעה המאוחרת חפצו לשוב הביתה לפני גמר האספה – עלה בידינו, לשמחת לב כלנו, להשכין את השלום בין שני הזרמים.

למחרתו בא השמש בהזמנה מאת הגאון ר' יצחק אלחנן להגרש"מ, כי יואיל לבוא אליו לארוחת הצהרים.

הגרש"מ, שבלבו פנימה התרעם על הגאון ר' יצחק אלחנן ששמע לקול מלחשים, ענה להשמש ואמר:

– שמש, לך ואמור להרב, כי לא אוכל לבוא אליו לאכול ארוחת הצהרים מפני שהנני מתירא, פן יהיה מוכרח גם בזה לחזור מדבורו – ופה לא יכינו בעדי כלום ואשאר בלי סעודה…

ואולם בכל זאת לפני נסיעתו הלך להפרד מהגריא“ס ונלויתי גם אני אליו. כשבאנו להגריא”ס, החל הוא לבקש סליחה ומחילה והתנצל כי לא יכול עשות אחרת, אבל הגרש"מ העירו למוסר ואמר לו: יחדל נא הרב מזה, הן ברכהו ה' כי יוכל עמוד בלי משען, ולמה לו האפוטרופסים האלה, השמים אותו ואת כלנו לחרפה ולשנינה – יחדל נא להבא מזה…

---

בחודש מנחם אב תרמ“ט היתה אספה כללית בוילנה, שאליה נאספו ובאו ארבעים וחמשה איש שלוחים מעשרים ושש עיר, ואחרי שקלא וטריא כשלשה ימים הוסכם לשנות סדר ההנהגה תחת פקודת שלשה גבאים ראשיים: הגרש”מ בביאליסטוק, הרשי“פ בוילנה ובמקום הד”ר פינסקר שהתפטר נמנה הר"א גרינברג באודיסה. לבד אלה נבחרו עוד חמשה גבאים יועצים לפנות אליהם בדברים הדורשים ישוב־הדעת, ונתקבלו הרבה החלטות חשובות, שכולן היו מכוונות לטובת הרחבת עבודת הישוב, ובתוכן גם לשלוח מלאכות לארץ ישראל, כדי להתבונן ולהכיר את המצב במושבות פנים אל פנים.

ההנהגה הראשית החדשה נגשה אל עבודתה בחשק נמרץ, ומיד אחר האספה החלה להתעסק בדבר משלוח המלאכות לא“י. הר”א גרינברג התנדב לסדר שיירא מתוך אנשים עשירים וכלם יחד יסעו בראשית קיץ תר“ג לתור ולחקור אחרי כל הדרוש לטובת הישוב, גם הגרש”מ הסכים להלוות אליו בשיירא זו, אבל בין כה וכה והנה קפצה רוגזה של דלטוריא על ראשי חובבי־ציון ובקורת נמרצה מצד הממשלה נעשתה ברוב ערי ליטה על העסקנים. ונוסף על הדלטוריא הנה נגלתה החברה המסותרה “נס ציונה” בוולוז’ין וכתבים רבים ירדו לגרדום. על פי הצעת הרשי“פ נסעתי אנכי לביאליסטוק כדי להתראות עם הגרש”מ ולהודיעו מכל אלה וגם להתיעץ עמו מה לענות לחוקרי הממשלה באופן שלא יסתור האחד את דברי השני.

באור ליום הששי שעה ארבע בלילה באתי אל ביתו. העירותי משנתו והודעתיו מכל, ויחדו השלכנו חבילות־חבילות מכתבים וכתבים הנוגעים לחיבת ציון אל התנור המוסק לאפית חלה לשבת.

לבי התפקע והתכווץ בקרבי למראה האותיות הפורחות מן הניר הבוער באש, אותיות שהיה בהן חומר יקר לתולדות תנועת התחיה בראשית שנות יצירתה.

את הכל השליך הרב לתוך האש ואך את החוזה בדבר עקרון ¹¹שם בכיסו בבגדיו בתקוה, כי־אם גם תהיה בקורת וחפוש בביתו, לא יעיזו למשמש ולחפש בכיסו.

---

בשנת תרנ“ג היה עלי לנסוע יחד עם המורשה מר יצחק ליב גולדברג אל האספה הכללית שהיתה ביום כ”ז תמוז באודיסה.

אנכי נסעתי יום אחד קודם, למען אוכל לסור אל הגרש"מ לשמוע חות דעתו בענינים = שונים. הוא שמח מאד לבואי וגלה לפני מצוקת לבו:

בידו נמצא אז סך שלשת אלפים רו"כ בשטרי־ערך נדבת מר ברגמן מגרודנה, – כמובן עלתה לו זאת ביגיעה רבה – אך הלה התנה תנאי כפול, שהכסף הזה יהיה בתור קרן־קימת. הועד יקנה חלקת־אדמה בשביל להושיב עליה פועלים לעבדה ולשמרה, והמה ישלמו קימעא קימעא את מחיר האדמה במשך שנים, ומהכסף המושב יקנה הועד שוב אדמה וחוזר חלילה.

הגרש“מ פנה בדבר הזה אל הועד והוא דחה בשתי ידים את קבלת הכסף בתנאים כאלה שאין לו הרשות על פי החוק למלאות אחריהם, ומה יעשה כיום? האם ישיב את הסך שלשת אלפים רו”כ חזרה להמנדב? והדבר הזה העציב את רוחו.

אנכי נסיתי להרגיעו בתקוה למצוא עצה לזה. שלחתי תלגרמה למר יצחק ליב גולדברג בוילנה, שגם הוא בנסיעתו לאודיסה יֵעָשה קפנדריה דרך ביאליסטוק. וכשבא מר גולדברג ספרתי לו את כל הענין, והוא בתור איש המעשה, כשבא לפני הגרש"מ, הציע לפניו למסור לו את הכסף והוא יסדר הכל על צד היותר טוב.

הגרש“מ שמח על המקרה, ומיד הוציא מארונו חבילת שטרי־ערך על סך ג' אלפים רו”כ ומסרן לידי מר גודלברג. והלה, תיכף כשהרגיש את החבילה בידו, ברך את הגרש"מ ברכת הפרידה – ואיננו.

כשנפרדתי מאת הגרש"מ אמר אלי: הייתי נמהר במעשי, ידעתי כי לא כן יֵעָשה, אבל מרגיש אנכי כי עת לעשות, ואתה עמוד נא על המשמר שם באודיסה לבל יעוותו את הישרה.

וכאשר פתח ביום כ“ז תמוז בשעה 8 וחצי היו”ר מר גרינברג את האספה וערך לפני הנאספים את תוכן החשבון הכללי, הודיע בין יתר דבריו, שנתקבלה ע“י הגרש”מ נדבת מר ברגמן מגרודנה סך 2735 רו"כ (3000 בשטרי ערך) לטובת הפועלים.

סתם, ולא זכר שום תנאי – שעל זה היו לו למר ברגמן טו“מ להגרש”מ, אבל הוא למרות מה שהיה לבו נוקפו, היה גם כן שבע רצון מן התוצאות, בהרגישו כי עת לעשות…

---

באספת דרוזגיניק בשנת תרנ"ג הוחלט ליסד מרכז רוחני לחובבי ציון שישא עליו את השם “מזרחי”.

מטרתו היתה להשתדל להרחיב הפצת הרעיון ולהגדיל הכנסת החברה המקוימת על ידי רבוי חברים ונדבות זמניות ומקריות, לבוא בדברים עם העוסקים והמשתדלים בחבת ציון שבכל עיר ועיר ולרכוש פועלים חדשים, לחזק ידים רפות מהחברים הישנים וכן להשתדל ליסד אגודות בהערים, אשר עדיין לא לקחו חלק בפעולות חובבי ציון, לעורר את הפועלים לפעולה ולבקר את מעשיהם אם ממלאים המה את חובתם באמונה. וכמו־כן לבוא גם במו"מ עם האגודות השונות שבחוץ־לארץ.

באספה ההיא הייתי אנכי המזכיר, ועלי הוטל לערוך ולהכין הפרטיכלים וגם לערוך מכתב חוזר ולשלחם לכל האגודות מחו"צ, אחר כך נסעתי לביאליסטוק ועבדתי משך יותר מארבעה חדשים. כל העת הזאת הייתי כבן ביתו של הרב, יחדו עבדנו שעות אחדות בכל יום ויום, ובמשך העת ההיא הכרתי להוקיר אותו עוד יותר ויותר וערכו הלך וגדול בעיני מאד.

לרגל עבודתי בוילנה לסדר את גבית התרומה מהחברים הוכרחתי לעזוב לזמן קצר את עבודת ה“מזרחי” ולשוב לוילנה, ואחר כך שבתי לביאליסטוק ועבדתי שמה בקרבתו, עד שבא הרב יצחק ניסנבוים, שאותו מצאנו מוכשר להיות למזכיר ה“מזרחי”.

ובשנת תרנ“ה, כאשר נתרחב פרוד הדעות של אחד־העם ומנשה מרגליות, עד כי שניהם התפטרו מהיות חברי הועד, נקראתי מאת מר סוכובולסקי בדיפישה תכופה לבוא לביאליסטוק. באתי ומצאתי מהומה בבית, הגרש”מ החולה והחלש מוכן לנסוע לאודיסה. כל ההפצרות והדבורים מבני ביתו ומקורביו לא הועילו לעכבו, גם הד"ר חזנוביץ אסר עליו לנסוע מפני מצב בריאותו שהיה רופף מאד, אבל כל אלה לא הניאו אותו מלקבל עליו לנסוע דרך רחוקה כזו וטענה אחת בפיו: “הן שתי עיני הועד, שני עמודי התוך המה, האחד לגבי חוץ (הממשלה) והשני לגבי פנים ואיך יתקיים הועד בלעדם?” אנכי הרגעתי את רוחו הסוער, הוא ידע אותי כי כל דבר סתום לא נעלם ממני ואם אנכי אמרתי לו כי “את והב בסופה” ובמשך ימים יתפשרו מריבי הדעות – מצא מנוחה לנפשו וישאר בביתו.

ואחר הקונגרס הראשון היתה ועידה בימי כ“א–כ”ב מרחשבון בביאליסטוק. אל הועידה נאספו 35 איש, – ליו“ר נכבד נבחר הגרש”מ. האספה נקראה בעיקר בשביל סדור העבודה הציונית ברוסיה והוחלט כי המרכז הרוחני יהיה גם להבא בביאליסטוק, וכה נשאר ה“מזרחי” בביאליסטוק תחת הנהגתו גם אחר הקונגרס והוא אִחֵד את חובבי ציון והציונים, את החרדים ואת החפשים לעבוד שכם אחד את עבודת הלאום והארץ ¹².

 

יא: הוצאת “תמונות מונטיפיורי” ושפ"ר    🔗

מזמן שהרש“י פין לקח את הנהלת החברה “אוהבי ציון” בידו, נהיתה העיר וילנה לתל, שהכל פונים אליו, כי שֵם שני החכמים הגדולים, הרש”י פין וליבנדה, גדול מאד בעולם היהדות, ולכבוד גדול נחשב לבוא עמם בחליפת מכתבים, ועל כן פנו אליהם מקרוב בשאלות משאלות שונות ולדברי תשובתם ייחלו.

והתשובות היו בהסכם ובדעה אחת. ואם באה איזו שאלה, שהצריכה תשובה בישוב הדעת ובירור דברים, הייתי אני או מר גולדברג המתווך ביניהם להביא את הדיון בין איש לרעהו. ובמקרה, שהצריך שקול וישוב דעת בבירור הענין עצמו, היה הזקן פין מטריח את עצמו לטפס ולעלות לדירתו של ליבנדה בדיוטה הרביעית להועץ עמו (כי ליבנדה היה חולה ולא יצא מדירתו) אבל לא קרה, שלא יבואו לידי הסכם.

את הכסף, שהיינו אוספים, היינו שולחים אל אותן המושבות, אשר חשבנו אותן ליותר זקוקות לתמיכה, ועל פי המכתבים הרבים שקבלנו מקצת אגודות ידענו, שהרבה אגודות צוברות את הכסף הנאסף ואינן שולחות אותו לתעודתו מטעמים שונים: היו שרצו ליסד מושבה בשביל עניי עירם, והיו כאלו, שהגזבר החזיק ברשותו את הכסף ודחה את מסירתו מזמן לזמן. וגם האגודות שהיו שולחות את כספן לא"י לא ידעו אחת על השניה, כי לכל אחת היה איש נאמן מיוחד בארץ ישראל, שאליו פנתה

בשאלותיה ותשובותיו היו לה למשקל, ובני המושבות הציפו את האגודות במכתבי בקשות ובתאור מצבם הנורא, שהכניסו רק קוצר־רוח ורפיון־ידים בעבודה. הרגשנו, שאנרכיה גמורה שוררת בתוכנו ובמצב כזה אי אפשר שידינו יעשו תושיה.

מכל עברים – ממינסק, מקובנה, מאודיסה, מבריסק־דליטה, מוורשה, מחרקוב, מרוסטוב־דון, מביאליסטוק, מסובלק ועוד ועוד – באו אלינו בבקשות תכופות לסדר אספה כללית באחד המקומות, אם בארץ רוסיה או בחוץ־לארץ, ולמנות הנהלה כללית, אשר תנהל את כל הענין, אבל לא להשאיר את המצב כמו שהוא, כי אם לא נעמוד בפרץ, יתחילו האגודות להתנוון ויבוטלו מעט מעט וכל עמלנו יעלה בתוהו.

ובוורשה גר אז הסופר שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר), שמלבד גדלו בתורה ובחכמה (הוא היה למדן מופלג, מוסמך להוראה, וכחו היה גדול בלשונות ובמדעים), היה איש נלבב, חי, רב פעלים, שלא ידע שָלֵו בנפשו, אם לא מצא לו עבודה צבורית, שיוכל להשקיע בה את כל כשרונותיו, להניע ולעורר, לאחד ולסדר ולפעול עבודה כבירה לפי רוחו הסוער.

בימי עלומיו חפש ומצא ספוק נפשי בעבודה סוציאלית, נעימה היתה לו העבודה באגודת המסתורין, שבה יכול לפעול כנפשו שבעו, אבל הפרעות הפכו את לבו לעזוב את אלהי הנכר ולהדבק בעבודת עמו במסירות נפש ממש. ומבלי חשוב, שגם לו משפחה הדורשת את לחם חוקה, הכניס את עצמו בעבודת הכלל אף בלי לקבל שכר עבודתו.

בשנת 1882, כשהתגבר זרם היצירה לאמריקה ועל הגבול התקבצו ובאו רבבות יהודים מהגרים שנָסו מנוסת חורבן ופרעות מארץ שבה נולדו אל מעבר הגבול – הלך אז שפ“ר ביחד עם הגאון ר' שמואל מוהליבר לעיר ברודי – לטכס עצה ולהגיש עזרה לפליטים. הם הוזמנו לתכלית זו מאת שמואל מונטאַגו, ד”ר אשר, אליפאנט (מלונדון), קרל נטר, וויניציאני (מפאריס), שהביאו עמם כסף לעזרה.

בלבוב עשה שפ"ר את שלו – חקר ושאל ורשם מפי הפליטים את כל ההרפתקאות והזוועות, שעברו עליהם בזמן הפרעות, ואת הרשימות המציא לפרסום. הרשימות הסבו אז רעש גדול בעולם.

וגם באספת פטרבורג, שנתכנסה אחר כך – והיא היתה סגורה בפני כל הסופרים והעתונאים, ואף לאלכסנדר צדרבוים עורך “המליץ” לא נתנה דריסת רגל בה – היה שפ"ר היחידי, שהוזמן לבוא אליה ולהשמיע את דבריו ואת ידיעותיו.

אמנם בראשונה היתה נפשו פונה אל האגודה “עם־עולם”, שבכרה את אמריקה על ארץ־ישראל, מפני שבארץ החופש אפשר היה על פי החוק ליסד חבל אבטונומי מקבוץ של ששים אלף נפש ולא להיות תלוי בדעתה של איזו ממשלה. אבל לאחר ישוב הדעת חזר בו ולבו העברי נמשך אל הרעיון הלאומי של ישוב ארץ ישראל, ומאז התמסר כולו לחבת ציון.

ואנו רואים אותו כבר בשנת תרמ"ב ביחד עם עוד ארבעה חברים סופרים, שהם פונים במכתב מיוחד להברון גינצבורג וליתר חברי האספה בפטרבורג – במכתב תוכחה אל “אילי הכסף בין אחינו, אדירי העושר ואלופי העם, אשר העדר ניתן על ידם, עצם מעצמות האומללים, בשר מבשרם, אחיהם בצרה, הקרובים אל החללים בקרבת אומה, אמונה, משפחה וארץ מולדת, המה כמעט לא נקפו אצבעותיהם ולא הזילו גם פרוטות מכיסם לטובת היוצאים והנשארים – ובתקופה הרעמים והרעשים ובתקופת יצירת עמל עלי חוקים מעיקים ומגבילים שטו ועברו על פני כל ארצות אירופה לטייל בגנים ובפרדסים, לשמוע בקול שרים ושרות ולהתעדן ולהתפנק בתענוגות בשרים והדר טבע בשווייץ ומקומות הרחצה”.

וסוף המכתב אומר:

– תאחדו והתכללו עם אחינו נדיבינו בכל ארצות התבל עד המקום שיד האפשרות מגעת. והיה כאשר ידעו זאת אחדים מאנשי הרוח בארצנו – אז תקום סערת הלבבות לדממה. הדעת, כי גבירינו משתתפים בצרת הצבור, תשביח שאון הרוחות, והקרובים שנתרחקו – יתקרבו, ויהיו לאגודה אחת ולב אחד, ושמך יהיה מבורך בפיות כולנו בדור הולך ובא, אשר יביע תהלתך, כי מידך היתה ברכת השלום על ישראל. אך אם לא ישמעו הגבירים לקול המדבר אליהם בצדקה, ויוסיפו לפרוש עצמם מן הצבור, הנה הם מודים בפה מלא, כי אין להם חלק בהכנסיה, לא יאנחו על אסונה ולא ישישו בששונה, – אז ידע העם ויראה בעיניו את אשר לפניו. ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ושמות תפושי כסף וזהב וכל רוח ודעת אין בקרבם יכתב לדראון עולם בספר תולדות ישראל.

לתשובתך, אדון ושר, נצפה ונקוה לראות ולהוכח ממנה את רום רוח בני עליה אשר בקרבנו ומחשבתם הטהורה.

והנני חותם היום בשם רעי אשר נתנו לי כח והרשאה לדבר בשמם ולחתום בשבילם וידי כידם: שאול פינחס ראבינאוויץ מווארשה; משה ליב לילענבלום מאדעססא; יהודה ליב לעווין המכונה יהל“ל מקיוב; יעקב ליפשיץ מקאוונא; שלום פריעדבערג מהוראדנא”.

על המכתב הזה, לפי עדותו של יהל"ל, לא נתקבלה שום תשובה (כתבי חו"צ).

שפ“ר היה וילנאי, אם כי נולד בטוירוגן (פלך קובנה), כי בעודנו נער נתמנה אביו לרב ומו”צ בשניפישוק פרבר וילנה, והנער נתגדל ונתחנך בוילנה, שם למד תורה, והפנה את לבו גם להשכלה, ומאת הרב ש“י פין ינק מחכמתו ותורתו, וכרב ומורה כבדהו, וראה את עצמו כתלמיד מובהק שלו. ואך כשהחלה “הצפירה” להופיע בוורשה, הוזמן מאת המו”ל ר' ח.ז. סלונימסקי לבוא ולהיות לו לעזר בעריכתו, ומאז ישב בוורשה גם אחרי אשר עזב את “הצפירה” ובמקומו בא הצעיר בעל הכשרון נחום סוקולוב.

---

מזמן שהחל משא ומתן בין האגודות על אספה כללית והתאחדות הכחות, היה שפ“ר בא לוילנה לעתים תכופות, ושעות רצופות היה דן עם הרשי”פ ועם ה' ליבנדה על ההצעות השונות. אחת מהצעותיו היתה לערוך ולהוציא לאור מאסף ספרותי שנתי, עם לוח שנתי, והכנסתו תהיה קודש לישוב ארץ ישראל. מאספים כאלה יש להוציא שנה שנה בשם “התמורה”, ולוקחיהם יהיו חובבי ציון, המביאים מס לאומי ליסוד מושבות בארץ־ישראל.

קשה היה לעבוד בלי רשיון מהממשלה עבודה לאומית קבועה ורחבה בין כל שדרות עמנו, ולהשיג רשיון לאסיפת כספים בארץ רוסיה, כדי לשלוח אותם לחוץ־לארץ, גם כן קשה היה להעלות על הדעת, ועל כן שמשה ההצעה ההיא כתריס בפני אסור, כי זה יהיה מעין עסק פרטי והממשלה לא תשים מכשולים על דרך זו.

אבל ההצעה ההיא לא מצאה חן בעיני פין וליבנדה, והשי“פ שהיה עומד בקשרי מכתבים עם השר משה מונטיפיורי ומזכירו ד”ר אליעזר הלוי, והיו נחשבים כידידים מכבר, עמד על הרעיון, שבשנת תרמ“ה ימלאו מאה שנה להולדת הצדיק הזה. ומכיון שהשר מונטיפיורי פעל ועשה כל כך הרבה לישוב ארץ־ישראל ושבע פעמים כתת את רגליו ועלה לארץ ויסד שם הרבה מוסדות ללמוד עבודה ומלאכה לילדי העברים בא”י; והואיל וכל העם אוהב ומעריך את השר הצדיק הזה, על כן טוב לפנינו לקשר את פעולתנו עם חגיגת יובל המאה שלו, ועל ידי כך נמשוך גם את לבות אחינו הגדולים באנגליה, שיתנו את ידם לנו לעבוד עבודת העם עמנו יחד.

ואז הוסכם להדפיס תמונת השר הצדיק ולמכרה במחיר רובל אחד התמונה, והמוסיף – יוסיף, וכסף הפדיון יהיה קודש לישוב א“י. כמו כן הוחלט לחוג באחת הערים בחו”ל את חג היובל, וכל האגודות הקיימות והידועות לנו ישלחו את ציריהן לאַחֵד ולהקים את בנין האומה.

הטפול בהדפסת התמונה בהידור רב עם שיר יפה מאת המשורר יהודה ליב גורדון ובמכירתה על ידי העסקנים שהיו ידועים לנו מזמן נמסר לשפ"ר, ומאז החלה עבודתו להתפרסם יותר ויותר בין החובבים. בכל עיר ועיר ידע למצוא ולאסוף את הניצוצות הקדושים, את בעלי הרגש והנלבבים, לאגדם ולאחדם. להעירם ולעוררם, עד אשר היה לנו מחנה גדול של חובבים ועסקנים, אשר היו נכונים להקדיש את זמנם לעבודת האומה.

מלבד התמונות של השר מונטיפיורי, שהביאו הכנסה נקיה למעלה מעשרת אלפים רובל, הוחלט, שהאגודות הגדולות תערוכנה אגרות ברכה לבעל היובל, תכרוכנה אותן בכריכה נהדרה ותמצאנה לידו על ידי ציר מיוחד. לציר נבחר בהסכם כולם דוד גורדון, מו"ל “המגיד” מליק. הוא יסע ללונדון ואגב יסור גם לפאריס, כדי למסור בכתב את תודתנו וברכתנו להנדיב הידוע.

וכדי שאגרות הברכה יכוונו לנושא אחד, נערכו טופסים אחדים ונשלחו אל האגודות, שהן תבחרנה מאלה לפי הלך נפשם.

יום החגיגה והאספה הכללית נקבע ליום הולדת השר, ח' מרחשוון, בעיר קטוביץ, בשלזיה העליונה, כי היא עיר הגבול היותר קרובה למרכזי האגודות וגם היתה בתוכה לשכת בני ברית, שרובם כבר נתנו את ידם לחובבי ציון, והם התנדבו לטפל בצירים ולקיים בהם מצות הכנסת אורחים כראוי.

אבל מסבות שונות נדחו הועידה ויום החגיגה לעשרה ימים, והיתה ביום י“ח־כ”ג חשון תרמ"ה.

גם העיר וילנה שלחה אגרת ברכה לבעל היובל, שהרשי"פ ערך אותה, והיא היתה למופת בתכנה ובסגנונה המזהיר מכל יתר הברכות.

זוכרני, איך הזקן פין ישב אחר הצהרים בכורסה שלו מעץ הבנה ¹³. הראש הלבן נשען על מרפק ידו השמאלית ופיו מפיק מרגליות. כל משפט ומשפט היה מזהיר ונוצץ, ואנכי ישבתי ממולו והייתי כולי הקשבה ונפשי מלאה חדת קודש בעת כתבי מפיו את הדברים הללו:

"כבוד אדוננו מרנא משה מונטיפיורי עבד ה'! רבות עשית. רב העלילה, בימי חייך לישע אחיך, על קצוי ארץ צדק מלאה ימינך, קדם ותימן, צפון וים ראו הליכותיך בקודש, לריב ריב אומללים, להפיק רצון מלכים ושרים למשוך להם חסד. כי אהבתך את עמך היא תחייך, טובם וישעם אבירי חפציך, ומאהבתך את עמך, אהבת גם את ארץ אבותיהם, רצית אדמת הקודש לא לבד לבכות על חרבותיה, כי אם לרפא הריסותה ולחיותה מערמות עפרה. ובחכמתך ראית מראש, כי אך טוב לישראל, כי יתנדבו מהם ממקצתם להאחז שם אחיזת נחלה ולהחיות נפשם בעבודתה, ורבות חשבת ויעצת בבקרך את ירושלים עיר הקודש, ואת ערי ישראל הנשמות, אך לדאבון לב לא רבים חכמו השכילו להבין את מחשבותיך הטובות והקדושות, ולא עלה בידך כי אם לניר ניר ולזרוע זרע לצדקה לאחרית הימים.

הימים ההם באו למגנת נפש בדרך לא נדע שחרה, ברעש ורוגז נפלו עלינו להרגיז ולהחריד משכנות יעקב, מחמס המציק נפזרו למאות ולאלפים לכל רוח, לבקש להם סתרה באשר ימצאו, ומהם נמלטו גם לארץ ישראל. אז נפקחו עיני החרדים לטובת העם, ונוכחו לדעת, מה רב טוב צפון במחשבה הקדושה לתקוע יתד במקום נאמן לאחינו האומללים בארץ אבותינו לעבודת האדמה. ועד מהרה עשתה לה המחשבה הזאת כנפים להקיף את רוב קהלות ישראל, ורבים וכן נדיבים מקצה הארץ התעוררו להחזיק במעוזה לתמכה ולסעדה בצדקות ועוז, ובדרכיך משה עבד ה' יזכרוך עתה, כי למופת שלחך ה', ממך יראו וכן יעשו לתת אחרית ותקוה טובה לנדחי ישראל.

ובהגיע תור מלאת לך, צדיק יסוד עולם, מאה שנים, כי ברכך ה' אלהיך ובך ברך את עמו ישראל, להיות להם ברכה בקרב הארץ, ראו כל טובי עמנו כי עליהם המצוה והחובה לעשות זכרון למפעלותיך הטובות, אין ערוך למו, בדבר הגדול והקדוש אשר בו שמת מעיניך זה ימים הרבה: ליסוד יסוד מושבות לבני ישראל לעבודת האדמה בארץ אבותינו ויהיו נקראים על שמך.

עדיך, בחיר ההשגחה, עדיך אתתה עתה ובאה בקשת אלפי ישראל, כי תקום ותתעודד לישע המחשבה הקדושה אשר חשבת מימים מקדם להוציאה לאור עולם, להפיק רצון מאת כבוד הסולטאן יר"ה, לתת רשיון לנדחי עמנו להאחז בארץ פלשתינה אחוזת שדה וכרם, להוציא לחמם מן הארץ אשר השקוה אבותיהם לפנים בדמי לבבם ונפשם, ויקראו המושבות האלה על שמך, והיה בהם כפלים לתושיה, ללמד את אחינו עבודת האדמה ולהושיב נשמות אדמת הקודש.

אלהי ישראל, אשר ברכך, אדוננו מגננו עד היום, ברכה גדולה מחברים, יוסיף ויפליא חסדו עמך להאריך ימיך בנעימים ויאמץ כחך לעשות חיל, ישפוך רוח חן ותחנונים על דבריך לפני כבוד הוד הסולטאן וכל משאלותיך ימלא. והיה מעשה הצדקה הזאת אבן נזר בעטרת שיבתך לאור עמים ולאות עולם לא יאסף נגהו ולא יכרת, ועיניך תחזינה בנחמת ציון וירושלים ובהרמת קרן ישראל.

זאת תפלת כל בית ישראל ובכללו תפלת אחיך עבדיך מוקירי שמך ומכבדי זכרך

יושבי וילנא".

---

אגרת הברכה נכתבה בידי סופר סת“ם על קלף באותיות רש”י, ועליה באו על החתום כל גדולי וילנה עם גבאי המוסדות וראשיהם. מלבד הרבנים המו“צים בתור מעמד, הראב”ד ר' יוסילי וסגנו ר' אליהו אליעזר ועוד איזו מורי הוראה גדולים החזיקו בדעת הגאון ר' מתתיהו שטראשון, שסכנה גדולה היא חבת ציון לכלל ישראל ברוסיה, והם נכונים לחתום את שמם על כל הברכות שבעולם, אם אך נשמיט מתוכה את שם “ציון”. לעומת זה באו באו מעצמם כמה מו“צים מפרברים ומחלי עיר שונים לבוא על החתום, אף כי ידעו, שנכונה להם מזה קצת אי נעימות מצד גדולי הרבנים בכלל ומהרגמ”ש בפרט.

באותו זמן הדפסנו עוד חשבון הכספים, הכנסה והוצאה עם רשימת החברים והנדבות של הקערות בערב יום הכפורים וברכות מי שברך בשמחת תורה את בעל היובל חביב העם, השר הצדיק ר' משה מונטיפיורי. אבל החשבון הזה נשרף ונאבד ממני בעת חרבן הרטוב בימי מאורעות אב תרפ“ט, ונשאר לי בזכרון אך בערך. סכום הנדבות בערב יום הכפורים 240 רובל, ומברכת שמחת תורה כמעט בכל בתי התפלה יותר מאלף וארבע מאות רו”כ, מלבד כסף החברים מסיון תרמ“ד עד ראש השנה תרמ”ו. זה היה הנסיון הראשון להעמיד קערות בערב יוהכ"פ לטובת ישוב ארץ ישראל. ששמשו אחר כך למקור הכנסה כמעט קבועה לועד האודיסאי לטובת הפועלים, כי אחרי וילנה החרו החזיקו גם יתר הערים, וההרגל נעשה כמעט חובה על סתם יהודים, לא אך חובבי ציון, להרים תרומה לטובת הישוב בערב יום כפור.

והנדבות בשמחת תורה בברכות להשר הצדיק עלו יתר מכפי ששערנו. רבים היו המנדבים, והנדבות היו הגונות, ובין הרשימות נמצאו כאלה, שנדבו הרבה יותר מכפי כחותיהם. למשל המו"צ אצל גשר הירוק ר' ישראל איסר נדב שני רובל – אלה שנשאר לו רווח ממסחר האתרוגים שלו בשנה ההיא. ועוד כדומה לו.

מההוצאות נשארה לי בזכרון רשימת הכספים, ששלחנו תמיכה להמושבות:

400 רובל לבני ביל"ו.

300 רובל לפתח תקוה.

150 רובל לסאמארין (זכרון יעקב).

120 רובל לראש פנה.

50 לאכר ליפשיץ בפתח תקוה.

10 רובל לבלקינד.

10 רובל לקופלמן.

500 רובל חלק אדמה בגדרה

1540 רובל ס"ה.

 

יב: ועידת קטוביץ    🔗

הסופות בנגב רוסיה שבשנות השמונים הביאו גם מרפא. נערו את רוח האומה ופזרו את גרעיני התחיה בכל תפוצות ישראל; התחילו ליסד בישראל אגודות שונות לעזרת החלוצים, אשר השליכו אחרי גום את מסחרם ועלו לארץ אבותיהם, ויסדו בה מושבות אשר קראו בשם: ראשון־לציון, פתח־תקוה ויהוד, ראש פנה, סמרין (היא זכרון יעקב), יסוד המעלה, ודי־חנין (היא נס ציונה). מפני חוסר ידיעה בלשון המדינה, בחוקיה ונמוסיה אבדו חלק גדול מהונם בידי סרסורים רמאים, ובטרם למדו לדעת טיב הארץ אזלה הפרוטה מכיסם, ונשארו על האדמה השוממה בעירום ובחוסר כל. נוסף על אלה המתנחלים היה על חובבי ציון להביא אל הנחלה ואל המנוחה את בני ביל"ו.

בלי תעמולה מיוחדה, – המטיפים לחבת ציון טרם היו בארץ, והעתונים העברים ברוסיה טרם יחזיקו ברעיון ישוב ארץ ישראל, “הצפירה” היתה מתנגדת בגלוי, “המליץ” היה מפקפק בדבר, ואך “המגיד” בליק ו“השחר” בוינה, שמספר קוראיהם היה מעט, דברו בשבח הענין, אך גם דבריהם היו נמחקים ע“י הבקורת והגיעו לקוראים מטושטשים – בלי שום תכנית ומגמה צצו מכל עבָרים אגודות שונות לישוב א”י, וכולן היו תלויות על בלי מה.

בוינה ישבו שני עמודי התוך של חובבי ציון: הרב החכם הכולל רבי שמואל יוסף פין והסופר הנודע ארי' ליב ליבנדה. שאליהם היו פונים מאגודות שונות בשאלות שונות. על פי המכתבים הרבים שקבלו נודע להם, שאגודות רבות צוברות את הכסף הנאסף ואינן שולחות אותו לתעודתו מטעמים שונים. היו מי שרצו ליסד מושבה בשביל עניי עירם, שהרי “עניי עירך קודמים”; והיו גזברים שהחזיקו ברשותם את הכסף ודחו את מסירתו מזמן לזמן. גם האגודות שהיו שולחות את כספן לארץ ישראל לא עמדו בשום קשר. לכל אחת היה איש נאמן מיוחד בא"י, שאליו פנתה בשאלותיה, ותשובותיו היו לה למשקל. ובני המושבות הזקוקות לעזרה הציפו את הגולה במכתבי בקשה ובתיאור מצבם הנורא, שהכניסו קוצר רוח ויאוש בעבודה. אנרכיה גמורה היתה שוררת במחנה.

כשלוש שנים כבר עברו מאז החל רוח התחיה לפעֵם בקרב מחנה ישראל, ובהרבה ערים צצו חברות ואגודות שקראו להן שמות שונים: “אוהבי ציון”, “אחות ציון”, “בני ציון”, חובבי־ציון", “שואלי שלום ירושלים”, וכו' וכו', שמטרה אחת להן: “בית יעקב לכו ונעלה ציונה, להקים את חרבותיה ולהפרות את שממותה על ידי עבודת האדמה בארץ אבותינו!” האגודות הללו כתבו והחליפו ביניהן מכתבי התעוררות לעבודה ולפעולה. אספו כסף, חלק ממנו נשלח לארץ ישראל – כעזרה ותמיכה לכל היודע להרבות לבקש ולדרוש. כמעט הכל ידעו, שכל העבודה הזאת לא תביא לידי המטרה הרצויה, כי דרושים אחדות הכחות ואחוד הפעולה על ידי הנהגה כללית אחת, המובילה אל התכלית הנרצה, אבל אם כל אגודה ואגודה תבנה במה לעצמה בלי קשר ואחוד עם יתר האגודות, אין שום תכלית לפעולתה.

האגודה “חובבי ציון” בוורשה הצטיינה בפעולתה מכל יתר האגודות, הודות לכשרונותיו המצוינים של שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר), שמלבד גדלו בתורה ובחכמה היה איש רב פעלים ונלהב, שלא ידע שלו בנפשו, אם לא מצא לו עבודה צבורית, שיוכל להשקיע בה את כל כשרונותיו, להניע ולעורר, לאַחֵר ולסדר ולפעול עבודה כבירה לפי רוחו הסוער.

כשנוסדו האגודות בוילנה ובוורשה, היה שפ“ר בא לפרקים להתיעץ עם שני המאורות הגדולים של חובבי ציון – הרש”י פין והסופר אריה ליב ליבנדה, והם מצאו, שהגיעה שעת הכושר לאחד את כל האגודות ולהשתמש ביום מלאת מאה שנה להשר הצדיק ר' משה מונטיפיורי, שחל בח' חשון תרמ"ה, כדי לקרוא לאספה כללית בחוצה לארץ את טובי החובבים ואת צירי האגודות, ושם יטכסו עצה, איך להקים את הבנין של ההתאחדות הכללית.

החברה חו"צ בוורשה השתמשה ביובל המאה של חביב האומה והדפיסה את תמונתו והפיצה אותה בהרבה אלפים טופסים, ומלבד כסף ההכנסה ¹⁴ רכשה החברה ידיעות בעלי ערך, הכירה להבחין בין חובבי ציון השונים, ועל פי מסירותם ונאמנותם לרעיון להחליט מי ומי מהם ראוי לבוא ביסוד האספה בקטוביץ, ועל מי אפשר להשען בהבטחות לימים יבואו.

יום היובל, כאמור, חל ביום ח' חשון. אך למען תת אפשרות לאלה הרחוקים הפזורים ברחבי ארץ רוסיה להגיע למקום האספה, קבועה ליום י“ח מרחשון שנת תרמ”ה.

עבודה כבירה עבד אז שפ“ר, עד שאסף את הצירים בקטוביץ, כי מלבד התמונות והכנת האספה הכללית ערכו חו”צ מכתב ברכה למונטיפיורי, על פי הנוסחאות השונות שנשלחו להם מוורשה. כל מכתבי הברכה נשלחו לבעל היובל באלבום יפה ומהודר על ידי השליח המיוחד ר' דוד גורדון, עורך “המגיד”, וכל העבודה המרובה הזאת סודרה על ידי שפ"ר.

רושם גדול עשה אז יפוי כח של הצירים מקובנה, שעליו בא על החתום הרב הגאון ר' יצחק אלחנן ספקטור. כי מזכירו יעקב ליפשיץ (הל"ץ) התנגד לחו"צ והודיע לכל מקום, שר' יצחק אלחנן הוא מתנגד גמור לכל הענין. ומפני חשיבותו אני מעתיקו בזה:

“בעו”ה קובנה מוצש“ק אור ליום א' י”ד חשון תרמ"ה.

כבוד הרבנים הגבירים הנכבדים ונודעים לתהלה כש"ת

מו"ה יהודה ליב קליוואנסקי

ומו“ה משה בראמזאהן שליט”א.

הרגש הנעלה אשר התעורר בלב שלומי אמוני ישראל להעריץ ולהאדיר את זכרון תפארת עמנו, השר הצדיק סיר משה מונטיפיורי שליט“א ליום מלאת מאה שנה לימי חייו – עד ק”כ שנה – במעשה צדקה בארץ הקדושה הוציא לפעולת אדם אספה רבה בעיר קטוביץ, אשר בתוכה יתנוססו ראשי וגדולי עמנו.

רבים וכן שלמים יושבי עיר קובנה גמרו אומר לקחת חלק בהאספה הנ“ל וימלאו ידינו הח”מ לבחור מלאכות סגל חבורה, אשר כבודה יֵחד גם כן בהאספה הנזכרת, ואנחנו בחרנו פה אחד את כבוד מעלתכם להיות לנו לפה בהאספה הנ“ל לחוות דעתכם בשמנו וכל הצעותיכם והסכמתכם בדבר הזה מקיימים ומאשרים אנחנו בזה. וה' יצליח דרככם ותעשו חיל יחד עם החברים הנכבדים לכונן את המזכרת הנ”ל על יסוד נאמן וקים והיה מעשה הצדקה שלום להפריח ישע ואך טוב לישראל.

נאום יצחק אלחנן ספיקטור החופ“ק הנ”ל".

(ועוד עשר חתימות מראשי נכבדי עיר קובנה).

שלושים וששה חברים וצירים נאספו והלכו אל האספה ¹⁵בהם ארבעה רבנים שנשארו מעבר לגבול. חמשה ימים ישבו ודנו, שקלו וטרו על כל פרט ופרט, עד שבאו לכלל דעה אחת – והקימו את בנין האחדות.

חג גדול היה אז לכל חובבי ציון, ובכל מקום היתה השמחה גדולה, כי רבות רבות קוינו מאחוד, שיצא אל הפועל בקטוביץ.

אחרי האספה נדפסה בתורת “כתב־יד” חוברת קטנה בשם “פרטי כל המשא ומתן, הדברים וההחלטות שנדברו ונעשו באספת ראשי כנסיות לחובבי ציון בעיר קאטוביץ בימי הועד מן ח”י עד כ“ג מרחשון שנת “דכאי רוח יושיע” (התרמ"ה). חוברת זו נתפרסמה אחר כך בספר ה”כתבים" של חבת ציון. ובארכיון שלי נמצא “סדר העבודה” ו“תוכן החלטת האספה” בכתב יד של חבר הועד ר' ליב קליבנסקי מקובנה, הכוללים שנויים רבים.

והריני נותן כאן את עיקרי ההחלטות של האספה בקטוביץ “ע”ד מזכרת משה": ¹⁶

א. הועד המרכזי יהיה בברלין או במקום אחר בחו"ל, אשר יסכימו לו נבחרי הועד ¹⁷

ב. נבחרי הועד המה שמונה עשר במספר.

ג. עד שתווסד ההנהגה בברלין נבחרה הנהגה זמנית שתהיה באודיסה ¹⁸ראש ההנהגה הוא ד“ר פינסקר ולפקודתו תעמוד לשכה שניה בוורשה בהנהלת ארבעה חברים ומזכיר (שפ"ר) בשכר מאה רובל לחודש, אשר תוציא לפעולה את כל העבודות אשר יצוה הד”ר פינסקר.

ד. אוצר הקופה יהיה בוורשה שמור בבנק של חבר הועד איגאנץ ברנשטיין על שמות שלשה חברי הועד: הד"ר פינסקר באודיסה; הרב ר' שמואל יוסף פין בוילנה והגביר קולנימוס זאב וויסוצקי במוסקבה.

ה. לשלוח מלאכות לאה"ק להוודע בבירור על פרטי מצב הקולניות ולחקור ולדעת את מחסורי הקולוניסטים ובה אפשר לעזרם.

ו. כל התמיכות לקולוניסטים יהיו בתורת הלואה על מנת להחזיר, לפי ראות עיני הועד, על בטוחות הקרקעות והבתים שלהם ולא בתור מתנה.

אחרי אספת קטוביץ נסע ד"ר פינסקר לביתו דרך גרמניה. בברלין בקש אנשים

מסורים לחובבי ציון, שיהיו ראויים לעמוד בראש ההנהגה – ולא מצא. בראשונה הסכימו הפרופיסור קארל ברנשטיין, גוטשלק לוי וזיגפריד זימל לקחת על שכמם את המשרה הזאת, אך אחר כך התחרטו שנים הראשונים. נשאר רק השלישי, שהיה אמנם חובב ציון בנפשו, אבל, כאמור, אי אפשר היה למסור ענין חשוב כזה בידי איש אחד.

מברלין סר הד“ר פינסקר לברסלוי ודבר עם הפרופיסור גֶרץ על ענין ישוב א”י, והוא הסכים להיות אחד מחברי הועד, היינו שבמקום י“ח חברים יהיו בועד תשעה עשר. הלשכה השניה בוורשה הודיעה לחברי הועד המרכזי את השמחה הגדולה, כי “נשיא אגודתנו ד”ר פינסקר הצליח במלאכתו למצוא ולרכוש לחפצנו הקדוש אנשי מעלה, אשר שמם הולך מסוף עולם היהדות ועד סופו, כפרופיסור גרץ בברסלוי, ועל כן אנו חברי הועד המרכזי בוורשה נכונים לצרף את דעתנו אל דעת חברנו הנעלה הד”ר פינסקר, כי נכון להוסיף כסאות במושב ראשי הועד המרכזי לפנות מקום לבני העליה". כל החברים הסכימו להצעה זו, אך החבר ליב קליבנסקי מקובנה התעקש ולא הסכים.

את טעמיו ונמוקיו הביע במכתב, שנתפרסם בספר ה“כתבים”. אולם בארכיוני יש טיוטה של קליבנסקי בכתב ידו, שאני מביא ממנה כמה פיסקאות – תשובה על דברי הרש“י פין והד”ר פינסקר. לשאול:

א. החלטת האספה בקטוביץ, שנחתמה מרוב אנשי האספה, נחוצה להיות קדושה לנו מבלי לשנות בה מאומה, ואם נרשה לנו לבטל סעיף אחד מההחלטה, הלא כל דברי ההחלטה בטלים ומבוטלים; היום ישונה סעיף אחד, למחר יבוא איש אחד ויברר, כי לפי דעתו נחוץ לשנות עוד סעיף אחד וכן הלאה, ובאופן כזה, כל עמל האספה והחלטה לריק היא, האספה בחרה “ועד מרכזי” מן ח"י חברים ואין לנו הצדקה להוסיף עליהם.

ב. אין שום צדקה לחברי הועד לבחור עוד חברים להועד המרכזי, יען כי האספה בחרה בנו, ואנחנו הנבחרים בין לילה נהפך לבוחרים? מי נתן לנו הרשיון לזה? אין שום הגיון ישר בזה.

ג. איך נוכל לשלול הזכות שנתנה האספה לרוב מהועד, אשר עפ"י הסכמתם והחלטתם יקום דבר, ועתה אם נוסיף עליהם עוד איזה חברים להועד, הלא יתבטלו במיעוטם.

… אם יאבו להתחבר אלינו עוד חברים אנשי שם לתועלת הענין הנכבד, נקבלם בתודה בשתי ידים, ורק בתור “חברים נכבדים” להתיעץ אתם בכל הענינים וכבודם יהיה יקר בעינינו, וממילא מובן, אם יציעו לפנינו ענין ישר, בלי תפונה נטה אוזן להצעתם ונשתדל למלאותם, והיות והועד המרכזי נועד רק לשנה אחת, אז ככלות השנה יוכלו להבחר לחברי הועד לכל פרטיו. ובסגנון כזה כתבתי לד“ר פינסקר, ואם כי כבוד ורצון הד”ר פינסקר יקר לי למאד, אולם האמת וחוקי ההגיון יקרים לי מכל, ומהם לא אטה ימין ושמאל, וכל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותי ממקומי".

על זה קבל ר' ליב קליבנסקי תשובה מאת הגאון ר' שמואל מוהילבר מיום ה' כסלו תרמ"ה, וגם ממנה אני מביא קצת פיסקאות:

“… לא אכחד, כל מה שכתב כבודו הם דברים האמורים בצדק ושקולים בפלס השכל, וכמעט בכל הדברים האלה עלה גם בלבי להשיב לד”ר פינסקר, אמנם אחרי התבונני בזה היטב, ראיתי כי תשובה כזאת תוכל להרוס את כל עמלנו אשר עמלנו לאחד את כל האגודות. והוא כי מתוך מכתב הד“ר פ. הבינותי, כי הוא כבר בא בדברים עם גדולי אשכנז, הם הבטיחו להיות חברים והוא הבטיחם לקבלם. עתה אם לא נקבל מבוקשו, בלי ספק יתפטר ממשרתו, כל עמלנו יעלה בתוהו. מלבד זה הלא מגמת כולנו היא רק להגדיל את פעולת חובבי ציון ולהעמידה על בסיס נכון וקים, וזאת אין ביכולתנו כשאנחנו לבדנו, כי ידינו אסורות, וכיסינו ריקים, והצרות מרובות, וגבירים אילי הכסף יעמדו מרחוק, ומה כחנו כי ניחל? לא כן אם גדולי אשכנז יעמדו בראש התנועה, הלא ידיהם לא אסורות וגם דבריהם נשמעים במקום גבוה וגבוה, לא יחסר להם לא חכמה, ואם רק יהיה ברצונם, ביכולתם בעז”ה לקבוע יתד במקום נאמן בדבר הנשגב הזה, בל ימוט לעולם. ע“כ עלינו לקבלת בידים פשוטות, ולא לדחותם חלילה. וא”כ איפה, היתכן שנאמר להם עשו כל מה שביכולתכם לאסוף כסף וחברים גדולי המעלה, אמנם לחוות דעה מה לעשות בכסף רק לנו היא ולא לכם. היתכן לאמר להם ככה? א"כ איפה ההכרח לקבלם לחברים בעלי דעה כמונו. ומה שחושש כבודו, פן יבטלו אנשי רוסיה ברוב, הלא ביכולתנו להוסיף נגד כל א' מבני אשכנז עוד שנים מבני רוסיה, וישאר הדבר כמו שהיה, ומה איכפת לנו אם יהיו שלשים חברים ויותר.

אמנם יען כי אין בכח חברי הועד המרכזי להוסיף חברים, וזה הוא רק בכח כל הקהל – ע“כ אמרתי אציע הדבר לפני שולחי, והם חובבי ציון דמחננו, והנה בשמחה הסכימו לקבל את גדולי אשכנז. ואז השבתי לד”ר פ. כי מסכים אנכי לזה. ואם כה יעשו כל החברים למקומותם, להציע הדבר לפני שולחם, אז יהיה דעתם דעת הקהל והם כל יוכלו.

ובעצם הענין אגלה את דעתי לכבודו, כי אם ימשך הדבר כמו שהוא עתה, שהועד הפועל נחלק לשנים, בוורשה גם באודיסה, והחברים מפוזרים ומפורדים בכל קצות הארץ, אינני רואה שום פעולה במעשינו, ותחת להיטיב אולי עוד הרעונו לענין. וכל עיר תבנה במה לעצמה כקדם. ועל כן עלינו להתאמץ להחיש הדבר שיקבע ועד הפועל באחת מערי חוץ הגדולות, ושיתחברו גדולי אשכנז עם הועד, אז נוכל לקוות בטח, כי יעלה הענין מעלה מעלה, כי כבד הדבר שאיש חלש המזג כמו הד“ר פ. ינהל לבדו כל הענין בוורשה ובאודיסה גם יחד. ורב תודות לנו להחזיק לו על עמלו עד הנה בנסיעותיו יתר מכפי כחו”…

באספת קטוביץ השתתף גם אלכסנדר צדרבוים (אר"ז), עורכו של “המליץ”, כי כעורך העתון שהטיף לחבת ציון היה עליו לדעת את הרוחות המנשבות באגודות חובבי ציון. ואגב השתמש בניסעתו זו לעשות תעמולה ל“המליץ” וגם לאסוף מנויים.

לאחר שצדרבוים שב לביתו לפטרבורג מצא לטוב לפניו להפיץ את הרעיון של חבת ציון וגם להרבות חותמים על “המליץ” ב “חג האלף” – הופעת אלף גליונות של “המליץ”, מאז התחיל לצאת לאור בשנת 1860 באודיסה.

החגיגה היתה ברב עם, הרבה קרואים הוזמנו אל הנשף. אר"ז הרצה לפניהם פרשת האספה הכללית בקטוביץ, גלה לפניהם חזון העתיד המזהיר של תחית ישראל בארץ אבותיו, וכל הנאספים הריעו תרועת שמחה ונאמו נאומים נלהבים.

פרשת החגיגה ותמצית הנאומים נדפסו ב“המליץ” גליון 2 לשנת 1885. הדברים הגיעו לפרופ' גרץ, שהתעבר מאד על כך וכתב לד“ר פינסקר, מיום 30 יאנואר 1885, כי בראשונה חשב את ענין ישוב ארץ ישראל לדבר שבצדקה – לעזור לנרדפים ולמצוא להם מקום מחיתם, ועל כן הסכים להיות חבר הועד; אבל מן הנאומים בחגיגה בפטרבורג, המלאים רוח לאומי, נוכח לדעת, שמטרה אחרת – לאומית – לחברה, ולפיכך ידיו מסולקות ממנה, ובקש מאת הד”ר פינסקר: “מחני נא מספרך!” וגם לפרסם את הדבר ברבים, ואם לא – יראה חובה לפרסם בעצמו.

מי יגלה עפר מעיני הפרופיסור גרץ ויראה מה עלתה לאחיו בגרמניה, ושרק ארץ־ישראל היא היחידה הקולטת אותם!…

בודאי ראויים וכדאים המה הצירים של האספה הכללית הראשונה להרשם בשמותיהם לעריהם בספר דברי הימים לבני ישראל, למען ידעו הדורות הבאים לזכור אותם לטוב ולברכה. ועל כן הנני נותן בזה את הרשימה למשפחותיהם על פי א"ב:

ברמסון משה – קובנה; זרח – לונדון; גורדון דוד (בעל “המגיד”) – ליק; דייכס יעקב – חרקוב; דוידזון ל. – וורשה; ד“ר דריבונוביץ י. – רוסטוב; וואלרויך קלמן – לונדון; ויסוצקי קלונימוס זאב – מוסקבה; ד”ר יוסף חזנוביץ – ביאליסטוק; עוד" מ יסינובסקי ישראל – וורשה; לונץ וו. – ריגה; ד“ר ליפה – יאסי; לאבינגער – קטוביץ; מאירסון יעקב משה – וורשה; מאזעס מ. – קטוביץ; מירקון צבי – פולטאבה; הרב מוהליבר ר' שמואל – ביאליסטוק; ד”ר פינסקר יהודה ליב – אודיסה; פינס פישל – רוזינוי; פרידלנדר ש. – קטוביץ; פריידנברג ברוך – ביאליסטוק; צדרבוים אלכסנדר (בעל “המליץ”) – פטרבורג; ד“ר צדרבוים, בנו – פטרבורג; קלישר יהודה ליב – טהורן; קליבנסקי ליב –קובנה; ד”ר רבינוביץ מיכל (מעתיק התלמוד) – פאריז; רבינוביץ שאול פינחס (שפ"ר) – וורשה; רוטנברג ב. – וורשה; שליט ליב – ריגה; שנמן נחום – מיזיריץ.

נסעו ולא הגיעו לקטוביץ כי נשארו על הגבול:

הרב חנ’לס, ר' אברהם – מינסק; הרב ר' יעקב יוסף (מ"מ דמתא) – וילנה; הרב ר' יצחק יעקב ריינס – לידה; הרב מקרייצבורג.

מספר כל הצירים שלשים וששה איש.

ארבעה רבנים מפורסמים נסעו ונשארו על הגבול, כי המה נסמכו על הבטחת שפ“ר להעבירם על נקלה את הגבול בלי תעודת מסע לחו”ל. הוא חשב להשתמש בכרטיסי המשרדים של האקספדיטורים המעבירים סחורות מחו“ל, שיש לפקידיהם כרטיסים מיוחדים ברשיונות לעבור בלי מניעה את הגבול וחזרה משך זמן קבוע, אבל הרבנים, בבואם אל עיר הגבול ובשמעם באיזה אופן תהיה ההעברה, לא רצו לשקר ובחרו לשבת במקומם ולחכות. וזהו הטעם, שלא השתתפו באספה. והרבה צער ועגמת נפש הסב לנו שפ”ר בפחזותו זו, כי וילנה בחרה לה ציר את הגאון ר' יעקב יוסף, או ר' יענקעלע חריף, כפי שהיה מכונה בפי כל, המ“מ דמתא, וקצבה לו הוצאות נסיעה שמונים רובל, והחלטות שונות נמסרו לו מהרש”י פין וליבנדה – האחרון מסר לו בכתב תכנית שלימה ומקפת של עבודה בא"י ובגולה (העתק לעברית נעשה ע"י דוד מגיד, כעת פרופיסור ללשונות הקדם בלנינגרד) וחבל שלא הגיעו למקום האספה.

 

התכנית של עבודת האספה    🔗

בשם ה' השוכן בציון!

סדר העבודה לאספת “חובבי ציון” ביום הועד לצירי האגודה בעיר קטוביץ ביום ח"י מרחשוון שנת “וש’בו בנ’ים לגב’ולם בימי’נו התרמ”ה.

ראשי הענינים נושאי המשא ומתן ביום הועד חמשה:

א. השקפה כללית על הניחוצות הרבה בעתים הללו להשיב לבם של ישראל לעבודת האדמה ע"י למוד בני יהודה דעת העבודה הזאת על אדמת ארץ הקדושה.

ב. יסוד אגודת “חובבי ציון” אל החפץ והמטרה הנזכרת.

ג. בחירת חברים אל הועד המרכזי הזמני עם החפץ והמטרה:

1. לתקן תקנות קבועות וכלליות לכל “חובבי ציון”.

2. להשיג רשיון הממשלה על יסוד חברה כזאת באחת מארצות איירופא.

3. להושיט עזרה ותמיכה שלימה ומספקת להקולוניות הנוסדות עד היום למען הביא את כל הקולוניסטים הנמצאים היום באה"ק אל המנוחה והנחלה ולהעמידם על בסיס מוצק ונאמן.

ד. הבאה לידי ברור כפי האפשרות האמצעים והכסף הנמצא עד היום בידי “חובבי ציון” לעריהם.

ה. תכן הכסף הנאסף עד היום או העומד לבוא לידי גוביינא מיסוד “מזכרת משה”.

חמשת השאלות תתפרדנה ותסתעפנה לענפים וסעיפים רבים כאשר נבאר בזה:

א. ע“ד נחיצות עבודות האדמה מבני ישראל באה”ק. גלוי דעת כללית, שכל התנועה הנשגבה לטובת ישוב אה“ק איננה תנועה מדינית, כי אם חפץ העם ורצונו המוחלט לעשות לקיום היהדות ולהשיב כבוד לעמנו ותשועה לנדכאינו עפ”י עיקרי האמונה הצרופה ואהבת אדם הטהורה, כי כל “חובבי ציון” בכל מקום שהם בנים נאמנים לארצם וממשלתם ואזרחים ישרים דורשים טובת המדינה והעם אשר בקרבו הם יושבים.

ב. ע"ד יסוד אגודה־כללית לחובבי ציון נחוץ לבאר שם האגודה הכולל בו חפץ ומטרת כל חובבי ציון בכל מקום שהם.

ג. בבחירת חברים לועד־מרכזי לפי שעה נחוץ לברר בסוד האספה לראשונה:

1. מספר חברי הועד המרכזי ואופן הנהגתו.

2. מקום מושב הועד לפי שעה.

3. אופני ההנהגה ותכן הפעולה של לשכת הסופרים ומעשי היושב בראש עם

4. אחדים מהחברים בתור ועד תמידי.

5. לברר וללבן את אופן הפעולה InstructionI להועד המרכזי לפי שעה

6. שיהיה לו עינים בכל פינות שיפנה וכל מעשה שיעשה.

7. לבחור ועד־רעדאקציוני על יד הועד המרכזי לקבוע תקנות להאגודה

8. הכללית לכל פרטיהם ןחלקיהם במשך זמן ידוע ולהגישם להממשלה הרוממה באחת מארצות איירופא לקיימם ולאשרם.

9. להביא לידי בירור האם טוב ונכון להשתדל ע"ד השגת הורמנא ורשיון

10. ממשלת ר'. ואם נדע כי יארכו הימים עדי נשיג חפצנו זה, באיזה אופן נוכל למצוא דרך כשר וישר בכחא דהיתרא עד העת ההיא ע"י שיטת התמורה שהמציאו חובבי ציון בוורשא.

11. ההשתדלות להסיר כל מכשול ומפריע לדבר הישוב מצד מלכות תוגרמא.

בדבר תמיכה הקולוניסטים הנמצאים עתה באה"ק נכלל גם פתרון השאלות בסוד האספה.

1. יסוד ועד פועל באה"ק להוציא לפעולת אדם דבר הועד המרכזי הזמני.

2. תכונת הועד הפועל, מספר חבריו ואופן הנהגתו.

3. בחירת חברים להועד הפועל בשכר ובחנם.

4. להגביל בערך מכסת הכסף הנחוץ להביא את כל הקולוניסטים באה"ק אל המנוחה השלמה למען יהיו לברכה בקרב אחיהם.

5. ע"ד קניות הקרקעות בקרבת הקולוניות הנוסדות מכבר והראויות להתפשט ולהתרחב לקבל קולוניסטים חדשים לעת רצון ושעה מוכשרת.

6. תקנות קבועות וארחות חיים להקולוניסטים אשר נתישבו על אדמת המזכרת, למען נדע כי עמל חובבי ציון ישא פרי ישוה למטרתם הנשגבה להושיב הארץ הנשמה.

7. חוג החובות המוטלות על הקולוניסטים ובאיזה אופן יסלקו חובותיהם אם להועד הזמני או התמידי.

ד. הבאה לידי בירור סכום הכספים העומד לפקודת “חובבי ציון” עד היום. בהסך הזה נכללים כל הכספים:

1. מתמורות התמונות שנמכרו עד היום והסך העומד לבוא לידי גוביינא. לחפץ זה על חובבי ציון בוורשא להעלות על שולחן האספה חשבון מדויק מעסק התמונות עד היום עם תכן ההוצאה וההכנסה עפ"י ספרי החשבון אשר ביד סוכן התמונות.

2. כל הקרקעות שנקנו עד היום מ“חובבי ציון” בערים שונות בהאדמה בנחלת “גדרה” מקנת בני ווארשא, ווילנא, אדעססא, מינסק ופאלטאווא ¹⁹.

3. כסף הקערות מעיו"כ והנדרים משמחת תורה.

כללו של דבר, רוב מנין ובנין הכסף או תמורתו הנמצא במזומן או הנכון להיות נגבה בזמן קרוב לטובת ישוב הארץ.במעמד הזה יוציאו הנאספים לאור גם את הערכת (ביודזעט) הכלכלה להועד המרכזי הזמני עם ועד הפועל באה"ק.

 

תוכן החלטת האספה בקטוביץ ע"ד “מזכרת משה”    🔗

א. הועד המרכזי יהיה בברלין או במקום אחר בחו"ל אשר יסכימו לזה נבחרי הועד.

ב. להועד נבחרו שבעה עשר אנשים במספר, ואלה הם ²⁰: הרב הגאון ר“ש מאהליבר מביאליסטוק, ה' לואי קאלישער מטהארן, ה' ל. קליוואנסקי, מקאוונא, הרש”י פין מווילנא, ה' איגנאץ בערנשטיין מווארשא, הרב חאנעלעס ממינסק, ה' שליט מריגא, ה' וויסוצקי ממאסקוי, ה' ל. ראזענטהאל מפ“ב, הד”ר פינסקער מאדעססא, הד“ר דריבינאוויץ מראסטאוו ה' מירקין מפלאטאווא, ה' דייכעס מחארקוו, הד”ר מאנדעלשטאם מקיוב, ה' צייטלין מדרעזדען, ה' וואלרויך מלאנדאן, ה' מאזעס מקאטאויץ.

ג. עד אשר יקום הועד בברלין או במקום אחר, יתנהג כל עניני החברה לפי שעה בווארשא כמקדם ע"י ארבעה אנשים. ואלה המה: הר' יעקב משה מאירסאהן, העורך דין יאשינאווסקי, ה' רוטענבערג, ה' דאווידזאהן וה' ש. פ. ראבינאביץ לסופר ומזכיר.

ד. כל הכסף אשר יקובץ בווארשא, הן ממכירת התמונות והן מנדבות, כן כל הכסף אשר יתקבץ משארי מקומות למטרה הזאת. ימסר ליד ה' מאירסאהן, וכאשר יתקבץ בידו סך חמש מאות רו"כ מחויב למסור אותם להסוכן הנבחר לזה ה' איגנאץ בערנשטיין.

ה. הכסף יומסר ליד הסוכן ה' בערנשטיין לפקודת שלשה אנשים מחברי הועד, ואלה הם: הד"ר פינסקער, ה' וויסאצקי וה' פין.

ו. סוכן הכסף בווארשא מחויב לשלוח תיכף כאשר יתאסף אצלו סך עשרת אלפים פרנק לה' ערלאנגער בפאריז, ג"כ לפקודת שלושה החברים הנזכרים למעלה.

ז. יושלח תיכף סך עשרת אלפים פראנק ע“י ערלאנגער לתמיכת הקאלאניע פתח־תקוה, וסך חמשת אלפים פראנק להרב במעזעריטץ לתמיכת הקאלאניע יסוד המעלה, סך שלש מאות רו”כ להאגראנאס מאיראוויטש השוכן באה"ק.

ח. יען כי הועד המה שבעה עשר במספר לע“ע, ועפ”י דעתם והסכמתם הלא יתנהג כל עניני החברה, והמה מפוזרים במקומות שונים, וכבד הדבר לשאול בכל פעם דעתם והסכמתם, ע“כ נבחר בהסכם כולם הד”ר פינסקר לראש בית הועד, והוא יכול לצרף לו עוד איש אחד נכבד ונבון אשר יוכשר בעיניו להתחשב אתו לעת הצורך, ומנהלי עניני החברה לפי שעה בווארשא יפנו אליו בכל עניני החברה ועל פיו יצאו ועל פיו יבואו. והוא מצדו בל יכול לעשות שום דבר חדש או להוציא הוצאות רבות בלעדי ידיעת ורשיון כל הועד, ולא פחות מן רוב הועד, ועל הו“ק ניתן לו הרשיון להוציא עד מאה רו”כ לחדש בלי שאלת פי הועד.

ט. כל הקארעספאנדענציעס מחו“ל ינהל הד”ר פינסקער והקארעספאנדענציעס מרוסיה ומאה“ק יהיו דרך ווארשא והמה מחויבים להודיע להד”ר פינסקער בכל עת מכל הנעשה.

י. כן קבל עליו הד“ר פינסקער להשתדל להעתיק בית הועד מווארשא לברלין או למקום אחר בחו”ל, היינו עיר אחרת, באופן שיסכימו על המקום הזה רוב הועד, ועפ"י ידיעת כולם.

יא. כאשר יתיסד הועד בחו"ל, יהיה מנהל בית הועד אחד מנכבדי מקומו והוא יהיה גם הראש “דירעקטאר” והוא יבחר לו שני חברים נכבדים עוזרים, אשר יקראו בשם “חברים נכבדים” בלא תשלום שכר, ולזה איש אחד לסופר ומזכיר בשכר, לפי הסכמת רוב הועד.

יב. הד“ר פינסקער קבל עליו להשתדל למצא איש אחד נאמן ונכבד מבין דבר, לשלחו לאה”ק להודע בבירור פרטי מצב הקאלאניות באה“ק והצטרכותן, ובאיזה אופן נוכל להעמידן על בסיס נכון וקיים שיוכלו להחיות עצמם מעמל כפיהם, וכאשר ישיג הד”ר פינסקער ידיעה ברורה ע“י האיש הנ”ל מכל פרטי הקאלאניות, אז יודיע מזה לכל חברי הועד, ובהסכמת כולם או רובם יעשה את כל הדרוש לטובתם, או גם לקנות אדמה כאשר יגיע העת המוכשר לזה, ועד אשר נשיג ידיעה ברורה מהמשלוח לא נוציא אף פ“א מהכסף הנמצא זולת כסף התמיכה, אשר נקצב עפ”י הסכמת האספה בעד פתח תקוה ויסוד המעלה וה' מאיראוויטץ כמבואר בפונקט ז. כן ישתדל המשולח הלז למצוא באה"ק אנשים נכבדים ונאמנים למניתם לועד הפועל בשמה בתמידות.

יג. כל התמיכות אשר יושיט הועד לאחינו עובדי האדמה באה"ק, תהיינה בתורת הלואה על משך לפי ראות עיני הועד, על בטוחות קרקעות והבתים שלהם, ולא בתורת מתנה.

יד. כל הכסף הנקבץ עד היום במקומות שונים יושלחו תיכף ולא יאוחר מחודש ימים להמנהלים בווארשא

טו. כל חברי חובבי ציון מחויבים להשתדל להרחיב הרעיון הקדוש וא"י בכל אשר יהיה לאל ידם, הן באספת חברים חדשים, והן בכל הענינים הנחוצים לטובת הרעיון הקדוש הזה, וד' השוכן בציון יכונן את מעשי ידינו סלה!

הכסף הנמצא כעת בווארשא²¹    🔗

12544 בווארשא נתקבץ מחיר התמונות ונדבות אחרי אשר נתבקר חשבונם ע"י קאמיטאט.

2300 מזה שלחו להרב סלפנדי בדירקהיים לתמיכת קאלאניות ²²

10244 נשאר אשר מונח בבאנק בווארשא.

1000 הרב מביאליסטאק מסר בעת האספה.

500 וויסאצקי ממאסקוי.

400 צעדערבוים מפ"ב.

300 קליוואנסקי מקאוונא.

12444 רוכ"ס לבד אשר יש לגבות בעד 5097 תמונות.

חארקאוו נתנה במתנה קרקע באה“ק שעולה 3000 רוכ”ס.

ה' לואי קאלישר יתן במתנה כברת ארץ בבית לחם אצל קבר רחל אמנו, העולה לו סך 1500 רוכ"ס.

על דבר מכירת תמונות מונטיפיורי עלי להעיר, כי בידי נמצאת חוברת נדפסה בשם “חשבון כללי ממכירת התמונה של השר הצדיק ר' משה מונטיפיורי הי”ו לכבוד חג יובל־משנה“, יצא לאור בוורשה בשנת תרמ”ד, ובה אני מוצא שלש מאות ושמונה ערים, שהשתתפו בקניית התמונה. מלבד ערך הכסף אין ערוך לתעמולה, שנעשתה ע“י זה והכל בהמרץ ובהעמל של שפ”ר. בין השמות נמצאים כל אלה שהיו אחר כך לחובבי ציון מטובי העסקנים, למורשי הועד האודיסאי, והרבה מהם עד היום עומדים במערכת העובדים בחלקת הציונות.

אחד הצירים, הרב ר' דוד פרידמן מפינסק, הוא הגאון המפורסם ר' דוד מקרלין, שחובבי ציון מפינסק הסמוכה בחרו בו ושלחוהו בתור ציר אל האספה.

אחרי האספה התרחק הגאון הזה מאתנו ולא נשמע קולו גם בעינינים שדבריו היו נשמעים, כמו שאלת השמיטה בשנת תרמ“ט, שדעתו, דעת אחד הגאונים הגדולים, יכולה היתה להכריע אם להיתרא או לאיסורא. וכך היה נחבא משך איזו שנים, ולא ידענו אם לנו הוא או לצרינו. ופתאום צף שנית מבלי משים, ובחשבון שלשת השנים הראשונות של הועד האודיסאי מצאנו אותו שוב ברשימת החברים הנכבדים בתשלום מאה רובל לשנת תרנ”א, ושוב איזה זמן שתיקה, עד אשר לבסוף עבר להתנגדות נמרצה ומאוהב נהפך לאויב וירדוף את החובבים ואת העובדים בחו"צ באף ובחימה, וכל המתנגדים תלו עליו כלי זינם ובשמו המהולל רדפו והחרימו את פעולות החובבים ומעשיהם.

איזה רוח עבר לפרקים על הרב הגאון הזה ומה המריצהו ליהפך מאוהב לאויב?

חכימנו אמרו: “אהבה התלויה בדבר, בטל הדבר – בטלה האהבה”. וגם אהבתו וחבתו של הגאון המפורסם הזה היתה תלויה בדבר מנויו של גיסו ר' יחיאל מיכל פינס בירושלים במשרה נכבדה אצל חובבי ציון. וכל זמן ששעשעה התקוה את גיסו הרימ“פ לקבל את המשרה, היה הוא מן האוהבים בשעת הנאתם והשתתף באספת קטוביץ, בתקוה, שאולי תשפיע הופעתו על בחירתו של פינס כמנהל עסקי חלוקת הכסף וההשגחה בארץ ישראל, וגם בשנת תרנ”א, שאז היה הרימ“פ אחד מחברי הועד של טומקין, הרשה לחובבים בפינסק לקרוא את שמו על הנתינה מאה רובל בתור חבר נכבד לפי ספר התקנות המאושר מטעם הממשלה. אבל כאשר נתבטל הועד הפועל אחרי המשבר של טומקין ובמקום השלשה נתמנה ל. בינשטוק לחבר מנהל כל הענינים בא”י – בטל הדבר ובטלה האהבה. ועד אפשר לדון לכף זכות את הרב, כי רימ“פ הרבה לתאר לו בצבעים שחורים את פעולות “בני משה”, שתפסו אז מקום חשוב תוך חו”צ.

באספת קטוביץ הוחלט לקרוא את חובבי ציון בשם “מזכרת משה” לכבודו של השר הצדיק משה מונטיפיורי, שמלאו לו ביום ח' חשון מאה שנים. אבל ההחלטה הזאת לא נתקבלה למעשה. ואם בכל המכתבים והחשבונות הרשמיים היה נכתב ונרשם בשם “מזכרת משה”, אבל ביננו לבין עצמנו היינו קוראים, כותבים וחותמים את עצמנו בשם " חובבי ציון“. ואם כי גדול שֵם “משה” בישראל, וכסף פדיון התמונות עלה לסך 15,116 רובל 52 קופ', סכום גדול לפי הערך בימים ההם, – אבל לצמצם את רעיון התחיה, תקות ישראל, בשם איש פרטי, זהו תלי תניא בדלא תניא, ולא יכלנו להשלים עם ההחלטה הזאת וכלנו הרגשנו התנגדות נפשית לה. ובפגישת וילנה בין הרשי”פ, ליבנדה, יסינובסקי ולוינסון לערוך ספר התקנות, כדי להגישו לרוממות שתאשר אותו, באו הארבעה לידי הסכם שלא לבקש על שם “מזכרת משה”, כי אם על שם “חברה פלאשתינאית־עברית”, ואז נתבטל השם "מזכרת משה לגמרי.

זוכר אני את המרירות, שתקפה אותנו על ידי קריאת הדין וחשבון של דוד גורדון, שנסע מאתנו כציר להגיש לבעל יובל המאה את אשכר תעודות הברכה מהרבה קהלות ישראל ברוסיה. נודע לנו, כי אין לנו, כי אין לנו שום תקוה מ“אגודת אחים” בלונדון, ומהקרן של עשרים אלף לירות, שנאספו באנגליה ליובל המאה. לא ינתן לישוב א“י כלום, כי מתנגדים המה אחב”י בלונדון לרעיון תחית ישראל בארצו, והשר הצדיק בעל היובל הואיל להעניק לענין הקדוש משאת נפשו בחיים תרומה סך חמשים ליטראות שטרלינג! הרגשנו את עצמנו כיורשים מקופחים והיינו נעלבים מהרגשה זו, ששמנו מבטחנו על משענת קנה רצוץ וחשבנו כי מאלה נושא. לא העלינו את המחשבה המעליבה ההיא על דל שפתינו, אבל בקרבנו פנימה הרגשנו אז כעש גוסס.

לפני כלות האספה הציע מר ויסוצקי להרים קרן הישוב על ידי יסוד חרושת ובתי מלאכה בארץ ישראל, ולתכלית זו נאסף בזמן קצר סך שמונה עשר אלף רובל מהמנדבים הללו:

ויסוצקי, ד“ר פינסקר, ל. שליט, מ. ס. דעמאנט כ”א 3000 רובל, זרח ברנט 2000 רובל, יוסף חיסין, מ. שצטונין כ"א 1500 רובל, קלמן וואלרוך 1000 רובל. ועוד רבים רצו להשתתף בדבר הזה, וכלנו שמחנו לבשורה, כי הלא ידענו, שההתישבות על האדמה דורשת הרבה כסף לכל משפחה ובכסף הזה שלבית חרושת אפשר לפרנס הרבה משפחות כהנה וכהנה.

אבל ההצעה ההיא לא יצאה אל הפועל. התנגד לזה ליבנדה, כאשר כבר כתבתי על זה, באמרו: הנה עבודת האדמה היא קשה ומפרכת את גוף עובדיה. ואחינו בני ישראל זה כאלפיים שנה נותקו מעבודה זו בזרוע, ואם ניסד בתי חרשת לעבודה ולמלאכה והאכרים העמלים והרצוצים מעבודה הקשה יראו, כי יש איזו תקוה להתפרנס מעמל כפים לא קשה כעבודת האדמה, יזניחו את עבודתם, יעזבו את האֵת והמחרשה ויבקשו מפלט בין קירות בית החרושת. ואנו – מטרתנו ושאיפתנו לשוב אל האדמה. וכל כן, כל עוד אין לנו עובדי אדמה קבועים, מנוסים ורגילים, אשר יהיו קשורים אל האדמה בנפשם, אסור לנו ליסד בתי חרושת בא“י. וד”ר פינסקר, אשר דברי ליבנדה היו לו כדברי האורים הסכים גם הוא לו, וכל הענין ירד מעל הפרק.

 

יג: אחרי קטוביץ' שפ"ר ושפירא    🔗

באספת קטוביץ נבחרה הנהגה ראשית באודיסה ובראשה הד“ר פינסקר, ולפקודתו – לשכה שניה בורשה, שתוציא לפעולה כל פקודות ההנהגה הראשית באודיסה. לסופר ומזכיר בלשכה הוורשאית נבחר שפ”ר במשכורת מאה רובל לחודש.

את הכספים הנאספים הוחלט להפקיד בוורשה בידי איגנץ ברגשטיין, אחד הבנקאים הגדולים, והוא לא יוציא שום כסף בלי פקודת שלשת הגזברים: ד“ר פינסקר – אודיסה, הרש”י פין – וילנה וקלמן זאב ויסוצקי – מוסקבה.

הכל טוב ויפה, לכאורה, עם כל זה נעשה משגה קטנה, ששכחו את הגאון ר' שמואל מוהילבר ולא חלקו גם לו איזה כבוד או משרה. האיש הגדול הזה, אחד הטובים והמעולים שבחובבי ציון, אשר על חשבונו נסע לחו“ל לרכוש נפשות לציון ובידו עלה למשוך גם את נפש הנדיב הידוע אל הענין ולהציל בזה את כל אשר היה לנו בא”י, – כמעט נשכח מלב ומלבד בחירתו לראש האספה לא קבל שום התמנות, וגודל ערכו לא ניכר כלל באספה הכללית. וגם ההצעה היחידה מן הועדה, שהרי“מ פינס ימציא לידי הגרש”מ חשבון המעשים על כל מהלך הענין מראשית התנועה, נתקבלה אחר כך בשינוי קטן: שפינס ימציא את חשבונו לא אל הגרש"מ, כי אם – לועד המרכזי.

אמנם, הגאון מוהילבר נשאר כחייל פשוט בשורות החובבים, ובלי שום התמנות עבד כמקודם בכל לבו ונפשו, ולא היה ניכר כלל שום שינוי או רפיון בה. אבל נמצאו מקנאים לכבודו בין החו“צ אשר בביאליסטוק וגם במוסקבה, ששמרו את הדבר בלבם עד עת מצוא. ובכלות השנה הראשונה, חשון תרמ”ו, שלחו מכתבי חוזר לכל האגודות בדרישה לשנות את סדרי ההנהגה "למעט בגלגול הכספים כפי האפשר, באופן שלא ימצאו מתנגדינו מקום לרנן אחרינו, ולקיים “והייתם נקיים מה' ומישראל”. ואז יוסרו כל החשדים אשר יתעוררו על ידי גלגול הכספים מיד ליד ומאיש לאיש.

ועל החתום מביאליסטוק: ד"ר חזונוביץ, ברוך פריידנברג, אהרון יהושע שפירא ואברהם שמואל הרשברג.

אילו שלחו את מכתבם עם החששות רק להנהגה באודיסה, לא היה הדבר גורם שום נזק לענין, אך המה שלחו את דברם במכתב חוזר לכל האגודות, ובזה פרצו פרצה בחומת האחדות, כי הטילו צל של חשד על מעילות בכספים, שעל ידי זה הרפה החוזר הנ"ל את ידי האגודות, וחדלו לשלוח כספים.

ד“ר פינסקר מהר ושלח מכתב לכל האגודות שהוא עָרֵב בעד הכספים הנשלחים לוורשה. וגם הרש”י פין כתב הרבה מכתבים בנידון זה, אבל כל אלה לא הועילו, וה' ליבנדה, שעמד על הענין, הבין אותו ממקורו ויעץ לד“ר פינסקר למנות את הגרד”מ לגזבר רביעי על הכספים, אבל הפרץ הנבעה בחומת האחדות רחב ולא הועיל דבר.

נוסף לזה נשלחו מוורשה פסקבילים – בחותם מזויף מביה"כ “אהל משה” באשמות על הלשכה, בבטויים מלאים חרפות וגדופים, שנראה מהם ברור, כי מזימתם רעה לרפות ידי המתנדבים ומחשבתם לעקר, לבלע, ולהשחית את ענין חבת ציון ולהבנות מחורבנה.

הגבאים מביהכ"נ מהרו להודיע, כי לא המה כתבו את המכתב, כי אם איש אחד לקח בלי ידיעתם את החותם.

וחו“צ בוורשה דרשו מהד”ר פינסקר למנות בקורת ולשלוח לוורשה להווכח, כי שקר ענו בגזבר הזמני ר' יעקב משה מאירסון ושפ“ר, וד”ר פינסקר גם פנה להגרש“מ ולרשי”פ, שהמה היותר נאמנים יסעו לוורשה לבקר את מצב הקופה ואז תוסר האשמה ולא יהיה מקום לחששות וחשדים.

אבל בין כה וכה קפצה על שפ"ר רוגזו של המומר קונסטנטין שפירא – וכל הענין קבל מגמה אחרת.

בפטרבורג גר “צלם יהודי” אחד, משורר עברי בשפה צחה ולבבית, בעל רוח נדיבה ולב טוב, אשר בעת מחלתו המסוכנת, כשהיה נוטה למות, נתפתה להפצרת אהובתו הנכריה: להמיר את דתו, בכדי לטהר ולהכשיר את הילד שנולד להם שלא כחוק. אבל אחרי המעשה הזה שב לחיים, הבריא לגמרי והוסיף לשיר את שיריו ברוח נכאה בחתימת שמו הקודם “אבא שפירא”. בשיריו התאונן מר על גורלו האיום, כי ניתק מעמו:

"לשוא במי ירדן את השרי טבלתי

ולהגות מנו מזור לשוא עמלתי"..

ובכוסף נפשו השתדל להתקרב אל העם, אשר הגורל האכזרי הרחיקו ממנו. פזר ביד נדיבה תרומות לכל מעשה הצדקה של היהודים בפטרבורג, קנה ספרים מהמחברים והעניק להם תשלומים בפזרנות, והמה ביודעים או בלא יודעים קראו לו “רבי קונסטנטין היקר”, שמר לבוא אל הסדרים בפסח בבית צדרבוים, כיתר היהודים, המשתוקקים לה“הגדה” ולה“קניידלעך”.

פעם בעת חגיגת “המליץ” את גליון האלף, נשא המלומד פ. גץ (בימים ההם היה סטודנט זקן) נאום על הכוס וגדש את סאת ההלל על פעולות השתדלנות של אר“ז, עד כי קרא עליו “הוא אומר ועושה” כמדותיו של הקב”ה, אז קפץ שפירא וקרא: “התורה הקדושה צותה עלינו: לא תעשה לך פסל וכל תמונה – דו זאלסט ניט מאכן קיין געץ און קיין געצקע, הכלל, געץ טאר מען אין קיין יידישע שטוב ניט אריינלאזן” (אסור לתת לגץ דריסת רגל בבית יהודי).

ופעם בקר הסופר מרדכי בן הלל הכהן את שיריו של המשורר י. ל. גורדון והוציא את משפטו שאינם לאומיים כל צרכם. אז קנא ק. א. שפירא קנאת יל"ג והדפיס חוברת, בה שפך חמתו על המבקר וגם על הלאומיים וביחוד על העסקנים בחבת ציון, שהם נהנים מכסף הקדשים ומשתמשים בו להנאתם.

על זה השיב שפ“ר למחרפו תשובה חריפה שרצה להדפיסה, אבל העירו אותו, שלא טוב להתגרות באיש ההוא, ועל כן חפץ לבערה, למען ישתכח הדבר. אבל מקנאיו ושונאיו השיגו קונטרס אחד והמציאו לידי קונסטנטין, שברוב קצפו וזעמו הזהיר את הגר”ש מוהליבר, שבאם ישאר שפ“ר על משמרתו, “יהפוך את הקערה על פיה”. כמעט שנודע הדבר לשפ”ר, מהר והגיש את התפטרותו מרצונו הטוב לד“ר פינסקר – בחודש כסלו תרמ”ז. ואז ירדה לשכת וורשה מעל הבמה.

מצבו של שפ“ר היה נורא מאד, היתה לו משפחה גדולה בת תשע נפשות, שכולם היו סמוכים על שולחנו. קודם שהשקיע את ראשו ורובו בעבודת חו”צ, היה נותן שעורים בעברית והיתה לו גם איזו משרה בחברת אחריות. אבל בזמן עבודתו כמזכיר עזב את ההוראה יחד עם עסק האחריות ולא נשאר לו שום מקור למחיה.

עוד בזמן עבודתו בחבת ציון ניסה בענין הדפסה והוצאה לאור. הוציא לאור תמונה בצבעים “ירושלים העתיקה”, שעלתה לו בהרבה כספים ובעת הדפסת האלף הראשון נתפקעה האבן והפסיד.

היתה לו שאיפה להפצת רעיון הישוב על ידי מאסף שנתי, שהדפיס בשם “כנסת ישראל”. החלק הראשון היה גדול יותר מדי ועלה לו בהרבה כסף. את השני צמצם בגדלו. אבל שפ"ר היה סופר ולא סוחר, שלח את הספרים למקורביו וידידיו, חבריו בחבת ציון בתור סוכנות שלא על מנת לקבל פרס, וכמעט כולם הוצאו ונתחלקו, אבל כסף מאן דבר שמיה והוא נשאר אחר כך עמוס בחובות גדולים ורבים שלא יכול לפרעם.

תאור על מצבו האיום של שפ“ר אחרי התפטרותו שמעתי פעם בשם הגרש”מ מפי הרב ריינס מלידה.

זה היה בשנת תרנ“ה. אחרי מותו של יהודה ליב בינשטוק, מנהל עניני הועד האודיסאי בארץ ישראל, נמצאו הרבה קופצים על המשרה הזאת. אחד המציעים את שרותו היה גם חברנו ר' יונה דוב בלומברג מדווינסק. בר אורין ובר אבהן “בן משה”, מסור בכל לבו ונפשו לחבת ציון, הדפיס ספר “מצות ישוב א”י” וכו' וכו‘. הוא פנה בשעתו אלינו, כי נמליץ עליו לפני הועד הואדיסאי ועשינו את בקשתו. המלצנו עליו, כי הוא איש ישר ונאמן רוח וכו’ וכו' כנהוג. אז קבלנו תשובה מה' מ. ל. לילינבלום כדברים האלה:

“על אודות בקשתכם… הנה הכל יודעים שה' אפל הוא איש ישר ונאמן רוח, עם כל זה לא יעלה על דעת איש למנות אותו למנהל ראשי לבית מסחר י. ב. סגל בוילנה”.

גם החרדים נפלו אז על המשרה הזאת ורצו שתפול לאחד מהם. ואז נסע רבי יצחק יעקב ריינס, האב“ד מלידה, להגרש”מ על אודות הדבר הזה, כי הוא בהשפעתו הגדולה יפעל על הועד בענין הנ“ל, ותשובת הגרש”מ היתה:

“הנה היה לנו שפ”ר, שהוכרח היה להתפטר ממשרתו של המזכירות ונשאר מחוסר לחם פשוט כמשמעו. העידו לפני עדים נאמנים, כי במשך החורף כמעט שלא הבעיר אש במטבחו – ובכל זה שם יד לפה וידום, לא הוציא קול תרעומה וקבל את יסוריו באהבה – זוהי גבורה נפלאה!

היה היה לנו ועד פועל של שלשה בא“י: טומקין, פינס ובן־טובים; אחד – חפשי בדעות, השני – מחצה על מחצה, והשלישי חרד ואדוק מאד, שכולם נפטרו ממשרותיהם. ומה היו התוצאות? החפשי בדעות, שכפי שהודיעו לי, נשאר גם כן מחוסר לחם עד שלא היה בכיסו על תו דואר להודיע לנושיו שמאום אין לו, ובכל זאת שם יד לפה וידום. השני, שהיה חציו משכיל וחציו חרד – הסב לנו צרות למחצה, והשלישי – החרד והאדוק – ממנו יש לנו עוד היום צרות צרורות, השם ירחם, ואיך אשא עין לבקש משרה לאחד מאתנו?!”

והרב ריינס, שמסר אחר כך את הדברים האלה לרב ר' צבי רבינוביץ מ"מ דוילנה, הוסיף:

– “מה היה עלי לענות על התשובה הנצחת הזאת?” – כבשתי את פני בקרקע ואדום.

 

יד: קלמן זאב וויסוצקי    🔗

אחת מהחלטותיה של אספת קטוביץ היתה:

“לשלוח מקרב האספה מלאכים לארץ הקדושה, לבחון ולבדוק מצב המושבות, ארחות החיים של הקולוניסתים ובמה נוכל להושיעם תשועת עולמים, להעמיד במרחב רגלם” וכו'.

כמו כן הוחלט באותה ישיבה בקטוביץ:

“לשלוח מלאכות לבירת תוגרמה למען השתדל, כי תסיר כל מפריע מזרם ההתישבות בארץ הקדושה”.

אחרי האספה החלה חליפות מכתבים בין י“ח החברים הגבאים על דבר המלאכות הכפולה הזאת. והנה ע”ד ההשתדלות בקושטא קבל הד"ר פינסקר ידיעות, שהיא עוד קודם זמנה. אבל המלאכות לארץ ישראל, לראות ולהתבונן על מצב אחינו בהמושבות היתה נחוצה מאד.

אמנם נמצאו אחדים שהציעו את שרותם ולפי דבריהם הם היו ראויים לכך, כי אמרו שהמה מומחים בעבודת האדמה, היו מפקחים בחצרות של השררות על עבודת משקיהם, או החזיקו משקים בחכירה, – אבל אלה כולם דרשו מלבד הוצאות הנסיעה לא"י וחזרה גם שכר בטלה בעד כל זמן שהותם מחוץ למקום מגורם, וזה עלה לסכומים גדולים, על כן מצאה חן הצעת חבר הועד מר קלמן זאב וויסוצקי ממוסקבה, שהוא יסע על חשבון עצמו ואך מזכיר בשכר יסע אתו. ותנאי התנה גם כן, שאם ימצא מקרב חברי הועד עוד אחד אשר יואיל לנסוע אתו, אז גם השני יסע על חשבון עצמו ולא על חשבון הקופה.

להצעה הזאת היו גם מתנגדים. שם ק. ז. וויסוצקי טרם היה מפורסם כל כך בימים ההם, והוא גם לא היה מומחה לשפוט בדבר התישבות וקולוניזציה, שצריכה השקפה עיונית והבנה יתירה עם מעוף רחב. ובפרט שהצעתו זו באה מצדו ולא על ידי בחירה כראוי. ורבים חשבו זאת לשחצנות מצדו, להדָחק במקום גדולים. ובוילנה היו לו מתנגדים גם מצד אלה, שהכירוהו וזכרוהו מעת היותו מורה בביתו של סוחר התה ירחמיאל ברוידא, ובהקנותו תורה לתלמידיו קנה לעצמו איזו הבנה בערבוב התה ובאריזתו. מבית ברוידא נסע למוסקבה ויהי שם מלמד ורבי לאנשי הצבא ה“ניקולייבים” ²³(שאחרי גמרם את זמן עבודת הצבא 25 שנה, היתה להם הזכות לגור בכל מרחבי ארץ רוסיה הגדולה ואפילו במוסקבה הקדושה). אותם החיילים הניקולייבים לשעבר, הם שעזרו לו ליסד מסחר קטן של תה, שבמשך הזמן פרץ ורחב ונתפרסם בכל רוסיה. ודווקא הצלחתו זו נחשבה בעיני רבים כ“פסול”…

אך הסופר י. ל. ליבנדה צדד בזכותו, באמרו: אם ממלמד נערים ידע לכבוש לו דרך ולהיות לסוחר גדול ומפורסם, סימן הוא שיש בו מרץ ותבונה וכדאי לסמוך עליו. וחוות דעתו זו של ליבנדה, שכולם התחשבו עמו, הכריעה את הכף לטובתו של וויסוצקי, והוא נשלח בתור ציר מח"צ לארץ הקדושה.

קודם נסיעתו נתקיימה בביאליסטוק אספה קטנה מחמשה חברי הועד, שהשתתף בה גם הרש"י פין, ושם החליטו על תעודת המלאכות:

א. להוודע על מצב הקולוניות הנוסדות מכבר ולשום קצב להתמיכה.

ב. לשום עין על הרחבת הישוב ואופן השגת המטרה הזו.

ג. לבוא בקשר ויחס עם החברה " עזרת נדחים" ²⁴

ד. לקבוע בא"י ועד פועל שתעודתו תהיה:

1) למנות מנהיג ומכלכל (עקאנאס) להקולוניות.

2) להשגיח על מעשי המנהיג ולתוך במקרה של סכסוך בינו ובין הקולוניסתים. או בינם לבין עצמם.

3) לתת את התמיכה ולהגבילה.

4) לדאוג לצרכי העדה בהקולוניות; לפתוח בתי תפלה, בית ספר ובתי מרחץ, לפלס ארחותיהם עפ"י דרכי הנקיות ותורת הבריאות, לכונן בתי מכלת וחנויות לצרכי אוכל נפש בעד בעלי המושבה; ובכלל – לחנכם ולהבינם דעת נועם המדות המתוקנות ודרכי החברה הנוסדה על עזרת אחים ואהבה ורעות. (כתבי חו"צ 249).

וויסוצקי יצא מאודיסה ביום י“ב ניסן תרמ”ה, בלוית אלעזר רוקח מרומניה, המו“ל את מכה”ע “יזרעאל” “עמיגראנט”. בתור מזכיר. כי היה רוקח בקי במנהגי ארץ המזרח, ועל כן מצא בו וויסוצקי חפץ ותועלת בנסיעתו.

שלשה שבועות שהו השליחים בקושטא. שם בא וו. בדברים עם אחדים מגדולי אחינו, עם החכם באשי ר' משה הלוי, עם רופא השולטן ד"ר אליהו פחה, והם הבטיחו לו להשתדל בהמתקת הדינים בעת המוכשרת.

שלשה חדשים עשה וויסוצקי בארץ. היה במושבות, ראה והתבונן, חקר ודרש אחרי כל המניעים והמעצורים בעד הצלחתן. יסד שני ועדים, האחד בירושלים ששמש אך לנוי בעלמא, כי בריחוק מקום מהמושבות לא יכלה פעולתו להיות פוריה, – והשני ביפו בקירוב מקום להמושבות. אבל שני הועדים ביחד לא יכלו למלא את החסרון היחידי – חסרון מנהל, שאפשר יהיה למסור לידו את כל הענין בלב שלם ובטוח. לבסוף עלה בידו למצוא את אשר בקש - וזה היה הסוחר הספרדי אברהם מויאל, שישב ביפו. זה היה איש נכבד ובעל מרץ ונשוא פנים גם בעיני שרי הממשלה; איש רב פעלים וחובב ציון בכל לבו ונפשו.

את רוקח השאיר וו. בארץ בתור מזכיר, כי ה' מויאל עמד על זה בתוקף, באמרו שנחוץ לו סופר אשר יכתוב את כל המכתבים בענין ישוב ארץ ישראל בכתב רש"י, למען יוכל הוא, מויאל, לקרוא אותם בעצמו ולדעת מה שכתוב בהם; כי אין רצונו לשמוע מפי מתורגמן, ודבר שלא יקרא בעצמו לא יחתום שמו עליו.

במכתבו הראשון לד“ר פינסקר מיום י”ד מנחם אב תרמ"ה מציין מויאל בקוים בולטים את תכנית עבודתו כדברים האלה:

"מחובת נקיי הדעת, לדעת ולהודיע לאלה אשר יבואו עמם או בברית משא ומתן פרטי או כללי, בנוגע להטבת מצב הכלל, את ערכם ומערכי לבבם בענין אשר לפניהם, למען ידעו אלו ואלו היתכנו דבריהם? היתאימו דעותיהם? לכן אמצא לנכון להעיר עתה לאדוני – אשר משמו ושמעו הטוב כבר תקנתי לחקרי לבבו בדבר מטרתנו – את רצוני בענין זה ואשר לפיהו אערוך פעלי.

אדוני, טבע הענין מחייב שכל אחד ואחד יודע ומכיר היטב את תכונת המקום שנולד בו ואת טבע יושביו ומנהגי הרשות המושלים בארצו, ובפרט האיש אשר מצבו הסוציאלי העמיד אותו בענינים מעורבים עם המון בני אדם ובנגיעות שונות עם עסקיהם ושפעת נטיותיהם. האיש הזה בטח יש לו היכר נאמן ומושג נכון מכל אשר לפניו, ועל הרוב לא יחסרו לו האמצעים הטובים והנכונים, שעל ידם יבצע מחשבת לבבו. וממוצא טעם זה אקח לי החופש לבקש מאדוני, לבלי סבב אותי בכל עת בהמון עצות מרחוק, או בהרכב אלופים לראשי מאלה אשר לא ידעו או לא ירצו לדעת את אשר לפניהם, כי בשום אופן לא אקבל עלי אחריות פעולות אחרים אשר יפעלו נגד רצוני ופקודתי. אנכי הנני אחראי לפעלי, אבל לא לפועל אחרים". (כתבי חבת־ציון 307)

במשך הזמן הקצר, שמויאל נהל את עניני חו“צ, נבנו בפתח תקוה מכסף הקופה חמשה עשר בתים. כל בית עלה באלף פרנק. להביל”ויים בגדרה נקנו אוהלים עם מקנה וכלי מחרשה, עם כל הצרכים הנחוצים לעבודת כל האדמה בימי החורף. ובדעתו היה להוסיף לפעול ולעבוד לטובת הישוב, כן בבנין וכן בהשגת הרשיונות לבנין, אבל המות קטפהו בעצם עבודתו הפוריה, כי מת מיתה חטופה ביום י“ב טבת תרמ”ו. יהי זכרו ברוך.

אחרי פטירתו של אברהם מויאל קבל עליו הדירקטור של מקוה ישראל, שמואל הירש, את משרת המנהל של הועד הפועל בא"י, ואליו נלוו החברים: יעקב הרצנשטיין, יהושע אוסוביצקי, דוד גוטמן, אברהם זלמן איכיליוו, ישראל בלקינד ואלעזר רוקח המזכיר.

בימי שהותו של וויסוצקי בארץ ישראל שלח לכל חברי הועד של חו“צ אשר ברוסיה הצעה אודות בני ביל”ו המתנחלים בגדרה, לקחתם ממקום מושבם ולחלקם בתור פועלים בהמושבה פתח תקוה; וטעמו ונמוקו עמו: היות שמכל הבילויים, אשר הרעישו את עולם היהדות, נשארו אך תשעה בחורים, ובהם אך שנים־שלשה ישנם אשר בקרו בבית ספר; והיות שאין בכח חו“צ לעזור גם לבני פתח־תקוה וגם לבני ביל”ו שהתישבו בגדרה, אם כן אולי טוב היה לחלק את בני פתח תקוה, להיות אצלם לפועלים, ולתת את אדמת גדרה לאחרים, בעלי הון, שאינם צריכים כל כך תמיכה.

ההצעה המשונה הזאת באה כרעם ביום בהיר – ובלבות חו“צ היתה סערה, שלא על נקלה אפשר היה להשקיטה. הבילויים סבלו כשלש שנים ענויי הגוף והנפש עד שזכו לעלות על האדמה השוממה “קטרה”. והיו נכונים לסבול עוד כהנה וכהנה עד אשר יוכלו להאחז ולאכול מיגיע כפיהם ועמל נפשם, – והנה הצעה כזו, להרחיקם מעל האדמה אשר נקנתה לשמה בעד הביל”ויים, ולחלקם בתור עלובי עולם ופועלים נצחיים לבני פתח־תקוה!?

לו שלח וויסוצקי את ההצעה הזאת ישר לד“ר פינסקר, שהוא, כראש הועד, יציע אותה לפני יתר חבריו, כי אז היה הד”ר מסביר את הענין, והנצחון היה וודאי לטובת הביל“ויים. אבל וויסוצקי עשה שלא כהוגן ושלח את ההצעה ההיא ישר לחברי הועד אשר ברוסיה, ולא מן הנימוס היה שהד”ר ישפיע בחוות דעתו על יתר החברים; ולחכות לתשובתם – מי יודע מה יהיה גודל ההצעה? – הלא ידענו שבין חברי הועד ישנם כאלה, אשר יבכרו את התמיכה להמושבה פתח־תקוה החרדית; וגם בין החפשים ישנם כאלה, שאין דעתם נוחה מהנהגות הביל"ויים, כמו ליבנדה, למשל.

אך סוף־סוף באו התשובות של חברי הועד והן היו – שמונה דעות כנגד שתים – להשאיר את בני ביל“ו על אדמתם בגדרה, לבנות להם לעת עתה בתים שנים או שלשה, לחפור להם תיכף באר ולהשאיר בעדם אדמה כמאה ועשרים דונם למשפחה – לימים הבאים, כשיהיו לבעלי משפחה. ובכן נפתרה השאלה לטובת הביל”ויים.

ופלא הוא שגם ה' מויאל, אשר התבונן וידע להוקיר את הביל"ויים ואת עבודתם, הציע גם הוא באחד ממכתביו לקחתם מגדרה ולהושיבם ביסוד המעלה.

“… כי אין כל תקוה לחו”צ, אם יתמכו בידי הקולוניסתים הנוכחים ביסוד המעלה, כי אינם מסוגלים לעבודה, אין להם לא הכשר ולא רצון; וכולם (מלבד האחד ושבתי שמו) הנם זקנים וכו'; עד כי לו גם יוציאו חו“צ אלפי זהב וכסף, לא יוציאנו אותם למרחב שיחיו מפרי ידיהם, – אם כי אדמתם הנה משובחת מאד ומאד ואין דוגמתה בכל אדמת ארה”ק… העמקתי לחקור את אשר נוכל לעשות בענין זה, והנה רבות מחשבות עלו בלבי, ובתוכן עלה רעיון חדש על מוחי אשר האיר מעט מחשכי הענין הזה…

והנני להציע לפני כבודו את מחשבתי בזה. אדוני! אדמת יסוד המעלה, אשר על מים רבים וטובים נוסדה, דורשת אנשים בעלי כשרון ובעלי כח, כי אז תוכל היות מאושרה ועובדיה צלחים; והנה לו היה הדבר הזה בידי, כי אז הושבתי אני את הביל"ויים ביסוד המעלה ואלה מיסוד המעלה העתקתי מושבם לפתח תקוה.

והנה לבאר מעט דברי. גדרה, כאשר קרובה היא ליפו, יכולה בכל עת למצוא עליה קונים, וביחוד אם ירצו חו“צ למכור את אדמת גדרה לאנשים אשר ישלמו כל מחירה במשך איזו שנים, כי אז נוכל להשיג קונים כאלה אשר לבב חו”צ יהיה נכון ובטוח, כי הקולוניסתים האלה לא יצטרכו לתמיכת חו"צ ולא לידי הלוואתם, כי אם בכספם יכונו איתן מושבם.

והבל"ויים הלא יתערו בארץ טובה ופוריה, אשר בקרב שנים לא כבירים יהיו מאושרים בארץ. יסוד המעלה יכולה להתמלאות מגנות ופרדסאות, כעיר יפו המהוללה, והמושבה הזאת תהיה באמת לתפארת ולתהלה ופנת יקרת מוסד להתפתחות הישוב במחוז גליל העליון וגליל התחתון, אשר סוף כל סוף אין תקוה להישוב כי יתפשט רק שם, אשר עוד ימצא שם אדמה למכביר.

כן, אדוני! הביל“ויים בכשרונם ובכחם יסקלו המסלה וישובבו נתיבות לשבת, וכל ערי הגליל אשר אחינו יושבים שמה יקבלו מזה עזר לא מעט; כי על ידי הביל”ויים, אשר הם צעירים לימים, ישתנה מושג החיים בתוך אלה השוכנים בערפל". (כתבי חו"צ 349)

בשנת תרנ“ח ראיתי את פני וויסוצקי, הוא בא לוילנה עם אשתו ממעינות הרחצה בחו”ל ועשה אתנו את השבת. הוא ספר לי, שהניח בידי חברת כל ישראל חברים בפריז סך עשרים וחמשת אלפים פרנק למשמרת באוצרה, שיהא מונח עד אשר יאסף הון של מאה וחמישים מיליון פר'. שלפי דעתו יהיו דרושים להחזקת אוניברסיטה עברית בא“י. בשכר השמירה והטיפול תנכה לה חברת כי”ח חמשה אחוז מהרבית.

שאלתיו: ר' קלמן זאב, אם להגיע לסכום כביר כזה של מאה וחמשים מיליון, הלא יהא פקדונו מונח עד שיבוא אליהו!

והוא השיב לי:

– ומה? האם אין לנו זמן – כאלפים שנה לנדוד בגלות היה לנו פנאי, ולענין כזה אתה דוחק את הקץ! נחכה, ואולי ימצאו עוד משוגעים כמוני ויתמלא הסכום בזמן יותר קרוב…

בהמשך שיחתנו ספר לי איך הצליח במסחרו לרכוש את שוק התה ברוסיה:

– אנכי אך התקדמתי בזמן לעמוד על סוד ערבוב התה, למצוא את החידה איך להנעים את טעמו בפי שותיו; וכל כמה שמתחרי היותר גדולים, הפירמות פופוב ופרלוב, התאמצו להשיגני ולהעבירני, הנה בהגיעם אל הנקודה מצאו, כי אנכי כבר שוב מהם והלאה. גם היותי פה קשורה בעסקי זה; רוצה אנכי לכבוש את השוק גם בחבל וילנה, ועל כן הייתי מציע לפניך לקבל את הסוכנות של התה שלי בידך. עליך להחל בקטנות, לעשות עסק עם הנשים העניות, אשר על הסל שהנה נושאת בידן פרנסתן, והסל הוא מקור מחייתן. עם הסל יוצאת ונכנסות הן בכל בוקר וערב בכל בתי היהודים למכור כעכים ועגילים וכל מיני מאפיה וכדומה. כל השווי של סחורתן אינו עולה יותר מרובל אחד או רובל וחצי, וגם את הסכום הזה הן מקבלות ב“גמילות חסד” של דבורה אסתר, או אצל אחר – עמהן תנסה לעשות את העסק בתחילתו. תן להם בהקפה תה בעד רובל או שנים; הכסף הוא בטוח, כי מלבד שהנן נאמנות ולא תקחנה כסף לא־להן, הנה זה יהיה מקור פרנסתן. ואלו הנשים תסובבנה בבתי בני ישראל, תדברנה על לבות בעלות הבית, תבקשנה לתת להן פדיון; בתחילה תמכורנה ע“י בקשות והפצרות, אבל אח”כ כאשר ינעם התה לטעמם של השותים, ידרשוהו גם אצל הסוחרים, והמה יבטיחו לנו את השוק.

הענין הזה מצא חן בעיני, ובפרט הבקיאות שלו בפרטים פעוטים של מסחר הנשים העניות עשה עלי רושם טוב, והסכמתי להצעתו. אבל למחרתו הודיע לי וו.. שמהעסק שלנו לא יצא כלום, כי המורשה יצחק ליב גולדברג הניעו מזה, באמרו: אפל לא יהיה סוחר, כי נחוץ הוא לנו לחובבי ציון בוילנה.. וכך נשארתי מה שהייתי, ומשרת הסוכנות נמסרה לאחר – לה' גינצבורג, שהיתה לו אח"כ מהעסק הזה הכנסה הגונה – כחמשת אלפים רובל לשנה…

 

טו: מכתבי שפ"ר    🔗

בשנת תרנ“א עלתה לפנינו הצעה ליסד בנק אגרארי בא”י, כי המלוים ברבית פשטו אז את עור הלווים.

בקשנו את הגרש“מ, שיקח על עצמו את האיניציאטיבה יסע לחו”ל וינסה להשפיע שם על הגדולים, שייסדו את האגראר־בנק. למזכיר צרפנו לו את שפ"ר, ויחדו נסעו ובקרו בערים הגדולות פראנקפורט, ברלין, פאריז, אספו אספות, דברו ובקשו ופעלו, שאנחנו, בני רוסיה, נשתתף בסך חמשים אלף פרנק. ואז ימלאו המה את החסר לסך מאתים אלף פרנק ליסוד הבנק (וילנהה השתתפה אז בהוצאות הנסיעה בסך 435 ר')

חשבנו, שעל נקלה נוכל למלא את הסך חמשים אלף פר' כי הלא סכום מצער הוא לעומת ענין גדול כזה, ובפרט שיש הבטחה להשיג על ידי זה סכום פי־שלשה (עוד מאה וחמשים אלף פר') ואת התוצאות מיסוד בנק כזה מי ישורם? אבל טעינו בהרבה. כל הכספים שיכולנו להמציא עלו לסך שנים עשר אלף פרנק, שהיה מונח בפאריז עד זמן פדיון הקושנים של חדרה מידי חנקין, שדרש אז ששים אלף פר‘. אז קבלו המתנחלים בחדרה מאגודות קובנה ווילנה בתורת הלואה, אחרי הרבה בקשות והמלצות מהרב ר’ צדוק הכהן בפאריז, ובני חדרה קבלו את הקושנים על שמותיהם.

אחרי חורבן הר־טוב הצלתי מאפר השריפה איזה כתבים ביניהם גם המכתב הזה משפ"ר, שהנני מפרסם בזה כאוד מוצל מאש. המכתב הזה כתוב אלי:

“מוצאי יוה”כ התרנ"ב.

אחי היקר, ממכתבך הגדול הנני רואה, שהנך ואולי גם כל חברינו בווילנא תועים בדרך הישוב והשגתם במצב הענין לא תתברר כל צרכו, ולכן עלי להעמידך על קו האמת.

א. כסף ההוצאות – הוא כסף פדיון הארץ, וכן הוחלט באספת האלליאנס, שהיא – תכנס לפעולה בדבר התרת איסורים, אחרי שיהיה בקופסתה כסף 50,000 פרנק בערך, והנותר כפלי כפלים יתנו בחו"ל.

ב. הנחיצות בהבאת הכסף במהירות האפשרית היא מפני שבחוהמ“ס נכנסים גדולי חו”ל לאספה אינטרנציונלית בברלין. ענינו יעלה על השולחן ומתנגדינו רבים ועצומים, וכל כלי זינינו הוא שכן רצון יהודי רוסיא ועלינו להוכיח זאת במעשה ולא בהבל פינו.

ג. רק רחובות נותנת 500 רו“כ, אך אגודת האלף שהמה עניים מדוכאים נותנים רו”כ לגלגלת. כלומר אלף רו"כ.

ד. אם נסיעתי תביא תועלת להצטרפות הסך הנ"ל 50 אלף פר' אז אסע, ואם חפצים אתם בזה כתבו לבני עירי שדורשים אתם כזאת, כי בעת האחרונה החלו להראות לי אותות שעבוד…

ה. כל הדברים האלה צריכים להעשות כפי האפשרות בזמן קצר קודם בא עושי דבר “הצבי ²⁵” הנה, כי בבואם הנה יראו את מתי מספר חו"צ ומעוט כחות אגודתנו ורפתה רוחם. “הצבי” הבטיח עזרתו באמונה, כי חלק גדול ברוסיה דורש כזאת. היתר תבינו מדעתכם.

ו. הקול קורא תקבלו בערב סוכות או ביום ראשון.

ז. קבל נא תודתי בעד האדרססים ששלחת והנך מוכן לשלוח, לתשובתך אחכה.

ידידך הנאמן שפ"ר

אחרי כתבי בא מכתבך אלי ע“ש הרב רש”מ והרבה פצעי לבבי. רואה הנני כי לא תדעו את המצב כלל וכלל. לא 25,000 פרנקים נחוצים, כי אם 50,000 וכסף נמאס כזה במה נחשב הוא נגד גאולת הארץ והעמדת הענין ברשות “הצבי” ויתר גדולי עולם. רק לעורר הלבבות לא אסע, ואם בנסיעתי אפעול שתשתתפו אתם והקראוונים בתרומה גדולה נכון הנני לבוא. כנראה לא תבינו את המצב על בוריו ולברר במכתבים ארוכים אי־אפשר. כשם שחברת מנוחה ונחלה נותנת 500 רו"כ, כן מחויבים לעשות בני חדרה ובאופן אחר לא יבואו אל נחלתם. לתשובתכם אחכה.

שפ“ר היה אחד הראשונים מהאחים “בני משה”, ואף על פי כן היה בר דבביה של אחד העם. הוא לא יכול נושא את הנתוח של מאמרים כ”לא זו הדרך“, השָם לאֵל את כל אשר בנינו בא”י. הוא הפועל החרוץ והכביר, שהשקיע את כל מרצו וכחות נפשו בבנין הארץ, לא יכול לשאת ברוח שקטה את ההרס אשר המורה מסב, לדעתו, בבקרתו. הוא היה מתאונן. על שאחד העם יודע אך להראות “לא זה הדרך”, ואיננו יודע למצוא את הדרך הנכונה לעם בזוז ושסוי, שאי אפשר לו מצד התנאים החיצונים להיות חפשי, לָבור לו דרכים כחפצו, ובבקורת הזעומה שלו הוא מפיג את התלהבות העובד עבודת העם.

לוילנה היה בא לעתים קרובות. אם היו איזה ענינים לחו“צ או ל”בני משה" הוורשאים והיה נחוץ לבוא לידי הסכם עם וילנה, שהשפעתה על הועד האודיסאי ועל הסביבה היתה גדולה מאד, היה שפ"ר בא ומתאכסן בבית גולדברג באש’ל כבן בית, ומצא שם מנוחה מעמל החיים בוורשה. אמנם לפרקים מצאנו בו חפץ, עֵזֵר וסעד לענינינו הכלליים.

בעת שבינש כצנלסון מקיוב שב מא“י בקיץ תרנ”ד ושלח את מכתבו מלא מרירות, חרפות וזלזולים על ביה“ס, “בני משה” וכו' וכו'. ופרילנד הפיץ את המכתב ע”י עושי רצונו בכל ארץ רוסיה – בא אלינו שפ“ר ויחד טכסנו עצה, איך להסיר ממנו את הנגע הזה. בעת מאסרו של בן יהודה (כסלו תרנ"ה) ישב עמנו שבועות שלמים, אסף אספות ופעל על הגבאים, הממונים על כולל וילנה, שיעמדו בפרץ ויאמרו להמשחית “הרף”! ודבריו הנמרצים פעלו לטובה, כי הממונים על החלוקה נבעתו ממכתבי וילנה, והמחלוקת בא”י שקעה.

לא היה דבר קטן וגדול ששפ"ר לא לקח בו חלק פעיל ולא השתתף בו בדבור ובכתב, בכל מקום היה בחזקת כסף־חי והמניע את המכונה של חבת ציון והציונות.

אחרי שהתפטר ממשרתו כמזכיר לשכת וורשה, התלבט שפ“ר יותר משנתיים בעמל החיים וסבל הרבה מחוסר פרנסה. אמנם היתה לו איזו הכנסה מגמר “האוצר” של הרש”י פין, שהיה מסודר לדפוס אך עד ערך “שנן”, ושפ“ר גמר אותו. בשנת תרמ”ח החל לתרגם עברית את הספר הגדול “תולדות היהודים” של גרץ בהוספת הערות, מקורות ובאורים הרבה, ואז הוקל לו מעט, כי בעד התרגום קבל בעת ההדפסה שלשים רובל בעד כל גליון נדפס, מלבד אחוזים מכסף הפדיון. בין עבודה לעבודה הספיק להדפיס מונוגרפיות על צונץ, פרנקל יוסף איש רוטהיים, גם ספר “מוצאי גולה” ע"ד גירוש ספרד.

מן המכתבים האחדים, שעלה לי להצילם מהשרפה בעת חורבן הרטוב, שהנני מוסרם בזה, ידעו הקוראים להעריך את עבודת שפ“ר גם אחרי שהתפטר ממשרתו הרשמית. כחיל מתנדב נאמן לא עזב את דגל ציון, אשר הרים בראשית התפתחות התנועה ונשא אותו ברמה עד יומו האחרון. הוא מת בשנת תרע”א לא בארץ אבותיו ולא בארץ מגורתו, כי אם בגרמניה, בפרנקפורט ע“נ מיין. תנצב”ה.

שלושה מכתבים משפ"ר "ידיד היקרים!

עתה שבתי מבית מועד ללובשי תכלת ²⁶. שר לובשי תכלת לפלך וו. ערך שיחה עמדי במשך ארבע שעות. הלשנה היתה, אך תקוות המלשין תשאר מעל. חלק קטן מהמכתבים כבר השיבו לי (אלה הכתובים אשכנזית ורוססית) והנשארים ישיבו לי כמדת הבקרת. “הבקרת” בעצמה תהיה קשה מצדה הפורמלי, כי אתם ובני אה“ק ואח' פה הרביתם להשתמש במלות אג. וכו' שאינן נקראות ומתרגמות – אך בעצם הענין כנראה לא ידקדק. ובכלל יש תקוה, כי משפטנו כאור יצא. אך אנכי עבדכם סבלתי הרבה. הבדיקה בכל חמר הגזרה הבהילה מאד את בנותי, והצעירה חלתה ועוד לא קמה ממשכבה, וגם אנכי השברתי וקדרתי, אחינו פה לא השכילו להראות כאחים לצרה. כל איש חולה רק על עצמו. וגם כאשר ישבתי שש שעות ע”י שלחן הבקורת – לא בא עד הנה איש לבקרני. נחוצים לי מנוחה ובריאות.

אחיכם שפ"ר.

עקרי השאלות היו ותהיינה כנראה: ב"מ ויחוסו להאלליאנס. אך אקוה בתקוה שיש לה יסוד, כי הכל על מקומו יבוא בשלום.

יום ו' א"ח דשבועות (20.5 1895)

כותב הנני בחופזה כי תקבלו המכתב ביום השבת."

“ב”ה ד' דחוה“פ תרנ”ז

לידידי מר חביבי רבי יצחק ליב גולדברג ולחבריו וחברינו

שלום וברכה!

הנני עודני נגוע במחלתי הרמטיזם והכתיבה הרבה קשה עלי על כן יהיו דברי מעטים:

א) העתק המכתב שקבל לוי עפשטיין מד"ר שטין.

יפו כ“א אד”ש תרנ"ז.

שלום וכו'.

בימים האחרונים קרו מקרים ופגעים רעים את ביה"ס העברי ביפו ואין אנו יודעים אם לכתוב הדברים האלה לכל אחינו או למקצתם וכו' וכו'.

לפני שבועות אחדים בא מכתב מה' ביגר מפאריס אל פ' אנגיל, כי יסגר את המחלקה העליונה. והוא לא נסה להתנגד וסגרה בתוך שלשה ימים ופטר את ה' בליקנד, אשר למד שם בעברית את למודי המדעים. ובאותו שבוע בא עוד מכתב מה''ביגר אל העלמה יפה לסגר גם את מחלקה ג' אצל הנערות. ואז התנדבו העלמה יפה וה' בלקינד וכותב הטורים ללמד במחלקה ג' שלא על מנת לקבל פרס ויעבירו תלמידות אחדות מהגרועות למחלקה ב' והטובות נשארו על מקומן להשתלם בשפתנו ובלמודי המדעים. ולא עברו ימים רבים ומכתב שלישי בא מביגר, כי לא ילמדו את למודי המדעים כלל בעברית. והנה את אהבת ביגר לציון בכלל וחבתו הרבה לשפתנו בפרט ידענו זה מכבר וראינו אותה מכל מנהגיו בכל בתיה“ס בארצות הקדם, אשר אין זכר בהם לשפתנו העברית, אך מה היה לו פתאום לשנות את טעמו ולגזור גזרות כאלה גם על בית הספר ביפו אם לא שהר”ר וויסוצקי גרם בזה שמסר את נדבתו ישר ליד הכי“ח ועתה יש יסוד לחשוב אשר גם למוד השפה העברית יצער בביה”ס ביפו ואיך נחשה? ודרוש עצה ופלילה להשתדל שה' וויסוצקי יתקון עותתו ויתנה תנאי כפול שכל אשר נתן, נתן רק בשביל העברית ואם כבר עבר המועד דרוש יהיה לבא בריב עם ביגר ולכשידרש – גם להפרד מכי“ח, ונחוץ אשר כל חו”צ יעמדו בזה לימיננו וידרשו מן הועד באודיסה אשר גם הוא יהיה בעזרתנו.

יתר הדברים אינם נכבדים.

וזאת שעשיתי אני. כתבתי מכתב גדול לוויסוצקי ומכתב שני למאירסון בפאריס. ואבקשהו לקרוא באזני ביגר הוא איש פשוט מאד, אך שונא גדול להישוב ולהעברית. בארתי בהמכתב: א) כי גזל משפט הוא לעשות שנויים רדיקאליים בביה“ס, שאנחנו נותנים עליו שמונים פרוצנט והכי”ח עשרים. ב) כי אם יעמדו על דעתם פוטרים אנחנו אותם מנדבתם ויטלו את הדירקטור שלהם ויצא. ג) כי נפרסם קול קורא לאסוף נדבות להשלים הסכום החסר ונבאר סבת הדבר. ד) כי ראשי העושים נפשות להכי“ח בגרמניה הם סלוינדי רילף וקאלישר (בנו של רצ"ה קאלישר). ואותם נדע לתמימי דעה עמנו וכו'. ה) כי מבינים אנחנו, שעיקר הדבר לחידוש הגזירה הוא לבטח מפני שנתנה הברונית הירש בהשתדלות וויסוצקי על ידי הכי”ח שמונים אלף פרנק לבנין הבית. ובית צריך לבעלים, ובאשר כי אין להכי“ח הזכות לקנות קנינים שבקרקע, על כן הנכסים כתובים על שם ביה”ס אשר להם בפאריס ובה“ס בארצות הקדם הם ענפים וסעיפים (פיליען) לביה”ס הזה, ובכן אמרו להנהיג בבית הספר ביפו ההנהגה הכללית שבכל בתה“ס בטוניס, אלג’יר וכו' וכו' וזאת לא תצלח. ע”ז נודיע אנחנו מרוסיה ישר להברונית שמסתלקים הננו גם מנדבתה בההטעמה (מאטיוו) הנזכר.

אלה הדברים בלשון דיפלומטית מסרתי לע"ע למאירסון וישמע מה בפיהם והוא כדירקטור לאגינסיה דיפלומטית ידע איך לדבר עמהם בלשון רכה ובדברים יורדים חדרי בטן ונשמע מה בפיהם. אך לעת עתה נחוץ לכתוב מחאות מכל הצדדים ולמסור הכתבים כלם ללוי עפשטיין הנוסע לפאריס מהיום עד עשרה ימים. מקדושת החג אקצר ואומר שלום,

אחיכם ידידכם

שפ“ר.”

“ב”ה קרלסבאד י“ט מנחם אב התרנ”ח.

לידיד מר חביבי בחבת ציון רבי יצחק ליב גולדברג נ"י ולכל אוהבינו באהבת ציון שלום וברכת טוב.

עד הנה לא יכלתי כתוב אליך ידיד ומעודדי ולידידינו הר"ר תפוח, כי נתעכבתי בברלין בעסק פרטי הנוגע לחיי משפחתי, אשר אחרי שנגמר בכי טוב אוכל להודיעך, מדעת כי בטובי ובשלומי בפרט תחפצו גם אתם….

למורת רוחי בכל ימי שבתי בברלין ישב ידידנו הר“ר באמבוס בקרלסבאד ולפני באי הנה נסע מזה לשליזיה גם כן להתרפאות, כי חולה גדול הוא מאד מאד. מציוני ברלין לא אוכל לדבר: החבורה האחת (אורטסגרופפע) היא כלה מתלמידי בתי המדרש שאין להם בעולמם אלא הנאומים הנעימים והניבים הנאוים. גם מיודענו ד”ר לאֶווע הוא מסוג אלה הרוכבים כל ימיהם על כרוב הדמיון וגם הוא איננו בברלין. האחד שיש לו דעה מיושבת בעניננו הוא ד"ר פריעדמאנן ע. הוא מבעלי ההפך. ובהיותו רדיקאל דתי יגרום להציונים הפסד יותר משכר. בגלל הדבר הזה לא מצאתי לנכון לאסוף אספות בברלין כאשר בשנה שעברה.

פה בק“ב מצאתי רק את שאליט מריגא וזולתו אין איש, אם לא לחשוב את הציר מקרארא שפירא איש צעיר לימים ועני בדעת, ומאשר כי ימי שבתי פה יהיו מועטים, כי ביום א' ג' אלול אסע מזה דרך מיכען לבאזיל על כן לא אשער שאמצא עוד מקום לחדש חדשות נכבדות, כי לרגלי התאחרותי נסעו מזה גם חוב”צ בוינא סטיאסני וחבריו ועל כן אשוב לדון בעקרי עניננו:

הדבר היותר נכבד לנו, להביא לידי התאחדות את הווינים והכרוכים אחריהם עם אנשי המעשה שבקרבנו – זאת היא בבחינת חבת ציון המעשית. ובדבר חבת ציוןהרוחנית, להפיג את המרירות שבציונות, את מדת הצעקניות שבה, להשיבה לגבול ישראל, היהדות שזה דַרְכָּהּ לדבר מעט ולעשות ולפעול כפי מדת הכוחות ולמעלה מכוחותינו. לבטל את החיצוניות היתרה ולחזק את הכוונה הפנימית. הדבר הראשון נשיג רק על ידי הצעות באמבוס בהציון נומר 5. אך גם מהתנאים האלה אין דעתי נוחה: להדבר שהוא אומר להפריד בין הדבקים – בין עבודת הישוב ועבודת הציונות אין לו כל שחר. על ידי ההבדל הזה כבר נולד ערבוב המושגים במוחות רוב הציונים, עדי נחשבו כל העוסקים בחבת ציון באמונה בימי עשרים שנה לשונאי ציון. ולא על האישים הפרטים אני דן, יכבדו או יבזו את איש ואיש ככל העולה על רוחם, אך הערבוביא בהמושגים תוליד מהומה וערבוביא בכל מעשינו. לזאת דעתי, היא, כי עלינו לחתור אל המטרה הזאת:

א. הקונגרס מוסר את ההתעסקות בדבר הרחבת הישוב בארה“ק וחזוקו לשני המרכזים הראשיים: להועד הכללי בפאריס ולהועד באודיסה עם סניפיו היותר נכבדים כפי ראות עיני חברי הועד הנ”ל.

ב. באשר כי העסקנות הגדולה או כמו שיקראו אותה הווינים (די קאלאניזאציאנס טהאֶטיקייט אים גראססען שטיללע) אחוזה כשלהבת בגחלת בחבת ציון המעשית, ואחרי כל ההכחשות בדברים בעלמא אין ספק, כי הרעש וביחוד דברי גאוה ועתק במה ששייך למלכות תוגרמה, ה“אינטרוויות” עם שונאי תוגרמה היותר גדולים וכו' וכו' גרמו התגברות האיסור של הכניסה, וגם היהודים אזרחי תוגרמה מאז ומעולם מרגישים זאת. בגלל הדבר הזה ויתר פרטים שלא נתנו להתברר בפרטות במכתב, יש לחתור כי לשלשה באי כח מצד הציונים המעשיים מצד הועד הכללי בפאריס ומצד הועד באודיסה וכן מצד החובבים המעשיים בגליציה יתנו מקום בהועד הפועל בווינא. – כפי ידעתי והכרתי אין האחרונים בני סמכא, ומאחר שגורל הישוב הנוכחי תלוי בגורל הישוב הבא, ובהתחזק איסור הכניסה תתגבר גם כן היציאה מארץ ישראל לאמריקה (קללת אלקים זאת רובצת על עניננו, כי ארץ ישראל לרגלי התגברות איסור הכניסה וקנין נכסים מתרוקנת מבניה) על כן מוכרחים הננו לראש וראשונה לדרוש, כי עד שהם מבטיחים להשתדל, כי כל העמים והמלכים יתקעו כף להביא אותנו לציון ברנה, כי היה תהיה ציון כבלגיה ושוויץ, אשר כל מלכי אירופה עורבים אותם לטובה, עד הגאולה העתידה הזאת, שהיא מסוג “עד שיבוא אליהו” שבתלמוד, יואילו להשתדל בעצמם (בדעה והבדלה בין מעשים ודברים הראויים להעשות ולהאמר ובין אלה שמוטב ההיה לנו שלא נעשו ונאמרו), להמתיק מרורות גזרת הכניסה. כי האומנם אף שנסכים, שלא להגדיל הישוב רק ביושבי ארה"ק עד הנה, הנה סגרת הארץ בפני היהודים גורמת רעות רבות ליושבי הארץ. כי נתקו מוסרות ההתחברות ובעלי הקולוניות היום מרגישים בנפשם, כי סגורה הארץ ומסוגרת בעדם, והיה אם נסמוך על הדברים הנשמעים למאה פנים של הווינים והאיסור ילך הלוך והתגבר הלוך והתחזק ואבדה תקות הענין ותקותנו ויפול ולא יוסיף קום. ובכן נחוצים הם צירי חבת ציון המעשית להיות יושבים בסוד הווינים.

ג. נחוץ מאד להושיב בארצנו ועד של רבנים חכמים ומשכילים ברוסיה שיקרבו לבם של שלומי אמוני התורה לענין חבת ציון.

ד. הקונגרס ידרוש מאת הציונים, כי איש איש מהם מלבד שקל הקדש יהיה חבר לאחת מחבורות הישוב, בכל אופן ישא בעול תקון המושבות בחמריות וברוחניות.

ה. מה"ע שנחשב לכלי מבטא להציונים יתן דין וחשבון מהתפתחות חיי התורה, ההשכלה והחברה בארץ הקדושה.

ו. מכל עניני הכלל הכי נכבד היום ענין חברת הישוב של הברונית הירש. ההכנסה הקבועה עולה לששה מיליון וחצי לשנה ועכ“י תקנות החברה צריכה ההכנסה לשאת בד בבד עם ההוצאה וכהיום נתקיים בהם הפתגם: עושר רב מכניס מהומה וזה הוא סוד הדבר שהתעשתו לתת חלק גם לישוב ארה”ק.

על פי הדברים שלקחתי עם ידידינו הר“ר מאירסאהן יש ויש תקוה גדולה לישוב גדול בעבר הירדן מהחברה. מסעו לארה”ק עומד בקשר ויחס עם ההצעות האלה, ע“כ בכדי שתהיינה הפעולות מתאימות זו לזו, ראוי ונכון לבעלי הועד הפועל בווינא לבא בקשר ויחס עם ראשי החברה הנ”ל, כפי שהוסכם בהקונגרס הבזילאי בשנה העברה, אך כגורל כל ההסכמות והועדים שנוסדו אז, כן היה גורל ההחלטה הזאת, כי נשארה על הנייר מבלי חפץ ראש הועד הזה לתת יד לכל פעולה ממשית ומשותפת עם חוב"צ. וגם כל הנחותיו הנה רק בעל כרחו והדברים עתיקים.

אלה הם דברי לעת עתה ובדבר התקנות הנחוצות לתקון חבת ציון או הציונות הרוחנית לקרבה להיהדות העיונית והמעשית. אניח דברי במכתבי אחר שלשה וארבעה ימים. –

גורל הקונגרס אם יביא פרי תהלה או חלילה לא יהיה לברכה בדברי ימינו מונח עתה בידיכם – צירי רוסיא בהתאספכם לווארשא. עליכם אחים יקרים, להיות דנים בכובד ראש על כל פרט ופרט, להתרחק משפלות הנפש הנפש, אל נא תבטלו את עצמכם ועצמותכם מפני אחיכם המערבים – שבמזרח (לאמר בני אסטעררייך שבאמת הם מזרחיים כשמם – אסט־רייך) שאינם רואים לפנים והחיצוניות לבדה תמשך לבבם ל“ציון” מעין דברי טהיערס ונורדוי, הנני אומר גם כן אבל באופן אחר “הציונות צריכה שתהיה כלה יהודית או לא תהיה מכל וכל”.

ידידכם ואוהבכם באהבת ציון

שפ"ר.

האדריסה להלן.

עד יום ה' תצא תכתבו לי על האדריסה הזאת ומיום ה' עד יום ג' תבא על האדריסה של….

ומיום ג' עד הקונגרס לבאזיל.

שכחתי להעירכם, אנכי כותב להביורא של הקונגרס הצעה נוגעת לסדר העבודה, שקלה היא בפני עצמה אבל נכבדה לפעולה, רוחנית על הנאספים:

כי ביום א' לפני עבודת הקונגרס יתאספו החברים לבית הכנסת לעשות אזכרה לכבוד הגאון רש“מ ז”ל והספד קצר, למען יכבד בכבוד כל בני ציון מכל אפסי ארץ – למען השלום יזכירו גם את שם הפרופ' שפירא. מלבד הכוונה להכין הרוחות בפנה ידועה בחפצנו כי דברי הגרש"מ האחרונים יהיו לנר מאיר פעולתם של בני ציון, הנה חפצי לתת תכונת פתיחת לאומית לפעולתנו. ובמה מעולים אנחנו מבני הריפובליקה באמריקה הצפונית, אשר לפני ישיבת הסינט והנבחרים עורכים תפלה לאלהי הרוחות להופיע על מועצותיהם.

אם תמצאו כי צדקתי בההצעה, כתבו גם אתם להביורא, כי נחוץ להכניס את הדבר בסדר היום.

הנ“ל.”

 

טז: מימים הראשונים    🔗

(חשבונות וילנה)

גם לראשונים שבחובבי ציון היו ראשונים, שפרצו גדרים במנהגי אבותיהם והשתדלו לשנות סדרי־היום שמדורות, בכדי להפיץ את הדעה הנשגבה משאת נפשם בחיים בין מכיריהם וידידיהם, וגם להרבות את ההכנסה של הקופה על ידי נדבות חדשות ושונות לטובת המפעל הקדוש והנעלה.

היה מנהג נפוץ בין היהודים לשלוח תלגרמות של ברכה לחתונות ולכל שמחת משפחה, ובעת המשתה היתה נעשית הפסקה גדולה לקריאת ה“דיפישן” עם כל הנוסחאות השונות מהחל ועד גמירא, עם שמות המברכים הבאים על החתום, וכל הקהל, ששמע מפי הקורא המומחה והמובהק את תפארת המליצה בחרוזים מצלצלים, סיים את הקריאה במחיאות כפים סוערות ובקריאת “הורא” על כוס יין מלא. והזוג הנחמד היה נוהג לכרוך את המון התלגרמות בכרך מיוחד למען ישמרו לרוב ימים, עד חגיגית “חתונת־הכסף” ואף הלאה מזה…

והנה היה בקובנה חובב ציון נלהב, אריה ליב הורביץ (שהיה אח"כ מורה בעקרון), ובעת בואו בברית הנשואין עב“ג מרת רבקה בת המגיד לחו”צ ר' חיים יוסף יפה מוועקשנה, דרש בכרטיס הזמנתו למכיריו וידידיו, חו“צ כמוהו, להקדיש את מחיר התלגרמות לישוב ארץ ישראל. חדוש נפלא היה זה בזמנו והוא מצא הד בלבות המזומנים, שאמנם קיימו את דבריו והקדישו את מחיר התלגרמות לטובת הישוב. הנני נותן בזה העתק מהתעודה על קבלת כסף התרומה וגם נוסחת הברכה, שנשלחה מעיריה קטנה לאפיטש פלך מינסק לחתונת אריה ליב הורביץ הנ”ל.

אגודת חובבי ציון לאפיטש

בע“ה, מוצש”ק תולדות, אלף תתכ“ב לח”מ יבב“א. פה ק”ק לאפיטש.

להיות לראיה בידי חברנו ה' ארץ־שלום, כי התנדב לאגודתנו חובבי ציון, לזכרון חתונת החובב ציון היקר האדון הורביץ ע“י סך העולה כמחיר משלוח התלגרמות אשר להאדון הנ”ל, שהיא בת שלשים מלות בהוספת מחיר הדעפעשה בעצמה ובנכיון נגד זה מחיר הוצאות משלח המכתב בשתי פעמים – והיא יחד א' רו"כ וחצי (1 רו"כ, 50 קופ').

גם התחייב להוסיף על הסכום הנ“ל מה שהי' עולות ע”ז הוצאות משלוח התלגרמה בלה"ק דרך סטאנציע ראשית, אשר רק שמה תקובלנה ולכשתתבררנה.

ואת כל זה יאשר ויקיים בזה חותם אגודתנו יצ"ו.

אגודת חובבי ציון, לאפיטש.

וזה נוסח התלגרמה של מז"ט וברכה:

לי. ל. הורוביץ בקושדרי פ. וו. (הכתובת היא ברוסית).

"ידיד נכבד! ברכה, הצלחה, אושר וכל טוב לך היום! יהי צעדך זה צעד קדימה – ציונה, שמה תבוא ושמה יכונן ה' את אשרך הפרטי בתוך אשרנו הכללי!

כברכת המוקירך מאד ומכירך מעתה, – פרידלנד (השם של החותם נכתב באותיות רומיות).

לפי השערתי, החותם “פרידלנד”, או “ארץ־שלום” (כשמו בתעודת הקבלה), הנהו מר פסח פרידלנד, כעת מנהל בנק המזרחי בירושלים, שאביו, הרב ר' חנוך הנדל ז"ל, היה מקודם רב בלפיטש ואחר כך בפאריטש, והוא היה ידיד נאמן לאריה ליב הורביץ בקובנה, ולפי דבריו שמר אתו את כרטיס ההזמנה זמן רב מפני החידוש שבו.

המנהג הזה נתקבל ונתפשט אח“כ ין אחב”י כל כך, עד כי לא היתה שמחה שלמה בבית איש ישראל בוילנה, מבלי אספת־נדבות לטוב הישוב.

המזרחי בביאליסטוק היה מדפיס כרטיסים מיוחדים עם ציורים ובצבעים שונים, עם שירים ונוסחי ברכה לחתונות, לבר־מצוה וכו'.

הברכות הללו עם רשימות המתנדבים ומכסת התרומות היו נדפסים במכה"ע “המליץ”, שהיה מוציא לתכלית זו הוספות מיוחדות וקבל בעד זה מהועד האודיסאי רק שכר סדור האותיות, שמונה רובל לכל עמוד.

והחובבים הוסיפו לכבוש עמדה אחרי עמדה והחלו לאסוף נדבות גם במשתאות החתונות ובנשפים אחרים. בכל חתונה נכבדה נמצא זוג נבחרים מן הקרואים, או גם מתנדבים מן החוץ, שהוזמנו לשם כך, והיו הולכים וסובבים בין המסובין ואוספים תרומות מהמחותנים והקרואים. ואם היתה לפעמים התנגדות להרשם בתור חבר־משלם קבוע לחו“צ, אבל לנדבות מקריות כאלו נענו הכל, וכמעט לבזיון ולנחות דרגא נחשבה חתונה או ב”מ בוילנה בלי אספת נדבות לישוב ארץ ישראל. המסובין בעצמם היו קוראים תגר על משתה כזה, כאלו אכלו מזבחי מתים.

זכורני, כי לכלולות בתו של הרב צבי רבינוביץ אב“ד דקובנה, שהיה קודם מ”מ ומו“צ בוילנה, שלח הוא כרטיסי הזמנה למכיריו וידידיו הרבים והקדיש את ההכנסה לטובת “מאכל כשר” (אגב, גם בדרשותיו הראשונות במסבות חו"צ היה כל פעם מסובב את דבריו לענין מאכל כשר, עד כי חדלנו אנו לבקשו להשפיע עלינו רובי תורתו ודרשתו…) והנה סבב הגובה של “מאכל כשר”, עם הרשימה שקבל מהרב, לבקש מהמוזמנים את התמורה ולא עלתה בידו; כי לא נענו לו לתכלית זו של מאכל כשר, אף כי רצונו של אדם הוא כבודו. ולבסוף נגד אלי בבקשה, שחו”צ יקבלו את הענין תחת ידם והם יעניקו חלק ידוע לחברת מאכל כשר.

ההכנסות השונות לישוב ארץ ישראל היו אז, מלבד כסף החברים הקבועים במכסת התרומות מדי שנה בשנה: א) כסף הקערות בערב יום הכפורים, שעל זה פרסמו קול קורא הרבנים הגאונים ר' שמואל מוהליבר, ר' נפתלי צבי יהודה ברלין ור' מרדכי אליאשברג לכל הגבאים בבתי התפלה; ב) מברכות ראש השנה, שעד הזמן ההוא היו נוהגים להדפיס כרטיסי־ברכות לראש השנה ובעצם הטרדות בערב החג היה על כל אחד ואחד להביא בזכרון את כל הקרובים בין מצדו ובין מצד אשתו, מקרוב ומרחוק, לכתוב את הכתובות ולשלוח ע“י הדואר, והנה באו חו”צ בהצעה להרים תרומות לישא“י והברכות נדפסו ברשימה כללית ב”המליץ“; ג) מחתונות וב”מ, כאמור: ע“י הזמנות, שבמקום תלגרמות ירימו תרומה לישא”י, וע“י איסוף תרומות מהמחותנים והקרואים בעצם משתה החתונה או בכל מין נשף־שמחה שהוא; ד) מעליות לתורה בשמחת תורה ובשבת נחמו, שאז היו הקרואים תורמים בעת “מי שברך” נדבות לישוב א”י.

ונמצאו בין חובבי ציון הותיקים גם מהדרין, כמו יצחק ליב גולדברג, שהקים אחרי מות אמו מצבה חיה בהחזקת תלמידה על שמה בבית הספר לבנות ביפו, ולתכלית זו הניח שטרי ערך, שכסף הרווחים מם יספיק להחזקתה; אך בזמן המלחמה אבד ערך הניירות לגמרי, ועל כן התחכם ומצא מקום בטוח יותר, בעת שעלה ברצונו להעניק לתלמוד־תורה בוילנה כסף “עולמות”: אז הניח סכום מסוים בקופת “הקרן הקיימת לישראל”, בתנאי, שבתור ריוח מכסף זה תשלם הקק“ל כל שנה סך קבוע לת”ת שבוילנה. ואשתו הגברת רחל גולדברג הקדישה בזמנה את “ראשית הַגֵּז” של ילדיה במשקל שטרי ערך, שעלה לסכומים הגונים. ומר אברהם מנחם ב"ר משה אוסישקין, בעת שנולדה לו ביום ג' דחנוכה בת ויקרא שמה “רחל”, נדב שטר־גורל של הממשלה להיות לקרן קיימת, שהרבית מזה יהיה קודש לבית הספר לבנות ביפו, לתת ביום ההולדת פרס לתלמידה ששמה רחל, אשר תצטיין בדבור העברי. ואם יזכה השטר בגורל יהיה כל הכסף קודש לבית הספר לבנות ביפו.

עבודה מסורה כזו, תמידית ובלי הרף וליאות, עבדו אז החובבים הותיקים, שחלמו את שיבת שבות עמם ובדמעה זרעו כל גרעין של התחיה, באמונה ובטחון, כי יביא פרי ברכה באחרית הימים.

ועכשיו?!

---

אחד הגורמים להצלחת “חבת ציון” בוילנה היה פרסום החשבונות של התרומות והנדבות, עם רשימת שמות התורמים והמנדבים, מזמן לזמן. בזמן ההוא היו “העוסקים בצרכי צבור באמונה” מכניסים ומוציאים כסף הקדשים לפי רוחם וחפצם, וחשבו למותר וגם לפגיעה בכבוד לפרסם את חשבונותיהם. וחובבי ציון בוילנה היו כמעט הראשונים והיחידים, שעמדו על תקלה זו ומצאו לחובה לעצמם לפרסם את החשבונות בדפוס.

אך בחששם מפני הבקורת החמורה ברוסיה ואיסור אספת כספים בלי רשיון הממשלה, נאלצו להדפיס את החשבון בחוץ לארץ ובהעלמת שם העיר וילנה, הם התחכמו להדפיס את החשבון הראשון בליק, בדפוס של רודולף זיברט, שאצלו נדפס השבועות “המגיד” בשם נדבות ליא“י בוו. מח' סיון תרמ”ב עד ה' סיון תרמ"ד ²⁷

על החשבון השני אמר ג“כ, שהוא נדפס בביהד”פ של רודולף זיברט בליק, אף כי באמת נדפס באחד הדפוסים הקטנים ברחוב פרנציסקאנער בוורשה. הוא נקרא: “חשבון כולל מווילנא ליא”י, מחודש סיון תרמ“ד עד ר”ה תרמ"ו. והוא כולל בתוכו: 1572.66 רו“כ – תרומות החברים; 124.07 רו”כ כסף הקערות מעיו“כ תרמ”ה; 942.19 רו“כ נדבות בשמחת תורה. ס”ה – 2638.92 רו“כ, ועם הכסף שנשאר בקופה מהחשבון הקודם 1134.61 רו”כ – הרי 3373.53 רו"כ.

מזה הוצאו 2200.00 רו“כ נשלחו לקופה הכללית; 500.00 רו”כ חלק קרקע בגדרה; 50.00 רו“כ תמיכה לקאלאניסט ליפשיץ; 10.00 רו”כ לבלקינד; 10.00 רו“כ לקאפלמן; 6.00 רו”כ לווענגערעץ; 5.00 רו“כ ללעבער; 291.49 רו”כ להמאסף; 80.00 רו“כ נסיעה לאספה בקאטוביץ; 50.00 רו”כ נסיעת גארדאן ללאנדאן ופריז; 231.27 רו“כ להוצאות שונות, נסיעות, קארעספאנדענץ, פורטו, הדפסה ועוד. ובסה”כ 3433.76 רו“כ. נשאר, איפוא, סאלדא בסך 339.77 רו”כ.

והנה אלה הערות לחשבון זה:

א. ההכנסה מכסף הקערות 124.07 רו“כ בעיו”כ תרמ“ה היתה חידוש, שחו”צ לא עמדו עליו. העיר וילנה היתה הראשונה, שהחלה להנהיג העמדת קערות בערב יוהכ“פ בבתי הכנסיות ובבתי מדרשים, ואח”כ החרו החזיקו במנהג זה יתר הערים ברוסיה, ויהי הדבר להכנסה קבועה, שהועד האודיסאי כבר הכניסה בתקציבו.

ב. הנדבות בשמחת תורה תרמ“ה הביאו הכנסה מרובה, כי כל העולים לתורה ברכו “מי שברך” את ר' משה מונטיפיורי, שמלאו לו אז מאה שנים, ונדבו לישוב ארץ ישראל. אבל המנהג הזה לא הכה שורש כ”כ, ובשנים הבאות היתה ההכנסה מ“מי שברך” בש"ת קטנה.

ג. לקופה הכללית 2200 רו"כ. – זה היה אחרי האספה הכללית בקטוביץ, וכל האגודות נתאחדו ומנו מרכז אחד באודיסה להנהלה, וקופה כללית בוורשה.

ד. 80 רו“כ לנסיעה לאספה בקטוביץ. – וילנה שלחה ציר אל האספה הכללית, את המ”מ דמתא, הגאון ר' יעקב יוסף; הוא נסע עד הגבול, ומפני חסרון תעודת־מסע לחו“ל נשאר הוא ועוד שלשה רבנים, שסמכו כמוהו על הבטחות שפ”ר להעבירם את הגבול, בעירה קטנה סמוך לגבול.

ה. 50 רו“כ נסיעת גורדון ללונדון ופריז. – זו היתה הנסיעה של ר' דוד גורדון, עורך “המגיד”, מטעם חו”צ, לברך את חתן היובל השר מונטיפיורי למלאת לו מאה שנים, עם תעודות הברכות מערים שונות. ותקוות גדולות תלינו, אנחנו החובבים, ביובל זה ובתוצאותיו, שאמנם נתאכזבו אח"כ.

החשבון השלישי נדפס גם הוא בלי רשיון מהבקורת, אבל נאמנו עלינו דברי חכמינו: “אדם אם עבר עברה ושנה נעשית לו כהיתר”… אנחנו כבר עברנו ושנינו, ונוכחנו לדעת, שמהממשלה לא נכחד קיומנו בתור חברה, וכמעט שניחא לה בארחנו ובשאיפותינו; כי מוטב לה, שהנוער שלנו ישעשע את נפשו בתקוות כאלו, ואל ישע בהזיות לתקן עולמות זרים. על כן יצא הפעם חשבוננו מהדפוס בשם גלוי: “חשבון כולל מווילנא ליא”י, מר“ה תרמ”ו עד ר“ח סיון תרמ”ח".

בראשית החשבון ישנה הקדמה, מעין קול קורא ומעורר להתנדבות לישוב ארץ ישראל, ומפני שהכרוז הזה לא נתפרסם עוד בשום מקום, הנני חושב לנכון להעתיקו בזה, כדי שישאר לזכרון בין שאר הדברים, שהכשירו אז את הלבבות לבנין בית ישראל בארץ אבותינו. ההקדמה נערכה על ידי שאול פינחס רבינוביץ (שפ"ר), ואנו קוראים בה את הדברים האלה:

"זכרו מרחוק את ה' וירושלים תעלה על לבבכם (ירמיה נ"א נ').

אחינו תמימי דעים, חובבי ציון הנאמנים אשר בעירנו קריה נאמנה לתורתנו ועמנו מאז ומעולם!

זה שש שנים אשר אחדים מאנשי לב מיקירי עירנו זכרו את ירושלים מרחוק וציון עלתה על לבם, אז התכוננה כנסת חובבי ציון למרבה הישוב באה"ק ולתת לדעה הזאת מהלכים בקרב אחינו. בראש הכנסיה הזאת עמדו ועומדים בחירי קהלתנו, חכמים מופלאים, טובי עמנו אשר בהם תתפאר עדתנו.

דבר הישוב בארץ הקדושה הביא רוח חדשה בבָנֵינו אשר יקומו אחרינו; רוח נכון ונשא מלא אהבת התורה והלאום. בכח הדעה הנשגבה הזאת החלפנו כח לקיים בנו ובבנינו אשר יקומו אחרינו אהבת תורה ויראת שמים, היא היתה תשועת בני הדור ההולך והבא ומקור תנחומות־יה לחזק את לבם לעמוד בנסיונות החיים… היא היתה תשועתם ונעם תקותם ובכחה אזרו אלפי אחינו חיל להתגבר על כל המכשולים, להגות מני דרך כל אבני נגף ויבנו ביהודה ובגליל עשר ערי מושב ויאחזו בארץ אבותינו אשר מעולם ויתערו בה.

גם שלח ה' לפניהם את מלאכו הטוב, מלאך מושיע – איש חסד ומרבה להיטיב, הוא הנדיב הידוע אשר אין קץ לחסדיו ואשר לשמו וזכרו תאות נפש כל חובב עמו וארץ אבותיו. – בכח המעשים האלה נראה לעינינו ובימינו החזון הנשגב והנעלה, אשר כחזון לב חי בלב כל מאורינו ומורינו באלפי השנים, מן היום אשר נעקרה האומה ממקום גדולה ועצמותיה נפזרו אל כל רוחות השמים כיום הזה – החזון הזה הוא: אלפי נפשות מישראל נוהגים בבקרים, פולחים ובוקעים אדמת הארץ הקדושה, נוטעים כרמים ואוכלים את פרים. אחרי אלפי שנים אשר יצאוה בניה שבה ציון ותראה את בניה־בוניה שבים אליה ברחמים ותחנונים ונדיב אחד אדיר ונאור, אשר כגדולתו כן ענותנותו וכן צדקתו, פורש כנפי חסדו על הבנים השבים לגבול ארץ אבותיהם.

כבכל דבר קדוש, נשגב ונעלה נמצאו גם לענין הישוב משטינים ומטילים פגם בהמפעל הכביר הזה. בשתי שנים האחרונות התגברה ההתרשלות בין חוב"צ במִלוּא חובתם הקדושה לעמם וארץ חמדתם. אמנם דבר גדול רם ונשגב כענין הישוב עומד למעלה מן הזמן ורצון איזה אנשים מטילי מומין בקדשי בית ישראל, – הדעה הנשגבה כבר היתה לנחלת הלאום וקנינו. גם בשנה זו זכנו ה' והגיענו לראות עוד שתי מושבות חדשות בארץ הקדושה, שתי המושבות מתכוננות עתה בחסד אל כל היום וברחמי הנדיב והשגחתו. תקותנו לה' הרועה את ישראל מעודו, כי יחזק לב הנדיב לכלות את אשר החל, אך גם עלינו להראות דעת, כי די כח גם לנו לפעול ולעבור לטובת הענין משאת נפשנו. – עליכם בני כנסת חובבי ציון בעירנו החובה עתה להתעורר ולהתעודד, להתחזק ולהתאמץ, כי כנסתנו תהיה כנסיה שסופה להתקים והיד הנותנת לא תרפה מעשות צדקה וחסד. בדורנו היתום הזה, אשר לעינינו נראה אבדן מחמדינו וסגולות רוחנו מימי קדם קדמתה ואין לנו שיור רק התורה הטהורה וזכרונות הימים אשר בהם עוד התערנו כאזרח רענן בהארץ הנבחרת, בדורנו זה מצות הישוב הוא הענין היותר נכבד אשר נתן ה' לכל איש אשר בשם ישראל יכונה. חזקו איש את אחיו ונתחזקה כלנו בעד עמנו וערי אלהינו. וה' הבוחר בשערי ציון יתמכנו בימים צדקו ועינינו תחזינה את אחינו בני עמנו נושאים ברנה פרי עבודתם על הרי ישראל במקום שם צוה את הברכה לעם סגולתו מאז ועד הנה אמן ואמן!!

ווילנא למועד צאת שנת תרח“ם ציון לפ”ק.

בחשבון הזה רשומים כבר 456 חברים תמידים, שהכניסו במשך עשרים חודש, מר“ה תרמ”ו עד ר“ח סיון תרמ”ח, סך שלשת אלפים חמשים ואחד רו“כ, לבד הנדבות בעריו”כ, הושע“ר וש”ת ועוד, שנפרטו בשמות ובסכומי התרומות והנדבות בפרוטרוט. לבסוף בא המאזן: “חשבון כולל”, כזה:

ההכנסה:

ההכנסה של החברים במשך הזמן……………………… 3051.48 רובל

נדבות בעיו“כ, הושע”ר ושמחת תורה…………………. 679.25 "

מערים שונות שנשלחו לווילנא………………………….. 378.09 "

הנשאר בקופה מחשבון העבר……………………………. 339.77 "

סכום הכולל 4448.59 רובל

ההוצאה:

נשלח לקופה הכללית ותמיכה לקולוניסתים…………. 3117.54 רובל

להמאסף ומזכיר ולשמשים………………………………. 565.05 "

הדפסת גורלות, קו"ק, החשבון…………………………. 57.59 "

מכה"ע המגיד, הצבי וזרובבל…………………………….. 29.61 "

אספות, פארטא, דיפישין ומכשירי כתיבה……………… 76.92 "

נסיעות שונות לדרוסגעניק ולקאוונא……………………. 20.41 "

אזכרה להמנוח ר' ליב ליבנדה…………………………….. 3.70 "

מזומן נשאר בקופה…………………………………………..677.77 "

סכום הכולל 4448.59 רובל

והנני להעיר בזה איזו הערות והארות לחשבון זה:

א. ברשימת ההכנסה אות פ“א נמצאה נדבה הגונה, סכום של 200 רובל, מה' פ. ע”י גולדברג. זוהי נדבת הפרופיסור פלדמן. שהראה אז נפלאות בהיפנוטיזם. הוא הוזמן לבוא לוילנה. לנסות את כחו בריפוי מחלת הסופר ליבנדה, אך כל נסיונותיו היו לשוא. ובהצגותיו בתיאטרון העירוני לפני קהל מבקרים. הרים חלק מהכנסותיו, סך 200 רובל, לישוב א"י, כי התיחס בחבה אל הרעיון הזה.

ב. כמו כן נמצא סך 240 רובל מהחברה “שואלי שלום ירושלים”. זו היתה חברת צעירים, שבראשונה עשו להם “שבת” לעצמם ואספו פרוטות בין חבריהם. יסוד החברה היה בפרבר אנטוקול, ע"י הסופר “נחל־בשן” (נחום ליב נובופלנט, מעתיק לעברית ספר “הציונות” שמחברו ד"ר י. ספיר, קבל בעדו פרס 300 רובל). איזו שנים נתקיימה החברה הקטנה עם פרוטותיה: אך אחרי אספת קטוביץ נמשכו אחרי הזקנים והכניסו את כספם 240 רובל לאוצר הכללי.

ג. יש בחשבון סכום 42.30 רובל מקופת H.SFHOPEN זה היה נוצרי גרמני, שיסד בוילנה את בית־בשול־השכר “שאָפּען”, המפורסם בכל הסביבה. כל הפועלים שלו היו יהודים ²⁸. והוא העמיד במשרד שלו קופסה לטובת ישוב א"י, והפריש אחוז ידוע מקניות השעורים לבשול־השכר לתכלית זו.

ד. בחשבון זה נמצא סך 217.70 רובל ריוח מן הגורל, כאשר כבר כתבתי מזה.

 

יז: גוש חלב    🔗

כ“ה שבת תרמ”ה.

אחים יקרים! חברים תמימי דעים!

לרגלי מכתבנו הכללי ע“ד קניית מחצית הכפר **”גוש חלב".** והאחוזות האחרות בארץ הגליל. באו אלינו מכתבים רבים בשאלות שונות, שלברר הדברים הננו מוצאים לנחוץ לשלוח מכתב שני בתוספות ביאור והתרת ספקות רבות:

א. כפי שאמרתי, הכפר גוש־חלב עם יתר האחוזות נמצאים בקרבת צפת, ביפה נוף וארץ דשנה ופוריה. הכפר בנוי בנאוה על גבעה נשאה וכל הככר נשתבח מימי קדם ועד היום בהשמן המובחר והזיתים, כמו שנזכר לשבח במסכת מנחות דף פ“ה, וכמו שיעידו רובי התרים את אה”ק, וביניהם מורה דרך לנוסעים הח' בעדעקער בספרו הנקרא: Syrien u. Palestina S. 274 והקוראים ימצאו זכרו ושבחו גם בספר “ארץ קדומים” לר"י שווארץ. למען דעת גם אלה שלא הגיע לידם מכתבנו הראשון, הננו משנים את דברינו, כי במחצית הכפר נמצא: שדה תבואה קרוב לאלף דעסיאטין, חצרים בעלי כמה מדורים־שמונים – בורות – מאה וחמשים, מערות עתיקות לבתי משכנות – יותר ממאה, מטעי טאבאק (פלאנטאציאנען) שבעים וחמשה, גגות עם אילנות נושאים וסובלים בכל מיני פירות ארצות הנגב, – חמש עשרה, בתי אבן וגדרות צאן בנויים מאבן, מעינות מים – אחד־עשר, בתי ריחים שלשה (שנים עוד לא נגמרו), עצי תאנה – ששת אלפים, כרמים גדולים וקטנים מביאים בגפניהם מן 200 עד 800 פראנק לשנה וכו'. מלבד הכפר הזה ישנן לקניה: הכפר “קדש נפתלי” עם מעינות, גגות וכרמים ושדי תבואות, על שטח קרוב לאלפים דעסיאטין והכפר תנחום ועוד.

ב. העסק הזה שהציע ראש אגודתנו הד“ר פינסקער הוא דבר השוה לכל נפש: בין לבע”ב בינונים החפצים להיות עובדי אדמת הקודש בעצמם, בין לבעלי היכולת העשירים שנדב לבם אותם לתת גאולה לאה“ק מבלי לפזר כסף לנדבות: הראשונים זוכים בנחלתם בקחתם שתי אקציות, אם יאשר להם בכיסם עוד כסף מעט די פרנסת הבית והשדה בהעת הראשונה, ובשכר זה הם מוצאים נחלה ערוכה בכל ועומדת תחת השגחת והנהגת אגראנאמים מאחב”י לנהלם בעצם עד שיתרגלו בעבודתם את האדמה הברוכה והפוריה. העשירים – מלבד שלא יפסידו, עוד נשקף להם ריוח נכון אחרי חכירת כל החלקים, שבלא ספק ירבו הקונים על מוכרי החלקים ונמצאים משתכרים את חלקם בהריוח (דיווידענדים), פצ“ט הגון בכל עסקי האקציות, בענין בטוח ונאמן. תורה אחת לקוני החלקים – או האקציות – ע”מ למכור או לאלה החפצים להאחז בארץ ולעבדה.

ג. אלה הנדיבים החפצים לגמול חסד (כי רק ג"ח הוא ענין בטוח כזה, שמביא גם שכר לבעלהו) עם האה"ק ואינו יכול או חפץ לקנות חלק אחד, ולקח הוא ואנשי בריתו חלק אחד לשליש ולרביע והחתום הראשי ימסור זכותו לחבריו.

ד. מפני שכל הקניה היא במחיר 11.000 נאפאלעאן, או פחות מן 80.000 רו“כ, ומחיר שתי מאות החלקים על 500 רו”כ החלק עולה למאה אלף רו“כ, ע”כ נחשב בהסך גם יתר הצטרכות האחוזה והבאתה אל תכלית השלמות, עם שכר הממונים על ההנהגה והכלים וכו'.

ה. כלכלת העסק, ברוח משפט ודעת סוחרים בקיאים בעסקי אקציות, וכן הקמת האחוזות לנחלת הקונים עפ“י חוקי ודיני מלכות תוגרמא, ההושבה, החלוקה עפ”י מודדי ארץ ושמאים נאמנים לחלקים שווים, קבלו עליהם אנשים של צורה, בעלי עושר ומדע, אנשי שם אשר הבאנקיר גרינבערג באדעססא הוא הראש והראשון שבהם, ושיש להם הזכות להתישב בתוגרמא ולהתנהל כחפצם. ע"פ ידיעות נאמנות בעת כתיבת המכתב מותר להאחז בארץ הגליל.

ו. בערך ארבעים אלף רו“כ אקציות נמכרו באדעססא לבדה וע”כ יש תקוה נאמנה כי הענין יהיה נגמר בירחים אחדים לכל היותר והקונים ע"מ למכור יקבלו הקרן והריוח בזמן קצר.

ז. הרעיון הראשי של הענין הוא גאולת הארץ, מפני שאין ספק, שאם יוּשַׁב הכסף לבעלי היכולת והאחוזה תהיה נקנית ע“י עובדי אדמה בעצמם, יתנו העשירים ידם לקנית יתר הקרקעות העומדות למכירה ולהכניסם לרשות אחב”י על יד על יד.

ח. בגמר המכירה יבחרו בעלי החלקים ועד ההנהגה ומנהיגי החלוקה וכו' ואז יבחרו בעלי האקציות את חלק האדמה שיחפצו לעבדה כפי הנאות להם. ההנהגה הזמנית הזאת תמצא בהעיר אשר בה ירב מספר החותמים על האקציות.

ט. הערבות בעד הנהגת העסק חלה על הגבירים העומדים בראשו, כאמור למעלה, ועבודת הועד המרכזי בזה לעת עתה היא עבודת איש הבינים; מפני שגדר גדרו “כנסיות חובבי ציון”, לדאוג לראשונה בעד הקולוניסתים הנמצאים היום על אדמת הקודש. אולם בהודע ע“י המלאכות, שתצא בזמן קרוב אי”ה, כמות התמיכה הנחוצה להעמיד הקולוניסתים הנ"ל במרחב רגליהם, תוכן הסך הנחוץ ובמשך איזו עת, וכפי ההשערה תהיה בידינו היכולת לתמוך בימין חפץ המתנחלים, אז יעשה זאת הועד בכל חפץ לבו, ומשפט הבכורה יהיה לתמוך ביד בני האגודות הנאחדות במעשה ובמחשבה.

כסף החתימה בעד חלק אחד – 50 רו“כ עם 450 רו”כ בעת גמר העסק, ע"ש: (פה נכתבה הכתובת של א. גרינברג באודיסה).

אחיכם תמימי דעים אתכם.

יעקב משה מאירסאהן,

שאול פינחס ראביאוויץ (שפ"ר).

---

נומ. Circular 20

לאחינו הנכבדים חובבי אדמת ארץ הקודש וחפצים ישוּבה שלום!

עסק קנין האחוזה בארץ הקודש, אשר בעדו יסדו שותפות לחלקים, – מתנהל בכבדות, במשך יותר מארבעה חדשים שאנו עוסקים בזה והננו מאספים לנו חותמים לחלקים, עוד לא הצליח לנו לאסוף די חתומים למקנת המקומות קדש נפתלי או גוש חלב, ולחכות עידן ועדנים עד אשר תמצא ידנו לקבץ את כל החותמים הנחוצים לנו לא נוכל מבלי רשיון החתומים שכבר שלחו לנו דמי קדימה, כפי התנאים המבוארים במכתב הראשון ששלח ראש חובבי ציון הד“ר ל. פינסקער, סבת הדבר הזה היא מפני שהמקומות אשר נזכרו במכתב הראשון הנ”ל ואשר אחד מהם היה את נפשו לקנות, עולים בדמים מרובים ומחירם רב מאד, אשר לא בנקל נוכל למצוא כל החתומים הדרושים לאחוזות יקרות כאלה.

כלל גדול בידנו “תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת”. על כן המניעות שאנו מוצאים בקנין אחוזות גדולות יכולות הן להתרחק, אם נקנה אחוזות יותר קטנות, אשר להן לא ידרש כסף מרובה מאשר בידנו. אחוזות כאלה יש עם נפשנו עתה לקנות בעד חותמים אשר שלחו לנו דמי קדימה, ואחת מהן הוא המקום הידוע בשם בית שאן (בארץ הגליל התחתון). כפי שהגידו לנו אנשים נאמנים יש במקום ההוא כשש מאות דעסיאטין מכל מיני קרקעות: עדית, בינונית וזיבורית. מחיר האדמה עולה לסך 35 עד 40 רו"כ בעד דעסיאטין לערך. מקום למרעה – הרבה; מים־די והותר; ומחירו בערך רביע ממחיר קדש נפתלי או גוש חלב. בתים או גנים אין בו לעתה עתה. מלבד זה נודענו בימים האלה מפי אחד מטובי אחינו אנשי השם, כי יש היכולת בידינו לקנות נחלאות גם בארץ יהודה, והמוכרים הם בני המעלה, אשר יתנו שטרי מכירה ויכתבו בערכאות יש על שם הקונים בכל תוקף חוקי המלכות. פרטי הדברים נודיע בקרוב.

בחשבֵנו, כי נקל לקנות לנו המקום ההוא, או מקום אחר בדומה לו, מאשר איננו דורש כסף רב, הננו פונים בזה בשאלתנו אל כל שותפינו הנכבדים, אשר שלחו לנו דמי קדימה. ולאלה החפצים להשתתף עמנו לימים הבאים, להגיד לנו דעתם, אן מסכימים הם למקנת בית שאָן או מקום אחר המסוגל כמוהו ליסוד מושב ובעד סך לא רב. החפצים בקנין זה יוכלו לשלוח לעת עתה שתי מאות רו“כ לכל חלק שחתמו עליו, ואשר לא חתמו עוד ישלחו חמשים ומאתים רו”כ לכל חלק יתר הכסף, היינו מאתים וחמשים רו“כ, ישלחו לנו אחר שיקנה המקום, וכשנדרוש מהם את הכסף ההוא, אם לצרכי בנין הבתים, אם לנטיעת כרמים, או לצרכים אחרים אשר יהיו דרושים לטובת הקונים. בכל אופן, כשנקנה האחוזה נתאמץ לקנותה ולכלכלה בכל צרכי העבודה והכלכלה באופן היותר טוב ומועיל להמתנחלים וע”י הנהגה מסודרת במשטרים נכונים.

עם זה יֵדע כל איש החפץ לקנות חלק אחד או יותר, לא על מנת למכור אך למען להתישב בעצמו על חלקו ולעבוד אדמתו, כי לכל משפחה בינונית, החפצה להתישב בארץ הקודש לעבוד את האדמה, דרוש בהכרח שיהיה לה כסף במזומנים לא פחות משני אלפים וחמש מאות רו“כ לכל הצרכים, מלבד הוצאות הנסיעה לא”י.

אלה, שאינם חפצים בקנין מקום אחר, שלא נזכר בהמכתב הראשון הנ“ל, או שאין להם במזומנים הסך הנחוץ לכל משפחה בסכום הנ”ל, יואילו נא להשיב לי את שטרי הקבלה, ששלחתי להם על דמי הקדימה ששלחו לי, ותיכף יקבלו את כספם בחזרה. בכל אופן הנני מתכבד לבקש כי משלוח הכסף או חזרת שטרי הקבלה יהיה בלי איחור.

האדרעססע אלי:

(פה רשומה הכתובת של אברהם גרינברג באודיסה).

העתקה מגוף המכתב של החבר הנכבד ה' א. גרינבערג.

המזכיר, שפ"ר.

---

---

הרבה דיו נשפך והרבה קולמסים נשברו בכתיבת המכתבים בשאלות וקובלנות על אדות הקניה של “גוש חלב”. יותר ממאה חלקים נאספו וכסף הקדימה נשלח להגביר המפורסם אז ר' אברהם גרינברג, או כמכונה בשם ר' אברהם’עלע קישינובער, אבל מספר החותמים לא הגיע למאתים כפי התכנית – וע"כ קבלו כולם את הכסף הקדימה חזרה, בנכיון אחוז אחד לפי התנאי המדובר מראש.

הסבה העקרית לחסרון הקופצים על הקניה הוא התנאי המפורש, שלכל חותם צריך שיהיה לכהפ“ח שני אלפים וחמש מאות רו”כ – סכום גדול בימים ההם, ולא על נקלה נמצאו אנשים בעלי יכולת כזאת, אשר יסכימו לעלות ולסבול, כמו אלה שקדמו להם ושלא באו עוד אל המנוחה והנחלה. וחובבי ציון במיר הגידו את הטעם מפורש במכתבם להד“ר פינסקר בימי הפורים התרמ”ה. שנדפס במכתבי חו"צ נומ. 229, כדברים האלה:

“האזהרה אשר כבודו מזהיר, שכל איש, אשר אין לו בכיסו שלשת אלפים רו”כ במזומנים איננו יכול להתפרנס בהשקט ובטחה מעבודת האדמה בארץ ישראל ולכן בל יחתום על חלקו לקנות איזה מקום בא“י, הוא נגד הנאמר בסימן ב' במכתב החוזר נומ. 8, ווארשה כ”ה שבט ²⁹.

א. הלא גם לפי חשבונם, כי לבע“ב בינונים החפצים לעבוד את אדמת הקודש בעצמם, די הוא בשני חלקים מאדמת “גוש חלב” עם מעט כסף אשר ישאר בכיסם די פרנסת הבית והשדה בעת הראשונה, ואז הלא ישיגו שולחן ערוך ולחם לא יחסר למו, כי אם עבודה, כאשר כתבתם גם אתם, וזה החשבון עוד רחוק מרחק רב מסך שלשת אלפים רו”כ.

ב. מיד מי יושב הכסף לבעלי היכולת? – אם סכום מסוים כזה יצטרך להניח בעסק הזה, כי כל איש אשר תשיג ידו לשלשת אלפים רו"כ לא יהין לעלות לארץ אבותיו לקחת אֵת ומחרֵשה בידו לנוע כל היום אחר שורו וחמורו לאכול לחם בזיעת אף ויגיעת גֵו ונפש.

וזאת לא נעלם גם מעיני כבודו, כי עוד מעט המה בעלי רצון ויכולת ביחד, ועדיין לא זכינו לשתי שולחנות אלה כאחד, ואם כן הוא למי הוא־העמל מהרעיון ישוב א“י? אם לא לאלה אשר כספם לא יעלה לסך עצום כזה ואשר להם לבד כמעט תשים ארצנו מחנק נפשם, בהחלק להם מקום ומשעול צר באין לנטות ימין ושמאל. הן אלה חלילה אבדו כאשר אבדו. כי ברוב עמלם ועמל אחיהם, החפצים לעזור איש את אחיו, לא יצליחו למלאות מחסורי החיים הפשוטים, לא עתה ולא לעתיד לבא, ואולי חלילה לחנם הרעשנו ברעש גדול, וכולנו כאחד כל היום מתנשאים לעומת שרפים הסואנים ברעש ובהמון נגדנו ונגד רעיון קדשנו, אשר בשם ישוב א”י יכונה. הה! איה הישוב ואיה נבקש מקום למחיתנו? – הן ארצנו רוסיא, רומניא, גרמניא, הונגריא יזעקו: “הלאה ממנו ומגבולנו”, וארצנו ארץ הקדושה גם היא תקרא לפנינו: “אם חנם נמכרתם אך בכסף רב תגאלו”. גם אנשי בריתנו, כל אחד במקומו ובעירו, אשר אמרנו בעת צרה הזאת בצר ליעקב אולי ממנו נושע, איש יחזיק רעהו: “עלה אתה היום ותושע לך ימיני, ואני אחריך” – גם הם יאמרו כיום נואש; נרפו כיום ידי עושי המלאכה, ה' יחזק ידים רפות. – ובאמת מי כמונו יודע אשר בינינו נמצאים אנשים העובדים גם היום את אדמת רוסיה האי־ברוכה, אשר שטח כברת ארץ עשרת דעסיאטין תוכל גם בזה לחיות ידי עובדיה לחם לפי הטף, ומה גם ארצנו אשר השתבחה עוד לפנים כי היא ארץ זבת חלב ודבש, ארץ אשר לא תחסר כל בה, כאשר כן יעידו עליה כל גדולי כותבי ההיסטוריה גם היום, אם לא כאשר יאמרו עליה חלילה שונאינו־מנדינו כי היא ארץ אשר במסכנות לא תאכל בה גם לחם, אך מה נעשה. לבנו לא יתענו בשוא נתעה, לתת אימון לשונאינו, להם ולחלמותיהם, להוציא דבה על אמנו הזקנה, אם כל חיינו אשר מכחה ומרוחה חיים אנחנו עד היום ומאמינים אנחנו באמונה שלמה, כי גם אחרי בלותה היה תהיה לה עוד עדנה, ועוד תחלוץ שַד להניק בניה אשר יחפצו לחונן עפרה, לעבדה ולשמרה. וחלילה לה לנער אותנו מכנפות ארצה. הבה נא ננסה כחנו וכחה, ננסך את נטפי דמעותינו מהול בדם זרע קודש חובבי ארצה עלי שדמות זרועיה ועל ערוגות בשמיה, ונקוה כי תעתר לנו וענה תענה לנו את דגנה ואת תירושה. אפס לא נעפילה לעלות טרם תקרא העת לנו: עלו; ואז עלה נעלה. נקוה כי יכול נוכל.

כה דברי אחיכם הכותבים בשם כל אנשי אגודתנו אשר נפשם תשתפך אל חיק אחיהם המשתתפים בצרת אחיהם ועיניהם תכלינה לראות בשוב ה' ציון, ירושלים תבנה וההיכל יוסד.

ראש האגודה, זאב וואלף לעווין,

משנהו, יצחק יוסף גאראדזייסקי,

הסופר המזכיר, שמואל גאראדזייסקי.

 

יח: מפעולות חובבי ציון תרמ“ב־תר”ן    🔗

מעין אנכי לפרקים בארכיון שלי ומוצא בו הרבה כתבים, תעודות ומכתבים, המכילים חומר רב לקורות הישוב והתפתחותו, ושחסרונם יהיה מורגש בפרט לסופרי דברי ימי הישוב בתקופת חובבי ציון.

באייר תר“ן שלחו חו”צ בוילנה את ה' יעקב בן יעקב ואת העו“ד נח בלוך אל האספה הראשונה באודיסה אחרי השגת הרשיון מאת הממשלה ברוסיה לחברת התמיכה, ולמען יהיה לצירים הנ”ל מושג כל שהוא על חבת ציון, מטרתה ותוצאות העבודה, ערכתי להם קובץ ידיעות וראשי פרקים מהנעשה בא“י עד שנת תר”ן. את הידיעות האלו אני מעתיק בזה בחשבי, שהקוראים ימצאו בהם חפץ גם היום.

תרמ"ב

מספר משפחות מרוסיה קנו שטח אדמה 3000 דונם במקום שנקרא “עין הקורא” ויסדו שם מושבה בשם “ראשון לציון”.

הרבה משפחות מביאליסטוק ומפוניביז'. יחד עם העשיר לאכמאן מברלין. קנו את האדמת פתח תקוה ויהוד.

(הערה: אדמת פתח תקוה נקנתה עוד בשנת תרל“ח מאדמת הכפר מלבס על יד הירקון על ידי יושבי ירושלים: יהושע שטמפר, יואל משה סאלימון, זרח ברנט, דוד מאיר גוטמן, מיכל ליב כץ ואליעזר ראב, גם ניסו להתישב שם, הם ומשפחותיהם, אך מחמת הבצות והקדחת נאלצו לעזוב אז המקום המסוכן הזה. ואלה החדשים שקנו בשנת תרמ”ב תקעו להם את מושבם ביהוד).

משפחות אחדות ממלדוי ומרוסיה קנו את אדמת המושבה ראש פנה – לא רחוק מצפת.

תרמ"ג.

על ידי הועד מגאלאץ ברומניה קנו הרבה משפחות ממלדוי את המושבה סמרין (זכרון יעקב).

בשנה ההיא קנו משפחות אחדות ממזרטיש את יסוד המעלה סמוך לצפת

ובעל משק אחד מאודיסה, ראובן ליהרר, קנה שטח אדמה בואדי־חנין וקרא את השם נחלת ראובן.

תרמ"ד.

קנה הנדיב את המושבה עקרון והושיב שם את אחת־עשרה המשפחות, שלקח אותם מרוזינוי בתור נסיון, אם מוכשרים הם היהודים לעבודת האדמה.

בשנה זו קנו חובבי ציון ע“י יחיאל מיכל פינס 3000 דונם מאדמת כפר קטרא – היא גדרה. השטח הזה נחלק לעשרים וחמשה חלקים. 14 וחצי חלקים, המכילים 1740 דונם, קנו חברות שונות ברוסיה והושיבו עליהם את ה”ביל“ויים”: 10 וחצי חלקים – 1260 דונם נקנו ע"י יחידים.

בשנה זו קבל הנדיב תחת חסותו את המושבות ראשון לציון, ראש פנה וסמרין, ששינה את שמה לזכרון יעקב. הוא בנה שם בתים ורפתים, נטע כרמים ועצי פרי, חפר בארות, בנה בתי ספר, קנה בהמות וכלי עבודה, מינה שמה מנהלים ומשגיחים ונתן את כל הצטרכותם.

תרמ"ה.

את יובל המאה של מונטיפיורי ז“ל חגגו חו”צ באספת קטוביץ בח“י חשון. אז עשו סדר במשלוח כסף התמיכה למושבות, כי עד אספת קטוביץ שלחה כל אגודה ואגודה כספים לא”י בלי סדר, וע"כ אי אפשר לדעת חשבון הכספים אך בקירוב. וילנה למשל, שלחה במשך הזמן:

400 רובל לבני היל“ן, 500 רובל ע”ח חלק האדמה בגדרה, 300 לפתח תקוה, 150 לסמרין, 120 לראש פנה, 50 לאכר ליפשיץ, 10 לבלקינד, 10 לקופלמן. בס"ה 1540 רובל.

ומיתר האגודות אין חשבון ואין ידיה.

בשנה הזאת, תרמ"ה, לקח הנדיב ששה צעירים מרוסיה והושיב אותם במושבות ללמוד עבודת האדמה. ארבעה מהם השתלמו בעבודה והנה כעת עוזרים לגננים במושבות.

תרמ"ו.

הוסיף הנדיב לקנות אדמה סמוך לראשון לציון וזכרון יעקב. האדמה בראשון מכר ליחידים, שעל חשבון עצמם בנו להם בתים ונטעו כרמים, ואת האדמה סמוך לזכרון הוסיף לאכרים שהיה להם מקודם מעט אדמה, גם הושיב שם צעירים ללמוד עבודת האכרות. כעת נמצאים שם לערך מאה צעירים פועלים, המקבלים מהנדיב את כל צרכיהם.

תרמ"ז.

בא הנדיב ואשתו לארץ ישראל, בקרו במושבות ועשו סדרים בהנהלה.

בשנה זו הוסיף לקנות שטח אדמה בנענה וחלק אותה בין האכרים בעקרון בעלי משפחות גדולות.

כמו כן החל הנדיב לתמוך בשנה זו במושבות פתח תקוה ויסוד המעלה.

תרמ"ח.

קנה הנדיב מושבה חדשה קוסטינה בשביל משפחות אחדות מבסרביה, וצעירים אחדים לומדים שם עבודת האדמה.

בשנה זו הוסיף הנדיב לקנות שטח אדמה אצל פתח תקוה לנטוע שם כרמים ותות, ומשפחות רבות מפתח תקוה מצאו להם עבודה בשטח זה.

תר"ן.

בשנת תר"ן בנה הנדיב את היקב בראשון לציון ולקח תחת חסותו את עשרים ושמונה המשפחות מפתח תקוה. נשארו עוד נשענים על חובבי ציון אך תשע משפחות, כמו כן לקח תחת חסותו את יסוד המעלה ועשה שם משתלה גדולה בשביל יתר המושבות.

יסוד המעלה סבלה הרבה מאד מזה, שלא היו לה קושנים מאושרים. שלש עשרה משפחות, שישבו עוד בעיר מגורם מזריטש והיה להם ביסוד המעלה 13 חלקות אדמה, הודיעו על רצונם למכור את נחלאותיהם. ע“י חו”צ נמצאו עשירים אחדים, שקנו את החלקים האלה והמציאו כסף לקבלת הקושנים, ועם הקונים החדשים עשה הנדיב חלוף: נתן להם אדמה בקוסטיניה ועל השטח ביסוד המעלה סדר משתלה.

ידיעות סטטיסטיות מהמושבות בשנת תר"ן פתח־תקוה:

בשנת תר"ן היו בפתח־תקוה 57 משפחות – 277 נפש. מאלה קבלו תמיכה אך 34 משפחות – 187 נפש.

עד שנת תרמ“ה היה מצב פתח־תקוה רע ומר מאד. מלבד בתים אחדים ביהוד – סמוך לפ”ת – לא היה שם מאומה.

בשנת תרמ“ה, אחרי אספת קטוביץ, בנו חו”צ בפ“ת בתים ורפתים, קנו ארבע חלקות אדמה בשביל ארבע משפחות, בנו מקוה, נטעו עצי אקליפטוס לטהר את האויר מקדחת, קנו להם בהמות וכלי עבודה, סדרו מאור גאז במושבה, שקבלה צורת עיר קטנה, כלכלו את שלשים וארבע המשפחות עד חדש אדר תרמ”ז, שאז החל הנדיב לתמוך במושבה.

גם נהלו משפט בנוגע לשטח 2500 דונם אדמה, שנקנתה מהערבים והפחה לא רצה לאשר את הקניה. המשפט הנ“ל עלה לחו”צ בשמונת אלפים פר'. שבזה השתתף הנדיב בסך שני אלפים וע“י השתדלות הפקיד אוסובצקי נגמר המשפט לטובת פ”ת.

האדמה בפתח תקוה:

מנחלת קאסאר 3284 דונם, מנחלת טאיאן – 8500 דונם, מהפלחים – 2500 דונם. בס"ה 14284 דונם.

מלבד 37 משפחות עובדי־אדמה נמצאים בפ"ת 6 נגרים, נפח אחד, 2 סנדלרים, 2 חייטים, 2 בנאים, 2 חנונים ואופה אחד. מלבד זה מתכלכלים על חשבון הנדיב: רב, שוחט, 8 מלמדים (שנים מהם מקבלים שכירות מה' לאכמאן בברלין) ומלמדת אחת, ואחד השואב מים מן הבאר. השאר – שכירי יום. המספר הכולל הוא 73 משפחות – 363 נפש.

גדרה:

בשנת תרמ“ד קנה ה' יחיאל מיכל פינס מצרפתי אחד פוליביער שלשת אלפים דונם אדמה בכפר קטרה. האדמה נקנתה על שם הרב הילדסהיימר מברלין. בעד האדמה שלם לפוליביער 28000 פר‘. מס הממשלה 2401.35 פר’, וירקו בעד שנת תרמ”ד 191.55 פר‘, דמי סרסרות 7742.10 פר’. מדידת האדמה 500 פר‘, בית של עץ 500 פר’. בס“ה 39335 פר'. מזה לנכות דמי אריסות מערבים 172.60 פר. יוצא בס”ה 39162.40 פר'.

מלבד זה הכין ה' פינס עצים לבנין בתים, אבל מפני חוסר הרשיון לבנין בתים, שנתקבל אך בשנת תרמ“ח ושעלה לחו”צ 5000 פר‘. מלבד השתתפותו של הנדיב בסך 2500פר’, – נתקלקלו העצים ונוספו עוד סכומים אחדים של רבית, שחברות אחדות נשארו חייבות. בס"ה עלתה אדמת גדרה לערך ארבעים ושנים אלף פר'.

השטח הזה נחלק ע“י המהנדס מרדכי ליובמאן לעשרים וחמש חלקות. כל חלקה עלתה בשבע מאות רובלים, 10 וחצי חלקות קנו יחידים שונים: 14 וחצי חלקות קנו חברות “חובבי ציון” מערים שונות, ובאספת קטוביץ חשון תרמ”ה הוחלט לתת את אלה 14 וחצי חלק לבני ביל"ו.

בגדרה יש 15 משפחות, שמהן מקבלות תמיכה 13 משפחות: שלשה עשר זכרים, ארבע עשרה נקבות, ששה ילדים, שמונה ילדות, בס"ה – 41 נפש.

13 סוסים, 17 פרות, 1 פר', 16 עֶגלות, 8 עֲגלות וכלי עבודה לכל אחד. בית תפלה וחדר לאורחים ובאר כללית (כל אלה, מלבד הבאר והעגלות שהנדיב נתן על זה 7000 פר' וחו“צ – 2200 פר', קבלו הביל”ויים מחו"צ).

בגדרה יש שלשה בתי אבן, ששה בתי עץ מטויחים ושני בתי עץ בלי טיח. שני בתים הם כפולים, כ“א לשתי משפחות. ובשנה זו, תר”ן, בנו שם חו"צ רפתים בסכום ששה אלפים פר'. מלבד זה יש לאכרים 80000 גפנים.

מהיחידים יש אחד ה' סמיליצנסקי מליבוי, שקנה ארבע חלקות אדמה. הוא בנה שם רפת ונטע שלשים אלף גפנים.

ראשון לציון:

בראשון לציון יש 6720 דונם. 147 אנשים, 112 נשים, 945000 גפנים, ועצים שונים לערך 100000. 39 בתים, שמונים פרות, 38 סוסים.

עקרון:

שטח האדמה 2660 דונם ויחד עם האדמה בנענה 4090 דונם. שם יש שמונה עשרה משפחות – 208 נפש. לכל משפחה יש בית בן 4 חדרים. שנים בקומה התחתונה ושנים בקומה העליונה.

לכל משפחה היו ששה שוורים ושתי פרות וסוס אחד, אך בשנת השמיטה תרמ"ט מכרו העקרונים את הסוסים, ואחדים מהם גם את השוורים.

מלבד האכרים יש בעקרון רב, שוחט, מלמד, שני מורים, גנן ותלמיד בית מרקחת.

קוסטינה:

בקוסטינה יש 6830 דונם אדמה. שם נמצאו שש משפחות מבסרביה, 16 זכרים 19 נקבות. מלבד אלה נמצאים שם עשרה צעירים שכירי יום.

 

יט: אספת דרוסגיניק    🔗

בשבת נחמו תרנ“ג נדברנו בישיבה המצומצמת שלנו על המצב הירוד של חובבי ציון. התקוות הגדולות, שתלו חו”צ בועד האודיסאי, לא נתקיימו. בראשית הוסדו היה אדיר חפצו לעשות התעוררות גדולה בעם וע“כ מנה מאתים ושמונה עשר מורשים בערים שונות, והיו גם ערים שנתמנו שם חמשה מורשים. גם ניגש להדפיס ולהפיץ מכתב חוזר בידיעות מפעולותיו במשך הזמן הקצר של קיומו. המכתב החוזר לפני הדפסתו הוגש כרגיל לבקורת, המבקר לא חפץ לעשות בזה על דעת עצמו ופנה לראש העיר באודיסה, זיליוני הידוע, לשאול את פיו, אם להרשות, או לא, והלה מצא, כי בספר התקנות של החברה לא נאמר מפורש, שמותר להועד למנות מורשים ולפרוש רשת של מעוררים בכל ארץ רוסיה, וע”כ הטיל עונש על ד“ר פינסקר ומרגליות על כל אחד מאתים רובל, ועל גרינברג, ברבש ופריץ על כ”א חמש מאות רובל, ואל כל שרי הפלך ברוסיה שלח חוזר למסור את המורשים, שקראם בשמות, לדין. לבד זה פנה אל שר הפנים בהצעה לאסור את פעולת הועד לגמרי. באופן כזה היה כל קיומו של הועד האודיסאי עם רשיונו בסכנה, לולא השתדלותו הנמרצה של צדרבוים, שבמשך ששה ימים עלתה בידו להפר עצת הצורר ולהרשות להמשיך הלאה עבודת הועד. הקנס הושב לחברי הועד, – בכל זאת לא היה רוח חיים בפעולות, כי הן נצטמצמו בקבלת כספים ובמשלוח שוברי קבלה עליהם, ובמערכות חובבי ציון, שהיו רגילים מקודם לקבל אחת לשלשה חדשים תזכירים על מצב החברה בארץ ישראל ובחוץ לארץ, על מצב המושבות, אופני חייהן ותקותן לעתיד, – הורגשה עכשיו התנוונות ואפיסת הכחות. גדולי העסקנים בכל עיר ועיר ירדו מעל הבמה ונשארו רק גובים יחידים, וחבר החברה לישוב ארץ ישראל באודיסה לא היה לו שום יחס לחברה מלבד התרומה השנתית, שהיה משלם ליד הגובה.

טובי החברים והעסקנים הרגישו, שחסר קשר רוחני שיאחדם ויעוררם לפעולה נמרצה; שחסר מרכז, ראש או מנהל, שהשפעתו תהיה חזקה על כל החברים, שיהיו כפופים למֵרותו והוא יאציל מרוחו עליהם. אבל כדי ליסד מרכז כזה, היה צורך באספה כללית, אשר תתיעץ ותחליט עליו.

באותה מסיבה באנו לידי הסכם, שאחד או שנים ילכו לדרוסגיניק, מעון הקיץ של הגאון ר' שמואל מוהיליבר, לדבר אתו ולקבל את הסכמתו לקרא לאספה שם, כי לדרוסגיניק, עיר הרחצה ומעוני־קיץ, באים אורחים לאלפים ולא נמשוך עלינו את עיני השלטונות.

לנסיעה זו התנדב מר מרדכי הלל הכהן, וביום י"ב מנחם אב נסענו שנינו אל ר' ש. מוהילבר.

בדרוסגיניק מצאנו את חברנו אליהו קפלן מסקופין, ביחד עם הגרש"מ, הרב אהרון רובינזון מרוטניצה הסמוכה ובצלאל יפה. הסכמנו לקבוע את האספה לימים ד – ה אלול, כדי לדון על המצב ולהחליט מה עלינו לעשות.

שלשה ימים שהינו בדרוסגיניק, להכין את כתבי ההזמנות לכל האגודות של חובבי ציון, לבאר להן בשם הגרש"מ את הצורך באספה ולהשפיע עליהן בכתב, שישתדלו לבוא ליום הנועד.

ביום ג' אלול תרנ"ג נסעתי כציר מוילנה להשתתף באספת דרוסגיניק.

ברכבת נפגשתי עם עוד צירים נוסעים, וכולנו עשינו את דרכנו עד תחנת פוריטשייה, שם ישבנו בעגלות ונסענו דרך היער, מהלך שבעה עשר קילומטר, עד דרוסגיניק.

בחלקי עלה לשבת בעגלה אחת עם מר יהושע השיל בר' יעקב סירקין ממינסק, שהכרתיו זה מכבר, כשהיה עדיין מנהל ראשי של מסלת הברזל ליבוי – רומני, ועם הזקן אר"ז, שקודם לכן לא ראיתי את פניו, אבל הכרתיו מיד לפי מבנה גוו, גבו העקום והכפוף, הזריזות בתנועותיו ולפי בגדיו, שתאר לי פעם ידידי הסופר איסי הבבלי (אברהם יוסף סלוצקי).

האר“ז, כששמע את שמי, נפל על צוארי בחביבות גדולה. הנסיעה עם שני חברי אלו היתה נעימה מאד. סירקין התכנס בתוך עצמו; נדנוד המרכבה וריחות עצי הארנים פעלו עליו, עיניו נתעצמו והתחיל מנמנם והולך. והאר”ז ואני – שנינו היינו מרוצים איש מרעהו. הוא מצא בי שומע לספוריו, ואני הקשבתי רב קשב.

– אתה – פתח האר"ז – שהנך מן הראשונים, יודע אתה, בלי ספק, שבתחלה, כשהתחיל

הרעיון הקדוש לפעֵם בלב יחידי הסגולה, עמדתי אני כאילו מן הצד ולא לקחתי שום חלק בעבודת הקודש. האומנם חושב אתה, שלבי היה קפוא ולא הרגיש מכל המתרחש סביבי? אבל מה היה עלי לעשות, אם ידי היו אסורות בחבלי הצנזורה הקשה, ונמכרתי למומר, הוא המשומד מרגולין, שהוא אויבי בנפש. ורק תואנות היה מבקש למצוא מקום תורפה ב“המליץ” ולהלשין עליו ולהפסיקו. כל יום ויום אמרתי, שלבי יתפקע בי, וסוף סוף החלטתי לפתוח סגור לבי – ויעבור עלי מה. לא יכולתי נשוא עוד כובד הסבל המעיק על נפשי. זה היה למעלה מכחי לדום ולשתוק לעת כזאת. שמתי עצות בנפשי ונשאתי עין לבקש לי עזרה מראש הסינודה הפראבוסלאווית, השר פובידונוסציב, שכל המיניסטרים והסינט היו בידו כחומר ביד היוצר, כי גם הקיסר האדיר בעצמו ציית לו, וכל דבריו קודש הם לכולם.

השר הגדול הזה – הוסיף האר"ז – היה מעירי מכבר, ידידו, מיניסטר ההשכלה דיליאנוב, הדורש טובתי בכל לבו, הציגני פעם לפניו ודבר טוב עלי; ומאז היה פובידונוסציב מקבל אותי בסבר פנים יפות ומשוחח עמי על ענינים שונים. ופעם העזתי ללחצו בשאלה אל הקיר: “מה זה ועל מה זה הוא עוין ושונא את היהודים, ומה חטאתם שגוזרים עליהם גזירות קשות כל כך?”

על זה השיב לי ברצינות:

• אני איני שונא ליהודים, כי הלא הם לא עשו לי רעה מעולם ולא גרמו לי שום אי־נעימות, אלא, פשוט, אנכי מפחד מפניהם. היהודים הם מלומדים, מפותחים, חרוצים, מוכשרים ופכחים ממנו הרוסים, ואם לא נגדור את דרכם בחוקים וסייגים, ינצלו על ידי היתרונות שלהם את העם הרוסי המפגר אחריהם, וזוהי הסבה הנכונה שאני איני בעדכם.

פעם באתי אליו כרגיל ופניתי אליו בדברים אלה:

– ירשני הוד מעלתו לשאול היום בעצתו. הן זה למעלה מעשרים שנה, שאני עורך את העתון “המליץ”. כל השנים הייתי כותב מאמרים ראשיים על ענינים שונים, העירותי את אחי בני עמי על טעויותיהם, על בערותם, קראתי להתקרבות אל העם הכביר, שאנו חוסים בצלו, עוררתי אותם להשליך אחרי גוום את המסחרים הבזויים המשפילים את הנפש, ללמוד ולהתרגל בעבודה גופנית ובמלאכת כפים. ועכשיו עומד אני ותוהה, בלי דעת על מה לכתוב, כי הלא לא אוכל לשים את עצמי לצחוק בעיני קוראי ולומר להם: התקרבו אל אלה הבועטים בכם ברגל גאווה, המכים אתכם, מגרשים אתכם ונותנים אתכם לשמצה! ייעץ נא אותי. הוד מעלתו, מה עלי לעשות ומה עלי לכתוב בימים הקשים האלה?

פובידונוסציב הביט בפני רגע במבטו החודר ואמר:

– שמא סבור אתה, שאני אשב ואכתוב בשביל עתונך?

– שר נאור, – אמרתי, – אם באתי לבקש עצה מפיו, יודע אני, שבו עזרתי, כי אמנם יש ויש דברים רציניים על מה לכתוב וגם להורות לעמי את הדרך ילך בה, אבל עלי לדעת, אם יסכים הוד מעלתו לדעתי…

– מה מחשבתך? שאלני ברצינות.

– הוד מעלתו, – עניתי, – בשעת בהלה ינוס כל אדם אל אשר ישאנו הרוח. אבל יש בעלי דעת, שיחשבו את דרכם הם לאן לפנות ולאן ללכת, וגם לאן להסב את זרם המנוסה. ובענין זה יש חלוקי דעות: יש המיעצים ללכת לאמריקה, ארץ החופש ורחבת הידים, שאפשר לעבוד שם ולהתפתח; ויש גם כאלה, שהם אמנם מועטים, הבוחרים לנסוע לפלשתינה, אני היהודי הזקן, לבי נוטה לאלה הפונים למזרח, כי אמנם למה לי לכחד ולהסתיר דבר, שלפי דעתי ודעת היהודים המאמינים החופש באמריקה הוא בעוכרנו. הצעירים שבנו, אם יטעמו את טעם החופש והדרור, יאבדו דרך, יעברו את הגבול ממנו והלאה, יתכחשו לעמם ולצור מחצבתם ויאבדו לנו לעולמים. ואם הגענו לידי כך – למה לנו לענות את נפשנו בטלטול הדרך הרחוקה? הלא אמנו היקרה, רוסיה מולדתנו, לא היתה צרת־עין כל כך, שלא לתת לנו שארית בין יושביה ולהעניק לנו מטובה, אילולא קשי ערפנו כהיום להחזיק במעוז תורתנו הקדושה. ומטעם זה אני מבכר את פלשתינה, להתישב בה ולעבוד את האדמה, כי סחר־מכר אין שם ונצטרך לחרוש, לזרוע בזיעת אפנו ולחיות מאשר יברכנו אלוה. ואל ישכח, הוד מעלתו, שאנו היהודים פונים למזרח, כשלבנו מלא רגשי קודש ומתפללים לאלקינו שבשמים, כי שם מקור ההתגלות הקדושה, מקום חוזינו ונביאינו הקדושים, ערש ההוד שבקדושת האמונה, ולשמה אנו מסורים בכל לבנו ונפשנו. ומלבד אלה יש לי גם נימוקים פוליטיים ליתן את היתרון לפלשתינה.

פובידונוסציב הביט אלי במבט חודר ושאל:

– מדוע?

– זה למעלה מעשרים שנה אני עורך עתונים, ומחפש בכל מקום את מקום התורפה של הפוליטיקה המדינית, ובלי משים קוננו במוחי השקפות פוליטיות. ירשני נא הוד מעלתו לגלות את הקלפים, ואחר כך יואיל לשפוט על השערתי, אם היא נכונה. הנה ממשלת טורקיה היא חלשה מאד, אפשר לומר, שהיא חולה, היא גוססת, ובזמן לא רחוק תרד מעל הבמה, והממשלות הגדולות יפילו עליה גורל. והארץ הקטנה, הקדושה בעיני כל הממלכות, היא כאבן חן בעיני כל. אנגליה השכנה היותר קרובה מצד מצרים ותעלת סואץ, היא מעונינת ביותר בגורלה של פלשתינה – בשל הדרך להודו, ועל כן תשאף לחזק את עמדתה במזרח על ידי הלוואות גדולות לטורקיה. צרפת – יש לה אפוטרופסות על המקומות הקדושים ומשתדלת בכל כחה לחזק את השפעתה על ידי יסוד בתי הספר, להפיץ את הלשון והתרבות הצרפתית בכל ארצות הקדם. גם גרמניה הרגישה בחולשתה שם, ועל כן התחילה ליסד מושבות ולתמוך בסכומים עצומים את ה“טימפלר”. היא שולחת אנשים להתישב בארץ, כדי שבזמן שתבוא שעת הכושר תוכל להראות על חלקה ועל האחוזה שיש לה בארץ. ורוסיה האדירה, החולשת על גויים, הפורשת כנפיה על החלק הששי בתבל. מה יש לה, עם כל כחה וגבורתה, להראות בארץ הקדושה? האם רבים הם הנכסים בעלי ערך גשמי, שיש לה שם – מלבד מה, שבכל שנה נוסעים אלפי רוסים להתפלל על הקבר הקדוש, מריקים שם את צרור כספם ושבים בחזרה, ערומים ויחפים, בהוצאות הממשלה. ובבוא יום הפקודה לטורקיה, באיזה תוקף תבוא ממשלתנו תנסה לרכוש לה איזו עמדה, אם תנסה כיום להושיב מספר משפחות על אדמת פלשתינה, ירימו כולם זעקה גדולה עד לב השמים ובלי מלחמת דמים נוראה לא ישוב השלום על כנו. אשר על כן הנני חושב… אבל יסלח נא לי הוד מעלתו, אם ארהיב בנפשי…

– הגד! הגד! – קרא פובידונוסציב בהתרגשות.

– אני מעז לחשוב, שבני עמי היהודים הנדכאים והרצוצים ילכו ויבקשו להם מנוחה בארץ פלשתינה, הם יקנו להם נחלאות, יטעו כרמים, יעבדו ויאחזו בארץ. הם הנסים מארץ רוסיה, הנרדפים מארץ מולדתם, הבורחים מלחץ נוגשיהם, אם הם, בני עוני, יתישבו בארץ אבותיהם, מי ישים לב להפריעם מחפצם זה? ועל דעת מי תעלה המחשבה לשים מכשולים ומעצורים על דרך האומללים האלה, אשר מחרב ומרעב נדדו? ואם במשך הזמן יאחזו בארץ ומספרם ירבה ויגיע לאלפים ולרבבות, ויום הפקודה לטורקיה יבוא, אז תפרוש ממשלתנו הרוממה את צל כנפיה עליהם ותמצא משען חזק במושבות היהודים מיוצאי ארץ רוסיה. כל מושבה תהיה מבצר עוז לדרישת ממשלתנו הרוממה, כי אנו היהודים, אשר לשד ארצנו החביבה ספוגה בכל עורקינו, אשר אוירה שאפנו, בתרבותה גודלנו, – אנו הלא קשורים בכל נימי נפשנו אל ערש ילדותנו, אמנו החביבה, רוסיה האדירה, וגם הרבה דורות לא יחלישו את קשר האהבה ורגשי המולדת לארצנו היקרה.

רגעים אחדים התהלך פובידונוסציב בחדר אנה ואנה שקוע במחשבות. אחרי כן נגש אלי, הציץ רגע בעיני, הניח את כפו על כתפי ואמר לי:

– כתוב!

– הוד מעלתו, – אמרתי, – הנה המבקר לעברית ה' מרגולין הוא אויבי בנפש. הוא המומר, שמכר את נשמתו להנאתו ובהפקירא ניחא ליה, הוא מחכה לרגע, שיוכל לסגור את ה“מליץ”, כי גם היום יש לי צרות צרורות ממנו. האם יש לי תקוה שבעת צרה אמצא עזר ומשען אצל הוד מעלתו?

– כתוב! – היתה תשובתו ורמז לי, שהשיחה נגמרה.

בשמחה באתי אל המערכת ומסרתי את כל הדברים לעוזרי: הר שלום (א. ש. פרידברג), פרוזירוב, סלוצקי ועוד. וכולנו התחלנו לכתוב ולעורר את הנרדמים לצאת לעזרת העם בגבורים. ויהי ה“מליץ” לשופרם של החובבים בארצנו.

..– ופעם – הוסיף האר"ז לספר – באתי למערכת ומצאתי את כל הסופרים והעוזרים עצובי רוח ואובדי עצות, כי באה פקודה מגבוה, מאת השלטון הראשי של הצנזורה להפסיק את “המליץ” עד בירור הענין. כי הצנזור העברי, המומר מרגולין, הלשין, שבאחד הגליונות נדפסו דברים נוראים, הפוגעים בחוקי הצנזורה – להפריע את שלום הצבור.

בלי דַבֵּר דבר הלכתי ישר לפובידונוסציב.

באתי אליו כמו בטורוניא:

– הוד מעלתו ירשני להזכירו, שיעץ לי לכתוב על ישוב יהודים בפלשתינה. אז הרהבתי להעיר את הוד מעלתו, שהמומר מרגולין, הצנזור לעברית, הוא שונאי בנפש, והוא כורה לי שוחה להכשילני. והנה את אשר יגורתי בא לי. כי הנה קבלתי פקודה להפסיק את הוצאת העתון, אשר טפחתיו ורביתיו זה עשרים ושתים שנה. זהו תגמולי בעד אהבתי ומסירותי לארצנו רוסיה ואמוני ובטחוני בהוד מעלתו.

פובידונוסציב לקח את פקודת שלטון הצנזורה, העיף עין בו, לקח כרטיס, רשם בו מלים אחדות, שם במעטפה ומסר לי להמציא אותה לקאנטאקוזין; ממנו קבלתי מכתב לקאטקוב וממנו לפיאוקטיסוב, השר הממונה על ענין ההדפסה ברוסיה. וסופו של דבר היה, שעצת הצנזור הופרה.

– וגם בדבר הרשיון – המשיך האר"ז דבריו – שסוף סוף קבלתי בשביל החברה לישוב ארץ ישראל. הנה אתם ישבתם וערכתם את התקנות בוילנה, גם באודיסה ובפטרבורג ועוד ועוד ערים תקנו אותן, ואני לקחתי טופס אחד והלכתי אל פובידונוסציב ואמרתי לו בזה הלשון:

– הוד מעלתו, עצתו היתה כדבר אלהים. אני כתבתי ועוררתי את היהודים לנסוע ולהאחז בפלשתינה. ודברי מצאו אזנים קשובות. גם אנו מרגישים את עצמנו בטוחים בחסות הוד מעלתו, אבל יש לנו לפעמים עכובים מצד הפקידים הנמוכים בערי השדה, שלפי החוק הם דורשים רשיון מאת הממשלה, ועל כן החלטנו לבקש מאת הממשלה, שתרשה לנו לכונן חברה, – לתמיכת בני ישראל עובדי אדמה בפלשתינה. אני נסיתי לערוך תקנות לחברה, אבל איני בטוח אם הן ערוכות כראוי, ואם אפשר לקוות, שלפי התקנות הללו אשיג את הרשיון.

ובדברי כך נתתי לו את ספר התקנות והוא דרש ממני, שאקרא לפניו והוא התהלך בחדר אנה ואנה והעיר הערות לכל סעיף וסעיף – לשנות את הנוסח או להשמיט לגמרי. וכך הגיה ותקן את כל ספר התקנות, עד שיצא מתוקן כל צרכו, ונוסחה זו המצאתי אחר כך לשלטונות.

ואחרי כל אלה – המשיך האר“ז – אין לך מושג מן הקושיים, שהיו לי מאחינו בני ישראל. כשבאתי לאודיסה ובקשתי מגדולינו לחתום על הבקשה, היו משתמטים מתוך חשש, שמא לא תאשר הממשלה ואז יהיו ידיהם אסורות באסור פעולה ולא יוכלו עוד לעבוד בענין הישוב, ועלי היה לבקש לשם חתימה על הבקשה אילו סוחרים ממדרגה שניה, סופרים וכדומה. ודבר זה השפיע לרעה אחרי כן, כששר העיר זיליוני רצה לבטל את החברה והטיל קנס על חברי הועד, ואני באתי לבקש רחמים מאת מיניסטר הפנים, אז העיר אותי בדברים אלה: “היכן היו אלה הנכבדים שלך, כד”ר פינסקר וחבריו, בשעה שהגשתם את הבקשה? אילו חתמו על הבקשה, אפשר היה להרחיב זכויות החברה, אבל על הבקשה חתמו אנשים כמעט בלי שם; די לכם, אם קבלתם רשיון כזה”.

ומתוך שיחה זו הגענו לדרוסגיניק.

אל האספה הכללית בדרוסגיניק נאספו ובאו שלשים וחמשה צירים משבע־עשרה ערים. בכללם הזקן אר“ז (א.צדרבוים) מפטרבורג, יהושע סירקין ממינסק, מרדכי רבינוביץ (בן עמי) ציר הועד באודיסה, הרב פנחס רוזובסקי האב”ד משווינציאן, שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר) מוורשה, ד"ר יוסף חזנוביץ מביאליסטוק, א. י. סלוצקי (איסי הבבלי), המטיף צבי מאסליאנסקי, א. קפלן, דוב בהרב ר' מרדכי גימפל יפה מהורודנה ועוד ועוד. מלבד אורחים רבים שישבנו בימי הקיץ בדרוסגיניק. מאת מרדכי בן הלל הכהן בא מכתב, שמסיבת אבל על אביו לא יוכל לבוא ולהשתתף באספה.

הגאון ר' שמואל מוהילבר נבחר ליושב ראש נכבד, א. צדרבוים לסגנו י. סירקין למנהל האספה, וכותב הטורים האלה – למזכיר.

הרב ש. מוהילבר ז"ל פתח את האספה בפסוק מתהלים:

– “חנני ה‘, רפאני ה’, כי נבהלו עצמי”. כי סכנה גדולה היא לחולה, אם יחדל מלהרגיש עוד במחלתו. גם אנו חשבנו בימים האחרונים, כי אבדה חלילה תקותנו, ועל כן רפו ידי העוסקים בעבודת הקודש, אבל למראה האספה הנכבדה, למראה רגש התנועה והחיים בפעולתנו, כי רבים מקרוב ומרחוק עינו בדרך כחם ונאספו ובאו לקול הקורא, נוכחנו לדעת, שאנו עודנו חיים, עוד רגש הרעיון הקדוש יפעם בלבנו ועלינו להתפלל: “שובה ה' חלצה נפשי, הושיעני למען חסדך”. ומקוים אנו, שנראה פרי ברכה בעמלנו וה' יופיע על עצתנו.

כארבעה ימים רצופים נשאו ונתנו הנאספים והוחלט ליסד “מרכז רוחני”, זה שנקרא בקצור “מזרחי”. את השם וקצורו הציע א. י. סלוצקי.

מטרתו – להרחיב הפצת הרעיון ולהגדיל הכנסות החברה באודיסה על ידי רבוי חברים ונדבות מקריות.

באמצע אחת הישיבות הודיע הרב ש. מוהליבר בלב נשבר על פטירת הגאון רבי נפתלי צבי יהודה ברלין. שנפטר בוורשה ביום כ“ח מנחם אב, הפסיק את הישיבה וכל הנאספים הלכו לבית הכנסת. שם הספידו אותו הרב ש. מוהליבר, הרב ר' פנחס רוזובסקי והמטיף מאסליאנסקי, ובו במקום תרמו הנאספים לזכר נשמתו סך 118 רובל לטובת הפועלים. ביום השבת נאם לפנינו המטיף מאסליאנסקי ובמו”ש המשכנו את הישיבה.

באותה ישיבה הוחלט לשלוח מכתב השתתפות בצער לבנו של הנצי“ב, הרה”ג ר' חיים ברלין, שהיה אב"ד בעיר קוברין: “אלהי ציון ישלם נחומים לכל אבלי ציון ובתוכם גם כבוד תורתך”.

אחרי האספה הוטל עלי לערוך מכתב חוזר ולשלחו לכל האגודות מחו“צ, אך מפני שבין כסא לעשור רבתה עלי העבודה בוילנה, נתאחרה עבודתי בה”מזרחי" עד לאחר חג הסוכות. לאחר החג הלכתי לביאליסטוק ועבדתי שם למעלה מארבעה חדשים במחיצתו של ר' ש. מוהילבר – לרכוש עסקנים בכל עיר ולהסביר להם את העבודה המוטלת עליהם.

בקשר עם עבודתי לטובת חבת ציון בוילנה הוכרחתי לעזוב לזמן קצר את עבודת ה“מזרחי” בביאליסטוק ולשוב לוילנה, ולעבודת ה“מזרחי” נכנס ה' ד. ל. סוכובולסקי נ"ע ועל ידו עזר ה' ש. י. גולדברג מקיבארטי, שהיה אז בביאליסטוק. שניהם הקדישו את שעות הפנאי שלהם לעבודת הלאום.

לאחר שגמרתי את עבודתי בוילנה שבתי לביאליסטוק ועבדתי שם בה“מזרחי” עד פסח תרנ"ד, שאז נמצא לנו ר' יצחק ניסנבוים והוא נמנה למזכיר בהמזרחי.

פעם אחת, בפרוס הפסח, בא אל הגרש“מ אחד מן הגבאים, שעסקו בהספקת מאכל כשר לאנשי הצבא היהודים, והתאונן באזני הגרש”מ על המצב הירוד בעיר והיוקר של כל צרכי אוכל נפש. הרב הציע לגבאי, שיזמין אליו את הדיינים ויתירו קטניות בפסח. העסקן הודה וברך את הגרש"מ באריכות ימים, כי יקל לו להאכיל את אנשי הצבא מיני קטניות בפסח.

– לאנשי הצבא היהודים!? – קרא הרב. – לא! לא! לי, לך, ולעוד בעלי בתים, לכולנו – כן. אבל לאנשי הצבא שלנו, להבדילם חלילה מכלל ישראל – בשום אופן לא!…

מדרוסגיניק שב האר"ז לביתו דרך וילנה, במקום שהחובבים ערכו נשף לכבודו, והוא היה כל כך נרגש לשמע הנאומים, שהפליגו בשבחו, עד שבכה מרוב התרגשות.

וביום כ“ו אלול תרנ”ד חלה פתאום בביתו ונפטר לעולמו. דבר מותו עורר אבל גדול ברוסיה, ובערים רבות הספידוהו, וגם שונאיו ושוטניו בחיים הודו, כי אמנם רבות פעל האיש לעמו.

העתקה מתשובת ר' צדוק הכהן ז"ל על המכתב, שערכו לו חברי האספה.

פאריס, 29 אבגוסט תרנ"ג.

לכבוד אדוני היקרים והנכבדים הועד ליא"י שהיה בדרוסגיניק.

שלום!

את יקרתכם מן ה' אלול הגיעני ושמחתי מאד לראות, כי פעולת הועד אשר לנו עשתה פרי, ואחינו הנכבדים בכל הארצות ישמעו לעצתנו, מבלי לקנות אדמה רק באמצעות הועד הפאריסאי. כן עצתנו אמונה ליסד אגודות אגודות, ואנו מצדנו על משמרתנו נעמוד תמיד להיות למגן לאגודות שיתנחלו על פי עצתנו, להשתדל לפני ממשלת הארץ לשים המעקשים למישור ונקוה, כי כאשר הצליח הועד עתה להסיר את המכשולים, כן נצליח הלאה ליישר את ההדורים, ואם כי העליה לא הותרה עוד בגלוי לבני רוסיה ופולין, אבל יש לנו הבטחות גדולות, כי יסירו גם זאת. לולא ידענו, כי לא יוכלו אחינו בני רוסיה ופולין להתנחל בארצנו הקדושה, אז לא הוצאנו כסף הרבה לקנות אחוזות כאלה. ולמי כל עמלנו אם לא למענכם! נוכל לבשר לכם, כי לע“ע נמצא בידינו למכור נחלאות בעבר הירדן יותר ממאה אלף דונם. גם בגליל נחלה לערך עשרת אלף דונם, כפי הרשימה מעל”ד, מלבד נחלת מחנים ועוד נחלה, אשר נקנתה אצלה, אשר לא נמכרה לע"ע.

בדבר כמות האדמה לכל משפחה דעת הר"א שייד שונה מדעתכם. לפי עצתו נכון לקנות בעבר הירדן בארץ המישור לזריעה שלש מאות דונם, ובגליל מאה וחמישים דונם, ודבריו מתקבלים על הלב: הן מחיר האדמה איננו גבוה כל כך, כל יתר הדברים, כמו הבנינים והכלים, צאן ובקר בהרחיב ד' להם יוכלו להרבות כהנה וכהנה: לא כן האדמה, אותה לא יוכלו להרחיב במקום מושבותיהם. וכאשר יוסיף ד' לכל משפחה בנים ובנות, יהיה לאֵל ידם לחלקה ביניהם, כאשר הורה לנו הנסיון במושבות, אשר נושבו כבר.– בנוגע למחיר הבהמות הוא במקח הממוצע:

שור גדול לחרישה וסוס גדול לעבודה עולים לערך מאתים פרנק. בעלי עבודה במושבות נמצאים בכל מקום. הערבים יעבדו בזול וישמחו כי ימצאו עבודה. גם אחינו כאשר יבואו שמה לא יבקשו מחיר יקר כבארצות אירופה. בנוגע לבתים ורפתים ושאר בנינים לא נוכל לשער, כי הכל לפי הבנינים. יש בונה היכל ויש אשר יסתפק בבית קטן כדרך האכרים. – הן המה הדברים אשר אוכל להגיד, שזאת דעת הועד ויוצר הועד. וד' יברככם בכל טוב, פעלכם ירצה ותזכו לראות בבנין ציון וירושלים כאות נפשכם ונפש עבדכם הק'.

צדוק ב"ר אליעזר הכהן (מקום החותם).

רשימת האחוזות שקנה הועד:    🔗

10,000 דונאמים במחיר 15 פראנק עם הוצאות: בגליל מהלך שלש שעות וחצי ממושב יסוד המעלה. שם נמצאים גם בנינים וגפנים מעט, וכאשר ינכו מחיר הגפנים והבתים, יעלה פחות הרבה מן 15 פראנק הדונאם.

40,000 ד. במחיר 10 פראנק עם הוצאות: מעבר לירדן נחלת חאנצאק. ד' שעות מעיר דמשק. שם נמצאו מים ודרך ישרה, וכפי הנראה ראויה לנטיעות.

20,000 ד. במחיר 5 פראנק: נשאר בידי הועד מנחלת גולן בבשן, אחרי אשר אגודות ייקטירינוסלאוו, לונדון ואמריקה לקחו חלקם.

20,000 ד. במחיר 4 פראנק: אצל הגולן הנ"ל נקנה מחדש נחלת בוסטאל צארשיש.

30,000 ד. במחיר 6.50 פראנק: בטומארה אצל דמשק.

 

כ: שבת נחמו בוילנה ותעמולה    🔗

לפי החלטת אספת וילנה ט“ז־י”ח אב תרמ"ט נקבעה שבת נחמו לחג לאומי, יום מועד ומזכרת לחובבי ציון בכל ערי מושבותיהם. את ההחלטה הזאת קיימו החברים הוילנאים ברב פאר והדר.

ימים אחדים קודם השבת היתה מורגשת בין החברים תסיסה והכנה מיוחדה, כמו לאיזה חג גדול בלתי רגיל. באו להתפלל בבית הכנסת הגדול חברים גם מפרברים רחוקים, משניפישוק, רוזילה, לוקישקי, זאריציה הלכו כנופיות כנופיות יחד. ומאנטוקול הרחוקה יותר מתחום שבת קנו החברים שביתה בסירה בערב שבת ועל פני הויליה שטו ובאו לתפלה בבוקר ונשארו כל היום בעיר.

גם מערים שונות בסביבת וילנה באו אורחים חובבי ציון להשתתף בחגיגת היום הקדוש הזה.

אליהו קפלן מסקופין, שבימי הקיץ היה יושב בדרוסגיניק, היה רגיל לבוא לשבת נחמו לוילנה ועמו עוד חברים צעירים, בצלאל יפה ועוד.

מרדכי בן הלל הכהן מהומיל, שהיו לו עסקים עם המשרד הראשי של מסלת הברזל הפוליסית בוילנה, היה מכוון לקבוע את סדור עסקיו ולגמור את חשבונותיו עמו בשבוע של שבת נחמו, כדי שיוכל לשמוח ביום הקדוש הזה אתנו יחד.

יהודה נופך (אביו של השופט יצחק נופך ז"ל) ממינסק היה אורח קבוע בוילנה בשבת נחמו ובכל פעם היה מביא אתו אורחים אחדים.

מכתב אחד, אוד מוצל מאש בחורבן הרטוב, אני מביא כאן:

30 יולי 1897

אח יקר ונכבד!

את סליחתך אבקש על אשר אוגיעך בקריאת מכתבי הכתובים לועזית. גם לנפשי אני ינעם הרבה יותר לערוך מכתב בשפתנו, אך מעוט זמני הוא שיאלצני לכתוב בשפה השגורה יותר על לשוני. בימים יבואו אדבר עברית. אתמול ערכתי מכתב לידידנו ר“י גאלדברג, ובו הודעתיו את שמות האנשים הבאים לווילנא ליום חגגו הלאומי. עתה אוסיף לך, כי גם הרי”ס (זהו יהושע העשיל סירקין, שהיה בזמנו מנהל ראשי של מסלת הברזל ליבוי־רומני) והעורך־דין מייטשוק יסעו לווילנא, מטרת בואנו היא: א) לשם מצוה – לחג שבת נחמו בתןך קהל ועדה מאחינו; ב)

להתיעץ ע“ד הקונגרס הבזלי. אחשוב לחובה להזכירך עוד הפעם לקרוא לאחינו מפינסק, גראדנא דווינסק, קובנה וביאליסטוק לקחת חלק בחג נחמתו: תשועה ברב יועץ. הר”י סירקין יראה לכם מכתב, שקבל מהפרופיסור הרמן שפירא מהיידלסברג, אשר בו יודיע, כי נכון הנהו לבוא להקונגרס הבזלי בתור מורשה עם ישראל ברוסיה. כנראה, לא ידע הפרופ',

ושלום לך ולכל ידידנו תמימי דעים.

אחיך יהודה נופך.

מחזה נהדר היה בבית הכנסת הגדול בוילנה. אלפי מתפללים עומדים צפופים מלאים רגשי קודש, משתוקקים לראות פרשת חגיגת החג הלאומי. חברים מתנדבים עומדים בין שורות העמודים, משגיחים על הסדר, מְפַנים דרך ומראים מקומות במזרח לחברי החברה. הש"ץ (עם המקהלה) מנעים זמירות ומשתדל להפיק רצון הקהל השומע, כי לא בכל שבת ושבת מתרחש לו נס, שנכבדים כאלה יקשיבו לתפלתו.

המורשה עומד על הבימה ומכבד את העליות רק לחברים, חמשים ואחד כבודים מחלקים לחברים שונים. קדושת היום וערך חגיגת הלאום שפוכים על כל פנים, הפטרת “נחמו נחמו עמי” שייכת אך להמורשה הנבחר והנכבד. ואחרי זה האזכרה לנשמת החברים הנפטרים, הגאונים החכמים. כל שם ושם עושה רושם מיוחד על כל.

באפר השרפה של הרטוב במאורעות תרפ"ט מצאתי רשימה של האזכרות:

נשיא ישראל מרנא בנימין זאב בר' יעקב ד“ר תיאודור הרצל. השר הצדיק משה מרנא בר' יוסף אליהו מונטיפיורי. מרנא יצחק אלחנן בר' ישראל איסר ספקטור. מרנא מרדכי בר' יוסף עליאשברג. מרנא מרדכי גימפל בר' דוב יפה. מרנא נפתלי צבי יהודה בר' יעקב ברלין. מרנא פינחס בר' אברהם ראזאווסקי. מרנא שמואל בר' יעקב ברלין. מרנא פינחס בר' אברהם ראזאווסקי. מרנא שמואל בר' יהודה ליב מוהליבר. אריה ליב בר' יוסף ליבנדה. אלכסנדר בן יוסף צדרבוים. דוד בר' דוב גארדאן. יהודה ליב בר' שמחה ד”ר פינסקר. מיכאל בר' אליעזר זיסל ערלאנגר. פרץ בן משה סמולנסקין. צבי בר' יעקב פרופיסור שפירא. שמואל יוסף בר' יצחק אייזיק פין. ועוד שמות נפטרים חברי חובבי ציון בוילנה.

אחרי האזכרה היה הרב המ"מ דורש מענינא ומעריך את ערך קדושת היום ומרומם את גודל ערך חבת ציון.

שבת אחת קצבתי להמ"מ דמתא ר' חיים מאיר נח לוין, שהיה ידוע למאריך גדול בדרשותיו – עשרים רגע, כי אי אפשר יותר משום טרחה דצבורא. והוא גמר אותה בששה עשר רגעים והפליא את קהל השומעים בקצורה ובתכנה. הוא החל:

"נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם.

דברו על לב ירושלים וקראו אליה".

שתי מדרגות במעלה אפשר לתאר את עם ישראל: המצב הרוחני בשם “ירושלים” והמצב החמרי, הגשמי – בשם “ציון”. וברר את הרעיון: ירושלים סמל התורה – הרוחניות, וציון – הגשמיות. ואם הנביא מתחיל בנחמה ואומר: דברו על לב ירושלים“, כלומר לנחם את המצב הרוחני של עם ישראל, באה אח”כ ההפטרה השניה “ותאמר ציון עזבני ה' ואדני שכחני " – מדוע זה עזב ה' אותי, את המצב הגשמי, ושכח אותי לנחם? אבל אלהים המנחם ציון וירושלים אומר אח”כ בהפטרה: "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט ". יש הרוצים להבדיל בין הרוחניות ובין הגשמיות של עם ישראל, מפלגות מפלגות, שכל אחת דואגת לנחם את הקרוב ללבה; אבל האמת היא "כי למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט ". "כי ציון מכלל יופי אלהים הופיע “; היופי וההוד שבציונות היא מה שאלהים הופיע, כמו שהשכיל לבטא הד”ר הרצל, שהציונות מובילה להיהדות.

בשעה ארבע אחר הצהרים האספה הכללית של החברים בוילנה. לפי רשימת הועד האודיסאי עלה מספרם ליותר משמנה מאות כל אלה היו חברים לפי חוקי התקנות, ששלמו לא פחות משלשה רובל לשנה, אבל היו הרבה חברים, יותר ממאתים, שידם לא השיגה לשלם סכום כזה, ורחמנא ליבא בעי, לבותם היו לציון אולי יותר מהרבה חברים ששלמו עשרת מונים.

פעם הזמנתי אצל פחח עשר קופסאות לדוגמא. כשגמר את מלאכתו ושלמתי לו בעדם, בקש ממני להשאיר בידו קופסא אחת. הבקשה היתה בהבעת תחנה כזו, שאי אפשר היה לי להשיב את פניו ריקם. שמתי מנעול קטן על אחת ומסרתי לו. הוא הדביק אותה במקום מיוחד, לחש לו איזה מלים בלחש והטיל בה את כל המטבעות, שקבל משכורת עבודתו מידי.

עזבתי את הפחח ודמעות טפטפו מעיני. לא ידעתי את נפשי, את מרוב שמחה או מהתרגשות, אבל הלכתי ובכיתי ולא יכלתי להתאפק.

עמנו – עם קדוש, הוא הלב שבאומות, וחובבי ציון הם הלב שבעם ישראל.

סוחר עשיר אחד היה רגיל לקחת בכל שנה מאה שקלים ולסובב ברחוב האשכנזים מבית לבית ומחנות לחנות, עד אשר מכר את כל מכסתו. בשעת חתימת המניות לאוצר התישבות היהודים באתי לשני אחים, שכל אחד מהם חתם על ידי עשר מניות, והם שאלו אותי:

– כמה פרוצנטים מקבל שמוקלר יהושע ממכירת השקלים?

התפלאתי לשאלה כזאת ואמרתי להם:

– כל העסקנים, הן במכירת שקלים והן בחתימת מניות, אינם מקבלים שום שכר בעד עבודתם.

אבל הם עמדו על דעתם, כי שמוקלר בעצמו אמר להם, שהוא מקבל עשרים וחמשה אחוז, כשנפגשתי עם שמוקלר ושאלתי אותו פשר דבר, צחק ואמר:

– אמנם כן, אמרתי להם כך, כי באופן אחר קשה להם להבין, שיהודי יעזוב את ביתו ואת עסקיו ויסובב על פתחי הבתים והחנויות לבקש מה. להסבירם את מהות הציונות, זה עסקך אתה, אתה אנכי – לשוני תלא ואין עתותי בידי… אבל אם אמרתי, שאנכי מקבל עשרים וחמשה אחוז, זהו ענין שמתקבל על הדעת, ומצוה היא לתת ליהודי להרויח, והם קבלו את השקלים, כמובן.

חברים כאלה היו בתוכנו, ובכל מקום שאפשר היה לשמוע חדשות מציון, אם מטיף, מגיד, הרצאה וכדומה – היו באים וקולטים את כל החדשות והמאורעות שקרו מזמן לזמן, ומה גם באספות שבת נחמו, שאז הייתי קורא דין וחשבון מפורט ממצב החברה בוילנה, מספר החברים בהשואה שנה זו לעומת השנה שעברה, גם מצב הענין בחוץ לארץ ובארץ ישראל בפרט.

הנה לדוגמא דין וחשבון בוילנה משנת תרנ"ט:

מספר החברים לחברת התמיכה 775 על סך 4749.12 רו"כ.

יותר מבשנה שעברה במספר החברים 227 על סך 829.86 רו"כ. מספר השוקלים 1629 על סך 751.60, נתרבה בשנה זו במספר 646 לעומת השנה שעברה.

מספר בעלי המניות של אוצר ההתישבות 2150 נפש. מספר המניות בוילנה 6127.

מספר אנשים חובבים וציונים התנדבו לאספת השקלים והמניות. עסקנים בשקלים היו שבעים ושלשה, ובמניות מאה וששים איש, שהתאגדו לזוגות או כל אחד לבדו עסק בזה.

מספר המנויים על המניות (של הקולוניאלבאנק): 1 על 75, 11 על 50, 3 על 30, 4 על 25, 15 על 20, 12 על 15, 1 על 13, 117 על 10, 1 על 9, 5 על 8, 2 על 7, 11על 6, 211על 5, 29 על 4, 122 על 3, 377 על 2, 1229 על 1 מניה.

מלבד האגודה הראשית הכוללת בקרבה את החובבים והציונים יש סניף לה. האגודה “דגל ציון”, המונה בקרבה שמונים איש, רובם בעלי מלאכה, פועלים ועוזרי בתי מסחר. “בנות ציון”.

ופעולותיהן: למוד שפת־עבר לנערות – תשע כתות; החזקת בית העקד, שיסדו למקרא זה שבע שנים, השתתפות בעבודה ופעולה בכל פעולות חו"צ וציוניות, ברכישת חברים לחברת התמיכה ורבוי הכנסתה בכל האפשרות, מכירת שקלים ואספת מניות וכו'.

גם נוסדה מעין אגודה להוצאות מקומיות מחברים קבועים, המשלמים לשנה מסך חמשים רו“כ ועד רו”כ אחד לשנה.

אחרי דין וחשבון מוילנה באו ידיעות ממצב הענין מחוץ לוילנה בכלל ומארץ ישראל בפרט.

הנה, למשל, קטעים ממכתבים בזמנים שונים, שהצלחתי למצוא בתוך האפר משרפת הרטוב, והערות בקריאות־בינים מצד החברים הנאספים:

– הגברת פוליאקוב הבטיחה להרים עשרת אלפים פרנק ליסוד בית מרפא בחמי טבריה.

“האח, מה טוב, מי יתן ותקים את הבטחתה”.

– הפקידות של הנדיב נתנה רשות לגנניה להתאסף יחד עם גנני חו"צ ולהביא תוצאות נסיונותיהם לפני אספותיהם.

“ברוך השם, שנתן לה דעה ישרה כזו”.

– החובה המוטלת עלינו להתאמץ להיטיב ולשכלל בתי הספר בחומר וברוח, לעזור לבית הספר ביפו, כי יוכל להגיע למטרתו להיות לאינסטיטוט למורים עברים, אשר יפיצו מעינות התורה, הדעת והאהבה לישראל ולכל קדשיו בכל ארצות פזורינו.

“אמן! והלואי שיהיה לנו אינטיטוט עברי משלנו”.

– הרק"ז ויסוצקי ממוסקבה הניח בידי “כל ישראל חברים” בפאריז סכום עשרים

וחמשת אלפים פרנק בתורת קרן קימת, שיהא מונח בידם ויעשה פירות, עד אשר יתהווה סכום של מאה וחמישים מיליון פרנק, לכונן ולהחזיק אוניברסיטעט עברי בארץ ישראל. חלק מן פירות הרווחים תקבל האליאנס בעד טפולה בזה. ויסוצקי חושב, שימצאו אולי עוד משוגעים לדבר זה כמוהו והסך יאסף בהרבה זמן קודם מכפי החשבון.

“משוגע הוא, איש הרוח! בעל חשבון הצופה למרחוק, ואולי עד ימות המשיח”.

אדעססא, י“ח כסלו תרנ”ז.

ידידי הנכבד והיקר,

הרק"ז וויסאצקי מודיע לנו מפאריז, כי התיצב לפני הבארון הירש והשתדלותו עלתה יפה

להקדיש שמונים אלף פראנק לבנין ביה“ס ביפו, אך זה הוא נצחון לזקננו הטוב רב הפעלים! המגרש, כאשר אולי כבר ידעת, כבר נקנה בעד 25 אלף פראנק מתרומותיו של ה”ה וויסאצקי עם וויינשטיין וחמשה אלף פראנק משלנו, ועתה אחרי הנדבה הגדולה מפאריז יהיה לנו ביפו ביה"ס בנוי לתלפיות על צד השלמות.

ידידך מוקירך כרב ערכך

ז. עפשטיין

“תודה לאל, כי הזקן הצליח בהשתדלותו!”

בעז“ה, ה' אדר תרנ”ז.

שלום רב לידידי הנכבד מר י. ל. עפעל נ“י. פרופיסור ביעלקאווסקי מסופיא כותב לי, כי הד”ר הערצעל מציע לקרוא אספה כללית לחו“צ מכל הארצות ושואל דעת חו”צ ברוסיה על זה. כמובן לא נוכל אנחנו חו“צ ברוסיא לקחת חלק באספה גם אם תצא לאור. מטרת האספה ליסד ועד מרכזי לכל הארצות. בכל אופן חפצתי להודיעו דעת חו”צ בזה, ולכן הואיל נא להודיעני את דעתכם, והנני ידידך עוז

יצחק ניסנבוים.

“דר הרצל כמו ד”ר פינסקר, הרצון רחוק מהיכולת".

– אוסישקין אסף אלף וארבע מאות שקלים, הוא כבר הדפיס דרשת נרדוי, מדפיס דרשת הרצל, מכין לדפוס תולדות קרעמיא.

“זהו עסקן חרוץ, הלואי שיהיו רבים כמותו”.

– פזני (פוזנאנסקי מלודז) בא וויענה וד“ר הרצל דבר אתו על דבר הבאנק. פ”ז הסכים להצעה זו ויאמר, כי טוב לכונן כעין דינדיקט של עשירי אחינו במדינתנו וגם הוא יהיה מהם. הד"ר הרצל כבר החל לעבוד בנידון זה, ובכלל עוסק הועד בוויען כעת ביסוד הבאנק.

“זהו ענין! אם עשירינו יחלו לעבוד, תבא הברכה”.

ידיעות כאלו בזמנים שונים וההערות השונות מצד החברים בין הידיעות, נתנו חומר לזמן לדון בהן, לשיחות באספות, למו"מ בין החברים לבין עצמם, והחזיקו את התקוות הטובות בלבות החברים.

ואחרי האספה הכללית הלכנו בסך מעין טיול למעון הקיץ של המורשה יצחק ליב גולדברג. בביתו היינו מטיבים את לבנו ביין ופירות של ארץ ישראל, ושמה היתה שיחת החברים “טובי חובבי ציון”. שמה התיעצנו בכובד ראש על אודות המצב הפנימי של אגותנו, גילינו לעצמנו את כל נגעי לבבנו וחפשנו עצה ותושיה לתקן את שגיאותינו אנו ושגיאות הועד האודיסאי.

ולבסוף אחרי הישיבות הללו היתה לנו (“בני משה”) אספה חשאית, כי בוילנה היתה הלשכה הראשית, המנהלת את יתר הלשכות והאחים הבודדים, ולישיבה זו היתה חשיבות יתרה, באשר השתתפו בה גם האחים האורחים, שקשה לאספם בזמן אחר.

 

כא: שאלת השמיטה    🔗

שאלת השמיטה, שחלה בשנת תרמ“ט, החלה לנקר במוחות ראשי חובבי ציון עוד בשנת תרמ”ז. כי אם על יתר השאלות הדתיות, מצוות התלויות בארץ, כגון: תרומות ומעשרות, אפשר היה עוד לכל יחיד למצוא איזה פתרון, – לא כן שאלת השמיטה שהיא שאלה כללית, הדורשת פתרון תכוף על ידי הסכם רבנים גדולים (ועל האכרים בארץ־ישראל לדעת את הפתרון שנה אחת קודם, למען דעת, איך לכלכל ולסדר את העבודה בשנה הקודמת, בכדי להקל את סדור העבודה או השביתה אחר כך).

ועל כן נאספו ובאו בחצי אלול תרמ"ז לוילנה שלשת הרבנים הגאונים: רבי נפתלי צבי יהודה ברלין מוולוז’ין, רבי שמואל מוהליבר מביאליסטוק ורבי מרדכי אליעשברג מבויסק, שהיו כולם גבאים לחובבי ציון ברוסיה, ובביתו של הרב החכם ר' שמואל יוסף פין קבעו את מקום האספה לדון בשאלת השמיטה. לקבל את פניהם של האורחים הנכבדים באו טובי חובבי ציון שבוילנה, יחידי סגולה אנשי השם, כגון: ר' חיים בר יעקב ברלין (אחיו של הנצי"ב); ר' מאיר אהרן קצנלבויגן, תלמיד חכם עשיר, שקבע עתים לתורה; שמואל שרגא פייגנזון (שפן הסופר) צנא מלא ספרא, ועוד ועוד. מלבד מספר הצעירים שלנו, שעמדו מן הצד ונהנו מזיו השכינה השורה על פי הגאונים.

הנצי“ב, הזקן שבחבורה בעל הזקן הלבן, שירד על רוחב חזהו, ישב בראש, הגאון ר' שמואל מוהליבר בעל העינים הנוצצות המעידות על בינה ופקחות יתירה, שבזקנו השחור כבר נכרו שערות לבנות, ישב מימין, ומשמאל – הגאון ר' מרדכי עליאשברג מבויסק (עירה קטנה בפלך קורליאנד), קטן הקומה, צנום ודל בשר, אבל כולו חיים ותנועה, על צד הגרש”מ ישב הרש“י פין ועל צד המבי”ע המ"מ דמתא רבי יעקב יוסף, שישב כתלמיד לפני רבותיו ולא חיוה את דעתו כלל בשאלה החמורה הזאת.

בטרם שהחלו לדון בשאלת השמיטה, עורר הנצי"ב את השאלה הגדולה, שנתקשה בה זה שנים:

– מדוע נבחר הד"ר פינסקר, החפשי בדעות, המחלל שבת בפרהסיא, לנשיא חובבי ציון? ענין קדוש כזה צריך היה ונאה היה להתנהג על ידי חרד שומר מצוה ובן תורה. “אנכי עמוס בעבודה רבה, ואין ביכלתי לקחת את ההנהגה בידי ממש, אבל הרב ר' שמואל יחיה, הוא איש חכם ורב פעלים, אשר כבר הראה את כחו בעבודה הקדושה הזאת, וכבר הביא לנו את הנדיב הגדול, היקר לנו מכל הון דעלמא, – מדוע לא יעמוד הוא בראש הענין?!”

והנה הרב ר' מרדכי עליאשברג, כולו רוגז כמו קפץ ממקומו. קם ובהתלהבות יתירה קרא:

– מה יאמר הרב ברלין להציע? למסור את הנהלת ענין גדול כזה בידי אחד משלנו? מה אנחנו ומה כוחנו? למה אנחנו, הרבנים, מוכשרים? כי אם לבקש ולהתחנן מאת אחינו המון בית ישראל, שיתנו את פרוטותיהם, אולי יאותו וישמעו לנו – אבל לנהל את הענין, ענין נשגב כזה, ראוי והגון אך איש כהד"ר פינסקר, איש חכם מופלא, אשר לפני מלכים יתיצב, אך הוא, הוא ולא אחר!

אחרי הדברים האלה שררה רגע דומיה בין המסובין ואחר זה החל שוב הנצי"ב לדבר:

– נו, אם לא הרב ר' שמואל, לכל הפחות היה צריך לעמוד בראש איש מרוצה ונוח לכל המפלגות כר' שמואל יוסף פין, הלא הוא כבר איתמחא לרבי וחכים ומכובד גם בעיני הממשלה!

– ואנכי אומר: לא כי! – קרא הרב עליאשברג – עניננו הקדוש והנשגב נחוץ שיהיה אך ורק בידי איש נעלה כד“ר פינסקר, שיש לו ממדותיו של הקב”ה, שהוא שוה ומשוה קטון וגדול, אין משוא פנים ואיננו מבכר את האחד על השני. ור' שמואל יוסף פין מותר להגיד את שבחו בפניו, כי הוא רך לרב, מזג טוב וחומל על דלים ואפשר להשפיע עליו בבקשות, בתחנונים, בדמעות ובהמלצות, שהמעלות הללו הן חסרונות גדולים לעניננו.

בדברים אלה הוסרה שאלת הנשיאות מעל הפרק.

---

ובוילנה, בפרבר פוספישקי, גר בעל בית־בשול־שכר, אהרן פפירמייסטר, שעוד בשנת תרמ“ה קנה מאת הנדיב שטח אדמה גדול בראשון לציון במחיר שבעה פרנק הדונם, (לנדיב עלה שלשה פרנק וחצי הדונם לבד הוצאות) ואחיו ברוך, רוק בא בשנים, שגמר את חק למודיו בחו”ל בתור מהנדס ואדריכל, התישב בראשון לציון במחשבה לעבוד את האדמה בזריעת פלחה, אבל כמו יתר האכרים נוכח, שאדמת ראשון מוכשרה רק לנטיעות. ואז באה המשפחה במצוקת כספים גדולה, כי לנטוע גפנים ולחכות שנים עד אשר יתן הכרם את פריו חסרו להם האמצעים, ואז נמצא להם עוזר בצד, האברך יצחק ליב גולדברג, שמסר לידם חמשת אלפים רובל. כל הונו אז, הנדוניה שלו ואת אשר חסך במשך שנות עבודתו – למשך שבע שנים בתנאי, שאחרי תום השנים הללו תהיה לו הברירה לבחור: אם לקחת חלק במשק שלהם לפי ערך הכספים שישקיעו הם, או שישיבו לו הכסף ברבית ממשלתית.

על ידי זה היתה להם הרוָחה ויָכלו להמשיך את עבודתם כחפצם ולא להיות כפופים לפקידות, שהכבידה את אכפה מאד על בני המושבה בגזירות חמורות וקשות, כידוע. וליצחק ליב גולדברג קמה למקנה אחרי שבע שנים הקניה הראשונה שלו בראשון לציון, ולנו חובבי ציון העניק בכל שנה ושנה בעת האספות הכלליות בוילנה מפרי הארץ, אשר נשלחו לו מכרמו בראשון לציון, ענבים מיובשים ושקדים לברך על הגפן ופרי הגפן מארץ חמדה טובה וכו'.

וזה האיש, ברוך פפירמייסטר, היה נוהג בכל שנה ושנה לחזור בימי הקיץ לוילנה ולבלות את ימי החום הקשים בבית אחיו. ובעת האספה הנ“ל היה גם הוא בין הצעירים. ואחרי תום המו”מ על אודות ההנהגה לחו"צ, קם הוא מבינינו ונגש אל שולחן האספה ואמר:

– רבותי, פה נאספו ובאו ראשי גאוני ארצנו, ואנחנו בארץ הקדושה עינינו נשואות למשפט שלכם, כי בעוד שנה תחל שנת השמיטה, ועלינו לדעת מקודם, בעוד השנה הקרובה, את משפטכם, למען כוון את העבודה בשנה הששית. ועל כן, בתור אכר בראשון־לציון, הייתי מציע ומבקש מכבוד תורתכם, שלא לערבב ענינים אחרים בענין קשה כזה ולגשת מיד לענין התכוף.

הרבנים התבוננו בתמהון על המדבר הגלוח למשעי, המעיד על עצמו שהנהו אכר בראשון, והנצי"ב הזקן שבהם התישב ואמר:

– על אודות השאלה הגדולה הזאת כבר חשבתי ועיינתי הרבה הרבה, והנה אנחנו מוצאים בתורתנו הקדושה בסוף הפרשה של שמיטה בשמות את השם “האדון”, שנמצא אך פעם אחת כל התורה, במקום הזה, להראות לנו ולהזהירנו, שכשם שהעבד מחויב לשמוע לפקודת אדונו ולמלא את הציווי בלי שום הרהורים ומחשבות, כן גם עלינו למלא את מצות השם יתברך בלי שום הרהור ומחשבה. כמו שנאמר בויקרא: וכי “תאמרו מה־נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסף את־תבואתנו? וצויתי את־ברכתי לכם בשנה הששית ועָשָת את התבואה לשלש השנים”, ועל כן עלינו לשמור את מצוות הקב"ה בלי שום פקפוקים והרהורים, כי נזהרנו: והשביעית תשמטנה ונטשתה.

לא ידעתי את הרגשת כולם, אבל כשאני לעצמי הרגשתי צמרמורת בכל רמ"ח אברי והייתי נדהם, כמו איש שלנגד עיניו פתח הר געש את לועו לכלות ולאבד אותו ואת כל עמלו בחיים.

והנה הגאון ר' שמואל מוהליבר הרים את ראשו ובניחותא החל לדבר:

– לפי דעתי אפשר למצוא היתר בשביעית. כן, אפשר ואפשר למצוא היתר לעבוד בשביעית, אבל אנכי עוד לא באתי לידי החלטה, אם כדאי לנו להשתמש בהיתר הזה. כי אם באה לידנו האפשרות לקיים את מצות שמיטה אחרי שנות אלפים, שלא היתה לנו היכולת לקיימה, חושב אנכי, כי אולי כדאי לנו להחזיק במצוה גדולה זו ועל ידי זה נרכש את לב החרדים, שישובו אלינו ויחזיקו במצות ישוב ארץ־ישראל ויהיו חובבי ציון כמונו.

והנה קם הגוץ הרב ר' מרדכי עליאשברג ובהתלהבות שלו, כדרכו, פתח ואמר:

– ואני אומר גם כן כר' שמואל, שאפשר ואפשר למצוא היתר לעבודה בשביעית, אבל אנכי חולק עליו בזה, כי דעתי היא, שבאם נמצא היתר, כדעת הרב ר' שמואל וכדעתי אני, אז עלינו להשתמש בו במלואו בכל האפשרות. כי לדעתי בדבר גדול כזה, שכל הכלל בסכנה וכל הישוב מתנועע על המשקל לקיום או לחורבן, חלילה, אם נראה על פי דברי תורה להקל, אין לנו רשות להחמיר ואין לנו לעשות עסק ומסחר בענין ישוב ארץ־ישראל, אשר כל תקותנו ועתידתנו תלויים בו, להעמיד אותו בחזקת סכנת חורבן, חלילה, בחשבון פרוטות שנקבל אולי ואולי!

זה היה המשא והמתן הראשון בדבר השמיטה.

אחרי זה החלו לדבר על אודות יתר הענינים של חבת ציון, ובאותה ישיבה ערכו מכתב חוזר להרבנים בבקשה “לקחת חלק במצוה הרבה והעצומה – תמיכת הקולוניות אשר נתיסדו באח”ק, ולצוות להכריז כך אחד ואחד בעירו לתת נדבות בערב יום הכפורים הבע“ל לטובת הקולוניות הנ”ל והקו“ק המוסגר בזה יצוה להדביק על כותלי ביהמ”ד וביהכ"נ בעירו.

ומה מאד ראוי ונכון. שכל אחד מהרבנים הגאונים יחיו ידרשו בשבת תשובה הבע“ל ממעלת הרעיון הנשגב הזה ולעוררם לקום על נדבות”.

ועה"ח: נפתלי צבי יהודה ברלין מוולאזין;

שמואל בהרב מוהרי"ל מאהליווער;

מרדכי בהרב מוהרד“י זלה”ה עליאשברג

---

הרבנים נסעו איש איש לביתו ולידי הסכם לא באו. הרב ר' נפתלי צבי יהודה ברלין מוולוז’ין עמד על דעתו לאסור כל עבודה בשביעית ולבטוח בה', כי יריק את ברכתו בשנה הששית לכל שלשת השנים.

הרב ר' מרדכי עליאשברג מבויסק נטה להתיר לגמרי את כל העבודות בשביעית. הוא סידר קונטרס לבירור דיני שמיטה בזמן הזה. לדעתו, כל זמן שאנו משלמים עשור להממשלה, הרי האדמה אינה שלנו, אלא של הממשלה, ובעלי הקרקע אינם אלא בבחינת אריסים או חוכרים, ולו גם אריסי עולם, כי הממשלה לא תקח את האדמה מידי העובדים, אבל האדמה משועבדת לה; ועל כן בדבר גדול כזה, העלול לסכן את כל הישוב, אין אנו רשאים להחמיר, אם רק אפשר למצוא צד היתר על פי דין־תורה לקולא.

והרב ר' שמואל מוהליבר מביאליסטוק שנה את דעתו הראשונה להחזיק באיסור שמיטה, למען רכוש נפשות החרדים, כי חשש מתוצאות האפשריות ע"י שביתה כללית במשך שנה שלימה, והחל לבוא בבירור דברים עם עוד רבנים גאונים, למצוא באיזה אופן היתר לעבודה בשנת השמיטה.

ומכיון שד“ר פינסקר, המנהיג לחובבי ציון, לא יכול, מפני הנימוס, להתערב בענין כזה, הוטל התפקיד על הרב החכם ר' שמואל יוסף פין, שהוא כאחד מראשי הגבאים, הנכבד בעם, יכנס בעובי הקורה ויבוא בכתובים עם גדולי הרבנים לפעול עליהם לטובת הענין. ואמנם, הרבה השתדל הרשי”פ בזה והוא היה עמוד התווך, שעליו נסמכו כל בי המפלגות ואליו פנו מערים שונות בידיעות ושאלות על אודות ההיתר.

והנני לרשום כאן לזכרון את כל מהלך הענין לפי הסדר, שהיו גלויים וידועים לי מן המקור הראשון, מפני היותי המזכיר של הרשי"פ.

בסוף כסלו תרמ“ח בא הרב ר' יונתן, בנו של הגאון ר' מרדכי עליאשברג, האב”ד דוואלקאוויסק, אל הרשי“פ והודיע לו, שהיה בקובנה אצל הרב ר' יצחק אלחנן ומפיו נודע לו, שר' מיכאל ערלאנגער מפאריז פנה בשאלה אליו בדבר השמיטה הקרובה, ועל פי בקשתו של הרב עליאשברג השיב לערלאנגער תשובה, כי הוא מתיר לעבוד עבודת האדמה בשנת השמיטה ע”י מכירה לשאינו ישראל כדרך שמוכרין חמץ.

את הידיעה הזאת כתב הרשי“פ לד”ר פינסקר והוסיף, שדעתו אינה נחה בדרך הערמה וישתדל למצוא היתר עבודה באופן אחר.

ביום כ“ג טבת קבל הרשי”פ מכתב מהג' איסר בער וואלף מקובנה:

“שהגאון ר' יצחק אלחנן קבל מכתבים מהרב ר צדוק הכהן ומיכאל ערלאנגער מפאריז בשאלה על אודות השמיטה, והגריא”ס כבר עמל ויגע וברוב גדולת תורתו מצא, שדעתו נוטה להתיר ע“י אמצעי. גם בנו, ר' צבי רבינוביץ, הרב דמיטוי, שלח לו קונטרס בענין זה שנוטה להתיר. אך מפני שחסרו לו עוד ידיעות המקום ומפני הכבוד וחשש מחלוקת, פנה ביום כ”ב כסלו לראשי הרבנים בירושלים, שיודיעו לו דעתם ועצתם. ולעת עתה השיב להרב ר' צדוק הכהן ולערלאנגער תשובה מפני הכבוד ולא הודיע להם שום החלטה, ורק כאשר יקבל תשובת רבני ירושלים הגרש“ס והגרי”ל דיסקין, אז יתישב איך ומה לעשות. ועד אז ימנע להגיד דבר ברור, אך תקותו שיוגמר הדבר לטובת אחינו שמה".

הידיעה בסוף המכתב, שהגאון ר' יצחק אלחנן פנה בשאלה זו לרבני ירושלים ושאל את דעתם ועצתם, הסבה לנו דאגה גדולה, כי ידענו את ההתנגדות העצומה של רבני החלוקה לענין הישוב וחששנו מאד, שהשנאה לא תקלקל את השורה.

ואמנם, אשר יגורנו בא לנו.

בט“ו שבט קבל הרשי”פ מא"ב וואלף מכתב כדברים האלה:

“נתכבדתי בקבלת יקרתו והנני להודיע לכת”ר לדאבון נפשי, כי תקותנו אשר עלתה כפורחת אבלה נבלה, יען קול שאון מעיר קול מהיכל הגיע לכבוד הגאון דפה, שלא יתיר את האסור (לפי דעתם) וכבר שבתה הארץ בפתח תקוה את שנת השמיטה ולא השתדלו בזה, ואין מעצור לה' להושיע ³⁰, וכבוד הגאון האוהב שלום ורודף שלום לא יצא למלחמה בענין הזה עם גאוני ירושלים.

צר לי להדאיב רוחו הקשה בידיעתי זאת, אבל חשבתי עם לבבי, כי מן ההכרח להודיע למעכ“ב לבלי השלות את אחינו העברים בתקות שוא, וה' ישלח עזרתו מקודש להאומללים העמלים”.

ביום כ“ח שבט כתב הרשי”פ בין יתר דבריו לד"ר פינסקר:

“ובדבר השמיטה זה הדבר אשר עשיתי לעת עתה. כתבתי להגאב”ד ר' יהונתן עליאשברג אב“ד דק”ק וואלקאוויסק ובקשתיו לנסוע דרך ווילנא לקאוונא אל הגאב“ד דשם לבקשו ולפצור בו, שיעמוד על דעתו ולא ישא פני איש ויוציא לאור משפט הקולוניסטים בהיתר העבודה בשביעית, ואם יאות לי ידידנו הגאב”ד עליאשברג לנסוע לקאוונא, אשתדל שיסע עמי גם ידידנו הרב ר' ליב קליוואנסקי הדר עתה בווילנא, כי הוא נכבד מאד בעיני הגאב“ד דקאוונא, וטובים השנים. הוצאות הנסיעה לשניהם תהיה מקופתנו. וכן כתבתי להגאב”ד ר' מרדכי אליעשברג מבויסק, שיתעורר גם הוא לחוות דעתו בהיתר, כאשר אמר לי בהיותו בווילנא, ולפנות במכתבו אל הגאב"ד דקאוונא, שהוא כעת גדול הדור ועל פיו יעשה הדבר, ה' יאריך ימיו ושנותיו.

עוד כתבתי להגאב“ד מביאליסטוק להעירו ולעוררו, שיעשה גם הוא מצדו בדבר הזה את המוטל עליו, ואולי תצמח מזה ישועה לקולוניסטים”.

ואמנם, על פי דרישת הרשי“פ התעורר הגאון ר' שמואל מוהליבר ובסוף חודש שבט נסע לוורשה ושם נפגש עם הגאון הישיש ר' יהושע מקוטנא, והם צרפו אליהם את ראש הדומ”ץ הרב ר' שמואל זנוויל קלפפיש מוורשה, ושלשתם שקלו וטרו ובאו לידי הסכם וכתבו וחתמו על ההיתר בזה הלשון:

בהיות כי קרובה שנת השמיטה על פי חשבון הרמב“ם ז”ל וכפי המנהג והיא שנת תרמ“ט הבע”ל, וזכינו בעזרתו ית' שנתכוננו כמה כפרים הנקראים קולוניות של יהודים, המתפרנסים מעבודת האדמה, הן משדי תבואות והן ממטעי כרם, ואם נאסור עליהם לשדד את האדמה ולתקן את הכרמים תישם הארץ ותיפוק מזה חורבן הקולניות חלילה, וכמה מאות נפשות ימוגו ברעב חלילה – ע“כ להצלת נפשות והצלת ישוב הארץ, הצלת הגוף והצלת ממון, מצאנו היתר על שנה זו שנת תרמ”ט למכור בקיץ הבע“ל את השדות והכרמים וכל השייך לעבודת האדמה לנכרים, על מנת שכשנחזיר להם את האו”ג לאחר השמיטה וניתן להם סך… ריוח, מחויבים המה להחזיר לנו השדות והכרמים וכל השייך לזה.

נוסח השטר הנ“ל יכתבו אצל הבי”ד שבירושלים ועפ“י הסכמתם, אז כאשר ימכרו כנ”ל עפ“י שטר כזה יהיה מותר לעבוד את האדמה ככל הצורך הן בשדות והן בכרמים, ממילא מובן, שאותם הקולוניסטים שהם בעלי יכולת ושביכלתם לשכור פועלים נכרים לא יעשו בעצמם עבודה האסורה בשביעית, אבל העניים אשר אין ביכולתם לשכור פועלים נכרים יעשו מלאכה בעצמם, אבל דוקא עפ”י הב“ד בירושלים, שיורו אותם עפ”י שאלתם המלאכות המותרות להם והמלאכות האסורות, כל הנ“ל נעשה רק על שנת תרמ”ט, אבל לא על השמיטות הבאות לאחר כן, כי אז יצטרכו להיתר מחדש, ואולי יעזור ה' ברוב רחמיו להושיע את עמו ולהצליח להם שלא יצטרכו להיתר כלל, ישמרו השמיטה כד"ת.

כל דברי ההיתר הנ“ל הננו מסכימים לו עפ”י דין ודת תוה“ק כפי המבואר אצלנו בארוכה הקונטרסים מיוחדים, אמנם כ”ז נעשה באופן שיסכים עמנו גם הרב הג' פאר דורנו כש“ת מו”ה יצחק אלחנן נ“י האבד”ק קאוונא.

וד' ימהר ויחיש את גאולתנו ונשמור את כל המצוות התלויות בארץ כהלכתן ודקדוקן.

באנו על הח' אור ליום ו' עש“ק כ”ח שבט תרח"ם ציון פה ווארשא.

נאום ישראל יהושע חופ"ק קוטנא.

ונאום שמואל בהרב מהרי“ל החוב”ק ביאליסטאק

ונאום שמואל זנוויל המו“ץ דפה ק”ק ווארשא.

אחרי ששלושת הרבנים באו לידי הסכם וכתבו וחתמו על ההיתר כנ“ל, שלח הגרש”מ את מזכירו ר' יעקב בכרך מביאליסטוק לקובנה להשיג הסכמת הרשכבה“ג כמפורש בהיתר השלשה, והלז בא לבית הרשי”פ ביום ב' אדר והתיעץ עמו כשעה, כי חושש הוא פן ירגישו בבואו המתנגדים המושבעים לחו“צ, יעקב ליפשיץ (הל"ץ), ז.ד. לאנדוי ומ. מרקלס, ויעמדו לו לשטן להפריע את הרב הגרא”ס מלתת את ההיתר, לפנות ערב נסע לקובנה ובבוקר שב ובידו גוף הכתב של ההיתר, שעליו בא על החתום בכתב ידו הגאון ר' יצחק אלחנן, שאמנם כמעט שלא קרא בו עוד.

והרשי“פ, כאשר פרש את הגליון והעיף עין בו, כמעט שחשכו עיניו, כי במקום שיֶתֶר הרבנים התירו ע”י מכירה לנכרי, דרש הגרא“ס עבודה ע”י נכרי – כפי העתקה נאמנה, שהנני נותן בזה:

“כאשר נדרשתי זה איזה חדשים לחוות דעת ע”ד הקולוניות של היהודים המתפרנסים מעבודת האדמה בהכרמים והשדות באה“ק, כי קרובה שנת השמיטה לבוא בשנת תרמ”ט הבע“ל, ואם לא נבקש עצה והיתר יכול להיות כי תישם הארץ חלילה והי' חורבן להקולוניות ח”ו, וזה נוגע להצלת מאות נפשות ומי יודע וכו'. ואף שהנני עמוס בטרדות וחלישות רב, עכ“ז ראיתי להזדקק להענין הגדול הזה והעליתי להיתר עפ”י העצה למכור הכרמים והשדות לישמעאלים הגוף והפירות על משך שתי השנים בלבד, ואחרי כלות הזמן יוחזרו הכרמים והשדות לבעלם, והמכירה יהיו לישמעאל דוקא ובקיץ הבע“ל יכול להיות המכירה, וערכתי על זה קונטרס מיוחד בעהי”ת, אך להלכה למעשה לא יצאתי עד היום, לפי שלא רציתי להיות יחיד בדבר החדש הזה כדרכי בענינים כאלה.

אך כהיום אשר הגיענו מכתבך אשר נזדקקו לזה כבוד ידי“נ הרבנים הגאונים כש”ת מו“ה ישראל יהושע נ”י אבד“ק קוטנא ומוה”ר שמואל מאהילובער נ“י דק”ק ביאליסטוק ומו“ה שמואל זנוויל מו”צ דק“ק ווארשא ויצאו בהיתר ובעצה ע”ד יקרת הענין הזה ושמו פניהם בי והי' זה לי לנחת ורצון בראותי כי אין אני יחיד בהדבר הגדול הזה, על כן הנני היום לחוות דעתי להלכה ולמעשה עפ“י עצתי הנ”ל, שהעבודה בשדות ובכרמים יהוו ע"י איננו יהודים, אך בדבר העניים אשר אין ביכולתם לשכור פועלים נכרים אם יעשו בעצמם נתישב בדבר הזה עצה עם כ' הג' הללו שיחיו. וה' יזכה לנו לבוא בשמחה לארצנו ולקיים מצות שמיטה כמצוה עלינו בכל הלכותיה ודקדוקיה.

ובפירוש נאמר כי עצת היתר זו רק על שנת תרמ“ט הבע”ל, אבל לא על שמיטות הבאות לאחר כן, כי אז יצטרכו להיתר מחדש ולעיין אי“ה, וה' יהי' בעזר עמנו שלא יצטרכו להיתר כלל וישמרו השמיטה כד”ת, כי דברי ההיתר הזה הוא על פי דין וד“ת וכפי המבואר אצלי בקונטרס מיוחד בארוכה בזה בע”ה.

ולראיה באתי על החתום יום ד' ג' אדר תרמ"ח.

נאום יצחק אלחנן החונה פק“ק קאוונא הנ”ל.

נוסח השטר מכירה הנ“ל יכתבו אצל הב”ד שבירושלים ועפ“י הסכמתם כמו שכתבו כבוד הגאונים הנ”ל – יצחק אלחנן הנ"ל.

על יסוד כל הנ“ל באה בט”ו אדר ידיעה ב“המליץ” באותיות גדולות מאירות עינים מאת הסוכן מר קלימינטובסקי בביאליסטוק לאמר:

“הנני לבשרהו, כי פסק הדין על אודות שנת השמיטה באה”ק יצא להיתרא מלפני הגאונים הגדולים ר' יצחק אלחנן קאוונא, ור' שמואל מאהיליווער מביאליסטוק, ור' יהושע מקוטנא, ור' זנוויל מווארשא שליט“א. שלושת הרבנים האחרונים היו במותב תלתא לקול קריאת הגרש”מ, והגאון רי“א שלח את פסק דינו גם הוא להגרש”מ בסוף שבוע זה. את הפסק הדין הזה יודיעו תיכף להקולוניסטים באה“ק וישלחו להודיע גם בפריז”.

הידיעה הזאת הטילה סערה גדולה בעולם היהדות. “המליץ” בקש את העתקת הרשיון להדפיסו, ומתוך שהגבאים ידעו את נגעי לבבם, השיב הרשי“פ, שנחוץ עוד לחכות על הסכמת הגריא”ס בכתב, והגרש“מ כתב בקצור, כי הסופר קפץ והודיע קודם זמן ובאמת עדיין לא נגמר הדין. והמשורר יהודה ליב גארדאן, שעמד אז בראש מערכת “המליץ”, כתב ללילינבלום, שהוא חושד שיש קנוניא בדבר. הוא קבל מכתב מירושלים, שמתוכו נתברר לו דרכו של הרשכבה”ג, שהוא אוחז את החבל בשני ראשיו, והוא מעתיק את המכתב כלשונו:

“דע אדוני, ירחמך האל, כי עלינו לאזור שארית כחנו במלחמת מצוה הזאת, כי אויב נורא יושב לנו פה ומבקש להשתמש בשמיטה לחורבן הישוב. האויב הוא רבי שמואל סלאנט. רק הוא לבדו אוסר ועומד על דעתו. ומשתדל בזה בכל כחו, כי מקוה הוא להרוס בזה את כל ענין הישוב, שהוא וועד כל הכוללים שונאים ואויבים בכל לבם, כלל הדבר: ר' שמואל סלאנט הוא ראש שונאי ציון ויען כי דבריו נשמעים באזני כמה רבנים בחוץ לארץ, ע”כ עלינו לקשור המלחמה עליו בתבונה ודעת. עליכם לדעת כי הרב מקובנא היה נכון לכתוב היתר גמור, כאשר הודעתי על פי מכתבו של הרב מוו. וכן כתב לי הרב… מפריש, ורק דברי ר' שמואל סלאנט שאיים עליו מאד וכתב שאם יתירו השמיטה תהי פרצה גדולה בחומת הדת וכל השו“ע יהיה למרמס להקולוניסטים וכאלה וכאלה, על כן משך הרב מקובנא את ידו מזה, ע”כ עליכם למהר לכתוב להרבנים בעלי בריתנו, כי יראו לטכס עצה בדבר להטות את הרב מקובנא לבלתי שמוע לקול ר' שמואל אשר משנאתו לישוב א“י הוא מדבר כל דבריו”.

ויל“ג מוסיף: “הנה תמצית המכתב לפניך. קרא והשתומם, והודיע הדבר לד”ר פינסקר ועוצו עצה כעת, מה לעשות להסיר מעלינו את המות הזה: אם ארעיש על החשוכים האלה תיכף את העולם ואוקיע אותם נגד ה' ונגד השמש, או אולי תקחו אתם דברים בסתר ולא נבוא לידי חילול השם כזה. הודיעני תיכף את אשר בלבכם לעשות, כי לתשובתכם עיני תלויות”.

לילינבלום מהר לענות לו ולבקשו שישקיט ולא ירעיש ע“ז ב”המליץ“, כי הרבנים אינם נבהלים מחִצֵי מכתבי העתים, והם אומרים: “אנן בדידן ואינהו בדידהו ומה לנו ולהם? ויש הפסד, כי ישמעו יתר הרבנים את קול תרועת המלחמה וכי אדירי הגאונים הסכימו לבלי להתיר ופחדו גם המה לחוות דעתם, למען לא יחשבום לנותני יד לפושעים ולאפיקורסים, ולא יהיה לנו שום היתר, תחת אשר אם נחריש בימים האלה ולא נעורר שום מלחמה, אז נוכל לעורר בחשאי שאר רבנים להתיר את העבודה, ולנו אחת היא מי יהיו המתירים – אם הרשכבה”ג מק. או רב מפורסם אחר, כי הרשכבה”ג אינו מופלא שבסנהדרין, וכל הרבנים שוים לנו, ואין כח האחד גרוע מחברו".

על מכתבו הנ“ל של מל”ל השיב לו יל“ג בכ”ה ניסן ובתוך דבריו הוא כותב:

“על כן דע כי מלב התשובות שנדפסו ב”המליץ" יש אצלי תחת ידי עוד כמה היתרים מרבנים אחרים גדולים וקטנים, אפס כי בחשבי כי כבר נגמר הדין עמדתי מלפרסמם: וזה מקרוב שלח אלי הד“ר אברהם דוד הכהן מירושלים הסכמות כל חו”ר ירושלים הספרדים שכולם מורים להתיר, זה ע“י מכירה וזה ע”י השכרה, וגם תשובת רב אחד מאפריקא בתוכם".

ומל"ל השיבו על זה, שאין צורך לפרסם את כל הפלפולים וההוכחות ורק מסקנת דבריהם בסוף תשובותיהם ושמותיהם.

ויל“ג שמע לעצת מל”ל ועבר בשתיקה על מהלך הדברים – עד כמה שאפשר היה לו.

---

ובארץ ישראל נטשה המלחמה על פני כל החזית. בראשונה התנהלה שאלת השמיטה בשקט, בחינת דברי חכמים בנחת נשמעים, גם הרבנים המתירים ברוסיה הביעו את דעתם, שהאכרים יפנו אל הב"ד שבירושלים, שהם יורו אותם את המלאכות האסורות והמותרות.

והנדיב מכר את כל הנחלאות שלו בא“י לנכרי בפאריז והלז שלח מצדו יפוי־כח בא”י לקבל אל תחת רשותו את הנכסים המכורים לו – הכל כדין שלשת הרבנים המתירים.

גם רבני הספרדים התירו את העבודה על ידי מכירה לנכרי קודם הפסח תרמ"ח, וחשבנו, שכגל הענין יגמר בכי טוב.

אבל השטן המרקד מצא לו מקום לבלבל את המוחות, להלהיב את הלבבות, ולהגביר את השנאה ולשים את הגולה למדורת אש.

אפשר שרבני האשכנזים בירושלים מצו בזה פגיעה בכבודם, שכל הענין נעשה בלעדיהם ולא שאלו את פיהם קודם – כי אחרי שפרסמו חכמי הספרדים את היתרם, כתב הרב ר' יהושע ליב דיסקין מכתב לנדיב בזה הלשון:

“הן זה מספר ירחים כאשר באו עושי רצונו לשחר פני לדרוש ולתור למצוא היתרים לאיסור שביעית, ואנכי השבתי להם כי לא יקחני לבי לתקוע עצמי בהלכה זו, ידי לא אשית בה כל עיקר, הלא נקל היה להם לשית לב להתבונן באשר לא לתפארת רום כבודו יחשב לחפש היתרים בארבע רוחות העולם”.

על פי הדברים האלה שכתב וחתם בשמו המלא: “הכותב וחותם פעה”ק ירושלים תובא“א, יום ד' אמור, תשעה ועשרים למספר בני ישראל פסח שני, לנשאו כל ימי העולם לפ”ק. משה יהושע יהודה ליב בן הגאון מו“ה בנימין זלה”ה דיסקין מבריסק־דליטא וכעת בתוככי ירושלים עיה“ק תובא”א – אפשר היה לחשוב שבאמנם יעמוד מרחוק בכל הענין ואך תרעומות ישא בלבו, שבראשונה לא פנו ישר אליו וחפשו היתרים בד' רוחות העולם.

אבל בירושלים עיה“ק היו עוד אמרכלי קופת ר' מאיר בעל הנס, בעלי החלוקה, המתנגדים המושבעים לכל ענין הישוב; אלה שפרסמו בשנת תרמ”ו את ה“קול מהיכל” בנאצות וגדופים על “הבאים לטמא את הארץ”. הם מצאו בענין השמיטה מקום להתגדר להזיק לכל הענין ויצאו חוצץ להרעיש את היהדות במכתבים ובמגלות עפות ובמאמרים ב“החבצלת”, והסערה פרצה בכל תקפה והעמידה את הישוב הצעיר והרך בסכנה להֵחָרב.

הם פרסמו ב“החבצלת” את הכרוז דלקמן:

“הודעה גלויה מהרב הגאון הגדול מוהר”ר יהושע ליב דיסקין שליט“א ומהרב הגאון הגדול מוהר”ר שמואל סלאנט שליט“א ומשני בתי־דינים אשר בעיה”ק ירושלים.

יען כי קרבה שנת השמיטה לבוא, היא שנת תרמ“ט הבע”ל, לזאת מודיעים אנחנו לאחינו יושבי הקאלאניות יצ“ו, כי אין שום היתר לחרוש ולזרוע, לקצור ולנטוע הן ע”י עצמו הן ע“י נכרי, לבד מעבודת האילנות לאיקמי אילנא מותר מצד הדין. ופרטי הדברים כפי שיורו הרה”ג ש“י, ואנחנו כולנו תמוכים ובטוחים כי שביתת הארץ תהי' להם לברכה. ולמותר יחשב להודיע להם חומר עונש עון חלול השמיטה ושכר השומרה כהלכתה. כי ידוע הוא לכל בעל תורה, ואלה אשר הטו אזנם עד כה לשמוע תורת ה' ומצותיו בטחוננו שישמעו גם עתה ונזכה כולנו לביאת גואל צדק בבי”א, ולאות אמת ולראי' מהימנא חתמנו בגושפנקא שלנו ושל בד"צ.

משה יהודה ליב בהרב הגאון הצדיק מו"ה

בנימין ז"ל (חותם)

שמואל סלאנט (חותם).

(חותם בד“צ דקהל אשכנזים מעיה”ק ירושלים ת"ו)."

והרב הגאון ר' מרדכי עליאשברג, שרצה להתיר לגמרי את העבודה בשביעית, ברר את דעתו במכתב גלוי בדברים נוחים ובטעמים מושכלים, וע“ז הדפיס הבית־דין־צדק דקהל האשכנזים מעיה”ק ירושלים ב“איזראעליט” המאינצי הוספה מיוחדת בשם: “תשובה ברורה ותוכחת מגולה”, שבה שפכו את חמתם על הרב מבויסק בחרפות וגדופים. הם האריכו לשון בדרכם, ובזה הנני מביא אך קטע אחד, שממנו יוָכחו הקוראים, עד היכן הגיעו הדברים:

“על המכתב הגלוי של הרה”ג ר' מרדכי מבויסק, אשר בו הראה את עצמו כאילו יצא מחוץ לד' אמות של תורה ויראה, של אמת ואמונה, (והרי הוא בעיני שלומי אמוני ישראל ע"י מכתבו ההוא כטהור שנפלו על ראשו ועל רובו מים שאובים…) כי במכתבו ההוא נתן יד חשופה להגרזן החוצב בעיקרי דתנו. ביד פורקי עולה בגלוי, בשומו כל אבני מזבח לאבני גיר מנופצות, בהפכו כל המעשים הטובים אשר רבני ירושלים שוקדים לעשות לחזוק הישוב על אדמת הקודש על פיהם ודורש כלם לגנאי, כדרך שצוררי בני שם עושים לישראל, וכדרך שפריצי סופרי עמנו עושים למחזיקי דתנו וכל קדשנו, כנודע… ועד כמה העמיק הרחיב מדורת התפת אותו המכתב הגלוי של הרב הג' מבויסק, עד אשר עליו יאמרו המושלים כי שמש בכהונה גדולה של רבנות יותר מארבעים שנה ולבסוף נעשה בסיס לדבר האסור, לחילול הדת ולעקירת אחת ממצותיה ביד רמה… וכל רב ומורה יהי' מי שיהי', אשר לבבו לא כן ידמה, ומכש“כ אם כמעשה אותו הרב בעל המכתב הגלוי יעשה ועל רבני ירושלים ישליך נעלו, צריך בדיקה אחריו, בדיקה מעולה ע”י מומחים וכשרים לכך…"

וב“החבצלת” הדפיס אחד מהחבריא י. אורנשטין כדברים האלה:

“מה מאד נבהלנו מראות איש זקן והוא עוטה מעיל הרבנות באחת מערי רוסיא המדינה ינעים בקולו לחרף כל מערכות אלקים חיים, וחכמי אה”ק בכלל, ועל מאורת צפעוני ידו הדה." ומסיים את מאמרו: “ואלו הי' בזמן סנהדרין בלי ספק היו דנים להג' דבויסק כדין זקן וגו'”.

כנגד דברים נועזים וחצופים כאלה לא יכלו החברים הגבאים של חובבי ציון הגאון ר' שמואל מוהליבר והרש“י פין לעבור בשתיקה ושלחו מכתבי מחאה ודברי נחומים להרב הגאון עליאשברג ב”המליץ", וגם הרב בעצמו השיב דברים למחרפיו.

ור' יעקב בכרך (בעל המאמרים) מזכירו של הגרש“מ כתב מכתב אז לד”ר פינסקר בפקודת אדמו“ר הגאון שליט”א בהצעה לערוך מחאה גלויה נגד עזי פנים אלה ונגד הרבנים הרוכבים עליהם, מחאה אשר עליה יחתמו מערים רבות, למען ידעו רבני ירושלים, ממוניה ותושביה את אשר לפניהם ולא ישובו לכסלה עוד, וזה נוסח המחאה שהציע:

“פלצות בעתתנו בראותנו דברי חרפה ובוז, אשר יצאו מפי הני תלתא גוברין יהודאין דמתקלסין דאינון דייני דבבא (קרי דבבו) בקרתא קדישתא ירושלים, לחרף ולגדף באופן מבהיל ונורא את כבור האי סבא קדישא הרב הגאון הגדול מוהר”ר מרדכי אליעשברג יחיה לאורך ימים נעימים, אב“ד דק”ק בויסק, בחרפות וגדופים אשר גם הפחות שבפחותים לא יעלם על שפת לשונו; ודי בזיון וקצף להשיב על דברים זרים מרים ושקרים כאלה הנאמרים על גאון ישראל, שתו בשמים פיהם וגו'. אמנם הננו מיחלים ומקוים כי עוד לא תמו מקרב ירושלים עיר קדשנו אנשי אמת ובעלי דעה ובינה, אשר ידעו ויבינו לתקון את המעוות שעותו דוברי סרה הנ“ל, ויודיעו גלוי במכה”ע, כי שלא בידיעת נכבדי ירושלים וגדוליה נכתבו דברי בלע ההם וכי חרה להם היטב על הדבר הרע הזה; כי אם לא יעשו ככה הננו יראים מאד כי לא יהיה ביכלתנו לעצור בעד הסער הנורא המתחולל כעת בין רבבות אלפי אחינו ב“י יושבי חו”ל ורוגנים אכלו בוסר ושני עניי ירושלים תקהינה חלילה. הננו כותבים וחותמים, למען כבוד התורה כי חוללה ולמען האמת כי נהרסה, ולמען השלום שישאר על מכונו".

המחלוקת גברה עד כדי כך, שנמצאו אנשים שאכלו קורצא בי מלכא, שגנזה דמלכותא מתנקזת על ידי השביתה של שנת השמיטה, כי הלא העושר הוא מן היבול, ואם המושבות לא תעבודנה – מאין תקח הממשלה את העושר? וראיף פחה של מחוז ירושלים פנה להראשון לציון הרב אלישור בבירור על זה:

"לכבוד חכם באשי יהודי ירושלים.

רב נכבד! באשר לפי דת היהודים הוא, כי בבוא יהודים להתישב במקום, לא יזרעו שדותיהם העומדים לזריעה בשנה השביעית מיום בואם להתישב בהן, והואיל והתפרסמה השמועה, כי חכמי ירושלים ימנעו את היהודים, שנמלטו מרוסיה ויבואו לסוריה ומחוז ירושלים להאחז בהם ויקבלו חסות הממשלה הרוממה, לזרוע את שדותיהם בשנה הבאה, היא השנה השביעית להתישבם, והדבר הזה מביא נזק להכנסות אוצר הממשלה, לפי מה שנודע לנו בתלגרף משר הענינים הפנימיים – לזאת נבקש מכבודם להודיענו ולבאר לנו, אם יש יכולת למצוא אופן להרים המכשול הזה לפי דת היהודים.

ובזה כתבנו מכתב הידידות הזה.

פחת מחוז ירושלים ראיף".

הרבנים חכמי הספרדים בארו להפחה ראיף את ענין השביעית מה הוא והוסיפו לאמר:

“כבר עסקנו בזה למצוא היתר לפי דת תורתנו, וכבר כתבנו הפסק ונשלחהו לפקידי המושבות”.

---

ואנחנו בני הגולה, לו היו יקירי ירושלים מסתפקים בדברים בעלמא, כי אז היינו עוברים עליהם בשתיקה, כי המעט לנו חרופים וגדופים שהעניקו לנו כל הזמן מראשית הוסד המושבות ועד הנה, אלא המה טכסו עצות להסב את לבות בני המושבות, שלא להשתמש בהיתר הגאונים אלא לשבות בשנת השמיטה. פתו אותם בדברים ויבטחו להם, שנדיבים וברונים לעשרות ימהרו לבוא לעזרתם ולתמיכתם, ולמה להם לשמוע בקול הפקידות הרשעה, הכופה עליהם גזירות חדשות לבקרים לעשותם לעבדים נרצעים?

וקול קורא פרסמו בחתימת שלשים שמות, בהם מי שהיו רבנים בחו“ל וגם סתם בעלי בתים, המוצאים חובה לנפשם להשים דמעות הקולוניסתים בספריהם ולעורר את לבות אחב”י שבגולה נדיבי עם להסיר מעליהם חרפת רעב ולנהלם בלחם בשנה הזאת, לתמוך בידם למען יוכלו לשמור מצות ה'.

אגב: ברוב דברים לא חדלו גם להוציא את רוחם על מכתבי העתים “המלעיגים בשרירות לבם, יוצאים להבזות ולהשחית כל דבר קדוש אשר יחלו הישרים בלבותם לעשות, ידעו נאמנה, כי נמצא מהם מבזי התורה הקדושה והוגיה, וגם מהם מחללי שבתות בעוה”ר בסתר ובגלוי, ואם שביתת יום ש“ק שחוק לכסלים האלה כל שכן קדושת שביתת שנת השמיטה” וכו'.

ומעשה שטן: בימים ההם קרו מקרים, שגרמו לסבך את הענין עוד יותר, להקים את האכרים נגד הפקידות של הנדיב, ושאלת השמיטה סכסכה את הדברים והיתה לכלי־מפץ להרוס כמעט את הבנין כלו.

הפקיד בלוך, שהיה איש קשה ועריץ עד מאד, הציב לו למטרה לדכא את רוח המרד של בני ראשון לציון, שהתקוממו נגד הפקיד אוסוביצקי וגרשו אותו מן המושבה. הוא, בלוך, הכריח את האכרים ב“ראשון” לחתום על התנאים הידועים, שלפיהם נחשבו רק כשכירי יום במושבתם ואת התנאים האלה רצה להטיל גם על בני המושבה עקרון.

העקרונים סרבו בהחלט לבוא על החתום בתנאים כאלה, וסכסוך זה היה הולך ונמשך עד שנה השמיטה.

בראשונה לא ידעו האכרים הפשוטים להחליט ולהכריע בין האוסרים ובין המתירים, אבל משהופיעו יקירי ירושלים ופיתו אותם בנדיבים וברונים אשר יבואו לעזרתם ויגנו עליהם, אם אך ישמרו מצות שמיטה, נתנו, משנאתם להפקידות, אוזן קשבת לדבריהם, ובפרט שלפני שנה בא לא“י הרב ר' מרדכי גימפל יפה האב”ד דרוזינוי והוא היה מן האוסרים את העבודה בשביעית, והמה כסמוכים לעיר רוזינוי נפתו לשמוע לפסק דינו והחליטו לנקום בפקידות ולשבות.

והביל"ויים, בני גדרה, שכל זמן היותם בארץ היו יקירי ירושלים מעבירים עליהם שמועות שונות, שהמה מזלזלים בדת והיו בודים עליהם אשמות וחטאים, כי פריצים אלה באו לחלל את הקודש על הרי ישראל, וגם בין חובבי ציון היו, שיעצו לתת להם דמי נסיעה חזרה לרוסיה או לאמריקה ובלבד שיפטרו מן הספחת הזאת; המה הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבין – המה רצו הפעם להראות את צדקתם, כי הרב הח' יחיאל מיכל פינס, שכל הזמן עמד לצדם והיה להם לראש ומנהל, דבר על לבם, שלא יפרצו ראשונה את הגדר ואם יתר המושבות שובתות בשביעית אל יהיו המה יוצאים מן הכלל.

והרי“מ פינס, שהיה תלמידו של הרב רמ”ג יפה, ציית לדברי רבו. ואם הרב פסק לאסור, לא רצה התלמיד להקל ולהתיר, ועל כן השתמט מלהשיב לד"ר פינסקר תשובה ברורה ומוחלטת, ובטעמים קלושים רצה ליישב הנהגת הגדרתיים, כגון:

“אי אפשר לזרוע חטים הגדרה השנה, כי זה כשש שנים עובדים שנה שנה וכבר מצצו את לשת האדמה ועל כרחם עליהם לתת שביתה להארץ”, ו“משתדלים אנו למצא שדות ניר ולקחתם בחכירה מאת הערבים כדי לזרוע”, והוא ממתיק את דבריו:

“ותוקע אני את כפי, אשר גם הרב מביאליסטאק בכבודו ובעצמו, אם יראה, כי בני פתח תקוה ישבתו ובני גדרה יעבדו, ולקח זה לתואנה להסב לב חו”צ מבני גדרה.

כך היה המצב בימים האלה, והדברים הגיעו עד לידי כך, שאפילו ר' שמואל יוסף פין, שלא רצה מקודם להסתפק בהיתר על ידי מכירה לנכרי וקרא לזה ערמה, נפל רוחו ורפו ידיו, וביום ט' כסלו תרמ“ט כתב לד”ר פינסקר כדברים האלה:

“בדבר השמיטה, אשר החמירו על עצמם הקולוניסטים מאימת רבני ירושלים, אינני יודע מה לעשות, כי כבר עשינו מה שהיה ביכלתנו. עוד בחודש אלול העבר כתב ידידנו הרב הגאב”ד מביאלאסטאק להר“ר פינס להודיע לכל הקולוניסטים בכלל ולבני גדרה בפרט, כי יצא ההיתר מגדולי רבני ארצנו, ובראשם הרב הגאב”ד מקאוונא, ומה נוכל לעשות עוד, ומה יעשה הגאב“ד מביאלאסטאק, ואין כדאי לפנינו להעיר חמת רבני ירושלים אשר על נקלה להם להריע תרועת חרם על כל הקאלאניסטן ועל כל המחזיקים בידיהם, ואולי גם מטעם זה רפו ידי הר”ר פינס ואנוס הוא להסכים עמהם, כי מפני רבני ירושלים הוא נחת".

---

ביום ט“ז כסלו קבלתי שני מכתבים ממקומות שונים. האחד מר' משה ליב לילינבלום והשני מעוזר “המליץ” ר' אברהם יעקב סלוצקי (איסי הבבלי). שניהם מזרזים אותי, כמזכירו של רשי”פ, שלא אשקוט ולא אנוח ואשתדל להרבות רעים לפעול על הזקן, שיעמוד בפרץ ולא יתן, שאיסור השמיטה יעשה מנהג בכל המושבות. כי מנהג ישראל תורה ואיסור השמיטה תהיה בכיה לדורות ותביא עלינו צרות גדולות יותר מגזירות הממשלה התוגרמית, כי גזירה עבידא דבטלא, אבל לא יתכן שהאכרים, שבמשך הזמן יגיע מספרם לאלפים ולרבבות, ישבו שנה שלמה בחבוק ידים ויאכלו מן המוכן, והרי האיסור הזה יִקְרֶנּו בכל שבע שנים – ואז יחרב הישוב ולא תהיה לו תקומה. ולילינבלום מוסיף להטעים לי במכתבו:

“הלא יודע הנך את התשובה, שנתנו רבני ירושלים למכתבו של הנדיב, כי סמכו א”ע על איסור שביעית שנהגו בני פ“ת השנת תרמ”ב. אם כי בני פ“ת הראשונים עזבו עוד קודם את האדמה וברחו מפני מחלת הקדחת הנוראה שפרצה בהם, ועאכו”כ אם נתן עכשיו להנהיג את האיסור, אז הלא יבאו בטענה ובדקדוקי עניות כמו “אל תבוז כי זקנה אמך”. דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתיר בפניהם, וטובה מחלוקת הראשונה מן השניה. וד“ל”.

אנכי, שידעתי כי לפני שבוע ימים שלח הרשי“פ את מכתבו לד”ר פינסקר, הייתי מסופק מאד, אם יעלה בידי לשנות את דעתו ולהניעו לפעולה נמרצה נגד ידידו הרי“מ פינס, אבל עת לעשות היה, כי עוד מעט ויעבור זמן העבודה, וע”כ החלטתי לנסות דבר עם הרשי"פ, אולי תשחק לי השעה ויענה להפצרתי.

באתי אליו בין השמשות ומצאתיו כהרגלו יושב ונח בכורסא שלו על יד שולחן הכתיבה. ומיד נגשתי ישר אל הענין, קראתי לפניו את שני המכתבים והוספתי נופך משלי, שעיני כל בני הגולה נשואות אליו, שהוא יעמוד בפרץ להחזיק את הישוב, משא נפשנו, בקיומו.

הוא נאנח ואחרי רגעים ענה ואמר:

– מה המה רוצים ממני? האם יחיד הנני בחובבי ציון? הלא ישנם, ברוך השם, עוד גבאים גדולים ונכבדים, ולמה שמו את כל המעמסה הזאת על שכמי?

– רבי שמואל יוסף – אמרתי – אמנם הנהו היחיד והמיוחד היכול והמחויב לעמוד בפרץ, כי מי זה ידרוש מהקולוניסטים לקיים את ההיתר של הגאונים שלנו? האם ד"ר פינסקר יוכל לחוות דעה בענין כזה? הלא יהיה ללעג ולקלס, ועוד יאמרו עליו, כי מסית הוא להסיר את לבותיהם של האכרים ממצוות התורה הקדושה; ור' שמואל מוהליבר, שהוא התיר את העבודה, גם ממנו אי אפשר לדרוש, שהוא יטיל את היתרו על אחרים מפני הנימוס, ואך רבי שמואל יוסף פין, עמוד התווך בין החרדים והנאורים, הוא יוכל לחוות דעה.

הן הביל"ויים בקשו מכבודו בעת חגיגית השבעים שלו ³¹להרשות להם, שיקראו את שמו על אחד ההרים בגדרה; הלא יוכל להוכיח על פניהם ולכתוב להם, שאינו מסכים להרשות לאלה המקיימים את כל הישוב, תקות ישראל, בסכנת חורבן חלילה, אפשר שהיו שומעים בקולו.

הן אם דייר אחד בביתו היה מעיז לעשות פרצה בחומה שלו, האם היה שותק ולא מוכיחו על פניו? ומדוע זה עובר הוא בשתיקה על הביל"ויים, שהמה לא הכניסו אף פרוטה משלהם בהמושבה ואינם שומעים בקול הגבאים של חובבי ציון.

– האמן לי, אפל, – השיב בניחותא, – כי אם גם יעיז שכני לעשות בביתי נגד רצוני, גם אז לא אגרשנו מן הבית.

– רבי שמואל יוסף – אמרתי ולבי בי נרגז מאד, – ביתו הוא קנינו הפרטי ויוכל לעשות בו כרצונו, גם להפקיר אותו לגמרי. אבל ענין הישוב הוא תקות כל האומה, ואם כבודו מוצא את עצמו חלש להיות מנהלו כראוי, הרי עליו להתפטר, ולא אלמן ישראל, שימצא איש אחר יותר תקיף בדעתו והוא יציל את הענין מחורבן.

לבי חשב להתפרץ בדַּבְּרי הדברים האלה. לא יכולתי להשאר במקומי. עזבתי את החדר ונכנסתי להחדר הסמוך. והנה קולו של הזקן קורא בשמי, וכשנכנסתי אליו פקד עלי לשבת ולכתוב מפיו הדברים האלה:

“כבוד ידיד נשפי הרב החכם השלם וכו' מוהר”ר יחיאל מיכל פינעס נ"י שלום וברכה.

אחרי הקרבת תודתי וברכתי לראש מעלתו ולראש כל בני גדרה המושגחים על ידו על אשר קדמו לברכני בדעפעשע ובמכתב ברכה ליום מלאת לי שבעים שנה, הנני לאמור לו: כי כשם שערבו עלי ברכותיהם כן עגמה נפשי מאד לשמועה אשר שמעתי, כי בני גדרה ומעלתו בראשם החלו לירוא ולפחוד מפני הרבנים שבירושלים האוסרים עליהם לעבוד עבודת אדמתם בשנה הזאת שנת השביעית לדעת קצת מן הפוסקים הראשונים, ולא שתו את לבם אל פסק ההיתר של גאוני מדינתנו ובראשם הרב הגאון אב“ד דק”ק קאוונא נ“י, ובעיני יפלא הדבר מאד. מדוע זה נפל פחד רבני ירושלים עליהם לעת כזאת, ולא באה דאגה בלבם, פן ימשכו ראשי חו”צ, אשר בעמלם וביגיעם בכחם ובכספם ירו להם אבן פנה למוסדות הקולוניא, את ידיהם מהם לעתיד לבוא ויאמרו: כי לא מאימת הרבנים עליהם הם רוצים לשבות בשנה הזאת, כי אם נרפים הם במלאכתם ורוצים לעזוב את רבצם ולהסתלק באשר ימצאו, כמפשט בעלי החלוקה, היוצאים מירושלים להתהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה לדפוק על פתחי נדיבים, וכבר שמעתי דבת רבים מחו"צ מקרוב ומרחוק, הטוענים טענות כאלו, ולדעתי, נשקפת על כל דברי הישוב רעה גדולה אשר לא נוכל כפרה, כי חדלו המתנדבים להביא נדבותיהם, או אז חלילה יהרס כל הבנין אשר עמלנו בו כמה וכמה שנים.

אי לזאת מצאתי את נפשי מחויבת להעירו ולהזהירו ולזרזו שלא יתרפה במלאכתו מלאכת הקודש להחזיק במעוזי ההיתר אשר עשו גאוני מדינתנו, ובכללם הגאון אב“ד דק”ק ביאלאסטאק והגאון אב“ד דק”ק בויסק שיחיו, שהם מסוד הגבאים הראשיים על דבר הישוב, ולא תפול אימת רבני ירושלים עליו ועל בני גדרה, וכאשר לא הועילו להם עד היום כן לא יזיקו להם לימים הבאים. וידע מעלתו, כי עליו אחריות הדברים הזה וממנו נבקש דין וחשבון.

ובהיותי דואג ומיצר לשלום בני גדרה ולשלום מעמדם וירא אנכי שלא יהרס מצבם חלילה לבלי הרפא עוד, לא הלך לבי לתת את שאלת בני גדרה אשר שאלו ממני לקרוא שמי על אחד ההרים במושב גדרה, כי אם חלילה ימעטו וישוחו העודרים בהרי גדרה – מה מקום לשם זכרון בהם? ובקשתי כי לא יאחר להודיעני מוצא דברי אם יעשה את אשר אני חפץ והצליח לאשר שלחתיו. והיה אם נדע כי יתנו אוזן קשבת לדברי אלה נתחזק ונתעודד להחזיק בידיהם בקנית קרקע להרחבת ישובם ובכמו אלה כפי כל יכלתנו. ועל תשובתו אחכה בכליון עינים גם על ידי דעפעשע.

(ועה"ח) שמואל יוסף פין".

כשגמרתי לכתוב אמרתי אליו:

–רבי שמואל יוסף, בשם כל חובבי ציון אוכל להביא לו את התודה העמוקה, כי היום הציל את הענין הקדוש מחורבן חו“ש, כי מובטחני שר' יחיאל מיכל פינס ועמו כל הביל”ויים לא ימרו את פיו.

– התודה יאתה לך – השיב לי – כי אתה עוררת אותי לזה, כי אמנם אנכי כל כך עמוס בעבודה ובדאגות שונות צבוריות ופרטיות, שנחוץ לי אחד שיעיר ויעורר אותי לפרקים.

אנכי עשיתי מהמכתב שתי העתקות, אחת למל“ל והשניה לסלוצקי לפרסמה ב”המליץ“, כי חששתי פן יעבר הרי”מ פינס על זה בשתיקה, בתירוץ שלא קבל אותו לגמרי.

ובשבת אחרי זה היתה אספה בבית הרשי"פ ובתוך יתר הידיעות היתה גם הידיעה על אודות המכתב שנשלח לפינס בתקוה שהמכתב יעשה את הרושם הנרצה ובני גדרה יקיימו את היתר הרבנים ויעבדו בשנה זו.

אחרי חודש ימים באה תשובה מהרי"מ פינס:

“כבוד ידידי ואלופי הרב החכם המצוין ראש סופרי ישראל וזקן בית החכמה מו”ר שמואל יוסף פין נ"י.

מכתבו היקר קבלתי, והנה פחז דברי להניח דעתו, כי בני גדרה עובדים עבודתם בשדה כמשפט, וחפץ הייתי מאד למלא חפצו להשיב זאת לו ע“י הטלגרף לולא נתקלו קויו זה שבוע, ומי יודע מתי יתקנו”.

---

בימי הסערה של השמיטה שלחו אגודות רבות ברוסיה מכתבים עם מחאות נמרצות על האכרים השובתים ודרשו מד“ר פינסקר, שחו”צ יחדלו מלתמוך בהם: אגודות יליסאווטגראד מינסק, פולטאבא, קובנה, ועוד ועוד. גם הרש“י פין בעצמו כתב לד”ר פינסקר, שנמצאו בידו סכומים הגונים מכסף הקערות והחברים ואיננו יכול להחליט בנפשו אם לשלוח אותם לתמיכה או רק לקנית אדמה. אבל אחרי אשר הגרדתיים החלו לעבוד את אדמתם, נשתככה הסערה, ואך השובתים בפתח־תקוה ובעקרון נוכחו, שמשענתם ביקירי ירושלים הוא קנה רצוץ, ואחרי אשר לאט לאט מכרו את בהמתם וכלי העבודה למחית בני ביתם, נסעו אחדים לחו"ל (ואין לדעת:) אם לבקש נדבות או עבודה, ויתרם התנונו וישבו על מקומם רעבים ללחם, המה ובני משפחתם.

מכל הנדיבים, שאת תמיכתם הבטיחו יקירי ירושלים לבני המושבות השובתים, ידוע לנו רק אחד, והוא הגאון רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, ששלח סכום ארבעים ושנים רובל וששים קופ' לא אל קופת יקירי ירושלים אלא לידי הד“ר פינסקר, בבקשה, שיחלקם בין שומרי שביעית בפתח תקוה. וכדאי לצטט פה את דבריו במכתבו לד”ר פינסקר: “איך שהוא, אין לנו להרשיע את יושבי גדרה שהפכו דעתם מאשר חשבו תחילה לשבות בשביעית, ואין לנו להתלוצץ ולהקניט ליושבי פתח תקוה השובתים בשביעית”.

והנה דוגמא מאחד המכתבים משוֹבְתֵי שביעית, ששלחו במצוקתם לבקש עזר למחית בני ביתם העטופים ברעב מסבת השמיטה.

ששה קולוניסטים מפתח תקוה חתומים בשמותיהם: אבא לאמפרט, מענדיל קאלינסקי, משה ליפקעס, משה פיינשטיין, משה־שמואל קרצמר ודניאל ליפשיץ – במכתב בקשה שלהם נמצאו הדברים האלה:

“תחת שנת השמיטה אכלנו אסמנו ובהמתנו וגם בשרנו כחש מאתנו, ועתה נשארנו בעירום וחוסר כל. לכן באנו אנחנו ח”מ יוצאי עיר ביאלאסטאק לבקש הפעם שתעירו את לבות אנשי עירנו שיחמלו עלינו ועל נשינו וטפינו לשלוח לנו מחיה על משך ארבעה חדשים לפי מספר נפשות בתינו עד אשר יבואו הפקידים מפאריז ויעשו סדרים אתנו, כי אין לנו מוצא אחר להחיות את נפשות ב“ב, ביחוד באלה הימים אשר ימי עבודה מתמעטים והוצאות הבית מתרבות. בתקותנו שתמיכה קטנה כזו לפני ששה משפחות אשר בטח עוד מכירים אתם אותם כי לא זו היתה מגמתם, וגם עתה שחר משחור תארם כאשר מוכרחים לבקש כאלה”.

והנדיב היה כל הזמן כולו מרוגז: נפשו היתה מרה על האכרים השובתים, וביותר על העקרונים, האכרים הפשוטים, שאינם מצייתים לדברי הגאונים הגדולים, שנתנו את ההיתר, ובחרו בלחם עצלות מנדבות, ואת כל חמתו שפך על הגאון ר' שמואל מוהליבר שהכניסו בעסק ביש זה, ובקצפו כי עז איים שיגרש את כל העקרונים מן המושבה וישלחם להשפט עם הגרש“מ לדרוש ממנו הפצויים. גם זכרהו את הדבר שעקב אותו, בשלחו במקום עשרה אנשים כמאתים איש ³², ואך כאשר קבל מכל הנאספים בוילנה מכתב תודה וברכה על כל הטוב והחסד אשר עשה עד כה לבני המושבות בא”י ובקשה ותחנונים שלא יסיר את חסדו וישוב לתמוך אותם כאשר עד כה – שכך כעסו ושב להיטיב ולהושיע כמקודם.

---

שש שמיטות – ארבעים ושש שנה – עברו מני אז; גם השנה הנוכחית תרצ“א היא שנת השמיטה ומה שונו פני הדברים. עכשיו אין פרץ ואין צוחה, גם רבני ירושלים, שחתמו אז על ה”קול מהיכל" (ויש מהם החיים אתנו כיום) שוקטים על שמריהם ואינם מעוררים את השאלה כלל, אינם קוראים לאספות ואינם מקימים ועדים לתמוך את השובתים בשביעית, כי תורתנו היא תורת חיים והמצוות נתנו לחיות בהן ולא למות בהן.

 

כב: אפיזודות מעבודות חו"צ בוילנה    🔗

וילנה הצטיינה בפעולותיה לטובת ישוב א“י יותר מכל הערים ברוסיה, ור' יצחק ניסנבוים, שהיה רושם ב”המליץ" השקפה על פעולות הערים השונות במשך שלש השנים על פי חשבון הועד באודיסה, הנדפס פעם בשלש שנים, העמיד כל פעם את העיר וילנה בשורה הראשונה, כי אף על פי שהעיר אודיסה, מקום חברי הועד, הכניסה סכומים יותר גדולים מוילנה, בכל זאת, אם נשפוט על פי מספר החברים, סוגיהם ואופני התשלומים, הצטיינה וילנה הרבה יותר מכל אחיותיה.

אודיסה העיר העשירה הכניסה תרומות של חברים נכבדים רבים עשירים מופלגים, שכל אחד שלם מאה רובל לשנה. לעשיר – תרומה כזו במה נחשבה. נתבע ונותן – למשכן ולעגל. אבל בוילנה העיר לא היה אלא חבר נכבד אחד, הוא מאיר שוֵרץ, שתרם מאה רובל לשנה, ויתר החברים, שעלה מספרם למעלה משמונה מאות, רובם של 25 קופ' לחודש, אך מדי חודש בחודשו.

גם המורשה יצחק ליב גולדברג, אף על פי שבמשך השנה היה מכניס יותר ממאה רובל, לא רצה לשלמם בבת אחת ולהרשם כחבר נכבד. הוא שלם עשרים וחמשה רובל, ואת יתר התרומות רשם על שם רעיתו רחל, בניו ובנותיו וכו', ורק כאשר כבד אותו הועד ורשם אותו בתואר חבר נכבד, בעבור פעולותיו הרצויות לטובת החברה, החל לשלם תרומתו מאה רובל לשנה. רוח הוא באנוש.

ומלבד החברים ששלמו את תרומתם במלואן היו למאות, שלא השיגה ידם לשלם כל חודש 25 קופ' ועשו דלוגים לא מרוב טובה, אבל ברוחם היו חברים נלהבים, עושים ומעשים ממדרגה ראשונה.

לבד תרומות החברים היו נדבות קבועות בערב וההכ“פ לטובת הפועלים, בית הספר, בית מלוה ע”ש הגריא“ס ונדבות מקריות לחתונות ולבר מצוה ועוד. ורשימת וילנה בספר החברים האודיסאי החזיקה חלק הגון מכל הספר. אמנם תרומות גדולות לא היו בוילנה, אבל רבים היו שהתנדבו בחפץ לב לישוב א”י, וכמעט שהיה בזיון לאדם הגון אם נפקד מקומו במספר החברים.

סוד ההצלחה בפעולות חו"צ בוילנה היה: החשבון המדויק. אנחנו שמרנו כל הזמן, שכל תרומה ונדבה תפורסם.

כל פרוטה, שנכנסה לקופת החברה, נדפסה בשם המתנדב על פי א"ב, ומלבד ההכנסה נדפסה גם ההוצאה מכסת הכספים שנשלחו להמושבות וההוצאות. כל אחד מהחברים שקבל את החשבון הנדפס התפלא, כי לא הסכין לראות חשבון מודפס גם בחברות מאושרות וקיימות מזמן.

היה זה בשבוע אחר שבת נחמו תרנ“ח, שבת נחמו בוילנה היתה מורגשת בכל העיר כחג לאומי. הסופר אריה ליב ליבנדה הורה אותנו שבכדי לרכוש את לב ההמון ולעשות את הענין “חבת ציון” לקנין העם, דרוש בין יתר הפעולות לעשות גם שבת נחמו לחג לאומי, לבוא להתפלל תפלת הבוקר בבית הכנסת הגדול, הש”צ יעבור לפני התיבה עם המקהלה, יקראו לתורה רק את החברים, וההפטרה “נחמו נחמו עמי” יקרא הגבאי הראשי של החברה כמו כן להזכיר את שמות הנפטרים.

כשמונה שנים אחרי פטירתו עלתה ההצעה הזאת על שולחן הנאספים בוילנה, ח“י מנחם אב תרמ”ט. ונתקבלה בהחלטה ע"י כל החברים – אפשר שאם ידעו הרבנים והחרדים, מי היה המציע הראשון, לא היו מסכימים לזה, אבל מחוסר ידיעה הוחלט ויהי הדבר לחוק בישראל.

וגם בזה הצטיינה וילנה יתר מכל הערים, ובבוא “שבת נחמו” נהרו אליה טובי החברים מהסביבה: ממינסק, מהומל, מגרודנה, מקובנה, מדרוסיגיניק ועוד, לחוג יחד ברב פאר את חגנו, ואגב: לטכס עצה איך לנהל את העבודה בעתיד.

בשבת ההיא בטלו המקומות הקבועים בבית הכנסת הגדול, המתפללים עזבו את מקומותיהם במזרח להאורחים והחברים הרבים, הש“צ והמקהלה השתדלו להנעים זמירותיהם. המ”מ דמתא דרש מעיניני דיומא, גם האזכרה של ראשי חו“צ – מהשר הצדיק מרנא משה ב”ר יוסף אליהו מונטיפיורי ועד החכם רבי אריה ליב ליבנדה ופרץ בן משה סמולנסקי – הדהימה והפליאה את כל המתפללים, ותהי תעמולה כבירה בכל העיר.

בשבת נחמו תרנ"ח, ואנכי עיף ויגע מעמל העבודה הצבורית, דברו על לבי החברים מר אליהו קפלן מסקופין ובצלאל יפה מגרודנה, שישבו במעון קיץ בדרוסגיניק, כי אסע גם אני לשם להנפש מעט, ואנכי נעניתי להם ועשיתי את ההכנות הדרושות לנסיעתי.

מסרתי את הפקוח על גבית התרומות להחבר פנחס שוקיאן, את הגזברות לר' זלמן גורליאנד, וממונה על כלם הלא נשאר בוילנה המורשה יצחק ליב גולדברג – ובכן התעדתי לנסיעתי דרוסגיניקה.

בבואי הביתה פגשתי במסדרון איש אחד מחכה לי, וכשראני קרא:

– אותו? הלא יודע אנכי אותו, הלא זהו הגבאי מארץ ישראל!

התבוננתי אל האיש הזה; כמדומני שלא מוזר הוא לי, פגשתיו כמעט כל פעם בבית המדרש בעת דרשות המגידים, כשהוא מתאמץ ומחפש לו מקום בקרבת המגיד שלא תמלט חלילה מלה אחת מאזנו. גוץ ורזה היה; הסבל הוא? חבל ארוך חגור על מתניו, הכנסתיו הביתה ושאלתיו לבקשתו.

– הענין הוא כך. הרבי (ר' יצחק ניסנבויים בא לפני איזה ימים לוילנה להספיד את הגר"ש מוהליבר ולעשות תעמולה לגן שמואל) אמר, שאפשר לחתום על אילן אתרוג עם אדמה, שלושים ואחת אמה, בעד שנים עשר רובל, והנה באתי לשאול: האם שלושים ואחת אמה הוא מכל צד של העץ?

– ר' קרוב, – עניתי, – הרבית לדרוש, כי אם מכל צד של האילן יהיו שלושים ואחת אמה, הרי אז תעלה האדמה לשטח גדול.

לקחתי טבלא של שחמט והראיתיו על ס"ד התיבות, שבכל תיבה ותיבה למשל ינטע עץ ושטח כל התיבה, הוא שלושים ואחת אמה.

– “ערוגה”, התמלטה מפיו ונדם, אחר כך הוסיף לשאול:

– ומה הדין אחרי מאה ועשרים שנה? האם תעבור הנחלה בירושה?

– בלי כל ספק, הלא אדמה אינה נגזלת.

רגעים אחדים נמלך בדעתו ואחר כך הוסיף לשאול:

– הרבי אמר, כי יש כבר אילנות נושאים פרי, ואלה שישלמו את כל השנים עשר רובל בבת אחת, יקבלו אתרוג גם השנה. הגם אנכי אקבל אתרוג אם אשלם בבת אחת?

– ר' קרוב – עניתי – מספר העצים הנושאים פרי הוא מצומצם, ואפשר שבשעה זו שאתה דן ושואל שאלות, כבר קדמך אחר, במשגולה, בשניפישוק, בווארניאן, או במקום אחר, ונמצא שלא ישאר בשבילך.

– טוב – אמר – אתישב בדבר ואתן לו תשובה.

הוא ברכני בשלום והחל להתרחק, אבל על יד הדלת נעצר ופנה אלי שוב בשאלה:

– ישמע נא, המגיד שנשא את האלמנה עושה גרבים ³³קנה לו אדמה ובנה לו בית בארץ ישראל. בכספו של מי רכש לו כל אלה?

השאלה הזאת, שפגעה באמון של העסקנים, עוררה בי סקרנות ותמהון. ובהתרגזות מעט השיבותי לו:

– המגיד ר' חיים יוסף יפה היה עני מדוכא בעת שנשא את האלמנה העשירה, וכפי שתוכל לשער בעצמך, שאם היה לואז כסף היה בוחר בצעירה יפה ולא באלמנה הזקנה ממנו הרבה שנים, ואך מפני שהוקיר את המצוה הגדולה של ישוב ארצנו הקדושה, לקח את האשה עם הכסף וקנו להם אחוזה ובית, והשם ישלח להם את ברכתו.

– גם אנכי חשבתי ככה – הסכים לדברי – אבל עושה גרבים שלמה פייגלסון מקניטני ומקנטר אותי כל פעם ואומר, כי הכסף הנאסף מהדרשות שם בכיסו וקנה את הנחלה ואת הבית.

אמנם אמרתי לו: אם היה המגיד קונה בכסף הנדבות בית בחוץ לארץ, היה הצדק את שלמה, ולבי היה דואב עלי מאד ~ אבל אם המגיד קנה אדמה ובית בארץ ישראל, מאי נפקא מינה, אם יהודי זה או יהודי אחר?

הדברים האלה מפי איש פשוט הפליאוני, התבוננתי בו ונזכרתי בעובדה אחת מלפני כשבע שנים, שגם אז עשה עלי רושם מיוחד.

בעת שהשגנו באדר תר"ן את הרשיון מהממשלה, קראנו את המגיד שלנו ר' חיים יוסף יפה מהסביבה לדרוש בבתי התפלה בוילנה. ההתלהבות בעיר היתה עצומה, ורבים מהשומעים נתנו את ידם לציון ורשמו את שמותיהם כחברים בחברה, אמנם רבים מן הנלהבים התחרטו אחר כך, כי נוכחו שקשה להם לשלם 25 קופ' לחודש, אבל אחרי כל אלה נתרבה מספר החברים מאד בימים האלה.

יום אחד דרש בקלויז פועלים ואנכי עומד על הבימה ורושם את שמות החברים, שרובם ככולם מסוג הפועלים העמלים בזיאת אפם כל יום ומרויחים בקושי רב כדי לחם לפי הטף.

והנה נגש אלי איש אחד קטן קומה וכחוש בשרואמר:

– הנה יקח לו לעת עתה שלשה רובל ואנכי אוסיף למלא עד עשרים וחמשה רובלים.

התבוננתי אל האיש הדובר בי ונוכחתי כי אסור לי לקחת מאיש עני כזה קרבן גדול מכפי כחותיו. אמרתי לו:

– שמע נא, וכי חושב אתה להינות מזה איזו הנאה ממשית? הענין הוא דבר שבצדקה, אמנם ענין נעלה, אבל צדקה.

– צדקה? הלא עושה צדקה בכל עת?

– טוב – אמרתי לו – הא לך השלשה רובל חזרה, קח ותפרנס את בני ביתך.

הוא עמד וחשב ואחר כך החליט:

– כבר אמרתי, ואמירה לגבוה… – הניח את הכסף בידי ונעלם בין ההמון.

כפי שאמרתי, רבו החברים בימים ההם, ובכל יום ויום נתוספו כשמונים חבר. רבים נפלו כעמיר מאחורי הקוצר בעת שהגיעו לתשלום, אבל חלק גדול הוסיפו להיות חברים והקפידו לשלם את תרומתם חודש בחדשו, ולפעמים הייתי בא לקבל כסף ולא היה לו, ואז אסף פרוטות מהפועלים אצלו בתור גמ“ח למען שלם את התרומה. ובעבודה קדחנית כזאת יצא מזכרוני הענין של שלשה הרובל ושכחתיו לגמרי – אבל דברי הסבל בשנת תרנ”ח והערתו הזכירו לי את הסבל ההוא בקלויז פועלים, ועל כן שאלתי אותו:

– הגד נא לי, האם נתת פעם כסף לחובבי ציון?

– נתתי… פעם… כן… נתתי – גמגם הוא.

– ומה שמך?

– שמי סגל, אנכי לוי – השיב לי.

אנכי לקחתי מן המדף את חשבון שלשת השנים הראשונות מהועד האודיסאי, עלעלתי ברשימת וילנה. מצאתי: סגל יצחק 18 רובל לשנה., שלש פעמים 18 – 54 רובל. זה היה בית מסחר סגל הידוע בוילנה. ואחרי השם הזה נמצא:

סגל יצחק פעם אחת שלשה רובל.

הגשתי לו את הספר ושאלתי אותו, האם שמו הוא יצחק?

התבוננתי בפניו שהסמיקו מעט, עיניו היו נוצצות, וובשמחה גלויה קרא:

– כן, כן! אנכי אראהו את העכבריש הזה, את שלמהקע פייגלסון! עכשיו אגלה לך שאמר גם עליך!…

האיש הזה היה סבל ומצא את פרנסתו מזה, שבימי הקיץ נשא על שכמו בקבוקי בירה מן העיר אל מעונות הקיץ באנטוקול, פוספישקי ועוד בחצי פרוטה בעד כל בקבוק.

הוא הביא לי שנים עשר רובל בעד עץ אתרוג. וכדאי היה לראות אותו יושב בצותא חדא עם הנכבדים יח“ס להוציא את אתרוגו עפ”י גורל מתיבת האתרוגים שר' חיים אטינגר היה שולח לנו מגן שמואל בשם הועד.

אמנם, הלולב וההדסים היו עולים לו ביוקר, אבל חביב היה לו האתרוג שלו מכל הון דעלמא. הוא היה נושאו אתו בגאוה יתירה לבתי ישראל והיה מברך עם השפחות ועם הנשים פשוטות, ובכל מקום התברך והתפאר, שזהו אתרוג שלו, מאדמה שלו בארץ ישראל, ארץ הקדושה.

אך ענין אחד העיק על לבו מאד ולא נתן לו מנוחה. הוא קבל מידי שובר קבלה מהועד האודיסאי על הסך שנים עשר רו"כ בכתב רוסי, וזה לא ישר בעיניו כלל.

– מה זה? – היה קובל לפעמים בפני – מדוע אינם נותנים לי שטר מכירה כדין, בלשון הקודש? למה לי הסמרטוט הזה בלשון הגוי? הן יביט נא ויראה, איך מתנהגים כולם? ובדברו הוציא כיס תפור, שהיה תלוי על לבו, והוציא משם תכריך של נירות וגלל אותם לפני, קבלות שונות ממוסדות בא"י: “משגב לדך”. “בקור חולים הוספיטל”, "מושב זקנים המאוחד " ועוד ועוד על סכומים שונים שקבלו ממנו.

בהם הנני מוצא תענוג נפלא, הכל כדין ובלשון הקודש, בחתימות גדולות של רבנים גאונים ויראי שמים. ומה נתן לי הוא? סמרטוט בלשון גוי!

ובדברו הפך את פניו ורקק במלא פיו.

סוף דבר: הוא לא יכול לשאת את הדבר הזה ונוכחותי, כי סובל הוא הרבה. מצאתי לי אחד מידידי, אליהו דוד ריק מיעוויע, והןא סלק לו את כספו וקבל את זכותו בעץ האתרוג ובקרקע שלשים ואחת אמות בארץ ישראל עד היום הזה.

 

כג: ע"ד “בני משה” ובלבולי המשטרה    🔗

הדבר היה לפני הרבה שנים, ובעיר המעטירה מוסקבה היו שתי אגודות לחובבי ציון. האחת - שחבריה בעלי־בתים, סוחרים ואנשי מעשה; בהם עשירים גדולים, לומדים מופלגים, בעלי תריסין וחכמים משכילים, שתרמו תרומות הגונות לישוב ארץ ישראל. אגודה זו נקראה בשם “חובבי ציון”. והשניה – שחבריה צעירים לימים, סטודנטים, בעלי השכלה ובעלי לבב ורגש, שהרעיון של תחית עמם מפעמם, מצירים בצרתו וכואבים את כאבו, והם היו הרוח החיה באופני התנועה ואָצלוּ מרוחם גם על הזקנים. הם נקראו בשם “בני ציון”.

והיו חברי שתי האגודות מחלקים את העבודה ביניהם. הראשונים היו המנדבים והתורמים, המספיקים את כסף התרומות לקופה הכללית, והצעירים היו הנוקפים והמעוררים אותם לפעולה ולמעשה, עושים תעמולה גם בסביבה הגדולה, בכל מקום ששם בני ישראל נחתים, והיו רוכשים נפשות, עד כי העיר מוסקבה נעשתה לאחד המרכזים בין חובבי ציון. ובאספת קטוביץ בחרו בציר ק. ז. וויסוצקי לאחד מי"ז חברי הועד ומינו אותו לאחד משלשת הגזברים המפקחים על הקופה, ואליו היו פונים יתר האגודות וחברי הועד בשאלות על כל הנעשה והנשמע בתוכם.

ומפני שהעבודה גדלה מזמן לזמן ועל אגודת מוסקבה היה להשיב תשובות על כל המכתבים הרבים, שבהם פנו אליה יתר

האגודות, לקח עליו את הטרחה הזאת סטודנט צעיר, חבר האגודה “בני ציון”, שהרגיש בנפשו את היכולת להעמיס על עצמו משרה בעלת אחריות כזו – והוא נעשה למזכיר חברת “חובבי ציון” במוסקבה שלא על מנת לקבל פרס.

ויהי היום ויקר מקרה – וחפוש מדוקדק נעשה בחדר הסמוך לדירת המזכיר, שבו דרו שתי צעירות, ש“התערבו עם שונים” ועסקו בפעולות ריבוציוניות. וכיון שניתנה רשות למשחית, לא הבחין, והכתבים המרובים של חובבי ציון נלקחו לבדיקה במקום הדרוש.

לאחר ימים מועטים נקרא הסטודנט הצעיר אל ראש הג’נדרמים במוסקבה לחקירה ודרישה.

הפקיד קדם את הצעיר בפנים זעומות בשאלה: “מה העבודה הזאת לכם?!”

הסטודנט הצעיר, אומץ לבו לא עזבהו, דעתו לא נתבלבלה עליו, וכיד הלשון הטובה עליו הרצה לפני שר הג’נדרמים את כל פרשת הרעיון של חבת ציון וישוב ארץ ישראל לפי רוח מבינתו, לא כחד ולא העלים דבר ממנו.

השר שמע את כל הדברים האלה בהקשבה מרובה וגם רגעים אחרי זה היה שקוע במחשבות, ואז פנה אליו ואמר:

“שמע נא, איש צעיר, אני איני שוטר בלש להתחקות אחרי פעולותיך ולדעת אם יש לך רשיון הממשלה לאסוף כספים ולשלחם לחוץ לארץ. אכן על פי הדין היה עלי להמציא את כל החומר הזה לידי הנהלת האוניברסיטה, אבל אין ברצוני להיות למפגע לך בקבלת תעודת הגמר שלך. התבונן, אם לא יחסר לך דבר מכל אשר לקחו מעמך”.

ולאחד הג’נדרמים צוה להמציא את כל הנירות לידי הסטודנט הזה בביתו.

ספור זה שמעתי ביום י“א תמוז תרמ”ז מפי מר מ. אוסשיקין לאחר ששב מאספת דרוזגיניק, שהשתתף בה כציר ממוסקבה.

הוא היה הנחקר הראשון ברוסיה בענין חבתציון.

רבים יודעים, שהיתה לפנים אגודה בשם “בני משה”, אבל רק מעטים היודעים, כי לא אחד העם היה מחוללה ויוצרה, אלא בהגיונו הבריא ובכשרונו הקים את הבנין, וכל זמן קיומה של האגודה היה מנהיגה. הממציא של רעיון האגודה החשאית “בני משה” היה מר יהושע ברזילי, שכפי ספורו בספר היובל לאחד־העם היה זה בשנת תרמ“ח, כששב לזמן קצר מארץ ישראל לאודיסה והכיר את מר אברהם לובארסקי, התאונן לפניו על דלותנו באנשים ודלדול הכחות בארץ ובחו”ל וכי, לפי דעתו, נחוץ ליסד “ליגה”, שתקדיש כחה ואונה לעבודת התחיה, אבל קשה למצוא לה קברניט צעיר ורב פעלים מבני העליה, שיהא רצוי לכל המפלגות ויכובד על פני כל העם, ועל ידי זה יהיה מסוגל לעמוד בראש, כי מבין חובבי ציון אפשר למצוא כאלה, אשר ימסרו את עצמם כולם לעבודת העם – יש לנו בכל העיר ועיר נלבבים בעלי רוח ונפש שכן קרבן לא יקר בעיניהם, אם אך יהיה לטובת העם.

אז עמד א. א. לובארסקי על “האברך החשוב” (לפי הכנוי של לילינבלום), אשר בן ישעיהו גינצברג. הכניס את ברזילי לביתו והציגו לפניו. ובז' אדר ישעיהו גינצברג. הכניס את ברזילי לביתו והציגו לפניו. ובז' אדר תרמ"ט – זכר ליום הולדתו ופטירתו, לפי האגדה, של משה רועה אבן ישראל, נוסדה בחדר עבודתו של אשר גינצברג האגודה “בני משה”.

איך זה בא ברזילי לכלל דעה ליסד “ליגה” מסותרה?

חושב אנכי לי למותר להעתיק פה את תכנית האגודה המסותרה “בני משה”, שהגאון רבי שמואל מוהליבר היה שומר לקרוא בכל יום את “דרך החיים” והתכנית של שלשת הסעיפים וחמש המדות הנעלות כתנאים מוכרחים להצלחת העבודה.

א. ב“מ הם אנשים מישראל הרואים תשועת עמם האמתית בתחיתו הלאומית והתפתחות רוחו בסגולותיו המיוחדות לו ע”י תקומת מרכז עברי בארץ ישראל, על יסוד עבודת אדמה והשכלה לאומית, אשר ישפיע מרוחו על כל העם ויהיה למקור חיים וקשר מאַחֵד לכל נפוצותיו.

כל מה שיוכל להועיל ברב או במעט, בזמן קרוב או רחוק, להשיג מטרה זו או לחבבה על בני עמנו, נכנס בחוג פעולת ב"מ.

ב. כתנאים מוכרחים להצלחת עבודתם חושבים ב"מ את המדות האלה:

1. אחדות: להיות בין כולם קשר אמתי פנימי ואיש את רעהו יחזקו ויעזרו בעבודת עמם, בלי קנאה ותחרות ובבטול כל פניה עצמית.

2. סדרים: לשמור כל דבר לפי תכונתו, שיטה מוגבלת וסדרים הראויים ולשים לב ביחוד לחלוקת העבודה באופן נאות, כל דבר למי שהגון לו.

3. זהירות: לחשב תמיד מראש את מדת כחם ולצמצם לפיה את פעולותיהם באופן שיוכלו להוציא מתחת ידם דבר מתוקן.

4. אמת: לכונן דבריהם ומעשיהם רק על האמת והמציאות, לפי הכרתם הפנימית ולבלי השתמש בהונאת דברים אף למטרה רצויה.

5. צניעות: להמנע ככל האפשר מן הרעש והפרסום בכל אשר הם עושים; לעבוד לשם המטרה ולהניח לאחרים את הכבוד והגדולה.

ג. ב“מ שמים מבטחם ברוח הפנימי אשר קבצם, כי יעצור כח גם לקיים את אגודתם ולשמור שלומה ואחדותה, ועל כן לא ירבו להם חקים פרטיים על דבר סדרי חייהם הפנימיים, כי אם יניחו לחברי כל מקום לנהל עניניהם המקומיים על פי מדות ב”מ לפי צרכי המקום; ולהנהגת הענינים הכלליים ימצא מרכז אחד כללי (אם אפשר – בארץ־ישראל), אשר יעמוד במשא ומתן תמידי עם מנהיגי עניני ב"מ בכל מקומותיהם ויחד עמהם ישתדל לבור את הדרך הישרה בכל ענין.

המדה החמישית “צניעות” הביאה את אחד־העם לדרוש, שהחברה המתיסדת תהיה חברת סתרים ולא יהיה בה מקום לבלתי רצויים, או שנדחקים לכל חברה לקבל גבאות. החברים צריכים להיות אנשים נאמנים, העושים בלי שום פניה. ואך יחידי סגולה צריכים להכנס כחברים ואחים, ואך על ידי שבועת אמונים.

וזאת היתה נוסחת השבועה של ב"מ: “בשם אלקי ישראל ובשם כל היקר והקדוש לי הנני מבטיח לשמור על כל חקי האגודה, אשר אנכי בא בבריתה עתה למלאות אחריהם בכל מקום ובכל מעמד עד מקום שידי מגעת, ולהסתיר את סוד האגודה גם אם אצא ממחיצתה. את כל אלה הנני מקבל עלי בלב שלם, בלי שום ערמה ומרמה, תנאי ואמתלא. עדים אתם כולכם, אחי, הנצבים עמי בזה והיה זה לכם בריתי שלום אמן”.

זו היתה הנוסחה הראשונה, אבל באספת וורשה שנו את נוסח השבועה ןהשמיטו את שלש המלים הראשונות “בשם אלקי ישראל”, ועל שאלת הגרש“מ על הדבר הזה, כי הלא ההשמטה מטילה צל של חשדים וחששות אשר המתנגדים תלו ב”בני משה“, על זה קבל תשובה, כי בין האחים נמצאים כאלה, שאינם רוצים להשבע שבועה כזו והמה יהודים לאומיים נאמנים, ויקיימו את הבטחתם בלי שבועה חמורה כזאת. והגרש”מ האמין לתשובה זו ואחרי הפסקבילים של בינוש כצנלסון ופרידלנד נתן תעודת כשרות לבני וילנה על האגודה “בני משה” על ידי הרב ר' נחום גרינהויז ז"ל.

ואם לבני משה, עם כל היותה אגודה מסותרה ונעלמה, היו מצדדים ומתנגדים, ונמצאו כאלה שקראו את החברים בשם “בנים משחיתים” (ב"מ) ורבים ידעו והכירו את האחים, כי חברים המה לב"מ, – הנה היתה בוולוז’ין אגודה חשאית, שהתקיימה כחמש שנים קודם ופעלה לפי רוחה ומטרתה, ואיש לא ידע אותה.

האגודה הזאת היתה נקראת בשם “נס ציונה” או בראשי תיבות “נ”צ", ונתיסדה בהישבה מן התלמידים המעולים שבהם, שרוח התחיה של העם היה גם חזון רוחם. ומאשר לעשות מעשיהם בגלוי אסור היה להם משום בטול תורה, הוכרחו לעשות מעשיהם בצנעא, ואחרי התיעצות מרובה החליטו ליסד חברה מסותרה בשבועת אמונים. המטרה היתה מסוימת:

“מטרת החברה להרבות לרעיון ישוב ארץ־ישראל עובדים נאמנים ולהפיצו בין אחינו בני ישראל להגדילו ולהאדירו ואנשי חיל תמידיים העומדים על המשמר לפקח עליו לתת לו מהלכים בכל מקום אשר אחינו בני ישראל נחתים שמה”.

וזו השבועה:

“בשם ה' אלקי ישראל, בשם ארצנו הקדושה ובשם כל היקר והקדוש לי הנני נשבע שבועת אמונים, שבועת ה'. להיות נאמן למטרת חברתנו ולהשתדל בכל ימי חיי להוציא את רעיון ישוב ארץ ישראל לפעולת ידים ולבלתי גלות סוד החברה לאיש, בטרם יכנס גם הוא בבריתה בשבועה”.

חמש שנים התקיימה האגודה המוסתרה לפי רוחה ותקנותיה; התלמידים בהישיבה התחלפו, רבים יצאו, התחתנו, ורבים מחדש באו, וכבר היו להם כשמונים חברים, בהם רבים שכבר כוננו להם עתידם בחיים, קבלו משרות רבנות ורבים שהיו סמוכים עדיין על שולחן הוריהם או חותניהם, ורק הועד של החברה היה פועל את פעולתו בוולוז’ין. עיקר עבודתו היתה לעמוד בחליפת מכתבים עם החברים היוצאים, להודיעם מן הנעשה והנשמע בענין הישוב, שָלְשֵם זה היו באים לפרקים לוילנה, סרו אל בית המזכיר לחו"צ וממנו קבלו כממקור ראשון את כל הידיעות. לפרקים קבלו ממנו מכתב חוזר הנשלח להגבאים, ולפעמים ישבו והעתיקו ממכתבים את הידיעות, ואת כל אשר נודעו היו מודיעים לכל החברים מחוץ לוולוז’ין. ומכיון שרבה היתה העבודה, קבלו ממינכן מכונת היקטוגרף, ואת אחד מן טובי החברים, ששה רובל לחודש ויהי הוא מסדר את כל הידיעות לפי הסוגים, מדפיס כהיקטוגרף ושולח למקום תעודתן. ויהי להם היום ללמוד התורה והלילה לעבודת התעמולה והתיעצות על צפונותיהם.

אחת הפעולות בעלת ערך, שפעלו חברי נ"צ, היתה שהשיגו הסכמות לחבת ציון מהרבנים הגאונים.

ידוע היה לכולנו, כי כמעט כל הרבנים, הגדולים עם הקטנים, המה בעד הרעיון ישוב ארץ־ישראל; אפשר היה לחלוק על אופן הנהלת הענין, אבל הרעיון קדוש לדעת כולם ומצוה גדולה השקולה כנגד כל המצוות שבתורה, אלא בכל עיר ועיר, גם היותר קטנה, נמצאים בעלי

איפכא מסתברא, בעלי אגרופין, שדעתם מתנגדת מפני נמוקים שונים: אם מפני שצעירים חפשים בדעות עסקו בדבר, או ששמעו, כי בעיר הבירה מתנגדים גבירינו והברון גינצבורג בראשם מפני טעמם הם לעצם רעיון הישוב ומפניהם פחדו הרבנים לעמוד בראש התנועה בעיר מושבם. אבל אם באה אליהם מרחוק שאלת חכם על הענין הזה, היו יושבים ועורכים תשובה ארוכה בחריפות יתירה כיד תורתם וחכמתם הגדולה ומרבים בשבח הענין ויקרת ערך המצוה הגדולה הזאת.לתכלית זו, להשיג מאת הרבנים חות דעתם בתשובתם, היתה להאגודה המסותרה מחלקה בקובנה, שישבו וערכו שאלות במכתבים לפי סגנון הרבנים והשאלות הללו היו נשלחות לאנשי שלומם בערים רחוקות שונות ומשמה נשלחו להרבנים הגאונים בערי מושבותיהם.

אחת הערים הרחוקות היתה אוֹמסק בסיביר, ששם ישב חבר אחד שו“ב בשם משה כץ, ובשמו נשאלו השאלות לאיזה רבנים, גם בעיר באר, פלך פודוליה, היה להם שם חבר שעל שמו נשלחו תשובות שונות. ובדרך כזאת קבלו תשובות מפליגות בשבח ישוב א”י וגודל ערך המצוה הגדולה מהגאונים: ר' שלמה הכהן מו“צ דוילנה, מהגרש”מ, ריינס מלידה, שטראשון חופ“ק איוועניץ, רבינוביץ – מטימקוביץ, ר' פינחס רוזובסקי – משווינציאן, מרבי יצחק אלחנן – קובנה, מרבי מרדכי עליאשברג – בויסק, ר' אלעזר משה הלוי איש הורוויץ – פינסק, ר' יוסף חיים קרא חופ”ק ולוצלבסק, רבי אליהו דוד תאומים – פוניביז‘, ר’ חיים מאיר נח לוין – מוסקבה, ר' הלל הלוי ליפשיץ – סובלק, ר' משה בצלאל לוריא – סייני, ר' אהרן זאב חופ"ק קיוב, ר' יוסף – סלונים.

וזכרוני, שבאספת וילנה בחודש מנחם אב תרמ“ט, שבה נתכנסו הרבנים והפליגו בשבח ישוב ארץ־ישראל. פתח הזקן שבחבורה הגאון ר' שלמה’לה הכהן מו”ץ דוילנה ואמרף

– פלאי פלאים, איך הרעיון הקדוש נתפשט בכל רוחב ארץ רוסיה! זה מזמן קבלתי שאלה מעיר רחוקה מאד, מרב אחד ר' משה כץ אשר באומסק, על אודות כספים הנאספים לישוב א"י ורוצים לשנות מצדקה לצדקה ולבנות שמה מקוה בכסף הזה. ואנכי שלחתי להשואל תשובה כהלכה.

– גם אנכי נשאלתי כזאת מאומסק, – העיר הרב מאיוועניץ. – וגם אני, וגם אני

העירו עוד אחדים, וכולם תמהו איש אל רעהו על הדבר המפליא הזה.

ור' יעקב בכרך בעל המאמרים, שהיה מזכירו של הגרש“מ, פרסם ב”המליץ" תשובה פרטית שהיא כללית – תשובת הגאון ר' שלמה הכהן מו"צ דוילנה והוספת חזון מיתר הרבנים שהיו באספת וילנה, ולא ידע כי בזה יעשה שרות הדב, שעל ידי זה אפשר שיוֶדע, כי בעיר אומסק לא נשאלה מעולם שאלה כזו, וכן בבַּאר ועוד, ועוד.

מכתבי התשובות עם הסכמת הגאונים על השאלות מאומסק ומבאר ועוד נדפסו אחר כך על ידי איסי הבבלי, אברהם יעקב סלוצקי, בספר “שיבת ציון”.

ב“ה, ב' לסדר ויאמרו שלום, תר”ן

ינוב בשיבה טובה כבוד הרב החכם ומודע לבינה פאר הילולים כש“ת מ' שמואל יוסף פין נ”י.

הנני להודיעו מה שאירע בישיבה הק' כי אולי שמע והאזין מע“כ נ”י דברי' מפליאים וזרים, תלמיד א' מרזיצא כתב איזה מכתב לתלמיד נווירזטעט בדארפאט והוא השיב לו עה“פ ³⁴ונזדעזעו, והודיעו להסמטריטאל שעה”פ, שבהגיע המכתב יודיע למושל העיר, וכך היה. בהגיע המכתב נתפס אותו התלמיד ובלשו כתביו וחפציו, ונמצא בידו תיבה קטנה של בלע“ח, ובו הרבה כתבים צבורים וגם קופירמאשין, והמושל נתן הכתבים לראות מה המה, וגם המכתבים הנ”ל העתיקו ואין בהם שום דבר, זולת ע“ד ישוב אה”ק. נעשה חבורה פה זה כארבע וחמש שנים ובהעלם ממני. והנה המושל שלח את התלמיד והכתבים לאשמינא, ולא השתהה שמה אלא שעה אחת, ויצא לחפשי וחזר לישיבה הק‘. וה’ שלום ישים שלום ומנוחה, והחזקת תורה תוסיף תת כחה ונזכה לכלכלה בהרוחה.

הנני ידידו נפתלי צבי יהודה ברלין. (כתבים 997)

לתוספת באור הנני להוסיף, כי בלילה הקודם בא אלי מנדיל נחומובסקי בן ישיבה, שהיה בא לביתי לפרקים לקבל ידיעות או לעשות העתקות, והוא נבוך מאד, ואז גלה לי את מהות האגודה החשאית, שבפרטות לא נודע לי עד אז. וכעת באה עליה שואה לא ידעו שחרה, אפשר שהממשלה הרגישה מזה ע“י שני החברים: שאול בן משה גינזבורג תלמיד האוניברסיטה בפטרבורג וזימל פרסמן – תלמיד האוניברסיטה בדורפאט, שיש חליפת מכתבים בין וולוז’ין והאוניברסיטאות ההן. פרסמן בקש במכתב לשלוח לו נוסח השבועה. והמזכיר יוסף רוטשטיין, שבעדו היה נועד המכתב, כששמע שאסרו את בבלי בעל הכתובת, הלך ובקש מהנצי”ב הפרת שבועה למען יוכל לגלות את מהות האגודה ואז מסר את עצמו למושל העיר. עתה הוא חפשי, אבל הניירות מה תהא עליהם? הן בחבילת המכתבים נמצא הכל מה שעבר על חבת ציון.

את הרש“י פין מצאתי מיואש ומדוכא. בכלל היה מפחד מקול עלה נדף, וראשית מעשהו היתה,, ששלח לקרוא את מר יצחק ליב גולדברג ומסר לו יפוי־כח על שם הגזבר של בית המסחר סגל, הזקן כהן, שהוא יקבל מהדואר את כל מכתבי האחריות ואת הכספים שהיו באים אליו מערים שונות לטובת הישוב. בזה חשב, שבאם באמת נגזרה גזירה עליו לסבול בעד הישוב לא תבוא עליו פתאום. והשנית: שלח לקרוא את מר שמואל סולץ, שנתן על ידו מכתב לקובו סולץ, מחזיק דואר־הסוסים של הממשלה באושמינה ומכיר את הרוטמיסטר של הג’נדרמים שם. ורשי”פ מסר על ידי כרטיס הבקור שלו, שכתב עליו הדברים האלה:

“את המוכ”ז יקבל בספ“י. בלי רשום למי ובלי חתימת שמו. – אבל בע”פ אמר לי, שבכרטיסו אפנה באושימינה להגביר אברהם הורביץ דשם, ומזוין בהמכתב ובכרטיס נסעתי ובאתי לעיר המחוז אושמינה.

מר סולץ דחני בשתי ידים, אך קרא את המכתב – הרים קול צעקה על קרובו המתערב בענין מסוכן כזה, ומבקש עוד לסכסך גם אותו, שיש לו אמנם יחסים טובים, אבל להניח את “ראשו הבריא במטת חולה” לא כדאי לו כלל, לעומת זאת השתדל הזקן מר הורביץ להכניס את ראשו ורובו בזה להוודע, מי הוא היודע ומכיר את הרוטמיסטר הג’נדרמי ומי עומד עמו ביחסים טובים, למען דעת את השקפתו על כל הענין הזה. והנה עלה בדעתנו, שהרוטמיסטר נתן בלי ספק את הנירות לקריאה ולהעתקה לאחד ממקורביו. הלכנו אל הרב מטעם מר ליפשיץ. שהוא אמנם לא ידע מזה כלום, אבל מפיו נודע לנו, שהמורה בבית הספר, גם שמו ליפשיץ, הוא מודע ומכיר וגם מבאי ביתו של הרוטמיסטר, ומפי המורה שמענו על כל הענין:

בימים האחרונים נודע להממשלה, שבעיר וולוז’ין יש אגודת סתרים ועל ברוטמיסטר היתה פקודה למצוא אותה. והפקודות והדרישות היו כל כך תכופות ונמרצות, שקצין הג’נדרמים היה נבוך ומרוגז מאד, ועל כן כאשר באה אליו הידיעה שנתפס האיש המרגיז ממלכות. והנה ראה לפניו גוץ ודל בשר כגרוגרת דרבי צדוק – בן ישיבה מדוכא, נבהל ונפחד, המשיב לו תשובות שהוא חובב ציון וכל מחשבה זרה רחוקה מלבו.

את האסיר שלח מיד חפשי ועוד נתן לו חמשים קופ' להוצאת הדרך חזרה לישיבה; ועל ידי מסר גליון אחד גדול נדפס ליטוגרפית, שאנסה לתרגם אותו למען ידע את תוכן הכתבים בחבילה ההיא. אנכי החילותי לעבוד בזה, אבל טרם גמרתי את עבודתי נדחף לביתי ואמר: הנה בוילנה דוחקים את הקץ ודורשים לשלוח להם את כל החומר – ועלי למלא את הדרוש תכף; הבה ואראה מה שעלתה בידך לתרגם, וכאשר העיף עין בתרגומי, אמר: הלא זה ידוע לי מכבר ויש תחת ידי העתקה שלמה ממנו. – והוא לקח ממני את הגליון ושלח את החבילה כולה לוילנה.

על שאלָתי איזה גליון נתן לי לתרגם, תאר לי שבראשונה יש הפסוקים: “אם אשכחך ירושלים” וכו'. ואחר כך יש מאמר ממדרש רבה “ומי זאת הנשקפה כמו שחר”. והגליון היה גדול מאד, שבאמת הייתי מלא שמחה שלקח אותו ממני ונפטרתי מעבודת תרגום קשה כזה…

עפ“י הסימנים הללו ידעתי, שזהו מעין קו”ק מצעירי קובנה, שתארו מצב המושבות וכו'. והדפיסו בליטוגרפיה הקבועה שלהם במבצר קובנה. שם היו רגילים להדפיס כל דבר אסור, כי שם היו בטוחים מכל פחד.

בשובי לוילנה, החלה ההשתדלות היתירה להוודע על מצב הענין. הרש“י פין כתב כרטיסים ומכתבים להעו”ד וואלרשטין, שהיו לו מהלכים בין הגדולים, ולר' מאיר גורדון השתדלתן הגדול. מפיהם נודענו, ששר הג’נדרמים בוילנה מסר את כל הענין לשר הפלך. על ידי זה נגולה אבן כבדה מלבותינו. וסוף הדבר היה, שעלה לנו בחליפת בגדים חדשה, שקבל לבלר קטן בבית הפקידות של שר הפלך, והניח את כל המו“מ עם הנירות וההוכחות בארכיון המוכן שיהא מונח עד שיבוא אליהו בבי”א.

וההנהגה החדשה אחרי אספת וילנה, הרשי“פ והגרש”מ הגבאים הראשיים, בפעולתם בא שתוק גמור. שניהם לא חתמו על המכתבים השונים, ואנכי בוילנה ור' יעקב בכרך בביאליסטוק היינו ממלאי מקומם של המנהלים הנבחרים, ואנחנו גם כן לא חתמנו את שמותינו כנהוג, כי אם ברמזים וראשי תיבות, עלי היה לחתום בשם “תפוח” ובכרך בשמו הפרטי יעקב. והוא, כסופר ותיק, אהב לסלסל בפסוקים ועל הידיעה שלי, שהענין נמצא בידי הלבלר כתב אלי:

"לאחי תפוח!

החייתני אחי בבשורתך, כי חביבי רצתה נפשי בו נפל מן הג“ג ³⁵ונתקע בלבלר, ועתה אמר ה' ליעקב אל תירא עבדי יעקב”.

ואל המטיף ר' חיים יוסף יפה כתב, כי לא יפנה במכתבים על שם הגרש"מ, כי אם אליו – עד יעבור זעם.

ככה היה ענין הישוב הולך ומתנוון, עד כי מצאתי לנכון לפנות אל לילינבלום בהצעה להפוך את הקערה על פיה, לקרוא לאספה ולעשות מהפכה בבחירות גבאים חדשים. אך הוא השיב לי, שנחוץ עוד לחכות זמן מה כי תקוה קרובה להשגת הרשיון, ואז ישתנה המצב לטוב בלי מהפכה. ובאמת נתקבל הרשיון של הממשלה ביום ה' אדר תר"ן, והכל על מקומו בא בשלום.

מכתב לילינבלום אלי (כתבים 998) :

אדעססא ו' כסלו תר"ג.

ידידי יקירי!

את מכתבך האחרון קבלתי… ע“ד אגודת בחורי וולאזין יודע אני רק ידיעות קטועות, גם אין את נפשי לדעת יותר. כי מה לי ולנערים נלהבים בעלי דמיונות החפצים להביא את אחב”י לארץ ישראל בפעם אחת? כמדומה לי שיש אתם כל החשבונות מועד ווארשי וגם איזה מכתבים חסרי חשיבות ממני ובכלל איני מפחד מאומה, כי דברי שטות ואולת אינני כותב וכל דברי נוגעים רק במעשה הישוב של הארץ הקדושה, והפקידים דפה אין מעשי הישוב חדשים להם והם מעלימים עין מהם. במאסקוי מצאו אצל אוסשיקין מגלה בכתב ידו ורשימות בשפת רוסית על אדות מעשי חובבי ציון בפרטות מזמן קאטאוויץ עד יאנואר 1887 ואחרי כן השיבו לו את המגלה והנה היא עתה בידו. בייליסאוועטגראד הם עושים את אספותיהם בידיעת הפאליציי, והפריסטאוו, כפי שאומרים, יודע איזהו פאלעסטינעץ נלהב ואיזהו – קר. גם עלי היו פה כבר איזה דרישות וחקירות. אך אני לא נקראתי אף פעם אחת. הד“ר פינסקער אמר כי הרוצים בטובת הקולוניסטים מביאים ושולחים לו כסף בעדם והוא שולח את הכסף לתעודותו. בקישינעוו נענשו לפני איזה שנים מאספי הכסף בסך 25 רו”כ לאיש. בכלל יודעת הממשלה היטב כי אין חלקנו כלל עם השונאים והמהרסים, וכי להפך, אהבת ציון שאנו מפיצים בין בני הנעורים מגינה עליהם לבלי התערב בעינינים שאינם נוגעים ללאומנו ביחוד על אדמת ארץ אבותינו. וזה כבר כתב לי האר“ז שבהדעפארטאמענט לעסקי הפוליציי בפט”ב נמצא פרוטוקול אספת קאטוואוויץ בשפת אשכנז ובשפת עבר. העיקר הוא שלא נעבור על חוקי הממשלה, שבהם גם איסור הדפסת איזה דבר בלי רשיון, ובאמת נזהר אני בדבר זה מאוד ומעולם לא הדפסתי ולא נתתי שום דבר. מכל אלה תראה כי אין את נפשי לבער מאומה מכל הנמצא אצלי.

והנני מוקירך ומכבדך כערכך הרב והנשא

משה ליב ליליענבלום.

אחרי המאסר של המזכיר יוסף רוטשטין וגלוי מסתרי האגודה החשאית כמעט שנתבטלה החברה, אם כי היו קשרים נפשיים בין החברים גם אחר כך. אחדים מהחברים הפעילים נכנסו לבני משה, כמו יהודה ליב ברגר, הרב יעקב פלקסר, יוסף רוטשטין ועוד, אחדים נסעו לא“י, כמו מנדיל נחומובסקי, שבא לחדרה ועבד שם. כולם אהבוהו והכתירו אותו בתואר מוכתר המושבה, והוא מת שם, כרבים ממתי חדרה, מקדחת הצהובה. שמעון זלוטויאבקי התישב בפתח תקוה, וחי שם גם היום בשם “זהבי”, הגאון ר' משה מרדכי אפשטיין הוא ראש מתיבתא. יוסף רוטשטין חי בצפת; פסח פרידלנד – מנהל בנק המזרחי בירושלים. ומי יודע עוד רבים, שקיימו את שבועתם להיות נאמנים למטרת החברה ולהשתדל בכל ימי חייהם להוציא לפועל את הרעיון ישוב א”י, ובאו ויושבים פה. אבל במקום “נס ציונה” קמה ונהיתה אגודת סתרים חדשה, ג“כ בוולוז’ין, בשם “נצח ישראל”, ג”כ בשבועה, וכשנתיים התקיימה שמה במטרה “ישוב ארץ ישראל על טהרת הקודש”, ואך כאשר נסגרה ישיבת וולוז’ין מטעם הרשות באמצע חורף תרנ“ב, יצאה מוולוז’ין, ורבים מן החברים, ובתוכם גם רבי חיים נחמן ביאליק, באו למינסק ובידם היתה החלטה מן המרכז למסור את ההנהלה להתחבר ר' יצחק ניסנבוים הגר שמה, שנהל את האגודה כשנתים, עד אשר נתקבל בקיץ תרנ”ד למזכיר ב“המזרחי” בביאליסטוק.

ומי יודע אם לא נמצאות אגודות נסתרות גם היום, שהחברים סובבים אותנו ופועלים ומשפיעים עלינו מבלי דעת לפעול ולעשות לפי רוחם ואנחנו לא ידענו. כי “מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם”.

 

כד: מכתבי לילינבלום    🔗

ספר התקנות לחברת התמיכה לבני ישראל עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה ופלשתינה נתאשר בתשעה בפברואר 1890 ובאור ליום ז' אייר תר"ן היתה האספה הראשונה לבחירת הועד באודיסה.

אנחנו, חובבי ציון שבערי המדינה, תלינו בועד תקוות גדולות מאד, ואמנם, בימים הראשונים היתה ההתעוררות ברוסיה חזקה מאד. הועד, שידע מכבר את העסקנים לעריהם, הבין להעריך את הכוחות ומנה בזמן קצר מאד מאתים ושמונה עשר מורשים. היו ערים שדרשו למנות בהם חמשה מורשים, חלקו כבודים ביניהם (כגון העיר קובנה, שדרשה התמנות גם להאב"ד ר' יצחק אלחנן), ובחדש חשון תרנ"א נגש הועד להדפיס מכתב חוזר אל כל החברים בידיעות מפעולותיו במשך הזמן הקצר של קיומו.

המכתב־חוזר היה מוכן לדפוס והוגש לבקורת כרגיל. המבקר, שסרב להרשות את ההדפסה על דעת עצמו, הגישהו לשר העיר זיליוני באודיסה לשאול את פיו. והלה מצא, כי בספר התקנות הורשה, אמנם, לכל יהודי היושב בגבולות ממלכת רוסיה להיות חבר לחברה. אבל שם לא נאמר מפורש, שמותר להועד למנות מורשים ולפרוש רשת של מעוררים ומעשים בכל ארץ רוסיה. ועל כן הטיל עונש בדרך אדמיניסטרטיבי עכל ד“ר פינסקר ומרגלית כל אחד מאתים רובל, על ברבש, גרינברג ופוריץ כל אחד חמש מאות רובל, ס”ה אלף ותשע מאות רובל. ואל כל שרי הפך ברוסיה שלח חוזר למסור למשפט חָמור את המורשים כפי רשימת השמות שהוגשה לבקורת.

לבד זה פנה אל מיניסטר הפנים בפטרבורג בהצעה לאסור את פעולות הועד לגמרי ולבטל את האגודות. ובין כה וכה – וכל קיומו של הועד האודיסאי עם הרשיון שקבלנו אחרי צפיה ממושכה היו בסכנה גדולה, לולא ההשתדלות הנמרצה מצד עורך ומו"ל “המליץ” אלכסנדר צדרבוים (אר"ז), שבמשך ששנה ימים הצליח לסכל את עצת שר העיר ולהרשות להמשיך הלאה את עבודת הועד, ואך במקום השם “מורשה” יהיה בכל עיר “גובה” אחד.

אחרי הברורים האלה יוקל להקורא להבין את תוכן המכתבים של מ.ל. לילינבלום אלי, שמצאתים בתוך אפר השרפה של הארכיון שלי ע"י הפורעים בהרטוב.

מכתב א    🔗

אודיססא, ד' כסלו תרנ"א.

ידיד יקר!

גם לנו כתבו מדינאבורג וכבר השיבונו להם. ידיעות כאלה באו לנו לא לבד מגוב. וויטבסק, אך גם מגוב. קורסק חערסון, פאלטאווא, מינסק, קורליאנד ומפטרבורג, ומיתר המקומות, שנשלחו שם כתבי ההרשאה, לא הודיעו לנו דבר, אך אנחנו שלחנו כתבי התנצלות לכל המורשים, ובלי ספק כבר נתקבלו גם אצלכם. ע"ד ההוצאות לא ישאלו אתכם, כי מן הקוויטנציות שבידכם אין הדבר ניכר, ואם ישאלוכם תוכלו להגיד האמת, שלא קבצתם תרומות החברים ונדבות, רק שלחתם לאותם, שהביעו חפצם להיות חברים ומתנדבים לגבות מהם כהבטחתם.

העונש שהושם על חברי הועד הוא ג“כ על יסוד הטענה, שהועד אין לו רשות להרשות לאחרים לקבוץ כסף, והרי זה כמו קבוץ נדבות שלא ברשות הממשלה. שיעור העונש על כל חמשת חברי הועד 1900 רובל. שר העיר עוד לא שלח לגבות את העונש, אולי מחכה הוא לשמוע מה יאמר שר הפנים על דעתו, כי הוא הציע לפניו לסגור בעד זאת את החברה לגמרי. בפ”ב משתדלים בזה כראוי.

אוהבך מוקירך ומכבדך

משה ליב לילינבלום.

הסבה שבמקומות רבות לא הרגיזו עוד את המורשים אינה ידועה לנו, ואולי אין הגוברנאטורים ההם מסכימים לדעת שר העיר. לדעתי ראוי שבמקומות ההם יאריכו המורשים את פעולתם כמקדם, כי ע"י זה שיפסיקו לא יועילו מאומה. ושני עונשים לא יושמו עליהם, כי עד ההתראה כל הפעולה חשובה לפעולה אחת ארוכה, ואחד המרבה ואחד הממעיט העונש אחד.

מכתב ב    🔗

אדעססא, י“א טבת תרנ”א

ידידי יקירי

על השלש מאות רו"כ כבר נשלחה לך קבלה ובלי ספק קבלת אותה. הקוויטנציות אי אפשר לשלוח מטעם שהודעתי לך, כי נדרש הועד לדרשם בחזרה מיד אותם שכבר קבלו אותם.

את בקשת ידידנו ה' גאלדבערג נ“י ע”ד התמונה עם כספו, גם בקשתך ע“ד התמונה מסרתי לסגן חברי הועד ה' לובארסקי שהוא המו”ל את התמונה ובלי ספק ישלח בשבוע זה.

נסיעת הד“ר הילדעסהיימער הבן עוד לא הביאה פרי וספק גדול הוא אם תביא איזה פרי לנו. מה' ווילקארייסקי קבלתי אתמול דעפעשע בשאלה אם הגיעו צירי וילנא ³⁶בשלום ליפו, אני לא קבלתי עוד שום ידיעה מיפו על אדותם. ובלי ספק באו בשלום, כי מעולם לא קרה ח”ו אסון על אנית הקיטור ההולכת ליפו. לכשאקבל ידיעה אשיבה לו בדעפעשע. הודיעני נא משלום הרשי"ף יחיה לאורך ימים טובים.

אוהבך וידידך משה ליב לילינבלום.

(ברכתי להרשי“ף לא נתקיימה, כי בעת כתבו את המכתב י”א טבת תרנ"א נפטר בוילנה רבי שמואל יוסף פין.)

מכתב ג    🔗

אדעססא, כ“א אדר תרנ”ב

ידידי!

את מכתבך קבלתי. אֲדַמֶּה לשלוח לך 25 עקז' מן הס' “שיבת ציון”. ה' סלוצקי טעה בחשבונו בהציגו את מחיר הס' 50 קאפ‘, כי שכח לחשוב ארבע מאות עקז’ שישלח להרבנים ולהסופרים בחנם, וצריך להטיל את מחירם על יתר העקז‘. נסיעת טעמקין לקושטא נתאחרה בסבת עכוב הפאס שלו מפני מעשה שהיה. ובמקרה זה השתמש… ולא חכה לביאת גרינברג שלא רצה לנסוע בלי טעמקין, שהוא בעל דינו של… שיכול לומר לה’ גרינברג: “לא ידעתיך”. משערים, כי בעצת דאלניק מיעקאטערינאסלאוו עשה… כזאת, בתקוה למצוץ את דמי בני חדרה כנפשו שבעו. לדאלניק מגיע מ… יותר ממאה אלף פרנק ודאלניק היה בקושטא בעת נסיעת… משם. עתה דאלניק פה ומחר יסע לפריז להשתדל לפני הנדיב לקנות אדמת… טעמקין עתה פה ולע“ע יפגוש מעצורים ע”ד הפאס'.

ע“ד מאמר ה'… לא אוכל לענות לך דבר, כי איש ריבו אני. גם בעיני יפלא כי בטל את כל ענין התמיכה כעפרא דארעא. אך אולי יקרו בעיניו ב”מ מכל החברה והועד. התגלות לבו היתה בפקודת או בהסכמת ראש ב"מ, להציל שיטתם מבקרתי.

כבר מוכנה אצלי תשובה להשיב לו על כל דבריו, ומה אעשה? שיטתם מסוכנה ורבים מתנגדיהם, ובכל זאת ישימו יד לפה, כפי ששמעתי נכונים הם גם להנקם בי. איך? לא אדע. אולי בהאספה הבאה ייעצו להרחיקני, אך יעשו מה שיעשו ואני מעודי לא פחדתי מכמו אלה.

ידידך משה ליב ליליענבלום.

מכתב ד    🔗

אדעססא, ח“י כסלו תרנ”ד

ידידי!

מכתב ה' סירקין קבלנו. כן קבלתי מכתב גם מה' יוסף צעדערבוים. עסק “המליץ” כפי הנראה כבר נגמר בכי טוב ע“י ה' סירקין, ומובן כי גם בני עירנו יקחו חלק בזה, אם גם ישאר “המליץ” בפט”ב. על דבר סדור הנדבות להפועלים בס' החשבון לא נוכל להחליט דבר, כי זה תלוי בסכום הנדבות אשר יהיה אז. אם יהיו עד העת ההיא עשרות אלפים מתנדבים מובן כי אי אפשר יהיה להדפיס שמות כל המתנדבים. אם הוצאות הגביה עולות אצלכם עד חמשה עשר למאה אין לכם אפשרות להוסיף על החשבון הזה מאומה. ע"ד הצעתך לקנות בעד הפועלים אדמה בחדרה במחיר ששת אלפים פרנק כדי לשלם החוב לה' פראנק – ראוי שיציעו בני חדרה הדבר לפני הועד.

אוהבך משה ליב ליליענבלום.

מכתב ה    🔗

אדעססא, י“ג ניסן תרנ”ה

ידידי הנכבד והנעלה מוהר“ר י. ל. עפיל נ”י.

עוד לא הצליח לנו להביא מורה לבית הספר ביפו והנה דרוש לנו עוד מורה לבני גדרה. עד עתה היה מורה אחד בהקולוניא ההיא, אך עתה גדלו התלמידים ויצאו מכלל מתחילים ודרוש להם מורה מלבד המורה למתחילים. אצלנו אין מורה כזה. אולי תדע אתה וחבריך מורה כזה ותואיל להודיעני. השכר לא רב, כי בני גדרה קצבו לו יותר מכחם אלף פ“ר לשנה ואולי יוסיף הועד עוד מאתים פ”ר לשנה, על כן דרוש שהמורה לא יהיה בעל משפחה, אשר שכר קטן כזה לא יספיק לו, אבל בכל אופן נחוץ שיהיה המורה טוב בכל הענינים, היינו: פדגוג טוב, סבלן, מרוצה לבריות וגם שומר תורה ומצוה.

הואילה נא לחקור אחרי מורה כזה.

למורה בביה"ס ביפו בחרנו בה' ש.ל. גורדון ואתמול כתבתי לו.

אוהבך ומכבדך כערכך הרם והנשא המברכך בשמחת החג.

משה ליב ליליענבלום.

מכתב ו    🔗

אדעססא, ער“ח אייר תרנ”ה

ידידי היקר והנכבד!

את שני מכתביך הגלויים קבלתי, על הראשון לא היה לי מה להשיב ועל השני אשיב לכבודך כי שמתי לב להצעתך ע“ד המורה בגדרה ואפנה אל הרה”ג ר' י"ע בשאלה עליו וגם אחקור אם הוא פדגוג הגון.

לביה"ס ביפו נתקבל ה' ש.ל. גורדון וכבר הוא נכון לדרך.

והנני מוקירך ומכבדך כערכך הרם משה ליב ליליענבלום.

שלום לידידנו ה' גולדבערג וביתו.

מכתב ז    🔗

אדעססא, ח' תשרי תרנ"א

אדון נכבד ומאד נעלה!

על פי הצעת הרב הגביר הנדיב מוהר“ר ק.ז. וויסאצקי נ”י ובידיעת הרב הגאון הגדול מוהר“ר שמואל מאהילעווער נ”י והרב הגדול החכם מוהררש“י פין נ”י הנני מתכבד לבקש מכבודו הרם, כי יואיל לשלוח מכסף הקערות אשר יהיה בע“ה בעירו סך 25% למאסקווא על שם הרק”ז וויסאצקי הנ"ל להיות הוצאות בעד המטיפים השלוחים מאת החברים שבמאסקווא להפיץ רעיון חבת ציון בין בני עמנו.

מוקירו ומכבדו כערכו הרם והנשא

משה ליב ליליענבלום.

מכתב ח    🔗

אדעססא, אדר ראשון תרנ"א

אחינו תמימי דעים!

זה איזה שנים, אשר חובבי ציון במאסקווא עזרו להפיץ רעיון הישוב בין אחב“י ע”י מגידים, מטיפים לחבת ציון, ופעולתם הביאה טובה רבה לעבודת הקודש, כנודע לכבודכם הרם, אך מיום נוסד הועד באדעסא ברשיון הממשלה וכל הכספים נשלחים ישר אליו, נבצרה מאת חו“ץ במאסקווא להאריך פעולתם הטובה, ואחרית הדבר היתה, כי חדלו המטיפים לשאת מדברותיהם, והרעיון הקדוש באין מעוררים אינו מתחזק במדה הראויה לענין גדול וקדוש כמוהו. זאת ראו יחידי סגולה ויחליטו לצאת לעזרת הרעיון ויקחו על עצמם להביא לחו”ץ במאסקווא את הסך הדרוש לזה. נדיבי לב באדעססא הבטיחו לתת שש מאות רו“כ לשנה ונדיבי אחינו במאסקווא ארבע מאות רו”כ, אך אין הקומץ משביע את הארי, ובהיות מן הנחוץ להחזיק לא פחות משני מטיפים, אשר שכר כל אחד עם הוצאות מסעיו יעלה עד מאה רו“כ לחודש, הנה העיקר עודנו חסר מן הספר. על כן הננו מתכבדים לבקש מאת כבודכם הרם לשאת במשא עבודת הקדש וכי כל עיר, אשר בה חו”ץ נאמנים, ישתתפו בפעולה זו בסך מסוים, שיקבלו על עצמם לשלוח מדי שנה שנה על שם הגביר מ' מאיר פריידענבערג במאסקווא, הסך שתבטיחו צריך להיות דלא כאסמכתא, אך הבטחה גמורה, למען יוכלו חו“ץ במאסקווא להשען על הבטחתכם ולעשות על יסודה חוזה עם המטיפים. ועם זה נבקש מכבודכם הרם לקחת דברים בזה עם חבריכם, תמימי דעים עמכם, ולהגביל את הסך, שאתם נכונים לשלוח מעירכם ולהודיע זאת להגביר וויסאצקי ולהד”ר צלענאוו במאסקווא. בתקוה כי דבריכם (?) ימצאו מקום בלבבכם, המלא חבת ציון, הנני מוקירכם ומכבדכם כערככם הרם.

נאום משה ליב לילענבלום

ונאום יעקב בן ישעיהו מזא"ה.

(על הצד השני רשום המען של ד“ר צלנוב. הכתב־יד הוא של מזא”ה, ומ"ל אך חתם עליו).

---

---

פגשתי בהעתונים זכרונות ע“ד אספות חו”צ בימים הראשונים, ובהזכרונות ערבוביא בנוגע לתאריכים ולהשתתפותם של הגרש"מ ולילינבלום בהאספות, ורואה אני לי לחובה להעמיד הדברים על מכונם.

אספות כלליות של חובבי ציון היו:

א. אספת קטוביץ בי“ח – כ”ג חשון תרמ“ה. לילינבלום לא השתתף כלל באספה זו, והגרש”מ היה נשיא הכבוד בה.

ב. אספת דרוסגיניק ו' תמוז תרמ“ז. אל האספה ההיא נסע הד”רפינסקר עם לילינבלום וסרו דרך נסיעתם לביאליסטוק, הד“ר רצה להתפטר והגרש”מ בקש ממנו להשאר גם להבא בתור נשיא ומנהל, בדברי ברכה שכולנו נתפלל לה' בעד שלומו. וכולם יחד נסעו מביאליסטוק אל האספה.

ג. דרוסגיניק, כ“ה מנחם אב תרמ”ח. הרש“י פין, שישב שם יחד עם מר יהודה ליב קלינבסקי מקובנה, קרא לאספה ליום ההוא, ולילינבלום נסע לשם ושהה לבוא הקרואים עד ר”ח אלול, אך שום איש לא בא, וזולת את פני הרשי“פ וקליבנסקי לא ראה. כך היה ירוד אז מצב החברה ברוסיה. ובשובו לאודיסה סר בביאליסטוק לבית הגרש”מ. בהמשך הדברים אמר לו הגרש"מ “כי עבודתו לציון היא לא מפני קדושת ארץ ישראל לבדה, שהרי בין עשר קדושות שנמנו במשנת “כלים” נמצאים דברים יותר קדושים מארץ הקדושה, אבל כל עבודתו לציון היא בשביל הקיום הלאומי”.

ד. אספת וילנה ט“ז – י”ח מנחם אב תרמ“ט. בא לילינבלום בתור ציר מאודיסה, וגם הגרש”מ השתתף בה, והיה מראשי המדברים.

ה. האספה הכללית לבחירת הועד באודיסה, אחרי השגת הרשיון מהממשלה, היתה ביום ז' אייר תר"נ. הגאון רבי שמואל מוהליבר השתתף אז באספה זו, שהיתה באודיסה.

ו. אספת דרוסגינק ד' אלול תרנ“ג שבה נוסד המרכז הרוחני “מזרחי”. בתור ציר מהועד האודיסאי בא הסופר בן־עמי (מרדכי רבינוביץ), ולילינבלום לא השתתף כלל באספה זו. והגרש”מ היה נשיא הכבוד בה.

היתה עוד אספה גדולה במינסק 1902, ובה השתתף גם לילינבלום בתור ציר הועד האודיסאי.

 

כה: ספרי תקנות    🔗

קודם אספת קטוביץ ח“י – כ”ג מרחשון תרמ"ה, טרם שנאספו צירי האגודות השונות ותקנו תקנות קבועות, היתה כל אחת. ובפרט הגדולות והמרכזיות, קובעות סדרים ותקנות לעצמן שעל פיהן נהגו הן בעצמם וגם ניסו להשפיע על יתר האגודות שגם הן תנהיגנה אותן התקנות.

את ספרי התקנות הנמצאים תחת ידי, שלא נתפרסמו עוד עד היום, הנני נותן בזה להקוראים לפי זמנם וסדרם. הראשון בהם הוא מהחברה “חובבי ציון” בביאליסטוק ³⁷:

אנחנו חובבי ציון ואדמת הקדש בפה, אשר הרעיון הנעלה מישוב א“י ע”י אחינו בני אמונתנו מצא מסלות בלבבנו, וכל ישענו וחפצנו הוא להרחיבו להאדירו ולתת לו מהלכים בין יתר תושביה, למען יהי לאל ידינו לעשות דבר לטובת הענין הנשגב משאת נפשנו, ואל ד' נתחנן להצליח חפצנו בידנו ולהוציאו לפעולת ידים, להקים ארץ ולהנחיל נחלות שוממות, לתת גאולה לארץ ע"י קנית קרקעות נחלות שדה וכרם – יסדנו למטרת החפץ הזה חברה מיוחדה על היסודות האלה:

א. תכלית ומגמת פנינו ביסודי חברתנו היא, להתאמץ להוציא לפעולות ידינו הרעיון הנשגב ע“י קנית קרקעות באה”ק על חשבוננו, בצירוף חברות אחרות אשר יתאחדו לועד כולל, ואת הקרקעות האלה ימסרו לידי אנשים מרוצים לאנשי הועד על תנאים מיוחדים אשר ישימו לפניהם, למען אשר לא יכלה הכסף אשר יוציאו על הקרקעות, ופריו יהי' קדש למטרת החפץ הנעלה הזה.

ב. חברתנו תדרש ג"כ לעזרת המושבות השנים אשר כבר נתישבו בארץ, אך מטה ידם מחוסר כסף ואמצעים נכונים ואין לאל ידם להוציא חפצם למענהו, להם יתנו תמיכות כסף מאוצר חברתנו, כפי ראות עיני הועד וכפי אשר תשיג יד החברה.

ג. הכנסות החברה תהיינה מסכום הכסף אשר ישלם כל איש החונה על דגלה מששה עד עשרים וארבעה רו"כ לחשנה, ומעות קדימה ונדות מיוחדות, מאנשים פרטים או מבני החברה.

ד. התשלומין יהי' או בכל חודש, או בכל רבע שנה או חצי שנה.

ה. סכום הכסף הנועד לחפץ התמיכה הוא מחצית מסך הכסף אשר יאסף, והשאר הוא קודש למטרת קנית הקרקעות.

ו. מקרב בני חברתנו נבחר ועד תמידי משבעה עשר אנשים אשר לבם ונפשם אל החפץ ולהקדיש לזה עתות ידועות לפקח על צרכי החברה, לעשות סדרים בכל עניניה, ולהתיעץ בדברים הנוגעים אליה והרחבת חוג פעולתה, ולהיות ידם כיד כל בני החברה בכל דבר אשר ימצאו לנכון לעשותו לטובת הענין הנשגב הזה ולהוציא מכסף החברה עד מאה רו"כ בלי שאלה מיתר החברים, ורק בדבר גדול ונכבד מאד, כמו קנית קרקעות או לשנות דבר מהקניות של החברה, עליהם לקרוא לאספה את יתר החברים ולשאול מפיהם עצה לחוות דעתם.

ז. בני הועד, הנקראים ג“כ בשם “חברים עוזרים”, קבלו ע”ע להשתדל להרחיב פעולת החברה לחפץ הרעיון בין מיודעיהם ומכיריהם, לדבר על לבם לתת ידם אליהם לעזור אותם בעצה ובפועל, להעיר ולעורר את החברים הישנים כי ישמרו לשלם את מכסת הכסף אשר קבלו ע"ע במועדו.

ח. מתוך הועד יבחרו בכל שנה ארבעה ראשים ואחד מהם מנהל החברה. גם גזבר (קאַסיר) ומזכיר הועד, והראשים עם המזכיר ינסו דברים עם העומדים בראשי האגודות האחרות בארץ ובחו“ל, יחקרו וידרשו אחרי מצב הדברים בנוגע אל הרעיון באה”ק, מה מצב הקאלאניות והעובדים, וכאשר יקרה לפניהם איזה ענין נכבד לעשות לטובת הרעיון ועיניהם תראינה כי נחוץ לקרוא לאספה את יתר אנשי הועד, או כל בני החברה, יקרא אותם המנהל בשמו, ויתאספו לטכם עצה בדבר אשר יציעו לפניהם הראשים.

ט. המכתבים ופקודות החברה יכתבו ע“י המזכיר ובח”י המנהל, ואיש איש מפה, או מערים אחרות, אשר לו דבר עם החברה, יפנה אל המנהל או המזכיר והמה ישיבו אמרים בשם כל החברה.

י. הרשות ביד הראשים להוציא מדעת עצמם מכסף החברה עד 25 רו"כ מבלי שאול בתחלה את פי יתר חברי הועד, אך אין להם רשות לשנות או לשלש בהוצאות סכום כזה מדעת עצמם טרם קיים הועד את דבר ההוצאה הראשונה.

יא. בהקרא כל בני החברה, או חברי הועד, אל האספה, ואחדים מהם ימנעו רגלם מבוא, מאין עתותיהם בידיהם או מסבה צדדית, אז הרשות ביד הנאספים לגמור ולהחליט הדבר ע"פ רוב דעות הנמצאים, מבלי שום לב אל דעות החברים האלה אשר לא באו אל האספה.

יב. כסף החברה יהי' מונח בהבאנק ע“ש שלשה מחברי הועד, היינו: ע”ש שני ראשים וגזבר החברה. אך עד חמשים רו“כ יהי' מונח ביד הגזבר, אליו יביא הגובה את הכסף הנגבה מדי עתה בעתו והוא יוציאם מת”י ע“פ התקנות הרשומות וע”פ פתקא מהמנהל הח"י יתר הראשים.

יג. בכל חודש יתאספו הראשים והגזבר לאספה, לפקח על צרכי החברה לראות אם גבית הכסף הוא כנכון, ואם יד דבר מה לעשות לטובת הענין. ובכל שני חדשים על כל בני הועד להתאסף יחד לאספה, וכ"א יתן חשבון מעבודתו לטובת החברה והרחבת חוג העבודה.

יד. אל הועד יסופחו גם עוזרים חדשים אשר יצטיינו בעבודתם לטובת הרעיון, אם יגלו חפצם לזה ואם יסכימו עליהם יתר חברי הועד.

טו. בחירת הראשים והמנהל תה' בכל שנה ע"פ אספת כל חברי הועד ורוב בני החברה.

טז. תוצאות בחירת הראשים ושמותם, כן גם תוצאות כל האספות והחלטותיהם יכתבו בפנקס החברה.

ע"פ הדברים האלה כרתנו ברית ונכונן מוסדי אגודתנו וחברתנו, וזה שמה אשר יקראו לה: “חובבי ציון”. והאקלים יגמור בעדנו ויצליח חפצנו בידנו לשים לנו שם ושארית בארץ, לבנות חרבות עולם ולקומם שוממות ראשונים, להגיע אל המטרה הגדולה והנשגבה אשר אליה מגמת פנינו.

(פה החתום)

אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני

חובבי ציון, ביאַליסטאק

---

---

יודעים אנו, שהיתה אספת קטוביץ. זו היתה האספה הכללית הראשונה, שהניחה את היסוד לאחדות הכחות ולהנהלה כללית, כידוע, אבל שהיה עוד קודם נסיון לאספה כללית כזו, בזעיר אנפין בביאליסטוק, לא נזכר כלל בכתבים. בזכרונותי הזכרתי אמנם דרך אגב, כי בקיץ תרמ"ג היתה אספה בביאליסטוק והמנהל שלנו, נחמיה נתנסון, נסע על חשבונו, ושם לא התנהג כראוי, כי התקיף עליו יצרו ודבר רתת נגד הרבנים הרבים שהיו שם וקרא: “רב לכם, הנה לקחתם את הכהונה והנכם רוצים לכבוש גם את המלוכה, להיות למנהיגים!? היה לא תהיה!”

הדברים האלה, בפני הגאון א' שמואל מוהליבר ועוד רבנים וחרדים שהיו שם, עשו את האספה כמרקחה, והציר ממינסק, ר' דובער בומפי, בשובו מן האספה לעירו דרך וילנה, מסר את כל הדברים כהוויתם לליבנדה, והוא קרא אליו את נחמיה נתנסון, הוכיחו על פניו, והסירו ממשמרתו, משמרת היו“ר; ואז קבל עליו הרש”י פין להיות המנהל בפועל את החברה “אוהבי ציון”.

אבל מה שהחליטו שם באספה הכללית הראשונה, לא ידעתי אף אני – כי נחמיה נתנסון לא מסר לנו בכתב את כל אלה, ויהיו סתומים ובלתי ידועים עד היום.

והנה אותן ההחלטות:

א. פעולות כל החברות הנוסדות והעתידות להווסד למטרת יא"י תתפרדנה לשלשה ראשים:

1) משלוח כסף אל מקום אחד לקרן קימת בדבר יסוד מושבות חדשות.

2) תמיכה ועזר לעובדי האדמה מאחינו בארץ אבותינו.

3) הרחבת הפעולות לטובת ישוב א"י.

ב. נחבר ועד ראשי מששה אנשים: ה"ה הרבנים הגאונים מבויסק, ביאליסטוק, רוזינוי, הרב הגביר ר' דובער באמפי, הרב הגביר ר' קלמן זאב וייסאצקי במאסקווע והחכם ר' לייב ליוואנדע מווילנה. ומרכז הועד יהיה בעיר ביאליסטוק.

ג. הועד הראשי ייסד במשך שנים חדשים שולחן־סופרים־מרכזי (צענטראל־ביורא) באחת הערים אשר שם ימצא אחד מחברי הועד וגם יבחר באחד לעמוד בראש הסופרים.

ד. במשך שני החדשים תוציאנה החברות לאור את שני הדברים האלה:

1. תביאנה בחשבון את כל הכסף הנמצא באוצרן וכל אחת תחלק את כספה לשלשה ראשים: חמשים אחוז למאה ישלח לידי האחים הירש בהאלבערשטאדט, עשרה אחוז למאה לידי ראש שולחן הסופרים וארבעים אחוז למאה ישאר תחת ידה.

2. תשלחנה חשבון פעולותיהן, כספן ומספר חבריהן לשולחן הסופרים, והוא מצדו ישלח חשבון כללי לכל חברה וחברה.

ה. הכסף לדבר הקרן־הקימת ישלח לידי האחים הירש ע“י גיסם הרב ד”ר הילדסהיימר נ“י מכל הערים ע”ש ראשי חברותיהן, והשטרות ישלחו אל מרכזי הועד. הכסף לשכר הרחבת הפעולות ותמיכה, העולה רק עד מאה רו"כ, ישלח לידי ראש שולחן־הסופרים, ויתר הכסף ישאר בידי החברות בעריהן.

ו. שני הדברים האלה, האמורים בסעיף ד', עומדים וקימים גם לימים יבואו, היינו: כי כסף הכנסות החברות יחלק באופן הנזכר, וכי שלש פעמים בשנה יובא הכל בחשבון.

ז. דבר הרחבת הפעולות ותמיכה, העולה רק עד מאה רו“כ, תלוי בדעת הועד הראשי וראש שולחן הסופרים; אבל תמיכה למעלה ממאה רו”כ תלוי ברצון כל החברות, ועל ראש שולחן־הסופרים לשאול את פיהן ולגמור הדבר ע"פ רוב הדעות. ואם בהגמר הדבר להֵן, לא יספיק הכסף הנמצא באוצר שולחן־הסופרים לדבר התמיכה, אז תתן כל חברה לפי ערך כספה לעומת יתר החברות.

ח. כל חברה בעירה תוכל להוציא עפ"י דעת עצמה רק עזרה אחוז למאה מכסף הכנסותיה, ועל היותר עליה לשאול את פי ראש שולחן־הסופרים, והוא ישאל את פי ראש הועד.

ט. לדבר הרחבת הפעולות יסעו רבנים מפורסמים בערים הגדולות, ובערים הקטנות יבחרו משולחים, והוצאות לדבר זה יוקח מהכסף הנמצא באוצר שולחן־הסופרים.

י. אגודות קטנות, או אנשים פרטים, בערים הקטנות, ישלחו את כספם אל הערים הגדולות הקרובות אליהן, וראשי החברה בעיר הגדולה יעשו עם הכסף כפי תקנות הועד; אך בדבר התמיכה יש להמתנדבים לחוות דעתם על כספם ולא לבעלי החברה בעיר הגדולה.

יא. טרם ייסד הועד את שולחן־סופרים המרכזי, מקום המרכז הוא בביאליסטוק, ועל כל החברות לשלוח אל העיר הזאת את העשרה פ“צ על הוצאות הכלליות ותמיכה עד מאה רו”כ.

יב. כל התקנות האלה נתקנו רק לשנה הראשונה, ואח"כ תקרא עוד הפעם אספה.

(מקום החותם) אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני,

חובבי ציון בביאליסטוק.

האם היתה להאגודות הקיימות אז איזו התנגדות להחלטות האלה, או חסר היה מניע מנוסה אשר יניע את כל המכונה, כמו שהיה שפ"ר בזמן אספת קטוביץ – בלתי ידוע לנו. אבל עובדה היא, כי מכל ההחלטות לא נתקימה אף אחת, והאספה היתה כלא־היתה, ורישומה נשאר בלתי ניכר כלל.

---

ב"ה

ווארשא בחדש אלול למועד צאת שנת התרמ"ג.

להרב הישיש, הדורש טוב לעמו, איש יהודי ושמו רבי ליב קליוואנסקי נ"י בקאוונא.

עם ידידי הנכד הרב וכו' וכו' ר' יעקב ליפשיטץ, קבלו נא בזה את מכתבי הכללי והתקנות שהצעתים לפני יתר הערים במדינה הזאת. טכסו נא עצה והודיעוני את דעתכם הגדולה. הנני מברך אתכם בכוח“ט. מפני טעם מובן לא כתבתי לרבנו בכ”ז לא נאמר חלילה: “קבלו דעתנו!”, אך את זאת נדרוש מכם בשם ה' וישראל עמו: “האספו בני יעקב!” התאחדו! התכללו והיו לאגודה אחת בהענין הקדוש הזה, ואם ימעט מספר החברים בעירכם מהיות אגודה בפ"ע, תנו ידכם לנו או ליתר האגודות בערי הממלכה, אך אל תעמדו על דם אחיכם עובדי אדמת הקדש אשר הקריבו הונם ואונם על מזבח אהבתם לעמם וחפצם הטוב להציב גבול אלמנה ולהניח אבן פנה לבנין עדי עד.

וה' יחדש עליכם ועל כל ב"י שנת גאולה וישועה, ויאמר לצרות בת יהודה השדודה די ולא נוסיף לדאבה עוד.

אחיכם בן עמכם ש.פ. ראבינאוויץ (שפ"ר).

על המכתב הנ"ל הנני להעיר איזה דברים:

א. השורה למעלה “ב”ה" והשניה “וואשרא” וכו‘, וכן כל המכתב מדבור המתחיל “האיש הח”מ" וכו’ – הוא בכתב ליטוגרפיה, שזה מראה כי היה מכתב חוזר לאגודות שונות, ואך המכתב גופו מדבור המתחיל “להרב הישיש” וכו' עד החתימה “שפ”ר" כתוב בכתב ידו של שפ"ר.

ב. מלבד ר' ליב קליוואנסקי בקאוונא פנה שפ“ר גם לידידו הנכבד הרב וכו' וכו' ר' יעקב ליפשיטץ, זהו ה”ל“ץ” הידוע, שהיה מפורסם בזמנו לשונא ציון מופלג, הוא המיסד את “אגודת ישראל” כצרה אויבת לציונות. בראשונה נתן גם הוא את ידו לחו“צ, ובין חברות הסופרים שפנו במכתב לברון נפתלי הרץ גינצבורג ביום ט' ניסן תרמ”ב, נמנה גם שמו של יעקב ליפשיץ מקובנה בין יתר החותמים. ואולם אחר כך נהפך מאוהב לאויב, ובהיות שהיה מזכירו של הגאון רשכבה“ג ר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנה, היה הוא לרועץ לחו”צ, והרבה פעמים עלה בידו להזיק להם. ובשנת תרמ“ח, כשהייתי יחד עם הגאון רבי שמואל מוהליבר בקובנה, לפשר בין הזקנים והצעירים, אמר לי הגרש”מ על יעקב ליפשיץ: “את האיש הזה אפשר היה לנו לקנות בכסף וגם היה לנו לתועלת, – אך לא תהיה לנו תפארת בדרך כזו, ועלינו להתרחק מן הכיעור”.

ג. בצד המכתב רשום: “גם השפענדע ליסטען תקבלו בעוד עשרה ימים ע”י קרייצבאנד" וניתנה כתובת. בני ווארשא חשבו ומצאו בטחון מפני הרשות גם טרם שנתקבל הרשיון לאספת כספים – ע“י משלוח הכסף הנאסף לידי ד”ר אדאלף סלוונדי, רב המחוז בדירקהיים (בגרמניה), שאסף אז כספים לתמיכת יושבי ארץ הקדושה ופרסם את הנדבות עם שמות המנדבים בהוספה להעתון “יודישע פּרעססע”, בשם “שפענדען־פערצייכניססע”, והפרסום בהעתון יהיה גם הוכחה ומעין קבלה לאלה המתנדבים שיקבלו את העתון הנ"ל, אם ישר לידם או אקז, אחד לעיר או אגודה.

ד. בוואשא היו בראשונה שתי אגודות, האחת בשם “שארית ישראל” והשניה בשם “חובבי ציון”, שאח“כ נתמזגו והתאחדות והיו לאגודה אחת – חובבי ציון”.

בשם ה' השוכן בציון!

ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך ותושע לי זרועי.

(ישעיה ס"ג ה')

והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה' אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבן אדם.

(מיכה ה' ו').

אנחנו בני “שארית ישראל” ו“חובבי ציון” יושבי העיר ווארשא ראינו את אותות הזמן הנוכחי, את להט חרב השנאה ההוללה, המתהפכת היום בחברת מין האדם, שמנו על לבנו את מצב עמנו השפל ומעמדו ההרוס בעת ובעונה הזאת כי באו מים עד נפש האומה ואין מעמד… ונשמע את קול אלקים מתוך הקולות והלפידים קורא בכח אל בני עם מפוזר ומפורד, לאמר: "האספו בני יעקב, בינו בדבר והבינו במראה!… ויהי כאשר החילונו לדרוש ולתור לבקש ולמצא את נקודת ההתאחדות לכנסת ישראל והענין שיש בכחו לפחת רוח חיים בעצמות היבשות של האומה העלובה, לקרב עצם אל עצמו, והנה זה מצאנו ראינו כי אך הרעיון הנעלה ללמד בני יהודה דעת עבודת האדמה על אדמת הקודש ונחלת אבותיו, לחבב ארץ ישראל על בניה אשר גלו ונתפזרו מהר לגבעה זה אלפים בשנה ומנוחה לא מצאו, יש בכחו להשיב לב אבות על בנים ולקרב לב בנים אל אביהם שבשמים ועמם בארץ, לעשות את ישראל לגוי אחד יודע ומכיר ערכו אשר בשם אמונתו ואומתו ידגול ועצם חי ומרגיש בכל אבריו את עצמת כאבו וחש לרוחתו לתשועתו.

על פי הדברים האלה קמנו ונתעודד לעשות דבר להרחבת גבול הדעת של ישוב ארץ ישראל ולתת לה מהלכים בכל פנות העם, וביום ר“ח אלול שנת התרמ”ג נתאספנו ונהי' לאגודה אחת לעבוד שכם אחד במצות ישוב ארץ ישראל, בהיותנו למשען לאחינו החלוצים עובדי אדמת הקודש היום, אחינו אלה אשר חרפו נפשם לעזוב ארץ, להשליך משכנות ולעלות למדבר יהודה, למען הניח אבן פנה לבין עדי עד. ובכן הננו מקבלים על עצמנו לתמוך בידי אחינו אלה, איש איש מאתנו כפי יכלתו בגופו ובמאדו וה' יהיה עוזר לנו להיות נועמו עלינו להופיע על עצתנו ולהצליח חפצנו בידנו אמן!

תורת האגודה, מטרתה ועל מה אדניה הטבעו:

א. האגודה שמה לה למטרה להפיץ הדעה של ישוב ארץ ישראל בין כל מפלגות העם ולעשותה לחובת הגוף לכל איש ישראל ועל כן שעריה פתוחים לרוחה לכל בני עמנו אנשים ונשים, זקנים ונערים, בני דור הולך ודור בא, כל אשר לב עברי דופק בקרבו ואהבת אומתו ואמונתו תפעמהו.

ב. האגודה תתאמץ להביא סדר ומשטר בתמיכת הקולוניסטים שנתישבו עד היום וידם מטה להוציא חפצם הטוב למענהו מחסרון אמצעים נחוצים לזה, או גם אלה שיתישבו וידרשו תמיכה רבה או מעטה.

ג. מדעתנו כי התאחדות היא כלי מחזיק ברכה לכל מפעל טוב ומועיל, גמרנו אומר לכוון פעולתנו ולצרפה אל פעולת יתר האגודות בקהלות ישראל העוסקות בהענין הקדוש הזה.

ד. בגלל הדבר הזה מוצאים אנחנו לנכון לפרסם כסף תרומת הנדבות מדי חדש בחדשו להיות למראה עיני העם אשר ישפוט על הליכות האגודה והתפתחותה. בדבר הזה חפצנו להיות למופת ליתר האגודות לעשות כמתכנתנו, למען דעת כל הקהל ערך הכחות הפועלים ועוסקים בהענין הנכבד הזה.

ה. הערה: ע“ד אופן הפובליקציה עיין להלן י”ג־י"ד.

ו. חברי האגודה ירימו כסף נדבתם איש איש כפי מסת ידו לחדש, לרבע, לחצי או לשנה שלמה.

ז. מלבד אסף נדבתו מקבל עליו כל חבר להיות גם במפיצי הדעה של ישוב ארץ ישראל, ולכשידע מן אחד החפץ לתת יד להאגודה, עליו להודיע מזה אל אחד הגבאים הפרטים (אינקאססענטען) כאשר נבאר להלן.

סדר העבודה (געשעפטסארדנונג)

והנהגת האגדה פנימה (אינערע ארגאניזאציאן)

א. מקרב החברים יבחרו שנים עשר חברים, גזבר ומזכיר עם רואה חשבון ויהיו לועד ההנהגה (פערוואלטונג קאמיטע) אשר על פיהו ישק כל דבר האגודה. על בני הועד להתאסף לכה“פ פעם בחדש לטכס עצה ולמצוא דרכים נכונים להרחיב גבול האגודה ולמצוא פתרון אל השאלות העומדות על סדר היום, וביחוד לפסוק שאלת משלוח הכסף אל אחת הקולוניות היותר נצרכות, כפי הידיעות הפרטיות והמכתבים אשר יקרא המזכיר במושב האספה. אספת הועד תפתח כבוא שני שלישי החברים ועפ”י רוב דעות יוקם דבר, הגזבר הוא היושב בראש ומכלכל דברי הויכוחים בהאספה.

ב. חברי הועד יבחרו עפ“י חוות דעת כל חברי האגודה באין יוצא מן הכלל ועפ”י רוב דעות.

ג. שתי פעמים בשנה, בחדשי תשרי וניסן, תמצא מקום אספה כללית להתרת השאלות הנכבדות מאד. לכשיתרבה מספר החברים ולא נוכל לאסוף את כל החברים ביחד, אז תחלק האספה למחלקות (סעקציאנען). בכל מחלקה ישב בראש ויכלכל דברי הויכוחים אחד מחברי הועד, וא“כ יצרפו כל הדעות אחת לאחת למצוא דעת הרוב. חודש ימים לפני האספה הכללית, בצאת הגבאים (אינקאססענטען) להרים תרומת הנדבות מאת החברים, יודיע בכתב או בע”פ לכל החברים את תורת האספה הכללית ותוכן השאלות אשר יציעו לפני החברים.

סדר הגביה ואופן הפובליקציה א. את דבר הגביה לא תמסור האגודה לגובה הבא בשכרו, אך לטובי החברים המתנדבים להיות גבאים, כל אחד ממכריו והיושבים בשכונתו. לחפץ הזה תתחלק האגודה למערכות (גרופען) אשר כל אחת מהנה תכיל לא פחות מעשרה אנשים, על הגבאים לאסוף את הנדבות בימים קבועים בכל חודש.

ב. בראש עשרה גבאים פרטים יעמוד גבאי כללי, שאליו יביאו כל כסף התרומה הגבאים הפרטים עם רשימות המתנדבים. אחרי אשר הגבאי הכללי יביא לידי בירור את סך הנדבות ורשימות המתנדבים, ימציא את כל הכסף עם רשימה כללית אל גזבר האגודה כאשר יבואר.

ג. ביום התשיעי לחדש למספר העמים, הגבאים מחזרים על בתי החברים לגבות מהם את כסף התרומה, ובמשך שלשה ימים עליהם להמציא הכסף להגבאי הכללי, אשר יסדר את הנדבות וימסור אותן להגזבר המקומי לשלחם ביום ט“ו לחדש אל הרב הד”ר א. סאלווענדי, הרב לעדת ישראל בעיר דירקהיים אשר במדינת בייערען. הרב סאלווענדי ידפיס המתנדבים ונדבותיהם ברשימות הנדבות (שפענדע ליסטען) הבאות כעין הוספה למ“ע לבני ישראל באשכנז. בהעלים האלה תמצאנה חדשות וילדי יום מאה”ק ודברי חפץ על דבר ישוב ארץ ישראל.

הערה א: הרב סאלווענדי הוא מן הרבנים החרדים על ה' ותורתו ורע אהוב להרבנים הילדעסהיימער וד"ר מאיר לעהמאנן ובאשכנז הוא מן השרידים היחידים אשר ה' קורא ויקדיש כל עמלו ועתו לטובת ענין ישוב ארץ ישראל.

הערה ב: העלים האלה באים בתור הוספה למה“ע “יודישע פרעססע”, “איזראעליט” ובאים אלינו ברשיון הצענזור. לשלוח נדבות גם לחו”ל אין שום איסור מצד הממלכה יר"ה ואין שום חשש בדבר כלל וכלל.

ד. בצאת הגבאים בחדש השני עליהם להראות להחברים את נדבותיהם מחדש העבר מודפסות עלי הגליון. החבר אשר לא יסלק נדבתו בהעת הקבועה יודפס שמו בתוך הרשימה עם קו – טירע – בצדו.

הערה א: הגליונות האלה ישלח הד“ר סאלווענדי במספר ידוע, לכל שלשה רו”כ גליון אחד: החברים המשלמים שני רו"כ לחדש מקבלים גליון מיוחד להם לבדם.

הערה ב: אם מספר החברים יגדל וגליון מכה"ע יהיה קצר מהשתרע עליו כל רשימת המתנדבים, יודפס רק הסך הכללי עם הערה, שנאסף מהאנשים הנקובים בשמותם בגליון העבר ומצורף לזה רשימות הנדבות של החברים החדשים.

ה. הד“ר סאלווענדי הואיל לקבל על עצמו העבודה להדפיס הרשימה ולשלוח הכסף אל הקולוניסטים היותר נצרכים, כפי אשר יורהו בני ועד ההנהגה אשר בפה. כסף הנדבות לא ישאר בידו יותר מששה שבועות, ואם לא יהיה נחוץ לתמוך עוד את הקולוניסטים, כי ינוב חילם וה' ישלח ברכתו במעשי ידיהם, אז על הד”ר סאלווענדי להשליש הכסף בבית אחד הבאנקירים המפורסמים והנאמנים מב"י אשר בארצות המערב, ההשלשה תהיה על שם הגזבר המקומי ושנים מחברי הועד. וכה יתאסף הכסף עד די קנית קרקע ליסוד מושב חדש.

ו. מכסף התרומה נשלח להד“ר סאלווענדי רק 90 אחוז, ועשרה אחוז ממאה ישאר בקופת האגודה להוצאות נחוצות להנהגת האגודה והפצת הדעה של ישוב א”י עם האספה הכללית, אשר נציע כי תתאסף בחדש כסלו שנת התרמ"ו כאשר יבואר להלן.

ז. אם מפני איזה סבה לא יוכל הד"ר סאלווענדי להיות גזבר האגדה, אז יחזה לו הועד ממלא מקומו בין אנשי שם בתורה, חכמה ועושר, מטובי בני עמנו בארצות המערב, ועד אשר ימצא איש כזה ישאר הכסף ביד הגזבר המקומי.

תקנות כלליות    🔗

א. כל התקנות האלה יוכלו לשנות רק על פי שני שלישי דעות חברי הועד, אולם התקנות מן הסעיפים ד', י“ב וט”ו, הנוגעות לאופן הפרסום הנהוג עתה בינינו, יוכלו לשנות רק עפ"י שלשה רבעי דעות כל החברים באספה כללית.

ב. חברי הועד יוכלו להסיר את משרת גבאי פרטי וכללי, אם יראו כי הוא מתרפה במלאכת שמים ומתרשל בדברים הגביה.

הערה א: באור וטעמא למילתא (מאטיוו) להתקנות סעיפים י‘, ט“ז: הסיבה הראשית שעד היום לא עלו ידינו תושיה בענין קדוש ונעלה משאת נפש אלפים ורבבות מבני עמנו, איננה חסרון אמצעים או העדר החפץ, כאשר ידמו רבים, אך אי ידיעת הכחות הפועלים בענין כזה הדורש אחדות, תחבולה, עצה ותושיה ברב יועץ, בכל עיר ועיר ישנם אנשי לב גם אנשי־מעשה רבים מאד, אך פעולת כלנו עד היום היתה בודדת במועדה והעוסקים במצות יא”י לא קרבו זה אל זה. לבוא בברית ויחס ע"י חליפות מכתבים ופרוטוקלים כתובים, הוא דבר שאי אפשר מפני כמה טעמים שאין פה המקום לבארם, על כן זאת העצה היעוצה מאתנו לאחינו בני בריתנו בערים אחרות, לאחוז בדרך הפרסום הנהוג בינינו, דרך שאין בו שום חשש ועדיף בכחא דהיתרא מכל הצדדים, כמבואר למעלה, באופן כזה תהיינה עינינו רואות את פעולותינו ופעולת אחינו. בן ווארשא יקרא מעל לוח את הנעשה בענין הזה בביאליסטאק, לאדז’ קאוונא וכו' וכו' ובני ערים אחרות יתחקו על התנועה בווארשא, על יד על יד תתפשט הדעה, תתגבר התנועה ותרכוש לה נפשות רבות, כי אין דבר פועל על רוח העם כתמונת מעשים ומספרים. החומר והלבנים (מאטעריאל) עם המספרים הסטאטיסטיים ילך הלוך ורב. אז נדע כלנו מספר וקצב לכחותינו ותוכן האגודות ומצבן לעריהן, וכ“ז בלי חליפות מכתבים ואיבוד עת ועמל רב שלא לצורך. כה יתמשך הדבר שנתים ימים, היא תקופת הזרוז והלבון (קריסטאליזאציאן), ואז כאשר עצמנו עוד לא יכחד מאתנו ונדע מי להשם, לעמו ולארצו, או אז גם מועצותינו לא תהיינה עוד אותיות פורחות באויר ודמיונות תלויות על בלימה. אז, רק אז נקרא אספה כללית מכל באי כח האגודות המרימות סך מסוים מדי חדש בחדשו לטובת הענין הקדוש, נקבע תקנות קבועות וכלליות וכל בית ישראל יראה ויוכח כי יש תקוה לפעולתנו ועתידות לחפצנו. ע”ד תורת האספה הכללית הזאת לכל פרטיה יטכסו עצה ויחוו דעתם בכתב או בדפוס ראשי האגודות השונות בקהלות ישראל במשך הזמן הנ“ל, ע”כ זאת העצה היעוצה מאתנו לאחינו בני יתר האגודות, לקבוע תקנותיהם כפי תנאי המקום ורוח העם היושב בו, אך להתחזק באופן הפרסום הנהוג אצלנו מפני הטעמים שבארנו.

הערה ב: את הגביה מסרנו לטובי החברים בעצמם, מפני שבאופן הפרסום הזה נחוץ לשמור עתות הגביה בדיוק, למען יגיעו לנו הרשימות המודפסות שהן כשטרי קבלה לפני הגביה השניה, כמובן. והנסיון הורה אשר את הגובה הבא בשכרו דוחים החברים ב“לך ושוב מחר אתן”, דבר שלא יעשו לחברים שכמותם המתנדבים בכספם ועמלם יחד. מלבד זה יתרון גובים מתנדבים בכל הוא, שבשעה שהם עוסקים במצות “הגביה” המה גם מפיצי הדעה ורוכשים לה נפשות, דבר נכבד מאד בעיר אשר מסיבות שונות לא מצא לו הרעיון הזה מסלות בלב כל פנות בני עמנו, כידוע.

ג. גם התקנות האלה הן רק זמניות ולכשיבחרו בעלי תקנה, נטיל עליהם החובה להציען לפני הממשלה הרוממה יר"ה לאשרן ולקיימן.

אלה הם הדברים אשר על פיהם כרתנו ברית ונכונן אגודתנו וזה שמה אשר יקראו לה: אגודת חובבי ציון.

וה' אלקינו האוהב שערי ציון הוא יגמור בעדנו להצליח חפצנו בידינו, לשובב נתיבות, לבנות החרבות, להקים סוכת אומה הנופלת, להציב גבול אלמנה, לשמח ציון בבניה ולקיים בנו מקרא שכתוב: “ותחז בציון עינינו” – אמן.

וואשרא בחודש אלול “כי עתה לחננה” לפ“ק, תרמ”ג.

מוסקוי חמישי לימי סליחות שנת תרמ"ד

חבר נכבד!

שאני, אם לא יצאתי ידי חובתי נגד כל חובבי ציון בעירך אשר בשמם באת במכתבך אלי. האמן לי, יקירי, אשר רעיון של ישא"י קדוש הוא אצלי ומעולם לא בגדתי ולא אבגוד בה (בו), אולם רבים מחברי מנעוני לענותך דבר, יען אשר לא ידענוך, ופעם הראשון אך מפיך שמענו מאגודתכם החדשה הזאת. הפעם תקבל את אשר בקשת, והי' בטוח אשר בכל עת ובכל זמן אמצא לך אם תדרשני בנוגע להענין הזה. –

הרשני נא להעיר אזניך ע“ד דבר אחד העומד למעלה מכל התקנות והסדרים, אשר בלעדם אי אפשר להעמיד הענין על בסיס נכון וקים כאשר נחפוץ אנחנו כלנו: אין כל ספק שאין תקוה לפעולת “חובבי ציון” בכל מקום שהם, אלא אם יתוסד ועד ראשי או מרכזי באחת הערים הגדולות, שבו יכללו מעשי כל החברות, שבו יאספו כספיהן, והוא יוציא כל דבר שהסכמת החברות באה עליו לידי מעשי (מעשה), כי רק ע”י התיסדות ועד כזה, יתאחדו כל הכחות העובדים בישוב ארצנו, ופעולתם תגדל שבעתים בכמותה ובאיכותה. לדעתנו אין הדבר הזה תלוי בהשגת רשיון הרשות, דיה הסכמת ועדי החברות, שהצטיינו במעשיהם (־ן) לטובת ישוב הארץ, לקרוא את אחד (־ת) מהם (־ן) בשם “ועד ראש” ורצון הועד ההוא לקבל על עצמו העבודה המרובה, התלויה בשם הזה.

השאלה עומדת עוד פתוחה, באיזה עיר ליסד ועד ראשי, אך גם היא נפתרת לדעתנו בנקל. ועד ראשי צריך שיהיו בו אנשים שרוצים ויכולים למלאות חובת ועד כזה, שטורח גדול ועבודה מרובה קשורים בה, כידוע. ערי ווארשוי ומאסקוי מרכזים הם לערי המדינה שסביבותיהן. הראשונה לערי רוססיא המערבית, והאחרונה לערי רוססיא המזרחית. הערים האלה באות במשא ומתן תמידי את ערי המדינה אשר סביבן ויודעות הנה את האנשים ואת תנאי החיים בערים האלה. לפיכך יכולות הנה לפעול הרבה בגבול מרכזן, ופעולתן תוכל להביא תוצאות מצוינות.

חברות חובבי ציון בווארשא ומוסקווא עשו הרבה לטובת ישוב הארץ, הראשונה בהפיצה תמונות השר מונטיפיורי, והאחרונה באספה חברים הרבה ובמכירת התמונות למכביר. רואים אנו מזה שבהערים השתים האלה ישנם אנשים העובדים עבודת הקודש בחריצות וחפץ לבב. היוצא מזה, שאין ליסד ועד ראשי אלא או בווארשא, או במאסקווא, או בשתיהן כאחד. לדעתנו האופן האחרון טוב יותר, לפיכך מציעים אנו ליסד שני ועדים מרכזיים, או אחד שהם שנים, בהערים אשר הזכרתי. כל אחד מהם ישתדל לפעול בערים שבתחום מרכזו, להרבות חברים ולאסוף את כל הכסף גם מערים אחרות אל תחת ידן. שני הועדים יבחרו איש נאמן אחד, שעל שמו יניחו את כל כסף הנדבות, ושניהם יוצאי את הכסף בהסכמת החברות המצוינות גם הנה. כל אחד מהועדים יודיע לחברו פעם בחודש לכל הפחות מפרטי פעולתו וסך הכסף שבא אל ידו.

על הצעתנו זאת כבר קבלנו הסכמת ווארשא ומאתך אבקש לפעול גם בעירך שיסכימו חבריך לה. דע נא כי אנחנו איננו אומרים קבלו דעתנו, ונכונים הננו לשמוע עצתכם אם טובה היא משלנו. עכ“פ נכון הוא אשר תשנו השם ותחת “תומכי עבודת האדמה בארץ הקדושה” תקראו לחברתכם ג”כ בשם “חובבי ציון”. בשם הרעיון הקדוש אשר אנחנו עובדים בו, אבקשך לפעול בהענין הזה, כי דבר גדול הוא. ברוכים תהיו לד' אתה וחבריך היקרים העוסקים בעבודת הקודש. בשם חובבי ציון במאסקוי – – –

פ.ס. טוב היה מאד לו הואיל הרה"ג דמחנכם לחתום את שמו על אחת הקריאות אשר תוציאו, ואז ידע כל עם ישראל כי בראש חברתנו עומד איש כזה אשר לשמו יתנו כבוד כל אחד מעמנו.

התקנות והסדרים מעיר מאסקוי    🔗

א) מטרת החברה היא: 1) לעזור במשען כסף להמושבות שנתיסדו בארץ ישראל, כל זמן שיצטרכו לזה, לקנות קרקעות שמה ולהושיב עליהם קולוניסטים חדשים; 2) להפיץ בין אחינו את הרעיון של ישוב הארץ.

ב) כדי להגיע אל המטרות האלה: 1) מאספת החברה מכל אשר ידבנו לבו לתת, אנשים ונשים, נדבות לכל חודש, נדבות שנתיות לקרן קימת וגם נדבות מזדמניות; 2) משתדלת היא להפיץ בין אחינו דעת תולדות עם ישראל וספרותו, וביחוד תולדות הארץ, תנאי חייה, אוירה, מזגה ודרכי ישובה ע"י מאמרים שנכתבו מאנשים מלומדים.

ג) אין מוציאים על הקולניות הישנות יותר ממחצה של הכנסת החברה, היותר יהי' מונח בקופת החברה, עד שיתאסף לסך מצוין להרבות בו ישוב הארץ.

ד) אין נותנים כסף העזר מתנה גמורה אלא ע“מ להחזיר ע”פ (תנאים) מרוצים לשני הצדדים.

ה) אין משגיחים בנתינת העזר לא על רוב הצטרכותו של הנעזר ולא על דעותיו והנהגתו בדרכי האמונה, אלא על רוב התועלת שתצא מישובו בארץ בלבד.

ו) כל איש או אשה הנותן נדבתו לא פחות מחמשה ועשרים קאפ' לחודש או לא פחות מחמשים רו"כ לקרן קימת הרי הוא נחשב לחבר. פחות מן 25 קאפ' לחודש אינם מתקבלים. הנותן נדבתו פעם אחת, אפילו כל שהו, מקבלים ממנו, אך חבר לא יתחשב.

הערה: אין מוציאים את המעות שנתנו לקרן קימת עולמית, אלא שמביאות הנה רבית לקפת החברה.

ז) גובים את כסף הנדבות מדי חודש בחדשו ע"י גובה, שמקבל שכרו מקפת החברה, ומניחים אותו לפקדון בסוף כל חדש באחד מבתי הבאנקים הנודעים, על שם שנים או אחד מחברי הועד (סימן ב') ומוסרים את כתב הקבלה של הבאנק לידי הנאמן שבוחר הועד מאנשי החברה (סעיף י"ז) והוא נותן להועד שובר על קבלתו.

ח) מי שלא שלם את נדבתו ששה חדשים תכופים זא“ז, מזכירים אותו ע”י החבר שעל ידו התנדב לתת, לשלם את נדבתו: אינו רוצה לשלם – מוחים את שמו ממספר החברים.

ט) כדי להביא את פעולת החברה לידי מעשה, מתיסד ועד, שבידו נתונה הנהגת מעשי החברה, גבוי כסף הנדבות והוצאותיו ושכירת גובה.

הערה: כשיתיסד ועד ראשי, באחת הערים, לא תהי' עוד הרשות ביד ועד חברתנו להוציא בעצמו את כסף החברה, עד שתתאסף אספה כללית להחליט אם להתאחד חברתנו את הועד הראשי ולקבל עלינו את הלכותיה

י) אין הועד רשאי להוציא על שכירת גובה, קריאת מאמרים (סעיף ב') ושאר הוצאותיו יותר מחלק עשירי מהמעות הנגבות ומהרבית שמביאה הקרן הקימת של החברה.

יא) פעם אחת בשנה, ביום תשעה באב, מתאספת אספה כללית של החברה לשמוע חשבון ההכנסה וההוצאה וכל מעשי הועד במשך השנה העברה, ולבחור חברים להועד (סעיף ט') לשנה הבאה.

הערה: כיון כשיתיסד ועד ראשי באחת הערים, מיד מאסף הועד אספה כללית שלא בזמנה.

יב) אין אספה כללית מתקימת, אלא"כ נתאספו לא פחות מחמשה ועשרים חברים, וחברי הועד בכללם, כיון שנתאספו במספר זה, מיד בוחרים אחד לשבת ראש, והאספה נפתחת, לא באו במספר זה – דוחים את האספה ליום אחר.

יג) הועד צריך שיהי' בו חברים עוסקים וחברים נבחרים.

יד) חברים עוסקים כיצד? כי מי מאנשי החברה, שעל ידו נתוספו לא פחות מחמשה עשר חברים מתנדבים וסכום הנדבות שבא על ידו לקפת החברה עלה לא פחות מחמשה עשר רו"כ לחדש הרי הוא חבר מתעסק בהועד.

טו) חברים נבחרים כיצד? האספה הכללית בוחרת ע“פ רוב דעות הנאספים על משך שנה אחת חברים להועד מהקנדידטים שיציע הועד לפניה מאנשי החברה שהצטינו במעשיהם לטובת ישוב הארץ, בין בנדבות עמם המצוינת, בין בהפיצתם רעיון ישוב א”י ובין בהשתדלותם המרובה לאסוף נדבות ומתנדבים לחברתנו.

הערה: חברי הועד הזמני שנתיסד באספה הראשונה להתיסדות החברה נחשבים לחברים זמניים בהועד עד שהאספה הכללית תבחר חברים לו.

טז) אין בוחרים חברים נבחרים במספר מרובה מהחברים העוסקים.

יז) הועד בוחר על משך שנה אחת מזכיר ועוזר לו, שהוא ממלא גם מקומו ונאמן אפילו מאנשי החברה. שוכר גובה לגבות על ידו את כסף הנדבות.

יח) המזכיר או ממלא מקומו קורא לחברי הועד שיתאספו, מציע לפניהם הדברים שצריכים המה לשאול בהם, קורא את המכתבים, שקבל בדבר ישוב הארץ מחברות וקולוניות שונות, ועונה בהסכמת הועד ובשמו על המכתבים האלה, עושה חשבון להכנסת והוצאת הכסף וכותב את ספרי החברה.

יט) חברי הועד מתאספים פעם אחת בארבעה שבועות, ביום הראשון בשבוע, בבית שיקרא להם המזכיר או ממלא מקומו להתאסף בו. מתיעצים בדברי החברה ומעשיה ובאים במשא ומתן עם המושבות הנמצאות בארצנו ועם החברות “חובבי ציון” שבערים אחרות.

כ) הרשות ביד המזכיר או ממלא מקומו לקרוא אספת הועד גם שלא בזמנה בהסכמת ראש הועד החדשי (סעיף כ"ב) כששניהם מוצאים צורך ותועלת בזה.

כא) אין אספה של הועד מתקימת אלא“כ נתאספו לא פחות ממחצית חבריו, ועכ”פ לא פחות מחמש מהם, ובתוכם מזכיר הועד או ממלא מקומו. כיון שנתאספו במספר זה, מיד בוחרים אחד מהם לשבת ראש באספה ההיא והאספה נפתחת על ידו. לא באו באספה הזאת, דוחים את האספה ליום א' שלאחריו.

כב) היושב ראש בהאספה נחשב לראש הועד עד אספת החודש השני, ואין המזכיר רשאי לקרוא אספה שלא בזמנה אלא בהסכמתו.

כג) אין הועד רשאי להוציא את כסף החברה, ולא לשנות הלכותיה ולא להוציא מתוכו אחד מהחברה, אלא א"כ באה על זה הסכמת שני שלישי חברים לזה. וכל מעשי הועד והחלטותיו נכתבים בספר.

הערה: כותבים לזכרון שמות החברים שלא באו לאספת הועד.

פרטי כל    🔗

** תוצאות האספה שהיתה בליל הו“ר לשנת תרמ”ה בקובנה**

חובבי ציון נאספו יחד לעשות מעמד ומצב לאלה אשר התנדבו להתישב בארץ הקדושה ולהקדיש חייהם לחונן עפרה ולהתפלל במקומות הקדושים, ועל כל הנעשה בועד האספה לבקש רשיון מהממשלה הרוממה לאשר ולקיים את כל אלה, ובטרם יצא הרשיון מבלי לעשות שום דבר. ויען כי לכל עמי הארץ בארץ הקדושה תושבים מתפללים כאלה, נקוה כי רשיון הממשלה הרוממה לא יאחר לבוא, ואמרנו לסדר מראש את הראוי לעשות לטובת הענין. והאספה עפ"י רוב דעות החליטה:

א. הסדרים אשר יעשו היום יהיו שרירים וקימים ואין אחד מהחברים יוכל לערער נגדם בשום דבר.

ב. לעשות ועד תמידי (ראַספּאָריאדיטיעלני קאמיטעט) מששה חברים ויעמידו עליהם ראש (פרעדסעדאטעל), סופר ומזכיר, רואה חשבון (קאנטראלער) וסגנים לעזר כנגדם. ס“ה תשעה אנשים ולא פחות מששה חברים. מאלה התשעה יוכלו להתאסף תחת משרת הראש וכל הנעשה בועד ההוא אין האחרים יכולים לערער נגדם. הנעשה עפ”י רוב דעות מאלה הנאספים בועד הקאמיטעט כן יקום דבר. בין הנאספים האלה יהי' הראש או סגן הראש ורואה חשבון, וזמן הועד לא פחות מפ"א בחדש.

ג. ליסד ועד עוזר (איספאלניטעלני־קאמיטעט) מששה אנשים כאלה אשר עסקו ויעסקו לאסוף חברים וגבית המעות. הועד הזה יתאסף אחת בשבוע, ובאספת הועד התמידי יקראו בכל פעם שלשה חברים חליפות מועד המתעסקים ודעתם תהי' שוה כדעת חברי הועד התמידי.

ד. פעולת הועד התמידי יחד עם הועד העוזר על ידו להשתדל במטרת הענין הנעלה לאסוף חברים גם לעמוד בחליפות מכתבים עם ועדי ערי הפלך ברשיון הממשלה להרשות האמצעים ותמיכת המתפללים בארץ הקדושה וכל אשר ימצאו נכון לעשות לטובת הענין הנעלה הרשות בידם לעשות. כן בהתנהגות חובבי ציון ופעולותיה כן בספרי החשבונות וקבלת הקאססע מהמתעסקים בכל חדש וחדש וישגיחו כי ימסר המעות כסף התרומה להבאנק על שמות נבחרים מועד הקאמיטעט אשר יבוחרו כעת.

ה. ועד העוזר יתאמץ בכל יכלתו להרבות מספר החברים ותרומת נדבותיהם ולגבות המעות ולהתאסף פעם אחת בכל שבוע לטכס עצה במה להגדיל ולהרחיב את חוב פעולת “חובבי ציון” בהסכמת הועד התמידי ם שלשה חברים מועד העוזר.

לראש “חובבי ציון” נבחר בהסכם כל הנאספים עתה הג' ר' ליב קליוואנסקי; ולסגן הראש: הג' ר' איסר בער וואלף; לסופר ומזכיר: ר' אליהו אהרן גארפינקעל; ולסגן ולעוזרים על ידו: ה' מתתיהו קושנער וה' אליעזר יצחק פערעלשטיין; לרואה חשבון: הג' ר' משה בראמסאהן.

ששה נבחרים לועד התמידי נבחרו כעת על משך שנה אחת: ר' שלמה אזינסקי; ר' משה בראמסאהן; ר' מרדכי יצחק ברלין; ר' בנימין ראבינאוויץ; ר' יעקיל קארענאווסקי; ר' צבי דיענגילעוויץ.

לקאססיר נבחר ר"י קארענאווסקי.

השאלה אם להניח הכסף בהבאנק או לקנות ווערטה־פאפיערע, נמסרה לועד התמידי כפי ראות עיניהם.

בהועד העוזר יהיו נבחרים על משך שנה ואך שכל חדש יוטל הגורל על שלשה אשר יבחרו מחדש לבוא בועד התמידי. בפעם הזאת נבחרו: ה' ז. זעליגסאהן; ה' א. שאיעס; ה' א.י. פערלשטיין; ה' צ.מ. קושנער; ה' א.ד. שעבסעס; ה' א. ריינעס.

הפראטאקאל הזה ותוצאות החלטת האספה הנוכחית יומסר להממשלה הרוממה לאשר ולקיים ברשיון גמור ובלעדה לא יעשה דבר.

כו: קובנה בעבודת חו"צ    🔗

העיר קובנה, מלבד שהיתה מאז ומעולם עיר ואם בישראל, קבוץ של אנשים חשובים מפורסמים אשר על פני כל הסביבה יכבדו, וחשוב היה מאד שתהיה שם אגודה של “חובבי ציון”. וע“כ פנו אליה גם מיתר המרכזים הגדולים, כמו וילנה, וורשה, ביאליסטוק ומוסקבה, להעירה ולעוררה שתתעודד ותפעל בהענין הקדוש, – הנה מלבד זה חנה בתוכה כבוד הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור, שכבודו היה גדול מאד גם ברוסיה וגם בחו”ל ודבריו היו נשמעים מאד, ועל כן רצו כל חו"צ שכבוד הגאון, רבן של כל בני הגולה, יתן ידן להם, ויאמר לפעלא טבא.

בזמן ההוא, בראשית שנת תרמ“ד, טרם היתה עוד חברת “חובבי ציון” בקובנה. הרש”י פין ניסה עוד ביום כ“ג טבת תרמ”ד לעורר ולהעיר את הישיש ר' ליב קליבנסקי ליסד חברה כזו בעירו. שפ"ר פונה אליו במכתב ומעורר לזה, ובני מוסקבה פונים במכתבם אל חברת הצעירים “תומכי עבודת האדמה בארץ הקדושה” ומיעצים אותם לקרוא את שם אגודתם “חובבי ציון”. כי אך המה, בני הנוער, החלו אז לפעול ולעבוד והמה הדפיסו אז “קול קורא” באותיות אשוריות ובצבע מוזהב עם זר צעצוע בראש – שנדפס, כנהוג אצלם, בדפוס של השטאַב בתוך המבצר.

קול קורא.    🔗

כאלפים שנה מעת ישראל בגולה הלך, ארץ אבותינו וערי קדשינו המה כחותם על לב כל יהודי נאמן לדתו, חבל נחלתו. באהבה רבה ובאהבת עולם יזכרם לטובה, ורוחו ונפשו נכספה וגם כלתה לאדמת קודש, שבה כל חיי רוחו ומחמדיו מימי קדם, עם תקותו הנאמנה, כי ה' ישובב נחלת יעקב ב“ב. מפי עוללים ותנוקות של בית רבן עד הזקן בן מאה שנה לא ימוש זכרון ארץ חמדה טובה ורחבה שנתן ה' לאבותינו, וגם בבוא חליפתו, אחרי עלות נשמתו, מראשותי הגבר יוצע בקבר “עפר ארץ ישראל “, למען דעת כי בה נפשו תמיד חבוקה ודבוקה, יחונן עפרה, הודה והדרה, בחייו ובמותו אליה כל תשוקתו, תוחלתו ותקותו – כל אחד מאחב”י למען ציון לא יחשה ולמען ירושלים לא ישקוט, וארץ ירושתנו חביבה ויקרה לו “בפאר שמחתו” ו”באפר אבלותו” כל ימיו על אדמתו, זכר ציון וירושלים וארץ קדשנו ושובו אליה בבוא גואל, שגור על לשונו גם יהגה בהם הגיון סלה בשכבו ובקומו בתפלתו, ערב, בוקר וצהרים, מפורש יוצא מפיו ולירושלים עירך וכו‘. בשבתו אל שלחנו מלא מעדנים, או פת במלח באכלו לשובע, יודה לה’ בבהמ“ז “על הארץ הטובה” וכו' ויתפלל “ובנה ירושלים וכו‘, תשכח ימינו ולא ישכח לזכור את ארץ הקדושה צבי חמדתו על ראש שמחתו, גם עת יאמר: “בלע המות לנצח” ואוהבי “אבל” יבואו לנחמהו מיגונו, יתפטרו ממנו בשפתים נעות: “המקום ינחם” וכו’ בתוך אבלי ציון וירושלים. על חורבן המקדש וערי הקודש יענה היהודי בצום נפשו כמה ימים בשנה, ישב לארץ ולא ידום, יבכה בכי תמרורים, בצום החמישי, ונפשו עליו תשוח. יתאַבל כאבל יחיד ולא יתן פוגת לבת עינו יורדה מים, ותחי רוחו בשבת “נחמו” ובששת ההפטרות הבאות אחריו בדעתו כי יש תקוה לאחריתו, והפה־קדוש הגוזר ומקים, שאמר “ואף בהיותכם בארץ” וגו' “לא מאסתים ולא געלתים לכלותם” וגו‘. הוא ישמור הבטחתו לישראל “ושב וקבצך” וגו’. לכן מלבד ההוגה בתורת ה' ובעדות יה ע”י שרי קודש חוזי עליון ואמרות טהורות מחכמינו ז”ל אשר יחזה בם חזות הכל על דבר קדושת ארץ אבותינו, מה נעשה לה ומה יעשה בה, כקטן כגדול מבני עמנו עינו ולבו ורוחו נשואות אל מקומות הקדושים בארץ ישראל ששמה חוברה לה “העבר” “והעתיד” של עם ישראל עם סגולה שה' אלקיו עמו בעברו באש ובמים, חרב, הרג ואבדן, כל נגע ופגע, עמל ותלאה, עברה וצרה; פרעות ושערוריות, לא העבירהו מן העולם ועל דעת קונו, ובכח ההבטחה “לא מאסתים ולא געלתים לכלותם” חי וקים נצח ישראל. –

אמנם מה נהדר זמן “העבר” של “ארץ הקדושה” ומה יפה ירושתנו, ולעומתו באור שבעתים יזרח לה ולנו “העתיד” עת ירחם ה' עמו ושבו בנים לגבולם ב“ב. אשרי עין תראה כל אלה! אבל “ההוה” מה הוא? – זמן “ההוה” אך “הוה” על “הוה” בארץ ומחוצה לה לאחב”י בארצות פזוריהם. דרכי ציון אבלות, הארץ חמדה הזאת בזויה ושוממה וחרבה, אין מנחם ואין מרחם לה (רק השרידים העולים ויושבים בחצרות ה' יקדישו ימיהם לתורה לתפלה ונדיבי עמנו יכלכלו חייהם וגם זו לטובה) ומחוצה לה – אך נהי נשמע מאחב“י בארצות פזוריהם, כמוה לא היתה עת צרה ליעקב, צוררי ישראל יערימו סוד נשאו ראש ולהשמיד בלבבם, ואוהביו כמעט ואין, השערוריות והפרעות מעשים בכל יום, וסכנת שוד ושבר, רדיפות וגרוש, הרג ואבדן, חלילה מרחפת על כמה עדות בישראל כמעט בכל מדינה ומדינה. ורק בחמלת ה' והממשלות הרוממות אשר בצלן נחיה ויגינו בעדנו כעל עבדים נאמנים לארץ מולדתם, לא יתנו להשחיתם לעשות אתנו כלה, ואלמלא מוראה מי יודע! חיי אחינו ב”י תלויים מנגד, קללת אלקים זאת אין כמוה אשר נתקיימה בעוה"ר בימינו בעצם תומה, ה' ירחם ויהפוך את הקללה לברכה, והי' אך טוב בישראל.

והנה בזמן הזה, בימינו אלה, כאשר צר המקום לרבים מאחינו למצוא מחיתם בארץ מושבותיהם, או אלה אשר יפחדו מפחד פתאם ומשודדים בצהרים, חלילה, גמרו אומר לעזוב את ארץ מולדתם ולבקש להם מנוח אשר ייטיב להם מוצא ללחם ומנוחה שלוה ממגור מסביב. זה בכה וזה בכה נדו וגם נעו ויעברו ארחות ימים, ומעבר לים נשקפה להם תקוה למצוא את אשר יבקשו; גם אחדים מהם כמעט מצאו להם את אשר בקשו, מבלי לחשוב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, יען מי יודע אם שאננים יהיו מפחד רעה גם שמה, ואף גם זאת כי רבים מהם את בכורתם מכרו בנזיד עדשים ובמחיר פריקת דת קדשם קנו להם אוכל לשבוע נפשם כי בבואם לארץ החופש נהיו חפשים גם מן המצוות, או יחשבו כי הנה רק מצוות התלויות בארץ מולדתם, רבים עשו את שבתם חול ויחללוהו, את חגם לחגא, ויבלוהו, את גום לקופה של שרצים ויטמאוהו. לא כאלה חלק יעקב ולא זאת המנוחה לנודדים מאבחב"י!

אך לא כמוהם עשו ויעשו אלה הנודדים אשר עמד טעמם בם ורוח דת קדשם לא נמר, לא נפתה לבכם בצרכי חייהם אחרי עגל הזהב, כי די להם להביט בנחש “הנחושת” וחיו. המה טרם יקחו את מקל הנודדים, רעיון ישוב ארץ ישראל ועבודת אדמתה מלאו את חדרי לבבם, אשר כפלים לתושיה להחיות את נפשם ולהחיות עם רב ולמלא בזה תעודה נשגבה אין ערוך ליקרה ותפארתה, גם תומך ומגן בעדה מחובבי ארץ הקדושה אשר רבים וכן שלמים נאמנים עתה בבריתה, ולא יתנו למוט העובדים והעוסקים בישובה, רק כל אחד יהי' מעירו לעזור עד אשר יוכלו עמוד, הארץ תתן את יבולה ותכלכל את חיי העובדים בנחת ולא בצער, "בהיתר ולא באסור", לחיים ולשלום ולפלטה גדולה.

למטרה הרמה הזאת לגודל יקרת הרעיון “ישוב א”י" ולהשביע לחם אלה הנודדים אשר נסתמו מהם מעינות הפרנסה והמקיימים: מאן דביש ליה בהאי מתא וכו' קמנו והתעודדנו ליסד גם בעירנו ח' “תומכי עבודת האדמה בארץ הקדושה” אשר ראשית מטרתה ברבות המתנדבים וסכומי הכסף ליסד באה“ק “קולוניא” אשר תשא עליה שם “עירנו”, לקנות כברת ארץ לנחלה ולהושיב שמה אלה מתושבי עירנו אשר יהיו מוכשרים לעבודה ולתת להם משען בעת הראשונה עד אשר אדמתם תכלכלם בשופי וייטיב להם כחפצנו, ולגודל הענין והמצוה אין די באר. גם דעת לכל נבון נקל ערכה הרב והרם למחיה ולתועלת גדולה לכמה משפחות מאחב”י בעירנו, והח' הזאת תהיה ערוכה ושמורה בסדרים מועילים ויקרים.

ובזה נבקש ונחלה את כל תושבי עירנו ומסביב לה, לכתוב ידם אל המצוה הזאת איש איש כתרומת יד נדבתו לשנה אשר ישלם לקמצים לאלה אשר התנדבו ולקחו עליהם הטורח לגבות, וכל פרוטה ופרוטה מצטרפות לחשבון גדול למען נקום על נדיבות וחפץ ה' יצליח בידנו בהתיסדות ה“קולוניא” הזאת בקרוב ונקוה כי כל אחד בשמחה ובטוב לבב ירים את נדבתו לכונן את מטרתנו הנעלה הזאת ולפעול ישועות כחפצנו הנאמן וה' יברכנו בשנת חיים ושלום ברכה והלחה והי' אך טוב לישראל סלה.

זהו ה“קול קורא” מהצעירים בקובנה, אשר בטרם עוד נוסדה שם האגודה “חובבי ציון” כבר רכשו להם הרבה חברים בעיר ואספו כסף בהבטחה, שמהכסף המאוסף יהנו התורמים ולא אחרים, ואלה הצעירים עם המטרה שלהם היו אחר כך למפגע לחו“צ, כי המה היו העסקנים היותר פעילים והמה היו המאספים את כסף התרומות מן בעלי הבתים, ובעת שלפי ההחלטה של אספת קטוביץ היו צריכים כל האגודות לשלוח את הכסף הנאסף בידן להקופה הכללית. – לא נתנו הצעירים למלא אחרי ההחלטה הזאת ודרשו שבכסף תרומתם יקנו אדמה וייסדו מושבה על שם ירם “קובנה”. וע”ז התלוצץ ר' משה ליב לילנבלום ואמר, כי המה מקרא מלא מצאו: “וקבנו לי משם”. והסוף היה שר' ליב קליוואנסקי פרסם אזהרה, שלא לתת כסף להצעירים – והאגודה כמעט שנתבטלה לגמרי, עד אשר הגרש"מ נסע לקובנה ולקח גם אותי – ושנינו נסינו לתווך את השלום. הוא השפיע על הזקנים ואנכי על הצעירים – וחפצנו עלה בידנו.

בימים האחרונים זכיתי על פי מקרה בחבילת כתבים בלים מן הימים הראשונים של חבת ציון – ארכיוו שלם של ר' ליב קליוואנסקי מקובנה, שבאספת קטוביץ נבחר גם הוא בין י"ז החברים של הועד, ועל ידי זה היו לו חליפות מכתבים עם כל יתר החברים הראשים והמנהלים. מכתבים יקרי ערך שלא נתפרסמו עם היום.

זמן רב היו מתגלגלים במשאון והיו לברות לשני העכברים וכלים מן הזמן המכלה את הכל. כי מידי הישיש קליוואנסקי קבלם המזכיר של חו“צ בקובנה מר אריה ליב הורביץ, שהביאם אתו לא”י והשאירם בירושה לבנו “שאר ישוב”, ואחרי עבור עשרות בשנים נודעתי במקרה על האוצר היקר הזה וקבלתיו לרשותי. חלק ממנו מסרתי להספריה הלאומית בירושלים וחלק – להארכיוו של “ברית ראשונים” השמור בבית עקד הספרים של אחד העם ז"ל, והכתבים שלא נתפרסמו עד היום השארתי בידי למשמרת, כי מוצא אני חובה לעצמי לפרסמם, למען יהיו לעינים בעתיד לכותבי תולדות התחיה הלאומית בישראל.

---

בשם ה', ווילנא כ“ג טבת תרמ”ד

אל כבוד ידיד נפשי וידיד כל מכיריו ומיודעיו, הנכבד והיקר בעמו, המופלג, החכם השלם וכו'.

מוהר“ל קליבאנסקי נ”י

שלום וישע רב.

סמוך ובטוח לבי, כי הדברים אשר נדברנו כאשר כבדני רומע“כ לבקרני בביתי שמורים בזכרונו. ותקום עמי, כי כבר החל רומע”כ לדבר על לב אוהביו ומוקירי שמו לקרוב אל המלאכה, מלאכת שמים לעשות מזכרת לצבי ישראל ותפארתו צדיק יסוד עולם מרנא סיר משה מונטיפיורי. ולזאת איפוא הנני שמח, כי הקרה ה' לפנינו איש נבון דבר, הרב החכם השלם מוהר“כ יחיאל ברי”ל, יודע בטיב הענין, מנוסה בנסיונות, אשר התנדב לבקר בכמה ערי ישראל להעיר את הנדיבים בעם לעשות חיל, כי הימים ממשמשים ובאים, ויום אחד עתה לשנה יחשב. ומביאליססטוק החל, והביאו ברכתם כנאוה לנדיבי עם בישראל, וגם בווילנא החל להעיר, והתעואאו רבים וכן שלמים ותקותנו חזקה כי לא תמעט ברכתם, כי נמצאו לחפץ הקדוש הזה משכילים ונבונים אשר קבלו עליהם העבודה לקרוא נדבות ולאסוף, ולאשר הימים יקרים בעינינו, ראה הרב ברי“ל לנסוע לקאוונא על ימים אחדים ולנסות דבר שם. אי לזאת תכון בקשתי לפני רומע”כ ולפני אוהביו ורעיו היקרים, החכמים השלמים מוהר“ר איסר וואלף, מוהר”ר משה בראמזאן ומוהר“א פרומקין, אשר שמענו ונדעה כי הם החרדים לטובת א”י, ומשתתפים עם רומע“כ במצוה זו, כי תעמדו לימין הרב המוכ”ז, לסעדו במלאכתו ולקרבו בקרבת אהבה, כי ראוי והגון הוא שישימו אליו לב הנבונים בעמנו ולב יודע ומבין להוקיר פעולת איש פועל טוב. הקורא את ספרו יסוד המעלה יראה כמה תלאות עברו עליו בגלל הדבר הזה, ולבו חזק בקרבו נכון לשוב לרוץ אורח. יהי ה' עמו ועם כל הדואגים לשלום אחיהם. ויהי נועם ה' עליכם, אתם יקירי קאוונא התחזקו ועשו אות לטובה.

ידידו מוקירו וידיד כל רעיו וחבריו הנקובים,

שמואל יוסף פין

ווארשא בחדש אדר התרמ"ד.

אדון נכבד ובעל בעמיו, הרב הישיש הנכבד מיצר בצרת עמו וחפץ בתחיתו חובב ארצו ואומתו, שמו הוא תהלתו ר' ליב קליוואנסקי שליט"א בקאוונא.

לשמע אזן שמענו שם כבודך כי לבך וידך אמונה להרעיון הנשגב של ישוב ארצנו העתיקה. ידענו כי מיצר הנך בצרת עמך, כואב על שממות האומה וחורבנה ונפשך תשתוקק להיות מן הנימנים למצות פקוח נפשה ותחיית כנסת ישראל ועל כן הננו מרהיבים עוז בנפשנו לשחרך כבוד כי תואיל לקחת המשרה על שכמך ולהפיץ בין מכיריך הרבים את תמונת זקן האומה הודה והדרה בדור האחרון הזה, השר הצדיק ר' משה מונטיפיורי יצ"ו אשר הוצאנו לכבוד החג היובל למלאות מאה שנה לאיש חי רב פעלים, ואשר פריה יהי' קודש לתמיכת אחינו עובדי אדמת הקודש ויסוד מושבות חדשים על שם השר הצדיק, אשר דור לדור יפאר תהלתו ושם תפארתו ינון לעד לעולם בספר תולדות ישראל.

במדת טובך ואהבתך את עמנו האומלל הננו בטוחים כי לא נהי' עליך למשא בדבר הזה, וזכות הרבים תתגלגל ע"י זכאי שכמותך וברכת אחינו החלוצים עובדי אדמת אבותינו עליך תבוא ובימיך ובימינו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח על אדמתו.

חברה חובבי ציון וירושלים

ווארשא

והננו מדעתנו כי זקנך (ה' יאריך ימיך ושנותיך) וחלישת כחך לא יתנו אותך לעסוק במצוה רבה כזאת כחפצך, על כן נבקש כי תחלה את פני ידידנו מאז ועד עתה הרב ר' צבי הירש ליפשיץ להיות בתומכי ידך וה' רוקח. ושלשה מטיבי לכת כמוכם יעשו ויוכלו לבל תהי' עיר ואם בישראל, כיוצאת מכלל כל הקהלות אשר התאחדו לאגודה אחת להציב יד ומזכרת למשה רועה ישראל על אדמת הקדש. במסקווא קבל עליו העול הזה ר' קלמן זאב וויסאצקי, באעססא הד"ר פינסקער, בפינסק הגאון ר' דוד פרידמאנן ור' אהרן לוריא.

הנני אחיך בן עמך,

שפ"ר.

---

העתק מכתבו של ה' קליוואנסקי    🔗

להחברה היקרה והקדושה “חובבי ציון וירושלים”, ד' עליהם יחיו!

הנני נותן למו את תודתי ממעמקי לבבי על הכבוד והיקר שהנחלתם לי, בשלחכם אלי תמונת השר הצדיק פאר עמנו ר' משה מונטיפיורי, ד' יאריך ימיו ושנותיו, ועל אשר חשבתם אותי

במספר יח“ס חובבי אדמת הקודש ערש ילדותינו, אשר אמנם לא טעיתם בזה, והנני פלשתיני בכל לבבי ומאודי. ולוטה בזה תקבלו מנחתי הדלה שלשה רוכ”ס מחיר התמונה.

והנה בגוף הענין הנשגב דבר התמונה, הגדלתם עשות, יהי ד' עמכם לאסוף סך נכבד לכונן קאלאניע נכבדה להחיות עם רב מחונני עפר ארצנו הקדושה, החפצים לעבוד אדמתה ולשבוע מטובה, ואשר שם השר הצדיק תקרא עליה לזכר עולם לשם ולתהלה ולתפארת, ולכם תהי' הצדקה.

ואשר דרשתם מאתי במכתבכם היקר מחודש אדר העבר לקבל עלי הקאמיסיאן מהפצת התמונה הלזו בין אחינו יחיו לדאבון לבי הנני מוכרח להגיד למו, כי בל אוכל למלא בקשתם בזה, יען כי רפה כח הנני למאוד ובל אוכל לעסוק בזה. נוסף לזה, הנני נוסע מדי שנה בשנה בימי הקיץ למקומות הרחצה לחזק גוי הרפה, ועכ“ז את אשר יהי' לאל ידי לעשות לטובת הענין הקדוש הזה, בוודאי לא אמנע, ועצתי אשר לע”ע תשלחו ע“י הפאסט סכום תמונות לפי מספר הגבירים מעירנו יחיו, אשר ארשום למו שמותם מעל”ד עם כתובת לכאו“א מעבר להתמונה, כאשר היה על התמונה שנתכבדתי לקבל מאתכם עם חותם חברתכם, ואקוה אשר כל אחד מהנקובים יוסיף על מחירם שקצבתם, כל אחד כפי נדבת לבו, ובחוה”מ הבא נקוה לעשות אסיפה מיקירי עירנו חובבי ציון, לטכס עצה באיזו ענינים הנוגעים להרעיון ישוב א“י, ואז נבחר איש נכבד מבינינו אשר יקבל עליו הקאמיסיע הלזו ואשר כולנו נהיה לו לעזר בזה. ואז נודיע לכבודם מי הוא האיש הנבחר לזה, ותשלחו לידו איזה מאות תמונות מלבד האלה, אשר נקבו בשמותם המבוארים במכתבי דנא. התמונות עם הכתובת אשר תשלחו עתה, יטיבו נא לשלוח ליד ידידנו היקר המשכיל מו”ה משה בראמזאן שיחי' ולבקש מאתו, אשר ייטיב לחלק את התמונות ע“י עו”ר לפי הכתובות אשר עליהן. כה עצתי וד' יהי' לעזר בזה.

דברי בן עם אלקי יעקב חובב שערי ציון וירושלים סלה,

קאוונא, ע“פ התרמ”ד.

ווארשא, כ“ז ניסן התרמ”ד.

כבוד הרב החה“ש נגיד ורב תבנות, זקן עדתו וחובב אומתו, איש יהודי ושמו הוא תהלתו, ר' ליב קליוואנסקי נ”י. יברכך ה' מציון וראה בנחמת ירושלים!

בשם האגודה כולה הנני לברך אותך על כי לא חסת על עמלך ותכתוב לנו מכתב מלא דברי אהבה חן ונעם ע“ד מטרתנו הקדושה משאת נפשנו ועוד יתרה עשית לרשום בספר את שמות האנשים נשואי פנים בעירך. והנה הפעם תסלח לנו אם נטרידך, ישיש נכבד ואוהב עמו, רק עתה ולא נוסיף שתקרא אליך את הר”ר משה בראמזאהן ותמסור לידו מכתבי אליו עם תמונות, כח מטעמי ונמוקי חפץ הנני אשר התמונות תצאנה מת“י אליו. ההוספות שאנחנו שולחים ע”י הפאסט בעברית ויהודית נבקש להדביקם על בתי התפלה לטובת הפצת הדעה והוא הדבר המותר לגמרי עפ"י דינא דמלכותא, כי יצאו מתחת יד הבקורת. כל ההוצאות שתעלינה על המעשה הזה נבקש להציג על חשבוננו. אם יוכל ה' בראמזאהן לקחת את ה' רוקח למסייע לדבר מצוה מה טוב, ואתה קח נא את ברכתנו ברכת אחים לבן נאמן לאומתנו. יואיל ה' להחלימך ולהחזיקך, ומצהרים יקום לך חלד, להראותך בטובת עמך אשר אהבת ועיניך תחזינה בשיבת ציון ובנטיעת ישראל על אדמתו כחפצך וחפץ נפש תדרשך לטובה.

אחיך בן עמך,

שפ"ר.

---

(חו"צ ביאליסטוק אל קליוואנסקי)    🔗

יקרת מכתבו לנכון קבלנו, ושמחנו על כי הראנו כבודו אותות אהבתו לעמו וארצו כי רוחו כנחל, וכי יבטיחנו בימים הבאים בשובו הביתה שלום, כי עשה יעשה בכל מאמצי כח לטובת הענין הקדוש מישוב א“י גם בעירו קאוונע – אשר כמעט היא לבדה רק נשארה מכל ערים הגדולות, אשר תעמוד מנגד ביום אשר כל שכניה מכל הערים הגדולות והקטנות מתאמצים לעשות חיל וההתעוררות רבה בארץ ואף יעשו פרי. – גם בווארשא, ווילנא, מינסק וכו' מכל ערי רוסיא איש איש ממקומו קמו ויכוננו חברות ואגדות למעשה הצדקה הזאת, אשר ממנה משפט עמה ושאתו יצא – ובני קאוונע יושבים בחבוקי ידים ומחשים, ומתרפים בעת צרה – והנה להרבות דברים עם כבודו אך למותר הוא, נפשו יודעת מאד את הנחיצות הרבה הדרושה לנו לעת כזאת, – להוציא את הרעיון הקדוש הזה לפעולת אדם. ובכן הננו שולחים לכבדו גם התקנות גם ההחלטות, וגם בטרם ישים כבודו פעמיו הביתה יוכל לערוך מכתבים בין כה אל כל אשר ידע, כי תקוה נשקפה לו מהם גם בעתיד, וגם כאשר יצונו כבודו שנערוך גם אנחנו אל מי ומי מכתבים בשם הרב האב”ד שלנו, ובשם הועד, ואשר יבין כבודו כי ישא פנים ויצא מזה תועלת לטובת הענין, אל נא יעצור כבודו ידו מזה ואנחנו עומדים הכן על המשמר לעשות בכל כחנו בזה וגן אל כל מקום אשר התקוה תשיאנו, כי יכו שרש בלב אנשי מקומו לשים אל המעשה פניהם – ולהגדיל ולהרחיב הענין, בכל קצות ארצנו. ואשר ידמה כבודו בדבר התנגדות להממשלה, הנה אמנם לא נגרע מעשה צדקה הזאת מכל אשר יעשו בארצנו משנות עולמים, ומעולם לא ראינו שיגיע מזה רע חלילה לכלל ישראל – והחכם עיניו בראשו – לע“ע יספיק נא כבודו בדברים המעטים, והיה כי יבקש ממנו מכתבי מוסר ולהטיף לקח לקחת לב – אז נקח דברים אתו, ונתעסק יחד במעשה הצדקה, אשר על ידו תכונן כל בית ישראל ושלום לו ולי”י וארוכתו מהרה תצמח.

הועד מחברת “חובבי ציון” בביאליסטוק,

(החותם) אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני,

חובבי ציון בביאליסטוק.

---

ביאליסטוק יום ד' י"ב תשרי

שנת ברכו“ת טו”ב לפ“ק תרמ”ה.

כבוד הר' הגביר הנכבד חובב עמו וארצו מר ליב קליוואנסקי נ"י.

נמצאנו לערוך דברינו היום אל כבודו בדבר ענין נכבד העומד ברומו של עולם. הרעיון הנשגב מיא“י אשר הננו עסוקים בו, ואשר הנהו גם משאת נפש כבודו, כאשר נודע לנו כי לבו בוער באש אהבה עזה לארץ קדשנו וכו', ישעו וחפצו הוא לתת מהלכים להרעיון הנעלה בין יתר תושבי עירו ולהרחיבו ולהאדירו ככל אשר יהיה לאל ידו. הנה זה שתי שנים עברו מעת הקדישו נפשם חובבי ציון בכל מקומות מושבותם אל הענין הנשגב הזה, ואף אמנם כבר התפשט והתרחב הרעיון בכל מלא רוחב ארצנו ויעש בדים וישלח פארות על תלמי לב כל איש ישראל, אשר עוד לא נכבה מלבו זיק האהבה לעמו וארצו, בכ”ז עוד מעט הנה הפעולות אשר פעלו לטובתו וישועות עוד בל נעשו ארץ. עוד לא נגשנו אל המלאכה לכונן קולוניות חדשות בארץ. וגם הקולוניא האחת המיוחדת בין הקולוניות הישנות פ"ת לא הוקמה עוד על בסיס נכון וקים ועדנה מצפה לעזר וישע ובכלל התרחב והתגדל הענין ברוח ולא בפעל. רבים המה אשר הכה הרעיון שורש על תלמי לבותם, אך מעטים המה המחזיקים במעוזו בכל מאדם להקדיש כספם לקנות קרקעות נחלת שדה וכרם, או לתמוך בידי הקולוניסטים העניים המתישבים שם.

הסבה לזה היא, יען כי אין לנו כל תקוה נשקפה להענין הזה להתעודד ולהתקים, כל עוד אשר לא יתעורר אנשי לב ואנשי רוח לכונן ועד הכולל מאנשים נבונים ידועים ומפורסמים לנאמני רוח ומביני דבר, אשר יעמדו בראש הענין ועיניהם ולבם יהיו כל הימים אל הדבר והמה יכלכלו את דבר היציאה וההתישבות בטוב טעם ודעת. כן נחוץ לכונן ועד הפועל באה“ק אשר יפקח על עיניני הקולוניזאציאן קנית קרקעות ותמיכת העובדים, ג”כ מאנשים נכבדים אנשי חיל ואנשי בצע.

הדבר הנכבד הזה לא יוכל לצאת לפעולת ידים כ“א ע”י אספה כוללת מכל דורשי שלום ציון אשר בכל מקומות מושבתם. ואשר ע“כ התעוררו בצדק אחינו חובבי ציון שבווארשא וישלחו מכתבים לכל החבורות אשר בארץ ובחו”ל להעירן לחפץ הזה ולדרש מאתן לשלח כל אחת נבחרים מתוכה אל האספה אשר תהי' עפ“י דעתם ביום ח' חשון הבע”ל יום מלאת מאה שנה להשר הצדיק סיר משה מונטיפיורי הי“ו. החברים הנ”ל הציעו, כי תהי' האספה בעיר קאטוויץ אשר על גבול פרוסיא ועסטרייך. אך חפצנו וחפץ החבורה בווילנא (ע"פ מכתב ה' לעוואנדא) כי תהי' באחת מערי ארצנו. נשמע מה בפיכם ובפי יתר החבורות ונראה איך יפול דבר. בין כה וכה נחוצה ההזדרזות לזה. וע"כ נמצאנו להעיר את רוח מעלתו ויתר הנכבדים העומדים בראש הענין בעירו לבחור מקרבם אנשים נבונים וידועים, לשלוח אותם אל האספה לחות שם דעתם ועצתם.

---

ב“ה י”ב תשרי שנת ברכות טוב פה ווארשא.

לאחינו אנשי רוחנו תמימי דעים עמנו “חובבי ציון”, בקרית עז קאוונע יע"א, שלום וברכת אחים.

כטל אורות היו לנו דברי רבנו הגדול ושר התורה בארצנו הגאב"ד בעירכם, מאד מאד נצטערו כל חובבי ציון עד היום, בראותם עיר ואם בישראל כקהלת קאוונא המהוללה יוצאת מכלל כל הקהלות בהענין הנשגב, אשר ממנו יתד ופנה לצמיחת קרן האומה והתחדשות רוח נכון בקרבה. ומה רבה שמחתנו בראותנו כי כוונו לדעת גדולים שכמותכם, אשר מכבר הימים ידענו אתכם בשם כאוהבי עמם, ששים בשמחתו ומצירים בצרתו. אנחנו עושים את עצתכם והננו שולחים כתבי־הזמנה לגדולי טובי עמנו באשכנז וצרפת עם כתבי־לוי בשתי הלשונות. אם לא יבואו כולם יבואו אחדים מהם, וגם לאחדים בגליציה ורומניה שלחנו כתבי־הזמנה וציריהם לבטח יבואו. אין ספק כי המעשה הזה יעשה רושם גדול על אחינו המערביים.

מהרד“ג (ר' דוד גורדון, בעל “המגיד” – אפל) קבלנו מכתבים מלונדון. האלבום הנהדר נמסר לזקן האומה בהוד והדר ובמעמד כל קרוביו ומיודעיו, עד כי חוהמ”ס ישאר שם לקבל את האדרסים הבאים אלינו לשלחם אל מחוז חפצם. מספר האדרסים שנשלחו על ידינו עד היום עולה לארבעים. בדבר השאלה, איך וע“י מי לשלוח האדריסה, הנה לדעתנו טוב מאד לשלוח ע”י לשימה בהאלבום העשוי באופן כזה שנקל לתת לו מקום בראש.

בהפאסט השניה אשלח לכם ההעתקה הפהוטוגרפהית ממנו. לנו נכבד מאד הגלוי־דעת הכללית, שתצטרפו גם אתם אליה. גלוי דעת כזאת תשים לאל כל תחבולות שונאי־ציון, ובזה שתמנו בכלל כל הקהלות מביעות ברכתן בתור “חובבי ציון”. אל האדריסה תצטרפו מכתב־ברכה אל מליצו הלוי, ועליו יבואו עה“ח ראשי ועדכם והגב”ד בראשם, עם מכתב מיוחד מהגאון בברכה להשר ומליצו.

עד כמה יקרה להשר פעולתנו, תוכלו לשער, כי בבית העקד לאספת כתבי ברכה ואותות הכבוד אשר להשר בהיכלו, עומד במקום הראשון מאמרי “פני משה”, ע"ד הוצאת התמונה במסגרת מוזהבת. השר הוא חלש מאד, שפוי בדעתו וכוחותיו הרוחניים לא עזבוהו. אבל כחות גופו עוזבים אותו מיום אל יום.

בימים הראשונים לימי חג הסוכות תקבלו מאתנו כעשר מחברות של סדר היום, אשר נסדר מאת הרב אדלר ושלח אלינו לעשות כסדרו. אנחנו הוספנו לזה מלואים: תפלה בהרצאה (רעציטאטיוו) עבור יהודי ארצות הצפון. בעצם התפלה של אדלער במקום שלום מלכות בריטניה הכנסנו שלום ממלכותנו – לסתום פי השטן. ערכו את סדר העבודה הזאת לפני הגאון והוא יתן הסכמתו לזה, ואולי יהיה הוא הדורש את הדרשה. ההתחלה היא ביום ז' חשוון בתפלת המנחה ונמשכת עד שעה 8 בערב עם תפלת ערבית, אחרי כן תמצא מקום אספת החברים עם שתיית כוס יין, או משתה ושלוח טע“ג אשר תגיע אליו בבוקר. – למחרתו ביום תענית שני: מי שברך בעת הקריאה וחזרת תפלת ההרצאה ליושבי צפון אחרי היהי־רצון של קה”ת, באותו מקום המתחיל: “אחינו בני ישראל הנתונים בצרה וכו'” –

לעשות עתה סדרים אחרים קצרה העת, בעד כל מחברת תטיבו להשיב לנו 20 קאפ', להשלים הוצאותינו, גם בשלחכם את האדרעססע על ידידנו תצרפו סך ידוע (לא רב הכמות) להוצאותינו. לכם לדעת, כי לא להרוויח הננו חפצים, כי אם להשלים מעט מההוצאות הרבות שעלו לנו. – גם בנסוע הרד“ב לביתו הפקיד השר את הד”ר לאווע למלא מקומו, כי זה הלוי הוא חובב ציון מאין כמוהו וידו כידינו. האדרעססע אינה צריכה להיות בציורים יתרים, כ“א מסגרת מצויירת סביב לה, מדתה כמדת התמונה בדיוק. הכתב לא יכיל יותר מחצי עמוד, ואחרי כן תבאנה החתימות. מלבד ראשי העיר ומנהיגיה טוב כי יבואו עה”ח ראשי הקורפוראַציאנען, כחברת בקור חולים וכדומה עם חותם חברתם, – כל ההידור של האדרעססא הוא ביופי הכתב והקלף, ולא יותר – ואל תתהדר לפני –… וכל הממהר הרי זה משובח.

בצאתי מאת פני מכתבי אשוב אעורר עוד הפעם לעשות גם דבר לטובת המזכרת ושלא להסתפק במכירת התמונות ששלחנו לפני חצי שנה, מן המי־שברך ביום שמחת תורה תוכלו לאסוף סך מסוים לכבוד היום. בחתימת מכתבי אודיעכם כי אתמול היתה הבחירה אצלנו ונבחרו לנסוע מקרבנו ארבעה חברים: העורך דין מושבע ה' יאסינאווסקי, הרב ר' יעקב משה מאירסזאהן, הסוחרים ה' דוידזאהן וה' בנימין ריטטענבערג. – כותב הטורים האלה נוסע בתור מזכיר ומאסף לכל המחנות, מלבד שנבחר לציר מעדת בריסק. – נבקש להודיע לנו שם נבחריכם.

בברכנו אתכם בשמחת חג האסיף בע"ל הננו אחיכם בני עמכם.

(החותם) חובבי ציון בווארשא.

– P . S מרוב העבודה, אשר אין לכם כל מושג וציור מזה, לא יכולתי להשיב על המכתב המיוחד שנתכבדתי בו מאת הרב החה“ש הישיש ר”ל קליוואנסקי. יקבל לע"ע תודתי וברכתי ובמכתב השני אשוב אדבר בו.

אחיו בן עמו שפ"ר.

---

ביאלאסטאק א' ויצא תרמ"ד.

כבוד הרב הגביר המפורסם ונכבד מהר“ל קליוואנסקי נ”י רב שלום וברכה, ראשית יקבל תודתי מעמקי לבי, על אשר התעורר ברוחו הכביר ולבבו הנדיבה לאהבת ציון וארץ הקדושה. ולא התרפה במלאכתו עד כי נעשתה אגודת חובבי ציון במחנם. בטוח אנכי, כי מעתה בל ירף מהענין הנשגב והקדוש הזה, עד כי אגודתם תעלה למעלה ראש לשם ולתפארת. ואף כי בראשם צבי תפארת הגאון פאר דורנו האב“ד דמחנם. הלא כל הקהילות הקרובות והרחוקות, מהם ילמדו וכן יעשו, והמה הלא יהיו מהמשכילים על דבר אמת וצדק, ומצדיקי הרבים ויזהירו כזוהר הרקיע וככוכבים לעולם ועד. עוד דבר גדול לי אל כה”ר, והוא כאשר באלה הימים יעשה ועד בלונדון לאסוף כסף על “מזכרת משה”. לכשיגיע השר הצדיק ר“מ מאנטיפיורי לשנת מאה ה' יאריך ימיו עד ביאת הגואל – וכבר נודע, כי רצון השר הצדיק הוא שהזכרון יהיה לכונן קאלאניות על שמו בארץ הקדושה, ע”כ איפוא עלינו לכתוב להשר הצדיק אשר בל ירף את רצונו הקדוש הזה ובלי ספק לא ישיבו דבריו ריקם. כן עלינו לכתוב להשר נתנאל ראטשילד ראש הועד, כי אנחנו כולנו בני רו“פ בכל נפשינו הננו להשתתף בזה, אבל בקשתנו שהזכרון יהיה על ישוב האה”ק כרצון השר מאנטיפיורי. אנחנו כבר כתבנו, תכתבו נא גם אתם ובראשם הגאון דמחנכם נ“י, כן אל מקום אשר דבריכם מגיעים תתעוררו, אשר גם המה יכתבו כן, ואם יתן ה' שיצא לאור חפצנו, אין לשער כלל התוצאות שיצמחו מזה לטובת הענין הקדוש אשר אנחנו עוסקים בו, ומובטחני בחכמתו וזריזותו, בצדק אקוה כי ימצא דברי נכונים לקיימם תיכף בלי עכוב. ועל תשובתו הנני מחכה, ידידו הדו”ש והצלחתו.

שמואל בהרב מוהרי"ל מונליווער.

---

מוצש“ק אור ליום ז' מרחשוון התרמ”ה.

אחים יקרים,

מכתבכם היקר הגיעני לפני שעה והנני ממהר להשיב דבר דבור על אפניו, כי הדבר נחוץ והמלאכה רבה לפני אין אונים כמוני וע"כ יהיו גם דברי מעטים, אף שאני נוגע בדברים שאמרו בהם להאריך:

בעיר ביאליסטוק בחרו בהרב הגאון רש“מ שליט”א ובהגביר ר' ברוך פריידנבורג נ“י והד”ר חאזאנאוויטץ נ“י, והנבחרים הנ”ל הואילו לקבל עליהם את המשרה הזאת ויבטיחו לנסוע אל האספה ליום המיועד. גם הרב הגאון שליט“א, אף כי רפו עמודי גוו ומאד יכבד עליו טורח הדרך, לא נמנע מלקבל עליו את המלאכות הזאת ונכון הוא לשים לדרך פעמיו לקחת חבל בהמפעל הנשגב הזה, אשר בו תלויה כל תקותנו בעתיד. ומה טוב היה לו הואילה גם חברתכם הנכבדה לבחר ברב אחד או שנים מהגדולים כמו: הרב הגאון ר' אלי' דוד ראבינאוויטץ מפאנעוויעוש או ר' אליעזר גארדאן מטעלזש, הנאמנים בברית אתכם לסע אל האספה כבאי כחכם ביחד עם נכבד אחד או שנים מעדכם, כי רב כח הרבנים למשך אחריהם רב אדם, ואתם תכון אגדתנו וברית החברות לא תופר. מלבד הרב הגאון רש”מ יש תקוה, כי יקחו חבל בהאספה גם הרב הב' ר' יעקב המגיד בוורשא והרב הגאון ר' מרדכי גימפל יפה מרושזינאי, גם הרב הגאון מראסיין יופיע אל נכון שמה.

מערים רבות הודיעו, כי ישלחו צירים, אבל לא הודיעו שמותם. הנכם רואים כי האנשים שנקבתי למעלה הם מבחירי הקהלות ובני עליה שבינינו.

עתה עוד בקשה גדולה ורבה לנו אליכם, אחים יקרים בידכם נתן ה' דבר גדול ונכבד מאד לעתידות הדעה וקיומה לעתיד לבוא, וזה הדבר:

אנחנו שלחנו מכתבי קריאה לגדולי חו“ל, ובינהם גם והרבנים האורתודוקסים הילדעסהיימער ולעהמאן. הראשון ענה במכתב כי שמח מאד על האספה, אך לא יוכל לבוא מפני שבני קאטווביץ לא זכו בעיניו מצד יראת שמים. אנחנו השיבונו שבחרנו בקאטוויץ מפני תנאי המקום, שהוא נראה וסמוך לגבולנו ובשביל טעמים אחרים, למשל: שהממשלה המקומית שם מבטת בעין יפה על בני האגודה “בני ברית לישא”י”. הוא ענה דבר להמגיד, כי נכון הוא לבוא, אם רק ידע עם מי הוא מיסב. ע“כ הואילו נא להשתדל אצל אדמו”ר הגאב“ד בקהלתכם הנכבדה, כי יכתוב כתב אל הד”ר הילד' להבטיחו, כי הנאספים רובם ככולם המה מהנאמנים לה' ולתורתו וישחרהו כבוד לבוא ולכבדנו במאור פניו. כן יכתוב להרב הד“ר ר' מאיר לעהמאן במאינץ. ואם שני אלה יבואו להאספה אז נדע כי שני צנתרות הזהב. האחים הירש בהאלבערשטאדט (גיסיו של הילד') והבאראן ראטהש'. בפ”פ (החרד על דקדוקי מצוות), יתמכו בימין חפצנו. אז נדע כי תהי' לנו פירמא בחו“ל ונעשה ונצליח. גם להד”ר רילף יואיל כבוד אדמו“ר לכתוב. ובשלשת הרבנים האלה נדע כי חפצנו יצליח בידינו בעז”ה.

מרוב טרדתי אחתום בברכת אח נאמן ורובץ תחת משא עבודת הקודש,

שפ"ר.

על תשובתכם אחכה ביום ד' או ה' ואל יהיה הדבר קל בעיניכם. זכרו כי הזמן קצר והעבודה מרובה,

אחיכם המברככם מלו"נ, שפר.

---

העתקה ממכתב הרב הגאון דפה אל הרב הג' הילדסהיימר ולעהמאן.

בהמכתב אשר השגתי היום מ“חובבי ציון” מווארשא, בארו לפני שמות הצירים הנוסעים להאסיפה הכללית בקאטווביץ, ושמחתי למאד על בחירת הצירים ממדינתנו, כי רובם נכבדים נאמנים לד' ולתורתו, וביותר עוד גדלה שמחתי, כי בין הנוסעים מחו“ל גם שם הדר”ג ימנה, אשר אקוה כי מעכ“ת יהי' כזר תפארה להכנסי' הנאה לעולם. אכן כתבו במכתבכם הנ”ל, כי הדר“ג מסופק עוד בניסעתו, באשר לא ידע עם מי יסב בשם… (מלה מטושטשת, אך משיעור הדברים יש להבין צ"ל “מנקיי”) הדעת וכו', לזאת אמצא נכון לגלות לפני מעכ”ת כי רוב הנוסעים ממדינתנו ראוים המה להיות במושב לדבר נכבד וקדוש כזה, ובינהם ישנם גם הרבנים גדולי זמננו אנשי שם הי“ו – ואקוה כי ברצות ד' דרך תמימנו יפיק מעכ”ת רצון מחברתם. והדר“ג יפעול פעולה נמרצה על תכלית הענין הקדוש אשר העסק הזה יתנהג עפ”י דרכי יסודי התו' והיראה וע“י אנשים ירא' ד‘, למען יהי’ הדבר תפארת לעוש' ותפארת לו מן האדם. ומחמת חולשת עיני ל”ע (לא־עליכם), מלאכתי נעשתה ע"י זולתי ובטחוני ברוב טובו כי יתן מקום לדברי אלה הנאמרים באמת וצדק ולכבוד קדושת הענין.

והנני ידידו עוז הנוש“ח מברך בכט”ס.

---

יום השלישי בתשעה לחודש מ"ח ביאליסטאק.

אחינו היקרים בדעה וברצון חובבי ציון בעיר קאוונע.

הננו מודיעים אתכם כי צירינו הנבחרים מאתנו לאספה הכללית, הראש והראשון כבוד מורנו הראב“ד, כב' הד”ר מו“ה יוסף חאזאנאוויטץ והשלישי הגביר הנכבד מו”ה ב. פריידענבערג יסעו מזה בשבוע הבא ביום ב' בלילה שהוא אור ליום השלישי, ועל כן נחלה פניכם, כי יאבו נא כבוד ציריכם הנאמנים לסור הנה העירה יום אחד קודם שהוא לכל יום השני למען תספיק השעה להתראות אתם ולהתיעץ עמם על ענין אחד מאותו הענין הגדול והקדוש שאנו עסוקים בו ולנסוע ווארשא יחד את כבוד צירינו הנשאים הנזכרים.

הננו מחכים לביאתכם,

(חותם) אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני

חובבי ציון, ביאליסטאק.

ב“ה, ביאליסטאק, ב' מרחשון התרמ”ה.

למעלת הועד הנכבד לחברת חובבי ציון בקאוונא יע"א. הננו בזה לבקש מאת מעלת ציריהם הנכבדים להאספה הכללית בעברם דרך עירנו לקאטאוויץ, כי יואילו לסור אלינו ולהתעכב אתנו יום או לילה אחד להמתיק סוד איך לכלכל דברינו במשפט על האספה, אשר ממנה תצא תורה לכל החבורות וממנה פנה וממנה יתד לבנין אומתנו, וטוב טוב היה לו יכולנו לבא בעצה אחת ובדעה אחת עוד לפני בואנו אל האספה, למען לא נבלה את העת היקרה והמקרה היקר בוכוחי דברים. נקוה כי תמלאו אחרי בקשתנו לטובת הענין הקדוש שאנחנו מתחזקים עליו. המצפים לקבל את ציריכם הנכבדים בכבוד הראוי להם.

אחיכם מוקיריכם כערככם הרם דאקטאר יוסף חאזאנאוויץ, ברוך פריידענבערג, אהרן יהושע שפירא (שם בלתי קריא)

---

לאחינו אנשי רוחנו ותמימי דעים אתנו.

בימי חוהמ"ס באה אלינו תלגרמא מבני בילו בזה הלשון:

…Arbeitszeit herangerueckt die Lage zum Ver-zweiflen. Erbarmen Bylu!."

הדברים האלה אמנם צריכים ביאור. הן אמנם די קרקע יש להם עתה, אך אין להם כלי מחרשה וזריעה. אנחנו מצדנו שולחים להם שתי מאות רו"כ ונשחר את כל אחינו העומדים אתנו בהתקשרות ביחס לשלוח איש איש ממקומו סך ידוע בלי איחור.

צירינו הנוסעים להאספה ביום ח"י מרחשוון, 25 אקטאבער – 6 נאוועמבער ישלחו את הכסף לפני צאתם לדרך.

לטובת הענין נחוץ היה להנוסעים לקאטטאוויץ דרך ווארשא להקדים נסיעתם ולהתעכב שם יום או יומים.

אחיכם “חובבי ציון” בווארשא.

ב' מרחשוון התרמ"ה.

---

בשם ה'

יום א' בא תרמ"ה, ווילנא.

ידידנו הרב המופלג החכם השלם וכו'

מוהרר“ל קליבאנסקי נ”י

שלום וישע רב!

אין מזרזין אלא למזורזים. ידעתי כי מעלתו זריז במלאכת הקדש. על כן מצאתי את לבבי להעירו כי ישים לפני חבריו ויעירם לשלוח את הכסף המאוסף בידם לווארשא, כאשר הוסכם. וכן שלחנו מווילנא בימים האלה סך אלף רו"כ. כי האחדות כלי מחזיק ברכה, וכשניחד לבבנו ומעשינו לטובה, יהי ה' עמנו ויברך את חפצנו.

ידידו ומוקירו כרום ערכו, מתפלל בשלומו ובשלום אחינו החרדים לדבר אמת וצדק

שמואל יוסף.

---

ווילנא, אור ליום י“ג שבט תרמ”ה.

כבוד ידידי כלבבי הרב החכם השלם החרד לטובת הכלל

מוהר“ר ליב קליבאנסקי נ”י

יהי שלום בחילו.

גזרת ממשלת תוגרמה החרידה גם את לבבנו, אך לא הכריעה את רוחנו, כי ידענו מראש שהדבר הגדול והקדוש המפעם את לבבנו ימצא לו תמיד מכשולים ומונעים רבים כפי גודל ערכו, ואמרתי בלבבי כי לבעבור נסות אותנו היתה מיד ה' להחרידנו למען דעת עד כמה החרדים בעם חזקים ומוצקים בחפצם זה ולהעירנו להתחזק ולבקש דרכים ונתיבות לשים את העקוב למישור.

ואנכי באותו יום שקראתי את דברי הפקודה הנ“ל כתבתי לידידנו הרב החכם ר' דוד גארדאן ובקשתיו להודיעני את האדרעססא של הבראן הירש, אשר ידענו כי לו יד ושם בממשלת תוגרמה וגם בקשתיו להתידע אל נכון מי הם מגדולי אחינו מרואי פניו אשר דבריהם נשמעים באזניו ואם יבואו דברי ידידנו גארדאן אלינו בתשובה למנוחת נפשנו יש את נפשנו להציע לפני נכבדי החברים להתיעץ ולהתישב איזה דרך ישכון אור לנו לפנות אל הבאראן הנ”ל לבקשו להשתדל להעביר את רוע הגזרה וכזאת כתבתי גם לידידנו הרב הגאון אב“ד דק”ק ביאלאסטאק ולר“ק וויסאצקי וכן אכתוב אי”ה לאדרעססא להד"ר פינסקר ועל תשובתם אחכה.

עצתו הטובה, אשר יעץ לקרוא אספה הנני להציע לפני הרב הגאון הנ“ל ולפני הד”ר פינסקער, והבוחר בציון ישלח לנו אורו ואמתו.

ידידו ואוהבתו המתפלל בשלומו, שמואל יוסף

---

טו“ב שבט תרמ”ה, ווילנא יע"א.

כבוד ידידי הרב החכם השלם היקר והנכבד

מוהר"ר ליב קליבאנסקי יהי נעם ה' עליו.

בתשובה על יקרתו הנני להודיע, כי היום אנכי כותב להד“ר פינסקער בדבר הצעת רומע”כ לעשות אספה קטנה. כי טובה העצה הזאת ונחוצה מאד. וכן אנכי כותב להרב הגאון אב“ד דק”ק ביאלאסטאק שיכתוב גם הוא מצדו אל הד“ר פינסקער כי זולת הסכמת הד”ר הנ“ל לא יתכן לעשות דבר כזה. ועצתי שגם רום מעלתו יכתוב אליו ויבאר לו במכתבו נחיצת הדבר ויחוה לו גם דעתו שמן הראוי, שתהיה האספה בווילנא כהצעת הגאון אב”ד דק“ק ביאלאסטאק במכתבו אלי. ועד בוא תשובת הד”ר פינסקער יהיה נא מטוב מעלתו לכתוב מזה אל הגבירים ה' וויסאצקי וה' שאליט בכדי שיוכלו להכין את עצמם אל הנסיעה למקום היעוד. לה' וויסאצקי אכתוב גם אנכי בעצמי, אך את ה' שאליט לא ידעתי וקשה עלי לכתוב אל איש כמהו, אשר אולי לא שמע את שמעי.

והנני אוהבו מוקירו המתפלל בשלומו,

שמואל היוסף.

(תשובת ד“ר פינסקר על מכתבו של הרש”י פין נדפסה ב“כתבים” נו' 208)

---

ב"ה ה' אדר פה ווילנא ³⁸

כבוד ידיד הרב החכם השלם היקר והנכבד מוה"ר

ל. קליבאנסקי נ"י שלום וברכה.

בתשובה על מכתבו היקר מיום ג' הנני להודיעו שגם אנכי קבלתי מכתב מביאלאסטאק מאת ר' אהרן יהושע שאפירא (אשר לא שמעתי את שמו עד היום) בו יקראני לבוא לשם ליום י“ז אדר הבע”ל וגם אנכי לא ידעתי מה אדון בזה. כי לפי מצב העינינים כעת כידוע למעלתו אין מקום לאספה, ובכל זאת כתבתי היום להגאב"ד מביאלאסטאק שיח' שאף אם לפי הנראה שדבר האספה כעת אך למותר, בכל זאת אם הוסכם הדבר אצלו ואצל החברים מביאלאסטאק מטעמים כמוסים ויודיעני ששאר הקרואים נכונים לבוא, לא אמנע גם אנכי מבוא ליום המועד.

הדברים אשר דבר אלי מעלתו במכתבו דברי חפץ הם וראויים לעלות על שלחן אספה, אבל מאשר אין בידנו לשנות את העלה במוסכם יהיה חלילה הטורח וההוצאות לריק. וגם מידידנו הנכבד ה' ל. שאליט קבלתי מכתב בימים האלה שאיננו מסכים אל האספה, ואם גם כבודו מוצא את האספה אך למותר יהיה מטובו לכתוב אל הגאב"ד מביאלאסטאק את דעתו שישקול במאזני שכלו את שכר התועלת כנגד הפסד ההוצאות והטורח.

והנני אוהבו מוקירו המתפלל בשלומו,

שמואל יוסף.

---

ב“ה אור ליום כ”ד אדר התרמ“ה פה ווילנא יע”א

כבוד ידידנו הרב החכם השלם הנכבד מוה"ר

ליב קליוואנסקי נ"י

יהי שלום בחילו.

בתשובה על מכתבו מיום כ“א דנא הנני לאמר למעלתו, כי כדעתו כן דעתי גם אני, וקצת מזה רמזתי במכתבי לידידנו הנדיב וויסואצקי, בהגישי לו רגשי תודתי על נדבתו הגדולה אמרתי עם הספר, שמהראוי והנכון לצרף עוד איש אחד שלישי להמלאכות, איש נבון דבר יודע הליכות הארץ ותכונת הקולוניסטן והוא ר' דוד איזראעליט מקלעצק, אשר רבות דברו עליו טובות יודעין ומכיריו כפי המכתב מווארשא אשר בלי ספק הגיעה העתקתו גם לרומע”ל.

והנה במכתבי הנ“ל לה' וויסאצקי בקשתיו כי יעשה דרכו דרך ביאלאסטאק ולכבודו יבואו לשם ליום בואו איזה מחברינו הסמוכים להתישב בדבר המלאכות ולעשות לה פראגראם. אשר על כן אני מוצא עז בנפשי להעיר את אוזן מעלתו ולעוררו להיות נכון לבוא ליום המועד לביאלאסטאק. וכזאת הנני כותב גם כן לידידנו הנכבד ה' שליט לבקשתו, כי יבוא גם הוא לשם ליום המועד. ואנכי תקותי שיהיה ה' בעזרי לבוא לשם. ומטובו יהיה להשיבני בהקדם האפשרי הסכמת דעתו למען אוכל להודיע מזה להגאב”ד מביאלאסטאק והוא יקבל עליו להודיע לכל הנכונים להתועד את יום המועד. ובהיותנו יחד בביאלאסטאק נטכס עצה בדבר המלאכות בכלל ובפרט מי הוא השלישי אשר יחובר אל המלאכות את ה' אלטשולער או ה' איזראעליט ואין ספק, כי הגביר וויסאצקי לא יתנגד לדעת חבריו המרובים. ושלום

ידידו ומוקירו

שמואל יוסף פין.

---

האספה בביאליסטוק קמה ונהיתה ביום ב' ניסן תרמ“ה. נאספו ובאו: הגאון ר' שמואל מוהליבר מביאליסטוק הר' שמואל פין מווינה, הר' יהודה ליב קליוואנסקי מקובנה, העו”ד ישראל יאסינובסקי מוורשה יחד עם הציר הר' קלונימוס זאב וויסוצקי ממוסקוי, גם המזכיר שפ“ר הצטרף אליהם. התיעצו וערכו תכנית נסיעה, מסרו לידו זכרון דברים מהידיעות שנאסף ע”י המרכזים באודיסה ובוורשה בפרטים על כל מושבה ומושבה ועל אנשים פרטים – גם מסרו על ידו תעודת תודה וברכה על נדבתו הגדולה שהתמסר לנסוע על חשבונו הוא בענין כה נכבד כהמלאכות.

ועל אדות השלישי המדובר במכתב הנ“ל – הנה נסע מר וויסוצקי אך לבדו, כי תנאי התנה מקודם שיקח איש לויה אתו אם ימצא עוד אחד אשר יסע על הוצאות עצמו. ואך שכיר אחד בתור מזכיר וסופר לקח אתו, את הסופר אלעזר רוקח, שהיה בלתי רצוי כלל ומהמושבות באו אח”כ תלונות וטענות לד"ר פינסקר בענין זה.

ווילנא, י“א סיון תרמ”ה.

כבוד ידידי החכם השלם היקר והנכבד

מוהר“ר אריה ליב קלעבאנסקי נ”י

יהי שלום בחילו

מוסגר פה יקבל מעלתו כפי הבטחתי את העתקת המכתב אשר כתבתי להחכם באשי, ובזה אודיעו כי כתבתי לידידנו הרב החכם הד“ר פינסקער ע”ד הדפסת “דרישת ציון” כהצעת עצתי להוציאו לאור על הוצאות הקופה הכללית. בלי ספק קבל מעלתו גם הוא מכתב מידידנו הנכבד ה' וויסאצקי בשאלה ע“ד פ”ת ובני ביל“ו ואחדים מיסוד המעלה ור”ל שצריכים עזר בסך גדול מכפי ערך הקופה שלנו, ובקשתי לקרוא אספה ולהעיר את החברים להרים את נדבותיהם ולחזק את מעשה הרעיון של ישוב א“י למען אשר תמצא ידינו לעשות תושייה ולכונן עכ”פ על יסודות נאמנים את המושבות הנמצאות עד היום ולבלי נתן להם ללכת לטמיון ואבד כל הכסף אשר הוצאנו על זה עד היום בענין רע. אי לזאת אבוא גם אנכי למלא את בקשת ידידנו הנכבד הנ"ל שיעשה מעלתו גם במקומו אספה ויעיר את לבב החרדים בדבר הישוב לשלם את נדריהם ולהוסיף להביא את נדבותיהם כראוי ונדרש לחפץ הקדוש הזה. ולהשתדל שיושלך מקאוונא את כל הכסף המאוסף הנמצא בידיהם ושלא יבנו במה לעצמם. ³⁹

סוף חדש מאי יבא לפה אחינו הנכבד ה' לעווענזאהן מפעטערסבורג להתישב בדבר האוסטאוו אשר עלינו להגיש לפני הממשלה לבקש רשיון למזכרת משה ואולי ירצה גם מעלתו להטיח א"ע לבוא לפה ליום המועד יהיה מטובו להודיעני.

הנני אוהבו וידידו

שמואל יוסף פין.

עיין על אודות זה ב“כתבים” 278 – 283.

---

שמואל יוסף

בר'

יצחק פין

וילנא, א דר“ח אדר ראשון תרמ”ו

לכבוד הרב הגאון הגדול תפארת חכמי ישראל ידיד נפשי וידיד נפש כל מכריו מוה“ר יצחק אלחנן נ”י אב“ד דק”ק קאוונא יע"א.

יצו ה' את ברכת החיים והשלום במעונו.

ידעתי גם ידעתי את רוב טרדות כבוד גאונו בעסקי הכללים והפרטים, אך יודע אנכי כח לבבו הטהור פתוח כפתחו של אולם לקבל ולחוש את כל דבר הנוגע אל עסקי הכלל, וכי גם ענין ישוב א“י יקר וקדוש לו. ע”כ מצאתי את נפשי כהיום לפנות אל כבוד גאונו בבקשה בשם הדבר הקדוש לנו לקחת דברים את ראשי החבורה אשר בקאוונא שלא יוסיפו לעמוד מנגד ולא יחשבו מחשבות לבנות להם במה לעצמם, אך ישתתפו עם שאר החבורות וישלחו את כל הכסף המאוסף בידם או לכל הפחות את המחצה לווארשה. ובאמת פליאה ממני דעת נשגבה לא אוכל לה, הלא כל נכבדי קאוונא הגישו מכתב תודה וברכה לכבוד צירנו הנאמן הנכבד והיקר הג' ר' קלונימוס זאב וויסאצקי, כי התנדב לבקר את הקולוניות והרבו לשפוך שיח תודתם במליצות נכבדות על מפעלו היקר הזה ומעשיהם כמו מכחישים את דברי תודתם. כי אם באמת הוקירו את מפעליו הלא עליהם החובה לעשות כמעשהו, ועתה המה מודים ומשבחים ומפארים ומעריצים את מעשיו גלוי לכל העם במכתבי העתים ומסכימים להתנהג לו בפועל ובמעשה, אתמהה!!

והנה זה כבר אמרתי לפנות אל כבוד גאונו בדבר הזה כי יקר דבר האחדות בעיני מאד. ורק מפני טרדותי הרבות ומחולשת בריאותי לא עצרתי כח לבוא בכתובים, אבל היום כאשר ע"פ הידיעות מוורשה נדרש עוד כסף בסך הגון לכלכלת ותקנת הקולוניות, מצאתי את נפשי מחויבת לבוא אל כבוד גאונו עם הספר הזה ולבקשו, כי יתעודד בצדק ויעודד את נכבדי החבורה במחנהו קדש שלא להתבודד במועדיהם אבל להשתתף ולהתאחד אגודה אחת לתקנת הענין הקדוש לנו. כי השעה צריכה לכך.

והנני אוהבו וידידו מוקירו כרום ערכו

מתפלל בשלומו כל הימים

שמואל יוסף.

---

אדעססא כ“ה אב תרמ”ח

כבוד אנשי שלומנו הנכבדים והנעלים חו“צ בקאוונא נ”י

בהסכמת הד“ר פינסקער הננו קוראים פה אספה קטנה אשר תכליתה לחזק את ענין ישוב ארץ ישראל ולמצוא דרכים טובים להפיצו בין העם. ועל כן הנני מתכבד להציע לפני כבודכם הרם לקרוא תיכף כבוא המכתב הזה לידכם אספת אגודתכם ולבחור ציר מקרבכם לשלוח אותו הלום אל האספה. האספה תחל ביום א' כ”ח אב ותגמר ביום א' דר“ח אלול הבע”ל.

מוקירכם ומכבדם כערכם הרם והנשא

שמואל יוסף פין

הכ"י הוא של לילנבלום מדוסגעניק והוא כתב כרגיל למעלה “אדרססע” במקום “דרוסגעניק” אולם האספה לא נתקיימה מפני שלא באו אנשים שמה.

---

בשם ה' אלקי ישראל הבוחר בציון

כ“ג טבת תר”ן ווילנא יע"א

אל רום כבוד ידידי נפשינו הרבנים הגדולים, החכמים השלמים הגבירים הנכבדים ה“ה ר' יוסף קאצענעלינסאהן וחבריו נ”י

ה' עליהם יחיו ויהי שלום בחילם!

מאד שמחה נפשנו לשמוע, כי התעוררתם בצדק להחזיק במעשה הצדקה הגדולה של יא“י, ברוכים אתם לאלקי ישראל וברוכים מעשיכם לאל השוכן בציון, כי נדבה רוחכם לעמוד בראש המתעסקים. לבנו סמוך ובטוח כי בידי אנשים נכבדים כרומע”כ יצלח חפצי ה' בעיר גדולה לאלקים כעיר באברויסק יע"א, וה' יהיה בעזרנו.

ולמען תדעו את מעמד הענין כעת הננו מתכבדים להודיע את רומ"כ

א. הרשיון, כפי שיש לנו תקוה טובה יצא הרשיון מהממשלה הרוממה בקרוב לאור לטובתנו.

ב. השיירא עוד בחדש תשרי העבר, כאשר החל המו“מ בדבר הציר לאה”ק, הודיענו ידידנו הגביר הנכבד ר' אברהם גרינברג מאדעססא שבחפצו לנסוע בראשית ימי הקיץ הבע“ל לאה”ק, ובדעתו לאסוף שיירא משלשים או כארבעים גבירים נכבדים, אשר יתנדבו לנסוע אתו באניה מיוחדת עם מאכלים כשרים וכל ההרוחות אשר ישכור לזה, והמה ידרשו ויחקרו אחרי כל מחסורי בני הקולוניות ואחרי יתר הדברים הנוגעים להישוב בכלל, כהתיסדות בתי חרושת המעשה וכדומה. והנה עד היום התנדבו לקחת חלק אתו בהמפעל הגדול הזה הגבירים הנכבדים האלה:

הרב הגאון ר' שמואל מאהליווער, ור' מרדכי גארדן מביאליסטאק, ה' ראבינאוויץ וה' פישעראוויץ מאדעססא, ה' שליט וה' שווארצבארד מריגא. מלבד אלה ישנם עוד רבים גבירים ושלמים בווארשא, פולטאווא, ניעשזין ועוד, החפצים לתת ידם להשיירא הנכבדה הזאת, ותקוה טובה נשקפת להרעיון הקדוש בכלל מנסיעה רבת הערך כזו. וע“כ הוסכם לחכות בשלוח הגביר ר' ליב פרידלאנד מפט”ב, הגבירים בראדסקי וקאצנעלענסאהן מקיוב. כי מהם נדי כל אשר לנו לדעת. ומפיהם נוציא משפט אמת וצדק בלי משוא פנים.

ובכדי לצאת ידי חובתנו עד נסיעת השיירא הזאת בקשנו את הגביר הנכבד ר' אברהם עפשטיין מאדיססא, שנסע לאה“ק בלוית אחותו, היא אשת הגביר ה' איזאק מפט”ב, שיחקור וידרוש אחרי מצב הקולוניה גדרה ואחרי מחסורה ומסרנו לו רשימה פרטית מכל הדברים אשר עליולשים עינו עליהם, והוא בשובו הביא לנו הידיעות האלה:

1. כי מצא את אחינו החלוצים בגדרה חרוצים במלאכתם מאוד.

2. לכונן את המושבה ההיא על בסיס נכון, נחוץ כחמישים אלף פראנק בבת אחת: היינו חמשה ועשרים אלף פר' להוספת אדמה להם, שלשה עשר אלף פר' לבנין שלשה עשר רפתים. ויתר הכסף ליתר צרכיהם הנחוצים כמו כלי בית ועופות ולתמיכתם הסדורה עד אשר יקצרו את קצירם מהאדמה החדשה אשר יותן להם.

3. נפשות יש בגדרה ארבעים ושבע: מהם 17 אנשים, 13 נשים, 7 ילדים ו־10 ילדות – שהם 15 משפחות. אדמה יש להם 3,000 דונם הנחלקה בחמשה ועשרים חלקים שווים דהיינו בכל חלק יש 35 ד' עדית, 25 ד' בינונית, 20 דונם לנטיעה ועוד 40 דונם אדמת אבנים שלא תצלח לזריעה. בהאדמה ההיא 14 וחצי חלקים אדמת האגודות ו־10 וחצי חלקים קנין יחידים, גפנים נקלטו 74,400 ממספר 108,000 שנטעו. שלשה בתי חומה יש בה, ושמנה בתי עץ טובים לדירה, בית המדרש ובו חדר אחד להכנסת אורחים, ובאר כללי שעלה לסך 7.200 פר'. מלבד כל אלה יש להם 13 סוסים, 19 פרות, פר אחד; 21 עגלים, 8 עגלות(פאוואזקיס); כלי בית וכלי מחרשה לכל אחד ואחד.

פעולת ההנהגה באה“ק: מהסך ערך 18,000 פר' ששלח ה' ערלאנגער מד' אלול העבר וע”ז הוציאה ההנהגה לגדרה: תמיכה סדורה לחדשים תשרי, חשון, כסליו, טבת ושבט סך 5,600 פר‘. לזריעה ולעבודת הכרמים 2,800 פר’, קנית סוס לאכר 100 פר' ועוד סך 5,000 פר' לבנות רפתים (אחרי אשר שב ה' עפשטיין מאה"ק) – 13,500 פראנק לששת המשפחות בפ“ת שלא באו בצל כנפי חסדי הנדיב; לתמיכה סדורה לחדשי הנ”ל ולזריעה אלפים פראנק, ועוד אלף פראנק בתורת הלואה לה' פיינבערג, בעל בית חרושת המעשה לשמן זית בלוד, על אופנים ידועים, בס"ה הוציאה ההנהגה סך 16,500 פראנק.

והנני מברכם ומודה להם חסדם,

מוקירם ומכבדם מתפלל בשלומם,

(עה"ח) שמואל יוסף ברי"א פין.

 

מאגרותיו של ד"ר פינסקר⁴⁰    🔗

א

והיה בשרון לנוה צאן ועמק עכר לרבץ

בקר לעמי אשר דרשוני: ובנו בתים וישבו,

ונטעו כרמים ואכלו פִֹרְיָם (ישעיה ס“ה, י', כ”א(.

לשכת ההנהגה הזמנית

ויסוד

מזכרת משה

מונטיפיורי

בארץ הקדושה

מחלקה ראשונה באדעססא

מס' 62

יום כ“ג לחדש שבט שנת תרמ”ה

כבוד הרב החכם אוהב עמו מוהר“ר ל. קליוואנסקי נ”י.

בימים האלה קבלתי מאת הרב החכם מוהר“ר ש”י פין מווילנא הצעה לעשות אספה קטנה בזמן ובמקום מוגבל לשאת ולתת על ארבע שאלות נכבדות. לחברי האספה ההיא הוא מציע את הרב האב“ד מביאליסטוק, את כבודו הרם, את ה' וויסאצקי, את ה' שאליט, את ה' יאסינאווסקי ואותי הח”מ.

לדאבון לבי אין מצב בריאותי בימים האלה מרשה אותי לנסוע עתה אל האספה ההיא, אבל בכלל הענין, אם גם לדעתי כל עיניני ישוב הארץ דורשים הסתר דבר ומעוט השאון מפני עין הרע ומפני המזיקים מבית ומחוץ, ומכל מקום איני מתנגד אל דבר האספה ההיא, על כן בהודיעי לכבודו הרם את הצעת ה' פין ובבקשי אותו להגביל את המקום והזמן להאספה הקטנה ההיא, הנני מודיע לכבודו הרם את השאלות, שתעלינה על שלחן האספה ודעתי הפרטית על השאלות ההן.

אלה הן השאלות: א) המלאכות לקונסטאנטינופול. ב) המלאכות לא“י לבקר את הקולוניות וליסד ועד הפועל. ג) קנית גוש חלב. ד) יסוד הביורא בחו”ל.

וזוהי דעתי הפרטית על השאלות האלו, שאני מבקש לצרף אותה ליתר הדעות שתבאנה מאת החברים על השאלות ההן. על המלאכות לקונסטאנטינופול לא אוכל להסכים משני טעמים: א) מפני שה' ערלאנגער כתב לה' זיממעל מברלין (כפי שכתב לי לא כבר ה' זיממעל) בשם הברון הנדיב הידוע, שהאחרון מזהיר אותנו לבלי לדפוק חלילה וחלילה על דלתות שרי תוגרמה ולקחת עמהם דברים בענין זה, למען לא נזיק בזה להענין כולו. לפי דעתי ראויה להיות דעת הנדיב הזה מכרעת, כי הוא בעל נסיון, יודע דבר בחללה של רשות ודורש טובת ישוב הארץ בכל לב. ב) גלוי וידוע לכולנו כי כל המקבל עליו עבודת תוגרמה יכול להתאחז כאות נפשו בארץ, לפחות בארץ הגליל,שהיא יותר מוכשרת להקולוניזציה בשביל טיב אדמתה ומחירה הזול לעומת האדמה שבסביבות ירושלים. להשתדל לפני הממשלה שתתן רשיון בהחלט לכל איש הבא אל אדמתה וחפץ להשאר עליה בתור איש זר – לקנות אדמה ולהאחז בארץ, – הוא דבר מסוכן וגם אין לו שחר. כפי שמודיעים כתבי העיתים נכון לצאת חוק גם באמעריקא לבלי למכור קרקעות לבני מדינות זרות. – הגאון ד“ר הילדעסהיימער האב”ד בברלין פנה לאחד ממיודעיו היושב בקונסטאנטינופול, שהוא גם מודע ומכיר להחכם הד“ר עליאש־פאשא (איש יהודי) רופא השולטאן, לבקש מאת הרופא הנ”ל להשתדל בביטול הגזרה האוסרת לבני ישראל להאחז בארץ. על זה השיב מיודעו של הגאון הילדעסהיימער (ומכתבו זה נשלח אלי מאת הגאון) לאמר: “הרופא ענה לי, כי כדי בזיון וקצף, שאנשים הבורחים מארצם לבקש להם מחסה בצל ממשלה אחרת, לא יאמינו בהממשלה שהם באים לחסות בצלה וישארו אנשים זרים לה”. אשר על כן לפי דעתי אין צורך בשום מלאכות לקונסטאנטינופול, כי בעד החפצים לקבל עול מלכות תוגרמה אין צורך להשתדל, ובעד הממאנים לעשות כזאת אין אפשרות להשתדל. אם נאמר שתהיה ההשתדלות בנוגע לבנין בתים ונטיעת פרדסים וכרמים וכו' הנה חוק זה אינו מיוחד ליהודים ואינו מיוחד לתוגרמה. בארצות שונות, ובתוכן גם תוגרמה, יש חוק הדורש מאת כל החפץ לבנות כפר או מושב חדש, במקום שעד עתה לא היתה שם אך ארץ חרבה ובלתי מיושבת, לקבל על זה רשיון מאת הממשלה. היש מקום לחכות, כי על ידי השתדלות ישתנה חוק כולל כזה, והממשלה תתיר לבנות ערים וכפרים בלא ידיעתה?

שאלת המלאכות לא“י וקביעת ועד הפועל כבר נפתרה בהחלט ובחיוב, ואם עד כה לא יצאה פתרונה אל הפועל, הוא מפני שעוד לא נמצאו לנו האנשים הדרושים לנו. וגם אלה שכבר הבטיחו להשתתף בהמלאכות אומרים לעשות דרכם באדר או בניסן. על כן אינני רואה שיצלח בידי האספה להביא איזה דבר חדש בענין זה. לדעתי ראוי לחכות עד אדר או ניסן, שאז יתרצה ה' וויסאצקי, כפי שהבטיח, לנסוע לא”י, ולצרף לו את אחיו של ה' יאסינאווסקי מווארשוי, שהיה מפקח על קרקעות במשך כ“ה שנה ורוצה עתה להשאר על אדמת ארץ ישראל. ובבוא שני המלאכים האלה לא”י יצרפו את הקולוניות. ומה שנוגע לועד הפועל, הנה עתה, כל עוד שאין אנו נגשים לקנות קרקע, אין צורך בועד הפועל. מהאנשים האלה: ה' יאסינאווסקי הנ“ל (אם ישאר בא"י), ה' לעהרער (איש עשיר וישר, אם גם פשוט, שהיה בעל נכסים בסביבות אדעססא, ועתה בעל נכסים רבים בא"י), ה' לובמאן, ה' פינס והד”ר הערצבערג.

המשא ומתן ע"ד קנית גוש חלב לא יהיה בלי ספק עד קנית המקום ההוא בכסף האגודות, שלא הגיע עוד גם לחלק החמישי ממחיר גוש חלב. הכוונה בלי ספק על עסק החלקים שיסדנו לתכלית קנית המקום ההוא. אבל לדעתי אין לחברי הועד עסק עם הענין הזה, שהוא עסק פרטי. וישאר מקנת כסף החותמים להנהיג אותו כטוב בעיניהם. כל פעולות הועד בענין זה אינן רק פעולות מעוררות, לעורר את העשירים לחתום על החלקים ההם, אזלתת עצות להחותמים בדבר ההנהגה, אם ידרשו כזאת החותמים ממנו. חברי הועד שיחתמו גם הם על חלקים ישתתפו בעסקיו ובהנהגתו כחותמים פרטים ולא כחברי הועד, שאין לו להתערב במסחרים פרטיים.

היום קבלתי מכתב מה' זיממעל, שבו הוא מבטיח לי להודיע בזמן היותר קרוב דבר מוחלט וברור ע“ד התיסדות הביורא בבערלין, והוא מחכה למצוא לו חברים אנשי שם בהנהגת הביורא. אם לא תקום תקות ה' זיממעל, מסופקני מאד אם נמצא מקום להביורא **בחו”ל**, במקום שאחינו כמעט כולם הם מתנגדינו במעשינו. תלונות הד“ר יעללינעק נודעו כבר בלי ספק לכבודו. בשבוע זה קבלתי מכתב מהפרופיסור ד”ר גרעטץ, שבו יאמר לי: “מבראשית חשבתי כי כל מעשי החברה “מזכרת משה” תהי אך לתת משען רק לאותם הקולוניסטים שכבר נאחזו בארץ, אבל מן הדברים שנדברו לחג היובל האלף של חבר הועד המו”ל “המליץ” ומתקנות החברה (בלי ספק כוונתו על קריאת הקיובים שנדפסה ב“המליץ” ש"ע מס' 101) נראה כי יש “רעיון לאומי” במעשי החברה, על כן הנני מודיע לו, כי לא על מנת כן נרציתי להיות חבר הועד, והנני מבקש את כבודו למחוק את שמי ממספר החברים“. על פי הדברים האלה יראה כבודו הרם, אם יש לנו תקוה למצוא מקום להביורא אצל אחינו בחו”ל, במקום שהטובים שבהם, כהפרופ' גרעטץ, מתנגדים לנו בתכלית, ואם לא יצא שכרנו בהפסדנו?

ה/ זיממעל נכון לנסוע בקרוב לפאריז ולונדון לעורר את לב אחינו שם ולהטות אותם לישוב ארץ ישראל.

ביום כ“א שבט נשלחו להביל”ויים מווארשא שבע מאות רו“כ לצורך הזריעה והפרנסה עד בוא מכתב פרטי מהם כמה צריך להם עד בוא המלאכות לא”י.

הנני שולח לכבודו הרם את החשבון ה' פינס עם קריאת הביל"ויים.

והנני מוקירו ומכבדו כערכו הרם והנשא

ד"ר ל. פינסקר.

ב

יום י“ג לחדש סיון שנת תרמ”ה.

כבוד הרב החכם הנעלה בתורה ויר“א מוהר”ר

ליב קלעוואנסקי נ"י.

בקרוב יהיה העורך דין ה' פ. י. לעווינסאהן מפעאערבורג בווילנא להתיעץ ע"ד התקנות לחברת ישוב ארץ ישראל, שאנו חפצים להגיש לפני הממשלה הרוממה לקבל רשיונה. והנני מבקש מכבודו הרם לנסוע לווילנא למועד הקצוב לחוות דעתו בדבר פרטי התקנות וסעיפיהם. זמן ביאת ה' לעווינסאהן יודיע ה' פין לכבודו הרם.

על פי ידיעת מלאכנו ה' וויסאצקי נחוץ בעד בני פתח תקוה כחמשה עשר אלף רו“כ, בעד בני בילו לפחות כעשרת אלפים רו”כ, מלבד הנחוץ לצרכי יסוד המעלה ואיזה מבני ראשון לציון. לפי דבריו נחוצה להם תמיכה הגונה בקרוב, כי כבר כשל כח סבלם תחת משא ענים, על כן הנני מבקש מכבודו הרם לדבר על לב חברי הועד במקומו להחיש במשלוח הכסף לווארשי לעזרת האומללים בארצנו הקדושה, ואם “כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא”, על אחת כמה וכמה המקיים נפשות רבות מישראל ששמו נפשם בכפם בעד מצות “ישוב הארץ”, ורבים מהם שחיו פה בארצם על רב טוב אבדו כספם שם בראשית שנות עמלם באין להם מורה ומנהל בעבודת האדמה החדשה להם בארץ שלא הסכינו בה, וחלילה לנו לעזוב את שלוחי מצוה ההם אשר סללו לפנינו את המסלה לעלות בקדש שיהיו נזוקין.

בטוח אני כי האגודה הנכבדה בעירו תמהר לשלוח את כספה לטובת הנדחים ההם, וד' ישלח לנו עזרתו מציון וחפצו הקדוש בידנו יצלח להגדיל מעשה ישוב הארץ לתהלה ולתפארת בישראל, כחפץ מוקירו ומכבדו כערכו הרם והנשא, המברך אותו ואת כל חבריו הנלוים לו במעשי הצדקה לישוב ארצנו הקדושה

ד"ר ל. פינסקער.

ג

יום טוב לחדש סיון שנת תרמ"ה.

כבוד הרב החכם השלם בתורה וי“א כ”ש מוהר"ר

ל. קלעוואנסקי נ"י

מכתבו מיום י“א סיון העציב את רוחי מאד. כבודו אומר: ההמון חדשות יבקשו, וכל אחד – שַעַל קרקע באה”ק מחיר נדבתו יחפוץ. גם בני עירי החליטו לבלי לשלוח עדנה את הכסף הנמצא בקופת אגודתנו להסוכן בווארשא עד אשר תקנה קולוניא חדשה ע“ש אגודתנו וכו'. התמיכה לפ”ת תאכל את כל כספנו ולעולם לא תביא לנו שום תועלת כ“י, ובהמשך הזמן תוכל להולד מזה “חלוקה חדשה”. ומה אענה על דברים כאלה? הזאת היא חבתנו לציון אם כל אחד שעל קרקע באה”ק מחיר נדבתו יחפוץ? ומה זו נדבה אם יחפוץ מחיר בעדה? הזה גמולנו לאחינו, אשר השליכו משכנותיהם וישקיעו ממון הרבה ושנות עמל בקרקע אה“ק זה – לשם המצוה “ישוב הארץ” וזה – לחבת ציון ועתידות נדחי עמנו הטובעים בים צרה? הבאמת ראוי וישר הוא, שאנחנו רחמנים מעולם וחובבי ציון נאמר להחלוצים אשר סללו דרך לפני אחיהם לאמר: “תושיע ימינך לך ביום צרה”, שפירוש הדברים האלה הוא “לך לך באשר תחפוץ, הכון לכל אסון אשר יקרך, ומה לי ולך?” אם כל תכלית מעשינו הוא לא להוציא תועלת כל איש לעצמו מנדבתו שהוא נותן, אך למען יעבדו אחינו בני ישראל את האדמה בארץ הקדושה – מה נועיל בקולוניא חדשה אחת, אם תחתיה יברחו ויפוצו לכל רוח יושבי שתים שלש קולוניות? הן לנו היא אחת מי יהיה העובד, והעיקר שיהיה איש ישראל ויודע עבודתו, ואם כן ממילא מובן שאותם שקדמו לבוא באה”ק וגם סבלו שם עמל ותלאות יש להם משפט הקדימה על אותם שעודם יושבים בחו“ל. ומה אם היו בני פ”ת באים עתה אלינו והיו אומרים: הא לכם כספנו ומקננו וקנו לנו אחוזה בא“י, הלא היינו מיסדים קולוניא להם, לפי דעתכם, ובמה איפוא הפסידו, אם כבר נאחזו בארץ? ואיה מקום לחשש פן תהפך התמיכה לחלוקה, בעוד שאנו נותנים את התמיכה אך בתור הלואה? ולמה נקפוץ ידנו מאחינו העובדים, העניים, ולא נעשה כ”מתוקנים שבגויים“, שעזרו את חבריהם האשכנזים בא”י במשך חמש עשרה שנה, כאשר העיד הגרש“מ נ”י בקריאתו בהמליץ, ולא נאבה לתמוך את אחינו אפילו בזמן קצר כשתים או לכל היותר שלש שנים? ולמה יהיו בני עירו היחידים, בשעה שכל האגודות הגדולות הסכימו להחלטת האספה בקאטוביץ לבלי ליסד קולוניות חדשות עד שנכונן את הישנות? כל זה אני אומר בבארי את דברי כבודו “עד אשר תבנה קולוניא חדשה ע”ש אגודתנו" במובן היותר רחב, היינו על שם המזכרת כלה אך אם הכוונה על אגודת קאוונא לבדה, כהמאמר שקודם לזה “הכסף הנמצא בקופת אגודתנו”, שהכוונה על אגודת קאוונא, אז יסלח לי כבודו אם אומר, שבני אגודתו מבקשים שלא כהוגן לקנות אחוזות על שם אגודות יחידות, להתבודד במועדיהם ולהתפרד לאגודות אגודות גם במעשי הצדקה בדבר גדול כישוב ארץ ישראל.

הנני מבקש מכבודו הרם לקרוא את דברי אלה באזני החברים הנכבדים אשר בעירו, והנני בטוח בכבודו הרם ובחבר האספה בקאטאוויץ ה' מ. בראמזאהן, שגם הוא הסכים להחלטתנו לבלי לברוא חדשות בטרם נתקן את הישנות, שיצליחו להטות לב החברים והמתנדבים בעירם לתת לב לדברי הגרש“מ בקריאתו הנ”ל ולדברי אלה וימהרו לשלוח את הכסף לקופת האוצר הכללי.

והנני מוקירו ומכבדו כערכו הרב, המחכה לתשובתו במהרה,

ד"ר ל. פינסקער.

ד

מכתב חוזר מס' 36

יום א' לחודש כסלו תרמ"ז.

אחים יקרים ונכבדים, חו"צ למקומותם שלומכם ישגא!

זה יותר משני שבועות שלחתי לכם מכתבים ע"ד האספה הכללית, שקבעתי אז ליום י' כסלו 24 נאוועמבער, ובקשתי מאת כבודכם הרם לבחור בלי אחור ברוב דעות את המקום שבו ראוי לבא אל האספה ההיא, אך גם הפעם הזאת קבלתי רק ארבע תשובות על מכתבי ההוא, אשר מהן ראיתי כי שלשה צירים (מפעטערבורג, חארקוב ופוטאווא) בחרו באדעססא וציר אחד (מראסטאוו) – בפולטאווא ויתר האגודות לא ענו דבר.

בין כה והאספה נחוצה מאד ואי אפשר לאחרה בשום אופן. להמצב המעציב אשר עד כה דרש נחיצות האספה, נוספו בימים האחרונים מקרים מעציבים אשר לא יכולנו לראות מראש. ה' הירש אחרי בקשותי הרבות לבלי יתפטר ממשמרתו, נאות לנהל את עסקי חו“צ אך לחודש אחד, היינו עד האספה הכללית, ולא יותר. ה' שפ”ר התפטר ממשמרתו בתור מזכיר לחו“צ ועמו גם חברי הועד בווארשא החליטו להתפטר מעבודתם. מצב הקולוניסטים גם הוא מעציב מאד, אשר טמנם לא יפלא כלל, כי גם בני המושבה “עקרון” שנבנתה מתחלתה ע”י כביר כהנדיב ואשר כל אנשיה הם עובדי אדמה מנעוריהם וקבלו את תמיכם בשפע רב ובמועדה – גם הם הוכרחו ליהנות מחסדי הנדיב במשך שתי שנים בטרם הצליח להם להיות ברשות עצמם, וע“כ לא יפלא אם בני הקולוניות שקבלו תמיכה מצומצמה, אם גם מסודרה, מחו”צ אך במשך שנה אחת וגם זה לא תמיד במועדה, מחסרון הכספים, לא באו עוד אל המנוחה. משלוח הכספים הולך ברפיון עד שנלחצתי ללות מה' ערלאנגער סך שבעת אלפים פרנק לצרכי הזריעה בעד הקולוניסטים. הנכם רואים כי פעולת חו“צ דורשת בחזקה התחדשות, והמצב של תהו הנוכחי לא יוכל בשום אופן להאריך ימים אפילו חדש אחד. אם גם בפעם הזאת לא נמהר לקרוא אספה מבחירי חו”צ, אז הענין הקדוש אשר בו תלויות עתידות עמנו ואשר עמלנו בו זה כשלש שנים והשקענו בו יותר מסך מאתים אלף פרנק, יהרס באפס יד ויעלה בתהו לאסון הקולוניסטים, לחרפת כל חו"צ ולשמחת לב כל מתנגדיהם.

הנני מכפיל את דברי: האספה נחוצה לנו לבלי יאריך הזמן בבחירת המקום לימים רבים ואולי גם בלי תועלת, הנני מתכבד לקרוא את כבוד ציריכם ליום כ“ד כסלו 9 דעצעמב. הלום לאדעססא. עד העת ההיא יוכלו אלה, שעוד לא הכינו את האספות המקומיות, שהצעתי במכתבי החוזר נומר 33, לקרוא את האספות ולהמלך בעצתן. אם איזה מציריכם לא יוכלו לבוא להעת ההיא לאדעססא, מסבות שלא יוכלו להרחיקן, יאבו נא לשלוח את באי כחם, אך יהיו נא הנבחרים מכל המקומות המרכזים, אשר הזכרתי במכתבי החוזר הנ”ל.

ידעתי כי לרבים מהם ירחק המקום ויכבד עליהם לבוא הלום, אך אנכי כבר הצעתי לבחור באיזה מקום, ולא בי האשם אם לא נעשתה בקשתי. וזאת שנית, כי אם חו"צ באמת אנחנו, אז אין אנו רשאים לפטור את עצמנו בתשובות כאלה. לא שררות קבלנו עלינו אך עבדות לרעיון הקדוש, אשר בשבילו אנו עמלים ובשבילו לא יכבד לנו כל עמל.

ואם חלילה גם בפעם הזאת לא תקום האספה, אז לא בהנהגה יהיה האשם, אם כי מעשינו יהרסו באפס יד וכל עבודתנו תבטל והיתה כלא היתה.

מוקירכם ומכבדכם כערככם הרם ובטוח בחבתכם לציון, כי בפעם הזאת תמלאו את בקשתי כאיש אחד חברים, והעומד הכן לקבל את ציריכם באהבה והגות כבוד, המחכה לבואם ליום המוגבל הנ"ל.

ד"ר ל. פינסקער.

לבקשת החברים ממינסק רצופה פה החלטת אספתם.

 

כז: על הברון הירש ומכתב מהברוניסה – קלמן שולמן    🔗

עלי להפנות תשומת לב לשאלה אחת, שהיתה מנסרת בחלל עולמם של חובבי ציון ולא מצאה עוד פתרון גם היום: מדוע נמנע הברון הירש מלתמוך את אכרי המושבות, שהיו זקוקים מאד לתמיכה? הן הנדיב הזה היה כבר מפורסם מאד בעולם היהדות בנדבותיו הגדולות ובמעשי צדקתו הרבים, שאין ערוך ודוגמה להם! תרומותיו הגדולות לחברת כי"ח בפאריס, שמלא כל שנה את הגרעונות שלה: את כסף התועפות, אשר פזר ביד נדיבה בשנת 1881 בעת הפרעות; בעת שנסו הפליטים לברודי עיר הגבול, ושם נתקבצו ונצטופפו כמה עשרות אלפי איש, – שלח את מזכירו ואיש ימינו במעשה הצדקה, את האדון וויניציאני, להושיט יד עזרה לנדכאים ולהעבירם לאמריקה.

ואיש נלבב ובעל רגש כזה חשך את תמיכתו מאחינו האכרים, אשר עזבו את ארץ מולדתם ועלו לארץ אבותיהם לעבוד את האדמה בעמל כפים ולאכול את לחמם הצר בזיעת אפים. מה עוון מצא בעמלים הללו, כי לא הושיט להם יד עזרתו כפי תכונת נפשו הנדיבה? הלא דבר הוא!

היו אז השערות שונות. היו מי שאמרו, כי הברון הירש היה נתון בסבך משפטים עם ממשלת טורקיה. במשפט אחד בסכום שמונים אלף נאפוליון כבר זכה, מפני כך מפחד היה להשקיע כספים בארץ ישראל, שמא תשים הממשלה אחר כך את כפה על המושבות. דעה אחרת היתה, שלפי חוקי טורקיה אם ימות אדם בלי בנים יורשים, תזכה הממשלה בנכסיו. והברון הירש לא היו לו בנים, כי בנו יחידו נקטף בלי עת, ועל כן חשש, שמא תירש אותו הממשלה. היו גם שאמרו, כי אחרי אשר הנדיב הידוע הברון רוטשילד החל לתמוך במושבות, חשב הברון הירש, שאין זה מן הנימוס להדחק לרשות אחרים.

ואנכי אין בדעתי לקבוע מסמרים בדבר וליישב את השאלה. אשר פתרונה נפלא גם ממני; מתכוון אני רק לרמוז על איזו עובדות, שאולי ישמשו ברבות הימים נקודת־אחיזה לכותבי תולדות הציונות, שיוכלו להסתייע בה ולמצוא דרך, ולא יהיו כעוורים מגששים באפלה.

בשנת תרמ“ג בין פסח לעצרת, בקרו בארץ־ישראל שלשה תיירים: ה' וויניציאני, מזכירו של הברון הירש; ר' מיכאל ערלאנגער, מזכירו ואיש עצתו בעיני הצדקה של הברון אדמונד רוטישלד, והקולונל גולדשמידט מלונדון. השלישי, שנסע לשם תיור, התפלא על החלוצים הביל”ויים, ואנחנו שמחנו על הבטוי הנלבב שלו, שקרא ואמר: “מי יתנני אלוף לגדוד רוכבים של הצעירים הללו, כי אז הייתי מראה גבורות נפלאות”.

אבל השְנַיִם האחרים – כאשר באו כן שבו, ולנו לא נודע כלום ממטרת נסיעתם ותוצאותיה. ושני האנשים הגדולים הללו לא נסעו לשם תיור סתם. והלא היתה להם מגמה מיוחדת, ומה עלתה להם ולנו מהנסיעה הזאת.

בחוברת הפרוטוקולים של הועידה הכללית בגאלאץ (רומניה) בשנת תרמ"ג ⁴¹נזכר משא ומתן בין ה' וויניציאני עם הועד הגאלאצי על אופן מתן תמיכה למושבה “סאמארין” (זכרון יעקב"), מכתבים וטלגרמות בין הועד ובני המושבה. ולבסוף נאמר שם, שה' וויניציאני מודיע, שהפקוח על המושבה ומתן עזרה לה קבל נדיב אחר, והוא יסוכך על המושבה ההיא.

מדְבָרִים אלו אפשר לשער, שגם הברון הירש היה מוכן לעזור למושבות, ומפני כך נשלח ה' וויניציאני לראות ולהתבונן במצב העינינים במקום המעשה. ואולי היתה המחשבה להושיט רק עזרה מיד – להקל את סבלם מעט, ולא מתוך שאיפה נעלה ונשגבה באמונת מסורת ואידיאל נצחי כחבת ציון, כי עם כל טוב לבו ונפשו העדינה, הלא היה הוא וגם וויניציאני מן המתבוללים, שלא האמינו במסורת אבות ולאומיות. לב אנוש מי יחקרנו!

מכתבה של הברוניסה הירש לחו"צ בוילנה    🔗

(תרגום מגרמנית)

לראשי “חובבי ציון”

“חברה יהודית”

ווילנה

רוסיה

שתי המילים “החברה יהודית” נכתבו באותיות רוסיות, כנראה לפי אופן הכתיבה הברורה והמדויקת בפריז, בכדי להקל את מציאות הכתבת. הדואר בוילנה שלח עפי“ז את המכתב ל”צדקה גדולה“, והיא המציאה אותו לידינו ע”י המורשה מר י. ל. גולדברג.

אל הועד

של חובבי ציון

בוילנה.

קבלו את תודתי החמה בעד שפעת התנחומים שהבעתם בהשתתפותכם באבלי הכבד על מות אישי הבלתי נשכח.

בהוקרה רבקה ומצוינה

קלארא פאן הירש גערויטה

פאריס 20 מאי 1896

---

גוף המכתב הזה, השמור בחברה לאתנוגרפיה בוילנה, עשה בשעתו רושם גדול, ועורר קנאה רבה בחובבי ציון הוילנאים.

בכסף של הברון הירש נבנו כבר שני בתי חומה גדולים בפרבר רוזילה למעונות בזול בעד עניי עיר וילנה. ועל כן מצאו הגבאים מ“צדקה גדולה” לחובה עליהם לערוך אזכרה על מות הנדיב הגדול, שהיה למופת בצדקתו בישראל ובעמים, ובבית הכנסת הגדול הספידו הרב המ“מ ר' חיים מאיר נח לווין. וטלגרמה גדולה בהבעת צער ודברי נחומים להאלמנה שלחו הגבאים בשמם ובשם רבני המו”צ וד"צ ויתר המוסדות בירושלים דליטא.

אמנם, לא חשבו החותמים לקבל איזו תשובה מפריז. כי הלא בלי ספק נתקבלו שמה דיפישן לאלפים מכל קצות הארץ, וכרגיל נדפסת תודה כללית באיזה עתון שהוא, ודי.

אבל שמעו כן תמהו. החברה “חובבי ציון” קבלה מכתב תודה בעצם כתב ידה של הברונית פון הירש! מי זה יכול להעלות על הדעת שיקרה הדבר הזה? האם כוחם של חו"צ גדול כל כך, עד כי גם הברונית בפריז תתחשב עמם ותמצא לה לחובה לפנות אליהם במכתב מיוחד, חתום בחתימת ידה?…

ופעם פגש אותי אחד מגבאי דצ“ג, ר' יעקב ב”ר אברהם פרנס, לקחני הצדה והחל לחקור אותי: באיזה אופן הצליח בידינו לקבל מכתב כזה.

— הלא דבר הוא – אמר – אמנם כבר הגדתי פעם והנני חוזר ומגיד, שכשאני לעצמי אינני רוצה לרדת לסוף דעתכם להתחשב, אם יצליח חפצכם בידכם ואם יש תקוה נכונה לפעולתכם; אנכי הנני חבר לחובבי ציון זה שנים, משלם חצי רובל לחודש, בידעי שהכסף יגיע לידים אמונות, וזה מספיק לי – אבל כח כביר אצור בקרבכם הרגשתי זה כבר, ונוכחתי גם ע"י מכתב זה. הגד נא לי, איך זה עלה בידכם לפעול על האלמנה הירש לכתוב לכם מכתב כזה, דבר שעיר ואם בישראל כוילנה לא זכתה לזה!

– אדון פרנס, – עניתי – הענין הוא פשוט מאד ואין בו שום פעולה והשתדלות. אנחנו פנינו בטלגרמה קצרה להרב ר' צדוק הכהן, ובקשנו ממנו, שיהיה צירנו להביע השתתפותנו בצער האלמנה. וזה הכל.

– המ… – הפסיקני פרנס, – ר' צדוק הכהן, הלא זהו הרב הכול של מדינת צרפת. כמובן, אם הוא בכבודו ובעצמו בא אל הברונית בתור ציר מיוחד של חובבי ציון בוילנה – הלא מהנימוס ומהחובה להשיב במכתב תודה מיוחדה. המ… אבל איך הגעתם לר' צדוק הכהן לדבר עמו כדבר איש את רעהו ולעשותו לציר שלכם?

– ר' יעקב – עניתי – מהו הפלא? הלא ר' צדוק הכהן הוא משלנו זה הרבה שנים, בעוד שהיה אך רב של פריז. עוד ר' שמואל יוסף פין כתב אליו מכתבים רבים בנוגע לישוב ארץ ישראל, ואחרי פטירת ר' מיכאל ערלאנגער הנהו המליץ היחידי בינינו ובין הנדיב רוטשילד, וכל הזמן הננו עומדים אתו בחליפת מכתבים תמידי, ומה זה הפלא אם מלאנו את ידו בדבר קטן כזה?

– המ… – נענע פרנס בראשו, – כנראה לכדתם עמדה בצורה והנכם מנצחים בהצלחה.

בשנת 1896 קבלנו בוילנה מכתב מהועד באודיסה, המודיע אותנו, כי הרק“ז וויסוצקי התיצב לפני הברונית הירש ועפ”י השתדלותו הקדישה 80 אלף פרנק לבנין ביה"ס ביפו.

האם אין למצוא יחס וקשר בין שני המכתבים הנ"ל, שנכתבו בשנה אחת 1896? האם אין לדרוש סמוכין ולאמר, שהנחומים של חובבי ציון בוילנה סללו את הדרך לוויסוצקי ולבנין בית הספר ביפו? מי יודע, אם לא נאמנו גם פה דברי החכם מכל אדם: “שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו”…

דברי ה' פרנס: “כי כח כביר אצור בתוך חובבי ציון” יזכירוני גם את העובדה, אשר חזקה את הכרתו זו.

זה היה בשנת תרנ"ה.

באחד הימים נקראנו אל הסופר הישיש ר' קלמן שולמן והוא גלה לפנינו את מצבו הנורא ואת מצוקתו הגדולה. עיניו כהו מראות ולא יוכל עוד לעבוד בכתיבת ספרים כמקדם, ובביתו אין לחם, והדוחק גדול מאד. ופשוט הוא ומשפחתו – אשה זקנה ובן לא מפותח – רעבים ללחם ממש. ואם לא נמהר לבוא לעזרתו וקרנו עוון.

אנחנו קראנו לאספה קטנה ואחרי מו“מ קצר החלטנו ומנינו ועד בן חמשה אנשים: הרב מטעם ה' נמזר, ד”ר בנימין פין, שמואל סאלץ ויעקב פרנס – שלשת הגבאים דצ"ג – ואת זלמן גורליאנד לגזבר. בקשנו איזו אחיזה ומצאנו: יובל שנים מהופעת איזה ספר מספריו הרבים, ונגשנו לעבודה.

בראשונה עלתה הצעה לפנות אל הקהל בקול קורא ע“י מכתה”ע אבל אנחנו התנגדנו לזה, בנמוק, שהמלה הנדפסה לא תמצא התענינות נכונה, והנדבות הפעוטות של ח“י ג”פ ועשרה קופ' שהיו נדפסים בזמנם ב“המליץ” ו“הצפירה” לתמיכת הסופרים ר' יעקב רייפמן ואברהם בר גוטלובר הוכיחו. ועל כן הוחלט לפנות במכתבים מיוחדים למוקירי חכמת ישראל, אשר פעם התחממו לאורו של זקן הסופרים, שיעניקו מהונם לתמוך אותו לעת זקנתו. ועל כן המכתבים יחתמו חברי הועד, ואז יש תקוה כי יהיה שכר לפעולה.

העבודה הוטלה עלי, ואנכי פניתי במכתבים אל חברי האחים “בני משה” ודרשתי מהם לשלוח אלי רשימות וכתובות של האמידים בעריהם, שאפשר לקוות מהם, שימלאו אחרי בקשת ועד היובל של הרק“ש. התשובות על דרישתי זו לא אחרו לבוא, ויותר משבע מאות מכתבים נשלחו ע”י מוילנה. כל יום ויום היה עלי לסובב על בתי חברי הועד לקבל חתימתם על המכתבים. נסיתי על ידי שליח ולא עלתה בידי, כי נמצאו ביניהם שדחו את השליח בלך ושוב, בטעם הטרדה, וע"כ הוכרחתי למלאות את העבודה הזאת בעצמי.

ופעם בעת החתימה אמר אלי ה' יעקב פרנס: הנני מתבונן על כל המכתבים האלה ומתפלא. הן כל מכתב כתוב על שם איש שהננו בעל בעמיו, מפורסם אם בהונו או בצדקת פזרונו, שאי אפשר לפסוח ולדלג עליו. אבל איך למצוא את כל האנשים הללו בשמותיהם ומראי מקומות מושבותיהם? הנני רואה כח נפלא מסודר ומאורגן ביניכם. הנה יושב לו אחד בדירתו הקטנה ומצודתו פרושה על כל מרחבי רוסיה הגדולה ועוד מעבר לגבול.

– ר' יעקב – עניתי – בעוד הוא מתפלא על הארגון שלנו, נחכה ונראה את התוצאות מעבודתנו.

– התוצאות תהיינה טובות, – הדגיש הוא, – מוכרחות להיות טובות. כי העבודה נערכה ונעשתה כהלכה. אנכי מבשרי אחזה: אם מקבל אנכי דבר הנדפס, הנני מניחו הצדה ואינני שם לבי לקראו; אבל מכתב כתוב וחתום בחתימת אנשי שם, כל אחד ואחד קורא, מוכרח לקרוא ולהתענין ולהשיב גם איזו תשובה…

והתשובות היו באמת למעלה מכל תקוה והשערה, מרחוק ומקרוב החלו לבוא מכתבים עם המחאות כספים, שסכומם הכולל עלה לשני אלפים מאה עשרים וארבע רובל (2124 רובל), הון גדול לגבי ערך הכסף בימים ההם.

הרוב הגדול שבחו בדברים חמים את פעולתנו זו וגם הביעו לפעמים את תודתם על שהזכרנו אותם לטוב וצרפנו אותם להשתתף בדבר הזה. היו ג“כ סכומים מסוימים, שנאספו ע”י יחידים, כמו 121 רובל ע“י הרב מזא”ה ממוסקבה, 55 רובל ע“י מ. א. אוסישקין מיקטרינוסלב, 55 רובל ע”י הש"צ פנחס מינקובסקי מאודיסה ועוד, ועוד.

מכתבו של מינקוביץ מצאתי במקרה בין אפר השרפה בהרטוב, והנני מוסר אותו לדפוס, למען יתארו להם הקוראים את הלך־הרוחות בימים ההם.

אדעסא 7 דעצעמבער 1895.

כבוד נשיאי עדת ווילנא העומדים בראש חגיגת יובל הסופר הישיש והנעלה ר' קלמן שולמאן.

מכתבם קבלתי ושמחתי לראות, כי עוד לא אלמן ישראל מנדיבים משכילים., עוד לא פסו תומכי חכמים וסופרים בישראל, חג היום לאדוננו הרק“ש, חג היום גם לשפתנו הקדושה! גם היא תשיש ותגל עם בנה זה, חג לכל מוקירי חכמת ישראל. עוד הפעם תמשוך העיר ווילנא עיני כל ישראל אליה, עוד הפעם תתגאה ירושלים דליטא עם אחד הסופרים הנמנה אתה בין שלשלת החכמים והמשכילים, ילידי עיר ווילנא, אשר היו תפארת כל ישראל בחייהם, ובמותם יזכר שמם לברכה לדור דורים. לו אך שמעתי שם רק”ש מפי השמועה או מפי ספריו היקרים, כי גם אז די היה לי לשמוח עמכם, אף כי לאשרי זכיתי להכיר את חתן היובל פא“פ בעת היותי במחניכם, הלא שמחתי כפולה. גם אתם אנשי הועד יקרים לי מאד, יען כי הענקתם אותי כבוד ויקר לפני תשע שנים, בעת נתכבדתי להיות עמכם ערך שלשה שבועות, וע”כ נעים לי המקרה הזה להביע לכם מעט מרחשי לבי, והנני שולח לכם סך חמשים וחמשה רו"כ, אשר אספתי למען חתן היובל וביניהם גם מנחתי הדלה. ארהיב עוז ככהן לעדת ישראל לשלוח לכם שתי ברכות: ברוך יהיה זקן שפתנו הר' קלמן שולמאן לאל עליון! יחליץ ה' את עצמותיו, ויארכו ימיו וידיו רב יהיו לו להעניק אותנו מחכמתו ולהעשיר את ספרותנו כידו הטובה עליו, וברוכים תהיו גם אתם בעד עמלכם הטוב כחפץ וכברכת ידידכם מרחוק

פנחס מינקאווסקי ש"צ ראשון לעדת הבראדיים

אדעססא.

וביום חגיגת היובל בא הסופר הישיש בערדלים חדשים מבהיקים ובמצחה חדשה על מצנפת, פניו הדלים והרזים הפיקו רוב נחת ושביעות רצון. באותה שעה ראה את עולמו בחייו ודאגת המחר לא הטרידה אותו יותר.

ובני וילנה הופתעו גם כן לשמוע אז בפעם הראשונה מלה חיה ושוטפת בעברית מפי הצעיר יוסף קלויזנר, שהוא יחד עם הצעיר נחום סלושץ (שניהם פרופיסורים כעת) נסעו אז לחו"ל להשתלם בלמודים ובמקרה נוכחו שניהם בוילנה בעת החגיגה, ויהי הדבר לפלא בעיני כל.

אמנם היתה בוילנה חברה “שפה ברורה”, שבימי השבתות ומועדים היו מתאספים ומדברים בינהם בלשון הקודש, ולפעמים רחוקות היו גם כן נאומים של דוד נוטיק, או של נחום ליב נובופלנט על טהרת לשון הקודש, משוזרים עם חצי פסוקים כיד המליצה הטובה עליהם. אבל ביום החגיגה שמעו מפי הצעיר קלויזנר נאום בעברית קלה ופשוטה, בלי מליצות יפות ומצלצלות – וזה היה חדוש שהפליא את שומעיו.

מכתבו של מינקובסקי מצאתי במקרה בין אפר השרפה בהרטוב, והנני מוסר אותו לדפוס, למען יתארו להם הקוראים את הלך־הרוחות בימים ההם.

אדעסא 7 דעצעמבער 1895

כבוד נשיאי עדת ווילנא העומדים בראש חגיגת יובל הסופר הישיש והנעלה ר' קלמן שולמאן.

מכתבכם קבלתי ושמחתי לראות, כי עוד לא אלמן ישראל מנדיבים משכילים, עוד לא פסו תומכי חכמים וסופרים בישראל, חד היום לאדוננו הרקá, חג היום גם לשפתנו הקדושה! גם היא תשיש ותגל עם בנה זה, חג לכל מוקירי חכמת ישראל. עוד הפעם תמשוך העיר ווילנא עיני כל ישראל אליה, עוד הפעם תתגאה ירושלים דליטא עם אחד הסופרים הנמנה אתה בין שלשלת החכמים והמשכילים, ילידי עיר ווילנא, אשר היו תפארת כל ישראל בחייהם, ובמותם יזכר שמם לברכה לדור דורים. לו אך שמעתי שם רק“ש מפי השמועה או מפי ספריו היקרים, כי גם אז די היה לי לשמוח עמכם, אף כי לאשרי זכיתי להכיר את חתן היובל פא”א בעת היותי במחניכם, הלא שמחתי כפולה. גם אתם אנשי הועד יקרים לי מאד, יען כי הענקתם אותי כבוד ויקר לפני תשע שנים, בעת נתכבדתי להיות עמכם ערך שלשה שבועות, וע“כ נעים לי המקרה הזה להביע לכם מעט מרחשי לבי, והנני שולח לכם סך חמשים וחמשה רו”כ, אשר אספתי למען חתן היובל וביניהם גם מנחתי הדלה. ארהיב עוז ככהן לעדת ישראל לשלוח לכם שתי ברכות: ברוך יהיה זקן שפתנו הר' קלמן שולמאן לאל עליון! יחליץ ה' את עצמותיו, ויארכו ימיו וידיו רב יהיו לו להעניק אותנו מחכמתו ולהעשיר את ספרותנו כידו הטובה עליו, וברוכים תהיו גם אתם בעד עמלכם הטוב כחפץ וכברת ידיכם מרחוק.

פנחס מינקאווסקי ש"צ ראשון לעדת הבראדיים

אדעססא.

וביום חגיגת היובל בא הסופר הישיש בערדלים חדשים מבהיקים ובמצחה חדשה על מצנפת. פניו הדלים והרזים הפיקו רוב נחת ושביעת רצון, באותה שעה ראה את עולמו בחייו ודאגת המחר לא הטרידה אותו יותר.

ובני וילנה הופתעו גם כן לשמוע אז בפעם הראשונה מלה חיה ושוטפת בעברית מפי הצעיר יוסף קלויזנר, שהוא יחד עם הצעיר נחום סלושץ (שניהם פרופיסורים כעת) נסעו אז לחו"ל להשתלם בלמודים ובמקרה נוכחו שניהם בוילנה בעת החגיגה, ויהי הדבר לפא בעיני כל.

אמנם היתה בוילנה חברה “שפה ברורה”, שבימי השבתות ומועדים היו מתאספים ומדברים ביניהם בלשון הקודש, ולפעמים רחוקות היו גם כן נאומים של דוד נוטיק, או של נחום ליב נובופלנט על טהרת לשון הקודש, משוזרים עם חצי פסוקים כיד המליצה הטובה עליהם. אבל ביום החגיגה שמעו מפי הצעיר קלויזנר נאום בעברית קלה ופשוטה, בלי מליצות יפו ומצלצלות – וזה היה חדוש שהפליא את שומעיו.

 

כח: תכניות ופרויקטים    🔗

אוהב אני לפעמים להעיף עין על חלק המודעות בעתונים. עוד קודם שאני מתחיל לקרוא את החדשות בפנים, כי במודעות השונות אמצע לפרקים ספוק נפש, היקר לי מכל החדשות שבעולם. הזמנה סתמית להכנסת תינוק בבריתו של אברהם אבינו, עליה טבעית וכשרה בלי שום ערעורים, משמחת נפשי יותר ממהפכת ספרד; ומהנחת יסוד לבנין צבורי וגם פרטי יש לי קורת רוח יותר מקבלת צ’רלי צפלין אצל מלך.

והנה בימים האחרונים נתקל מבטי במודעה אחת, שנדפסה באותיות מאירות עינים, והיא עוררה בי זכרונות מימים עברו והרהורים שונים לעתיד.

ב“האץ” גליון 3565 נדפסה מודעה:

"ריוח והצלה!

בתל אביב מתיסדת חברה הדדית לבנות ולנטוע בארץ ישראל.

החברה תעזור לאלף חברים בשנה להסתדר בארץ, בזה שכל אחד מהם יזכה בהלואה של 500 לירות בתנאים נוחים שאין דוגמתם".

להלן מבטיח המודיע, שתמורת כסף ההלואה ישיג כל חבר: בכפר – חמשה דונם פרדס נושא פירות, ובעיר – מגרש ובית עליו, ויזכו גם בהלואות של 1000 לא"י ויותר.

והמודיע קורא ליהודי ארץ ישראל ולתיירים מכל הארצות לבוא למשרד שברחוב דרך תל אביב 46, בקומה השניה בשעות מ־12 עד 5 אחה"צ (ועה"ח) אחד מהעוסקים ביסוד החברה יצחק כהן צדק.

לולא השם המפורש הבא על החתום, הייתי מעיז לומר, כי לפנינו איזה בעל־דמיון, הרוצה להשתמש במשבר הכללי השורר בארץ, וכוונתו לנצל את התמימים, אבל “יצחק כהן צדק” – הלא הוא בעל דבבה המושבע של ממשלת המנדט, שזה כמה פעמים הזמין למשפט צדק את השלטון ופרש כשמלה את טענותיו הצודקות ואת הוכחותיו הנאמנות – מן התורה והנביאים והכתובים, וגם תמך את יתדותיו במאמרי חז"ל רבים, שארץ ישראל בכל גבולותיה, וגם עבר הירדן במשמע, שייכת רק לבני ישראל, ומה להם כי ידכאו עמי ויגזרו את ארץ ישראל לגזרים ויחלקו חלקים חלקים לשבטים שונים ויסיגו את גבולנו אנו היורשים האמתיים! איש נלבב כזה הכואב את כאב עמו ומיצר בצרתו אינו מוכשר להטעות אחרים אלא אם כן טעה הוא בעצמו; ומה שהוא מציע הוא חושב באמת, שאפשר להוציאו לפועל – וכוונתו רצויה.

ואני, החייל הזקן, מעלה מתהום הנשיה כמה מן ההצעות והתכניות, שבשעתן היינו תולים בהן כל כך תקוות גדולות וכבירות, ואמרנו כי בזכותן נבנה ונקומם לאורך ימים, כולן גזו, חלפו והלכו תמס והיו כלא היו.

כבר בשנת תרמ“ה לאחר אספת קטוביץ קבל הרש”י פין מכתב גדול מאולשאן – עיר קטנה ונדחת בפלך וילנה. בעל המכתב הציע תכנית, שלעניות דעתו עמדה ברומו של עולם היהדות וזכות גדולה תחשב למי שיוציא לפועל ענין נשגב כזה.

ההצעה שלו היתה:

“ליסד בירושלים עיר הקודש סנהדרין גדולה של שבעים ואחד גאונים, חכמים ואנשי מעשה, שהם ישקדו על תקנות העם הישראלי לנהלו בדרך אמונה וצדק ויושר. הם יחלקו ביניהם את העבודה הקדושה: הגאונים – יעסקו בהוראה, החכמים – ירחיבו את לשון הקודש על ידי הוצאת ספר מלים, שיאצור בקרבו את כל הערכין מתנ”ך, מתלמוד, מספרא וספרי וכו' וכו'".

בדברים יוצאים מעומק הלב תאר את העזובה ואת מצבנו הירוד בזמן הזה, כי אחרי ועד ד' ארצות אנו פזורים כעדר בלי רועה, והלשון הקדושה היא כעיר פרוצה, שכל הרוצה בא ומחודש בה מהרהורי לבו בלי טעם וסגנון.

בהצעתו זו לא שכח גם את העיקר: למצוא מקור לכסף ליסוד הסנהדרין בירושלים.

מספר היהודים ברוסיה היה אז חמשה מיליונים נפש, היינו: מיליון אחד משפחות, ואם כל משפחה תתרום רק רובל אחד – ויהיה הסכום מיליון רובל, ומדמי הרבית הממשלתית, חמשה למאה, תהיה הכנסה נקיה בשעור חמשים אלף רובל לשנה, והיא תספיק לשלם שכר טרחה לחברי הסנהדרין לעולם ועד. “ואם כבור הרב החכם הכולל, פאר ישורון והדרו, הרש”י פין יעמוד בראש החברה, יביא כל העם את תרומתו בעין יפה, והעשירים ימלאו את החסרון, מה שהעניים מחוסרי היכולת לא יוכלו להביא את כסף התרומה".

הרש"י פין קרא את המכתב במנוד ראש על בעל ההזיה ודחה אותו כלאחר יד, ולא כבר את הכותב אף בתשובה.

אבל שבועות מועטים לאחר כך התחילו פונים אל הרשי“ף במכתבים מערים שונות ושאלו: האמת הדבר, שבדעתו ליסד חברה גדולה, כדי לכונן בארץ הקדושה סנהדרין־גדולה? והשואלים מבקשים להודיע להם קושט אמרי אמת, כי השמועה נתפשטה בכל הסביבה, ואם כבור הרש”י פין עומד בראש החברה, הלא יש לה יסוד נכון, וגם הם יתנו ידם לה.

ועָלַי המזכיר הוטלה אז עבודה להשיב לכל אחד ואחד תשובה: שהענין הוא עורבא פרח, ואין לשמועה שום יסוד.

בשנת תרמ"ו הלך מר רבינוביץ מסמורגון לארץ ישראל, ובשובו מכר גורלות על “רמת שמואל”, הסמוכה לירושלים.

גם המטיף הראשון לחבת ציון, ר' צבי יהודה יבזרוב, בעברו בערים להפיץ את רעיון ישוב ארץ ישראל, היתה לו תכנית להגריל עשרה דונם אדמה בארץ. ומכסף הפדיון קבל בהסכם שולחיו, ראשי האגודה “בני ציון” במוסקבה, את השכירות שלו והוצאות הדרך.

גם החבר צבי שימשלביץ מפולטבה התעסק במכירת גורלות על חלקות אדמה בארץ ישראל.

בשנת תרנ"ג הציע באספת־דרוסגיניק הסופר ר' אברהם יעקב סלוצקי (איסי הבבלי) ליסד גן אתרוגים בארץ ישראל. כל עץ אתרוג עם בית־יניקתו, שלשים ואחת אמות אדמה, במחיר שנים עשר רובל, לסלקם במשך ארבע שנים. בכל שנה יקבל התורם אתרוג משלו, כדי לקיים “ולקחתם לכם משלכם”. רבים היו אז שקפצו על המציאה הזאת, ומהצעה זו נוסד גן שמואל בחדרה, על שם הגאון ר שמואל מוהליבר.

ומי לא יזכור את אגודת הארץ במינסק? זו היתה הצעה נועזה, שמשכה רבים וכן שלמים להשתתף באגודה ולהשקיע בה כספם.

המורה דוב שליפיאן ז“ל ממינסק (דב"ש) ערך תכנית שלמה ומקיפה, במספרים מדויקים, שבסכום מאתים רובל, שהחבר יכניס לחברה במשך חמש שנים, יהיה לו אח”כ כרם של חמשים דונם נטוע 15000 גפנים, וגם אדמת זריעה – והכנסה בטוחה וכו' וכו‘. בשנת תרנ"ו, כשהייתי באספת חובבי ציון באודיסה, ספר לי ר’ משה לייב לילינבלום, שגם הוא חבר לאגודת האלף במינסק. ועל שאלתי: פקח, מה ראית לדבר זה? השיבני: “הואיל וחובה היא על כל איש מישראל להשתתף בבנין הלאום, ואני אין בכחי לקנות אדמה לבנות ולנטוע בעצמי, טוב טוב להיות חבר באגודת האלף, כי הלא הכסף בטוח וידים אמונות מטפלות בו, ואם מחמשה או עשרה חברים יבנה אחד – די לי!”

והצדיק ר' מאיר גורודינסקי ממינסק עוד הרחיק ללכת ותכן תכנית נפלאה: שכל חבר יכניס רק שנים עשר רובל לשנה, גם כן במשך חמש שנים, והמשק שלו יכניס אותה הכנסה של אגודת האלף, כי הוא מצא מקור חדש במינו להגדלת ההכנסה, והוא: מענפי הגפנים המזומרות יעשו מטאטאים וישלחום לרוסיה למכרם במחיר מסוים, ודבר זה יכניס אוצרות קורח. כי מי לא יקנה, אפילו במחיר גדול, מטאטא מכרם החברה בארץ הקדושה כדי לכבד את ביתו?

כל ההצעות ה“נכבדות” האלו עברו ובטלו מן העולם והיו כלא היו. לא השאירו כל זֵכֶר אחריהן זולת “גן שמואל” בחדרה ו“דורשי ציון” ב“עין זיתים” – זכרון מעורפל על תכנית מימים עברו.

אך הנה עולה על זכרוני עוד הצעה נפלאה, שאמנם יכלה להיות מעין לא אכזב ומכשיר נאמן לבנין הלאום. הלא זהו “אוצר ההתישבות היהודי”, שתקוות גדולות וכבירות תלינו בו, וגם הוא נצטמצם, עד כי כמעט לא נדע כיום על קיומו.

ובעת הוָסדו בשנת תרנ"ט – איזו התלהבות תקפה אז את הגולה, ואיזו סִכויים גדולים היו נשקפים להצעה זו!

בוילנה גייסנו מאה וששים עסקנים, רובם ככולם ראשי העיר ונכבדיה, וכמה ימים ולילות נסעו זוגות־זוגות, על חשבונם הם, לרכוש חותמים על מניות הקולוניאל־בנק, שני אלפים ומאה וחמשים איש חתמו על מספר ששת אלפים מאה ועשרים ושבע מניות, ולמעלה מששים ושלשת אלפים רובל, הון עצום בימים ההם, נשלחו מוילנה ללונדון ליסוד הקולוניאל־בנק. ואחרי כל ההתלהבות היתרה הזאת ואחרי כל העמל הגדול אשר עמלו בו, לא עלתה החתימה אפילו על מספר 250 אלף מניות – החלק השמיני שדרוש היה לרשומו בספר הממשלה כחוק. ונחוץ היה שהטובים שבציונים יתנו הלואה להשלים את מספר המניות עד כדי החלק השמיני. וכהיום – זה כעשרים שנה, שבעלי המניות לא קבלו כמעט אף פרוטה דמי דיווידנדה כנהוג, וגם אין דורש ואין נותן חשבון כראוי וכיאות. האומנם מארת אלקים היתה זאת, כי כל פעולותיו יתחילו בקולות וברקים ואחר כך תתגלה בהן אפיסות כוחתינו?

---

---

תיתי ליה להאח בדעה וחבר בעבודה מר צבי שמשי על ברור הדברים שלו בענין הגורלות בפולטבה, (“הארץ” 3591), ואם דברי ב“תכניות ופרויקטים” (“הארץ” 3579) גרמו לברור הזה דייני. כי אמנם ההיסטוריה של חבת ציון היא כל כך בלתי ידועה, שיש לחשוש, כי סופרי דברי הימים יגששו באפלה, הם יוכרחו ללקט את החומר לא מן המקורות הראשונים, שאבדו ונשרפו מפני אימת מלכות, אלא ממאמרים וידיעות קלושות במכתבי העתים השונים, ידיעות מפוזרות, שנכתבו על פי רוב בידי כותבים בלתי מוסמכים, ששמעו שמועות פורחות ובלתי נכונות, ועל יסוד רעוע כזה יהיה עליהם לכתוב היסטוריה רבת ערך, לעורר לתחיה דברים המקופלים משנות דור ודור.

סופר דברי הימים יוכרח לחקור את העבר, לחדור לשאיפת העם קודם הפרעות, למען ימצא את הדרך הנכונה וידע מה הביא את עם ישראל, שיתחיל לחפש לו דרך התחיה, השאיפות השונות של בני “עם עולם”, וסבת ההתנגדות של “חובבי־ציון”. יתכן, כי ההיסטוריה בכלל נכתבת באופן כזה, כי הלא כל כותבי הדורות חיים בזמן מאוחר ולא היו במקום המעשה, אלא שלהם יש ארכיונים ותעודות מאושרות ועל פיהם אפשר לעמוד על העובדה האמיתית. לא כן פעולות חו"צ שנעשו בחשאי, ובזמן חירום נשרפו בכוונה הנירות שהיה להם ערך. ומה נשאר לנו עד היום? “תולדות חבת ציון” להמנוח ר' שמואל ליב ציטרון לא יוכל כמעט לבוא בחשבון מפני חוסר הדיקנות; אי אפשר לסמוך הרבה על דבריו שנאמרו, אף על פי שהוא סופר מומחה, כי הם מיוסדים על השערות ושמועות. נשארו לנו רק החלקים של “כתבי חבת ציון”, של א. דרויאנוב, שערכם גדול מפני הדיקנות שבהם. הוא לא הוסיף מדיליה אלא העיר והאיר.

ואם החומר הכתוב אצלנו הוא כל כך דל ומעט, עלינו, השרידים היחידים, להשתדל להשאיר רשימות, איש איש לפי יכלתו וזכרונו. כי הלא טפחות ימינו עלי אדמות ועוד מעט ונאספנו ולא ישאר גם הזכר ההוא מאתנו.

על כן הנני מחזיק טובה לעצמי, שעל ידי נתגלגלה הזכות למר צבי שמשי לברר את ענין הגורלות בפולטבה ולהשאיר זכרו לימים יבואו.

ומה שנוגע להבטוי “מטיל צל”, שמזכיר הכותב במאמרו, הרי האשמה הזאת ממני היא והלאה. אנכי בכל דברי לא זכרתי חלילה, לא את העושים ולא את המעשים לגנאי, כי מובטחני שכוונותיהם היו בלי כל ספק לטובה. כלום אפשר היה לחשוד את הרב צבי יהודה יבזרוב. שהקריב את אונו וגרונו לאהבת עמו, ואלפים, גם נדחים אין מספר, הכניס תחת כנפי חבת ציון; או את החכם ר' יהושע העשיל סירקין, הנפש האצילה והמקסימה, שכל כך נתמסר ליסוד “אגודת האלף” המינסקאית; או את הרב הצדיק ר' יעקב מאיר גורודינסקי בעל ההצעה למכור זרדי גפנים למטאטאים. האפשר לחשוד את הנשמה הטהורה הזאת במחשבת פגול חלילה? הלא הוא אחר כך, כאשר נוכח, לדאבון נפשו, בטעותו, החזיר את כל דמי הקדימה שהכניסו החברים!

גם טענותי על אוצר ההתישבות היהודי אינו הטלת חשד בעניני ממונות חלילה. יודע אנכי, שהרבה כספים השקיע הבנק בתורת מלוות לטובי הבנקים העברים ברוסיה, וכאשר פרצה המלחמה ואחריה המהפכה ירדו לטמיון יחד עם הלווים הבטוחים, יודעים אנו כולנו שבכסף האוצר נוסד האפ“ק שלנו, ועוד ועוד. אולם אף על פי כן, בראותי שעירית תל אביב מוכרחת לחפש מלוה קטנה של איזה אלפים לא”י בבנק זר ונכרי כמו אנגלו־מצרי ולא מהבנק שלנו, או שזה עשרות בשנים שהמנויים על האוצר היהודי לא קבלו רווחים, ואחינו הפשוטים באים בתביעה, אם לא צעקנית, אבל בתחינה אלמת להלוות איזו פרוטות על המניות שלהם, שלפנים תלו בהן תקוות רבות – אינני יכול להתאפק. וכדאי היה שבקונגרס הבא ימצא אחד המרגישים וידרוש “בקורת”.

ואנכי מטעים בזה, כי לא בקורת כספית, אלא מינוי מבקרים, שיודיעו כי “הכל כשורה”, וזה ישביע את רצון כולנו, אלה שהרימו פעם תרומה בקנית מניה, אלה שהקריבו הרבה יותר מערך כסף ליסוד האוצר, ולא ינתן פתחון פה ללגלג ולאמר, שכל פעולותינו הצבוריות הנן מאפע!

החבר צבי שמשי מספר לנו, כי עפ“י התקנות היו הועדים במקומותיהם צריכים לשלוח את הכסף המאוסף שלשה רובל לכל מניה לפריז אל הגזבר הכללי ר' מיכאל ערלאנגר, ובעת שנתקבל הרשיון מהממשלה הרוסית מסרו את כל החשבונות לועד האודיסאי. סתם ולא פירש, וכנראה גם לו חסרה הידיעה האמיתית, מה היה גורל הכסף הכסף המאוסף ולאיזו תכלית הוציאו ה' ערלאנגר. הן בחשבונות הועד לשלש השנים לא נזכר שום סכום, שנתקבל ע”י מר ערלאנגר, וידוע לי, שהועד לא הסכים להכניס בחשבונותיו מיני כספים שנאספו קודם הווסדו, כי בידי ערלאנגר נמצאו עוד שנים עשר אלף פר' כסף חו“צ בטרם נוסד הועד, כי הלא הוא היה הגזבר הראשי של חובבי ציון. ובעת שנוסד הועד והיה צורך בחמשת אלפים רובל בערבות בידי הממשלה, והרש”י פין הציע לקחת כסף מידי ערלאנגר, לא הסכים ד"ר פינסקר – כדי שלא לערר את החשבונות ולא לעורר חששות ⁴².

עוד סכומי כסף נאספו בידי ר' מיכאל ערלאנגר. ביולי 1891 שלחנו משלחת לחו“ל: את הגאון ר' שמואל מוהליבר, את ר' יהושע העשיל ב”ר יעקב סירקין ואת הסופר ר' שאול פינחס רבינוביץ (שפ"ר) להשתדל ליסד בא“י בנק אגררי, ומלבד זה אולי יעלה בידם למשוך את הנדיב ברון הירש לישוב א”י. הם עברו דרך גרמניה, אנגליה, צרפת ולא הצליחו. ליסוד האגרר־בנק דרושות לכהפ“ח מאתים אלף פר', והגדולים בחו”ל הבטיחו לעזור לנו בדבר הזה, בתנאי שאנחנו, חו"צ, נשתתף ברבע, היינו בחמשים אלף פר'. החילונו להשתדל, אבל לאסוף סכום עצום כזה היה למעלה מכפי כחותינו. אבל הסכומים השונים אשר עלו בידינו נשלחו להגזבר ערלאנגר.

הכספים האלה לא יצאו לבטלה, כי הוצאו בבת אחת בהלואה שלא ע“מ להחזיר להמושבה העלובה חדרה. היא נמצאה בימים ההם בעצם פרפוריה. הקדחת הצהובה והירוקה וכל יתר המחלות באו עליה, ורבים חללים נפלו ויתר הקולוניסתים היו תלויים בין החיים והמות. המצב הנורא של המושבה הטיל אימה על האגודות בוילנה, ריגה וקובנה, שחדלו לעבוד ולהשתתף בהוצאות. המה דרשו קושנים על שמם דווקא – “מנוחה ונחלה” כבר זכתה לקבל הקושנים, והמה, למרות ההבטחה לתת הקושנים על שמם, לא קבלו עדיין. העכוב הוא, שהסרסור דורש ששים אלף פרנק, הוילנאים הגישו עצומותיהם להועד האודיסאי, וראש הועד ר' אברהם גרינברג הסכים לנסוע בדבר הזה גם לקושטא לפעול על הסרסור, אבל האחרון לא בא, וטען שבלעדי הסכום הזה אין באפשרותו להמציא הקושנים, וע”כ לא היה לנו שום מוצא אלא להשתדל ע“י הגרש”מ ועוד לפני הרב הכולל רבי צדוק הכהן, שיוציאו את הסכום הזה מהכספים שנאספו בידי ערלאנגר וינתן כהלואה – ידענו פירוש ההלואה שהיא גמ"ח לא על מנת להחזיר – אך קבלו אנשי חדרה את הקושנים על שמותיהם ותהי לנו הרוחה.

הכספים השונים: השיירים של כסף חו“צ בהוסד הועד באודיסה, הכספים הנאספים והנשלחים מחותמי המניות בפולטבה והתרומות ליסוד האגרר־בנק, – כל הסכומים האלה מצאו את תקונם בפדיון הקושנים של המושבה “חדרה” ת”ו.

 

כט: מאסרו של בן־יהודה בשנת תרנ"ד    🔗

(מארכיוו שלי)

יום כ“ב כסלו התרנ”ד, יפו.

אל כבוד אחינו בני ל. עזרא ⁴³שלום!

צרה נוראה באה עתה על הישוב. בן־יהודה הושם במאסר בתור מעורר את היהודים למרד. וזה הדבר בקצור נמרץ:

ב“הצבי” גליון יוד נדפס מאמר חתום בפסבדונים “שנה”י“, ועל המאמר הזה שהעתקתו תמצאו פה יצאו הרבנים במחאה, שהעתקתה רצופה במכתבנו, אשר הדפיסוה בהרבה עקז' והדביקוה בתור הודעה רשמית – עם מארקעס רשמיות – שזאת הועיל הרבה לפרסם הדברים. מלבד זה שלח החכם באשי – בעצת הממונים, להודיע לשר ההשכלה של הפלך, כי איננו ערב בעד המאמר “מצוות צריכות כונה” ובעד כל תוצאותיו. ובאותה שעה נמסרה להרשות שטנה בת בלי שם האומרת: כי כל כוונת המאמר הנזכר היה לעורר את היהודים הנמצאים בארץ ישראל, כי יבואו בימי החנוכה ויקחו את מקום המקדש ויתאמצו להחזיק שם מעמד עד כי תבאנה אניות בעלי בריתם לקחת את הארץ. בן־יהודה הושם תיכף במאסר, ואתמול אחרי השתדלות גדולה נכנס בחלק המעוררים ממדרגה שניה. בחו”ל בודאי תצחקו על טפשות כזאת, ובודאי היתה הרשות מלגלגת לשטנה פתיה כזו, אבל מחאת הרבנים והידיעה הרשמית לשר ההשכלה נתנו להדבר צורה רצינית. ואמנם נשתרשה הדעה: כי כל היהודים החדשים בני הישוב החדש מורדים המה, וכי כל חפצם לקחת את פלשתינא בחזקה.

אנחנו עושים ביחד עם משכילי ירושלים – שלכבודם צריך להגיד, כי גם השונאים של בן־יהודה שכחו עתה שנאתם – להראות כי שקר בכל הדבה הכוזבה הזאת, וכי לא ישאר שום כתם על הכלל. אולם זה רע, כי הקנאים שבהממונים הרודפים את בן־יהודה על פגעו בהחלוקה עוד לא נחו מזעפם, לפני דעת הקהל הם מצדיקים את נפשם, באמרם כי נאלצו לעשות המחאה אחרי אשר נודע להם בחשאי, כי יצא הקצף על היהודים, אבל יש הרבה עדים, כי שקר הדבר, ורק ע"י מחאתם התעוררה הרשות. מה שיהיה לא נודע, אך לדעתנו צריך להשתדל, כי גדולי הרבנים ידברו דברים כבושים לרבני־ירושלים ויזהירום לבלי לתת יד לפושעים וטפשים כאחדים מהממונים, אשר בגלל שנאתם הפרטית הפקירו את הכלל. בתקוה כי נוכל לבשרכם שיצא לאור משפטו הננו אחיכם השרויים בצער

ועה“ח ד”ר מ. שטיין ⁴⁴.

מצוות צריכות כונה    🔗

(המאמר ב“הצבי”)

ימי החנוכה קרובים ובאים! עוד הפעם נתאסף לבתי כנסיות ולבתי מדרשות לפרסומי ניסא למצות הדלקת “נר חנכה”. מי כעס ישראל אחד בארץ אשר רוב מנין ורוב בנין ימי חייו תלויים רק בקיום המצוות, בסדר היום שהזמן גרמא, במאכלו ובמשתהו, בלכתו, בשבתו, בקומו, בעלותו על מטתו, בהקיצו משנתו, בגלוי ובצנעא, במועדיו ובזכרון קורותיו ובכל פנה שהוא פונה הוא מלא מצוות כרמון! ומצות הדלקת נר חנכה היא אחת ממצוות שהזמן גרמא מזכרונות קורותינו, מענויינו ופדות נפשנו, אשר אנחנו מקימים אותה שנה שנה, בימי החנכה הבאים עלינו לטובה.

בודאי יאה מצוותא לישראל כורדא סומקא לסוסא חורא, ולבד שהם נקראים בגלל זה גוי קדוש, המקבלים עליהם עול מלכות שמים, עוד קונים להם פרקליטים טובים. ומי לא מקיים בתקופת שנה שלמה תרי“ג מצוות שנבראים מהם תרי”ג מלאכים פרקליטים? ועתה צא וחשוב כמה מלאכים נבראו מכמה מיליון נפש במשך חמשת אלפים ושש מאות וארבע וחמשים שנה! ובכל דור ודור?

אמנם לתוגת נפשנו מצוות לא להנות נתנו. וכן מצות הדלקת נר חנכה לאמר: “המצוה היא רק מצוה כשהיא לעצמה. אבל אנחנו לא נהנים ממנה מאומה, אינה מולידה רגש חם בעם באשר הוא עם שידאג לחברת ולקבוץ האדם, למצא, לחיתו, ולחיתו המושפלת עד שאול תחתיה, שכל העמים עולים מעלה מעלה, ובת יהודה יורדת מטה מטה. וכן – אנחנו מדליקים נר חנכה רק לצאת ידי חובת המצוה. ולא משימים לב למקורה ושרשה, עד שאנחנו שוכחים את העיקר. אנחנו מזכירים באיזה מלים את אנטיוכוס בימי החשמונאים “שעמד על עמך ישראל להשכיחם תורתך ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם. רבת… דנת… נקמת… מסרת” מי פעל כל זאת? מי עשה כל אלה? מי היה שליחו של הקב”ה? מי היה איש מלחמה? איה יהודה המכבי הסך על אחיו בחרבו ובקשתו, אשר הרג את אפולונוס ואת חרבו חגר על ירכו? איה יהודה המכבי שהרג שני שרי צבאו של אנטיוכוס ובשביל זה נס כל חילו הגדול מנוסת חרב מן המערכה? איה יהודה המכבי שיצא נגד ליזיאס ויך בחילו כחמשת אלפים איש בפעם אחת? איה יהודה המכבי אשר טהר את המקדש ויחדש את כל כלי הקדש ויחנך את המזבח ויקבע יום כ"ה כסלו הזה לחג לדורות? הוא הכרית את ראש ניקנור ויוקיע אותו בירושלים, הוא עורר את אחיו ויחזק לבבם לאמר: “חלילה לנו מתת עורף לפני אויבנו, כי אם קרבה עתנו וָמַתנו כאנשי חיל ואל יהיה כבודנו לכלמה”, איה המכבי אשר לא הניח את חרבו מידו עד נשימתו האחרונה? יהודה המכבי כמו לא היה ולא נברא ומקומו לא נזכר בתפלה! ואנחנו פטורים כל זה בזמן קצר עד שתכלה רגל מן השוק ואיש לאהליו ישראל!

אנחנו לא משימים לב להגבור הכביר והנאור הזה, לקחת מוסר ולֶקַח ממנו לעורר גם בָּנו איזה רגש קדש, בחזק לב ובאמץ רוח לאהבת עמנו ולארץ אבותינו, לחזק איש את אחיו שיהיה לנו לב אחד ורצון אחד לעמידתנו ולתקומתנו, ולעשות כל אשר בכחנו לעשות ולא להתיאש מן הפורעניות, לחוס על כבודנו, לעמוד על נפשנו, לאסוף חיל וללכת קדימה־קדימה ולא כסרטן ההולך אחורנית. ושיזל בעורקינו – אם מעט ואם הרבה – דמי הגבור והנערץ הזה אשר שפך לקנאת עמו וארצו, שעודם חמים בדברי הימים. אם כזאת עשינו – אז יכלנו באמת לברך ברכת “שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה”.

להודיע ולהעלות, כי הדברים הנדפסים במ“ע גליון יוד מיום ט”ו לחדש הזה במאמר הנקוב שם “מצוות צריכות כונה” וחתום מאת שנה“י לא מלבבנו יצא ולא בידיעתנו נכתבו ושום ידיעה לא היה לנו מכל הכתוב שמה כלל עד שקראנו בו, וכשקראנו הדברים המוזרים הם מלאנו צער ויגון כי ימצא בקרבנו איש אשר בשם ישראל יכונה שיוציא מלבו דברים נוראים כאלה הנדפסים במאמר ההוא והננו עושים מחאה גלויה ע”ז בשם יושבי כל ארצנו הקדושה.

והננו מודיעים נאמנה שאנחנו ככל המון בית ישראל היושבים בטח בצל ממשלת אדוננו מלכנו השולטן ירום הודו הננו עבדים נאמנים למלכנו האדיר יר“ה ולשריו אשר לצדק ולמשפט ישורו, וכל הדברים הנאמרים במאמר הנזכר וכמו הדברים הנדפסים בכל עת ב”הצבי" שאין לנו מהם שום ידיעה ואין אחריותם עלינו כלל. ושלום על ישראל.

הצעיר יעקב שאול אלישר ס“ט באס”י ישא ברכה הי"ו (מקו"ח ראשון לציון)

שמואל סלנט (מקום חותמו).

מכתב חוזר אל המרכזים, מס' 2

אחים יקרים!

א. צרה גדולה ונוראה, אשר לא פללנו, הגיחה ויצאה פתאום מיקירי ירושלים על הישוב, ומשפט הצבי ⁴⁵גרם כי כל התעוררות לאחדות ולרגש לאומי הוא חטא נורא נגד חקי הארץ, ועוד יותר רע כי לא שכך עוד כעס הקנאים ההם ועושים כל מה שבכחם להרע, וע"י השתדלותם השיגו טלגרמה מהחכם באשי מקושטא להחרים את בן־יהודה וחותנו (אם כי האחרון הוא נתין רוסיה) והחרם נעשה רשמי ובפרסום ובהסכם הרשות. ואם לא יעצרו ראש המלשינים – כל הישוב בסכנה נוראה, כי ידם נטויה על כל המתישבים החדשים, כי הם רואים בהם מתחרים וחסרון לכיסם. ועל כן שואלים אנחנו מכם את עצתכם אם להתקומם נגד הרעים האלה ולפרסם את זדונם ורוע מעלליהם בקהל ולהתאמץ להוציא את השררה על החלוקה מידם, כי אך היא נותנת להם את הכח לעשות מעשים אשר לא יעשו, או לראות און ולחשות. עד כה אמנם השתדלנו יחד עם משכילי ירושלים, שכולם, מלבד שלשה, (מילידי גרמניה ואונגריה) השתדלו בכל יכלתם להראות צדקת הנאשמים ולברר כי אין בנו פושעים ומורדים וכי בהמאמר אין אף רמז קל הפוגע בחקי הארץ והממשלה, אבל כל זאת עשינו כאנשים פרטים ועתה הגיעה העת לעשות בתור חברה ואין אנו מרשים לנו לעשות זאת בלי הסכמתכם.

ב. איך שתהיה החלטתכם בדבר סעיף א' – השתדלו נא לע"ע לפני גדולי עמנו שבארצכם. כי יגערו בבעלי החלוקה שיחדלו ממריבות כאלה.

ברגשי כבוד ואחוה

בשם ההנהגה

הראש ד"ר שטיין

מכתב ה' אייזנשטדט מיום ה' טבת בענין המשפט:

ממשפט בן־יהודה בודאי שמעת, כי הפסק דין יצא שהוא וחותנו ישבו שנה במאסר, וה“הצבי” יסגר לעולם. הם מגישים אמנם אפלציא, אבל שוטניהם עושים כל מה שבכחם לדכאם עד עפר. והיום הודיעו לנו מירושלים, כי באה טילגרמה תכופה מהחכם באשי מקושטה להחכם באשי בירושלים, להטיל חרם על בן־יהודה, ומחר תעשה הצרמוניה בכל הקיפה. כנראה, – כך כותבים לנו – רצה החכם באשי מקושטה להציל את בן־יהודה ממשפט, וע“כ הכניסו תחת חרם, ומובן מאליו שאחר המשפט אין צרך בזה, אבל יקירי ירושלים חושבים אחרת והַחֲרֵם יחרימו אותו כדי למלאות סאת הצרות שגרמו לו. על תלאות ב”י יכלנו להבטיח כעל צרות איש פרטי, אבל ע"ז נשבר לבבנו כי המשטינים גרמו, כי הרשות תחשב באמת את בני הישוב החדש למורדים ומעתה הכנויים “ארץ ישראל”, “ארץ אבותניו” “לאומית”, אסורים פה אסור חמור. ד' יודע מה יהיה אחרית כל הדבר, אם לא תשתדלו שגאוני ארצכם יצוו על הממונים וביחוד על ועד כל הכוללים, כי יחדלו מריב ויתאמצו להשקיט הדבר. כשבוע שלם ישבתי בשביל העסק היפה הזה בירושלים, ולולא ראיתי בעיני ושמעתי באזני, לא הייתי מאמין בשום אופן כי כזאת תעשה בישראל. אנחנו עושים כל מה שבכחנו להשקיט הריב ולהראות צדקת הנאשמים, אך דעת רוב בעלי החלוקה נוטה אחרי גדוליהם ומצדיקים את הדין.

ממכתבו של ה' ליבינשטיין נראה, כי הממונים הנרגנים, בחפצם להטות את עיני העדה אחריהם, אמרו בתחלה להחכם באשי כי אם לא יחתום הוא על כתב המחאה נכון הגרש“ס לשלחה מעצמו. כזאת צלח להם להטותו לחפצם ולהוציא ממנו את ח”י על המחאה. וכמו כן אמרו להגרש"ס, וגם דעת בונשטין נוטה שהרבנים גאוני ארצנו יערכו מחאות נגד תעלולי יקירי ירושלים.

מכתב ל. עזרא להאח מרדכי בן הלל הכהן.

כ“ד טבת תרנ”ד.

עפ“י העתקת המכתבים הלוטים בזה תוָכח לדעת, כי שערוריה נעשתה בירושלים, צוררי הישוב חתרו חתירה תחת בנין הלאום, וע”י כתב השטנה הושם בן־יהודה וחותנו, אשר על האחרון הראו ככותב המאמר, במאסר ואת הפושעים ומורדים במלכות נמנו, ואם חלילה לא יצלח בידי החבושים להראות צדקתם בבית המשפט בבירוט, אשר לפי הידיעות האחרונות ישוב להתברר שמה, אז יפול חשד נורא על כל חו“צ באשר הם שם, כי מגמת פניהם לעלות בחומה. ולפי הידיעות האחרונות אשר קבלו מיפו הנה החלה הממשלה להביט על התנועה הלאומית כעל הכנה למרד, ואם אנחנו מחשים לעת כזאת וקרנו עון, כי כל עמלנו יעלה בתהו חלילה. אי לזאת עלינו, חו”צ הנאמנים, להשתדל בכל יכלתנו ומאדנו, להוציא מלב הממשלה התוגרמית את החשד הזה, אשר צוררינו מתאמצים להכניס בשנאתם להישוב בכלל ולבן־יהודה וחותנו בפרט, וזה אי אפשר לנו אלא בעזר הכסף הנחוץ לשכור מליץ יושר, וכמובן לבקשיש, למען הוציא כאור צדקתם, ועל ידי זה תגול ממילא האשמה אשר טפלו על הישוב חנם.

אנחנו מצדנו שלחנו ע“י דיפישה סך מאתים רו”כ ע“ז להד”ר שטיין ביפו לעת עתה. ובקשתנו גם מכבודך, אח יקר, להשתדל בדבר הזה כפי האפשר. ואת נדבתך הרוחה ונדבות מכיריך הרבים, אשר ב“ס לא ישיבו פניך ריקם, אך אם תפנה אליהם לבקשם, כי יתנדבו לצרך המצוה הגדולה פדיון שבויים, תשלח להד”ר שטיין להמציא את הסך הנ“ל לצרך הנ”ל.

איך להתנהג לימים הבאים למצא עצה לבצור רוח הצוררים לבל יוסיפו להרע להישוב ולא יכבו את גחלתנו הנשארה, לא באנו עוד לפי שעה לידי החלטה. דעת אחינו ביפו היא לעורר את הרבנים לצאת במחאה נגד ממוני ירושלים, אבל יש לחשוש מאד, כי בזה נִתן חרב בידי צוררינו ופתחון פה ללכת רכיל לפני ממשלת תוגרמה לאמר: כי דעת חו“צ מתאמת לכוונת בעל המאמר, וד”ל.

כרגע נחוץ לנו אך למהר ולהשתדל להוציא ממסגר אסירים ולחלץ עניים מענים ולבטל את הדבה הנוראה, אשר הוציאו עלינו משטינים ומלשינים אשר מקרבנו יצאו, ושלום על ישראל ועל ארצו.

כרגע נחוץ לנו אך למהר ולהשתדל להוציא ממסגר אסירים ולחלץ עניים מענים ולבטל את הדבה הנוראה, אשר הוציאו עלינו משטינים ומלשינים אשר מקרבנו יצאו, ושלום על ישראל ועל ארצו.

בבקשה כי תואיל להודיענו בלי אחור מכל אשר עלה בידך לעשות לטובת הענין הזה – וחות דעתך אדות המחאות.

במכתב זה פתקא להאח ז.ד. לעוואנטין.

מאשר אחינו מר מרדכי בן הלל הנהו בפה עכשיו, הננו לפנות אליך בבקשה, כי תעמוד בפרץ ותשתדל בדבר הזה בעיר הומיל, ועצת אחינו מר כהן ג"כ כי אתה תפעל בעיר מושבך כעת לאסוף נדבות לחלץ ממסגר אסירים ולהושיע לאומללים, אשר אהבתם לציון זוהי כל חטאתם – ותקותי כי תעתר לבקשתי.

(ממכתבי יהושע אייזנשטדט ⁴⁶)

ד' שבט תרנ"ג

משפט ידינו בעה"צ נמצא עתה בבירות, ואם עילה בידנו לשכור האדוואקאט היותר גדול יש תקוה גדולה, כי צדקת הנאשמים תתברר כשמלה ויצאו זכאים לגמרי, אך לזה נחוץ כחמשת אלפים פראנק. ועד כה השגנו אך אלפים פר' ביחד עם הסכום הנאסף פה.

תם אנכי ולא אדע, מדוע לא תשתדלו, כי הגאונים הריא“ס מקובנה והגרש”מ הי“ו יכתבו דברים כבושים להגאון רש”ס על אשר נתן ידו להממונים וביחוד לריבלין הנוהג באף יתר הממונים, ומדוע לא תשתדלו יחד עם טובי עמנו לעשות איזה סדרים בענין החלוקה? האמנם טח לב גבאי קופת הרמב"ן מהבין, כי אי אפשר להניח הדבר ברשות אנשים שאולתם מזכתם. אינני אומר שתריבו בשביל זה ואינני מגיד שתצמצמו כל פעולותיכם בדבר הזה, אבל לנסות לתקן לפחות איזה תקון ולהסיר את הממונים צריך וצריך.

בשבוע זה היה פה ב"י והרבה הרבה התיעצנו, אך באנו לידי מסקנא, כי אך בכסף תכון עצה ורק אם נשיג השלשת אלפים פר' החסרים אפשר להצליח.

ב"ס תשלחו מותר הכסף שקבצתן. מחר נכתב לכם באריכות. מוכרחים אנו לשלוח לכם מכתבים רעקאמנדיא ובטובכם תשאו לנו על הטרחה היתרה שאנו גורמים לכם, ואף אתם תשלחו לנו רעקאמנדיא. מכתב אח' רובין לחותנו מר נופך נפל בידי המרעים שמסרוהו ליקירי ירושלים, ורבות שבענו מזה עמל ואי־נחת.

בזה הרגע השגתי מכתב מב"י האומר “מהמכתב של החכם באשי בקושטא אנו רואים בברור כי הוא הציע את הדבר לפני הממשלה, וע”כ החלטנו לעשות במהירות היותר אפשרית וביום הששי הזה אבוא ליפו ללכת לבירות ונחוץ כי יהיה בידי הסכום הדרוש. שלחו טלגרמות לכל המקומות שיחישו למלאות הסכום הדרוש.

(ממכתב שפ"ר לוילנה)

… בדבר תפיסת בן יהודה, מחאת הרבנים הראשון לציון והרש“ס וכו', כי לבטח קבלתם ג”כ המכתבים האלה, נורא הדבר מאד ומי יכילנו. – אמנם כן, מאמרו של בן־יהודה הוא מאמר אוילי מכמה פנים, אך בשום פנים לא יצדקו הרבנים שהבאישו ריחנו, ריח חו“צ, בעיני ממשלת תוגרמה ע”י הלשנות מסכנת מאד, הלשנה פוליטית – בדבר הזה נתנו חרב בידי הפחה להרוג את רעיון חוב"צ ולעשות בו כלה – פאליטישע פאָראורטיילע זינד עבענזא וויע רעליגיאזע, ווערדען פערערבט אונד זינד אונאויסראטבאר, – אוי לנו, אם הדעה הזאת תכה שורש בלבות שרי תוגרמה ופקידיה ותהיה לעיקר בהנהגת הממלכה.

הדבר הנחוץ לע“ע הוא לעורר את הרבנים הגאונים, גבאי ארץ ישראל לקופת הרמב”ן, ראשי הכוללים שבוילנה הם הרבנים הגדולים ר' שמעון שטראשון ור' חיים עוזר גראדזענסקי וכל אנשים של צורה מכל אתר ואתר לבוא במחאה (בדרך פרטי, אי אין לדַבֵּר מזה במ“ע חלילה וחלילה, ולעת כזאת גם אין לנו מ”ע כזה) למען ידעו הרבנים האלה:

א) כי אם יש בידם לעשות כל מה שביכלתם להוציא הטינא מלב הפחה בירושלים יעשו.

ב) כי מהיום והלאה לא יזידו עוד לעורר חשד בלבד הממשלה על חוב"צ ובכלל על התנועה הלאומית, שאינה אלא תורנית ולא מדינית חלילה וחלילה, כי מעשיהם אלה הם מעשי מוסרים ומלשינים.

לדאבון לבי כשל כחי היום לעמוד בפרץ ולתקוע בשופר, כי הנני אסור בפאת שלחן, ועבודתי העיונית תמלא את כל בתי נפשי ואין מלאך אחד עושה שתי שליחויות – טכסו עצה והודיעו נא את אשר עלתה בידכם. לע“ע איעצכם לפנות במכתב אל הר ר' עזריאל הילדסהיימר ובנו הד”ר הרידקטאר רבי הירש הילדסהיימר ולבקש אותם, כי גם הם מגדולי הכוללים באשכנז, שיכתבו מחאה להרבנים האלה ויעתירו דבריהם עליהם לתקן אם יוכלו את אשר קלקלו ולא יוסיפו עוד על אולתם.

לתשובתכם יחכה

שפ"ר.

 

ל: מיכל הלפרין    🔗

השם הזה נעשה כבר אגדי: מסביבו נשזרו ונתרקמו ספורים ואגדות, שאין בדעתי לחזור עליהם, כי כבר נתפרסמו בדפוס על ידי מר יערי־פולסקין ב“חולמים ולוחמים”, ע"י מר ש. בן־ציון בתאורו “נס ציוֹנה” ועוד. רצוני להקים לו ציון בזכרונותי ולספר לדור את אשר ידעתי אותו בהיותו בוילנה עיר מולדתו, דרכי הנהגתו ומעשיו במשך שנים במחיצתנו.

כבר בשנת תרמ"ד הכרתי את הצעיר מיכל הלפרין, שהיה מתהלך בינינו ומתחקה על מגמתנו, מטרתנו, שאיפותינו ופעולתנו.

הוא משך עליו את עין כל ביפי גזרתו, בצחות עור פניו היפים והעדינים, בעיניו החולמות, הצופות למרחוק, ובתלתלי שערות ראשו הצהובים. תמים היה כילד והיה מושפע מכל אשר שמע וראה בסביבתו.

אביו ר' אליהו זלמן ממשפחה מיוחסת, שלפי המסורת היה מגזע מלכי בית דוד, והיה עשיר נכסים. בוילנה היו לו בתים וחצרות ובאוטיאן, פלך קובנה, היתה לו חווה גדולה “ריסה” עם מרחב שדות ויערות, רפתים ובהמות (לסוף מכר אותה).

הוא גרש את אשתו הראשונה, שנישאה אחר כך לגאון ר' יהושע ליב דיסקין מבריסק ונתפרסמה בשם “סוניה הרבנית” (סונקה די רביצין) החולשת על רבני ירושלים, ובעלה הגאון ר' יהושע ליב דיסקין היה בידה כחומר ביד היוצר. על פיה הוטל חרם על רבים מהמשכילים, כמו יחיאל מיכל פינס ובן־יהודה ועוד.

והגרוש ר' אליהו זלמן לקח לו לאשה את בתו של הגאון ר' ליבוש מלבים, ובשנת תר"ך נולד להם הבן מיכל, שתלו בו תקוות גדולות.

כשמלאו למיכל ח"י שנה השיאו לו אשה, שחי עמה כשנתיים ונתן לה גט־פטורין.

אחרי מות אביו נישאה אמו לאיש בעיר סמולנסק, ומיכל שב לוילנה עיר מולדתו לחיות לפי רוחו ונפשו.

בראשונה העמיד לו למטרה להוציא יקר מזולל, לחפש ולמצוא בין הפרוצות בבתי הזמה את אלו הנפשות, שלא שקעו עוד כולן בשערי הטומאה ואפשר עוד להציל אותן מכליון. אם מצא אחת מאלו, השתדל לדבר על לבה, להוכיחה ולהראות לה את אשר נכונו לה בעתיד, ולהשיא אותה לאיש. היה נותן לה נדוניה ואל החתונה היה בא כמחותן והעניק להן “מתנות דרשה”: טלית בגד, שעון וכדומה.

אחר כך עזב ענין זה והיה מתהלך בין הפועלות במקצוע סריגת גרבים במכונות, שעבדו בשכר־עבודה זעום, היה נואם לפניהן, תאר להן את מצבן, הסביר להן שהבעלים נותני העבודה פושטים את עורן, וכל זה רק מפני שאינן מאוגדות ומאוחדות יחד ללחום מלחמת המעמד, ולפיכך יש להן להתארגן ויחד כולן תדרושנה העלאת שכר־העבודה. וכאשר נותני העבודה לא נענו לדרישתן, קנה לפועלות כמאה מכונות, המציא להן חמרי סריגה והקים להן בית חרושת משותף ועל ידי כך העלה את שכר־העבודה לסריגת הגרבים בוילנה.

בשנת תרמ"ד עבר דרך וילנה בדרכו מירושלים לבית חותנו בקובנה איש אחד ושמו שבתי שטיינהרדט והביא אתו מארץ ישראל כלים שונים מעצי זית: מנורות, עטים, סכינים לגזירת ניר, סרגלים, דיותות, קופסאות לתה, לסוכר ולאתרוגים וכו'. וגם כרטיסים עם פרחים יבשים מודבקים, שמכמה היו עוד נודפים ריחות נעימים מאויר של ארץ־ישראל.

לדבריו היו כלי העץ הללו מלאכת יד יהודים מאומנים בחרושת עץ בירושלים, אבל אח"כ נפל עליו חשד, שהחפצים היו מלאכת המיסיון, כי בכרטיסי הפרחים הכרנו שהוסרו מהם בזהירות יתרה סמלי הצלב; אך מתחלה לא חשדנו בכשר כזה, ועל ידי ובעזרתי מכר במאה וששים רובל מסחורתו בוילנה.

בישיבה קטנה שעשינו לכבודו בקשנו ממנו שיספר מן הידוע לו על הנעשה בארץ ישראל. אבל הוא לא ידע, או עשה את עצמו כלא ידע, מענין הקולוניות. הוא שמע דבר מה, אבל אינו מאמין למה שמספרים בירושלים. ובנוגע למלאכת החפצים מעצי זית אמר, שאלה היהודים העושים במלאכה זו היו יכולים להתפרנס מעמל כפיהם, אבל דא עקא שלצרכי המלאכה דרושים עצי זית יבשים ואותם יש לקנות מיוני במשקל ומשלמים מחיר יקר מאד ונשאר להם רק שכר־עבודה קטן וזעום.

אז קם מיכל הלפרין והציע, שהחברים אוהבי ציון בוילנה יפתחו בירושלים חנות למכירת עצי זית בשביל העובדים היהודים. לדעתו יתכן, שבסך חמש מאות רובל אפשר לפי שעה להסתפק, ולצורך זה הוא תורם מאתים רובל והשאר שלש מאות רובל יתרמו יתר החברים.

ההצעה ישרה בעיני החברים. ומיכל אמר ועשה: לקח מאתים רובל והלך להשליש אותם בידי הסופר א.ל. ליבנדה, אך שב בעוד זמן מה מדוכא ומרוגז, כי ליבנדה לא קבל את הכסף מידו ואף שלח לנו אזהרה, שלא לקבל שום כסף ממיכל, כי הוא עודנו נער, תמים כילד, ואיך נבוא לנצל אותו ולקבל ממנו כסף?!

בשנת תרמ"ה, אחרי אספת קטוביץ, הציע לי הלפרין, שאסע יחד אתו על הוצאותיו לארץ־ישראל.

– אתה דורש מאחרים להביא קרבנות – אמר לי – ובעצמך הנך יושב פה. הלא על זה הוכיח משה את בני ראובן; יש ללכת לפני המחנה ואז ימשכו רבים אחרינו.

אני הסכמתי לדבריו ואמרתי לנסוע, אך יתר החברים מנָעוני, באמרם, שבהיותי בוילנה אני מביא תועלת לעניננו יותר מאשר אילו הייתי עובד עבודת־כפים בא“י, ויצחק ליב גולדברג הבטיח לי להביאני לא”י, והבטחתו זו קיים לאחר שלשים ושבע שנים.

והלפרין, כשנוכח לדעת, שאני לא אסע, לקח אתו את אברהם סולומיאק מעיר שויינציאן פלך וילנה, שמפני רוח החופש שבו גורש מן האינסטיטוט למורים יחד עם חברו א. כהן (הוא הלך לאמריקה ויסד את ה“פורברטס”), והוא נסע יחד עם מיכל לארץ־ישראל, וכבן וילנה קבל בגדרה בין הביל"ויים את חלק האדמה, שקנתה חברת “אוהבי ציון” בחמש מאות רובל. אולם כעבור זמן מה מסר את החלק לאחר, עז את גדרה וקבל משרת מזכיר אצל הקונסול הרוסי בירושלים, והשפעתי היתה כל כך גדולה, עד שרבים טעו וחשבו, שהוא הקונסול המנהל את עניני הממשלה הרוסית בירושלים עיר הקודש.

זמן רב היו מספרים ומתארים את אופן פרידתו של מיכל הלפרין מוילנה. הוא נכנס בזמן התפלה לבית הכנסת הגדול, פתח את ארון הקודש ובדמעות שליש וביללה קָבל לפני קונו על כל הצרות והיסורין אשר הביא על עמו זה כאלפים שנה, גלל לפניו את פרשת הזועות והפרעות בשנים האחרונות, ולבסוף הוציא את ספר התורה ונשבע להקדיש את כל הונו לטובת ארץ ישראל, וחתם בקריאה: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני!”

וכל הקהל, שראה במחזה הזה, עמד כנטוע במסמרים. רבים בכו יחד עמו וההתעוררות היתה גדולה מאד. וכאשר נפנה הלפרין ונפרד מעליהם, לוו אותו בקריאה: “להתראות בשנה הבאה בירושלים!”

באספה, שהיתה בביאליסטוק בקשר עם חגיגת יובל השבעים לגאון ר' שמואל מוהליבר ביום כ“ז ניסן תרנ”ד, הייתי אני המזכיר,רושֵם המשא והמתן וההחלטות כנהוג. והנה בפנה אחת לא רחוק מן הפתח ראיתי את מיכל הלפרין יושב, לבוש קרעים, פניו הרזים והצנומים לבשו קדרות והוא כולו מדוכא ונענה. נזדעזעתי למראה עיני ובאפשרות הראשונה נגשתי אליו, אך הוא פנה אל: “לך לך לעבודתך, שהיא ענין כללי וחשוב, ואחרי הישיבה נדבר”.

אחרי הישיבה, כשפניתי, נכנסנו למסעדה ושם ספר לי את אשר ידעתי כבר, כי יצא נקי מכל נכסיו ועכשיו אין לו כלום, והיה מוכרח לעזוב את ארץ־ישראל ולבקש איזו עבודה להחיות בה את נפשו.

חולשה קטנה יש בי. בכל פעם שאחד החלוצים שלנו מוכרח לעזוב את א"י ומתַנֶה לפָנַי במרי שיחו את תלאותיו שבל, אני מגיש כאב עצום בלבי ולא אוכל להבליג על רגשותי בלי שדמעות חמות יתפרצו מעיני – כאילו אני האשם באסונו ואני גרמתי לסבלותו ואני הריתי את הרעיון “חבת ציון”, שהסב לו כל כך הרבה צרות ויסורין.

אותה חולשה תקפתני, כששמעתי דברי מיכל הלפרין, וכדי להפיג מעט צערו או להקטין את אשמתי אמרתי לו:

– שמע, מיכל! השעה הזאת שעת חירום היא, לפני קומץ האנשים המסורים אל רעיוננו הקדוש פעורה תהום עמוקה, שבלי קרבנות לא נוכל לעבור אותה ולצעוד הלאה. נחוץ, שאחד מאתנו יקריב את עצמו בעד יתר המעפילים, לשמש להם כמעברה. מי איפוא יקדיש ת עצמו להיות רבן הצבור?

מיכל! – קרא בהתפעלות, ועיניו התנוצצו ורָבו ברקים. – היטבת אשר דברת, אפל, כי אני הנני המאושר שזכיתי להיות המעברה, אף אם אפול בנופלים; כי עלי יעבו המחנה הלאה, והדגל הטמון באדמת נס־ציונה עוד יתנוסס פעם בכל הדרו!

כאילו אבן כבדה נגולה מעל לבי לשמע הדברים הללו. אחזתי בראשו היפה המעוטר תלתלי זהב והענקתי לו נשיקה חמה, ודמעה של שמחה התגלגלה מעיני.

לקחתיו אתי לוילנה ומסרתי אותו למר יצחק ליב גולדברג, שהיה אז מנהל בית המסחר הגדול של י.ב. סגל, והוא נתן לו עבודה בין הפועלים במרתף.

לא עברו שני חדשים – וכל העוזרים והפועלים, כמאה וששים איש, הכריזו שביתה ובאו בדרישות שונות בדבר הקלת עבודתם והעלאת שכרם, לאַשר ועד נבחר מהם, אשר יגן על זכויותיהם השונות, ועוד ועוד, וראש המדברים היה – מיכל הלפרין שלנו.

בהיותו בוילנה היה נואם לפעמים אחרי העבודה לפני קבוצות צעירים, היה מן המארגנים את האגודה “פועלי ציון”, הרצה לפניהם הרצאות על חיי הפועלים בא“י, שאיפתם ומגמתם, גלל לפניהם תכניות שונות כיד דמיונו החזק, נכנס בויכוחים עם חברי ה”בונד" והראה לפניהם את רוב הטוב הצפון ברעיון הציוני – עד אשר פרצו הפרעות בקישינוב, שהרגיזו את לב כל היהודים והחרידו אותם מרבצם לעמוד הכן ולהגן על נפשם, אם תבוא שואה.

אז התעורר מיכל הלפרין בסערה לנהל את ענין ההגנה בוילנה. יומם לא נח ולילה לא שקט. הקהיל את הנוער ואסף אותו תחת דגלו, סידר אותו גדודים־גדודים, שיעמדו במשמרות במקומות שונים. הזמין אצל הנפחים כלי־זין – מקלות ברזל וכדומה, למד אותם איך לצאת למערכה נגד האויב.

ובוילנה היה אז מרכז ציוני רוסיה, וכל המכתבים החוזרים, שנערכו על ידי המזכיר מר שמואל טשרנוביץ, נכתבו בכתב נקי בידי אחיו הצעיר, שטפל בהדפסתם באמצעות שפירוגרף.

בדבר הזה מצא הלפרין חפץ להשתמש לצרכי ההגנה. הוא ערך באידיש קול קורא בהתלהבות יתרה כדרכו, הוציא את כל רוחו הסוער על ממשלת הזדון ועורר את כל היהודים יושבי וילנה – מגדול ועד קטן, כל אשר יוכל להחזיק נשק ביד – להתחזק ולהתעורר, להתחבר לארגון ההגנה לעמוד על נפשם וכו' וכו'.

את קול הקורא הזה מסר לאחיו של טשרנוביץ להעתיקו בכתב ידו הנקי ולהדפיסו באמצעות השפירוגרף בהרבה אלפים אקז', שהפיצם ברבים בכל בתי התפלה, הניחם בתיבות, בתוך הספרים, בתיקי הטלית והתפילין. בכל מקום נמצאו כרוזים הללו – ותהי העיר כמרקחה.

עד הזמן ההוא היתה הממשלה מאירה פנים לציונים. נוח היה לה, שחלק מן הנוער היהודי יתעניין לבקש לו דרך בחיים בארץ ישראל ולא יתערב עם שונים ברוסיה. ועל כן עָצְמָה את עיניה מראות רעה בפעולותינו, וגם בבתי הדין הִפלו את הציונים לטובה, אם נשפט מי מהם על שנמצא שקל ציוני בכיסו, וקרה אף, כשהג’נרדמים גילו אספה חשאית והנאספים אמרו שציונים הם, נשאל מר י.ל. גולדברג בטלפון, אם ידוע לו שבמקום פלוני יש אספת ציונים, ואם היה מאַשֵר את העובדה, היו הג’נדרמים מניחים את הנאספים להמשיך את ויכוחיהם. והיתה גם הצעה, שבבית דפוסי, שהיה מדפיס את כל כתבי התעמולה של הציונים, לא יפרסמו כלל את רשיון הבקורת כנהוג, למען תפוס את הקוראים בלבם, שיחשבו שהכרוזים מכוונים נגד הממשלה וירבו הקוראים אותם, – בתנאי, שהמורשה מר י.ל. גולדברג יהיה ערב לנאמנותם.

והנה הובהל פעם מר גולדברג אל שר הפלך, שמצאהו מרוגז וקודר שלא כדרכו, השר הראה לגולדברג את קול הקורא, שהוציא הלפרין ושאלהו: “מי הוא הכותב?” וכאשר ענה מר גולדברג שאינו יודע, התרגז מאד השר, ובהראותו על חבילת המכתבים החוזרים של המרכז הציוני, שהיו מונחים על השלחן בסדר לפי זמני כתיבתם, קרא: “היאך תוכל להגיד, שאינך יודע, אם יד אחת כתבה אותם!?”…

סוף דבר: אחיו של שטרנוביץ הושב במאסר, ומיכל הלפרין עקר מוילנה ונעלם. דמותם של הציונים נתמעטה בעיני השלטונות בוילנה, והם התחילו לחפש בהם מומים ולרדפם בארץ.

 

לא: הרצל בא"י    🔗

ראשית שנת תרנ“ט. בימים ההם עוד היה שקט בעולמו של ישראל, לא היו עוד סיעות ומפלגות השונאות ושוטמות זו את זו והגורמות למלחמת אחים ברחובות. הציונים היו אז אחים לדעה, וכל אחד היה קורא לחברו “חזק ונתחזק בעד עמנו וארץ אבותינו!” שאלת ה”קולטורה" טרם עלתה על הפרק, והחרדים בינינו טרם נתאחדו ויהיו למפלגה מיוחדת בשם ה“מזרחי” ⁴⁷, כי כלנו היינו חטיבה אחת בשאיפה נעלה ונשגבה לבנות את בית ישראל ולקומם את הריסותיו עלי חורבות ארץ אבותינו.

ובוילנה, ירושלים דליטא, עוד טרם שהובעה הסיסמה להציונים “כיבוש הקהלות”, כבר היתה הקהלה נכבשה לפנינו. הגבאים דצדקה גדולה היו מחברינו, המ“מ דמתא ר' חיים מאיר נח לוין, אעפ”י שהיה מהפך לפעמים את הקערה על פיה בדרשותיו באספותינו בנתינת טעם שהנהו מ"מ דמתא, והלא דומה הוא כשלט העומד בצדי דרכים להראות את הדרך הנכונה לכל עבר, לצד זה ולהיפך, ואם כן עליו להיות ישר, ניטרלי, לא לנטות לזה או לזה, ומוכרח לפעמים לדרוש גם נגד הציונות, אם כי בלבו הוא ציוני, והראיה, שחתם על עשר מניות של הקולוניאלבנק.

גם הרב ר' חיים עוזר גרודזנסקי, שהנהו נשיא ה“אגודה”, השתתף כל הזמן בתשלום שנתי לחובבי ציון ועל יָדִי נתן הסכמתו בח"י בצירוף תרומה לקרן הקימת לישראל. כך היה היחס הכללי בחיוב ובהוקרה גם מצד המתנגדים להציונות בעיר וילנה.

באחד הימים של חדש חשון תרנ“ט בָאַתנו ידיעה מהבנקאי ג. לוריא מפינסק, שהיה ראיון להד”ר הרצל בקושטא עם הקיסר וילהלם. אנחנו כלנו נפתענו מאד מהבשורה הזאת, ואנכי בהתפעלותי היתרה מהרתי אל המ“מ דמתא ומסרתי לו את הידיעה המשמחת הזאת, אבל לתמהוני לא עשתה עליו שום רושם, ובקרירות נפלאה פסק ואמר לי: “שקר, שקר הדבר!” העירותי לו, שקבלנו את הידיעה מאיש מהימן הראוי לסמוך עליו. ע”ז השיב לי: “אם כן, אז נתעה הוא בשוא, כי לא זכה עוד יהודי עד היום להתקבל לראיון לפני הקיסר האדיר והחכם מכל המלכים שבדורנו, וא”כ כל הדבר בדותא היא ועורבא פרח!" ע"ז לא היתה לי שום תשובה, השתדלתי להפטר ממנו בשלום, ובשובי לביתי החל גם לבי מהסס: מי יודע, אם באמת נכונה הידיעה שהשמיע לנו מר לוריא?

עברו כשלשה שבועות, והנה קבלתי מכתב מא“י כתוב בידי בנו של חברי וידידי בחבת ציון ר' חנוך הניך גינצבורג משוינציאן, אשר החליט לקשור את חייו וחיי בני משפחתו עם א”י. קנה לו חלק אדמה בין יתר בני וילנה המתנחלים בחדרה. שטח של מאה ושלשים דונם, שלח לפניו את בנו הבכור אהרן צבי בן י“ד שנים להתלמד במקוה ישראל, בכדי שיהיה הוא הבן אח”כ מורה ומדריך בעבודת האדמה לו וליתר בני המשפחה, והתלמיד הזה גינצבורג, שעכשו נקרא בשם “חרמוני”, היה מריץ אלי לפרקים מכתבים עם ידיעות נכונות מהמתרחש בארצנו הקדושה. המכתב הנ“ל היה כתוב ביום 28 אוקטובר 1891, שני גליונות מפנים ואחור, ובו מתאר בפרוטרוט את סדר היום ההוא הגדול והנכבד לנו, איך שהובהל יחד עם יתר התלמידים, שעבדו בשדות מקוה ישראל, ע”י הבשורה, שד“ר הרצל בא, איך שהלבישו את כל התלמידים בגדי החג, והרצל סדר אותם לעמוד בשורה. את התלמידים שידעו לזמר במקהלה (גם התלמיד גינצבורג זכה להיות ביניהם) העמיד בראש ולמד אותם לברך את הקיסר בהימנון הגרמני; את התהלוכה של הקיסר ובני לויתו: – בראשונה הלכו החילים התורכים השומרים עליו, אחריהם הקצינים הגרמנים רוכבים על סוסים דוהרים וצוהלים, השרים הגדולים וביניהם הקיסר והקיסרית רוכבים על סוסיהם האבירים, איך ד”ר הרצל נתן למקהלה אות להחל בשירת הברכה, ופתאם הפנה הקיסר את פניו וירא את הד"ר הרצל שעמד כשני צעדים לפני המקהלה של התלמידים, ויט את סוסו מעט מן הדרך ויקרב אל הרצל ובהתכופפו על צואר הסוס הושיט לו את ידו ושאל אותו:

“מה שלומך?”

הד"ר הרצל נגש יותר קרוב אל הסוס, אחז ביד המושטה לו וענה:

“תודה, הוד רוממות מלכותך. הנני מתייר את הארץ. ואיך הנסיעה של הוד רוממות מלכותך?”

“חם מאד!” – ענה הקיסר – “אבל להארץ יש עתידות טובות”.

אחרי כן דבר הקיסר עם ד“ר הרצל מפה לאזן בלחש, הושיט לו עוד הפעם את ידו ורכב הלאה, וגם הקיסרית נענתה בראשה לאות ברכה להד”ר הרצל.

כשקבלתי את המכתב ההוא, מהרתי והלכתי ישר אל המ"מ דמתא. מצאתי אותו בחדר הספרים, נגשתי ואמרתי לו:

“רבי, הזוכר הוא את דבריו שאמר לי בעת שהודעתיו על אדות הראיון של הד”ר הרצל לפני הקיסר וילהלם?"

“בודאי, זוכר הנני את השקר, שבדו אותו ליצנים לצחק בכם!”

הוצאתי את המכתב והגשתי לו באמרי: “את המכתב הזה קבלתי היום מארץ־ישראל, כתוב בידי אחד מתלמידי מקוה ישראל, בנו של ר' הניך גינצבורג משוינציאן. הוא כותב אלי כמסיח לפי תומו, מה עיניו ראו ואזניו שמעו. יקרא, רבי, ויוכח את האמת”.

הרב המ“מ קרא את המכתב מהחל ועד כַּלֵה ברב עיון. פניו הסמיקו חליפות מרוב התרגשות, ואח”כ החזיר לי את המכתב ואמר לי:

“אמנם, חטאתי הפעם! הדברים המה אמת ומופלאים מאד. הגדיל ה' לעשות ע”י שליחו הד“ר הרצל. לב מלכים ושרים ביד ה' ואל כל אשר יחפוץ יטנו. חטאתי הפעם והאל הטוב יסלח לי”… “רבנית!” – קרא פתאום אל החדר השני – “ערכי את השלחן ונלך לאכול ארוחת הצהרים; גם לאדון אֶפֶּל הגישי פירות לברכה ולטעימה. גדול לנו היום, תשמעי ותשתוממי!”

ישבנו כלנו אל השלחן, והרב המ“מ ספר בהתלהבות להרבנית את כל המאורע הנפלא הזה. ונִסָּה ג”כ להסיק לפי מושגו את התוצאות שאפשר להתהוות מהראיון הזה, ובסוף השיחה נזכר במעשיה אחת שקרה אתו בימי עלומיו – כשהיה עוד רב בעיר סטביסק, ובפנותו אל הרבנית הזכירה את הסימן, שלבש אז את הפרוה החדשה עם זנבות השועל שהיתה כמו מוצקה עליו. “אז בא לעירה קטנה סטביסק הגינירל גאנעצקי, מי שהיה אח”כ המפקד הראשי של הצבא בחבל וילנה. אז היה עוד צעיר לימים, עכ“ז נתעלה למעלת גינירל. החלטנו לקדם את פניו בלחם ויין. יצאנו אנכי וחיים יעקב אל בית הקסרקטין. והנה על יד המשלחת הנוצרית עמד וטעם מהיין אשר הגישו אליו, ואלינו ואל מנחתנו לא שעה. נשתַּנו פנינו כקרום, וחיים יעקב אמר: “הבה נלכה מפה!” אבל אנכי התעקשתי ואמרתי: “לא, כי אנחנו נלך ישר אליו”. וכה היה: נכנסנו אל הבית פנימה ואמרתי: “אדוני השר! באנו לברך את בואך לשלום ולשתות בעד בריאותך”. הוא האיר פנים אלינו ואמר: “אח, אח, אח!” מלאנו את הכוסות שמונה במספר, והוא עם הסגנים שרי הצבא שלו שתו לחיים. והנכם רואים, שנחוץ מעט העזה ועקשנות ואז הכל הולך למישרים”.

הרבנית, שהיתה פקחית ממנו, ישבה ונשכה את שפתותיה בשִׁנֶיה – ולא דברה כלום. ואנכי בשתיקה עזבתי אותם.

 

לב: שלש הכאות    🔗

ואל יאמרו בעלי האגרוף:

“עתקנו וגם גָבַרנו חיל. הן זרוענו מושלה לנו וימיננו תראה נפלאות. שיטה חדשה מצאנו: להכות באגרוף רשע ולדכא כל התנגדות בזרוע!”

הן כבר היה זה מאז ומעולם ואין כל חדש תחת השמש. ואנכי יודע לספר לדור ממקרים אמנם נדירים מאד: “שלש הכאות” במשך כיובל שנים. אבל היו ויהיו, כי עולם כמנהגו נוהג.

הכאה ראשונה

היה זה בימים הראשונים, בטרם שהתאחדו עוד החובבים למיניהם באספת קטוביץ בשם “חובבי ציון”, ובכל עיר ועיר נמצאו אנשי רוח המצירים בצרת עמם וכואבים את כאבו: התקרבו חד אל חד, דברו, התייעצו ותכנו תכניות, חקקו חוקים ויסדו חברות ואגודות לישוב ארץ ישראל בשמות שונים, כל אחת לפי דעתה ורצונה: “אוהבי ציון”, “בני ציון”, “שארית ישראל”, “חובבי ציון” וכו'.

גם בפטרבורג הבירה נוסדה אגודת צעירים מהמתלמדים באוניברסיטאות בשם “אַחְוַת־ציון”,, והיו הצעירים הללו מחפשים להם מקורות שונים להגדיל את הכנסת הקופה ולהפיץ את הרעיון בין אחינו היושבים שמה.

אחד המקורות הללו היו הנשפים בלילי החורף הארוכים, שהיו עורכים לפעמים באולמי העשירים, אשר נאותו למסור להם לצורך זה, שם היו שׁרים, נואמים ומדַקלמים ועוד.

באחד ימי החורף, כשקם העשיר הנודע אברהם זק מתרדמתו אחר ארוחת הצהרים, ועודנו מחלץ עצמותיו וחושב מחשבות, באיזה אופן יבלה את הערב המשעמם הזה, – והנה נפתחה הדלת, וסטודנט צעיר נכנס והציע לפניו לקחת כרטיס לנשף, שהאגודה “אחות־ציון” עורכת היום במקום פלוני.

כשמוע העשיר זק את השם המפורש הזה יוצא מפיו של הסטודנט, נרתע לאחוריו כמו שהכישו נחש, ומבלי חשוב הרבה נגש אל המציע וקרא אליו: “צא מכאן, תועה ומתעתע!” – ובדברו דחפו החוצה ואת הדלת סגר אחריו.

על אי הנמוס והבעת הזעם באופן כזה היו דעות שונות בזמן ההוא, ואחת מאלו היתה: שבינו ובין אחיו – מאֵם מר יהושע השיל ב“ר יעקב סירקין ממינסק, היו לפעמים שקלא וטריא וחלופי דעות בהוכחות וראיות, כי הראשון החזיק בדעת הברון גינצבורג, שחבת ציון היא אסון ליהודים, כי עי”ז המה מודים, שהמה זרים בארץ מולדתם רוסיה, ורבים מהמתבוללים הורו הלכה כמותו; והשני היה חובב ציון נלהב, כידוע, ועל כן נמתחו העצבים של העשיר המתבולל מן ההצעה להשתתף בנשף הלזה.

למחרתו, כשירד העשיר זק מהכרכרה שלו להכנס אל הבנק, נגש אליו הסטודנט ואמר לו:

– דוני זק, אתמול העליב אותי באופן גס עד מאד, באופן שאי אפשר לי לעבור על זה בשתיקה. הנני דורש ממנו לבקש סליחה בפומבי".

וכאשר קרא העשיר זק לשוטר, למען הפטר מהבלתי רצוי הזה,לא חכה הלז, תקע מכה כל כך חזקה בפניו, עד שהמוכה הסתובב וכמעט נפל ארצה.

הסטודנט המַכֶּה, שגם לא נסה לברוח, נתפס תיכף והושם במאסר, ואחרי כן גורש גם מן האוניברסיטה ונאסרה עליו הישיבה בפטרבורג כנהוג. אבל שֵׁם זק העשיר הנודע, סולל מסלות הברזל ברוסיה וגם מסה"ב ליבוי־רומני היתה שלו ובעל בנקים גדולים בעיר הבירה, היה לשיחת רבים, וכולם שמחו לאידו. וכמו עוף השמים הוליך את הקול והפיץ את ספור המאורע עם נוספות, כנהוג, לכל קצוי ארץ רוסיה הרחבה, לכל המקומות ששמה יהודים נחתים; והיו יושבי קרנות מדיינים ביניהם ימים רבים.

אנכי הכרתי אח"כ את מי שהיה הסטודנט, והוא היה באמת גברתן בעל שרירים חזקים, גבוה ואמיץ כח, וכנראה שתקיעת הכף שלו באזני העשיר אברהם זק השאירה את רשומה לאורך ימים. הוא נשאר בחבתו לציון עד יום מותו, ובסוף ימיו היה גם מן האחרים “בני משה” בדינבורג. שמו היה: ברוך ליב רייסר.

יהי זכרו ברוך!

הכאה שניה

במוסקבה העיר היה אחד היהודים מהסוחרים הנכבדים בשם אליהו קופלמן, איש עשיר, בר אוריון ובר אבהן, אשר שמו הלך לפניו ורבים כבדוהו ויושיבו אותו בראש היח“ס ויקירי קרתא. והאיש הזה היה ג”כ בין ראשי חובבי ציון, כי כבר הזיל כסף מכיסו וקנה אדמה מהנדיב במחיר שבעה פר' הדונם, ובאספת דרוסגיניק, שהיתה ו' תמוז תרמ“ז, נבחר בין החברים הקנדידטים ליועצים בחו”צ. ובשנת תרמ“ט הקדיש את זמנו ונסע בעצמו לארץ־ישראל לראות ולהתבונן. ובשובו משמה דרך נסיעתו הביתה למוסקבה, סר ג”כ אל האספה הכללית שהיתה בוילנה ח“י מנחם, והביא אתו תכנית שלמה של בנין שני בתים בירושלים בשם “בית נצח ישראל”, שאמנם היתה מוזרה מעט, אבל מפני כבודו של הממציא כתוב הין ההחלטות, שהתכנית מצאה חן בעיני רוב הצירים. הרבו לפזר לו תהלות ותשבּחות והשאירו אותו במשמרתו הנכבדה הקודמת “קנדידט יועץ” לחובבי ציון. אולם באותה הנסיעה לארץ־ישראל היתה אַלְיָה וקוץ בה. כי בהיותו על המקום התחוור לו, שהפקידות הסיגה את גבולו ונתנה את חלק אדמתו לאלה האכרים, אשר התישבו בעצמם על המקום ועבדו את נחלתם הם, והחלקה שלו, שקנה בכסף מלא, נדחתה הרחק לסוף המושבה. הוא החל להריץ מכתבים אל ר' מיכאל אֶרלנגר בא כחו של הנדיב בענין ארץ־ישראל, ומר ארלנגר השיב לו כל פעם על מכתביו תשובות מרגיעות בשפת קדש מצוינה ובכתב עברי נהדר עד מאד. האותיות הזעירות העגולות והישרות על הגליונות הכחולים משכו את לבו והיו כצרי למכתו, ולאט לאט הרגיעו את רוחו והיו משככים את כעסו וזעמו על הסגת גבולו, עד שמת ר' מיכאל ארלנגר בסוף שנת תרנ”ב, וכל הענינים של המושבות עברו אל יד ה' אליהו שייד והיו נחתכים על פיו, אז פסקו התשובות והחלו דברי הפיוסים, וחמת ר' אליהו קופלמן התגברה והתחזקה מיום אל יום, עד אשר החליט בנפשו והגיש את עצומותיו ע"י הקונסול לבית דין של ערכאות על הברון אדמונד די רוטשילד בפריס בתביעת פצויים על סכום מסוים של מאה אלף פרנק.

בשלהי קייטא תרנ“ו היה עלי לנסוע אל האספה הכללית, שהיתה אחת לשל שנים להועד שבאודיסה, וכרגיל סרתי לביאליסטוק לשמוע חות דעתו של רבינו שמואל מוהליבר וגם להוועץ עמו בכמה ענינים כלליים הנוגעים לחו”צ בפלכי המערב. כשבאתי אליו, שוחח לפני את דאגתו הגדולה, כי בימים האחרונים קבל מאת הנדיב מכתב מלא מרורים על האיש אליהו קופלמן, שהגיש עליו תביעה כזו, ובמכתבו הוא מוסיף: “לוּ היה האיש עני דחוק במצבו ורוצה להוציא איזה סכום, אפילו לא בצדק, אפשר עוד לסלוח, אבל האיש הזה הוא עשיר ומכובד, ובשם ציון ידגול, כפי ששמע, הנושא איזו משרה כבודה ביניכם, – ואם איש כזה עושה נבלה כזו, הלא מחלל ומַכתים את שם ישראל, ועל זה יכאב לבו עד מאד.”

הוסכם בינינו, שאציע הענין לפני החברים הצירים, שהמה יבקשו דרכים איך להחזיר את קופלמן למוטב.

באודיסה, אחרי ששמעו אודות הנבלה ואחרי שהתרגזו כלם על האיש קופלמן, הוחלט, שמר משה ליב לילינבלום יֵשֵׁב ויערוך מכתב־מחאה חריף, וכלנו באנו על החתום – ובזה עשינו את כל מה שהיה ביכלתנו והענין, כנראה, תם ונשלם.

אבל עברו ימים ושבועות וגם חדשים חלפו, וקופלמן במרדו עומד. המחאה החריפה, כנראה, עוד הוסיפה שמן למדורה, ובמרירותו התאמץ להמשיך את משפט ביתר תוקף, ואנחנו ידינו רפו ודעתנו קצרה ותשועה רחוקה מאתנו.

ובהורודנה היה איש אחד ושמו מיכאל אוריסון, אחד משבעה הראשונים, שיסדו בשנת תרמ"ב את החברה “אוהבי ציון” בעיר מולדתו וילנה. הוא היה מופלג בתורה, משכיל וסוחר באמונה, איש נלבב ונלהב, עסקן צבורי בעירו וחובב ציון בכל חום נפשו.

ויהיה היום, ויפגוש ברחוב את מר אליהו קופלמן, תפש אותו בדש בגדו וסטר לו על פניו אחת ושתים, ובקול מר צורח קורע לב ונפש קרא: “עוכר ישראל, אתה עכרתנו! את הנדיב שיחיה אתה קובע מאתנו, ואת עניננו הקדוש תקות האומה הנך מעמיד בסכנה! לא תהיה לך מנוחה בקרבנו, את עצמותיך נגרם, וקבורת חמור תקבר, אתה, עוכר ישראל!” וסיים את זעקתו המרה בבכי היסטרי נורא.

והאיש קופלמן לא קרא לעזרה ואל שוטר לא שעה, כולו חוור, רועד ונסער שב הביתה, נשך שפתיו בשניו ומהר לבטל את המשפט. ועל שאלות ידידיו השיב:

– “החסר משוגעים אנחנו? הלא הרעיון בלבד מלהיב את הלבבות עד כדי שגעון רחמנא לצלן. היום “מיכל”, מחר “פיכל”, ומי יוכל למנות את מספרם, כי אין מחבוא מקנאתם ואין נסתר מחמתם”…

היינו דאמרי אינשי: “אין מיותר במשפחה ויש למצא חפץ גם במומר ואפילו במשוגע”.

הכאה שלישית

בעיר טעלז פלך קובנה היה המבצר היותר חזק של ההתנגדות לחבת ציון. הרב הגאון ר' אליעזר גורדון, ריש מתיבתא דישיבת טעלז, היה אמנם בראשונה אחד מהחובבים, אך כאשר נוכח שהחפשים בדעות החזיקו בה, העדיף את הפסוק “אל תתחבר וגו'” והיה למתנגד. ואם גם בישיבת ווֹלוֹז’ין היו משגיחים על התלמידים שלא יעסקו בענינים כאלה, וההשגחה החזקה הביאה לידי כך… שנוצרה שמה בתוך הישיבה החברה המסותרה “נס ציונה” שפעלה בהסתר את פעולתה ביתר התלהבות. כי בני הישיבה ראו לפניהם את רבם האהוב, רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, החובב ציון בכל לבו; אם כי הוא היה עמוס בעבודה רבה, קבל עליו להיות חבר לשני הגאונים רבי שמואל מוהליבר ורבי מרדכי עליאשברג מבּוּיסק. השתתף באספות, אם היתה נחיצות, ובא על החתום על הק"ק לקערות ולנדבות… אבל בטעלז לא היה לפני הישיבה סמל המסירות לתקות העם, ועל כן התגברה שמה ההתנגדות באין מפריע.

אחת התקנות שנתקבלה באספת דרוסגיניק מ־ו תמוז תרמ"ז היתה: לדלוח מטיפים להפיץ את הרעיון של חבת ציון בערי מושבות בני ישראל.

החברה חו“צ במוסקבה הקדימה להוציא אל הפועל את התקנה הזאת, והיא שלחה על חשבונה את המגידים מהוללים ר' צבי יהודה יבזרוב ואת חיים זונדיל מכבי שרכשו הרבה חברים. והיא היתה למופת להנאספים בדרוסגיניק, ונתקבלה החלטה זו לשלוח מגידים תחת הפקוח של הרבנים הגבאים היועצים. על יסוד ההחלטה הזאת נשלח הדרשן ר' חיים יוסף יפה מעיר וועקשנה פלך קובנה לסובב בערי ליטא וזאמוט ולדרוש ברבים בבתי הכנסיות ובבתי המדרשים ע”י ההוראות של חֶברת חו"צ בליבוי.

ובמקום הזה אמשיך ספור העובדות ע“י מכתבים של המגיד הנ”ל; יבוא המוכה בעצמו ויעיד על מכהו.

בעה"י

טעלש' א' ט' מרחשבון א – תת"ק לגלותנו.

ידידי אהוב כאח לי ארי' ליב הורוויץ נ"י.

עצבי ורגזי ובָשתי וכְלִמָּתי יחד לא יתנוני האריך ולכלכל דברי אתך הפעם. ובקצרה אודיעך ואבקשך לעמוד לימין אגדתנו ומטרתנו הק' וא"י, אשר אליה נשא נפשנו.

מאגודת ליבוי הנני נוסע עתה בפלך זאמוט וקורלאנד. ראשית דרכי התוו לפני העיר “טעלז”. הרב אשר בשם גאון יכונה ר' אליעזר גורדון, שפך דמי כמים ואין מאסף; ואת כל בעלי הישוב נתן למחללים ללא יראי ה' ומלך. האכרים נתן למחללי שבתות בעבודתם בשדה בשבתות, הפראטיקאל בקאטאוויץ נכתב ונחתם בשבת, המשגיחים בהמושבות אוכלים ארנבות וצדים בש“ק בפרהסיא, ואת מאור עינינו מוהר”ש מאהליווער (שם) לגדופים שחייבים לקרוע עליהם, ולפָנַי עצר מלעלות הבמתה. והעיר כמרקחה. אותי קרא אתמול אליו, ומיד בנו, מאטקע שמו, הוכיתי מכה אנושה על קדקדי ודחפוני מבית החוצה, ועיני הרב רואות, מיום היותי לאיש לא ראיתי ולא שמעתי בזיונות כאלה לאיש כערכי. ולהגאון רי“א ⁴⁸אבד”ק מחנכם כתב מכתב זאקאזנאיע ושאלו אם הוא מסכים ליסד אגודה ליא“י, וגם חו”צ בפה כתבו מכתב אל הגאון בח“י ממש עד”ז. גם אל הרב הגביר יקר הערך ונועם המדות איש שהכל בו כ“ש מפאריס, מ”ר איסר בער וואלף יחי', כתבו חו“צ דפה מכתב וחתמו, ובקשו ממנו שיענה בכ”י הטהורה ע“ד יא”י כי דבריו נשמעים ונכבדים פה, ובקשו אותו שיראה לראות פני הגרי“א ולזרזו להשיב פה תשובה להרב. וגם לחו”צ דפה. ואנכי לא אוכל למוש ממקומי טרם יבוא פשר דבר, כמובן. על כן נא אחי, חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד מושבות אלהינו באה“ק, עמוד על נפשך ונפשי ונפש אחב”י, אכרינו אשר הקריבו חייהם וחרו עצמותיהם ונתכו חלביהם על מזבח אהבת אה“ק ותיקר כבוד כל בית ישראל העוסקים בישובה בעיניך לעמוד על המשמר אצל א”ב וואלף שישיב תומ“י, וגם הגאון רי”א להביא הענין לידי תשובה נכונה.

כן העיד הרב דפה אשר בהיתר השמיטה עסק רק מוהרש“מ נ”י ולא יד הגרי"א, וזה שקר מוחלט, ואני קטן ודל כח להשיב מלחמה השערה לבדי, עמדו נא לימיני. פרסמו צערי לרבים השלמים אתנו, והיו ערים לעזור לחלצני מן המיצר, כי נחליתי ונדכאתי.

ונא בל תחמיץ את המצוה, כי סכנה מרחפת על פני ועל כל ענין יא“י בפה וכל פלך קאוונא. ובמכתבי הגרי”א והג' רא“ב וואלף נִוָּשַׁע במלוא מובן המילה. ואם יש אתך פרטי־כל מאספת קאטאוויץ נא שלחה פה ועוד כתבים וחוברות כמו ח' ועד הפועל ביפו וש”ד הנצרכים מאוד לאגודת חו“צ פה, כי אין בידם מאומה, כי הרב קנאי מראשי פרושי קאוונא ומבית המוסר, והוא איש מבוהל מאוד מאוד, ע”כ בִּעֵר כל הכתבים מפה. ע“ש ר' נחמן גרשון קאלאמבוס תכתוב ותשלח גם עבורי. להגאון מאוד עינינו מוהרש”מ נ“י כתבתי היום כל המוצאות אותי בפרט. ולליבוי ולבויסק אכתוב ג”כ תומ"י והיה שלום מאת אוהבך הדבוק באהבתך,

חיים יוסף יפה.

אל תגיד דברי מכתבי לאיש שאינו מן הישוב ואל ישמחו על משברתי, ואני תקותי לה' כי אקום ואתעודד למען ארצנו הק' ולמען עובדי אדמתה ובוני הריסותיה ובשם אלוקינו נדגל נס־ציונה.

חיים יוסף יפה הנ"ל.

אחרית דבר טעלז

שקוד ו' – עש“ק ה' כסליו תרמ”ט.

לאחי יושב בסתר לבבי כ"ש מ' ארי' ליב הורוויטץ מ' ולכנותו שלום.

המכתב מהגאון רי“א ממחניכם בא ה' וירא. ועוד ביום ב' וירא הרשני הרב דטעלז לדרוש, ובתנאי א) שלא אדרוש רק פעם אחת, ב) לא אלך בעיר ליסד אגודה. אך אם בוא יבוא מכתב מהגאון אז הנני חפשי במעשי, על תנאי א) נתרציתי ועל תנאי הב) לא הסכמתי בשום אופן. ואחרי אשר דרשתי ביום ב' וירא, בלילה ההוא יצאתי העירה בלוית חו”צ וכן ביום ובליל ד' למחרתו וכו' ודרשתי גם בש“ק וירא וביום ב' ח”ש, ות“ל יסדתי אגודה נכבדה כחמשה ועשרים רו”כ לחודש מגדולי ונכבדי העיר. רק אחדים המתימרים בשם יראים “היראים ללכת לד”ת אולי יפסידו" חרקו שן אבל נשאו בשרם בשיניהם. כסף במזומן נאסף יותר מחמשים רו“כ. על מכתב הגרי”א מצאו תואנה: א) שכתב שראוי להרשני לדרוש למען השלום. מובן “לפי דעתם” שעצם הענין לא דבר נקל הוא. ב) שהיה הכרח מחו“צ מקאוונא, אחרי שנודע להם שנכתב גם להה”ג ר' א“ב וואלף. ג) ר' ב. ברוידא חותן הה”ג ר“א גורדון ממחניכם כתב אל חתנו הרב בטעלז, שר' בנימין בן הרב הגרי”א אמר, שהגרי“א מתרעם מאד מדוע יעמוס עליו ענין כזה שיהי' מוכרח להשיב מפני כבוד רא”ב חו“צ נגד רצונו – המכתב הזה מסר הרב דטעלז לידי בני סיעתו ונקרא בבהמ”ד הנקרא קלויז וכדאי בזיון וקצף.

משם עברתי פלונגיאנה וב“ה נתיסדה אגודה נכבדה וכסף במ”ז כחמשים רו“כ נאסף עה”ח. בפנקסי בא הגאון בשם וגם חותמו הניח. כן נכבדי העיר והמעשים כולם בעה“ח. משם עברתי סַלאנטה וגם בה אספו יותר מארבעים רו”כ ויסדתי אגודה מהודרה מאציליה וזקניה ואבְרַכֶיה יחד והרב הגאון ר' מאיר אטלס איש טעלז, שהי' רב בליבוי, בעה"ח בפנקסי ונכבדי העיר. והנני כעת פה שקוד ואקוה שם פה אצליח.

ידידך חיים יוסף יפה.

 

לג: הפקידים הראשונים    🔗

לפּנַי מונח חשבון ההכנסות וההוצאות של קרן היסוד מראשית אפריל 1921 עד סוף מרץ 1930.

במשך תשע שנים עלתה ההכנסה לסך 4.116.707 לירות וההוצאות שהוצאו לענינים שונים 4.009.980 לירות, לרבות הוצאות הפקידות, שעלו לסך 250.690 לירות. סכום אחרון זה עורר בלבי מחשבות וזכרונות שונים מימים עברו, ימי חבת ציון. זכרתי את הפקידים הראשונים, ואומר: ארשום בזה את שמותיהם, בצד הסכומים שהיו מקבלים בעבודתם הלאומית מקופת חובבי ציון ברוסיה.

א. הפקיד הראשון לראשונים היה כותב הדברים האלה, שעוד בחודש אייר תרמ“ב נתמנה ל”מאסף ומזכיר" בחברת “אוהבי ציון” בוילנה, בשכר עשרה רובל לחודש.

שתי שנים וחצי היה הפקיד היחידי בשכר בכל ארץ רוסיה, ורק באספת קטוביץ, בחשון תרמ"ה, נתוספו עליו עוד שני פקידים.

ב. רבי שאול פינחס רבינוביץ (שפ"ר), הסופר הנלהב וחם המזג, העסקן החרוץ, אשר במרצו, עמלו ושקידתו הרַבָּה נהיתה האספה הכללית הראשונה בקטוביץ והונחה אבן הפנה למרכז חובבי ציון ברוסיה, קבל שכר של מאה רובל לחודש ועָבַד יחידי עבודת רבים. כתב, השיב תשובות, עורר את הנרדמים ורכש נפשות לציון; נסע, יסד אגודות, תקן תקנות והיה למזכיר ומנהל את כל עבודת המרכז בוורשה, הוא השקיע בעבודתו את כל כחות נפשו, עשה ימים כלילות בעבודת המוח והלב, עבודה קשה, אבל פוריה מאד.

ג. ר' משה ליב לילינבלום מצא את תקונו הנפשי בישוב העם על אדמת אבותיו וכל חיי נפשו הקדיש והקריב על מזבח העבודה הזאת.

היתה לו משרה לחצי יום בחברה קדישא באודיסה, ואת יתר שעותיו הקדיש לעבודת חבת־ציון – בשכר חמשים רובל לחדש.

מלבד הפקידים היו לנו גם נואמים שנקראו אז בפשטות מגידים ודרשנים, שנסעו בכל רחבי ארץ רוסיה על חשבון חובבי ציון וקבלו שכירותם לא מקהל השומעים, מפרוטות הקערה, כרגיל, ולא מקופת החברה, אלא מקופה מיוחדת על יד חו"צ, שאגודות מיוחדות או אנשים פרטיים התחייבו להמציא למרכזים מיוחדים הממונים על זה.

א. המגיד רבי יהודה צבי יבזרוב מחאסלאוויצ’י, שהיה חביב מאד על קהל שומעיו, ודרשותיו משכו תמיד קהל רב ומגוון, דבריו נאמרו בנחת, מזגו נוח ורצוי לבריות; בעדינות נפשו ובנועם הליכותיו לקח שבי את כל מי שבא במגע עמו. הוא קבל את שכרו מאגודת בני ציון במוסקבה שבעים וחמשה רובל לחודש וכל הוצאות הנסיעה על חשבונו. כסף שכרו היה מקבל מפדיון שטרי הגרלה של עשרה דונמים אדמה בא"י. שהוא עצמו היה מפיצם בערים, שנסע שמה לדרוש ברבים.

ב. הרב רבי יצחק ניסנבוים. בראשונה נתקבל למזכיר המזרחי (מרכז רוחני) ע“י הגאון רבי שמואל מוהליבר ז”ל בשכר שלשים רובל לחדש. הממונה על שכרו היה המורשה לחו"צ בוילנה, יצחק ליב גולדברג, שקבל התחייבות מאגודות אחדות על סך שש מאות רובל לשנה. מזה היה המזרחי משלם שלשים רובל להמזכיר ועשרים רובל להוצאות שונות כמו דואר, הדפסה, נייר ועוד.

עבודתו היתה נחוצה ופוריה מאד, כי בעוד שעל הועד המאושר מטעם הממשלה נאסר להתעסק בתעמולה, היה “המזרחי” היחידי, אשר העיר ועורר את החברים והאגודות לפעולה, לרכוש חברים, להעמיד קערות בערב יוהכ“פ, לאסוף כספים לטובת הפועלים, לבתי־הספר ועוד, ועוד. מכתבים וחוזרים לאלפים נשלחו מאתו לכל קצות רוסיה ובכולם השתדל לפעול על אחינו בני ישראל, להודיע ממצב הענין, לעודד את הרוחות, ועבודתו היתה פוריה מאד. לאחר פטירתו של הגרש”מ מנה אותו ועד חו"צ לסובב בערי רוסיה, בתור מפקח על עבודות האגודות השונות, בשכר ששים רובל לחודש – ההתמנות הזאת באה אך ורק מפני עינא בישא, אבל עצם מטרתו היתה להטיף דרשותיו המצוינות, לעורר ולברר את רעיון התחיה והעבודה “על פי התורה והחיים”.

הוא הרבה לרכוש נפשות לחבת ציון. כחרדים, כחפשים בדעות, כלומדים, כנאורים – כולם שתו בצמא את דבריו, שהיו מתובלים דברי חכמים בהגיון מעשי, בבאורי המקרא על מחזות החיים בדורנו.

וגם כששב לביתו בוורשה מנסיעותיו הרבות, היה עומד שם בראש התנועה הציונית ולא נח ולא רפו ידיו בעבודתו.

החוברות: “השקל”, “הקופה הלאומית”, שנדפסו בבית דפוסי ונפוצו לרבבות בכל רחבי רוסיה וחו"ל, היו פרי עטו.

את הספר הראשון שלו “דרושים וחומר לדרוש” הדפסתי בהשתתפות ר' שמעון וליקובסקי, ואחרי שסלקתי לו מכסף הפדיון את הסך מאתים רובל שנתן להדפסה, הוסיף מר וליקובסקי הנ“ל עוד כשמונה מאות רובל ומסר למרכז הציוני בוילנה את הכסף להדפסת ספר אשר יזכה בפרס סך שלש מאות רו”כ – לברר את מהות הרעיון הציוני.

בפרס זכה ד“ר יוסף ספיר מאודיסה בספרו “הציונות” בשפת רוסיה, וביתר הכסף השתמש המרכז לתרגם אותו לעברית. התרגום נעשה בידי הסופר מר נחום ליב נובופלנט ז”ל ונדפס והופץ בישראל במספר רב ובמחיר קטן מאד.

“דרשות ניסנבוים” לכל שבתות השנה והמועדים, והספר “הגות לב”, ג“כ דרשות וחומר רב למטיפים ולדרשנים להפיץ את הרעיון ולברר אותו על בוריו, שהדפסתי אח”כ על חשבוני ונמכרו באלפיהם, משמשים עוד היום לכלי שרת לנואמים ולמטיפים, שבהם יחפשו וימצאו חומר רב לדבריהם.

היה עוד מגיד אחד לחו“צ, שנסע ע”ח הקופה מוילנה, ר' חיים יוסף יפה מז’אגיר, אבל הוא לא האריך ימים במשרתו זו, כי קנה לו אחוזת נחלה ברחובות והתישב בא"י.

כל המטיפים האלה לציון, וגם הפקידים הראשונים לא נסעו ברכבת במחלקה השניה ולא סרו לבתי מלון ממדגה ראשונה, אפילו כשנסעו על חשבון הקופה.

אני רואה את חשבון ההוצאות על הפקידות בזמננו ואני מודה: אבן הזמנים נשתנו…

אחרי אספת קטוביץ, כשהעיר וילנה היתה למרכז, והרש“י פין נתמנה לאחד משלשת הגזברים של חו”צ, נתוספה לי שכירותי עד עשרים וחמשה רובל לחדש, ובשכירותי זו הסתפקתי ועבדתי משך עשרים ושלש שנים, עד אשר יסדתי את בית הדפוס והשקעתי את עצמי בעבודת התעמולה הציונית בכתב בכל ארץ רוסיה.

בשנת תרנ“א, כאשר זעליאני שר העיר אודיסה הטיל עונש על חמשת חברי הועד ורצה לסגור ולבטל את החברה, היה מצב הקופה של חו”צ רע מאד; העבודה נפסקה בהרבה מקומות, והמורשים פחדו גם לקבל כספים תרומת החברים, אז הצעתי לפני חברי הועד בוילנה בנשיאות של הד“ר בנימין בהרש”י פין להפחית משכירותי סך עשרה רובל לחודש והיה משכורתי חמשה עשר רובל, עד אשר ירחיב ה' לנו. כמעט כל החברים הסכימו להצעתי זו, אך הד“ר פין התנגד לזה בכל כחו, בטענה, שמלבד שזהו נגד הצדק והיושר, הנה בזיון גדול הוא, שהחברים האמידים ישלמו תרומתם רובל חדש, והמסורים ביותר ג”כ – לא יותר משני רובל לחדש, ואפל, שעל עבודתו זו פרנסתו ומחיתו, ישלם עשרה רובל לחדש כמחצית שכרו בכלל.

הטענה הזאת דחתה הצעתי ולא נתקבלה.

 

לד: אזכרה לתקוה גדולה ומזהירה שנתאכזבה    🔗

בימים האחרונים באה בעתונים ידיעה: “החל מראשון ליאנואר 1934 יקבל המשרד של בנק אנגלו־פלשתינה בלונדון גם את עסקי הבנק של אוצר התישבות היהודים תחת ידו”.

ידיעה צנועה, שנבלעה בין השיטין, ורבים מן הקוראים עברו עליה בלי שימת לב, והרי לפני שלשים שנה שעשעונו תקוות גדולות ביסוד המכשיר הגדול “אוצר התישבות היהודים”. או “יודישע קאלאניאלבאנק” שהמנהיג הגדול קִוָּה למצוא בו את פתרון חלומו להשגת הטשארטר. כמה עמל ועבודה השקיעו הציונים ביסודו, ברכישת בעלי מניות, בריבוי מספרם. ובעיר וילנה הייתי אני בין המנצחים על העבודה הזאת, ואני רואה חובה לעצמי לתאר בהזדמנות זו את פרשתה.

בחורף תרנ"ט קבל מר י.ל. גולדברג בוילנה טלגרמה מגריגורי לוריה בפינסק: “אפל יבוא תיכף. נחוץ”. באותו יום נסעתי לפינסק.

גריגורי לוריה, בנקאי חשוב ומומחה, אחד ממשפחת לוריה בפינסק המפורסמת בעסקיה בעניני כספים מדורות, נבחר בוינה למנהל כללי ברוסיה על התעמולה וההרשמה על מניות “אוצר התישבות היהודים”. אמנם היו ברוסיה שנים עשר מורשים בגלילים שונים, אבל בנוגע לעניני כספים מצאו לטוב למסור את הדבר לבנקאים מנוסים. בעלי שם טוב.

לפי התקנות נקבע הונו של “האוצר” שני מיליון לי"ש (היינו 2 מיליון מניות), ובהתאסף החלק השמיני (מאתים וחמשים אלף לי"ש), יקבל האוצר אישור מהממשלה האנגלית ויחשב לבר־קיימא. נקבע, שכל רושם על מניה יכניס בתורת קדימה עשרים אחוז (ברוסיה – שני רובל) ויתר הכסף (ברוסיה שמונה רובלים) כשתהיינה המניות.

והעיר וילנה, עם כל פעולותיה הכבירות לחבת ציון, לא זכתה עוד בקונגרסים הראשונים, שיתמנה מורשה גלילי מתוכה, כי היתה עוד חשודה כמבצר של “חבת ציון המעשית”, שבוינה התיחסו אליה בבטול גמור. ואף על פי כן היתה וילנה לתל, שהכל פונים אליה לשאול עצה ותושיה; וכשם שכל עניני התעמולה בדפוס לציונות היו נעשים בוילנה, כן נדפס שם גם החומר לתעמולה בענין הקולוניאלבנק, כי היו לנו קשרים עם הבקורת בקיוב, שגרוז’בסקי היה מזכירה הראשי. גם “המבקר” העברי, הבלשן ר' יהושע שטיינברג, לא שם מכשולים.

בבואי לפינסק פגשתי בתחנה אחדים מחו“צ הנאמנים ואחים מ”בני משה", ומפיהם נודע לי, שעלינו לחכות עוד כשעה לביאת הרכבת השניה, שבה יבוא המטיף לחובבי ציון רבי יצחק ניסנבוים. על שנינו הוטל לערוך רשימה מן העסקנים השונים ברוסיה, שאפשר לקוות מהם, שישתתפו באוסף חותמי מניות לקולוניאלבנק.

עבודת שנינו נמשכה כיום תמים. ערכנו רשימה של שמות עסקנים מנוסים, הידועים כחובבים וציונים, והוספנו הערות ובאורים, איך צריך לפנות ואיך לכתוב אליהם, כדי שיתעוררו לפעולה, אחרי כן נסע מר ניסנבוים לדרכו, ואני נשארתי שם בענין הלשכה “זרובבל”, שהצטיינה בפעולתה בעבודת התרבות העברית מיתר אחיותיה, ועלי היה לתת לה הוראות מהלשכה המרכזית שהיתה אז בוילנה. וגם היה עלי לסדר ענין פרטי, שנגע לאחד מאחינו שמה.

האח יהודה ברגר, אברך תלמיד־חכם וסופר, נשאו לבו להדפיס “תורה לילדים” בהשמטת הפרשיות הידועות, שאינן לפי הבנתם של הילדים, והוא מסר את ההדפסה לבית הדפוס האלמנה והאחים ראם בוילנה, בקביעת זמן שיֵצֵא לאור וימָּצֵא למכירה לעונת הלמודים הבאה. והנה נודע הדבר להרב רבי חיים מאיר נח לוין המו“מ דמתא וילנה, והוא כנס לאספה רבתי את יתר רבני המו”צ ובד“צ, וכולם התקוממו בעוז נגד החדוש המשונה הזה, הבא לעקור פרשיות שלמות מן התורה הקדושה. בראשונה פנו בתוכחה, באזהרה ובהתראה למר יהודה ברגר “בל יעיז לעשות את הנבלה הזאת”. אך בראותם, כי לא שם לב לדבריהם, פנו אל בית ראם, שיפסיקו את ההדפסה ואימו, שיטילו חרם על כל הנדפס על ידם אם לא ישמעו להם. וכשהוכיחו להם המדפיסים, שאי אפשר להם להפסיק, מפני התנאים הקשים המפורשים בחוזה, התחכמו לנסות דבר אל אביו של המחדש ברגר, הגר בפינסק והיה שם אחד הבע”ב החשובים ביותר בין תלמידי החכמים ואנשי המעשה, והמה פעלו עליו, שיגזור על בנו “בגזרת כבוד אב” שיחדל ממחשבתו זו. וסוף דבר היה, שיהודה ברגר הוכרח לחדול מהדפסת ה“תורה לילדים” ואבד ממונו בענין רע, ובעוד זמן מה הציפו מחברים אחרים והוצאות שונות את שוק הספרים בהוצאות “קצורי ספורי תורה” בשמות שונים, ובכל בתי הספר החלו ללמוד את הילדים מן הספרים האלה, ואין מוחה.

ופעם שאלתי בנידון זה את הרב המ"מ דוילנה: “למה נזעקתם כלכם למלחמה כבדה על ברגר המסכן, כשרצה להדפיס את ספורי התורה לילדים, לשבור את מטה לחמו ולשימו לשמצה בעד חפצו זה, ועכשיו יד לפה, בעת שבכל בתי הספר מדלגים על הפרשיות הידועות?” על זה השיב לי בניחותא: “ברגר ראוי למלקות, כי הוא היה הראשון שפרץ גדר ועשה מעשה רע, אבל משנפץ הפרץ קשה לעצור, ומה עלינו לעשות?”…

סדור העבודה בענין הקולוניאלבנק בוילנה הוטל עלי, ועלי היה להכין מראש את רשימת שמות האנשים, שאפשר לשים עליהם את עול העבודה: להכין רשימות של שמות אנשים שיחתמו על מספר מניות, לחלק את העיר לאזורים, לבל יכנס איש בחוג פעולתו של חברו, וכן הלאה.

לגזברים אשר יחתמו על שטרי הקבלות נבחר מאתנו ר' זלמן גורליאנד, מפורסם לנאמן בוילנה, אחד מ“בני משה”, וצריך היה לצרף אליו עוד אחד מפורסם, אשר יואיל לקבל עליו את העבודה לחתום על אלפי הקבלות מבלי כל חשש מצד הרשות ומכל מקרה שאפשר במשך הזמן עד קבלת המניות. איש כזה מצאנו באחד מאנשי המעלה בעיר וילנה אדולף בר' מאיר גורדון, עשיר ובעל תעשיה גדולה, חביב ונכבד מאד בעיר, ושמו הטוב כבר ערב להצלחת המפעל. את הכסף שנאסף הוחלט להניח בבנק אַרונובסקי הבטוח בעניני כספים.

האספה הראשונה היתה בבית ה' גורדון הנ"ל, שאליה הוזמנו החשובים בתוכנו, ובאותה ישיבה חתמו הנאספים על יותר מחמש מאות מניות. ועל פי ההתחלה הטובה כבר אפשר היה לחשוב, שפעולתנו תהיה פוריה.

אחרי האספה הראשונה, שתוצאותיה הוכתרו בהצלחה גדולה, נערכו עוד כמה נשפים בבתי גדולי ועשירי העיר, שאליהם הוזמנו מכירים וידידים לכוס תה, ושם הוחתמו אנשים וגויסו זוגות לרכישת חותמים.

יותר ממאה וששים איש מנכבדי העיר ומחֲבֵרים ציונים אנשי מעשה ובעלי שם טוב נתגיסו לעבודה הכבירה הזאת, והתוצאות היו, ששני אלפים מאה וחמשים איש חתמו על ששת אלפים מאה עשרים ושבע מניות, ובתוכן רק מאה מניות שלא נתפרסם שם בעליהן. כ"כ רבה היתה האמונה וההתלהבות לגבי מפעל זה. נמצאו גם נלהבים, שרצו להשקיע במניות את כל הכסף המעט שחשכו במשך שנים, קמצו בהוצאות נחוצות ואספו פרוטות לנדוניה לבנות – אך אנכי מנעתים מחפצם זה, משום “תפשת מרובה לא תפשת”. זכרה לי אלוה לטובה בעד כוונתי הרצויה הזאת.

באחד הימים סרתי לבית אחד מחברינו יהודה צבי סולונויץ ומצאתי שם סוחר עצים גדול, דוד בורונובסקי שמו, שהיה מפורסם בעיר לעשיר מופלג ולכילי שאין דוגמתו. כרגיל נסבו הדברים על הקולוניאלבנק. בורונבסקי, שהיה הדיוט וגס בדבריו, הפליט דרך אגב, כי אתמול הבהילוהו אנשי ביתו, כי באו אליו הנכבדים אדולף גורדון ואיזידור גיצוב ומחכים לו. חשב, כי לשם עסק נכבד באו, והנה הציעו לפניו לחתום על “אקציען” של “יודישע קולוניאלבנק”. נפתעתי בראותי במה עוסקים אנשים כאלה! אמרתי להם, שאין אני “סיוניסט” ואינני נותן אמון רב בבנקים שלהם, כי מה יעשה הבנק בארץ הפגרים? (“די געפגר’טע לאנד”. כנוי של גנאי, שהמציאו בלשני ה“בונד”).

דבריו שנאמרו בתקיפות גדולה הרגיזוני. פניתי לסולונויץ ואמרתי: “נפלאתי מאד! אומרים עלינו שאנו היהודים הננו עם המסחר, ובאמת זה שנות אלפים שאין לנו אחיזה בחיים אלא במסחר, ובעל כרחנו צריכים היינו להיות בעלי הבנה הרואים את הנולד. והנה בא ר' דוד בורונובסקי, סוחר, השולח רפסודותיו לגרמניה, ויש לו עסקים עם סוחרים שונים, והוא דן לו בפשטות דין לעצמו, שאיננו מאמין בעסקי הקולוניאלבנק. השם לבו לחשוב איזה עסקים יש להבנק לעשות בעתיד? היודע הוא למשל, שהברון הירש איננו מחזיק בישוב ארץ ישראל והרחיק את פעולתו הגדולה מעבר לימים רחוקים מפני הטעם הפשוט, שחלק גדול מעשרו רכש מעסקיו בטורקיה וגם בימים האחרונים זכה במשפט מממשלת התוגר הון עצום מאד. ועל כן חושש הוא, שמא תניח הממשלה הטורקית אחר כך את כפה על המושבות שייסד הוא מהכספים אשר רכש שמה! (מימרה זו היתה רווחת בתוכנו). היודע ר' דוד, שממשלת טורקיה נמצאת במצב דחוק מאד ויודעת היא שחסרים לה בארצה כבישים ומסלות ברזל, בתי חרושת ובנין אניות ועוד ועוד, אלא כסף אין לה; ולמסור קונצסיות לחברות בחו”ל, החוסות בצל ממשלות אדירות, מפחדת היא, מפני התותחים והפצצות, מפני הצבא ואניות־מלחמה שמאחריהן, ועל כן גם הקונצסיה למסלת הברזל בין יפו לירושלים נמסרה לאיש יהודה יוסף נבון, ולא לחברת חו“ל, כי טוב לה יותר להתנוון מלתת דריסת רגל לממשלה זרה בארצה. והנה אם יהיה לנו בנק כזה בעל שני מיליונים פונט, בנק שאין מאחוריו צבא ותותחים. האם לא תמסור ממשלת טורקיה את הקונצסיות הרבות להטבת המצב בארצה להבנק הזה דווקא?”

בורונובסקי הרהר כמה רגעים ואמר: “באמת, נמהר הייתי בהחלטתי, וכנראה יש יסוד לדברי ה' אפל. מה דעתך יהודה הירש? האם כדאי לחתום על כמה מאות אקציען?”

חשב סולונויץ רגע וענה: “מה הבהלה, ר' דוד? עוד תספיק לקנות כהנה וכהנה, וחושב אנכי, שבראשונה די לך בחמשים מניות, אחר כך תוכל להוסיף כפי ראות עיניך”.

“כן יהי” – אמר בורונובסקי, “לעת עתה אחתום על חמשים מניות – ואתה, יהודה הירש, תסדר ותשלם על חשבוני”.

אחרי שנפטר בשלום מאתנו, שאלתי את מר סולונויץ: “למה עצרת בו מלחתום על איזו מאות כפי שרצה?”

הצטחק וענה: “אינך מכיר את ר' דוד בורונובסקי שה”תקיעת כף" שלו הוא “שלום עליכם” בלבד, וה“הן” שלו בבחינת “נביחת כלב” בעלמא. חוששני שעד אשר ישוב לביתו יתחרט לגמרי, וע“כ פחדתי לתפוס מרובה ועמדתי על חמשים מניות. ואתה הזדרז וכתוב לי שובר קבלה על מאה רובלים. קח את הכסף והסתלק בעוד מועד”.

החתימה על מניות הקולוניאלבנק היהודי נהיתה בוילנה למעין ספורט. העסקנים התחרו בפעולתם להרבות חותמים על מניות. כל מי שהיתה היכולת בידו חתם לפי כחו ומעמדו. האב חתם בעד עצמו, בעד אשתו וילדיו, הסבא – בעד נכדיו; חתמו לזכרון מאורעות, כמו ברית מילה, בר־מצוה ומתנות לדרשה בעת החתונה. ואלה שלא השיגה ידם לחתום על מניה, עשו שותפות וחתמו.

בפרברי העיר מקום דירת הפועלים ודלת העם יסדו אגודות, שהכניסו בכל שבוע תשלומי חברים חמשה קופ' לשבוע, ובעד הכסף שנאסף קנו מניות והטילו גורל ביניהם. ההגרלה היתה, כרגיל, אם בבית המדרש לעיני חברי החברה, או בבית המו"צ דשם.

ובהגיע הזמן לסלק את יתר התשלומים, הצטמצמו עסקי הבנק של ארונובסקי הפרטיים בחלק אחד של האולם הגדול, והחצי השני נתפנה לעסקי הקולוניאלבנק, שבו הושבנו פקידים משלנו בשכר, ובכל יום, לפי התור, התנדבו חברי הועד לָשֶבת שם ולהשגיח עליהם. לבד זה ישב מר יעקב בן־יעקב עם שני פקידים שכירים בביתו וערך את הפנקסים והרשימות עם החשבונות להמציאם ללונדון.

ומחזה נהדר היה בימי התשלומים בבנק ארונובסקי התור של המשלמים, כשהוא נמשך גם על המדרגות ועד המדרכה שעל הרחוב מגיע, כי רבים הבאים לשלם, וכל אחד היה זריז להביא את יתר הכסף. העבודה היתה מרובה, התקוה – גדולה, והציונים שמחו.

אילו עבדו הציונים בטימפו כזה גם ביתר המקומות, אפשר היה לנו בנק של שני מליון לירות. אבל כפי הנראה הצטיינה רק וילנה בפעולתה זו, וביתר המקומות התרשלו, כנהוג. ובעת האשור של הבנק, כשהיה נחוץ להראות את החלק השמיני של שני מיליונים ליטרות שטרלינג העולה לסך מאתים וחמשים אלף פונט, היה הכרח שהציונים הנאמנים ירשמו, נוסף על המספר שחתמו במקומם, עוד על סכומים מסוימים בתורת הלואה או גמ“ח – כן חתם מר יצחק ליב גולדברג מוילנה ומר פוגלסון מלודז כל אחד על סך שלשים אלף רו”כ, שהאוצר החזירם להם אח"כ. אבל החולשה שלנו הוכיחה למנהיג הגדול את מצבו הרופף – כי ראש הוא לקהל עניים ואביונים דלי מעש, ואין על מי להשען בשעת הצורך.

והנה קטעים שמצאתי באפר השרפה של הרטוב תרפ"ט, הנוגעים לענין אוצר התישבות היהודים:

N.B. זה עתה קבלנו הודעה משמחת מאת הועד הפועל בווינה, כי הד“ר הרצל מנהיגנו הנכבד נתבקש לבוא לקונסטנטינופול, והוא מהר כחץ מקשת לבוא לקושטא ביחד את ה' קאהאן מלונדון הגאווערנער של הבנק שלנו. במשך ימי שבתו בקונסטנטינופול היה **ד”ר הרצל אורחו של השולטן!** הננו מניחים להאגודות בעצמן לחוות את דעתן, מה מאד נכבד היה כעת לתנועתנו, שיהיה לנו בנק עשיר בעל מיליונים הַרבֵה. הנכם רואים, עד היכן מגעת חריצותו של מנהיגנו הנכבד, וכלום הדבר חסר אם לא שגם אנחנו נאבה בדרכיו הלוך, שגם אנחנו נחגור את שארית כחותנו לעבוד למען ציון בכל נפשנו ובכל מאודנו. אנא, אחים, זכרו נא את כל זאת וגשו אל העבודה!

לשכת הגליל.

קיוב, אדר ראשון תרס"ב.

מכתב בגרמנית הכתוב אלי, ואנכי תרגמתיו לעברית.

אוצר התישבות היהודים

(קולוניאלבנק עברי בלונדון).

(מגבל)

לונדון 8 יוני 1899

לאדון ל. אפל וילנה (רוסיה)

קבלתי את החבילה של רשימות החותמים שנשלחה אלי. אבל הנני מוצא, לדאבוני, הרבה ספקות בהן, ביחוד בנוגע לשמות שיש בהם מספר ראשי תיבות. גם חסר בהרבה שמות סכומי הכספים ששלמו, בעת שיש כאלה שהכניסו רק עשרה אחוזים, ולפי הידוע לו אפשר לתת מניות רק לאלה שהוסיפו לשלם עד עשרים אחוז. במצב שהרשימות נמצאות בו, אי אפשר לי לרשום אותן. וכפי שידוע, שהעבודה הציונית במקומו מאורגנת היטב, חושב אני שאפשר יהיה לו למלא את החסרונות, על ידי זה שישלח לנו רשימה מלאה מן החותמים על המניות.

בהזדמנות זו הנני מרשה לעצמי להודיע לו, שקבלנו חזרה מפקידות הבקורת הרוסית הרבה דברי דפוס ששלחנו, וכפי שידוע לי, שמשלוחים כאלה עוברים דרך הבקורת בעירו, הנני לשאלו, אם יסכים שהחבילות הללו תשלחנה אליו, למען יתן להם מהלכים הלאה.

הנני מחכה לתשובתו במוקדם

בכבוד רב

דז’ימס ה' לאווע

המזכיר

הכותב הנ“ל המזכיר “לוי” היה בנו של הד”ר אליעזר הלוי, סוכנו של השר משה מונטיפיורי. כנראה שזכות אביו עמדה לו להתקבל כמזכיר. אבל ד"ר הרצל מצא אותו לבלתי מוכשר, ועל מקומו בא מר זלמן דוד ליבונטין, שמר מרדכי בן הלל הכהן הלל אותו והמליץ עליו שהוא בנקאי זריז ומומחה, והודות לכשרונו וחבתו לציון החל האוצר להתענין גם בארץ ישראל ונוסד הבנק אנגלו־פלשתינה ביפו, שתוצאת הדברים היא הידיעה הצנועה, שנתפרסמה בימים האחרונים הללו.

 

לה: על פתח תקוה    🔗

בשם ד' השוכן בציון, תשרי תרמ"ה.

בקשה ותחנונים מלפני האספה הכבודה בקאטאוויץ מבני הקולוניא “פתח־תקוה” אשר באה"ק.

אדונים נכבדים! בחירי החבורות הקדושות העומדות בראש התועה לישוב א"י!

שמעו לקול אחיכם האובדים והאומללים, הקוראים אליכם מאחת המושבות הראשונות הנוסדות באה"ק, למען היות מופת לרבים מבני עמם, להורותן בפועל את הדרך הנכונה, אשר תובילם למטרתם הגבוהה והנעלה, לכונן את קיומם ולחוש לעתידותיהם בימים יבואו. התבוננו על אחיכם אלה, אשר השליכו את נפשם, את שארית הונם ורכושם מנגד, הקריבו את חלבם ודמם, את תקוותיהם ועתידותיהם בארצם על מזבח הרעיון הקדוש, אשר למענו נאספתם היום, ואל תתעלמו מהם! כי כבוד כל הרעיון הקדוש תלוי בהם. ואם תאחרו חלילה הפעם את המועט מלהושיט להם יד, ויפלו בנופלים באין מקים עוד, ואתם בידיכם כריתם קבר־עולם להרעיון הנעלה אשר אתם מתחזקים בו, תקיף זעקת שבר חללי “פתח תקוה” את כל נאות יעקב וכצלמי בלהות יהיו לכל בני הגולה, לרפות את ידיהם מעבוד את עבודת הקודש.

שמעונו, אדונים נכבדים, וישמע אליכם אלהים! מראשוני החלוצים העוברים לפני העם ליישב את הנשַמות ולבנות את הנהרסות אנחנו כולנו אנשים, אשר לא יד המחסור ולא יד המצוקה גרשתנו מגו, ואך הרעיון הנשגב של יא“י צררנו בכנפיו ויביאנו עד הלום; כי התחזקנו להוציא את המחשבה הגדולה לפועל, ונקנה איש איש ממספר תשעים ושבעה אנשים חלקת שדה (שמונים ושלשה דונם לכהפ"ח לכל חלקה) באחוזת נחלה הקרובה ליפו מהלך שתי שעות וחצי; ויהיו כל חלקינו מאה וחמשים וארבעה, ומדת שטח אדמתנו תעלה לשבע עשרה אלף דונם בקירוב, ומחיר הנחלה, בצירוף ההוצאות על ספר המקנה (קושאנעס) ארבעים ושמונה אלף ארבע מאות ושמונים רו”כ (48480 רו"כ), ולה מקום מושב, הנוסד מראשוני המיסדים בתוך הנחלה, בעל חמשה בתי אבן וגדרת צאן גדולה ובאר עמקו 22 מתר, ועלו הוצאותיו לסך ארבע עשרה אלף רו“כ (14,000רו"כ). אך כאשר נפגעו אחדים מהקולוניסטים הראשונים, אשר התישבו בו, מרוע האויר העולה מהאגמים והבצאות אשר בהנחלה, החליטו החברים החדשים, אשר עוד היה צרור כספם מלא, בעצת המיסדים, להעתיק את המושב לכפר יהוד, הסמוך לאחוזתנו מהלך שעה ורבע, ונקנה שמה ארבעים וששה חלקי קרקע, שלשה דונם לכ”א, במחיר שני אלפים וחמש מאות רו“כ (2500 רו"כ), ונבנה שמה שבע עשרה בתי אבן ועץ והוצאנו עליהם חמש עשרה אלף רו”כ (15,000רו"כ). גם באר חפרנו במושב “יהוד” ואחרי עמל רב מצאנו מים בעומק 47 מתר, ויעלה הוצאותינו לסך חמש אלף רו“כ (5550 רו"כ), גם בהמות גסות ארבעים יש לנו במחיר 3200 רו”כ; אתים ומחרשות עשרה – 200 רו“כ; עגלות עם כל זיוני הסוסים 1500 רו”כ; שניידמאשינע אחת 120 רו“כ, ס”ה השקענו בהקולניא עד היום מתשעים עד מאה אלף רו“כ, ושלשים וארבע משפחות במספר מאה וחמשים וחמש נפשות נתישבו עד היום, ולהם שמונים ואחד חלקי שדה בפ”ת ושמונה עשר חלקים בכפר “יהוד”, ויעבדו את אדמתם בזיעת אפם, אחרי למדם את העבודה הזו תחת ידי אגרונום מלומד, אשר בא בשכרו מהקולוניסטים בסך שלש מאות רו“כ. האדמה טובה ודשנה, כי מי הירקון ירטיבו אותה וכולה משקה, ונוכל להוציא ממנה את לחמנו די חוקנו. אך ד' הר לנו! כי פתאום הבהילתנו הפקודה הנמרצה מאת הפחה בירושלים, אשר צרה עינו במעשינו, לחדול מבנות את בתינו. ותהי הגזרה האיומה הזו לצרה גדולה מאין כמוה להקולניא, כי גדרה את דרכנו בעדנו ותביאנו במשעול צר באין לפנות אל ימין ואל שמאל. כל שאר חברינו אשר בחו”ל נכונים לדרכם, וגם משפחות אחדות אשר בהקולניא מתגוללוות תחת כפת השמים, ולשוב לביתם אין בכחם אחרי כי התנצלו את כספם עד הפרוטה האחרונה. אין דרך אחרת לפנינו לצאת מן המבוכה כעת, כ“א לשוב להמושב הישן בפ”ת, אשר עזבנוהו מהעדר ידיעה נכונה ומאפס נסיון בהליכות מוסדות הישוב; כי נוכחנו כעת כי שגינו בעזבנו את המושב בפ“ת, בעצת המיסדים, אחרי כי המושב ב”יהוד" לא יכון למושב, בהיות אדמתו אדמת חול ואבנים, ולא צלח לגני ירק ונטיעות, אשר הוא אחד מצרכי הקולוניות ההכרחים, וגם רחוק הוא מאחוזתנו יותר על המדה הדרושה לחפצי האכר; ואת האויר בפ“ת נוכל לנקות בסך מצער כשלשלת אלפי רו”כ, לחפור חריצים בשדותינו, אשר יוליכו את המים הנקווים בהבצאות למי הירקון, ולנטוע אילנות המבריאים את האויר הרע.

ובזה יוטב גורלנו ונוָשע תשועת עולמים:

א) אם ילוו לנו בערבון סך לערך עשרת אלפים רו“כ (10,000), לבנות את בתינו בהמושב הישן בפ”ת בעד עובדי האדמה, והמושב ב“יהוד” יהיה כעיר הסמוכה לכפר בעד העשירים והזקנים שבינינו, ולביה“ס ולביה”כ ולשאר צרכי הקהלה בפ"ת.

ב) לצרכי האמצעים לנקות את האויר 3000 (שלשת אלפים) רו"כ.

ג) לבנות גשר על החפירה וואדי “סעלאמא” הגודרת את דרכנו ליפו בעתות הגשמים; גם לקנות מכונת הקיטור, אשר בכחה יעלו את המים מהבאר, גם להשתמש בה לצרכי ריחיים ובית הבד, אשר יוכלו להביא פרי ריווח להקולוניסתים משכניהם הערביים – סך בערך 5000 (חמשת אלפים) רו"כ.

ד) לתמוך בידי שש משפחות עניות בסך 3000 (שלשת אלפים) רו"כ.

ה) להלוות בתורת גמ“ח בערבון השדות לעשר משפחות 7000 (שבעת אלפים) רו”כ. בס“ה 28,000. (עשרים ושמונה אלף) רו”כ.

אדונים נכבדים! חלילה לנו לקבוע מסמרות בפרטי חשבוננו זה, והננו נותנים לכם אך מושג נכון מצרכי הקולוניא ומחסוריה לפי דעתנו אנחנו. והיה אם יהיה את לבבכם לתמכנו, שלחו לכם איש נבון דבר, היודע את חוקי מוסדות הישוב, והוא ישפוט במה להיטיב גורלנו. וזאת לכם לדעת, כי מחסרון איש בקי ומלומד במקצוע זה לסדר ולכלכל דבר הישוב בָּאַתְנוּ כל הרעה הגדולה הזו, וכל עת אשר לא ימָצֵא איש כזה באה“ק אשר נוכל ללמד אותו אלוף לראשינו, אשר יצא ויבא לפנינו, אין תקוה לישוב א”י בכלל.

אחים, אדונים נכבדים! דעו את אשר לפניכם ואל תעזבונו, ואם יצליח ד' את מעשי ידיכם ותהיו לתהלה ולברכה בקרב הארץ, ושמותיכם יתנוססו לדור דורים בדברי ימי עמנו, ותזכו לראות בשוב ד' את שיבת ציון, כי ירחם ד' את עמו ואת ארצו, אמן!

עבדיכם המתנפלים לפניכם להתחנן על עמם ועל ארצם ועל נפשות בני ביתם.

בני הקולוניא “פתח תקוה” באה"ק.

הערה: כתב הבקשה הזאת נכתב בידי סופר סת“ם אמן באותיות רש”י ונשלח אל האספה בקטוביץ, שעשה אז רושם מיוחד, כי בבקשה נאמר בפירוש, שהתמיכה תהיה על“מ להחזיר, בתור גמ”ח בערבון הרכוש. ועד היום לא נתפרסמה עוד הבקשה הזאת.

Hochgeschatzte bruder und gesinnungsgenossen!

Infolge der grossen Ausdehnung unsers Landes, wie auch der bei einer Reise ins Ausland hufig bei uns vorkommenden Schwierigkeiten, wodurch viele unsrer hochwurdigen Mitglieder, als verteter ihrer Orte, verhindert sein konnen, an der am 8-ten Marcheschwan in Kattowotz zutagen den Generalverammlung der theilnehmen zu konnen` und um dadurfh der heiligen Sache keinen Abbruch zu thun, und auch dass die Versammlung sich recht zahireich gestalte, sehen wir uns veranlasst den tag derselben auf den 18 Marcheschwan Donnerstag, 6 November – 25 October – verxchieben zu mussen, Wir bemerken aber hierbei, dass dieser letztere ais der definitive Versammlungstag angenommen wird und keinen Aufschub erleiden darf. Wir freuen un saber auch hierbei mitteilen zu konnen, dass, nach den von allen seiten einlaufenden berichten unsrer theueren Gesinnungsgenoosen, besonders aber von den in unsrem Circular erwahnten illustren Rabbinen, die Versammlung eine recht zahireche wie imposante auszufallen und die wahre Representantin der Vorzustellen versprocht. Wir erlauben uns alle חובבי ציון יושבי ארץ הצפון geehrten Eingeladenen zu ersuchen Ihr Erscheinen an den anberaumten Tag uns umgehend zu avisiren und im Verhinderungsfalle ihre Ansichten und Vorschlage schiftlich an die Adresse S.P. Rabinowitz, Dzielnerstr., No. 9a, Warschau, Mittheilen zu wollen.

במו“צ יו”ט של חג תרמ"ה “חובבי ציון בוורשא”

Telegramme beim Tagen der Versammlung wolle man an M/ Moses Kattowitz O/S richten.

 

לו: הבילויים בגדרה    🔗

הבילויים בגדרה – הוא פרק מדברי ימי החלוצים הראשונים בארץ ישראל. פרשת ענוייהם וסבלותם שהנני מפרסם בזה, למען ידעו בנינו אחרינו את אשר עבר עליהם, על הבנים החורגים של “חובבי ציון”, שהביטו על הבחורים (בכנוי זה היו נקראים בשאט נפש בפי נכבדינו הזקנים בעלי היחס ובעלי הדעה) כעל אברים מדולדלים, שאי אפשר היה להפטר מהם.

מכל החומר, שהנני מפרסם בזה, הפרק הראשון לבדו נדפס בשעתו ב“הצבי”. יתר הפרקים לא נתפרסמו עדיין, ויש בהם חומר רב ערך לסופרי דברי ימי “חבת ציון”.

הוספה ל“הצבי” גליון י’ג.

ב“ה גדרה כ”ד טבת התרמ"ה.

קול מגיד חדשות מעבודתנו ומעמדנו מכ“ו כסלו עד כ”ו טבת. ביום כ“ו כסלו התרמ”ה עלינו ל“גדרה” אנשים שבעה. אחרי ימים אחדים באו עוד שנים מירושלים ושלשה עודם בירושלים וביפו בגלל עסקיהם. בבואנו לגדרה בנינו בעצמנו (י"ש חאזאנאוו) ארוה לחמור. את הבית צפינו מבית במחצלאות וגם מקום למשכבנו עשינו לארכו ולרחבו. אחרי כן גמרנו לחפור תנור באדמה, כי לא טוב לנו לנסוע פעם בפעם לאפות לחם בראשון לציון.

ששה ימים עבדנו כלנו בתנור. בתחלה חפרנו בור בעמק האדמה שלשה מתר מעוקב, בצדו האחד חפרנו מערה מתר אחד ארכה ושמנים סט"מ רחבה ועל הבור הזה עשינו גג מקרשים למען יעצור בעד הגשמים. מספר בני חברתנו הנמצאים בגדרה תשעה, ותשעה ימים יעבוד כל אחד: יום או יותר עבודות כלליות הנחוצות עתה, יום אחד יבשל לכל החברה ולילה ישמור בחוץ, וביום אחד בשני שבועות יאפה לחם – ואם כן כל אחד מאתנו יעבוד עבודת הכרמים לא יותר מארבעה ימים בשבוע, חוץ מהנסיעות ליפו וימי הגשמים.

ביום ו' ח' טבת בא הנה האדון קאזוני. יום תמים סבב בהרי ובקעות גדרה וחרץ משפטו לאמר: ההרים רובם טובים מאד לזיתים ולשארי נטיעות, ולכרמים לא יאותו רק אחרי הזבלם והעדרם, חוץ מֵהֵר משה ויהודית הטובים גם לכרמים לעת כזאת, בשמעו זאת ובחשבנו כי עבודה רבה מוטלת על כל אחד מאתנו גם בבית, באשר ערירים אנחנו, ואין לנו לא סוסים ולא עגלות לזבל את ההרים, הזמן קצר והמלאכה מרובה. ואם נטע כרמים על ההרים הסמוכים לבית, אז לא נראה ברכה בעמלנו. ואף אם נעדר כל אחד, אם רב, שני דונם, אז נחוץ לנטוע עליהם זמורות עצמי גפן צרפתים, ובשנה הנוכחית אין כאלה ב“מקוה ישראל”. ואף אם היו אז יעלה מחירם יותר מחמש מאות פרנק אחרי כל אלה בחרנו בשני ההרים, הר “משה” נגד הבית, והר “יהודית” סמוך להמערה. על הר משה אשר לא יחרש, רק במעדר יעדר, נטע זמורות ע“ג צרפתים ולקחנו כל אחד לע”ע שני דונם. אם נעדרם עד הפסח טוב. ואם לא – נגמר את העבודה אחר הפסח, כי אין בשנה הזאת ע“ג לנטיעת הכרם, ועל הר יהודית, אשר אדמתה גם תחרש ואיננה דורשת זבל, נטע זמורות ע”ג ערבים ולקחנו כל אחד מחמשה עד ששה דונם. את העבודה על הר משה כבר החלנו, אבל מעט מזעיר עבדנו. כי זה החדש עבר בעבודות כלליות, היינו: עשית הארוה, חפירת התנור, מדידת הארץ, נסיעה ליפו, ועוד בדברים הנמצאים לרוב במקום חדש אשר לא עלה עליו איש זה כבר, ועל הר יהודית נתחיל כבוא הזמורות מחברון. ירקות לא נזרע עתה, כאשר חשבנו מתחלה, ואולי נזרע בצלים ופול לאכילתנו, את האדמה להערבים לא נתנו עוד באריסות, אך תקותנו לגמור עמהם מהרה. שלום לנו את כל הפלחים שכנינו מסביב. זה כחמשה ימים ירד פה מטר יום יום.

שלמה צוקרמן, אליהו סווערדלאוו, בנימין פוקס, יעקב מוהילנסקי, מנחם מנדיל מוהילנסקי, יעקב שלמה חאזאנאוו, צבי הורביץ, יוסף ליב ליס, דוד ליבאוויץ.

דברי העורך: גורל בני ביל“ו כגורל כל המקריבים נפשם בגלל רעיון נכבד. בראשונה יכבדום וינשאום ויהללום, אך כאשר יתישנו והיו לדבר חול ונעזבו לנפשם להלחם את המניעות והמכשולים כאשר יכלו. חלוצי בית יעקב אלה, אשר אין כמוהם בכל עולי הגולה אשר ידמו להם באמץ לב ובכח הסבלנות ובטהרת הכונה, החלו גם הם להיות למטרה לדבות רעות ולמלשינות, עד כי נמצאו אנשים אשר יספקו במציאותם. לא נכחד כי נחשוב ללא כבוד לחובבי ציון מרוסיא, כי עוד לא יכלו להביא את האנשים האלה אל המנוחה ועוד יענו נפשם בתוחלת ממושכה. ידענו לנכון, כי כל הכסף הנמצא עתה בקופת בני ביל”ו רק ארבעה מאות ושלישם פרנק. אלף וחמש מאות הרו“כ אשר נשלחו מפאלטאווא נשלחו רק למקנה אדמה, לא להוצאותיהם. וא”כ רק עוד כחדש יוכלו לעבוד עבודה, ולבם חרד מה תהי אחריתם. האמנם לא ימהרו חובבי ציון לחלצם מן המצר?

באספת חמשת חברי הועד המרכזי, שהיתה ביום ד' ניסן התרמ“ה בביאליסטאק, בה השתתפו הרב שמואל מוהליבר, שמואל יוסף פין, אריה ליב קליבנסקי, ישראל ישינובסקי, ר' קלונימוס זאב וויסוצקי, עם המזכיר שפ”ר – נערך זכרון דברים, מה שעל הציר וויסוצקי לראות בא“ק, בפרק שלישי ע”ד הקולוניות ויושביהן אנו מוצאים את הדברים האלה:

א) משנת “גדרה” והבילויים.

מספר הבילויים הידועים אלינו אחד עשר, מלבד שלשה הבאים אחריהם ונחשבים בבילויים, ואלה הם:

עוזר דוד ליפשיץ, צבי בן יעקב הורוויץ, שלמה בן אברה צוקערמאן, בנימין פוקס, אלי' סווערדלאוו, י“ש חאזאנאוו, מענדל מאהילינסקי, יעקב מאהילינסקי, יוסף ליב ליס, דוד ליבאוויץ, הרכבי (להרכבי נשלחה ירושה מבריסק ונחוץ לבקר מצבו). לבד זה מרדכי לובמאן ואיכעלעוו (ע"ד איכאלעוו עיין צרור מכתבים 11 נו. 13). אלה השניים הם בני כרקוב וע”מ כן נתנו החברים בכרקוב את אדמתם בגדרה להועד, שיתן הוא שני חלקים לשני הקולוניסתים הנ“ל. הכתב נכתב ע”י שפ“ר ונחתם מחבר הועד ה' דייכעס והכתב נמצא אצל הד”ר פינסקר. עוד אחד נוסף על הבילויים – ה' סימאנאוויץ, שעפ"י החלטת ההנהגה הזמנית נחוץ להושיבהו על אדמת גדרה (עיין צ"מ נו. 4). כל הבילויים המה רווקים, לבד איכעלעוו וסימאנאוויץ שהמה בעלי משפחות.

הערה א. עוד שלשה מבני ביל“ו נמצאים בחו”ל, אחד מהם ה' ראזאווסקי מסלוצק' והשנים לא נודעו לנו בשמותם.

הערה ב. באחוזת גדרה נמצאים ג"כ חמש דעסיאטין נחלת שאכעוויטץ (עיין צ"מ 11. נו. 9).

ב) הנחלה גדרה או קאַטראַ.

האחוזה הזאת היא עתה ברובה קנין כסף הועד המרכזי ובקניתה הצטרפו: בני ווארשו – 15 דעסיאטין, ווילנא ורוסטוב 10 ד., מאסקאה בעד 1500 רוכ' בערך 22 ד., מינסק 20 דעס., אדעססא 10 ד., כרקוב 50 ד., פאלטאווא 22. סה“כ בערך 150 ד. או יותר מעט (שטח הקרקע לא נודע לנו בדיוק עד היום); נחלת היחידים היא: 10 ד. לה' קאפלאן בסקאפין, 10 ד‘, לה’ כהן בבריסק, 10 ד. להחבר ה' ק”ז וויסאצקי (שנתנם להקולוניסט ה' בעלקינד). קאפלאן וכהן הבטיחו לותר על חלקם לטובת הועד המרכזי.

הערה א. כאשר אדמת קאטרא – או גדרה – היא עתה קנין הועד המרכזי, נחוץ להעיר את הרי“מ פינעס שהרעווערסים אשר יתן הקונה הכללי והאפאציעלי של הנחלה הד”ר הילדעסהיימער יהיה מעתה על שם שלשת הגזברים להמזכרת.

הערה ב. ה' דייכעס הודיע שכסף המחיר ששלמו הכרקוים לרי“מ פינעס 50 רו”כ בעד כל דעסיאטין היה בכלל זה בנין בתים בהקולוניא (לדברי ה' ברוך פריידענבערג אך שני בתים בכל הקולוניא) ומיתר חו“צ לקח הרימ”פ שבעים רו"כ בעד הדעסיאטין וכן בית אין שם עתה רק קרפף ודיר לבהמות.

הערה ג. אם אחר חלוקת הקרקע של הועד המרכזי בין הבילויים נמצא שיש שדה יותר מכפי הנחוץ להם, אזי לפקוד בפקודת ישועה ורחמים את שלאסבערג גיסו של שאכעוויץ מראמני. אם יהיה נחוץ – להעבירו מפ“ת לגדרה (עיין צ"מ 11 נו. 9) ואת ה' חאנקין שהוא לע”ע בראשון לציון והוא מטובי הקולוניסתים עפ“י עדות חו”צ באדעססא.

הערה ד. ה' דייכעס הודיע שהכרקוים ה' לובמאן ואיכילעוו יקבלו רק אדמה איש איש 10 ד' לכל היותר ואולי עוד פחות מזה. שניהם אינם דורשים עזרה אחרת מלבד קרקע.

הערה ה. להבילויים הרווקים נחוץ לדאוג שיהיה סיפוק בידם להרחיב גבול נחלתם לכשיעלו לאבות משפחה ולע"ע להסתפק באדמה מצומצמת.

הערה כללית בדבר הבילויים

1) הקולוניא גדרה, שהיא האחת הנקנֵית מכסף המזכרת ורק ע"י חובבי ציון, צריכה להיות למופת, והנהגתה נחוץ למסור לאנשים של צורה בעלי תורה וחכמה ויראי חטא ומדות תרומיות, בעלי נפש היפה הקרובים אל הקולוניסתים הצעירים ונאהבים מהם.

2) מפני שבין הבילויים ישנם גם צעירים כבני כ' העלולים לשנות טעמם ודעותיהם, ע“כ נחוץ להעמיד להם ממונה לאחד מקרבם להתחקות על מפעלותיהם, למען יעמוד טעמם, וכעתה כן לימים יבואו הם צריכים להיות מרוצים לקהל היהדות ורוב מנין ובנין חו”צ המחזיקים אותם.

3) בעת הגבלת כמות התמיכה הזמנית והתדירה להבילויים נחוץ לשים על לב הגבלות פינעס מחוה“מ פסח תרמ”ד 1500 רו“כ בעד 15 נפשות, ועתה כבר הוציאו על הקרקע ועל הכלכלה והנטיעה שמונת אלפים רו”כ ומספר הבילויים פחות עתה מאשר היה אז.

4) בכלל הבילויים נחוץ לשים לב אל בני “החרש והמסגר” מה מעשיהם, ובכלל לחשוב מחשבות להרחיב גבול המלאכה באה“ק ולבוא ביחס וקשר ע”ז עם חברת “עזרת נדחים”.

ב“ה יום ג' כ”ט סיוון תרמ“ט גדרה באה”ק.

כבוד הרב הגאון גדול ומפורסם בתו“י חכם חרשים ונבון לחש סוע”ה אדיר הרועים דולה מתורתו ומשקה צאן מרעיתו כקש“ת מו”ה צבי נפתלי ברלין ראב“ד ור”מ בבית אולפנא רבתא דקרתא וואלאזין יע"א.

אתנו ת“ל החוה”ש כה נצח.

חכה חכיתי עד העת ההיא עת אנפש מעמל הדרך וטלטולא דגברא הקשים מאד ואף לאיש כמוני, ועתה תהלה לאלק' החסד כי הביאני אל המנוחה במקום אויתי שבת.

את מכתב כבוד הדר גאונו אשר בו יגיד תהלתי מסרתי ליד הרב הרימ“פ ונשען על מכתבו יחד את רוח מבינתו שבע רצון ממני ויושיבני על כּני בגדרה. אכרי המושב כלם אנשים צעירים לימים אשר מבתי מדע לוקחו, ולא מצאתי בהם ובמנהגיהם שום דבר דופי נגד חוקי תורתנו הק', ויגיעתי לא עמדה לי למצוא את הענין אשר נתנם למלה בפי כל מבאשי רוחם ואוכלי קורציהם, זולת המחסור הנורא אשר ישתרר גם השתרר ורפיון רוח תומכיהם הנראה והנרגש מאד בהמושבה לא מצאתי ענין לענות בו. המצוות התלויות בארץ לא יופרו ח”ו (רק בדבר השמיטה לא נגמר עדיין הענין), אין זאת כי אם לבצעם ילכו כל הדוברים עתק ועתידים ליתן את הדין. זאת ראיתי בימי שבתי פה ואומר להודיע לכבוד הדר גאונו למען האמת מארצנו הק' תצמח, ויחד תודתי וברכתי למעכ“ת על חסדו וטובו אשר גמלני לתמכני ולסעדני לבוא עד הלום, ותפילתי להשוכן בציון כי יחזקהו ויאמצהו יאריך ימיו ויבלה שנותיו בטוב ובנעימים ויזכה לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו בבנין בית קדשנו ותפארתנו ב”ב.

והנני עבדו המתאבק בעפר רגלו מוקירו ומכבדו כערכו הרם והנעלה.

יחזקאל שו“ב באה”ק בגדרה ת"ו במהרה.

---

ב“ה א' מחרת יוה”כ תר"נ וולאזין.

ישא ברכת מועדים טובים. כבוד הנגיד ושוחר טוב ואמת י"א מ' אהרן יהודא שולמאן מ'.

וכל סגל חבורה ק' חבור הנאה להם ונאה לעולם, מחזיקי ישוב הארץ הק'. האל הגומר לטוב יהיה עליהם.

מכתבו בצום השביעי הגיעני. והנה מכבר ידענו כי רב מוציאי דבת הארץ רעה. והמה לא יפלא מהם להאמית דברים אשר לא ראו וגם לא האזינו, ורק הגות לבם המה. ואני חקרתי משו“ב י”א ואוהב מוסר אשר נסע להמושב גדרה עפ“י דעתי, והוא הודיעני כי אחינו אנשי גדרה מתנהגים בדרך המוסר, בעבודת ה' ובעבודת השדה, ולא נכחד ממע”ל אשר אנשי גדרה המה היו המוקצים בבעלי הישוב באשר המה בני ביל“ו אשר מבית הספר של לימוד חול ועולה בפרצות הדת יצאו לאה”ק.

אולם אפי' היה מי ומי פורץ דרך בגלוי הוא מצד הרגלו לעמוד בפרצות בהיותו בחו“ל ולא אה”ק גרם לזה. וייטיבו נא לראות במדרש שה“ש. עה”פ אני ישנה וגו' קול דודי דופק וגו‘, ומפרשי חז“ל כי בהיות קול דודי הוא ית”ש דופק ע"י כורש מי בכם בכל עמי וגו’ שהרבה סירבו מלעלות באמרם רחצתי את רגלי איככה אטנפם. ופירשו חז“ל רחצתי את רגלי מטינופת ע”ז שאותו המקום משיאני לע“ז. ולפי דעתנו הקלה, היא טענה טובה וחזקה, ובכ”ז היו תרעומות ע“ז ממנו ית' כמבואר בהמשך השיר הקדוש. ומה גם עתה אשר קול דודי דופק בהמון ישראל להושיב נשַׁמות הארץ, ואין סיבה להגיד כי אה”ק גורם פריצות ח“ו, ודאי אין לנו להתחכם ולהמאיס את ארצנו בעינינו ח”ו, עפ“י אשר נמצא בה הולך שובב בדרך לבו. ובב”ר פ' ע“ו אי' שירא יעקב אבינו מעשו שאמר כל השנים הללו יושב בא”י תאמר שהוא בא עלי מכח ישיבת א"י: אם לקולי המה בני חבורה הק' שומעים, לא ישימו לב לנרגנים ויזכו לראות הארץ בישובה וישראל בנוֵיהם, וחפץ ד' עליהם יצליח להושיב קאלאניא על שמם. ויהיו המתיישבים יראי ה' ותורת הארץ הק' בקדושתה כנפש העמוס בעבודה.

נפתלי צבי יהודא ברלין

ר“מ דק”ק וולאזין.

מנחם אב תרח“ם גדרה ת”ו.

לאחינו חוב“צ הי”ו.

זה לנו כשלשה ירחים, אשר ערכנו מכתב מחזרת על פתחי הועדים אשר לאגודות חוב“צ בכל ארצות איירופא להעירם ולעוררם כי בא יום לבנות את גדרה ולהקימה על תלה, ועד היום הזה לא נענינו אלא מאגודת “ליבאווע”, אשר שמעה להצעתנו ותשלח אלפים פראנק למבנה בית וחצר ותבטיח להשלים עד שלשת אלפים – במועט ימים – וגם אגודת מאסקווע כבדה אותנו בתשובה. אלא שהיתה תשובתה תשובת נזיפה, כי מלאנו לבבנו להציע לפני האגודות דבר כזה, אשר בכוחו להפריד בין הדבקים ולסתור את המרכז האחד, אשר קימו וקבלו עליהם כל האגודות להיות שואפות אליו, דברי האגודה הזאת נתנו בלבבנו לחשוב, כי על כן לא זכינו לתשובה מאת שארי האגודות, יען כי גם הם חושבים זאת לנו לחטאה. כי על כן עלינו להצדיק נפשנו בראשונה ונאמר, כי אנחנו חלילה לנו ממחשבת פגול כזאת. ידענו מאד להוקיר את האחדות והפעולה הנשגבה אשר הנם פועלים לטובת רעיון הישוב בכללו – אולם גם לא נעלם מאתנו הכלל שכללו חכמינו: “קדרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא”. המה התבוננו באספקלריא המאירה לטבע לב האדם, כי ביתר שאת יעזור חיל לפעול פעולתו לבדו, מאשר להביא אך חלק קטן לדבר גדול הנעשית בכנופיא. על כן היתה הצעתנו כמפשרת בין תורת השכל, האומרת כי אין טוב לו לדבר כי אם שתוף הכחות – ובין תורת הנסיון, המלמדת אותנו, כי אין תוחלת מפעולה אלא כשהיא נעשית מחפץ לב. ולא היתה הצעתנו מתחלה, אלא שכל אגודה ואגודה תעשה בפני עצמה דבר שלם ע”י הועד המרכזי.

בהצעתנו זו לא היינו מתכַּוְנים לאלה העומדים בראשי האגודות, בידענו, כי המה מבינים את אשר לפניהם וידיהם לא תחזקנה בעשות דבר איש איש לבדו, כאשר לא תרפינה בעשותם דבר אחד כלם ביחד. אך אמרנו לתת בידיהם כלי חפץ להעיר ולעורר על ידו המתנדבים להביא את תרומתם; ולפי דעתנו, אילו היו האגודות שומעות לנו והיו משתמשים בכלי הזה, כי אז אין ספק, כי לא היו מחטיאות המטרה, והעם היו מרבים להביא – מצות הצדקה היא מצוה גדולה ולפי תורת חכמי המוסר צריכה שתהיה בטוהר לב ובכונה רצויה לש"ש, אולם גובי הצדקה אינם מוזהרים כלל על טהרת הכונה של המתנדבים. ואדרבא, עליהם לחבול תחבולות להוציא ממי שיש לו ואינו רוצה ליתן בכל אופן שהוא, ועל כן עליהם להביא בחשבון גם את אהבת הכבוד ושאר המדות המשובחות ושאינן משובחות, המביאות את האדם לידי נדיבות – ועל כן הצעתנו היא הנכונה, כי כל אגודה ואגודה תשתדל יחד את המתנדבים החונים על דגלה, כי יביאו תרומה חדשה (מלבד התרומה הקבועה) אם למבנה בית ואם למקנה חלק אדמה, אשר שֵם האגודה תקרא על הדבר הזה, ואל תתרשלו בדבר, כי אמנם כבר הגיעה העת להקים את גדרה על תלה. – ועד מתי עוד תורידו לנו נדבותיכם כטיפים הללו היורדים על ברזל מלובן, אשר תתעיף עינך בם ואינם וכהנדוף עשן ינדופו! – שימו לבבכם לשים קץ לשפלותנו ותלאותינו ואחרי מתי עוד?

מוקיריכם ומכבדיכם בני גדרה:

דובער בן יחזקאל אריאל, אלי' סווערדלאוו, שלמה צוקערמאן, חנקין, בנימין פוקס, צבי בן יעקב הורוויץ, מרדכי הענקין, יעקב שלמה חזן, שמשון בעלקינד, יעקב חאנקין, יוסף שמעוני.

P.S. אמנם מיום נכתב המכתב נשתנו הדברים במקצת ורבות מן האגודות נענו לבקשתנו, אחת המרבה ואחת הממעטת, בכל זאת משנה ראשונה לא זזה ממקומה, ואם אינה ענין לאלו – תנו את הענין לאחרים. וכאן מקום להודות לבני “ליבאווע” שהם היו הראשונים לאותו דבר נכבד, שלחו כספם במלואו וכבר בונים שלשה בתים, ששנים מהם קרובים להגמר, וכבר נגשנו אל בנין כותלי הרפתנים. – הנ"ל.

גם אני ראיתי והסכמתי. יחיאל מיכל פינס.

לפרק ביל“ו בגדרה חשוב עוד גם המכתב הזה של חוב”צ בפולטבה.

בשם ד' השוכן בציון ח' ימים לחדש כסלו שנת התרמ“ה לפ”ק פאלטאווא.

לאחינו הנכבדים תמימי־דעים עמנו ראשי הועד הזמני בווארשא העיר, שלום וברכת אחים!

לפנינו עתה מכתבים מבני ביל“ו לאנשים פרטים בעירנו, המתאוננים על מר גורלם ועל מצבם הנורא מאד, כי סוף סוף מוכרחים המה לעזוב את הארץ, משאת נפשם, אשר עפרה יחוננו, ולשוב ארצה ראסייאה מחסרון בקר לעבודה, כלי מחרישה וזרע, אף אם כתשעים דעסיאטין אמדה להם. כי אדמת ארץ יהודה אם תבור, לא תצמיח להם לא ספיח ולא סחיש, כבימי חזקיהו מלך יהודה. ואם נזכור את המון המכתבים והטעלעגראממען, אשר כצפרים עפו אלינו מאגודות ווארשא, מאסקוי, ביאליסטאק, מינסק וראסטאוו, לזרז אותנו אל משלוח הכסף אשר הבטחנו להם, ולבל נביט גם אל יוקר קרקעות “גדרה” (75 רו"כ כל דעסיאטין), אשר בצדק העירונו אותם ע”ז, – למרות רצוננו תתרוצץ בנו תברא, שאין עליה תשובה: מה היא החרדה אשר חרדו עלינו אחינו אלה. אם אחר עשותנו את שלנו, ונשלח להם 1500 רו“כ ועמדו המה עתה מנגד, בראותם את האנשים היקרים האלה, אשר השליכו את נפשם מנגד, אובדים עתה בענים? מדוע יחרישו עתה ראשי האגודות הנכבדות האלה, אשר הרימו כשופר קולם במכתביהם ודעפעשיהם אלינו, וגם במ”ע (ציטראן ב“המגיד”. שפ“ר ב”המליץ") ושר הכירם מקומם גם בהאספה הנכבדה בקאטאוויץ, ומדוע החשו והסכימו להחלטה, כי בני ביל“ו יוושעו יחד עם יתר המושבות הנושבות, הדורשות רק עזר ותמיכה, רק אז, בעת אשר הועד המרכזי ימצא אנשים מוכשרים לנסוע לפאלעסטינא לפקח על מחסורם? הן לא ראי בני ביל”ו כראי בני המושבות הנושבות. כי מצב האחרונים לא נודע בבירור, ובנוגע להם ההחלטה ישרה היא, לשלוח אנשים כֵּּנים לשום עין מה ומה יחסר להם, בעת אשר מצב בני ביל“ו נודע לכל, כי אין להם לא בית ולא בקר, לא צאן ולא צמד, לא מחרישה ולא זרע, רק כח בידיהם לעבודה ואמונה־אומן להרעיון ולהפתגם (לאזונג) אשר בשמו ידגולו, ולדאבון לבנו, כהראשון גם השני לא יצמיחו להם אדמתם היבשה ולא יפריחו להם ערבה, ואם לא נחיש בעזרתם בעת הזאת, הלא תבור האדמה הנקנה בכסף אגורות עניים שנה תמימה ובעליה ינודו ללחם איה, תחת אשר רב תבואות בכחה להחיותם ולפרנסם! ועתה, אחים יקרים, הן זמן מזרע זרע חורף כבר חלף עבר, ועוד מעט, כירחים שלשה, יעבור גם זמן מזרע זרע קיץ, ותאבד תקותם האחרונה. ולכן דעתנו, אשר הקאמיטעט הזמני ישים לבו לדברינו אלה ויבוא בכתובים עם כל חברי הועד המרכזי להחיש עזרה להאומללים האלה, לקנות להם כלי מחרישה, בקר וזרע־קיץ, למען לא ישובו איש איש לעירו ולמולדתו, כי רק נזק להרעיון הנשגב יביאו אִתָּם איש למקומו ולא יותר. חושו נא, אחים יקרים, בעוד מועד והחישו גם את אחיכם החברים הנכבדים בכל ערי פזוריהם, כי אם לא עכשיו אימתי? כי כפי הנראה, היום ההוא, יום שלוח אנשים לפאלעסטינא, ירחק חוק, ולכה”פ ולא בחורף הזה יצא לפעולת אדם.

שימו לכם, אחים יקרים, לבכם עליה, עליה עוצו ודברו! כי לא דבר ריק הוא.

והננו אחיכם תמימי־דעים עמכם, בשם כל חברי ועד־המועצה מאגודת בני ציון בפאלטאווא

(מקום חותם האגודה)

נאום דוד שימענאוויץ

ונאום צבי בן משה שילאנסקי

ונאום יעקב עווינציק.

י“ד תשרי התרמ”ט גדרה ת"ו.

לאחינו חו“צ הנכבדים והיקרים הי”ו.

אחים נכבדים! הכל יודעים כי הדבר המעכב שכלולה של מושבתנו גדרה הוא: כי הכספים הנקבצים לעזרתה יבואו טפים טפים, ואינם באים בבת אחת. והנה מצאנו מוצא לכסף, אשר יספיק למקנה קרקע ולשכלול הבנינים. המוצא הזה הוא הועד של הקרן קימת למזכרת “מונטיפיורי” שבלאנדאן, אשר כ' הרימ"פ היה לסוכן לו כעשרה שנים ועדיין הוא עומד עמו בברית מכתבים. הועד הזה יאות להלוות לנו כארבעים אלף פראנק לסלקם לאט לאט במשך עשר עד חמש עשרה שנים על פי התנאים האלה:

א) כי תמסר הקרקע על שם אנשים מתוך הועד אשר יקראם שם.

ב) שהאנשים אשר יבואו בברית ההלואה עם הועד יהיו אנשים נכבדים ובטוחים.

ג) שיוסיפו להם לתשלומי כל שנה ושנה עד כדי שנים וחצי פראצענט על הוצאותיהם.

בנוגע לשני התנאים: הראשון והאחרון אין מקום לדון, ואולם כל הקושי הוא בתנאי האמצעי. מי ומי יהיו האנשים, אשר יאותו לקבל האחריות עליהם לבוא בברית ההלואה עם הועד מלאנדאן? מובן מאליו כי אנחנו פה לא נוכל למצוא פתרון להשאלה הזאת. ולכן הננו פונים אליכם: שימו הדבר אל לב והתיעצו למצוא דרך נכונה לפתרון השאלה. לפי דעתנו ראוי כי כבוד הנכבדים הגבאים בעצמם יהיו האנשים האלה, כי מי כמוהם ידועים ומפורסמים בארץ ובחו“ל. אך אולי ימאנו – על כן אליכם החובה להשתדל עמהם עד שיתרצו. או אולי תמצאו אחרים מצוינים, אשר יאותו לקבל האחריות הזאת, כי באמת האחריות קטנה היא מאד, כי לפי החשבון לא תהא החובה על חו”צ לשלם מדי שנה בשנה רק כדי ארבעת אלפים פראנק או אולי גם פחות מזה, וסך כזה הלא עוד בכח החברה לסלקהו גם לוּ נֵרֵד מטה מטה. ולפי דעתנו זאת עֲשו: כל אגודה ואגודה תברר מתוכה אנשים בטוחים, שיקבלו עליהם אחריות סך מאתים פראנק כנגד הגבאים הבאים בברית עם החברה, באופן שיהיו הגבאים מצדם בטוחים בכל הסך ותהיינה לאֵל ידם להתחייב מצדם נגד הועד מלאנדאן.

העצה היעוצה הזאת לפי דעתנו היא עצה נכונה, שעל ידה יושם קץ ותכלית לצרותינו. וכלום היא חסרה אלא עוסקים ומְעַשים, שיוציאוה מכח אל הפועל. ולכן איש איש ממקומו החו"צ באמת: עורו התעוררו נא והחליפו ביניכם מכתבים. אל תנוחו ואל תשקוטו, עד שתמצאו את האנשים המבוקשים, או אז – לפי הנודע אין כל מכשול על דרך יציאת הדבר הזה לפעולה.

תקותנו כי תעשו את הנמצא לאל ידכם ולא תתרשלו בדבר לבל תאחרו המועד.

והננו מוקיריכם ומכבדיכם כערככם

בני גדרה

דובער בן יחזקאל אריאל, שלמה צוקערמאן,

צבי בן יעקב הורוויץ, יעקב שלמה בן שלום חזן,

אליי סווערדלאוו, יוסף ליב ליס,

יעקב האנקין, יוסף שמעוני

חנקין, ישראל הררי,

בנימין ברוך פוקס, ישראל בעלקינד,

מרדכי הענקין.

(מנחיצת הפאצט לא יכול כבוד הרימ"פ לחתום וכל זה נכתב בהסכמתו).

 

לז: שכחה אסורה    🔗

אם בכלל יש לדרוש ממחברי ספרים, שתהיינה הידיעות המובאות בהם מדויקות. הרי יש לדרוש דרישה זו עוד יותר מספרים, הנושאים עליהם שם אחראי ביותר, שבעתיד ישמשו בוודאי מקור מוסמך, וידיעותיהם תהיינה מקובלות כמוחלטות, – הללו בוודאי שמחבריהם חייבים להשגיח, שכל הנדפס בספריהם יהיה מדויק לאמתו.

והנה לפָנַי החוברות מסִפְרִיַת א“י “לנוער”, היוצאים לאור ע”י “הלשכה הראשית של הקרן הקימת לישראל”, בהוצאת “אמנות” תל־אביב ובהשתתפות “מועצת מורי א”י למען הקהק“ל” – שֵמות ממדרגה ראשונה. והספרים האלה נדפסים בהידור רב; השפה שלהם שוטפת ומושכת את הלב, והם מספרים לנוער את תולדות המושבות, הערים והאישיים המפורסמים; וכל חוברת מביאה בוודאי ברכה מרובה בפרסומה. ואולם דווקא משום זה מצַער אי־הדיוק והשִׁכְחה, המצויים בהן.

הנה החוברת “חדרה” מאת משה סמילנסקי. היא כולה שירת־אהבה, המתארת את קורות התלאות של הבנים־הבונים, אשר הקריבו את נפשם ונפשות בני ביתם היקרים על אדמת “חדרה”; שנתאהבו בה ולא עזבוה ולא הרפו ממנה, עד אשר הערו את נפשם עליה ממש. ונכתבה חוברת זו בידי סופר־אמן, שהוא בעצמו היה מבוני המושבה ונמשך אליה באהבת חום נעוריו, ויחד עם יתר המתנחלים סָבַל וכָאַב ונלחם עם כל הפגעים שעברו גם עליו, וחלם על העתיק המזהיר של “חדרה” משאת נפשו. אך לא נמלט אף הוא משגיאות והזנחות ספורות, שלפחות בהוצאה הבאה מן הראוי היה לתקנן.

בצד 49 נאמר: “באותה שנה גופה רכשו חובבי ציון חלקת אדמה מאדמת חדרה והתחילו לנטוע עליה פרדס של אתרוגים על שמו של רבי שמואל מוהילובר ז”ל, וקראו את הפרדס “גן שמואל”. – כאן צריך להוסיף, שהאדמה, חמשים דונם, נִתּנה לחובבי ציון לתכלית זו במתנה מאת תושב המושבה ר' יעקב הינדין מריגה, גיסו של הגרש"מ זכרונו לברכה.

בצד 70: “בתרס”ז רכשה לה חברת “דורשי ציון” מפינסק וסביבתה, שנוסדה על ידי ד“ר סירקין, חלקת אדמה בחדרה”. – האגודה “דורשי ציון” לא היתה בפינסק אלא במינסק. היא היתה יתר הפליטה מ“אגודת האלף” הידועה, שנוסדה עפ“י החשבונות של מר דוב שליפיאן ז”ל (דב"ש); והמיסד היה לא ד“ר סירקין, אלא מר יהושע העשיל ב”ר יעקב סירקין ממינסק. האדמה נקנתה מידי אחדים מן הנחשלים מבין המתנחלים הווילנאים בחדרה.

ומעלעל אני להלן בחוברת זו ומחפש ואיני מוצא שטח אדמה של מאתים דונם, השייך לקרן הקימת לישראל. רבים מאתנו, החיים עוד היום, זוכרים את האספה הגדולה של הציונים ברוסיה, שהיתה בקיץ תרס“ב במינסק, שבה הוכרז על אשור התקנות של הקרן הקימת לישראל. ואיך שהופתענו אז מהנדבה של יצחק ליב גולדברג מוילנה מאתים דונם אדמה בחדרה לקרן הקימת לישראל. הנדבה הזאת העטתה הוא ויופי על האספה כולה באופן נתינתה. לא עֵרך הכסף של האדמה, שכולנו ידענו אז, כי מחיר כל דונם היה ח”י פרנק, אלא דווקא הנתינה, לתכלית מטרת הקרן הקימת ולתפקידה לרכוש קרקעות בארץ ישראל לקנין נצחי של העם. לא כסף שעשוי על הרוב לפחות ולהתמעט בטרם הגיעו למטרה הרצויה, אלא אדמה קנויה, טובה ומוכשרה, וזה היה הרכוש הראשון לראשונים של קרן האומה הישראלית. ודווקא השטח הזה חסר מן הספר, והנוער שלנו, וגם הגדולים, יֵדעו גם להעריך את ערכה של הנתינה היקרה הזאת!

שאלתי בנידון זה את ועד חדרה והודיעו לי, כי אמנם ניכו מאדמת גולדברג מאתים דונם; עשרים דונם הפחיתו לדרכים, ליעור וכו', ומאה ושמונים דונם נמסרו לרשות הקרן הקימת.

וגם הענין הזה צריך עיון, אם היתה הזכות לועד חדרה להפחית את העשרים דונם מאדמת הקהק"ל, שהוא הקדש ולפי הדין ידו על העליונה, לדעתי, היו צריכים לתת מאתים דונם במלואם ואת עשרים דונם־אם לנכותם גם כן מאדמת גולדברג, או להפרישם מאדמת הצבור כולו.

אני אוהב לעיין בלוחות הקטנים, שהקהק"ל מוציאה לאור בכל שנה. בהם אני מחפש ומוצא לפעמים את מבוקשי. וגם את המאתים דונם, הנדבה הראשונה של גולדברג, חפשתי בהם – וחבל, כי לא מצאתים! והלא פה צריך להיות מקור ראשון לידיעות כאלו.

וכנגד זה מצאתי הלוח תרפ“ח, בחלק רכישת קרקעות, נדפס: “תרס”ד־1904־נעשתה ע”י הקהק“ל התחלה לגאולת הארץ ברכישת 2000 דונם בחטין אשר בגליל”.

הדברים האלה צריכים ביאור. המאתים דונם נדבת מר גולדברג משנת תרס“ב אינם במציאות כלל; וההתחלה לגאולת הארץ נעשתה בשנת תרס”ד, ז.א. שנתים אחרי כן! – וזה נדפס שחור על גבי לבן בלוחות השנה של הקרן הקימת לישראל!

ברשימת התרומות הגדולות של יחידים נרשם י.ל. גולדברג ת“א (אדמת האוניברסיטה) 1.3000 ליש”ט. ובלוח של שנת תרצ“א רשום 7.900 ליש”ט. טעות כזו ממסדר האותיות והמגיע גם יחד, הבדל בסך שש מאות ליש"ט מפליאני. – גם קשה לדעת איזה מספר הוא הנכון: אם של הלוח הקודם או האחרון.

ואת האמת אגלה לכם, כי לא דא ולא הא, כי קנית האדמה על הר הצופים עלתה למר גולדברג בסכום של שבעת אלפים וחמש מאות ליש"ט.

וזה מעשה הקניה והמסירה:

קודם המלחמה העולמית, בטרם שחלם איש מאתנו על יסוד אוניברסיטה, נשא י.ל. גולדברג עין על השטח היפה הזה בהר הצופים. ובפסח תרע“ד בקרו מר סוקולוב, ד”ר רופין ודב גולדברג את סיר ארטור נורמן הילל בעל האדמה ונודעו, כי הוא רוצה למכור אותה רק ליהודי, אבל עוד לא הגיע הזמן.

בשנת 1916 בעצם המלחמה בא מר פבזנר והודיע, כי עכשיו הוא שעת הכושר לקנות את השטח, ואז נתן מר גולדברג יפוי כח לה' ש. טולקובסקי, והלה קנה 115 דונם בעד 7500 ליש"ט, זה היה באחד ביאנואר שנת 1918.

ביום חמשה עשר באב תרע“ח הונח ע”י מר זאב גלוסקין, בשם מר גולדברג, היסוד של האוניברסיטה העברית על הר הצופים.

ביום 21 באבגוסט שנת 1918 היתה ישיבה פוליטית של ההנהלה הציונית בלונדון, שבה השתתף גם אחד העם, ובאספה זו הודיע מר גולדברג, שהוא מקדיש את כל האדמה אל הר הצופים ליסוד אוניברסיטה.

בשנת תרפ"ה נתגלו חלוקי דעות בין נשיאות האכסקוטיבה בלונדון ובין נשיאות הקרן הקימת לישראל בירושלים: על שם מי תרשם האדמה על הר הצופים? בלונדון רצו שהאדמה תהיה שייכת לאוניברסיטה, כנהוג בכל העולם, ובירושלים אמרו, שהקרן הקימת לישראל הוא המוסד היותר נעלה, וכל קניני הצבור צריכים להתכנס ברשותו. משני הצדדים פנו במכתבים למנדב מר גולדברג, שהוא יחוה את דעתו ויחליט, והוא מצא לנכון למסור את האדמה לקרן הקימת לבנין האוניברסיטה העברית.

וביום ח' סיון תרפ"ו (21.5.26) הודיע מר אוסישקין, כי בספרי האחוזה של הממשלה נרשמו על שם הקרן הקימת לישראל תשעים וחמשה דונם אדמה. שנוי המדה ממדת טורקיה 919.8 מטר הדונם למדת הממשלה עכשיו 1000 מטר דונם, גם הגבולים השונים, הפחיתו את השטח בעשרה דונם.

ועוד חוברת פתוחה לפני מהספריה הנ“ל, היא החוברת: “פרופ' הרמן שפירא”. החומר לקוח מ”ספר הקונגרס", בעריכת ל. יפה, וממכתבים ציוניים בעריכת ב. דינבורג.

והנה אני רואה, שבספור מאורעות חייו של האיש הדגול הזה חסרה תקופה שלמה, מעת בואו לוילנה בשנת 1866 עד עזבו את העיר בשנת 1868. במשך הזמן הזה התאהב והתחתן בבתו של החכם השלם מר חיים זלמן עליאשעוויץ, שביתו היה אז בית ועד לחכמי ומשכילי וילנה, ושמה היה בא גם “הירשל דער טאווריגער”, בין יתר המשכילים. ואחרי חיי אושר עם אשת נעוריו האהובה כשתי שנים, נשאו לבו ללכת לחו“ל ולהשתלם בלמודים; אך האשה מינה לא הסכימה בשום אופן שיעזבנה לבדה, והציעה לו לשחררה ולתת לה גט פטורין; ושניהם בכו בדמעות שליש בחדר הבה”ד, בהפרדם איש מעל רעהו.

והאשה נעשתה למילדת. וכל ימי חייה נקראה בוילנה: “המילדת מינה שפירא”; וגם בעלה השני, משה מרקוס, היה מכונה בפי כל: “בעל מינה שפירא המילדת”.

ויפלא בעיני, שבביוגרפיה שלו חסר כל הדבר הזה, המראה על האופי ותכונת הנפש של האיש הגדול, אשר בחר בחיי עוני וצער באהלה של תורה מחיי שלוה עם אשה אהובה ויקרה, אשת נעורים.

ועוד דבר: המחשבה הגדולה ליסד בית מדרש עליון בא“י הגה שפירא כבר בשנת תרמ”ד, ותפלתו היחידה היתה: כי יחייהו השוכן בציון ויזכהו ללמד ולהורות לתלמידי בני ישראל בבית המדרש העליון הזה. הרבה כתב ועורר את העורכים והסופרים, שלא יתנו דמי להן ויכתבו ויעוררו בדבר הגדול והקדוש הזה. ודבריו עשו פרי. הנדיב קלונימוס זאב וייסוצקי, שדברי הפרופיסור שפירא מצאו מסלות בלבבו, הניח בשנת תרנ“ח סכום עשרים וחמשת אלפים פרנק למשמרת באוצרה של חברת כל ישראל חברים בפריז, שיהיו מונחים עד אשר יאסף הון של מאה וחמשים מיליון פרנק, שלפי דעתו יהיו דרושים ליסוד אוניברסיטה עברית בארץ־ישראל. בשכר השמירה והטפול תנכה לה חברת כי”ח חמשה אחוז מהרבית.

שאלתי אז את וויסוצקי: רבי קלמן זאב, אם להגיע לסכום כביר זה של מאה וחמשים מיליון, הלא יהא פקדונו מונח עד שיבוא אליהו!

והוא השיב לי:

– ומה? האם אין לנו זמן? כאלפים שנה לנדוד בגלות היה לנו פנאי, ולענין כזה אתה דוחק את הקץ! נחכה; ואולי ימָצאו עוד “משוגעים” כמוני ויתמלא הסכום בזמן יותר קרוב…

אגב: האם אין לעורר עכשיו את השאלה, כיון שכב יש לנו ת"ל אוניברסיטה עברית על הר הצופים בירושלים, הסכום ההוא של ר' קלונימוס זאב וויסוצקי מה יהא עליו? אולי כדאי לחשוב, איך לדרוש ולקבל אותו, ויהיה תקציב הגון לסדר בספריה הלאומית שלנו את הארכיונים השונים, שנתקבלו בשנים האחרונות ומתגוללים בארונות בלי סדר, כאבנים שאין להן הופכים.

ישנם כבר בספריה ארכיונים של אחד העם ז“ל, של אוסישקין יבדל לחיים ארוכים, של שמואל טשרנוביץ ז”ל ושל יהושע ברזילי ז"ל, ורובם עוד לא ראו אור בדפוס עד היום. וברבות הימים הלא יוכלו לשמש מגדלורים לסופרי דברי הימים לשיבת ישראל לארצו.

 

לח: מכתב מר' דוד גורדון עורך ומו“ל “המגיד” לחו”צ בוילנה    🔗

ליק ג' ל' למב“י תרמ”ג

למעלת הועד הנכבד לחברת אוהבי ציון!

מכתבם מן העשתי עשר לירח זה הגיעני. את המכתב לחברת כי“ח שלחתי בו ביום. קבלו תודתי על שהייתם הראשונים לעשות את זאת. כי לדאבון רוחי עוד לא עשו כן שאר החברות, אשר בקשתין אדות זה. ומי כמוני יודע נחיצות הדבר, כי עוד נשמע דברי גדולינו שם, המחליטים כי רק אחינו ברומעניען הראו רצונם הנמרץ, לא כן אחב”י ברוסיא, אשר מסופקים הם אם הכה הרעיון שרש שם בכלל. אמנם לא אעשה בנפשי שקר להאמין, כי אם ידעו גדולינו שם כי חפצים הרבה ברוסיא לעלות לאה"ק, ימהרו ליסד להם קולוניות, ותקוות כאלו הנה יסודן עוד מרחף באויר; אבל התחלת הדבר תהי', אם ידעו שם, כי יהיה להם (בבא הזמן) בעד מי לעשות.

לדעתי נחוץ הדבר שעכ“פ החברות המעטות שנמצאות ברוסיה לישוב א”י תבאנה בעצה אחת ותעשינה איזו ארגניזאציא גדולה או קטנה בפעולתן, לבלי יגששו חבריהן כעורים באפלה ולא יעשו דבר קטן או גדול כל אחד בפני עצמו שהוא לא לעזר וללא הועיל. בלי ארגאניזאציא הכל חנם. מעולם לא העצה נוסדה מאחינו ברומעניען אף קולוניא אחת, אם לא השכילו מראש לעשות למו טרם כל נקודה מרכזית, שנהיתה לרוח החיה באופן הענין, וע“כ הצליחו עכ”פ לעשות דבר ממשי (אם כי קטן הוא) אשר עתה יכולים לומר: “זאת עשינו, טעמו וראו!” – הן אמנם ידעתי גם ידעתי, כי אתם בארצכם לא תוכלו לעשות מה שיכולים עשות אחינו ברומעניען, לא תוכלו לבחור ועד כולל ראשי ולאסוף כסף בפומבי, כאשר עושים הם; אבל עכ“פ זאת איננו מן הנמנעות גם אצלכם, אשר העומדים בראש החברות השונות יהיו בעצה אחת בנוגע מה לעשות בכסף המאוסף, ולחשוב הדרך יחד טרם עשותם איזה דבר, כי תשועה ברב יועץ, ולא עי”ז שכל אחד בונה במה לעצמו. אדמה כי עד“מ יצליח להעומדים בראש חברתכם לקרא עצרה מבאי כח כל יתר החברות להתאסף בווילנא או במקום אחר ולבא במסורת הברית להיות בעצה אחת וזה הצעד הראשון להארגניזאציא, והצעד הזה ימשוך אחרים אחריו עד כי יהיה לנפש חיה בהמשך הזמן. כאשר התחילו החברות להוסד ברוסיא, ציירתי לי בדמיוני את הענין באופן כזה: הם יאספו כסף ויהיו בעצה אחת, וכאשר יהיה בידם איזה סך הגון יתאמצו ליסד קולוניא מיוחדת (תהי' קטנה), ואז יראו באי עולם כי עשו דבר ממשי וזה הוא דכולא בי'. אבל לדאבון רוחי שגיתי ברואה. למטרה זו אמרתי אז ברבים, כי לא הגיע הזמן ליסד קולוניא, רק לאסוף ולאסוף כסף, להיות נכונים לשעה מוכשרת לעשות דבר מה, אבל מעולם לא עלה על לבי שיעשו דבר הנבלע באברים עד”מ קנית חלקי אדמה בקולוניא אחרת, שגם היא עוד לא באה לעולם כראוי, ולעולם לא תהי' נקראת על שם יהודי רוסיא. האמת אגיד לכם חברים יקרים ונכבדים! לו שאלתם פי טרם קניתם חלקי אדמה משליח ירושלמי, לא הייתי מסכים לזה בשום אופן, ולא מטעם שאינני נותן אמון בה' פינס; חלילה מזה, כל זמן שלא יוָדע לי בבירור במה נטרף, מוכרח אני להחזיקו בחזקת כשרות. והוא אוהבי וכל עַולה לא נמצאה בו עד היום, אך לא הייתי מסכים מטעם הנ“ל שלא יהיו אחינו מרוסיא נבלעים באברי הירושלמים אדוני הקולוניא פתח תקוה. מלבד זה היה פנאי לחכות. אך מה שעבר אין. כאמור, גם אנכי אינני חושד את ה' פינס; אך בענין כזה חייב אדם לראות, ואם לא יוכל לראות בעיניו, עכ”פ לשמוע. נחוץ היה לשמוע מן ה' פינס, אשר רק בו אתם בוטחים, את הפלאן מה שעשה, איך בדעתו להושיב את האנשים, וההוצאה בפרוטרוט שתעלה לכל קולוניסט עוד, והוא היה מחויב מעצמו לעשות זאת בכל הפרטים טרם ימכור אדמה ליסד קולוניות, כי אין זה כמו אלה המוכרים ד' אמות מן השדה אצל קבר רחל למען יהי' להם חלק בא“י בעלמא דקשוט. עוד הפעם אבקשכם, אולי תוכלו להודע מן ה' פינס פרטי הדבר אם קנה הוא בעצמו כברת ארץ על שמו, או מה שנמכר בשמו הוא מאדמת בעלי פתח תקוה, כי זה דבר גדול לדעת איך להתנהג לעתיד. יכול להיות (ואקוה כי כן הוא), אשר הענין טוב ויפה, אך על כל פנים מחויבים הקונים לדעת הכל, על כל פנים הפרטים העקרים אשר זכרתי. כי בנוגע לאופן השגת הרשות מן ממשלת תוגרמה בל”ס ידאג או כבר דאג ה' פינס בזה. הלא יש לכם הצדקה לשאול את פיו כל פרט אחרי כי תתנו הכסף. לטובת הענין הייתי כותב בעצמי אל ה' פינס, אך אחרי שהעלים ממני הדבר, לא אוכל לעשות את זאת טרם אדע סבת העלמתו ממני.

בדבר ביל“ו לא אתם לבדכם המתאוננים על החברה הזו. קבלתי מכתבים מביאלאסטאק, מווארשא ומדינאבורג שכלם שלחו כסף זה ירחים הרבה ואין קול ואין עונה. חידה סתומה היא לי הנהגתם זו. ואנכי כבר כתבתי לקאנסטאנטינאפל (כי אחשוב אשר המכתבים הנשלחים ליפו על שם בעלקינד לא יגיעו לידו ואולי יד אחר במעל) דברים קשים מאד ואמרתי, כי אם לא יפיצו אור על מעשיהם להרגיע רוחות המתנדבים ולהסיר כל ספק מלבם, אודיע ברבים שלא יתמכום עוד במאומה, ובכל יום אחכה לתשובה. בגוף הדבר חלילה לנו להתנחם על תמיכתנו אותם, יען סוף סוף הלא אמת הדבר, כי ארבעים צעירים מהם עובדים אדמה ביגיע כפם זה שנה ונכונים לקנות כברת ארץ להם, אך נחוץ לדעת אם מגיע הכסף לידם והם מחויבים להודיע להמתנדבים כל פרטי מעשיהם. אנכי שלחתי בחורף סך קטן להועד של ביל”ו בקאנסטאנטינאפל והשיבו לי תכף, אך כל אלה ששלחו ליפו, אין עונה. גם עתה מונח אצלי איזה סך בעד ביל“ו ולא אשלח עד שאדע תשובה ברורה מהם וכן מה שיודיע אודותם ה' פענעציאני, אשר אקוה לשמוע ממנו כאשר הבטיחני ואז נדע שורש דבר, כי הוא האיש (איננו ירושלמי) שנוכל לסמוך עליו. עד העת ההיא אעשה כל אשר בכחי לטובת הקולוניות הרומיניות שבאו ת”ל לעולם ועובדים על הרי ישראל, ובמדה שנתמוך אותם למען יוכלו עמוד תומכים אנחנו גם הענין הגדול בכלל כמובן.

 

לט: מכתבים מהרב ר' מרדכי אלישברג (רב דבויסק־קורלנדיה)    🔗

את הגאון הנאור רבי מרדכי אלישברג, או כפי שכנוהו “ר' מרדכי’לה בויסקר”, זכיתי לראות אך פעם ולהכירו. באספת הרבנים בוילנה בחצי אלול תרמ“ז בדבר שאלת השמיטה, שחלה בשנת תרמ”ט, נאספו ובאו לוילנה שלשת הגאונים: ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, ר' שמואל מוהליבר ור' מרדכי אלישברג, שהיו כולם גבאים לחו"צ.

זה היה המשא והמתן הראשון בדבר השמיטה. הרבנים נסעו איש איש לביתו, הנצי“ב החזיק בדעתו לאסור, והגרש”מ שנה את דעתו הראשונה, כי חשש מתוצאות רעות שאפשר ע“י שביתה כללית במשך שנה שלמה, והחל לבוא בבירור דברים עם עוד רבנים גאונים למצא באיזה אופן היתר לעבודה בשביעית. ור' מרדכי’לה בויסקר נטה להתיר לגמרי את כל העבודות בשביעית, הוא סידר קונטרס לבירור דיני שמיטה בזמן הזה. לדעתו בדבר גדול כזה, העלול לסכן את כל הישוב, אין אנו רשאים להחמיר, אם רק אפשר למצא צד היתר על פי ד”ת לקולא.

הגאון הנאור הזה לא הסתפק כמו אחרים בסיוע עיוני להסכים אך גם לעורר אחרים להחזיק במעוז הרעיון הקדוש ישוב א“י. הוא חשב מחשבות, הרה והגה תכניות כבירות ונועזות כמו יסוד חברה גדולה, שתפנה בהצעה להשולטן. וכמו כן שמעתי פעם, שעל חתונה אחת ממשפחות גדולי הרבנים נאספו ובאו הרבה גדולים, גאונים ועשירים, ביניהם היו גם ר' מרדכי’לה בויסקר ור' יצחק בלזר האב”ד מפטרבורג, ושניהם ישנו בחדר אחד.

פעם אחת בבקר השכם עורר ר' מרדכי את הרב בלזר ואמר:

“יקום ר' איצל ויטול את ידיו, כי ענין גדול מאד יש לפנינו”.

וכאשר הרב בלזר מלא את הדרישה וחשב לשמוע איזה חדוש נפלא בתורה, פנה אליו ר' מרדכי ואמר:

“כל הלילה לא ישנתי, חשבתי וחשבתי: למה לא ימצאו מאחינו בני ישראל העשירים שיעשו אגודה וחברה לחשוף ספוני טמוני מתכות בארץ ישראל? למה להם לנוע מעבר להרי חושך ולהרחיק נדוד במדבריות רחוקות לחפש מיני מתכות שונים, בעת אשר בארץ ישראל – מקום קרוב כל כך, ממש להגיש ביד, שמה לא צריך לסול מסילות ולתקן דרכים ולהוציא הוצאות יתרות כ”כ, אלא תכף לים והאניות שטות ומביאות אל כל מקום הנרצה. נשגב ממני ולא אבין למה?"

הרב בלזר, שהיה מהמתנגדים לחובבי ציון, העיר על דבריו בתמיהה:

“ר' מרדכי, אם היתה בארץ ישראל מתכת, הלא האנגלים חפו וחפשו כל כך הרבה ולא מצאו”.

ר' מרדכי קפץ ממקומו נרגז וקרא:

“מה יאמר ר' איצל: האנגלים!? הלא כתוב מפורש בתורה: ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת! האנגלים, האנגלים! המה פשוט לא ידעו את הפסוק כמשמעו!”

על פירכא זו לא היה לר' איצל מה להשיב: נסתתמו טענותיו ונשתתק…

בעזה“י יום ג' דהאי שתא תרמ”ה.

אוהב טהר לב באהבת ציון וירושלים החבר החכם העשיר בדעת ובתבונה רב פעלים כמה“ו ליב קליוואנסקי הי”ו ובישועת עמנו יראהו, וימצא מזור ותרופה למדוהו, ממעיני הישועה בדרוסגעניק.

אחרי תתי לו אלף תודות בגלל שלחו אלי העתק ממכתב היקר של אלטשולר, אשר האיר את עיני בכל הענין שלנו יותר מאלפי ידיעות הבאות אלינו מעוטפות בתפארת המליצות בכל הענין הלזה, אשר רק רוח דיפלומטיות מרחפת עליהם, וכל ציור ברור לא נדע מהם, כי המה מכסים מעינינו הענין יותר מאשר המה מגלים, ובסוף אנו צריכים לשער השערות על דבריהם הקצרים וכחידות סתומות הם לנו, ומקבלים ציור של הרבה גוונים, ואת ציור האמיתי הענין על בוריו כמו שהוא לא נדע. ובגלל זה לא אחת ושתים נשגה במשפטנו על פרטי הענין איך להסיר מפסידיו, במשפטים כוזבים, כי רק סביב סביב נלך ואל גוף הענין לא באנו – לא כן המכתב של היקר אלטש', הנכתב בלשון פשוט, כתוב יושר דברי אמת, ומובן לכל שואל על כל פרטי הענינים, ועכ"פ בלי ספק אצלי כי כל קורא יבין הענין בציור ברור, גם חותם האמת גלוי מתוכו.

גם דעתי נשתנה בזה הענין ע“י מכתב אלטש”ר, כי כבודו יודע אשר דמיתי כי כל החתחתים והמועקות אשר יחולו על הקולוניסטים, תלוי רק מבלתי התאחדותם ופלגות לבם איש מרעהו, וכל איש לא ידאג רק לנפשו, ובעצלות ידיהם אשר כנגד כבודם הוא לעשות במלאכה בעצמם, והלוקסוס אשר הביאו אתם מימי מסחרם, לכן היה את לבבי לבלי לתת להם ממון רב, רק סיוע ארעית שני רו"כ לשבוע לכל משפחה, עד יעלה בידם לאכול מפרי הארץ, ולבנות קולוניות חדשות, מאנשים פשוטים עובדי אדמה בחשק לבם, הם וביתם וזרעם, ומלוקסוס נפשם רחוקה, גם יד החברה תהי' בזה להתנות עם כל הבאים לקבל על עצמם העבודה הזאת להביא טרף לביתם, יקבלו עליהם התנאים הללו בכל תוקף, הועד הפועל תהי' עיניו פקוחות להשגיח על כל פרט ופרט מהם שיעסוק במלאכתו לטובתו וטובת הכלל כולו, ולא ילבשו רק בגדים פשוטים בחול של צמר גפן, ובשבת של צמר, הם וכל בני ביתם וכדומה.

עתה נוכחתי ממכתב אלטש“ר, כי עיקר המועקה תלוי מאת הממשלה, אשר בעצם אין נפשה חפצה בכל הענין הלזה, ע”כ שמה חתחתים ומכשולים בדרך הקולוניזאציאן, בקנית השדות, ורשיון בנין הבתים שם, עד כי יהי' לה מקום לדחות המבקשים לבוא לזה בדרך הישר בלך ושוב, לימים רבים ושנים, ועכ“פ תאריך הזמן הרבה, עד כי יאכלו הרוצים להתאחז את כל אשר להם עד פרוטה אחרונה, עד בוא תשובת הממשלה, ואז כבר תם כספם וכחם ולא יעצרו עוד כח לגמור את אשר החלו. וא”כ לא בהקולוניסטן המגרעות, אם מצאתם כל התלאה הזאת בגלל אשר המה היו הראשונים ולא ידעו עוד השטן אשר יעמוד לנגדם, מעוצר רעה ויגון, והעניות הביאה לחלוקת הדעות, ולא יכלו להשכיל להיטיב דרכם בנטיעות וגידולי בהמה, מאשר תם הכסף ואפסו הכחות, כאשר יעיד עליהם עד אמונים אלטש“ר. ע”כ עלינו החובה כפולה ומכופלת לגמור בעדם את אשר החלו לעשות ולהעמידם על בסיס קיָם, בנטיעות וגִדול בהמה ועופות, ובנין בתים, ואז תקוה לד‘, כי כל המגרעות ופלוגת הדעות כָּלִיל יחלוף, ויכירו וידעו כי רק השלום הוא הכלי המחזיק ברכה, והאחדות עושות מכל הכחות הרבים כח אחד גדול וחזק, אשר יוכל לכל התלאות וההתנגדות לנצחם, לא יחתו מפני כל וד’ אתם, לא ייראו רע.

ועכ“פ יצא מהן תועלת לכללות הענין, שילמדו כל באי עולם, שא”י יכולה להעניק את עובדיה משד פריה לאכל ולשבעה עוד כימי עלומה, ועַמֵּנו ראויים ומוכשרים לעבודת האדמה ונטיעות אילנות וגידול בהמות, כי גם זה בלי ספק הוא אשר במשך הזמן ימצאו אנשי סגולה מקרבם יוצאים מהכלל, אשר יתרון הכשר להם בחריצות ידים וחכמה, להמציא המצאות חדשות, לא שערום עובדי הארץ עד כה, כאשר ת"ל לא אלמן ישראל בכל פרט ופרט מכל ענפי החכמה וחרושת המעשה להמצא מתוכם אנשי מעשה ולב להיות למופת לעמם כי ברכה בם.

לע"ע לפי דעתי, ראוי לקבוע עיקרו של הועד הפועל בקושטא, כי רק שם תצא הברכה והקללה מהר גריזים והר עיבל, ושם גורל נחלתו נתונה, והועד הטפל בתוככי ירושלים לפעול מצד הקניות ועובדי העבודה, שילך במישרים, אבל העיקר הוא במקור ההשפעה ומקומו במקדש מלך.

הדבר מובן מאליו, כי גדולי עמנו בשם ובעושר יכולים לפעול הרבה על הענין הזה, כן עם בואם אתם בברית המסחר בעיר הבירה, וצריך להתקשר עם אחינו הספרדים, ג“כ מגדולי המעלה והחשובים אצל שרי המלוכה, ויד להם לפעול בזה, ורוב העושים יהיו מחוץ לארצנו או מקושטא, ומצדנו יהי' רק ב”כ ועד הפועל לזרז ולעורר את הראויים לפעול בזה במקום הרשות, שלא להניחם לישון ולא ליתן דמי להם, עד יכוננו וישימו הענין למישור מצד הרשות הטורקית, אם חפץ בזה ד' ויטה לב המלכות ושריו עלינו לטובה, אז בנקל יהי' לטעת הרבה משפחות אשר כחם בידם ועשרם והונם בשרירי בטנם, ואהבתם עזה מאוד לגמור הענין הזה בכל התחבולות והאופנים, אם רק יהיו בטוחים, שכספם לא ילך לטמיון וכאשר יעיד גם אלטש"ר.

אולי באפשרי, שתשיג פירמא אחת בטוחות גדולה, הנודעה על פני תבל כולה, הרשות לקנות שדות וכרמים ולבנות בתים; לעת עתה עוד טרם יצא לפעולה לשנות רצון הממשלה בדבר ההיתר לכל אחב“י מכל וכל לקנות שדות ולבנות בתים בעד כולם, – והי' עי”ז יהי' אפשרות לעשירים לקנות חלקים מאת הפירמא הנ“ל, ע”י קויף שיין לא־אפיציעלי, ויבנו בתים הכל על שם הפירמא הנ“ל, וכאשר יצליח ד' לגמור הענין לטוב אצל הממשלה, לתת היתר לכל אחינו, אז תמסור הפירמא הנ”ל האחוזות והבתים ליד בעליהם. ע"ח קני' אפיציעליס, כאשר אז יהי' באפשרי.

לא אפונה, כי חכמי לב מחברתנו הרוממה, המצויים בה הרבה, ימצאו דרכים מסובבים הרבה, איך לכלכל הדבר במשפט ולהוציא הענין הזה לאט לאט עד יגמור ד' בעדנו לטובה לבוא אל החפץ בדרך הכשרה בלא סיבוכים.

הפסקתי באמצע הכתיבה ואבקש בטובו להשיבני דעתו הישרה והמושכלת בכל זה, כי ידעתי כי דבר ידבר נכונה בדעת ובהשכל, אנשי ידיו אוהבו וחברו קשור באהבת ציון

מרדכי עליאשבערג מבויסק.

בשולי מכתבי באתי להכפיל את דברי, כי כתבתי את הדברים האלה דברי אמת ויושר, והידיעה הנאמנה בדבר ישוב א“י, אשר קניתי בעמל וכסף במשך חשה ירחים, מסרתי אותם בעין יפה לידי כבודו ולכל “חובבי ציון " העוסקים בזה באמונה, למען ידעו אשר לפניהם ולא יכשלו בהודעות הכוזבות, אשר יקבלו כתבי העתים העברים מעוף הפורח או מנער לבלר אשר יתפאר בהודעותיו. על כן לא חפצתי לבוא בידיעות בשערי מכה”ע, כי שנאתי אותם ואת חלומותיהם: חכמים הם להָרַע, להקניט לב השולטאן, להביא חשד בלבו על מטרצת ישוב א”י כנודע, ולהיטיב כיום לא ידעו.

על כן אבקש בזה כבודו הרם, אשר ראש וראשון הוא לכל תנועת חובבי ציון בארצנו, אשר יעירם על זה, כי ראשית פעולתם תהי' להעביר גזרת השולטאן מקניות השדות ובנין הבתים – ויתר המניעות התלויות בנו להטיבם, יקל עלינו להסירם מעל דרכנו – אבל המניעה הראשית והעיקרית, צריכים ראשי עמנו להשתדל בזה, אשר בחדרי ד' כי בדברי טעם ובעזר המדע יצליחו במעשיהם, ואז הכל יבוא על מקומו בשלום.

הנ"ל.

העתקת ההקדמה בפנקס חובבי ציון מבויסק, שנכתבה בידי הגאון הנ"ל.

ואלו דברינו הראשונים אשר כתבנום ליל הו“ר שנה זו תרו”ם בעת החל התעוררות לדפוק על לבב איזו אנשים מקצה עירנו מפה ומפה מהם בעלי אמנות חו“צ ותאבים לבנות הריסותה אשר לוקטו אחד על אחד והיו לחבורה אחת וצרפו לפרוטה עד כי עלה בידם לקבוץ סך מצער לקרן והתחלה עד יתעוררו גם גדולי נכבדי קהלתנו ישמרם צורם לרומם קרן החבורה בכבוד ככל אשר יעשו הרבה קהלות ישראל מחובבי ארץ הק' לזכרון השר הצדיק גדול בישראל שמו משה מונטיפיורי נ”א חובב ציון כל ימיו עלי חלד נבת"י.

בעה"י

לעד לעולם זאת בישראל כי כל דבר גדול ונשגב הנוגע לבנין כלל האומה הק' מַתְחֶלֶת בקטנים ומסתיימת בגדולי גדולים, מפני שהקטנים זמנם פנוי להם יותר, וגם הם מצויים הרבה בכמותם נגד הגדולים באיכותם, ונדבתם כגשם יבוא טיפין טיפין וס“ס מתגברים ועולים כנחל קטן המביא ברכה וחיים לעולם. גם לבם פתוח לרוָחה להתפעל ולהתנוצץ מהר באהבה רבה ורשפי אש לעמנו ואש דת קדשנו. – וסוף דבר! כי הגדולים נושאים ק”ו בעצמם ומתבוננים בטיב חכמתם, על אחת כו"כ ראוי וראוי גם להם להשתדל וליקח חלק בראש בהחברה הכללית, שכבר ירו אבני היסוד והפינה צעירי עמנו, למען להיות עטרה בראשה ויוסיפו אומץ ורוב כח בהענין לשכללו ולגמרו ולהוציאו אל הפועל. כי כאנשי מעלה גבורתם, ואונם במתניהם להוציא כל מפעל טוב לאורה לשם ולתפארת.

כן בדבר הגדול והנכבד הלזה! מצות ישוב אה"ק לבנות חָרבותיה ולהסיר צעיף אלמנותה מעליה מעט מעט, הן במר תבכה ארץ חמדה לבָנֶיהָ אשר עוד נשארו שלמים עִמָּדָה (ולא קבלו עליהם את האם החורגת להתבולל בין בניה אשר ידחפום הלאה מאתם בחרפה ובוז) לאמר: באו נא בני! אל אמכם היושבת עגומה ועצובת רוח על בניה כי יצאו מאתה ואינם ומצפה בכליון עינים על שבותיכם בימי קדם, והתחילו נא ציבחר ציבחר לחונן עפרי ולרצות את אבני השוממים; כי אז תראו אז תדעו כי שדי צמקו מזוקן ועוצב רוח בתת לפָנַי בנים לא לי המה להניקם מתנובת שדי והייתי כשוממה, כי לא אביתי להניקם חָלב וחמאה; אבל כאשר ישובו אלי בני, אחרי בלותי תהיה לי עֶדְנה ועוד כחי חדש עמדי, דבש וחלב הנה אתי לרוותם מסלע ושמן מחלמיש צור. עוד לא יבשו שדי כאשר אחליצם לבני אשר לא מאסו בי ולא שמו זכרוני אחר הדלת והמזוזה ואהי להם לאץ זבת חלב ודבש כימי קדם. גם ד' יתן הטוב כי עיניו בי מראשית השנה ועד אחרית השנה, והרי פִּרְיָם ישאו לפרוץ דגן ותירוש. באו נא, באו נא בנים חביבים כבבת עין!

ככה תזעק אמנו הק' בקול מר צורח הפולח לב ונפש לכל איש ישראל אשר נִתן לו לב רגש ברגשות קדש. אשרי מי שעיניו פקוחות ולבו פתוחה להקשיב את הקול הנורא הזה (מחוקות שתי שורות ואי אפשר לקרוא) וכל הדברים יגעים עד אשר בימים האחרונים הללו שנות ראינו רעה ועת צרה ליעקב מקצהו, התעוררו מעטים מעטים לבוא מדבור לידי מעשה, ואף כי לא הי' אפשרי לתת אומן ותקוה שיצא ממעטי המעשים דבר גדול ונכבד כזה, רָאֹה ראינו כי יד ד' היתה בזה לטובה, וכה וכה מן המעטים המפוזרים בקצות ארץ נתקבץ קבוץ נכבד ומיעוטא דמינכרא וגם גדולי ישראל נלוו עמם, עד כי כבר זכינו את אשר לא פללנו לראות בזמן קצר שמונה קולוניות בארצנו הק' בוני ציון וחונני עפרה ומְרַצִים אבניה. האח ומה גדלו מעשי ד' וחסדיו עמנו, כי זכינו לראות ההתחלה, ואם כי מצער הוא אבל לפי ערך גודל הענין, גם המעשה היותר קטנה נחשבת למעשה רבה ונותנת תקוה עצומה בלבנו כי אחריתה ישגא מאד ועוד רבים וגדולים ילוו עמנו, עד כי לא יפלא בעזרת צור שדי ית“ש לבנות בנין גדול ונכבד לטובת כלל האומה בעה”י.

עתה, עתה הנה העת והעונה יאתה בחג גאולתנו ופדות נפשנו לעשות עוד התחלה מנכבדי קהלתנו לקחת חלק בראש בהמצוה הנעימה והחביבה הלזו השקולה ככל המצוות וגם אנכי בעניותי הנני נמנה בשמחה לתת גם חלקי סך א' רו“כ לשנה בלנ”ד והעשירים ירבו כברת ד' עליהם.

יום א' דחוהמ“ס תרו”ם קרן ישראל לפ"ק, פה בויסק

מרדכי עליאשבערג חופ"ק.

בעזה“י יום ב' ח”י מנחם תרמ"ז פה בויסק.

עוד ינוב בשיבה דשן ורענן יהי' חיילים לגבר בתורה ועבודה, האיש הגדול העמוס במשא עבודת הקדש, גבר עמוס בתורה מנעוריו, הגאון הגדול מאוד נעלה צדיק וישר הוא כק“ש מו”ה נפתלי צבי יהודה לייב ש“י הגאב”ד וריש מתיבתא רבתי ד"ק וולאזין, ד' יכוננה עליון עד עמוד הכהן לאורים ולתומים.

אחרי דרך מבוא השלום לפי רוב הכבוד, יַרשני לומר דבר אחד לפניו, כהקדמה להמשא אשר אני נושא כעת נפשי, בהענין אשר לפנינו, והוא דבר המינוי שנתמנינו כעת באספת דרוסגעניק בחודש תמוז העבר, לגבאים יועצים בדבר הענין הגדול השקול ככל המצוות שבתורה הוא מצות ישוב א“י, אשר האריך קדוש ד' הרמב”ן, במנינו לספר המצוות שבתורה. ובש“ס ג”כ הוזכרה מצוה זו כמה פעמים, בביטול שבות שבת, ובדיני ממונות – אשר הודיעני החכם הגדול ד“ר פינסקר משם בשעתו, אשר זכיתי להתמנות עם שני גדולי הדור, האחד מר ניהוא רבה, והשני הגאון רב פעלים בענין זה יותר מכל אשר לפניו כש”ת כ“מ שמואל מאהליווער האבד”ק ביאליסטאק יצ“ו, וגם אני הצעיר זכיתי להִלָּוות את שני גדולים הללו, להיות אתָּם במחיצתם בקודש, בדבר עצה ותושיה, להיות לעינים להד”ר פינסקר אשר הוא ראש העוסקים בגוף הענין ממש, ושלשה יועצים הנמנים עליו, בהבאת הדברים לידי פעולה הנרצית,לשכלל הענין בבנינו וקיומו וסדריו, מצד הממשלות אשר אנו צריכים להסכמתם ורשותם. ומצד העם בעלי הכסף, להָסֵב רצונם ולהתיר את כיסיהם לדבר המצוה הרַבה הלזו. ולתת חיבה בלבם לארץ חמדה, לכוננה ולרצות אבניה ולחונן עפרה, לאיש איש כפי נטיות רוחו, ואיש איש עפ"י דרכו, בעזרת אלוקי הרוחות לכל בשר.

והנה למען הסיר כל אבני מכשול המונחים בדרך הזה ולבטל כל ערעורי ועלעולי מכל מערער וטוען על הענין הגדול והקדוש אשר לפנינו, אשר רַבּו מתנגדיו כפי ערך רוב גדלו וקדושתו, הן מסטרא דימינא, הן מסטרא דשמאלא, על כל הדברים האלה, באתי עתה לפניו בההקדמה הקטנה אשר לפנינו. ונחל דרך ימין תחלה ואת הטענות לא אזכיר רק התשובות, והטענות יהי' נלמדים מאליהם.

א) גרסי' במסכת כתובות (ד“ו ע”ב) א“ר חנן בר ביזנא אר”ש חסידא כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת. אביי אמר מהכא ואגודתו על ארץ יסדה. ולכאורה הא דמעיקרא עדיפא ומפורשת יותר, אבל באגודתנו על ארץ וכו' אינו נרמז כלל, ורש“י נדחק בזה, ויתבאר עפ”י הא דאמרי' במנחות (דכ"ז) ד' מינים שבלולב וכו' העושי' פירות יהיו זקוקים לשאינם עושים וכו‘, ואין אדם יוצא חובתו בהן עד שיהי’ לאגודה אחת, וכן ישראל בהרצאה עד שיהיו כולם באגודה אחת, שנאמר הבונה בשמים מעליותיו ואגודתו על ארץ יסדה עיי“ש, ובמדרשים מחלק לה ג”כ באופן זה, דערבי נחל אין בהם לא טעם ולא ריח והם נעשים כולם אגודה אחת ומכפרים אלו על אלו.

ב) עוד מתבאר הלכה למעשה, שני דברים גדולים בענין מצות ישוב א“י שמשונה משאר מצוות שבתורה וזו למדנו מתורתו של עזרא הסופר שראוי היתה להנתן התורה על ידו אלמלא ניתנה ע”י מרע“ה, והוא א) שאין בזה משום “בהתחברך לרשע וכו'”. ב) שאין איסור במצוה זו, לקבל צדקה ועזר מן האומות. שניהם מפורשים בכתובים דעזרא ונחמי' במקומם. השני מבואר מפורש בעזרא (א – ג) וכל סביבותיהם חִזקו בידיהם וכו' בזהב ברכוש בבהמה ובמגדנות לבד על כל התנדב, והראשון כתוב מפורש בשני פרשיות האחרונות בעזרא (ט. י) מאשר הושיבו נשים נכריות ויד השרים והסגנים היו במעל הזה ראשונה, ובנחמי' הרבה פעמים, ובסוף הספר (פ' י"ג) בדבר חילול השבתות. והנה ראינו כי עזרא ונחמי' לא דחו הפושעים הללו מלהתחבר עמהם בישוב הארץ וירושתה, רק קוו להביאם לשוב אל ד‘, כאשר כן הי’ בסוף באמת, וקיימו בעצמם דרשת חז”ל יִתַּמו חטאים ולא חוטאים, והעיקר נלע“ד דהא שכתיב בהתחברך לרשע וגו' וכן הא דאל תתחבר לרשע ואמרו חז”ל אפי' לדבר מצוה, אינו אלא בשאין תקוה להחזיר את הרשע לתשובה, אבל כל עוד שתקוה קרובה להחזירם למוטב, ליתנו להאי כללא, ומעשה דברוריא ודר' וירא יוכיחו, ודיי בזה להסר כל עלעולי וערעורי מדבר עסק יא“י אשר לפנינו, כי יוחזר הכל לטוב בעזה”י.

ועתה נקיף עוד דרך שמאל, ואומר כי לשמחת לבבנו, אלו המשמאילים אשר סרו זה כמה שנים לסטרא דשמאלא, שבו לאחור מדרכם לאט לאט והם פונים לצד ימין, לא לבד כמה פסיעות אבל כמה פרסאות לטובה; נראה נא כמה נואלו וכמה חטאו אבות הטומאה הרעפאָרמער, בהסירם מסדורי התפלה זכר ציון וירושלים אשר לא יזכרו עוד בשמם כלל, ולא יעלו על דל שפתינו לשלם פרים וזבחי רצון שפתינו כאשר בקש צור חוצבנו א“א ע”ה מאת ד' והבטיח לו, ואֵלו סרו מהר מאחרי ד' בזה, לא יבקשו שיבת ציון וקבוץ גליות אף לא בנין בית קדשנו ותפארתו, וכל זה לא עשו מרוע לב לכחש להכעיס בכל תקוות האומה והבטחת ד' ית“ש ע”י נביאיו, רק מכרו כל זה בנזיד עדשים, למען השיג ע“י ההכחשה והיאוש הלזה את שווי הזכיות בארצות מושבותיהם, להיות גם המה ככל אזרחי הארץ, מפני כי הרבה צוררי ישראל דחו את בקשת בני ישראל מהזכיות הללו, ע”י תקוותיו לשוב לארץ אבותם ולקבוץ גלויות שם, באמרם כי אחרי שהמה כאורחים בארצות מושבותיהם, איך נוכל לזכות בזכות אזרחי הארץ, אשר עינם ולבם שם כל הימים להיות בהארץ הזאת לעד לעולם (אף כי באמת הדברים טפלים, שהרי גם בגלות בבל שהי' ברור להם ימי גלותם רק שבעים שנה, ובכל זאת היו כאזרחים בארץ, דרשו בשלומה והתפללו בעדה אל ד' כי בשלומה להם שלום כמצות ד' ע“י הנביא, וכ”ש בגלות החל הזה שלא נתגלה קצו, אבל צוררי ישראל אמרו כן למען להדפם, ובכל זאת נואלו קלי הדעת הזונים אחרי תאוות זכות אזרח, למחול זכותם ולהסיר אמונתם משיבת בנים לגבולם) –

איך יגל לבנו עתה לראות מה בין קלי הדעת בדורנו ובין פושעי עמנו בדור שלפנינו: אֵלו הסירו גם זכרון ארץ אבותינו בפה ואֵלו יחזקוהו במסמרות בל ימוטו גם בפועל ידיהם ובמעשים רבים ופזור כספם לרוב ע“ז, וכמעט במס”נ יעבדו עבודת גוף ונפש בזה, – הלא יבושו הלא יכלמו הזונים אחרי הרעפאָרם ממשכילי הדור שלפנינו נגד אלו הבאים אחריהם, אשר גדלו מהם בחכמה ודעת העולם לתומו, ולא יוכלו לבטלם בפיהם כאשר בטלו גדולי ישראל בתורה בזמנם באמרם כי לא ידעו רק ד' אמות של הלכה לבדם.

תשובה להר ר' אברהם יעקב שובאצקי ולהר' ר' זיסקינד שחור ממוני כולל ווילנא, זאמוט וקו“ל על מכתבם אלי מן ט”ו חשון ירושלים עה“ק ת”ר.

בעזה“י ב' כסלו תרמ”ח בויסק.

ישאו הרים שלום בהר הקודש בירושלים, לכבוד ממוני כולל ווילנא, זאמוט וקורלאנד הרב המופלג בתורה וי“א מאד נעלה כש”ת כמו“ה אברהם יעקב שובאצקי הי”ו וחברו הדומה לו במעלות ומדות כש“ת מו”ה זיסקינד שחור הי"ו.

לתשובת יקרת מכתבכם אלי כתוב מן ט“ו חשון העבר אֶדָרש למו להודיעכם קושט אמרי אמת, כי מעולם לא עלה על לבי ולא על לב חברינו עליונים למעלה הגאונים דוולאזין ודביאליסטאק, ליגע ולזוז זִיז כל שהוא בצדקת רמבעה”נ ושארי קופות שהחזיקו בה בשכבר הימים, הכולל מת“ח עניים וזקנים וזקנות יתומים ואלמנות מקבלי החלוקה באה”ק, לחנותם ופרנסתם, להשתמש בהם לטובת הישוב מהקולוניות שהחלו להתיסד בשנים האחרונות. חלילה, לא תהא כזאת בישראל לשנות מצדקה לצדקה, וליטול חררה שהפכו בה כבר עניים מכובדים צדיקי הדור בהם גדולי ישראל וכו' לתתה למצוה אחרת שנתחדשה זה מקרוב. ובפירוש הותנה ונִדבַּר כמה פעמים, בפני כל החברים מבעלי הישוב באזהרה רבה על זה, כן בהיותי בליבּוֹי בקיץ הלזה ביחד עם הגאון דביאליסטאק, כן בהיות שלשתנו ביחד בוילנא באספת חברי הישוב שם. והעמדת הקערות בעיוהכ“פ שאין דבר שזכו עניי א”י יותר משאר צדקות שבישראל, שהרי מעמידים קערות לצדקות שונות לבקו“ח ולגמ”ח ולתלמוד תורה וכו' וכו' ומעולם לא פקפק אדם עליהם לאמר שהן גורמות גרעון לצדקות אחרות או לעניי א“י, ומדוע תגרע מצות הישוב שנתחדשה זה מקרוב, משאר הצדקות, שירבו עליו צווחות בבית מדרשות שבירושלים יותר מכנגד כולם, אטו משום שגם היא מקומה בא”י מגרע גרע, ואם הם חוששין לחלופי, ויאמרו שהיא הנותנת שנחוש עליו יותר מבשאר צדקות שיחליפו הנותנים בטעות מענים ות“ח לישוב א”י – אם ככה תחשבו ידידי ד' וידידיי, אומר לכם בפה מלא, כי טעות גדולה היא בידכם, כי הכל יודעים ביחוד ובבירור, כי מצות החזקת עניי א“י, תלמידי חכמים, חוליו וזקניו, אלמנותיו ויתומיו לחוד, ומצות ישוב א”י לחוד, שכל ענינה אינה לא לת“ח ולא לחולים וזקנים וכו' שפרשו עצמם מעניני עוה”ז לעסוק בתורה ותפלה ומצוות, כשמם אשר יקראו א“ע “כולל פרושים וכו'”, אבל ענין בעלי חברת הישוב ענינם לקנות אחוזות בא”י מידי העמים והיא מצות ישוב א“י שכותבים אונה אפי' בשבת באמירה לנכרי, להושיב בה אנשים פשוטים יתרי כוח (שלא ניתנה קרקע אלא לבעלי זרוע) ולא חולים, אשר כחם אתם לעבוד, ולא זקנים, ולא ת”ח דהוי להם מריעי, ואי אפשר כלל לאחליפי בין שני ענינים נפרדים, דלא דמי להדדי כלל. וסבת מעוט הצדקה הבאה לקופת רמבעה“נ מארצנו, הוא רוע המצב בפרנסה וגודל העניות מקלקול המסחר בכלל, ובפרט לבני ישראל בסבות החוקים המגבילים את היהודים בגזירות הזמניות. עד כי בכל יום ויום נתוספים עניים ודלים לאלפים ולרבבות, וכמעט אין לך עיר בכל ארצנו, שלא נסעו משם משפחות רבות לאמעריקא, ועוד נוסעים יום ביום וחודש בחדשו, עד כי יש לראות הנולד, כי במשך שנים לא רבות יעתיקו מִשכָּנם המון רב מאחינו לאמעריקא עפ”י מדת העניות והדלות ההולכת ורבה מיום ליום ומחודש לחודש. הכי יש לכך ראיה גדולה על עניותן ודלותן של ישראל יותר מזו? – ועי“ז גם המעט מן המעט אשר עוד כחם אִתָּם להתפרנס מעסקיהם הרזים בצמצום, כָּשל כח נדיבתם באשר הם מוכרחים להחזיק בידי קרוביהם ושכניהם הבורחים הללו, להוצאת דרכם, או לתמוך בידי הנחשלים הנוסעים תחלה לבדם לאמעריקא, לָתור להם מקום מוצא למחיתם ונפשות ביתם ומניחים את נשיהם ומשפחתם פה בלי מזון ומחי‘, בהתקְוָתם כי מיד ימצאו שם ריווח, וכמה וכמה נמשכה תוחלתם ימים ושָנים. ואשר יוכלו לשלוח מחי’ לנפשות ביתם ממעט הריווח שירויחו בתחלתם, לא יספיק גם למחצה לשליש ולרביע. והנה כל הנפשות האלו גוועות ברעב וחוסר כל, ומי זה אכזר ולא יעירנו לבו לרחם על האומללים הללו הקרובים לעֵינַיִם שכך רואות, וממעטים הנדבות מעניי א”י הרחוקים מהעינַים, ומקופת הרמבעה“נ. נוסף על זה, כי החוקים החדשים ביחוס היהודים סגרו לפניהם הרבה שערי פרנסות, שהי' מביאים נדבות רבות וגדולות לקופת הרמבעה”נ, ודי בזה לכל משכיל שעיניו בראשו ומבין דבר לאשורו, להשכיל על מעוט הצדקה הבאה לידי עניי א"י ולא יתלו בוקי־סריקי בחברת הישוב שנתכוננה זה מקרוב, כי רק הוא בעוכרי', דברים שאין להם ידים ורגלים.

ובאמת כל משכיל דורש ד' יתפלא על האגרות הראשונים שבאו מתושבי ירושלים שופכות קיתוני בוז וקלון על כל הענין כולו של מטרת הישוב, ובוש לא יבושו והכלם לא ידעו אשר לא יהי' שומע להם, כי חשודים המה בדבריהם, כי רק לטובת עצמם המדומה המה דורשים, כאשר כעוה“ר כבר הרגילו בני א”י את אחיהם בני חו"ל כולם לבלי יתנו שום אמת ואמונה בדבריהם כלל, והמה מוחזקים למומחים לשקר בכל מיני תחבולה וערמה ומרמה שבעולם, ואף אם יצווחו כל היום לרכך דבריהם כשמן, אין שומע להם, ויאמרו הא ניהוא מילי דכזיבי! בושה וכלימה היא לנו לְמַה שהביאו יושבי עיר תפארתנו עלינו.

 

מ: מכתב מהרב רבי אליעזר גורדון    🔗

ריש מתיבתא דישיבת טעלז

יום ג‘, ג’ תמוז מטר"ת טעלז.

אל כבוד אלופי ונכבדי עיר פאסוואהל הנגידים והמופלגים המשכילים והנבונים היראים והחרדים איש איש לפי כבודו יצו ד' עליהם את ברכתו שלום ויהי' אהבה ואחוה במחנם סלה.

את יקרתם מן כ“א חודש החולף הגיעני נכון. ובקראי את מכתבכם הנכבד, המלא רגש קודש ולהבת אש לארץ אבותינו הקדושה וגם דברי נהי וקינה על השלום כי נשבת מבית ישראל בעירם בגלל מצות ישוב ארץ ישראל ולמען שים קץ ותכלית להקטטות ומריבות שואלים את פי גדולי עמנו שיחוו את דעתם בזה ואת אשר יגידו לכבודם יהיה קדוש בעיני כבודם, נתמלאו כל חדרי לבבי תוגה ושמחה. התוגה על המחלוקות שתנהוו בכרם בית ישראל על דבר המצוה של ישוב ארץ ישראל, והשמחה שת”ל לא אלמן ישראל מקהילה קדושה שיודעים להוקיר את השלום, וכל כך חביב השלום בעיניהם עד שגם בעלי הריב לא יעמדו על דעתם ומבטלים דעתם ורצונם מפני השלום, אשר הוא חזון יקר מאד בימינו אלה, וכבודם הרמה גמרו אומר לשאול את פי גדולי ישראל שיורו להם את הדרך הקודש שילכו בה ולא יטו מדבריהם ימין או שמאל. ואין בכוח בפי עטי הדלה והרזה להביע לכבודם הרמה תודה וברכה בגלל הדבר הזה. ומי יתן שיעשו כן כל עדת עיר ועיר לחדול ממחלוקות ומריבות ולבטל דעתם ורצונם מפני השלום ולישא עיניהם לגדולי זמננו ועל פיהם יקום דבר. אמנם מאד אתפלא מדוע שמו מעלתם עיניהם בי ועטרוני בעטרת גדולי ישראל, הלא צעיר אנכי ות“ל יש בישראל גדולים וזקנים ממני, ולא אנכי האיש אשר אותו אתם מבקשים. ובאמת היה לי להיות מיראי הוראה ולהיות נחבא אל הכלים ולא להגיד דעתי לכבודם הרמה, אכן באשר ראיתי כי רבה השערוריה בקרב ישראל ונתפרדו הדעות ונפרדו הלבבות בדבר ישוב ארץ ישראל בכל ערי מושב בני ישראל, זה יאמר כה וזה יאמר כה, וכמעט כל גדולי דורנו ורבנינו עומדים מנגד לרעיון זה, ורק כשלשה או ארבעה רבנים נתנו את ידם בפומבי להרעיון הזה. ואולי נמצאים עוד איזה רבנים זעיר שם וזעיר שם אשר נער יכתבם, שבסתר לבבם נוחה רוחם מהרעיון הזה וכבר גברה הפאליטיק בימינו אלה אשר גם גדולינו ורבנינו לא יגידו דעתם בפומבי בדבר שיש מחלוקות ופירוד הדעות ותשובתם לא תהיה שלמה, כדרך תשובת הדיפלומאטים, ואף אחרי תשובתם לא יוכלו כבודם לעמוד על בירור דעתם, והמחלוקת בעירם לא תזוז ממקומה אף זיז כל שהוא, ואחרי ששמתי אל לבי את הכל ואת מאמר ר' יוחנן בגיטין דף נ”ו, ענוותנותו של רבי זכרי' בן אבקולס וכו' יראתי פן אחריש ומצאני עון

וטרם שאגידם את החלטת דעתי העניה אספר לכבודם הרמה את גלגולי הדברים מצדי בדבר ישוב ארץ ישראל.

זה כשבעה שנים אשר אנכי החזקתי בהרעיון של מצות ישוב ארץ ישראל בכל לבבי כאשר יעידון ויגידון שני מכתבי שכתבתי לשני רבנים מגדולי דורנו, אמנם אחרי כן לדאבון לבבנו ולבב יראי ה“ד המשכילים, באשמת בני דור החדש החפשים בדעותיהם, נשפט מהרעיון הזה צורתו הקדושה ונתלבש בצורה אחרת אשר אין דעת יראי ה”ד המבינים דבר לאשורו נוחה הימנה. לזאת משכתי את ידי מהרעיון הזה וקימתי מאמר ר' שמעון העמסוני ב“ק מ”ב: כשם שקבלתי שכר על הדרישה כן אבל שכר על הפרישה. ולבאר במכתבי זה טעמי ונמוקי קצרה היריעה מהכיל וגם יש כמה דברים שלא נתנו לכתוב רק נאמרים מפה לאוזן. ובאשר הרעיון הזה של מצות יא"י קדוש בעיני, עצתי לכבודם הרמה לבלי לעזוב אותו. אמנם יעשו אותו על טהרת הקודש כאשר יבואר הלאה.

במקום הזה השמטתי חלק גדול מהמכתב המדבר בלשון נופל על לשון ובדברי פלפול' אם היתה רשות לגדול דורנו זקן הגאונים ר' יצחק אלחנן מקאוונא להתיר עבודה בשביעית ע“י ישמעאלים בלי אספה וישוב הדעת מעוד רבנים גדולים. ומה גם שיש לפקפק על היתר הגאון הנ”ל גם על פי דין – והנהו סומך על הגאון ר' מרדכי גימפל יפה, שעזב את רבנותו ברוזינוי ועלה לא"י ויושב באחת המושבות, והוא שהנהו על המקום אוסר את העבודה בשביעית כפי דעת יתר הרבנים הגאונים בירושלים' ומסיים את מכתבו בדברים אלה:

לזאת עצתי נאמנה, שכבודם הרמה לא יבטלו את חברתם ולא יתירו את אגודתם ולא עוד אלא שיחזקו את עבודתם וחברתם וכולם יעבדו שכם אחד למצות יא“י שיקבצו מעות, וכאשר יהיה להם איזה סך היינו ערך מאה רו”כ או שיש כעת תחת ידם סך כזה, ישלחו את הכסף (קרוע וחסר) ה“ד אשר הקדישו את ימיהם לישב בירושלים עה”ק הלא המה הגאון הגדול האמיתי הצדיק הנשגב ר' יהושע ליב דיסקין שליט“א והג' (קרוע וחסר) שליט”א והרב הגאון ר' מרדכי גימפעל שליט“א שיחלקו בין האנשים יושבי הקאלאניות השובתים את השמיטה. ומעירם יראו ערים אחרות וכן יעשו. ואם יתן ד' שיתרבו הנדבות אז למען הקל מהגאונים הנ”ל וגם כן נדרש שיהי' בהועד אנשים סוחרים ובין השלשה גאונים הנ“ל שלשה או שני גבירים יראים ושלמים היושבים בירושלים כמו הגביר ר' משה וויטענבערג מוויטאבסק היושב בירושלים, שעשרו עולה יותר משלשה מאות אלפים רו”כ והוא ירא אלקים באמת, שיהיו עמהם בהועד לחלק להקולוניסטען השומרים שמיטה ומצוות התלויות בארץ כהלכתן, ובכל עיר ועיר שיש שם חברת חו“צ וירושלים משלומי אמוני בני ישראל החובבים מצות ישוב א”י בחומרותה ורוחניותה לקיים מצוות התלויות בארץ או שנתכונן מכאן ולהבא, יהי' אחד מעקרי היסודות שהמעות שיתקבצו לא ישולחו לשום אדם שבעולם רק להועד שבירושלים מהשלשה גאונים הנ“ל עם עוד שני גבירים או שלשה שיבחרו הגאונים הנ”ל ומיושבי ירושלים שהועד ישגיח על הקולוניות שיהיו מתנהגים כדת משה וישראל בכל פרטיו ודקדוקיו כאשר ראוי ליושבי אה“ק וטהורה ובפרט שיקיימו מצוות התלויות בארץ. ואם בעיר אשר נמצאים בה חברה מחו”צ מהחרדים וגם מבני דור החדש החפשים בדעותיהם וגם מן הבינונים לא יעשו מחלוקת לכוף איש את חברו, רק מי שירצה לשלוח את נדבתו לאדעססא וכדומה – ישלח, ולא יעמדו החרדים נגדו כי יהיה להם אשר להם, ורק החרדים את נדבתם עצמם והשומעים להם ברצון בלי שום אונס והכרח ישלחו את נדבותיהם להועד מהגאונים הנ“ל שבירושלים. ויעשו החדשים הנ”ל מהשומעים לדבריהם חברה לעצמם והחרדים והשומעים לדבריהם חברה בפני עצמם בלי שום קטטות ומריבות, ואפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים. וידעו כבודם הרמה כי באופן זה אשר כתבתי יחזיקו גם החרדים לדבר ה' באמת בכל לבבם במצות ישוב א“י ויתן ד' שתהיו אתם הראשונים לטהר מצות ארץ ישראל לעשותה על טהרת הקודש ומגלגלים זכות ע”י זכאי וכ“ש ע”י זכאים רבים ויראו אחרים מהם וכן יעשו, ובזכות קיום מצות ישוב ארץ ישראל בחומרתה וברוחניותה ישלח לנו ה' את משיח צדקנו במהרה בימינו ויביאנו לארצנו ואז נקיים כולנו יחד מצוות התלויות בארץ כפי אשר בקש אדון הנביאים ואראה את הארץ, ואמרו חז"ל כלום מפריה הוא צריך לאכול אלא לקיים מצוות התלויות בארץ.

ובזה הנני ידידם ומכבדם כערכם ברוב ברכה ושלום קים לעד.

אליעזר גארדאן החופ"ק.

כן הנני דורש בשלום ידיד נפשי הרב הגאב"ד דמחניכם שיחי'.

אנחנו הח“מ מעידים כי בעינינו ראינו המכתב מהרב הטעלזי ר”א גארדאן וכי הרב הדרשן המפואר רח“י יפה הֶעתיקה אות באות מגוף המכתב מראשיתה עד סופה. כן אנחנו הח”מ מעידים כי לא היו ולא נבראו, לא עלה על דעת אחד מאנשי עירנו לאסוף כסף עבור יא"י, לא לטובת הקולוניסטען השומרים שמיטה ולא ללא שומריה וכל המכתב כולה פליאה בעינינו, יד מי במעל הזה לירות במסתרים להרוס הענין הנשגב הזה.

וע“ז באנו על החתום יום ג' כ”ד לחדש תמוז שנת תרמ"ט פה פאסוואל.

נאום יעקב יצחק בר' ישכר כץ גארדאן.

ונאום יעקב מרדכי קלאוואנסקי

ונאום מיכל בר' אברהם טריישמאק

ונאום מאיר רפאל בהרב ר' שרגא סעגאל.

לאשר ולקיים את דברי הב“ב החתומים מע”ל באתי אנכי בח“י וחתימת הרוממות, כי לא ידענו מאומה לשלוח מכתב להרב דטעלז ומי הוא אשר ירה חץ בלשים לירות במסתרים ולהלשין עלינו בדבר שלא היה. והעתקה מכוון מכתב יד הרב דטעלז וחתימת יד ב”ב ראשי עדתנו נאמנה. ולראי' חתמתי יום ג' כ“ד תמוז תרמ”ט פאסוואל.

נאום סגן רב אליקים געציל הירשהארן.

חותם של הממשלה לסגן רב המאושר בעיר פאסוואל.

האלופים והנכבדים, הנגידים והמופלגים, המשכילים והנבונים, היראים והחרדים דעיר פאסוואל, גם סגן הרב המאושר מטעם הממשלה לא ידעו בתומם, שבוולוזין היתה אגודה חשאית קימת זה כחמש שנים בשם “נס ציונה” מהתלמידים המעולים שבהם, שרוח התחיה של העם היה גם חזון רוחם, ואם לעשות מעשיהם בגלוי היה אסור להם משום בטול תורה, הוכרחו לעשות מעשיהם בצנעא, בשבועת אמונים “שלא לגלות סוד החברה לאיש בטרם יכנס גם הוא בבריתה בשבועה”.

ומטרת החברה המסותרת הזאת היתה להרבות לרעיון ישוב א“י עובדים נאמנים להפיצו בין אחב”י להגדילו ולהאדירו, ואנשי חיל תמידיים העומדים על המשמר לפקח עליו לתת לו מהלכים בכל מקום אשר אחינו בני ישראל נחתים שמה.

ואחת הפעולות בעלת ערך שפעלו חברי “נס ציונה” היתה להשיג הסכמת הרבנים הגאונים לחבת ציון.

בפרק כ“ג ימצא הקורא פרטים מענינים ע”ד עבודתם זו, איך שמערים שונות היו נשלחים מכתבים לגדולי הרבנים בשאלת ישוב א"י למען השיג מהם תשובות. ואפשר שגם בפאסוואל נמצא אחד מחברי “נס ציונה” ומשם נשלח מכתב השאלה להרב מטעלז, שהיה נחשב לאחד הגאונים ובעל השפעה.

 

מא: השיחה בין ר' שמואל מוהליבר והברון רוטשילד    🔗

(תשובה למר סמילנסקי)

ב“הארץ” מעמיד הסופר מ. סמילנסקי עובדות ידועות בסגנון בטוח וודאי, עד שנראה, כי לא לבד שהוא מאמין באמונה שלמה באמתות הנחותיו, אלא שהן גם מוסמכות בכלל ואין להטיל ספק בהן. ובאמת טועה הוא. כיודע וָעֵד הנני להאיר:

א) מר סמילנסקי כותב: “לא אמת הדבר, ש”הכל יודעים“, כי הגאון הרש”מ הכניס את רוטשילד לתוך עבודת הישוב. אבל אמת, כי יוסף פינברג הוא היה הראשון, שהטה את לב הנדיב אל הישוב, אחריו בא גם הרש“מ אל הנדיב…”

והנה הגאון רבי יוסף מוהילבר ספר לי על נסיעתו לפריז כך:

בראשית שנת תרמ“ג נסע על חשבונו לגדולי אחינו בחו”ל להטות לבם אל הישוב באה“ק. היה בפרנקפורט ענ”מ בברלין, בלונדון, ובכל מקום מצא אזנים אטומות. אין דורש לציון ואין חולה על שבר עמנו. בפריז התראה פנים עם הרב ר' צדוק הכהן שהיה אז רב שם. וזה העיר במנוד ראש: “היהודים ברוסיה אינם מוכשרים כלל לעבודת האדמה”. אז ענה לו הגרש“מ: “קול הברזל הולך בהוכותו ע”י אחיו, כי הכאב גדול אז ביותר. אם משנאינו ומנדינו אומרים כך, איננו מרגישים את הכאב כ”כ, אבל אם אחִינו ורב נכבד ישפוט את אֶחָיו חמשת מיליונים נפש אדם במשפט חרוץ כזה, מה גדול הכאב ומי ישאנו?! התכירו את אחיכם ברוסיה? אתם דנים עליהם עפ“י היהודים הבאים הנה לבקש תמיכה ועזרה, בעוד שאלֶּה המה מהנחשלים, אשר הארץ קאתה אותם! אחינו ברוסיה עובדים כל עבודות קשות, יש בהם סבלים, עגלונים, פועלים וגם אינטלגנציה הגבוהה שלנו שם”. כאשר אמר הרש“מ את הדברים האלה, הוריד הרצה”כ את עיניו והצטדק, כי לא הוא חרץ את המשפט הזה, אלא ראשי חברת כי“ח וחבריהם ומהם אין כל תקוה להרעיון. אבל בכ”ז זיק של תקוה יש, יש בפריז אחד מבני העליה הנחבא אל הכלים, ואם יעלה בידינו לקנות את לבו, אז יש לנו רב.

תבא התשועה מכל מקום, ובלבד שתבא – ענה הגרש“מ. אז בהשתדלות הרצה”כ היה לו להגרש"מ ראיון עם הברון רוטשילד. לפני הברון תאר את ענות אחינו ואת השאיפה הנשגבה והתקוה הגדולה הצפונה ברעיון הישוב, ועל זאת ענה הברון:

“רבי אם באת לבקש ממני עזרת כסף, נקבה את הסכום הדרוש ואתנה. אבל אם באת לרכוש את נפשי, עלי להִמָלֵך עם לבי, וגם לעשות קודם נסיון, למען דעת איך יפול דבר”.

אז ענה הגרש“מ: “אדון גם אנחנו אינם יודעים עוד את הענין הקדוש בכלל עפ”י הנסיון, כי זה קרוב לאלפים שנה שנתרחקו מעבודת האדמה, וע”כ לא נוכל גם אנו לומר בהחלט כי נעשה ונצליח, ואולם אנחנו תפלה, כי יברך ה' את פעלנו ואת חפצנו ישלים".

זאת היתה השפעת השיחה הראשונה, ונעשה החוזה בדבר הושבת המשפחות בעקרון.

את החוזה בדבר עשר המשפחות, המה בני עקרון, על חשבון הנדיב עשה הגרש“מ עם ר' מיכאל ארלנגר, איש ימינו של הנדיב במעשה הצדקה, וכאשר נגמר הענין בכי טוב ונפרד מעליו, אמר ה' ארלנגר לתת לו כסף להוצאת דרכו ולא לקח, ועל הערתו, שלברון תהיה טינה בלב ע”ז אמר הגרש"מ: “הברון כבר שלם לי די והותר; אנכי קניתי את לבו ונפשו – וזה יקר לי מכל הון”.

גם הרב הכולל דמדינת צרפת ה' איזידור לאב אמר להעניק להגרש"מ כסף להוצאה, ולא קבל. אז ברך הרב הכולל ברכת “שהחיינו”, כי בפעם הראשונה ראה רב מפולין, שאינו מקבל כסף להוצאה.

ב) מר משה סמילנסקי כותב: “ובנוגע ל”רוחו" של הנדיב תעיד מלחמתו הקשה נגד המנהג המשונה הנקרא “שמיטה”. ועל כך הכריזו עליו, הדור הראשון ל“אנשי התור”, שהוא רוצה “להעביר את האכרים על דתם”.

באספת וילנה בחדש אב תרמ“ט עלתה שאלת העקרונים שהחזיקו באיסור שביעית, ומפני הדוחק מכרו את סוסיהם ורבים מכרו את שוריהם למחית ב”ב; אז כעס עליהם הנדיב והפסיק את תמיכתו להם. הנאספים בוילנה ערכו להנדיב תודה ובקשו גם לחמול על העקרונים ולשוב ולקבלם תחת כנפי חסדו, ואז היה המדובר, שלולא לא היה היתר משלשת הגאונים רבי יצחק אלחנן ספקטור, רבי שמואל מוהילבר ורבי מרדכי אלישברג מבויסק, לא עלתה על דעת הנדיב העבודה בשביעית, אבל עכשו שיש היתר הגאונים, האם טובים וצידיקים המה אלה העקרונים מגאוני ארץ?

איזו מלחמה קשה “במנהג המשונה הנקרא שמיטה” אפשר לראות בזה מצד הנדיב, אם הוא סמך על היתר הגאונים? ובכלל מה ענין הנדיב אצל שמיטה? הנדיב היה והנו פוסק בדיני ממונות והלכה כמותו בכל מקום, אבל באיסור והיתר לא מפיו אנו חיים.

ג) שוב אומר סמילנסקי: “על “רוחו” של הנדיב תעיד גם הגנתו על הד”ר י. ל. פינסקר, בשעה ש“ביאליסטוק” נלחמה בו ודרשה להעמיד “יהודי כשר” במקומו, וקל “פריס” השתיק את קול “ביאליסטוק”.

ואנכי, תם אני ולא אדע את הרוח שעברה על הסופר מר סמילנסקי לדבר כדברים האלה. אולי ערבוב פרשיות כאן וחלופי שמות בין שפ“ר בוורשה והד”ר פינסקר באודיסה. ביאליסטוק נלחמה בשפ“ר עד שהתפטר ממשרתו, אבל לא נלחמה בד”ר פינסקר. ומה ענין “פאריס” לכאן? האם במלחמת החובבים בינם לבין עצמם מכניס מר סמילנסקי בדוחק גם את הנדיב? האומנם כל הקפידות והענינים הפעוטים שהיו בין חו“צ פורשו כשמלה לפני הנדיב? – אמנם היו חלוקי דעות בין ביאליסטוק ואודיסה בענין חלוקת כסף התמיכה, שהראשונה דרשה להגדיל את כסף התמיכה החדשית לבני פתח תקוה מביאליסטוק, שממספר 57 משפחות (227 נפשות) קבלו תמיכה מחו”צ 34 משפחות במספר 187 נפשות במשך הזמן מחודש חשון תרמ“ה (אספת קטוביץ) עד חדש אדר תרמ”ז, שאז החל הנדיב לתמכם, והס“ה של התמיכה עלה ל 134,512.43 פר', ובני בילו – גדרה, שבראשונה היה מספרם אך 9 נפשות ואח”כ עלה ל 17 נפש, קבלו 133,267.75 פר', וע“ז טען הגרש”מ שעווּת הדין יש כאן, ומתוך זה היתה למל“ל המקנא את קנאת הביל”ויים טינא בלב על המקנא את קנאת פ“ת – אבל לא היה מצד ביאליסטוק שום דבר נגד הנשיאות של הד”ר פינסקר או דרישה להעמיד “יהודי כשר” במקומו.

היה אחד מהגבאים שהשמיע דברים כאלה, אבל האחד היה לא הגרש“מ, אלא הנצי”ב, שדרש זאת בוילנה בחודש אלול תרמ"ז וקבל תשובה כהלכה מהרב ר' מרדכי אלישברג.

בסוף דברי אגלה פני הלוט ואודיע, שהגאון הנאור ר' שמואל מוהליבר היה בן־משה בלבו ובנפשו. הוא לא היה חבר רשמי באגודה ולא נשבע לדגלה, אבל את “דרך החיים” ידע על פה, והיה קורא בעיון את הכתוב בו בחבה והערצה.

ובית הספר שביפו, שהיה אז למפלצת בעיני רבים מהחרדים, היה יקר בעיני הגרש"מ עד מאד. והוא עצמו הרים נדבות לטובתו.

עיין בחשבון “בני משה” משנת תרנ"ו ביום ג' כסלו

נתקבל: מהרה"ג מוהליבר – 2.70 פר‘; מיוסף מוהליבר (נכדו) – 1.35 פר’; ממשה סמילנסקי – 3.20 פר'.

שלש שורות זא"ז, האם לא צחוק המקרה הוא?

 

מב: ציון לנפשות    🔗

ר' משה בן אברהם קדישביץ ז"ל.

תל אביב היא עיר, שכולה כהנים. בה נאספו ובאו מן הגולה ותיקי החובבים וצעירי ציון, מורשים ועסקנים, בעלי תריסין, שהורו והראו לעם את המאור שבציונות, וציונים פשוטים: כלליים, מזרחיים, רביזיוניסטים ופועלים מכל הסוגים.

במערבולות של תל־אביב נפקדים לפרקים אנשי שם, ושטף החיים הסואנים עובר עליהם והם נשקעו בתהום הנשיה, אף כי במקום מגוריהם לפנים עמדו בראש התנועה, והרבה שנות עמל מנו להם, בפלסם נתיב לדרך העולה ציונה.

זה למעלה משלשים שנה, שאני מכיר את העסקן הצנוע ר' משה קדישביץ. כל ימי היותו בוילנה עבד עבודה תמה, עבודה קדושה ונאמנה לעמו, תרבותו וחירותו. עודנו אברך צעיר בא לעיר והביע את חפצו הטוב להמנות בין העמלים לטובת הרעיון הציוני; ועשרים שנה, עד עלותו – לפני תשע שנים – הוא ומשפחתו, בן ובת, לארץ משאת נפשו, היה האיש קדישביץ מראשי העסקנים בוילנה, חבר לועד העירוני, גזר לכסף קרן הקימת בעיר וסביבותיה. אליו היו המאספים מביאים את הכסף המאוסף, וגם בין מקטרגים המושבעים לא נמצאו כאלה שיערערו, כנהוג, על האיש הישר באדם הזה, לטעון עליו שהוא החליף את הסכומים במטבעות אחרות, כי ידוע היה, שהכסף כפי שהונח בידו לא מאַחֵר מלהכניס ל“קופת הבנק לאומנים” על שמות הנאמנים שנבחרו באספה.

פעמים אין ספורות היה מכתת את רגליו לסובב על בתי האמידים, לרכוש את נפשם, שיתנו את ידם לקרן הקימת ויתחייבו בכתב להרים תרומה שנתית. כדי שיהיה לנו בסיס קים ונאמן ונדע להעריך כל שנה את סכום ההכנסות ולא נהיה תלויים בחסדי המקרה ⁴⁹.

עניו וצנוע היה האיש מטבעו. ומעולם לא היה מן הקופצים בראש ורודפים אחרי הכבוד, וכאשר השיאו פעם לבו, בזמן כבוש הגרמנים, להוציא לאור שבועון עברי לנוער, בעריכת הסופר אליהו הלוי לוין (אהל"ל). לא קרא את שמו כמו"ל, אלא מסר את הכסף והענין לקרובו (אחרי הופעת איזו חוברות והפסד נפסקה ההוצאה).

פה בארץ תקותו נשבר לבו בקרבו למראה כל הלקויים והקללות והבזבוזים שבעבודת הבנין, למראה מעוט הדמות של השאיפה הנעלה והנהדרה. ובימים האחרונים נלאה נשוא את המועקה הגדולה שהעיקה על לבו – ופתיל חייו נתק.

ינעמו לו רגבי הארץ, אשר אליה שאפה נפשו ורוחו.

תנצב"ה.

פינחס ב"ר אריה שוקיאן.    🔗

אחד משרידי הותיקים של חובבי ציון בוילנה, שכיובל שנים פעל ועבד עבודה קדושה ותמה בחבת ציון וציונות, והיה הרוח החיה בתנועה הלאומית והכח המניע את כל עבודת התחיה.

היה ראש הלשכה הראשית של האגודה “בני משה” והשפיע מרוחו על כל החברים הנפוצים ביתר הערים ליסד בתי ספר למופת, ללמד את הלשון העברית.

הוא יסד את בית הספר לבנות ישראל בוילנה, ואחריו החרו־החזיקו גם החברים “בני משה” בוורשה, בפינסק ועוד ועוד.

ולאחר שנסגר בית הספר לבנות ישראל מטעם הרשות נסה ליסד את החדר המתוקן לבנים, ואח“כ בית הספר “יהודיה”. שמאימת המלכות היה מפוזר בדירות האפלות ובמחשכי המרתפים. המנוח היה מנהל את כל העינינים, בהשתתפות המורה ר' דוד נוטיק ז”ל והגב' רחל גולדברג (תבדל לחיים!) שספקה את הסכומים החסרים לתשלום שכר המורים ושאר ההוצאות.

ועד יומו האחרון עבד ועמל לטובת העם והלשון, וביום י"ט מרחשוון נפטר בשנת השבעים לחייו.

תנצב"ה.

 

מג    🔗

משה רוזינסון    🔗

מי לא שמע בוילנה את השם משה’קע רוזינסון או משה יוסי משה יוסילס, הוא – משה, אביו – יוסי, זקנו – משה טאביו זקנו – יוסל, כפי מנהג וילנה. אמרו עליו שהוא זקן אשמדאי ומיסיונר, העשיר הזה נשתגע לדבר אחד, בחפצו לאַחֵד את כל שלש האמונות. ומכיון שהוא עצמו היה איש פשוט וכחו לא היה רב בספרות ישראל, לקח לו לעזר את הרב אריה ליב לוריא המודח מהוראה ע“י ר' בצלאל הכהן, מפני שמכר את עצמו לעקר להיות רב ומורה תלמוד בבית המדרש לרבנים בוילנה. והרב לוריא היה גאון וצנח מלא ספרא, כח זכרונו היה מפליא; והוא המציא לרוזינסון חומר מאמרים לקוחים מש”ס בבלי וירושלמי, ספרא וספרי, קבלה ועוד, ועשה לו מטעמים כחפצו בשכירות חמשה רובל לשבוע. ועוד עוזרים סופרים לקח לו בשכר, שהיו עורכים את הספרים שהדפיס בבית דפוס של מומר אלכסנדר גינז בוורשה, כי בית דפוס עברי לא היה נאות בשום שכר להדפיס דברי הסתה כאלה. ויהיו הספרים בשם מ’ר’ב’י שלום (ר"ת משה רוזינסון בן יוסף) למוקש ולצנינים בישראל.

האיש הזה חצב לו מצבה גדולה בחייו בנוסחא כמו על איש קדוש, חכם הרזים, צדיק ומקובל, ובאשר ידע שאחרי מותו לא ירשו גבאי דצ“ג להציג מצבה כזאת, התחכם ובא אל הרשי”ף בהצעה למכור לו קבר בחייו. אך הרש"י פין עמד על הענין ודרש חמשת אלפים רובל בעד מקום הקבר, וכאשר נרתע רוזינסון וצעק:

– הלא יש תקציב מן הממשלה ד' מאות רובל ולא יותר? – ענהו הרשי"ף במתינות:

– כן, התקציב הוא ד' מאות רובל אחרי המות ולא בחיים. אם חפץ אתה דוקא בארבע מאות, אין לך תקנה אלא להפטר…

מה שנוגע לספרי רוזינסון, צריך להעיר כי בתי הדפוס העברים בוילנה לא רצו להדפיס אותם. משה רוזינסון עצמו התאונן פעם באזני על הדבר הזה, כי יש לו צרות מההגהה, וספריו מלאים שבושים ושגיאות גסות, מפני שעליו להדפיסם בערים אחרות. לפי דבריו, היו מניחים מכשולים על דרכו גם מבקרי הממשלה וואָהל ושטיינברג, שלא היו נותנים את הרשיון להדפסה, וגם המבקר הוורשאי היה חוכך בדבר להתיר, אך הוא אמר לו: “אנכי אדרדר עליך רובלים כקטניות על חזיר עד אשר תתרכך ותרצה”. והלה נפתה…

יש לשער, שהספרים הראשונים נדפסו בדפוס פין ורוזנקרנץ, כי הוא היה קרובו של הרשי"פ. אך כשעמדו בעלי בית הדפוס על טיבם ותכנם של הספרים חדלו להדפיסם. והעובדה, שרוזינסון היה מוכרח לנוע לשֵם הדפסה לערים אחרות, לברודי ולוורשה, בדפוס של מומר, מוכיחה את צדקת השערתי זו.

ובנוגע לדפוס דבורז’ץ הנה. כפי שידוע, היה בזמן ההוא בית דפוס רוסי, אם כי בעל הדפוס היה יהודי, ומסדרה עברית לא היתה שם. ואולי סדר רוזינסון את ספריו אלה במקום אחר והפלאטין הדפיס בדפוס דבורז,ץ למשוך את הקוראים בלבם.

רוזינסון הפיץ את ספריו על ידי נערים עניים שְכוּרים בפרוטות שהיו מניחים אותם בקלוזין, בבתים, במסדרונות וכו'. הדבר הזה היה ידוע לרבים, והספרים היו נמסרים להמבשלות ולהמשרתות לשמוש במטבח. ופעם גלה רוזינסון לפני את מחשבתו שהוא חושב לעשות " להניח בבנק פרעמיע (פרס) של אלף רובל לכל מי שיבא ויקרא בעל פה ספר אחד מספריו. בלי ספק ימָּצאו בחורי ישיבה בעלי מוח שירצו לזכות בסכום הגון כזה. האחד יזכה ומאות ואלפים ינסו ללמוד ולחזור, ועל ידי כך יחדרו הרעיונות למוחם.

עוד יש לי דברים לספר על אדות האיש הזה, כי נחום ליב נובופלנט, החו"צ הותיק, היה ימים רבים עוזר וסופר בביתו, כך הכרתי את הזקן משה בן יוסף רוזינסון “הרב והדוקטור” - הוא לא היה לא רב ולא דוקטור, אלא אביו היה דוקטור לרפואה, והבן חתם כך כדי להטעות את הקוראים, שיחשבו, כי אדם גדול הוא “רב דוקטור”. וגם הרב ר' ליבילי אנטוקוליער נלכד ברשתו. כח זכרונו של הרב הזה היה נפלא (יכול היה לחזור בעל פה על כל מה שקרא ולמד בחייו), אבל תמים מאד היה האיש ולא ידע במילי דעלמא כלום, והדבר הזה היה בעוכריו. כי על ידי תמימותו זו נפתה לקבל עליו משרת רב ומורה בבית מדרש לרבנים ועורר עליו חמת הרבנים והחרדים. ולאחר שנסגר בית המדרש בשנת 1873 ונשבר מטה לחמו, היה מוכרח לקבל את משרתו החדשה ולעזור לזקן האשמדאי משה’קה רוזינסון ולהמציא לו חומר בציטטות ומראה מקומות לדברי ההבל שלו בשכר חמשה רובל לשבוע. בחייו נשכח האיש מלב יושבי וילנה וגם במותו לא עשו לו כבוד וקבעו לו מקום קבורה לא לפי גדלו בתורה.

הזקן רוזיינסון היה נמוך קומה, זקנו הארוך והלבן היורד על פי מדותיו שווה על פניו הדרת חן ויופי, בעיניו הנוצצות התחבאה ערמה ומזימה. דבריו היו בנחת, וכאשר שמע לפרקים דברי חרוף וגדוף בפניו, היה מקבלם בצחוק קל, שמע חרפתו ולא השיב. ומדה זו חזקה את האמונה בלב רבים, כי הוא בתוך תוכו מיסיונר ומקבל מן המיסיון כספים להעביר את היהודים על דתם.

על ספריו הראשונים כתב הסופר ר' משה ליב לילינבלום בקורת זעומה ונמרצה, ותמורת זה שלח לו רוזינסון ע“י הדואר המחאה ע”ס 25 רובל, אבל נקי־דעת השיב לו את הכסף וחדל לכתוב אודותו מטוב ועד רע. ועל זה חרה לו לרוזינסון מאד, ופעם בקש ממני להשפיע על מל"ל, שיכתוב ויבקר את ספריו. “יכתוב – אמר לי – מה שהוא רוצה. יבקר, יחרף ויגדף כאות נפשו, ובלבד שיכתוב ויזכיר את ספרי! " – אבל מל”ל לא רצה לטפל בספריו, כי כל בקרת, גם הזעומה ביותר, תגרה את היצר לקרא ולבחון.

פעם כשיצא לאור הקובץ “דער וועקער” (המעורר), מצאתיו מרוגז מאד. והוא הטיל דופי בעורך ובכל החברה חובבי ציון. הוא דבר בכעס שלא כדרכו, ועוזרו נובופלנט אמר לי, כי זה שנים רבות לא הרגיש בו התרגזות במדה כזו.

“אפל – קרא אלי – הלא אתה יודע לקרא ז’רגון, קרא את הדברים האלה!”

ובדברו הגיש אלי את השיר “א שטיין אין וועג”. ואנכי קראתי וקראתי לפניו, ופתאום הסתער בקצף, חטף את הספר והשליכו ארצה וקרא: "הכך כותבים חובבי ציון ובראשם זה האיש משה ליב לילינבלום? להצדיק את מעשי הפורעים! הנה יבאו ויראו לי מה שכתוב, כי עליהם היה לנפץ את החלונות בבתי העשירים, בביתי אני! – מה אענה להם?! "

פעמים אחדות הצעתי לפניו את הענין של חבת ציון, אבל כל פעם השתמט ולא הסכים לתרום כסף לציון. אך פעם אחת הסכים לנדב מאה רובל בתנאי, שהתרומה תֵּרשם על שמו יחד עם חתנו ד“ר סקומורובסקי. אולם הד”ר לא נאות בשום אופן להרשם יחד עמו.

בתו היתה יחידה לו. בעלה הראשון היה בן אחותו של רוזינסון, יקרן, רב מטעם וגם מלשין בעיר קטנה, נתן לאשתו גט פטורין במחיר גדול, והיא נישאת לד"ר סקומורובסקי, שגם הוא עזב אותה לנפשה. וכל הונו הגדול של רוזינסון עם הבתים והחצרות הרבים נפל בירושה לבתו. על פי הצוואה יעברו כל הנכסים אחרי מותה לעדת ישראל בוילנה. חלק גדול מן העזבון כבר הקדישה הבת לצרכי צדקה. לבנין הגדול של “משמרת חולים” עזרה האשה הזאת הרבה וגם הקדישה בית גדול בן שלש קומות לתכלית הצדקה הזאת.

בימים האחרונים קראנו בעתונים, כי הבת מתה וכל ההון והעושר, הבתים והחצרות יעברו כעת לידי הקהלה.

אכן, נשמת יהודי מי יחקרנה?!

 

מד    🔗

הבעל הבית’ל הוילנאי    🔗

עוד היום מספרים אגדות שונות על הבעל־בית’ל הוילנאי, זה יואל דוד הזמיר, שבעודו ילד בא עם אביו, ומעוטף בטלית־קטן עבר לפני התיבה על ספסל והסעיר את הלבבות, עד כי הוכרחו גבאי צדקה־גדולה למנות אותו לחזן בבית הכנסת הגדול לאחר שיתחתן. והאשה ריינקה שטרסונסקי רכשה אותו לחתן לבתה. ויהי הילד לשליח צבור ולמנעים זמירות ישראל בעיר גדולה לאלהים כירושלים דליטה.

ובוילנה ישב אז הקומפוזיטור הפולני המפורסם מוניושקה ואזן ותקן את האופירה שלו “האלקה”; ופעם לפנות ערב טייל להנאתו ברחוב הגדול ושמע קול נעים להפליא מזמר את נגינותיו. נמשך אחרי הפלא, עלה על המדרגות, נכנס אל הבית ומצא את יואל דוד יושב ומיֵשן את התינוק בעריסה בשיר מ“האלקה”, ששמע דרך החלונות מפי המחבר בעת היצירה. מוניושקה התודע אליו ויהי לו אחר כך למדריך ופטרון.

ואחרי כן בא הבעל־הבית’ל לוורשה, התפלל עם הלהקה שלו באולם הגדול, והנסיך פסקיביץ', מושל נפות פולין, שמע את תפלתו, נשק לו במצחו ופקד עליו לזמר לפני אצילי פולין בתיאטרון הגדול בוורשה.

ובתיאטרון הוורשאי הראה יואל דוד נפלאות. הקהל הגדול והמרומם יצא מכליו. נשים מבנות מרום עם הארץ התעלפו, וריבה אחת יפה־פיה זרקה לו מתָּאה צרור פרחים עם מבט לוהט, ששרף – מעשה שטן – את נשמתו הטהורה. והוא נפגע בעצם זמירותיו, נאלם דומיה ונטרף בדמי עלומיו.

וילנה התאבלה ימים רבים על בחיר לבבה וילד שעשועיה; שנים רבות לא יכלו לבחור להם שליח צבור תמורתו ובמשך דורות נמסרו נגינותיו מפה לאוזן. זמירותיו נוגנו על חתונות וימי המשתה, והאומנים והשוליות זמרון בעת העבודה.

בהיותי עוד בחור ישיבה לומד בשניפישוק, פרבר וילנה, הכרתי שם צייר אחד בשם קופל הורביץ, שהיתה לו גם פרנסה מן הצד, כדרך כל הציירים בני אומנותו שמלאכתם היא עונתית, בזמן העברת הדירות, וע"כ אינה מספקת למחית בני ביתם ומוכרחים המה לעסוק גם בעבודות אחרות כגון זגגות, טייחות וכדומה.

פרנסת קופל הורביץ היתה מיוחדת במינה. הוא עבר לפני התיבה בימים הנוראים; ובעד תפילתו כשליח צבור היה מקבל שכירות הגונה לפי ערך הכסף בימים ההם. כי הוא ניחן בקול נעים מאד ותפילתו הצטינה בהשתפכות הנפש המושכת את לבות המתפללים, כי בימי נעוריו היה ממשורריו של הבעל־בית’ל בוילנה והיה נשמע בתפילתו מעין הד המנגינות של רבו הגדול, ועל כן היו הגבאים חוזרים אחריו ולו נתן היתרון על כל יתר המתחרים בו.

על כחו של קופל הצייר בזמרה מספרים עובדא זו: הוא עבד בציור בביתו של משה ריסר, איש מגושם כפרי, שנולד וגודל בין הגויים. בליל עברות אחד נרצחו בביתם, מלון דובובקא סמוך לוילנה – כל בני משפחתו, שמונה נפשות במספר, הוא נצל בנס וברח אל העיר. החל לעשות שם עסקים והצליח.

ישב לו משה ריסר בהרחבה אל שולחן מלא דשן ונפשו טובה עליו, מביט על עבודת קופל, כשהוא מושך במכחול וששר ומצייר על הקיר תמונות שונות, נוף עם עצים, שצפרים מקננות בהם, מחייך לו בשביעות רצון ואומר:

– קופל, קופל, אולי תשיר מעט איזה זמר נעים?

– משה, – משיב קופל בלי הניח את המכחול מהעבודה – הנך בעל עולם הזה יותר מדי, אכילה ושתיה וגם נגינה כדרך ה“פריצים”?

– ובכל זאת עשֵה לי טובה, קופל, ותזמר לי מה – ממשיך משה ריסר לבקש.

– שמע, משה, – אומר קופל, – אם אנכי אחל לזמר, תחדל אתה לאכול, ועוד בכה תבכה.

– מצחיק הנך, קופל, – אומר משה ריסר, - האם ראית מימך בן אדם בוכה על ברוז צלוי וכד בירה?

– הבה נתערב על רובל, – אומר קופל. והם תקעו כף. קופל לא הניח את המכחול מידו וכשהוא ממשיך לצייר החל לזמר בקול חרישי כמו לנפשו את הפסוקים מ“אב הרחמים”:

“הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו”…

לא עברה חצי שעה ומשה ריסר כבר הניח את המזלג, נהיה רציני ועצבני, ולבסוף קרא:

– הרף, קופל, הרף! – ופרץ בבכי.

באטד הימים נענה קופל הצייר לבקשתי לספר לי קורות הנסיעה של הבעל־בית’ל הוילנאי לוורשה.

– כפי הידוע יש סעיף בחוזה של גבאי צדקה גדולה עם הש“צ דמתא, המתיר לו לעזוב עם המקהלה את העיר מאחרי חג השבועות עד ר”ח אלול ולהתפלל בעירות הסמוכות בשבתות, כדי להרויח מן הצד וגם לתת למשוררים לשאוף אויר צח ולאסוף כחות חדשים לימים הנוראים וחג הסוכות.

ובכן השתמשנו בהיתר ונסענו כולנו: יואל דוד עם הלהקה בשתי עגלות גדולות מחופות בכילות למעלה, בדרך העולה להורודנה. המנהל את כל הענין היה בריל בס, הגדול והקשיש בתוכנו. כי הבעל־בית’ל בעצמו לא ידע כמעט צורת מטבע, וכל הזמן היה יושב שקוע כולו בספר אשר בידו כדרכו תמיד, ולא התערב כלל בהכנסה ובהוצאה. בהורודנה התפללנו בשבת ולא הצלחנו. אינני יודע את הסבה, אבל העובדא היתה, שלא הצלחנו וההכנסה לא כסתה כמעט את ההוצאה.

אז קם שייקה פייפר ואמר: בריל, אינך נוהג טוב; תן לי את המושכות ואנכי אנסה את כחי אני.

– הא לך! אמר בריל בס ברוגזה, – והראה אתה את הנפלאות. ובדברו מסר לו את הפנקס עם הקופה הדלה.

שייקה פייפר קבל את ההנהלה והפנה את הנסיעה ישר לוורשה. סר למלון הגון, התריץ, לבש את בגדי השבת שלו והלך ישר אל פרנס הקהלה ואמר לו כדברים האלה:

– על פי הזמנת העדה הישראלית בווינה נוסע הבעל־בית’ל הוילנאי עם כל המקהלה לערוך שם כמה קונצרטים בימי הכתרת הקיסר פרנץ־יוסף על ארץ אוסטריה, וכפי שיש עוד די זמן עד הימים ההם הנני לשאול את פי כבוד הפרנס, אם ברצונו להשתמש בהזדמנות זו ולשמוע מנגינות איש הפלאי הזה.

הפרנס שמע את הדברים האלה בתמהון מעט, ואך אחרי אשר שמע את שם המלון שסרנו אליו, אמר: טוב מאד, בשעה שלש אבוא אליכם.

שבע רצון שב שייקה פייפר אלינו, ומיד החל לעשות את הצעדים לקבלת פני האורח הנכבד, פרנס הקהלה של העיר וורשה. נכנס אל בעל המלון ושכר ממנו את הקומה השניה, כל החדרים הפנויים, למשך שלש שעות. בכל חדר אכסן אותנו לפי הערך וצוה עלינו לעמוד הכן ולשנן ולחזור על הנגונים בתוים שחלק בידינו. וכאשר יבוא הפרנס וישאל על הבעל־בית’ל עלינו להראות לו הלאה הלאה. ואת יואל דוד הושיב בחדר הגדול ויחד עמו ישב גם הוא וחכה לבואו.

בשעה הקבועה בא הפרנס ושהה שם כשעה שלמה. שייקה פייפר העסיקו בחדודיו ובבדיחותיו כפי כחו הרב, עד כי הפרנס כמעט והתפקע מצחוק. הבעל- בית’ל זמר לפניו פזמונים וגם נגן לפניו בכנוא, עד כי כמעט יצא מכליו, ועמד על דעתו שנשָאר בוורשה לכל הפחות שלשה שבועות, בשבת הראשונה נתפלל באולם גדול לבחינה ואח"כ בבית הכנסת הגדול. כולנו שמחנו מאד והרבינו להלל את שייקה פייפר, המנהיג המצוין של הלהקה.

שתי השבתות הראשונות עברו בהצלחה גדולה שלא שערנו מראש. האולם הגדול היה מלא מפה אל פה, וכל השומעים הודו מקרב לב על השעות המאושרות ועל העונג הרוחני שהרגישו בתפלה זו. גם בשבת השנית בבית הכנסת הגדול היה הקהל גדול והצפיפות מרובה, וקהל גדול של נוצרים מכובדים ישבו על הבימה והקשיבו קשב רב ומלאו פיהם תהלתו…

ובשבוע השלישי הרגשני, שמאורע בעל ערך מתרקם מסביבנו. השוערים הנוצרים בכל הסביבה של בית הכנסת עמדו וכבדו ונקו את הרחובות, פרצות נתקנו, הוצאו הזבל והאשפה מהסמטאות, ושוטרים עם קצינים בראש עסוקים מאד להשגיח על השוערים ומתאמצים לפאר את הרחוב המוביל אל בית הכנסת. נודע, שהנסיך פסקיביץ – המושל על נפות פולין מתעתד לבוא אל בית התפלה, לשמוע מנגינות הבעל־בית’ל, ותפעם רוחנו.

ובשבת בעת התפלה בא הנסיך המרומם עם הפמליא שלו. ישבו במקום המכובד שהוכן לכבודם, שמעו בכונה את הזמרה ואת התפלה, ולבסוף נגש הנסיך אל יואל דוד ונשקו בראשו ופקד עלין להשאר עוד בוורשה ולערוך קונצרט בתיאטרון, למען יתענגו שומעיו גם מאצילי פולין הגדולים ולא ישתעממו עוד.

ובאותו ליל עברות היה התיאטרון מלא מפה אל פה. האולם הגדול על כל תאיו ויציעיו היה מואר בהמון מאורות גדולים, אשר הפיצו את אורם והאירו את הליל כבאור יומם.

בתאים הגדולים הנועדים בשביל הוד רוממות המושל ישבו הנסיך פסקיביץ עם משפחתו וסגניו, ועל ידו מלאו את התאים שרי צבא שונים ואצילי פולין ובני משפחתם.

גם האולם הגדול עם יציעיו היה מלא וגדוש בהמון שרים ואצילים עד אפס מקום.

ועל הבמה עמד הבעל־בית’ל במלבושי שבת וכפה של משי בראשו ועל ידו כל המקהלה שלו. אנכי הבטתי בפניו, הייתי עוד כמעט נער ולא יכלתי להבחין את רשמיו, אבל הרגשתי, שהשכינה אמנם שורה על פניו, אבל מעין רטט עובר לפעמים בו ופחד טמיר קונן בעיניו.

המנגינה הראשונה שהושרה יחד עם המקהלה הסעירה את הלבבות. מחיאת כפים וקריאת “ביס” פרצו מעין רעם בגלגל ולא רצו להפסיק. פעמים הוכרח לחזור על המנגינה, וכל פעם היתה ההתפרצות ביתר עוז –עד שלבסוף, כנראה עפ"י רמז מגבוה, חדלו הקולות ונתנה לו מנוחה כמעט.

אחרי ההפסקה הראשונה נגן הבעל־בית’ל לבדו על כנור, וזו היתה הפתעה עצומה לקהל, כי ידוע, שיואל דוד היה גם כנר נפלא בחסד עליון והטכניקה שלו על המינים היתה להפליא שאין לשער. והמנגינה הזאת ביחידות על הכנור פעלה על הקהל העצום הזה כנראה יותר מהזמרה במקהלה. מחיאות הכפים והקריאה “ביס” לא חדלה ולא פסקה הרבה זמן ופשוט אכלוהו בעינים.

אחרי כן שר לבדו על הבימה, לא ידענו את נפשנו אם בעלמא הדין אנו חיים, שומעים ומאזינים, או בעולומות עליונים ושומעים שירת מלאכי מרום. הרימותי מעט את הפרגוד והבטתי על הסביבה. הוא עמד על הבמה ומפיו התגלגלו צלילים נעלים בלי הפסק ובלי סוף. ופתאום עבר רעש באולם: מטרוניתא התעלפה בתאה, והרעש הכבוש היה נמשך והולך עד שהגיעה גם לאזניו של יואל דוד. הוא נשא את עיניו וצפה למעלה, והנה נזרק משם זר פרחים אליו ועינים לוהטות נפגשו במבטו, והוא –עיניו נשארו נשואות אליהן כמו פרחים אל השמש. רטט עבר בכל יצורי גוו, ידיו רפו והוא נשתתק ונאלם דום…

השערות רבות הובעו אח"כ על זה. היו שאמרו “עין רעה” שלטה בו; אחרים חשבו, שעינו נפגשה עם המבט הסוהר והלוהט של אותה ריבה ונפשו חשקה בנפשה. והיתה גם חות דעת, שהסבה האמתית היא שכל ימיו היה רגיל לעבור לפני התיבה עטוף בטליתו בבית הכנסת הגדול בוילנה בעומק חמש עשרה מעלות באדמה, ולפני התיבה יש עוד ירידה, לקיים “ממעמקים קראתיך”, ומעולם לא ראה אולם גדול ברב פאר ויופי מואר באלפי אורות, עם קהל נעלה כזה המתנוסס בשלל צבעים וגבירות חשופות למחצה. השנוי הזה הראה את פעולתו הנוראה על הנפש של ילד פלאים זה.

בלבבות פצועים ובנפשות נדכאות שבנו הביתה באותן העגלות עם הכילות למעלה. וכאשר באנו להורודנה, וסרנו אל האכסניא שהיינו בה קודם, אך חלצנו מעט את עצמותינו והסרנו את האבק מעלינו, עמד לו בריל בס על יד שייקה פייפר והחל להקניטו בדברים:

– נו, שייקה, איך נראו לך המושכות? עד היכן משכת אותנו! ראה, שייקה, מה עוללת לנו! – ובדברו פרץ בבכי והתנפל על שייקה באגרופיו והחל להכותו מכות רצח על ראשו ועל כל גופו. וכאשר קמו יתר המשוררים והחלו להפריד אותו ולהניאו מהכות, קרא שייקה בקול נורא הניחו לו: ויכה אותי עד מות, כי אנכי הסבותי בנפש הבן יקיר לנו ואנכי חטאתי חטאה גדולה,

שלא תכופר לי עד מות.

כל המקהלה פרצה בבכי גדול וביללה נוראה. כולנו התאבלנו כהמר על יחיד ולא יכלנו להתאפק. בעל האכסניא ומשפחתו ואחריו אנשים אחרים מן הרחוב התפרצו אל הבית וגם הם בכו אתנו יחד ויהי הבית כלו בחרדת אלהים.

בוילנה לא סר הבעל־בית’ל אל ביתו, ואת אשתו לא נתן לבוא לפניו. ואף כי כל הדרך היה כנטול כל רגש והכרה ולא הראה שום נגוד לכל פעולה, אבל בנוגע לאשתו הראה עקשנות נמרצת ועמד על דעתו, שאי אפשר לו לראותה ולדבר עמה או לשמוע את קולה. ועל כן לקח אותו העשיר יודל אופטוב אל ביתו ויחד לו עלִיָה לגור בה יחד עם הסופר אברהם יקותיאל מאפו, שהיה מורה לבנו דניאל, ואני וחברי יוסף קנטור ⁵⁰, עכשיו הוא ש"צ שני בבית הכנסת הגדול, שנינו היותר קטנים בלהקה נצטוֵנו ללון יחד עמו בלילה ולשרתו ביום.

לילה אחד כשכבר שכבנו וישנו, נתעוררנו משירה נפלאה של יואל דוד, שכל הזמן לא שמענו ממנו קול נגינה. הבטנו על המטה השניה ששם ישן מאפו, והנה הוא יושב ומשים ידו על פיו לאות לנו שנשתוק ולא נפריע. העפתי עין על הבעל־בית’ל והנה הוא נשען על הגמרא ולומד איזו סוגיא במנגינה ערבה להפליא, ולאט לאט קם ועמד עמידה ישרה זקופת גו ומפיו מתגלגלות מרגליות בלי הפסק – ככה נשאר עומד ושר את זמירתו הנפלאה. הרגעים הללו היו מעין עלית נשמה. רחפתי בעולמות עליונים והקשבתי את שירי המלאכים לאלהי הבריאה.

והנה נשמעו צעדים על המדרגות, צעדים כבדים עולים בזהירות לאט לאט עד אשר הגיעו אל הדלת. שמה עמדו רגעים אחדים, ואחרי כן נפתחה הדלת והקומה הגבוהה של יודל אופטוב נראתה, עם פנס ביד, עטופה גלימת לילה.

לקול חריקת הדלת על צירה התעורר המזמר ונשתתק. מעין תמהון וחרדה לפתו אותו, העולמות העליונים נופצו ונחרבו והוא נפל שוב שקוע בעמקי המצולה של נפשו העגומה וההרוסה.

– זמר, בני, – בקש יודל אופטוב, בקול אבהי ורך. – כבר שכבתי על יצועי ואישן, והנה שמעתי את קולך הנעים שָר ומזמר ולא יכלתי להשאר במטתי. כח עליון משכני אחריך ואטפס ואעלה עד הדלת – התעכבתי, כי לא רציתי להפריע אותך, אבל קוד הלילה הרעיד את כל עצמותי, ועל כן פתחתי את הדלת. שירה־נה, יואל דוד, הראה לי אות לטובה והוסיף לזמר עוד.

כל הדברים הטובים האלה וכל הבקשות וההפצרות לא הועילו, ולמחרת בבוקר נכנס יואל דוד עם טלית ותפילין על ידו וברך את יודל אופטוב בשלום, כי אחרי אשר הפריע אותו משנתו לא יוכל עוד לגור בביתו והנהו נותן לו תודה על כל הטוב אשר עשה עמדו.

כל הבקשות של יודל אופטוב לא הואילו. יואל דוד הלך מאתו. נעלם ואיננו!

זו היתה הזמרה האחרונה של המזמר האלהי יואל דוד הבעל בית’ל הוילנאי.

---

קופל הצייר נשתתק. ואנכי גם כן, נסחף בתאור שלו שנגע ללבבי, נשארתי שקוע במחשבותי, אחרי כן פניתי אל קופל ואמרתי:

– זו לא היתה המנגינה האחרונה של יואל דוד. אנכי יודע לספר שעוד עבר לפני התיבה ביום שני של ראש השנה בעיר קטנה פולאנגן סמוך לגבול גרמניה.

קופל קפץ ממקומו בחרדה, תפס אותי בשתי ידיו וטלטל אותי הנה והנה וקרא:

– מה אתה סח? בפולאנגן התפלל? שם הלא היה החזן אחיו של הבעל־בית’ל! בול עץ מפורסם. איך זה באה הידיעה המפליאה אליך? הגד נא, ספר נא הכל את אשר תדע.

– אנכי שמעתי את כל הספור הזה מאמי, שהיתה ילידת פולאנגן. וכשהייתי עוד נער שובב מדלג על הגדרות, מפריח את היונים מקנן ואת העזים מרבצן, אהבתי מאד להיות אורח לא קרוא אל החתונות ולשמוע חרוזי הבדחנים ומנגינות כלי־זמר. ואחרי כן כששבתי הביתה הייתי יודע לחקות את החרוזים ואת מנגינותיהם. ופעם נמשך לבי אחרי מנגינה נפלאה של “כלי זמר” לפני המסובין בעת המשתה. באתי הביתה ושרתי את הזמר הנפלא הזה כדרכי, אך אמי כששמעה אותו הופתעה מאד ואמרה לי, שהנגון הזה הוא מהבעל־בית’ל הוילנאי. וספרה לי, שפעם אחת בערב ראש השנה עברה הידיעה בעיר פולאנגן שהבעל־בית’ל הוילנאי בא אל אחיו החזן ויתפלל תפלת מוסף לפני התיבה. כל המנינים כמעט נסגרו וכל המתפללים נדחקו אל בית הכנסת לשמוע אל הרנה ואל התפלה. אך כשהגיעה שעת תפלת מוסף והגבאים נגשו אל הבעל־בית’ל לבקשו שיגש להתפלל לא נענה להם, וכל בקשותיהם ושל אחיו לא הועילו – הוא לא התפלל.

אחר התפלה בעת ארוחת הצהרים התאונן החזן מר על מצבו העגום והוכיח את יואל דוד על פניו:

– אמר אמרתי כי ביאתך לפה תביא לי ברכה, כי הגבאים יביאו את תפלתך בחשבון שלי, והנה אתה הבאת עלי קללה, כי העלבת אותם מאד והתוצאות תהיינה על חשבוני.

– אמנם, – השיב יואל דוד, – לא יכלתי לשמוע את תפלתך היום, באמת לא תוכל אתה להתפלל.

– לא כולם יוכלו להדמות ליואל דוד – השיב האח באנחה.

ולמחרתו ביום השני של ראש השנה הלך כל אחד אל מקומו להתפלל, כי אחרי אשר הבעל־בית’ל איננו רוצה להתפלל למה להם להצטופף ולהדחק כל כך.

והנה בהגיע זמן תפלת המוסף והחזן כבר עבר על יד התיבה ורוצה להתחיל את התפלה “הנני”, נגש אליו יואל דוד ודחפו הצדה והתפלל תפלת מוסף – ובין רגע נתמלא בית הכנסת מפה אל פה וכל הקהל עמד והקשיב בחרדת קודש את התפלה הנהדרה אשר לא שמעו מעולם כזו. נשים רבות התעלפו, והאנשים גם כן “יצאו מן הכלים”, והתפלה האלהית נשארה בזכרון כל יושבי העיר הקטנה פולאנגן לאורך ימים.

יושב לו הקומפוזיטור אלטונה בעיר קיניגסברג על סדור תפלותיו ומחבר את מנגינותיו ורושם אותן בספר, והנה נכנס אליו אברך אחד קרוע ובלוא ויושב לו אל הכסא סמוך לדלת

רגיל הוא הקנטור אלטונה באורחים כאלה. כי כל ארחי פרחי הבאים מליטא דרך קיניגסברג לגרמניה, אם לחפש עבודה או לבקש נדבות, יסורו ראשונה אליו, כי אל מי זה יפנה אלה החלכאים והמדוכאים, אם לא אל היהודי אשר יודע את שפתם, מתפלל תפלתם ומרגיש את צרתם וכואב את כאבם. ועל כן לא שם אלטונה לב אל האורח הזה; נתן לו שלום וצוה על עקרת ביתו להאכיל את האורח.

והנה נמשך מבטו של האורח אל הכנור התלוי על הקיר, צעד צעדים שנים אל אלטונה ואמר:

– ירשני אדוני מעט לקחת את הכנור שלו.

אלטונה השתומם על הבקשה המוזרה הזאת, הביט בפניו ואמר:

– האם לא תשבור אותו? הן הכנור יקר הוא מאד.

– לא אשבור, – השיב האורח.

אלטונה לקח את הכנור ומסרו על ידו והביט בתמהון על תנועותיו.

האורח לקח את הכנור ולטפו בידיו, בחבה לחצו אל לבו והחל למשוך בקשת באמנות נפלאה.

רגעים אחדים עמד אלטונה כמוקסם והביט על האורח בהשתוממות, מתאמץ לנסות לדעת מי הוא היצור הנפלא הזה. ופתאום ספק את כפיו על ראשו וקרא:

– יואל דוד! אוי, הבעל בית’ל!

האורח נבהל, הנצוצות בעינים כבו, ידיו רפו, הכנור נפל לארץ ונופץ לרסיסים, והמזמר האלהי נדם לנצח.

זו היתה המנגינה האחרונה של הבעל־בית’ל הוילנאי…

קופל הצייר, תפוס במחשבות, נאנח ואמר:

כן, השכינה נסתלקה!

נשאתי את עיני וראיתי שתי דמעות גדולות נושרות מעיניו, מתגלגלות על לחייו ואובדות בזקנו…

 

מה    🔗

קטעי זכרונות מוילנה    🔗

ימים רבים שקטה וילנה על שמריה, היא שמה בטחונה בברכת הגר"א, לפי אגדת ההמון, שלא תהיה שריפה בבתיה, ולא ישמע קול צוחה ברחובותיה, וראיה מוכיחה לאמונתה זו היה כדור התותח התלוי בגג בית הכנסת הגדול, מזמן שאויב הסתער לכבוש את העיר.

וגם בשעה שפרצו הסופות בנגב בשנת תרמ"א והפרעות הקיפו את חבל אוקראינה (בייליסכטגרד החלו ב - 15 אפריל 1881 ושטפו ועברו בקיוב אודיסה וערים רבות בפלכי חרסון, קיוב, ווהלין, פודוליה, צ’רניגוב, ייקטרינוסלב ופולטבה) ולבות בני וילנה נזדעזעו ונשברו משמועות הד הפרעות אשר ערים רבות נשדדו, נהרסו ונחרבו בלי רחם – אבל החרדה לעצמם היתה מהם והלאה.

כי בטוחה היתה וילנה שהצרה לא תגיע עדיה. כי איך תוכל לדמות לערי הנגב?

שם, באוקראינה הלא המקום הוא מוכן לפורעניות, ההמון היושב עליה הוא מבני הצוררים את ישראל מאז גונטה וחמלניצקי ימ"ש, התושבים ירשו את המשטמה לישראל מאבותיהם, והרציחה והתשוקה לשוד הלא הושרשה בדמם ובעצמותיהם, ואין כל פלא, כי ביום בהיר אחד קמו על שכניהם היהודים. אבל וילנה הליטאית, בני הארץ המה אנשים שקטים ושלמים עם היהודים, והפולנים, כמו הליטאים, סובלים יחד עם היהודים מתגרת יד הממשלה העריצה, – ואיך זה יקומו על היהודים השכנים?

ואך כאשר פרץ הפוגרום בוורשה (ביום 25 לדצמבר 1881) ושלושה ימים שלמים פרעו, הרסו ושדדו כאלף וחמש מאות בתים וחנויות, וגם כ"ד יהודים נפצעו. – נפל הפחד גם על היהודים יושבי וילנה. הלא וורשה לא רחוקה מוילנה המאוכלסת פולנים, שעם כל גאותם הנם בני תרבות, הסובלים יחד עם שכניהם היהודים מתגרת הממשלה האכזרית, ובכל זאת נפתו בניה למסיתים, ומי זה לידנו יתקע, כי גם עלינו לא תעבור הכוס?

שחוחים הלכו היהודים בוילנה, בלבות חרדים מקול עלה נדף, בערבים היו הבתים סגורים וגם ביום היה כל אחד מתכנס בבית בהמתנה חרדה ליום יבוא.

והנה בוקר אחד אורו עיני היהודים לראות מודעות גדולות מודבקות על כל פנות העיר מטעם נציב הגליל הגרף אדוארד טוטלבן באזהרה נמרצת לבל יהין איש להשבית המנוחה, וכל מי שיעיז לפרוע פרעות ביהודים ירה יירה בלי דין ובלי דיין.

כפי שנודע אחר כך, נפגש הנציב טוטלבן בערב הקודם בתחנת הרכבת הוילנאית עם הנסיך הגדול ניקולי ניקולייביץ הדוד, שיחד לחֲמו במלחמת סיבאסטופול ובמלחמת הטורקים, אח“כ בשנת 1877 בכבוש פליבנה ונציב הגליל טוטלבן הרצה לפניו על המצב הפרוע ברוסיה, והוא לא יוכל לסמוך את ידו על מעשיי אספסוף פרוע. וע”כ אם הממשלה לא תתן לו ידים חפשיות לנהל את גליל וילנה לפי מצפונו, החליט בנפשו לבקש פטורים.

הנסיך הגדול סמך את ידו וקבל על אחריותו את הנהלת השר טוטלבן, ובשעה הראשונה אחר חצות הלילה הוקמו ממטותיהם מסדרי האותיות של בית הדפוס העברי סירקין, שהיה אז בית הדפוס הממשלתי לגליל וילנה, ושם נדפסה המודעה באותיות מאירות עינים; וליהודים היתה רוחה.

ימים רבים לא יכלו הפולנים לשכוח את הדבר הזה, ואחרי מותו של השר טוטלבן בשנת 1884 קראו אחריו: “מלך היהודים!”

אכן נוכחו היהודים בוילנה, שאמנם ברכת הגר“א ז”ל לא תש כוחה, ושוד שוטף כי יעבור בארץ – אל ירושלים דליטה לא יגיע.

והיום?

טלגרמה מחרידה מיום 11 דנא ⁵¹: פרעות בוילנה, ששה עשר יהודים פצועים, נפצו שמשות החלונות בחנויות היהודים ברחובות:זבלנה, נימיצקה וטרוקר. נערכה גם התקפה על שניפישוק.

ומיום 12 דנא:

חרדת היהודים הולכת וגדלה עם התקרבות יום קבורתו של הסטודנט הנוצרי אשר מת מפצעיו.

האמנם, שה פזורה ישראל וכל אוכליו לא יאשמו?

האומנים והפועלים בוילנה    🔗

הפועלים בזמננו, ששמונה שעות עבודה ביום גם כן מפרכסת את גופם, לא יוכלו לתאר לעצמם את העבודה הקשה, שבעלי המלאכה, האומנים והפועלים, עבדו לפני כשישים שנה. בספרות העברית לא השאירו הסופרים גם זכר בכתביהם מסבלות העמלים העלובים, הנעבדים בפרך שש עשרה או גם שמונה עשרה שעות במעת לעת, המשוררים בחסד עליון שרו שירי תהלה “על היופי” “על החכמה וההשכלה”, “אמת ואמונה”, החמלה בת השמים", ורבים ענדו שירי הוד ותפארת למלכי החסד, אשר בצל כנפי חסדם יחסיו בני עמנו; ומה שחלק גדול מעמם התנוון בנוולותו ובבערותו ונמק בעיניו, – זה לא נגע אל נפשם. כי הלא כבני כושיים המה: בעלי מלאכה, נחותי דרגא, אסופים מבתי התלמוד־תורה ומבוזי משפחות…

עד אשר באו המשוררים יהל“ל וד”ר קמינער, ואח"כ י. ל. פרץ, והתחילו רובים ברקים, והפיצו קרני אור בחלל החושך והפתיעו את הקוראים בזמירות חדשות, שלא שערום מקודם.

“בעלי מלאכה – זה היה שם גנאי, בזיון ושפלות, כי איזה איש הגון ישפיל את עצמו בימים ההם למסור את בנו לבעל מלאכה? חנוונים, סוחרים, סרסורים, מוזגים, מלמדים, שדכנים וכל מיני כלי־קדש: שמשים, שוחטים, חזנים וכו' וכו', – זהו לכהפ”ח כנין. אם לא תהיה חלילה פרנסה, הלא זוהי בידי שמים: מזונותיו של אדם קצובות לו בראש השנה: אבל יהיה לכל הפחות איש באנשים, מכובד על הבריות. אבל בעל־מלאכה, השפל והבזוי, מי זה גם יתחתן בו ואיזה ערך יהיה לו בקהל, בבית המדרש ובין אנשים? ורק יתומים עזובים, בלי השגחה, אשר התגוללו בת"ת נענים ומדוכאים, שלא ראו טובה מימיהם, המה נמסרו למשך שנים ללמוד מלאכה. ובעלי המלאכה שלא ידעו גם המה את טיב העבודה, לא היו מלמדים אותם כלל; כי חששו, פן יעזבם הנער אם ידע מאום וילך למקום אחר, וחבל גם על השֵרות שהנער היה עושה בבית ⁵².

ובעלי המלאכה שהרגישו בעצמם את שפלות מצבם בחברה, פרשו מן הצבור הנכבד, בידעם ששָמה לא יכירם מקומם, והלכו ויסדו להם בתי תפלה משלהם, לפי מקצועם, ששם יכלו להיות כבני אדם, ליהנות מן ה“כבודים” השונים לפי מושגם; יכלו לעלות לפני התיבה להתפלל כשליח צבור עם ה“עברי” שלהם, עם השגיאות הרגילות ועם השבושים, שכל אחד ואחד חדש לו לעצמו ופרסם בקהל בקול רם. שם בחרו להם גבאים ומִשְנִים משלהם, שמכרו להם עלויות שמנות בתורה; דחקו את עצמם למקומות המזרח והשאירו את המקומות הנמוכים במעלה בעד הפועלים והשוליות, – כל אחד ואחד לפי כבודו, מעלתו ומצבו.

ומזה נתפשטו וירבו הקלויזן של בעלי המלאכה השונים למיניהם כמו: חייטים, סנדלרים, נפחים, נגרים, פחחים, כובעי ישועה, אנ“ח (אנשי חילים). פועלים, פו”צ (פועלי צדק), ז“צ (זובחי צדק), זגגים, רצענים, ציירים, שואבי מים, קו”ק (קוימענקערער). הללו קבלו את הרשיון לבנין בית תפלה משלהם בטענה, שבהיותם מלוכלכים בפיח, לא יתנו להם מקום בשום בית תפלה להתפלל.

ובבתי התפלה שלהם הרגישו בעלי המלאכה את עצמם כממשלה מיוחדה עם ששונם ויגוניהם המיוחדים. הגבאים שלהם היו מתגאים ומתנפחים ודרשו כבוד עוד יותר משאר הגבאים בבתי המדרש, ואוי לו ל“עזות פנים”, שהעיז לפגוע בכבודם, כי קנסו אותו בעליה שפלה, או לא קראו אותו לתורה כלל למשך זמן, עד שלא התפיס עמם.

גם שכרו להם רביים שונים, שלימדו אותם חיי אדם, מקרא, עין יעקב ועוד; ודרשנים לפי טעמם, שידעו והשתדלו למצוא חן בעיניהם, בהסבירם להם לא אך את הפשט הפשוט, אלא גם את הכוונה בטעמי דקרא, עפ"י רמזים של טעמי הנגינה בכתוב.

אחד מאותם הדרשנים, שרצה להראות את כחו בדרוש, באר בקלויז שואבי מים את טעם השלשלת של “וימאן”. כי איך אפשר שיוסף הצדיק מאן למלאות את בקשת אשת פוטיפרע,

שהיתה בלי ספק יפיפיה עד מאד? כי אם נאמר שלא היתה כל כך יפה, איזו רבותא משמיענו הפסוק “וימאן”. ומלבד זה, אם “וימאן” באמת, איזו צדקות היא מצד יוסף? אלא, רבותי, באמת היה יוסף הצדיק מתאווה מאד ומאד, אלא נלחם ביצרו והמלחמה בין יצר הטוב ויצר הרע היתה חזקה – והן ולאו, ושוב הן ולאו, כמה פעמים, עד אשר נראה לו דיוקנו של אביו, ואז “וימאן”. ובעת גמרו את הדברים האלה, שלשל הדרשן את השלשלת במלוא תקפה, והקהל השומע עמד בפה פעור ונהנה מאד מאד.

במגלת אסתר הטעים הדרשן הנ"ל לפי טעמי הנגינה את שני הפסוקים: “ובהגיע תור נערה ונערה לבוא אל המלך אחשוורוש” – "ובהגיע תור אסתר בת אביחיל דוד מרדכי " באופן כזה: כל הנערות היו מפזזות ומרקדות מרוב שמחה לבוא אל המלך. ואסתר היתה עצובה והלכה בלי רצון, כאלו כפאוה ואת ההבדל הזה הראה לפי הטעמים והנגינות לפי קריאתו.

גם בפיוט דרש כמין חומר את התהלה “וכל המאמנים”. הפסוק הראשון שייך לאומות העולם, והשני לכנסת ישראל, אומות העולם מאמינים, שהוא “אל אמת”. מלתא זוטרא! שבח של גוי בן שתי מלים, במה נחשב הוא! אבל אנחנו בני ישראל מאמינים, שהוא “בוחן ובודק גנזי נסתרות! " – זוהי כבר חתיכה הראויה להתכבד. וכן היה הולך ומונה את כל דלתות הא”ב הראשונים לאומות העולם בבטול, שלא כדאי אפילו לדבר על קטנות כזו, והשניים המקבילים לכנסת ישראל, כשאנחנו מהללים ומשבחים את הקב“ה בשבחים גדולים וארוכים, שהמה כדאים מאד. “דיין אמת” – זהו קטנות, לא כלום! אבל “ההגוי באהיה אשר אהיה”, – זוהי תהלה ושבח, שהקב”ה נהנה מהם.

עובדי עבודת הקודש    🔗

ואם כל בעלי המלאכה עבדו אז עבודה קשה למדי, הנה מסדרי האותיות בבית הדפוס, שכינו עצמם “עובדי עבודת הקודש”, לזכות יתרה חשבו להם את העבודה הזאת; כי הלא הם עושים עבודה קדושה, מסדרים ספרים קדושים באותיות מרובעות או בכתב רש"י. שקדושה יתרה חופפת עליו, – והם נשאו בעול עבודתם הקשה יתר על כל שאר בעלי המלאכה השונים. כי הללו הלא עבדו לכל הפחות בתוך בתיהם, בין בני משפחתם; עבדו בישיבה, הסבו על שולחן בעת האכילה, הזינו את מבטם בילדיהם אהובי נפשם. ואילו מסדרי האותיות היו משכימים ללכת לבית הדפוס ומאחרים לבוא הביתה, בעת שהילדים כבר ישנים. המה לא ראו את הילדים אלא בימי השבת. ועבודתם כל היום היתה בעמידה, על הרגלים, בבית מלא טחב, ומנקרים את עיניהם בקריאת כתבי יד שונים ומשונים ובאותיות הסדור המלוכלכות. וגם את הארוחה הדלה, התבשיל החם, הדייסא, הגריסין עם הבולבוסין, שהביאו להם הנשים פעם ביום, היו אוכלים בחפזון, בעמידה על יד עמוד ההגהה (קאריגיר־שטול),המלוכלך בצבע ובפיח האותיות, ואך רגעים ספורים בין מנחה למעריב היו הקומקומים עם כוסות התֵּה מרחיבים קצת את דעתם, והם שתו הרבה, בשביל לשטוף את אבק העופרת המכלה את ריאתם.

מסדרי האותיות היו נחלקים מדרגות, מדרגות לפי כשרונם, זריזותם וידיעתם בעבודה.

א) הרוחקים: הללו היו מתחילים, שלא היתה להם שום ידיעה מאופן חלוקת האותיות לפי הנקודות ברבוע. המה החלו את עבודתם מלִקוט האותיות המפוזרות והמעורבבות, “באסטיי” בלע"ז, ועלו בהמשך הזמן לסדור בדחיקת האות עד כמה שאפשר, בלי ידיעה כל שהיא מהחשבון.

ב) מסדרים בנקודות: אלה כבר ידעו את אופן הסדור ולכוון שהנקודה המסודרת למטה תמצא באמצע האות שלמעלה, כראוי.

ג) מסדרי נגינות: לסדר כראוי את הטעמים מלמעלה בין הנקודות, ושהיו מכוונים ועומדים במקומם הראוי, – לזה היו דרושים מסדרי אותיות טובים, וגם מצוינים.

ד) מסדרים על העִמוד: הללו ידעו להעמיד את כל הפרושים השונים באותיות שונות, שכולם יתאימו אל הפְּנִים בכל עמוד ועמוד, ושלא יהיו “סרחים עודפים” על הצד השני, אלא שהקורא ימצא את כל פירוש ופירוש לפי הציון באתו עמוד עצמו. זוהי כבר חכמה עם מלאכה, וזוהי הדרגה היותר גבוהה בסדור.

אבל חשבונם של האותיות: כמה נקודות מחזיקה כל אות ואות באורך וברוחב, שהמסדר יוכל לחשוב מראש את גודל המין (קעגל) ואת עוביה של האות וכמה נקודות מחזיקה ברבוע, – בזה לא היתה כמעט כל ידיעה נכונה לרובי המסדרים בוילנה: כי מחוקק האותיות בדפוסי וילנה, ר' ליפמן מץ, או כפי שכינוהו “ליפה מחוקק”, צמצם בכוונה את האותיות, שלא יחזיקו אל נכון את המדה הנהוגה בעולם, כדי שכל שורה תכיל בתוכה יותר אותיות, וכל עמוד יחזיק בתוכו יותר שורות, ועל ידי זה יוכלו בתי הדפוס בוילנה להתחרות בצמצומם עם כל יתר בתי הדפוס העברים שבעולם. כי היו הם מוציאים מועט המחזיק את המרובה. ואם ספר שנדפס אחר יכיל תוכן זה עצמו עוד עמודים יתרים שיעלו למדפיס בשכר הסדור, ההדפסה, הניר הכריכה. זה היה סוד הצמצום, המביא ברכה בכל עסק.

בית הדפוס של האלמנה והאחים ראם    🔗

הראשון בזמן ובמעלה בין בתי הדפוס של וילנה היה והנה גם היום, בית הדפוס של האלמנה והאחים ראם (ראובן מאנישעס), שנוסד לפני מאה וארבעים ואחת שנה (בשנת ה' תקמ"ט), וזמן רב היה הוא המשביר היחידי לכל היהודים בגולה את מזונם הרוחני, כמו: ש“ס, טורים, אלפסים, תלמוד ירושלמי, תוספתא, ספרא וספרי, משנה וחומדים עם כל הפירושים השונים, וספרי רומ”ל.

המנהל והמנצח על כל העסק ובית הדפוס היה ר' שמואל שרגא פייגענזאן, המכונה “שפ”ן הסופר", איש חי ורב פעלים, בעל מרץ ויזמה, בעל שכל חריף וישר, שלמד ושנה הרבה וספג בזכרונו הכביר מה שקרא ולמד. זה יותר מששים שנה הוא עובד בבית דפוס זה, ובעת שהנהו היום כבר יותר מבן תשעים ושלש שנים, הריהו יושב בשני זוגות משקפים ובזכוכית מגדלת ומעיין בכתבים, ומעיר עליהם הערות שונות בדעה צלולה להפליא.

הוא הניע במרצו את כל המכונה הגדולה, וכאשר בעלי הדפוס היו מהססים לגשת להדפסת הש“ס, מחשש ההוצאה הכבירה, שלא היתה לפי כוחם בימים ההם, עמד הוא על דעתו והוציא קול קורא בתפוצות ישראל לאיסוף חותמים (פרנומרנטים) על הש”ס, ובטרם שגמר בסדור את המסכת השלישית, כבר נאספו ורבו מספר החותמים כדי הבטחת הוצאת כל הש"ס המחזיק אלף וחמשים גליונות דפוס.

ולכל בתי עקד הספרים הגדולים באירופה. גם אל בית העקד של הוואתיקן ברומא, שלח הוא חכמים מומחים ובקיאים, להעתיק מכתבי יד של הגאונים הראשונים, והכניס את דבריהם בפירושי הש"ס, ששפתותיהם תהיינה דובבות מפי התלמידים בבתי המדרש בישראל.

ואת החכם המובהק העמקן ר' מרדכי פלונגיאן מנה למגיה ראשי; ולעוזרים על ידו הפקיד עוד מגיהים, לומדים, דייקנים, כמו את המדקדקים המפורסמים ר' משה הכהן רייכרסון ור' מרדכי האבער. אנשים מצוינים כאלה, אשר המיתו את עצמם באהלה של תורה ושהיו מסורים כל כך לעבודתם, אי אפשר למצוא כהיום בעד כל מחיר.

יותר ממאה וששים פועלים שונים עבדו אז בבית הדפוס הנ“ל. החל מיוצקי האותיות, מומחים לעשיות סטיריאוטיפים, מתיכי פלאטין, מנצחים על מכונות ההדפסה ועוזריהם; מגיהים ומסדרים מכל המינים, – ועד המקפלים את הגליונות הנדפסים וכורכי הספרים. מהם היו הקבלנים: אלה המסדרים המצוינים, שלקחו את העבודה מכל גליון בשכר מסוים; ומהם מסדרים פשוטים, שעזרו להם, בהמציאם סדור פשוט מהפנים והפרושים לפי שכר שורות, והקבלנים סדרו אותו אח”כ על העמוד. והיו גם מסדרי ספרי רומ“ל בנקוד ומסדרי תנ”ך גם בטעמים.

לבד הש“ס ויתר ספרי הקודש וספרי רומ”ל, הדפיסו “האלמנה והאחים” גם ספרי השכלה. כתבי הסופר ר' קלמן שולמן הוצאו על חשבונם והם גם שלמו לו שכר סופרים, חמשה רובל בעד כל גליון נדפס. וכמו כן הוציאו את ספורי המעשיות באידיש של אמ“ד (אייזק מאיר דיק) בפשיטא דספרא של שלשה רובל בעד הגליון של 32 עמודים קטנים. את הספורים של אמ”ד מצא שפ“ן הסופר, שהם דברי חכמים ומביאים תועלת, ללמד את ההמון דעת וגם מדות טובות; אבל מיתר המחברים כמו: שמ”ר, בלאשטיין ועוד, לא קבל להדפסה בעד כל מחיר. והיה דברו, שאסור לטמא את האותיות, שצריכות להיות קדושות בעינינו.

בית הדפוס של ראם הוא אוצר גדול של חכמת ישראל. העבודה, שנעשתה בו במשך של יותר ממאה וארבעים שנה, אי אפשר להעריכה בכסף. וגם אין למצוא כעת מסדרים כאלה, שיהיו מסורים ברוח של קדושה לסדור אותיות זעירות רי"ף ובריליאנט, שהעינים של בני דורנו כמעט שאינן תופסות אותן; וכן גם המגיהים, חכמים מצוינים, מדקדקים, העלולים למסור את נפשם על דגש קל וחזק, כבר אפסו, תמו ואינם.

ובזמן המלחמה, כשאוירונים זרקו פצצות על וילנה, היה לבי חרד מהפחד, שמא חלילה תפגע פצצה בבית הדפוס של ראם ותחריב את האוצר היקר, שאין לנו תמורתו. ופעם יעצתי לאחד מהאחים כהן, הבעלים של ביהד"פ הזה בזמן האחרון, שיצוו לעשות מאטריצן כפולים וטופס אחד ישלחו לארץ ישראל, למשמרת ובטחון.

בית הדפוס של פין ורוזנקרנץ    🔗

בשביל לפתוח בית דפוס עברי ברוסיה הצארית צריך היה רשיון מיוחד, ולא בנקל אפשר היה להשיגו, כי מלבד שמגיש הבקשה צריך היה להיות איש הגון בעיני הממשלה, שאפשר יהיה לסמוך עליו, שלא יתערב חלילה עם שונים, – הנה נוסף לזה היו נחוצות המלצות טובות מצד בעלי השפעה.

הרב החכם הכולל רבי שמואל יוסף פין, שמלבד שהיה מחבר ספרים רבים ומועילים ועורך ומו“ל את הכרמל השבועי והחדשי, והדפיס ספר למוד לשון רוסיה, להפיץ ידיעת השפה הרוסית בין העם הישראלי, – היה גם משמש תגא של “יהודי מלומד” ומפקח על הלמודים העברים על יד שר הלמודים בגליל וילנה. וע”י כך עלה בידו, אחרי השתדלויות שונות, לקבל רשיון לפתוח בית דפוס עברי. והוא התחבר עם שלשת האחים: אברהם צבי רוזנקרנץ, מנדל שריפטזצר ושאול ציונסון, שהיו מסדרי אותיות מצוינים בדפוס ראם ואחד מהם מנצח על המכונה, – ופתח עמהם בשותפות בית דפוס בשם: “פין – רוזנקרנץ”. לפי החוזה שלהם היה פין מקבל 25 אחוזים, רוזנקרנץ ושריפטזצר כ"א 33 אחוזים, וציונסון 9 אחוזים מן הרווחים.

שלשה אחים בשמות משפחה שונים היה דבר רגיל בימים ההם במשכנות ישראל. כדי להפטר מעבודת הצבא, נרשמו בשלש עיירות שונות בשמות שונים.

לבית הדפוס הזה לא היתה עוד היכולת לעבוד על חשבון עצמו, ועל כן היו מחזרים להדפיס ספרים ממחברים שונים בשכר. ואף כי הריוח מעבודה כזו היה קטן מאד, כי על פי רוב לא היה בידי המחברים די כסף להשלמת הספר, לקנית נייר ולכריכה גם ארעית, אלא היו באים, עומדים על המקח, כותבים חוזה ונותנים דמי קדימה על גליון ראשון; מחכים לגמר הדפסתו של השער וההקדמה, כדי שתהיה בידם הוכחה, כי אמנם המה מחברים ספר בחסד עליון, ואז היו עוזבים את העיר ומחזרים על הפתחים בעיירות הסמוכות,

לאסוף חותמים (פרֶנומרנטים) בהבטחה לפרסם את שמותיהם באותיות מרובעות בראש הספר או בסופו. ופעם לחדשים היו מופיעים שוב בבית הדפוס ומוסיפים לתת מעט כסף מן הנאסף בידם, ואז כבר הם אורחים נכבדים: המדפיסים מקבלים פניהם בכבוד, מלטפים אותם בכל מילי לטופים, נותנים להם ללון בבית הדפוס; וביום הם סובבים בבתי האמידים שבעיר, לאסוף פרנומרנטים גם מהם. וכה נמשכת ההדפסה עד הגמר; ואז מבקשים המה להראות להם אות לטובה, לתת על ידם בהקפה מספר טופסים הגון, בהבטחה נאמנה, שיפדו את כל הספרים עד אחד במהרה בקרוב, מכסף הפדיון בעזר השי"ת. והמדפיסים, באין להם ברירה, ממלאים את בקשתם. וחבילות חבילות של ספרים היו מתגוללות במרתפים ובעליות של בתי הדפוס בתור “משכון”־עולמית, מפני שהמחברים הנכבדים כבר הלכו לעולמם, או נתיאשו מלפדות את פרי עטם והגיונם.

ממחברים כאלה היה ההפסד קרוב משכר; אבל מה לעשות? הלא נחוץ לעבוד ולהעביד את הנערים המתלמדים, את השוליות והמסדרים, שאי אפשר לבית דפוס להתקים בלעדם.

והיה עוד מין מחברים: רבנים גדולים, מפורסמים, גאונים, מחדשים דברי הלכה ושו"ת, בעלי תריסין, ששמם הנכבד הולך לפניהם. המה היו באים עם שמשים, או עם בעלי בתים מכירים ומוקירים, הכרוכים אחריהם, והיו יושבים בהרחבה באכסניות במשך כל זמן ההדפסה. וביניתים נתכבדו מאת הגבאים דבתי המדרש לדרוש בימי השבתות מעל הבימה ולהעניק את השומעים מדברי תורתם וחדושיהם. מחברים כאלה היו באים בעקיפין על בעלי הדפוס, היו דרושים את עלי ההגהה קודם ההדפסה; וכאשר כבר קבלו את פרי עטם מסודר באותיות, שחור על גבי לבן, היות מתישבים בענין ומוצאים חדושים נפלאים, חדשים לגמרי שלא שערו מקודם; והיו מוחקים מן המסודר, משרטטים ומוסיפים פה נופך ושמה מאמר שלם;

ועל המסדרים היה לשוב ולעבוד את כל הסדור כמעט מחדש; במקום אחד נצרכו לפרק את השורות, ובמקום אחר להכניס כמה שורות, – עבודה שהיא קשה הרבה יותר מסדור חדש.

המדפסים היו מתלוננים, שהרבי גורם להם היזק גדול; אבל הרב המחבר התנצל בתמימות, שתחת שהוסיף במקום אחד הלא החסיר במקום אחר – ומאי נפקא מינה? ויש שהיה טוען, שהחדושים המה רבים, ואם כן גדל הספר על ידי זה, והוא הלא משלם מכל בויגן (גליון) – ובכן אך מרויחים המה מחדושיו.

ואם המחבר הוא בעל נפש עדינה ואיננו קמצן גדול, יעניק לפועל המסדר שכר טרחה, או יעשה עמו חסד גדול ויבטיח לו, שבאם ישאר מקום חָלָק בסוף הספר, ירשה לו להדפיס אחרי תושלב"ע (תם ונשלם שבח לאל בורא עולם) גם דברים אחדים מהבחור הזעצער, שזכה לסדר את הספר הקדוש עד גמירא, ויחתום את שמו: פולני בן פלוני, העובד עבודת הקודש. ובזה היו נשלמים ונגמרים, כרגיל, כל הטענות בענין זה.

מחברים כאלה היו נמשכים על פי רוב לוילנה, ל“ירושלים דליטא”. והיו מוסרים את כתבי היד שלהם להדפסה בביהד“פ של השותפים “פין ורוזנקרנץ”. כח שמו של הרשי”פ היה בו כוח־מושך מיוחד, והיו סומכים בחזקה על חבר שכמותו, שלא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ולפעמים היתה אולי גם מחשבה רחוקה של טובת הנאה: בעיר גדולה לאלקים כוילנה רבתי, והרש“י פין הלא היה ראש הגבאים של ה”צדקה גדולה".– מי יחקור לב האדם ומי יחדור עד תכונתו?

ר' אייזל חריף    🔗

הגאון ר' אייזל חריף, או ר' אייזל סלונימר, היה גם כן מוסר את ספריו להדפסה בבית הדפוס של פין ושותפיו, והוא היה מתנהג כמו יתר הרבנים הגדולים, לישב בחשיבות בוילנה במשך זמן ההדפסה, ולחכות לכל גליון שיסודר, בשביל להגיה, לגרוע ולהוסיף, כדרכו בקודש וכנהוג.

והנה קרה פעם בעת הדפסת ספרו “בכורי יהושע”, באחד הגליונות שכבר הגיה וחדש ותקן בו וחכה לראות אם התקונים נעשו כראוי, – בא המכונאי והודיע לו, שהמגיה בבית הדפוס שהיה מכונה “ר' יהושע הפולני”, איננו נותן להדפיס את הגליון הזה. הוא התיישב על הסדור, שהיה כבר סגור במכונה וערוך להדפסה, ואמר, שלא יתן להדפיס בשום אופן, אפילו אם בנפשו ובחייו ישלם בעד העכוב.

רבי אייזל, שהיה קפדן ורתחן מאד, התרגז וצוָּה להביא את בעל המגיה לפניו, ושאלהו מה ראה על כך, שאיננו נותן להדפיס.

– רבי טעה בהלכה! – השיב המגיה.

– חצוף, מחוצף, עזות פנים! – צוח רבי אייזל בכעס, – איך נועזת לדבר דברים כאלה בפני? הלא תדע בפני מי אתה עומד!

– יודע אנכי, רבי ומורי, – השיב המגיה – ועל כן לא אתן להדפיס. כי רבי טעה בהלכה; ואילו היתה זו טעות של רב פשוט, כי אז לא שמתי לב כלל לזה ועברתי בשתיקה. אבל אם הטעות היא מבר סמכא גדול כהגאון החריף רבי אייזל סלונימר, אז יהיה זה מכשול לרבים; כי רבים וכן שלמים יורו כמותו. ועל כן לא אתן להדפיס, גם אם יהיה צורך במסירות נפש…

כששמע ר' אייזל את הדברים האלה, נשתתק ודרש ממנו להראות לו את טעותו. ולבסוף בקש ממנו מחילה וסליחה, ולמדפיסים הודיע, שאיש גדול בתורה ובקי נפלא הוא המגיה שלהם, – זה “ר' יהושע דער פוילישער” – ועליהם לנהוג בו כבוד גדול, כראוי לתלמיד חכם שכמותו.

 

מו: מעשה בשלשה מילין    🔗

ערב אחד טיילתי עם ג. לוריא (בנקאי מפורסם ממשפחה מיוחסת ומפורסמת כבנקאים ותיקים ונאמנים, נבחר מטעם הועד הפועל הציוני לנהל ברוסיה את ההחתמה על מניות אוצר ההתישבות) בחוצות פינסק, ובין יתר הדברים הראני את המקום הגובל בין שתי הערים פינסק וקרלין. ידעתי את שתיהן עד אז רק על פי השמועה וחשבתי, שבין שתי הערים הללו מפריד איזה מרחק, ולא שערתי כלל שהן סמוכות זו לזו עד שבית בבית נוגע.

ועל זה ספר לי מר ג. לוריא את קורות ימי קרלין, שהנני מוסר אותן בשם אומרו:

לפנים היתה במקום קרלין חוה, עם משק גדול, בתים לשרפת יין שרף, למבשל שכר ומרבקים לפטום בהמות ואורוות לסוסים, מפני שהמקום הזה היה משמש לתחנת דואר של הממשלה. כל החוה היתה שייכת לאיש אחד, שנתפרסם בכל הסביבה בשם מאיר קרלינר (על שם החוה). האיש הזה עשה עסקים גדולים ומסחרו פרץ ועבר את הגבול, כי קנה יערות וכרת עצים הרבה ושלח על פני הנהר פינו דוברות לדנציג וירבה ויעצום במאד מאד.

אך כגודל עשרו והונו, גדלה גם קמצנותו לצדקה, הוא נמנע להשתתף גם בהוצאות העדה הישראלית בפינסק ומשך ידו גם מלחם עניים וקמח פסח, ומכל מוסדות הצדקה קפץ ידו ולא הרם תרומת נדבה, כראוי לעשיר כמוהו.

ראשי העדה בפינסק רעמו פנים, חרה להם עד מאד, אך התנחמו בתקוה, שעוד יבוא יומו ואז לא ינקוהו ויגמלו לו כראוי. כי אב זקן שבע שנים היה לאיש הזה, ואם גם יאריך ימים עלי אדמות, אבל סוף כל האדם יבוא גם עליו, ואז יעשו עמו חשבון כללי ויקבלו לבד דמי קבורה כחוק גם בעד יתר מוסדות הצדקה שבעיר, קרן עם רבית קצוצה.

והנה בא היום, האב הזקן שבק חיים לכל חי והלך לעולמו. אך לשוא חכו גבאי הגחש"א למאיר קרלינגר, שיבוא ויתרפס לפניהם לתת לו אחוזת קבר לקבור את מתו מלפניו; כי האיש הזה עשה מעשה נורא: הוא הקצה מקום לבית הקברות באחד משדות החוה ושם טמן את עצמות אביו.

איך זה? באיזה אופן לקח לו הרשות לנבלה כזאת? חקרו ומצאו, שהאלים הזה השתדל בעיר הפלך מינסק, וגם שר המחוז היה בעזרו, והחוה הנמצאת ברחוק שלשה מילין מעיר פינסק נרשמה בשם עירית “קרלין”.

שלשה מילין? שקר כזה! הלא גם חצי מיל אין!!

ערכו אספה רבה והחלט לשלוח את חיים פינקלשטין השתדלן לעיר הפלך מינסק להגיש תעצומותיהם לפני כס המשפט.

חיים פינקלשטין היה היחידי בעיר השולט בשפה הרוסית, וגם בקי ויודע דת ודין; אבל הוא היה נעלם בספר הפקודים ולא היתה לו שום תעודה, ועל כן התנהג כרגיל: לקח את תעודת המסע של חיים שוסטרמן הסנדלר, שהסימנים בתעודה היו מתאימים: קומה ממוצעת, עינים אפורות, כהות, חוטם בינוני, סימנים מיוחדים אין – ולך והכיר את האיש אם הוא זה!

אבל גם הבעל־דין של העדה לא שקט במכונו, גם הוא לקח שתדלן במינסק להגן עליו ולהוציא לאור משפטו. מה עשה? הלך והלשין על חיים פינקלשטין, שהוא איננו הוא, וכי הוא מתקשט בנוצות של זרים.

תפסו את השתדלן ושלחו אותו כאסיר בדרך המלך לפינסק להוכחה, כי אמנם הוא היה חיים שוסטרמן.

ובבוא החיל עם האסיר לפונדק אחד באמצע הדרך נתכבד בלוג יי"ש ובארוחה כדבעי, והאסיר נתחלף עם בעל התעודה האמתי, ובבית הפקידות בפינסק יצא לחפשי והשתדלן שב חזרה לעיר הפלך לקבול ולהשתדל, עד אשר עלתה בידו לפעול, שציר מיוחד יסע לאותו מקום להווכח, הכצעקתה כן הוא, ואם אמנם אין בין פינסק לקרלין שלשה מילין כאמור.

אך כאשר הגיע הציר לתחנת הדואר בקרלין להחליף הסוסים, נערכה לכבודו כירה גדולה, וכל הלילה היתה הילולא וחינגא עם משחק בקלפים: גם המזל שחק לו להציר השלוח, שזכה במשחק חמשים רובל במזומנים. ושם על המקום נערך הפרטי־כל בחתימת ידו, כי אמנם נכון הדבר, שפינסק רחוקה מקרלין שלשה מילין, והכל שריר וקים.

הפינסקאים, שגם את פני הציר לא ראו, ולא ידעו מבואו ומשובו, לא האמינו למשמע אזנם. האמנם אין צדק ואין משפט בארץ? ועיר גדולה לאלקים כפינסק תתן את כבודה לשמצה לחלל את שמה המהולל, שריקא כזה ירקק בדייסא שלה. חילול שם כזה אסור לקהלה כפינסק, וגם אם עד בית המשפט בעיר הבירה יגיע, גם אם במושב הסינט נדרוש את צדקת משפטו – אסור לנו לסגת לאחור.

בעיר הבירה כבר הרגיש השתדלן בעצמו, כי חדל אונים הוא, שם נדרש עורך דין מפורסם המקבל שכר טרחה סכומים גדולים, שהם למעלה מכחות העֵדה. אבל עת לעשות היא. ועל כן המשיכו את המשפט, עד שנשלחה מפטרבורג ועדה בת שלשה אנשים, שבדרך לפינסק נלוה עליהם גם הציר הקודם, וארבעה אלה אכלו ושתו לשכרה בבית הקרליני שלשה ימים ושלשה לילות, התהוללו ושחקו בקלפים וזכו ארבע מאות רובלים, ומניה וביה נערך הפרטי־כל בחתימת ידי כלם, כי אמנם המרחק בין שתי הערים הוא שלשה מילין.

אחרי הדברים האלה רפו ידי הפינסקאים. ולאט לאט שקטה הארץ. אין פרץ ואין צוחה ברחובות פינסק.

עד אשר עברה השמועה בעיר, כי הקיסר ניקולי הראשון עושה סבוב בארץ. הוא נוסע מעיר לעיר להכיר את עמו וארצו ובדרכו יסור גם לפינסק. “הן לצדק ימלוך מלך”. הוא לא יקח שוחד, הוא יראה ויווכח בכחש.

באספה הוחלט, שנחוץ לנסוע לעיר הפלך מינסק לערוך שם בקשה כתובה בטוב־טעם ודעת ולהמציא לידי הקיסר על הטס יחד עם “הלחם והמלח”, כנהוג.

בשעה המיועדת הגיע המלך במרכבה גדולה. על הדוכן ישב מאיר קרלין ונהג בחוזק יד את ששת הסוסים הרתומים בה, כי המעט לו שיש לו, עוד משתוקק הוא לשאת חן בעיני הקיסר ולהיות אזרח נכבד לדורותיו.

הרב עם ספר תורה בידו וראשי העדה קבלו את פני הקיסר וברכו את הברכה ויחד עם “הלחם ומלח” הגישו לו את הבקשה.

הוא לקח את הגליון וקרא בו, הפך מעט את ראשו, העיף לעבר החוה ומבין שניו התמלטו המילים:

אמנם כן, יש כאן שלשה מילין!

כמו פצתה הארץ את פיה ותבלע את ראשיה ונשיאיה של העיר לשמע הדברים הללו יוצאים מפורשים מפי הקיסר. הם קבלו את גזר דינם, הלא גזרת המלכות היא ואין להשיב! אבל הם נתאוו לדעת פשר הענין. איזה רוח עבר על הקיסר לעשות שקר בנפשו? הלא ראה בעיניו ונוכח בעצמו!.. ודאי דברים בגו.

ואז פנו במכתב אל השתדלן בעיר הבירה: הלא יש לו מהלכים שם בבתי הפקידות העליונים, אולי יואיל וימצא את האפשרות להניח את דעתם ולמצוא פתרון לחידה מופלאה זאת.

והנה התשובה שקבלו:

– “שוטים טפשים שכמותכם! האמנם חשבתם, שהקיסר ישלח את כל המיניסטרים לארץ גולה ואת כל חברי הסינט לערבות סיביר, ואך ורק לישב את הסכסוך בין פינסק וקרלין? מוטב שיהיה שלשה מילין וחסל! גזרת המלכות היא וכן יקום!..”