_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נסיון לסכום

חיים ארלוזורוב

לתוכן הענינים

 

א) הגורם הערבי

אולי הגיעה כבר השעה שננסה לסכם את טיבם של חיינו הפוליטיים בארץ במשך החדשים האחרונים, ולבדוק מחדש, לאור המאורעות אשר אירוע, את הערכתנו מבחינת שלושת הגורמים המהוים בעיקר את המערכת המדינית בבנין ארץ-ישראל.  שלושת הגורמים העיקריים האלה הם, כמובן: היהודים, הערבים ואנגליה.   נתחיל בגורם הערבי. 

 

א

בתזכיר שנשלח על ידי להנהלה הציונית בלונדון עוד באפריל 1929 נכתבו, בתורת הקדמה לפרק אשר דן בתנועה הערבית, הדברים הבאים: "מבחינת גורם זה התנודדו בלי הפסק כפות המאזנים של דעת הקהל הציונית במשך עשר השנים האחרונות בין חוסר גמור של תשומת לב הוערכה בוחנת (עד 1929), ובין קיצוניות שניה של הכנעה למחצה ובהלה (1921-1922) – וחוזר חלילה לשכחה ורשלנות.   בקו מקביל הלכה גם רשימת התרופות אשר הוצעה לפתרון השאלה, החל מתכנית של בטליונים עברים, שהיו צריכים להיות מרוכזים בנקודות ההכרעה האסטרטגיות בארץ, וגומר בתכנית לברית יהודית ערבית לשם מלחמה משותפת נגד האימפריאליזם האירופי.   לפי עניות דעתי טבועות טעויות עיקריות ביסודן של שתי הדעות הקיצוניות גם יחד.   אין ספק שמבחינת כשרונם הארגוני והכנתם הצבאית, התלהבותם המדינית והתמדתם בפעולה פוליטית או נכונותם לקרבנות – אין להשוות בדרך כלל את תושבי א"י הדוברים ערבית לאחד השבטים או הקבוצים הסוריים, ולא כל שכן לאחד הלאומים האירופיים.  מטעם זה הם נכנעים יותר להשפעת אמצעי-כפיה, הם נוטים יותר להתפוררות מפלגתית ולפשרות מתוך אדישות.   מהצד השני אין גם לפקפק, שהתנועה אשר גרמה להתפרצויות ולהפרעת סדרים בתקופת 1920-1922 – היו לה שרשים חזקים יותר מאשר תעמולת הסתה סתם, הסתת אגיטטורים אשר נצלו את התקוות המוגזמות של הערבים בעת גמר המלחמה.   תנועה זו קבלה באופן ברור צורה של תנועה פוליטית מיוסדת על אידיאל לאומי, אם גם דרגת התפתחותה של תנועה זו איננה גבוהה עדיין אלא נמצאת בראשית דרכה.  בכל אופן, אותו נמוק בלתי מוסבר, המצוי לעתים קרובות כל כך בעתונות הציונית, לאמר: שאין התנועה הזאת תנועה פוליטית אמתית, מכיון שהיא נשענת כביכול רק על קבוץ מוגבל של אפנדים, פקידים, עתונאים ובעלי אומניות חפשיות–אינו נמוק כל עיקר.  כל תנועה לאומית, ביחוד בין עמים אשר תנאים אגרריים שלטו בחייהם סלבי הדרום, צ'יכים, פולנים) עברה דרך תקופת התפתחות דומה לזו". 

כדאי היה להביא את הפסקא הזאת לא רק מפני שאני מאמין, כי גם לאור המאורעות האחרונים בארץ אין לשנות הרבה בהערכה הכללית של המצב, – כי אם, ביחוד, מפני שברגע זה, כתוצאה פסיכולוגית של המאורעות, מתנודדת עוד הפעם המטוטלת של דעת הקהל, באין מעצור לשני הצדדים, והלך רוח של שכחה ורשלנות לגבי הגורם הערבי מפנה עוד הפעם את מקומו להלך רוח של בהלה ולהצעות קיצוניות, – יחידות צבאיות מעבר מזה והכנעה למחצה מעבר מזה. 

לגבי מצבי רוח אלה מצווים אנו לשמור עד כמה שאפשר על שווי המשקל, ולהשיב את המטוטלת למסלול תנודתה הרגיל והמתון.  נתיב האמת ברגע זה הוא צר מאוד.  לשני עברי הנתיב – תהום פוערת פיה. 

 

ב

עד היום אני עומד בדעתי, שכב ר בטאתי אותה ברורות במאי 1921, כי יש לפנינו בתנועה העברית בא"י גרעין של תנועה פוליטית אמתית שאין להעלים עין ממנה, וכי ישנם כמה גורמי התפתחות אוביקטיביים הפועלים[1] בלי הפסק ומסייעים לפתוחה ולהתבשלותה של התנועה הזאת.  החשוב בגורמים האלה הוא הגדול המתמיד והחשוב, באופן יחסי, של החנוך העממי הערבי, הקמת בתי-ספר ממשלתיים בערים ובכפרים הגדולים, בתי-ספר המתנהלים ע"י מורים החדורים ברובם רוח ערבית לוחמת והעומדים תחת השגחתם של מוסדות הבריאות, לאה המפתחים את התכונות הגופניות של הנוער הערבי ומפחיתים את תמותת הילדים.  בחשבון זה יש לכולל את פעולותיהם של הסתדרויות הצופים, קלובי Y.  M.  C.  A.  ואגודות שונות, המתנהלות ברובן ע"י אנשים הקרובים לחוגי המיסיונרים האמריקנים והאנגלים.  שני במעלה בין הגורמים האלה – היא המודרניזציה המתקדמת של הארץ בכללה, בעיקר כתוצאה הכרחית של עלית היהודים ושל אדמיניסטרציה בריטית.  התקדמות זו מביאה לידי שמוש בחדושים טכניים ולפתוח צנורות כלכליים, הגורמים ליצירת קונטקט בלתי פוסק בין תושבי הארץ ולהתמזגותם לחטיבה אחת.  יש לשער שלפני 25 שנים נפגש החוני הקטן, הפלח או בעל המלאכה מסביבת חברון, רק בהזדמנויות נדירות מאוד עם חבריו מטבריה או נצרת.  אפילו לירושלים היה זה בא בודאי רק ליום חג בלתי רגיל.  היום, הודות לכבישים חדשים, חברו אוטומובילים, סכויי שוק, תנאי עבודה ועוד כמה וכמה גורמים – הולכת ומטשטשת לאט לאט הפרדת המחוזות, הולכים ומטשטשים מנהלים מחוזיים, מלבושים מחוזיים ודעות קדומות מחוזיות.  הגורם השלישי היא ההתבשלות האטית של הפרוגרמה הפוליטית בקרב ערביי ארץ ישראל.  פרוצס ההתבגרות הזה התקדם אפילו במשך השנים אשר במובן הארגוני עמדה התנועה הערבית על סף החורבן.   אין לראות בזה סתירה הכלל וכלל, כי ככה יש שתקופה הארגונית חזקה של תנועה היא יחד עם זה גם תקופה של סטגנציה פוליטית או של קפאון רוחני.   כמו כן לא מן הענין הוא הדבר אם פרוצס התבגרות זה נעזר ע"י השתתפות יועצים פוליטיים בלתי ערביים.  אין בכך משום שנוי עובדות.   וההוכחות הבולטות ביותר לעצם עובדת ההתבגרות הן: הסתלקות מכל הדרישות הצדדיות ומרשימת הסעיפים הארוכה (עד למאורעות – אפילו  מהדרישות הנוגעות בהכרזת בלפור ובמנדט) שבתכנית העברית, ורכוז כל המרץ הפוליטי בדרישת הפרלמנט; הנטיה הנכרת בחוגים חשובים של העתונות הערבית לבלי הסתפק יותר בפוליטיקה מלולית ובהתפרצויות רגשניות בלבד ולעסוק בשאלות פרוזאיות יורת בדבר תקונים כלכליים וחברותיים. 

אמנם התפתחותה של תנועה זו נחלשה במשך השנים האחרונות על ידי גורמים נגדיים ידועים, אשר פעלו בכוון הפוך.   הראשון בגורמים אלה הוא ההתפוררות הפרודים בתוך התנועה, שגרמו להחלשה רצינית של ההסתדרות הפוליטית, הקונגרס והאגודות המושלמיות-הנוצריות.  סבות רבות הביאו לידי תוצאה זו, כגון: הנגוד הלטנטי התמידי בין המעוט הנוצרי, השואף לשלטון חברותי ופליטי, ובין ההמון המושלמי; 2) הקנאה המרה והמריבה המתמידה לא רק בין משפחות המיוחסות מתחרות, כגון החוסיינים והנאשאשיבים, אלא גם בין חלקים שונים של משפחה אחת בינם לבין עצמם; 3) השתלטות הזרמים הרדיקליים הקיצוניים בחוגי התנועה הערבית, אשר נכנסו לתוך מיצר ללא-מוצא אחרי הובויקוט של הבחירות למועצה המחוקקת בשנת 1922.  – השני בגורמים האלה מקורו, כמובן, ברוחים הכלכליים הממשיים אשר באו, תוך כדי העליה וההתישבות היהודית במשך השנים האלה, לקבוצים גדולים למדי של התושבים הערבים–בעלי קרקעות, בעלי בתים, מגדלי ירקות ועופות וסוחרים, ושהחלישו את השפעת הדוקטרינות הפוליטיות.   גורם נוסף יש לראות גם בכך, שבמשך השנים האלה שררה בכל העלם האירופי אדישות לגבי דרישות של זכויות דמוקרטיות ופרלמנטריות. 

כתוצאה מכל אלה נחלשה יותר ויותר בתקופת זמן זה, בין 1922 והיום, הקבוצה הרדיקלית במחנה הערבי.   כוחם של החוסיינים והפרסטיג'ה שלהם הלכו הלוך וירוד.   בבחירות לעיריות המעורבות נחלו אלה עוד הפעם מפלה רצינית והעמדו שוב בפני סכנת החלשת עמדתם.   במשך של שנים אי-אפשר היה לכנס את הקונגרס.   כזה התאסף סוף סוף – ער ללא הד וללא תוצאה.   אי אפשר היה לאסוף אמצעים כדי לשלוח דלגציה ללונדון, אף על פי שיחסו לה חשיבות גדולה בערך.   עתונות הקונגרס התקיימה קיום עלוב ללא השפעה.   הארץ נמצאה באמת במצב של שקט ובטחון גמור.   היחסים בין הערבים והיהודים, עד כמה ששתי העדות באו לידי מגע ישר, הוטבו באמת יותר ויותר והשתחררו מלחץ האינסטינקטים.  כזה היה מצבו של האגף הקיצוני בתנועה הערבית כאשר קרה המקרה של יום הכפורים בשנה שעברה. 

 

ג

זה סלוף עובודת פשוט, אם באים היום המצדדים שונים, ואפילו מצד הממשלה – באמצעות מזכירה הראשי ה' לוק – ומתארים את העינים כאילו ארץ ישראל נמצאה במשך כל השנים האחרונות על ה געש ולא הרגישה בכך, כאילו ארץ-ישראל עמדה במשך כל הזמן בין שני מחנות אויבים, נצבים במערכה זה מול זה, שקשה היה לעצור בהם, וכאילו יסוד האיבה הזאת היו הצהרת בלפור והפוליטיקה הציונית.   שני צדדים מעונינים בתפיסה האמורה: האנגלים המחפשים הצדקה לתקציבים צבאיים ולשמטר של כפיה, והקיצוניים שבין הערבים הבאים לאחר המעשה להוציא רוחים פוליטיים ממאורעות הדמים ולהאפיל על מפלותיהם ע"י גרוי תאוות פוליטריות.   במציאות היו לדברים פנים אחרים לגמרי.  לאחר שנכשלו בהחלט הנסיונות לארגן את ההמון הערבי בשטח של התנגדות אקטיבית להצהרת בלפור ולציוניות – נזדמנה כאן לפתע פתאום שעת כושר לנפח באופן מלאכותי נגוד דתי, לנצל את הקנאות והבערות של ההמון המושלמי ולגייס את הכוחות החשוכים של איבה דתית, כדי להשתמש אחר כך בכוחות אלה לשם צרכים פוליטיים.   הזדמנות זו היתה השנסה האחרונה לחוסיינים.   האינטרס הפוליטי שלהם עורר אותם לחדד את הקונפליקט של הכותל המערבי עד כמה שאפשר.   בהנהלת המופתי והמועצה המושלמית הם נגשו באופן שיטתי לעצמנו, לאור מצב הדברים הברור הזה, שנדחף לתוך פוליטיקה של פרסטיג'ה ללא סכויים; שתתפתח סביבנו מערכת של פרובוקציות, הבנויה והמכוונת בערמה; שיעשה מענין, שלא עמד מעולם ברומו של עולמנו, אליל חדש; שנתן לידי הרדיקלים הערבים כלי זין שיוכלו להשתמש בו בכל רגע וכאות נפשם, לא רק לגבי כל פלח ארץ-ישראלי, אלא לגבי כל העולם האישלמי; שננהל פוליטיקה מנופחת, שעמדה בסתירה בולטת מבחינת האינטרסים שלנו, ושנסתיימה בשבועות הדמים? – דבר זה אינו מובן, ועוד פחות מזה יהיה מובן בועד חדשים אחדים או בעוד שנים אחדות. 

וטוב: סלוף עובודת פשוט הוא הדבר, אם באים היום וטוענים שענין הכותל לא היה יותר מאשר מקרה ואמתלא, ואלמלי לא בא זה היו נמצאים מקרים ואמתלאות אחרים.  דעה זו היא מוטעית מעיקרה.   עד שלא בא ענין הכותל – לא נשארה להם למניגים הערבים כל סיסמא שאת כוח ההפעלה הטמון בה אשפר היה להשוות באיזו מדה שהיא אל סיסמת ה"חרם".   במחאות נגד הצהרת בלפור אי אפשר היה כבר להעיר אפילו כלב מנמנם.   דרישת הפרלמנט היא לגבי הפלח מופשטת יורת מדי, ואין בכוחה לעורר את האינסטינקט שלו.   עלית אלפי יהודים ורכישת שטחי קרקעות חשובים – לא הפריעו אף לרגע את השקט והסדרים בארץ.   ודאי שאפילו עלית מאה אלף יהודים וקניה של מיליון דונם לא יהו מזעזעות כלל וכלל את המושלמים במצרים ובבומבי.   ענין הכותה היה על כן לא רק השנסה האחרונה של האגף הערבי הקיצוני, אלא גם שנסה מיוחדת במינה.   העובדה שהרשינו לעצמנו להלכד ברשת של פרובוקציות – תשאר לעולם עדות לקוצר ראות פוליטי ולרדיפה אחרי סנסציה זולה, שיש לה מהלכים גם בקרבנו. 

האמת היא, כי הרדיקלים הערבים נצלו את השנסה הזאת ומנצלים אותה עד כמה שאפשר.   אמת גם הדבר שעל ידי כך הועמד עניננו בעיני העולם, וביחוד בעיני העולם האנגלי, למבחן יסודי מחדש.   אולם לא יותר מזה.   לדעתי אין בהחלט יסוד לכל הגוזמאות הנוראות שאפשר לכלול אותם בנוסחה אחת: "ליל ברטלומיאוס".   היכן הן ההוכחות שלישוב העברי הזה, בן 170 האלף, אפילו בכוחותיו הנוכחיים, היתה צפויה או עלולה היתה להיות צפויה, סכנת "ליל ברטלומיאוס"? דוקא שנקח בחשבון את הקסם האלמנטרי שיש לסיסמאות "חרם-אל-שריף" ו"אל-אקצה", שאינן זקוקות בהחלט לשום פרושים ותעמולה נוספת ושבכוחן להפעיל ברגעים אחדים גם המון פלחים נבערים, – נצטרך לבוא, מתוך שקול דעת, למסקנה – שבתשובה, אשר ניתנה על ידי העם למופתי ולאגף הקיצוני בימי המאורעות, היה בשביל אלה בודאי הרבה מן האכזבה.  כמה מתשע מאות ושלשים הכפרים הערביים בערך, הקיימים בארץ ישראל, ענו בהשתתפות אקטיבית לסיסמאות ההסתה מירושלים? לא יותר מעשרות אחדות.   כמה משבע מאות וחמשים אלף התושבים הערבים בארץ היו בעצם שותפים למהומות האלה? לא יותר מאלפים אחדים.   אם לדון על פי הרשמים של עדי ראיה – לא הצטיינו האלפים האלה לא בתכונות צבאיות מיוחדות, לא באומץ לב מיוחד ולא בהתמדה, אחרי שעברו ימי ההתנגשויות הראשונים, ימי התלקחות הקנאות המטורפת למלחמת קודש, שנתנה לפרעות אלה את כוח ההתקפה האיום, התבלט יותר ויותר הגורם המניע של שוד.   מאז ומעולם נשמעים היו הבדוים לקיאה המבשרת
"בשורת שמים" זו, וברגע כזה אינם מוכנים אפילו להבחין כראוי בין רכוש האכר היהודי ובין רכוש הפלח.   בכל חצי אי-ערב, מקום שאין כידוע שום הצהרת בלפור, קיים הנגוד הטבעי הזה בין האור המיושב על חוץ הים ובין השבטים הנודדים שבפנים.   התושבים הנוצרים דוברי ערבים, השייכים ברובם לחוגים עירוניים ומסחריים, לא השתתפו השתתפות אקטיבית ביותר במשך כל המאורעות האלה, ורק עכשיו, עם תנועת הבויקוט, נעשו אקטיביים יותר.  אם נערוך מתוך שקול-דעת את כל העובדות האלה – קל יהיה להבין,כמה פזיזות יש בדברי עתונאים אחדים מבינינו, אשר ציינו את המהומות בארץ-ישראל כ"מרד לאומי", וכמה מועט הוא החומר שהעיד בהמשך המאורעות על דבר-מה המתאים למושג זה.   על הקומוניסטים, המכריזים על תעמולת הסתה זו, המונהגת על ידי המופתי והריאקציה המושלמית הקלריקלית, כעל מהפכה לאומית – אין להתפלא ביותר, מכיון שבארצות המזרח הם מאז ומתמיד בעלי בריתם של המעמדות השוביניסטיים הקיצוניים. 

 

ד

כל זה איננו אומר, כמובן, שמותר לנו כרגע להעלים עין מן הדבר, כי עצם המאורעות בחדשים האחרונים – נעריך איך שנעריך את תוצאותיהם מנקודת השקפה ערבית – הם כשלעצמם נקודת מוצא חדשה.   עצם השבועות האחרונים הם, בהכרח התנאים, נקודת מוצא חדשה לתנועה הערבית, – בדרך להתגבשותה, לריאורגניזציה שלה ולחזוק גריעה הלאומי-פוליטי.   סכנת החורבן הגמור, שהיתה צפויה לאגף הקיצוני לפני שנה וחצי –  חלפה.   לכל הפחות, באופן זמני.   ולכל הפחות באופן זמני עלול אגף זה לההפך לנקודה המרכזת את המרץ הפוליטי ואת ההתלהבות הצבורית.   ואם גם תעבור תקופת הגאות הפוליטית – הרי השפעתה מוכרחה להיות מורגשת ביתר כוח במשך זמן-מה.   יש רושם כי במשך החדשים האלה נכרות היו במחנה הערבי, במדה יותר חזקה מאשר מקודם, פעולות של תנועת נוער ואינטליגנציה לאומית.   נדמה לי שעד היום אין אנו מעריכים כראוי את המדרגה שאליה הגיע חלק ידוע של הדור הצעיר הערבי בארץ, זה אשר עבר דרך בתי ספר של הממשלה והסתדרות הצופים ואחר כך דרך אוניברסיטאות אנגליות, הקלובים המושלמים הנוצריים הקיצו עוד הפעם מתרדמתם הממושכת, ונהפכו שוב מפיקציות לנושאי פעולה פוליטית.  החוסיינים, ביחוד המופתי וג'ימל, עומדים שוב במרכז הענינים, הועד הפועל הערבי נעשה עוד הפעם לשליח צבור שועדת החקירה הבריטית מנהלת אתו משא ומתן כמו עם צד רשמי, לפי אותם התנאים ממש שהיא מנהלת משא ומתן עם הסוכנות העברית המוכרת לפי הסעיף הרביעי של המנדט.   אי-אפשר גם לומר שישנם סימנים, כי סיסמאות הבויקוט, שהוכרז ע"י הועד הפועל הערבי, לא מצעו בדרך כלל אוזן קשבת ומשמעת ידועה בצבור.   יש משום סימן כל-שהוא גם בזה ששלשה-ארבעה עלונים ערביים נהפכו לעתונים יומיים.   כמו כן יש לציין את החזית המאוחדת של עורכי הדין הערביים לגבי הגנה על פורעים ורוחצים באשר הם בני עמם.   בקצור, החדשים האחרונים מציינים בלי ספק אטפה של התגבשות וריאורגניזציה לאגף הקיצוני בתנועה הערבית. 

אולם עם כל זה אין אנו מחויבים לראות לפתע פתאום האת המפלגה הערבית הלאומית ככוח פוליטי כביר, שאין בשום אופן להתגבר עלילו, – כפי שזו נראית היום בעיני חוגים ידועים אחוזי פניקה.   אנחנו היינו צריכם לדעת מגופנו ובשרנו, שתנועות אינן מתבשלות בלילה אחד כקיקיון דיונה, ושבגדולן אין קפיצות דרך ואין עליות שבנסים.   קבוץ האקסטרטימסטים הערביים לא נהפך בן לילה לעם הערבי בארץ-ישראל, ובדרך התפתחותו הפוליטית והארגונית אי אפשר שיקפוץ בבת אחת כמה ומכה מדרגות למעלה, עד כדי שיהפך פתאום למפלגה מודרנית, מאורגת ובעלת משמעת. 

אם לא נקבל את ההנחות האלה, שאינן באמת אלא יצורי דמיון מבוהל, לא נבין כמה וכמה תיאוריות שיש להן כרגע מהלכים בישובנו.   מדבירם, למשל, בינינו על דבר פעולות ארגון יסודי והכנת המהומות מצד הערבים.   אין ברצוני בשום אופן להקדים את תוצאות חקירת הועדה, ומאד מאד אפשרי הדבר שחקירה זו תגלה חומר האשמה שאין לנו כרגע שום ידיעה ממציאותו.   ונראה כודאי, שבין המופתי ובין מספר כפרים בשכנות ירושלים היו קיימים קשרים, אשר מטרתם היתה התכוננות ליום הששי הידוע, ודאי הוא גם הדבר, שתעמולה נודדת, אשר תוכנה היתה הפצת דבות בדבר התנפלויות היהודים על מסגד עומר – תעמולה מבונת מאליה, שאינה זקוקה להסברה יתרה – נעשתה ע"י שליחים באוטומובילים שעברו ממקום למקום.   כמו כן קרוב לודאי, שידיעה כללית ומטושטשת על דבר "הכנות" היתה נפוצה בחוגים הרבה יותר רחבים, כי אחרת אי אפשר להסביר את העובדה שפועלי המושבות הערבים לא הופיעו בכמה מקומות לעבודה בבוקר שהתחילו בו המהומות בירושלים, אולם מכל הפרטים האלה ועד להכנה שיטתית וארגון של מרד – עוד הדרך רחוקה מאד מאד.  יורת מזה: אם באמת יתגלו לפני ועדת החקירה הוכחות כי נעשה כאן נסיון להכנה שיטתית ולארגון מרד, – הרי צריך יהיה להסיק מסקנה שנסיון זה נסתיים בכשלון גמור. 

הוא הדין ביחס לארגומנט שהמופתי משתמש בו כרגע כדי להגדיר את הבהלה, לאמר – שכל העולם המושלמי והערבי עומד כאיש אחד לצד ערביי ארץ-ישראל במלחמתם נגד הציוניות ונגד הבית הלאומי, אמת הוא למעשה, שעל ידי שגיאותינו הפוליטיות נתנו לרדיקלים הערבים –  שוב בעזרת סיסמאות דתיות שלאחר המעשה הסבו אותן לכוון פוליטי – לפנות בקריאה בת-השפעה למושלמי הארצות האחרות.   פוליטיקאים מושלמים בהודו ובלונדון ארגנו אספות מחאה נגד הצהרת בלפור, בהסתמכם על הסכנה הנשקפת למקומות הקדושים של האישלם.   עתוני סוריה ומצרים פרסמו מאמרים ראשיים וקריקטורות לגנות היהודים.   טלגרמות הודיעו, שאפילו במרוקו הרחוקה מוכרחים היו השלטונות הצרפתיים להעמיד את רובע היהודים תחת הגנת משטרה מיוחדת, כאשר הגיעו לשם "חדשות" על התנפלות יהודי ירושלים בפצצות ובתותחים על מסגד עומר.  יש סכנה,  שהקשרים הפוליטיים והפרצדנטים האנטי-ציוניים, שנוצרו בהזדמנות זו, תהיה להם השפעה ידועה גם להבא.  אולם גם מנקודה זו ועד לחזית פן-ערבית או פן-אישלמית מאוחדת במלחמתה נגד הציוניות, – רחוקה עדיין הדרך.   כל מי שנסה, בלי דוקטרינות קבועות מראש, להתענין בתנאים הכלכליים והפוליטיים של הארצות האלה – יודע שלכל הפחות לשלו או ארבע עשרות השנים הקרובות אין לקבל בחשבון תנועה פן-ערבית או פן-אישלמית מבחינת גורם פוליטי ריאלי.   איומים כאלה – מבחינת זמן פחות או יותר קרוב – אינם אלא בלוף, שרק סופים אירופיים היוצאים מכליהם יכולים להבהל מפניו.  מובן שאחדות השפה והדת נעשית לעתים גם כאן גורם של סולידריות והרגשת קרבה, אבל שגיאה היא ליחס לה חשיבות פוליטית ממשית.   הנה לפנינו אמריקה הדרומית והמרכזית, בעלת תרבות גבוהה הרבה יותר, הכוללת מספר גדול של מדינות בנות שפה ומוצא ספרדיים ודת קטולית – והללו אף הן מדגישות לפעמים את השותפות והסולידריות הזאת, מבלי להראות כל רצון שהוא לפתח אידיאל משותף.   לגבי הארצות השונות הדוברות ערבית במזרח התיכון ובחצי האי, – והללו הן בעצם עד היום משקים של נאות-מדבר, פחות או יותר גדולים, הנפרדים זה מזה ע"י מדבריות, – חסרות גם ההנחות הקודמות והסיבות הכלכליות לאחוד כזה.   המצרי בן זמננו מביט מגבוה על הפלשתינאי, יחס שחציו אולי הרגשת בכורה וחציו אדישות – וכל זה במידה גדולה יורת אולי מאשר יחס הארגנטינאי בן זמננו לגבי אנשי קוסטה-ריקה וניקרגואה.   בצדק גמור אמרו, שהמרחק בין הבדוי הואהבי ובין הפלח השיעי בארץ ישראל הוא גדול יותר מאשר בין אותו הפלח המתיישב היהודי בכפר השכן. 

גם התיאוריות, אשר הפיצו ביחוד עתונאים שמרניים וכותבי מכתבים ידועים בעתונות האנגלית, באמרם שאת מהומות ארץ ישראל אין להסביר אל א כתוצאה מעמדתה החלשה של ממשלת הפועלים במצרים וחלופי הנציבות; כמו כן התיאוריה האחרת האומרת שהקונגרס הציוני בצוריך ויצירת הסוכנות הם ההם שגרמו להתפרצות המהומות – על אלה מקומם לדעתי בעולם האגדה.   כל אלה אינם אלא פרושים שצרפום באופן מלאכותי למאורעות, ורק לאחר המעשה.  אמנם נכון הדבר, ויש לנו עדויות מספיקות לכך שהחוגים הפוליטיים הערביים עוקבים היום יפה את העתונות האירופית הגדולה ואת העתונות הציונית.   אולם המרחק מעובדה זו ועד ההנחה שהסתדרות ערבית תוכל, על יסוד ידיעות מתוך העתונים, לארגן במשך שבועות ספורים תנועה בעלת פעולה פוליטית – הוא כמרחק המציאות מהדמיון. 

 

ה

ודאי היו בינינו אנשים רבים, וגם קבוצים, אשר על אף כל מיני התראות ואזהרות לא העריכו כראוי במשך השנים האלה את התנועה הערבית בארץ.   מוזר הדבר שאפילו היום ישנם עוד כאלה המשתמשים מלהודות שישנו בכלל גרעין של תנועה כזאת.   נראה שגם היום ישנם עוד רבים המעלימים עין מהעובדה, שהקבוץ הצעיר הערבי, החדור תרבות מודרנית ותרבות אנגלית ביחוד, הולך וגדל משנה לשנה.   אבל גם מי שמודה בכל העובדות האלה אסור לו שיסכים, כי תחת רושם הרגע ישתלטו בקרבנו דעות המעריכות את הגורם הערבי הערכה מוטעית ומוגזמת והבונות על הערכה זו פרוגרמות מבוהלות לשם מלחמה או שלום.   רק זה נחוץ לנו – דעה צלולה ונתוח מיושב, נתוח אשר ישקול כהלכה את יחסי הכוחות ונטיות ההתפתחות. 

מה יהיו תוצאות הנתוח הזה לקביעת שטת הפעולה שלנו לגבי הערבים?

אין עכשיו שעת הכושר לפרסום תכניות.   כל תוכנית תוצף היום במבול של ספקות מצדנו ותהא נתקלת בקיר של אי-אמון וחשדים מצד הערבים.   די לציין מבחינה זו את קבלת הפנים שנערכה לקול הקורא של אנשי ברית-שלום במחנה הערבי.  תפקידנו היום לבאר לערבים קודם כל בתכלית הבאור שני דברים יסודיים: ראשית, שכבר כיום הישוב העברי מבוצר בארץ במידה כזאת, שתקות-שוא היא לסכן ע"י התנפלות ומרד את התפתחותו ואת הגשמת השאיפות היסודיות של הציוניות; ושנית, כי בבחינת אזרחי הארץ לא נרשה להשתמש באמצעי כפיה לשם מלחמה פוליטית, ושנתנגד בכל האמצעים לכל נסיון ממין זה.   ורק אז נצליח לבאר את שני הדברים האלה תכלית באור – אם נמשיך גם עכשיו באופן שיטתי ובשקט את פעולת ההתישבות שלנו; אם נדאג להמשך, מסודר ומבוסס במובן הכלכלי, של העליה; אם נקים במהירות על יסוד תכניות בריאות וקונסטרוקטיביות, את הנקודות שנהרסו; אם נשלים את מרכזי ישובינו החקלאיים והעירוניים באופן שהתקפה עליהם תראה למחוסרת סכוי להצלחה כל שהיא.   רק כששני הדברים האלה יהיו ברורים ללא פקפוק במחנה הערבי – אפשר יהיה לקוות שהללו יפנו לצד פוליטיקה קונסטרוקטיבית; ורק אז תגיע השעה לדבר על הסכם במלוא מובן המלה. 

יתכן כי במשך תקופת המעבר לא נגיע כלל וכלל לפרוגרמה של פוליטיקה ערבית בצורת מערכה שיטתית רבת דרישות וסעיפים, מנוסחים לפי פרינציפים הכוללים בהיקפם את כל ענפי החיים הפוליטיים, החברותיים והתרבותיים של הארץ.   יתכן כמו כן שכל הצעקה הזאת לפרוגרמה מנוסחת אינה אלא אמתלא נוחה מצד אלה שלא הבינו ואין רוצים להבין את רצינות השאלה.   גם בשטח ההתישבות וביתר שטחי פעולתנו החיוניים לא ידענו את התכניות והנוסחאות מראש, גם שם צמחו התכניות והנוסחאות רק מתוך נסיון המעשה.   למשך תקופת המעבר נצטרך איפוא להרכיב תכנית ממקרה למקרה ומנסיון לנסיון, "תכנית, נסיון ומשגה", כפי שאומרים האנגלים.   מנקודת השקפה של הגיון ויופי מופשט – ודאי שתכנית כזאת אינה מושלמת, אבל מבחינת מציאותנו הפוליטית קרוב לודאי שהיא היא היחידה המתאימה לתעודתה, ובכל אופן הרבה יותר מתאימה מאשר ה-“Dolce far niente" אשר הרשינו לעצמנו בשטח זה עד עכשיו.  תכנית זו – מחר אולי יהיה פרושה יצירת עתונות בשפה הערבית, כדי שנוכל לפעול עד כמה שאפשר נגד תעמולת השקרים וההסתה בעתוני המפלגה הערבית הקיצונית.   כרגע מקובל מאד ללעוג לכל מיני הצעות כאלה.   טוענים, שהמון הפלחים אינם יודעים קרוא וכתוב, ושאלה המקריאים לפניהם בכפר ובבית הקפה – דוקא הם המעונינים בסלוף האמת.   אולם, ראשית, משתנים התנאים האלה בקרב הדור הצעיר; שנית, נקראים העתונים האלה לא רק בארץ ישראל, אלא גם במערכות דמשק ובירות; שלישית, רבים הם בעולם העתונים הפוליטיים המספקים רק צורך אחד – להשפיע על קבוצים מצומצמים של פוליטיקאים ועתונאים.   מחרתים אולי יהיה פרושה: הצגת דרישה לממשלת א"י שתבטל בבחירות לעיריות המעורבות את שיטת הבחירות הנבדלות לעדות, כדי שנוכל לפתח פוליטיקה פוריה של אינטרסים כלכליים משותפים ולהעדיף את הענינים החיוניים של משק העיר על פני המריבה הבלתי-פוריה בין שני העמים, ואחרי מחרתים אולי יהיה פרושה: תמיכה פוליטית וצבורית לגבי הקבוצים הערביים הפרוגרסיביים.   מבחינת היותנו אזרחי הארץ אין אנו יכולים להיות אדישים לגמרי לגבי השאלה, אם בין שכנינו ישלטו אלמנטים מפגרים ושוביניים או חוגים נאורים יותר ובעלי תרבות.   ואחרי כן אולי יהיה פרושה, אם רק יספיקו אמצעינו לכך, יצירת מוסדות כלכליים וחברותיים – ותהא זו באמת-מדה מצומצמת – כגון בנקים או קופות לחסכון ולהלואות.   שישמשו את צרכי הפלחים או בעלי המלאהה ילידי-הארץ.   ושוב אולי יהיה פרושה: תמיכת העתונות היהודית והציונית, הנפוצה בכל העולם, בדרישות בני מצרים או ארם נהרים להתקדמות ולחופש, אפשר גם שליחת באי-כוחנו הפוליטיים לקהיר ולבגדד, כדי להדגיש הדגשה ברורה שאין לנו כל ענין להתנגד לדרישות האלומיות המוצדקות של תושבי הארצות האלה, ושאנו מוכנים לעזור להם עד מה שיש בכוחנו.    ולבסוף אולי יהיה פרושה: שליחת קבוצה של סטודנטים צעירים שלנו לאל-אזהר או למוזיאון הבריטי, כדי שיתעמקו ביצירות התרבות הערבית ויהפכו אחר-כך – לגבי העולם היהודי – למתווכים בינינו ובין עולם התרבות של הערבים, ולגבי הערבים – למגיני דרישותינו היסודיות והמוצדקות.   ואולי עוד יבוא יום אשר יהיה פרושה: עבוד הצעה מצדנו כיצד לשים קץ לשלטון הפקידות – ללא בקורת וללא השגחה – השורר בארץ, וכיצד להקים מוסד רפרזנטטיבי בצורה שתתאים לאינטרסים של שני העמים גם יחס.   אולם תיכף ובלי כל דחוי פרושה הוא בהכרח: הקמתן או חדושן של מחלקות אשר תטפלנה באופן רציני ואקטיבי בכל סבך הפרובלימות האלה, על ידי מוסדותינו המנהלים, ההנהלה הציונית והועד הלאומי.   אולי כל אחד ואחד מהסעיפים הנזכרים אין בו משום ספוק כל הצורך, אבל כולם יחד יצטרפו לחשבון פעולה חשובה ומועילה שתגשר את התהום בתקופת המעבר.   פתרון השלאה אינו יכול להיות לא כידונים אנגליים ולא הכנעה וויתור על דרישותינו היסודיות, ומן ההכרח לחפש אותו בפעולה משותפת של שני העמים החיים בשלום בתוך מסגרת מדינה א"ית אחת – לגבי כל זה, על אף כל המריבות והאכזבה, אין גם כיום חלוקי דעות בחוגים הרחבים של הישוב ובקבוצים והמוסדות האחראים אשר בתוך התנועה הציונית. 

 

ב) הגורם היהודי

א

דבר מובן מאליו לכולנו, כי בחשבון מצבנו הפוליטי הגורם המכריע הוא הגורם היהודי.  יותר מחמשים שנה חונכה תנועתנו מתוך הכרה, שאין לה יסוד אחר מאשר "אבטואמנציפציה".   ברגע שהכרה זו היתה מתערערת והיינו מתחילים לשאת את עינינו לכוחות חוץ לשם הצלה – חדלה, כביכול, הציונות להתקיים.   מה היא איפוא הערכת עצמנו, מהו מצב מחננו מבפנים, בסכום המאורעות של החדשים האחרונים?

למען הגיע בנדון זה למסקנות נכונות – עלינו לחזור לרגע לאותה הנקודה שאליה הגענו, בעמל כה רב ובחבלי לידה כה קשים, בערב פרוץ המהומות בארץ: פרשת יסוד הסוכנות המורחבת בצוריך.   ערכה של פרשה זו ומשקלה כאילו נשתכחו בימי הדמים, ובהעלותנו אותה על זכרנו היום היא נראית כעובדה מן העבר, שהתרחקנו ממנה לא משך שבועות וחדשים, כי אם שנים ועשרות שנים  אין צורך להגזים בערכת הקבוצים והארגונים השונים שהתלכדו לסוכנות יהודית אחת לשם בנין א"י.   גם אלה בין מצדדי הסוכנות שרצו גם בצוריך למשור על דעתם השקולה – יזכרו את הימים ההם כימי זוהר של גלוי רצון קולקטיבי כביר ושל פתיחת אופקים חדשים מקרב העם היהודי לבנין הארץ, כוחות שהביאו אתם בשורה בדבר יכולת נוספת לעתיד.   המשבר הכלכלי, שהכביד על הישוב במשך שנים, היה קרוב לקצו.   הקרקע מוכנה היתה לפעולת התישבות ועליה חדשה.   בארץ שרר שקט ובטחון במשך שמונה שנים.   מכיון שהיתה תקוה כי הרחבת הסוכנות תביא בעקבותיה הגברת האמצעים הכספיים יכולנו לחשוב שהגיע הזמן לא רק לסיים את כל ההתחלות החשובות בהתישבות השנים האחרונות, אלא גם לגשת סוף סוף להכנת תכנית-בנין מקיפה ומחושבת להמשך העבודה בעתיד.   עם הרחבת הסוכנות הורחב גם הבסיס לפעולתנו הפוליטית. 

אולם בולט היה לעיני כל גם בכנוס זה, הראשון לסוכנות בצוריך – שאין לפנינו יותר מהבטחה מזהירה.   מאחורי ההפגנה העצומה  של אחדות יהודית ושל רצון לבנין, הסתתר עדיין חלל ריק.   מבפנים שררה אנדרלמוסיה רבה.   אין להסיק מזה שום מסקנות בנוגע לעצם הדבר.   זה היה התהו ובהו המציין כל התחלה בתנועה צבורית רחבה, ומדי נזכור שגם התנועה הציונית, שהיתה מאוחדת בהשקפת-חיים אחת שלמה ומסויימת, הוכרחה להתגבר על קושיים רבים עד שיסודותיה השונים, יהודים יוצאי ארצות שונות, מקצועות ומעמדות שונים ובעלי מסורת שונה, התמזגו לחטיבה אחת – הרי נבין שאפשר היה לשער כי בקרב הסוכנות יתגלו מחלות הילדות הקשות המלוות כל גידול.   הקונגרס הציוני, שקדם לסוכנות, לא עשה כלום כדי להקל על זו את חבלי ההתפתחות.   תחת לטפל בפרטי תכנית הפעולה של הסוכנות העתידה – היה זה כולו מרוכז בוכוחים חריפים בדבר חוקתה וסמכותה הפורמלית.   וכשהתכנסה המועצה – הרי מחוץ לברק החיצוני נתונה היתה כולה במצב של ערבוביה ארגונית ורוחנית.   כדאי להזכיר אפיזודה אחת קטנה, אפיזודה חולפת אבל אופינית: ראש רבני הונגריה עלה על הבימה כדי לבטא בצורה חגיגית, בצורת תפילה כמעט, את נכונותם של יהודי ארצו להשתתף במפעל היהודי המשותף של דורנו.   תוך כדי תפילה הוא סר פתאום הצדה והתחיל במחאה נגד אי-הצדק בחוזי-השלום, שקרעו מהונגריה גלילות חשובים.   ופתאום קם בהתרגשות רבה ציר אחד מתוך הסיעה הלא-ציונית, והתחיל מוחה בתוקף, בשם ממלכת רומניה אשר ירשה את הרכוש ההונגרי, נגד הדעות המתעות של הרב.   היושב-ראש בישיבה זהו, ציוני ויושב-ראש ותיק, הצליחה בעמל רב להבין את הסתבכות הדברים הפתאומית ולהשקיט את הרוחות הסוערים.   אפיזודה זו מאירה לא רק בפעם האלף את כל הטרגי-קומדיה של הפטריוטיזם היהודי בגולה, כי אם גם את מצבה הפנימי של הסוכנות ביום הוסדה.   גם הישיבה הראשונה של הועד האדמיניסטרטיבי – הארגון המפקח העליון – שהתכנסה תחת נשיאותו של ורבורג, עלולה היתה רק לחזק את הרושם הזה.   הכל היה כעין גשוש באפלה למחצה, ואי אפשר היה להגיע אל עצם שאלות העבודה הממשיות.   מבחינת עבודה ממשית הרי חלוקת 220 צירי המועצה לכמה וכמה ועדות – החל בועדה פוליטית וכספית וגמור בועדה לטפול בתינוקות – שחבריה מפוזרים בכל קצוות תבל, ללא בטחון שיתראו עוד פעם בחייהם, היתה מעשה ילדות ממש.  חסרו עדיין היסודות הפשוטים ביותר להנעת המכונה הגדולה של הסוכנות, זו שנטל עליה לעבוד בתנאים גיאוגרפיים ופסיכולוגיים מסובכים כל כך.   הכל נשאר בלתי עשוי.    היה צורך למזג את כל חלקי התנועה המפוררים והמפוזרים לחטיבה אחת ע"י פעולת הסברה וחנוך.   היה צורך להקים אפרט פעיל – ע"י פעולת ארגון כבירה – לצרכי התישבות ורכוז כספים. 

טרם נשלם שבוע אחרי סגירת מועצת הסוכנות הראשונה – לאחר שבמשך ששה ימים שאפנו לרוחה והתכוננו לגיוס הכוחות החדשים – פרצו המהומות בארץ.   תחת התהו ובהו אשר בכל התחלה פוריה ופותחת-אופקים – בא התהו ובהו של מעשה הרס בלתי-פורה ומחוסר טעם. 

 

ב

החוטים, שהתחילו להתרקם, נמתחו תיכף ומיד בחזקה עד כדי קריעה.   לא זאת שהמאורעות בא"י שינו או החלישו את החלטתם של הכוחות שהתלכדו בסוכנות וגמרו אומר לעשות את בנין הארץ למפעל היהודי העיקרי של דורנו,.   אדרבה, בימי המהומות נעשתה א"י למרכז היהדות החה במידה שלא היתה אף פעם בימים כתקונם.   אם היה מקרה בתקופה החדשה שהיהודים היו קיימים כלאום, במובנה הפוליטי של המלה הזאת, לאום מפוזר לתפוצותיו ובכל זאת מאוחד באינסטינקטים שלנו בורצונו לחיים – הרי אירע זה בימים האלה.   תשובת העלם היהודי – והפעם לא הפריזו העתונים – הרסה את כל המחיצות וחרגה מכל המסכרות.   אלה שנשארו מחוץ לגל ההתרגשות הלאומית העצום היו בעצם מתי מספר מבין הבורגנות היהודית העשירה (אפילו יוליוס רוזנולד באמריקה ולורד רידינג באנגליה, ששניהם סרבו להשתתף בסוכנות, נמשכו לתוך נחשולי התנועה העממית הזאת), קבוצי הקומוניסטים המושבעים לעבדות נצח (שאין כמובן לכלול במספרם את המוני היהדות הרוסית, האלמת מתוך כפיה), וקבוצות קטנות של אינטליגנציה ליברלית תלושה ומתנכרת במערב אירופה, שאין לה כבר תקנה.   מחוץ לאלה היה קיים, בפעם הראושנה בתולדותינו בזמן החדש, עם אחד שרצה להרגיש ולפעול כעם אחד.   "מעולם לא היינו כה מאוחדים, מעולם לא היינו כה קרובים זה לזה", כתב שלום אש במכתבו.   ממרכזי היהדות הגדולם בניו-יורק או ורשה ועד העירה הקטנה הנדחת בגליציה או פריקה הדרומית – נשמע קול אחד.   החל בלורד מלצ'ט – ששכח, כנראה, במשך נאומו בישיבת הועד הפועל הציוני בלונדון שהוא עומד בראש התעשיה הכימית הבריטית ושהקפיטליסטים האנגליים שלחו אותו בפרלמנט להיות בא-כוחם בוכוח הגדול הפרינציפיוני נגד הסוציאליות, והוא רצה להוכיח לועד-הפועל מתוך קנאות ציונית, "שמנקודת השקפתנו יש סוף סוף להודות שהמששלה הנוכחית היא הסימפטית ביותר" – וגמור ב"פארווערטס" הניו-יורקי, – ששכח כנראה לגמרי שקיים לצדו ה"סאציאליסטישער פערבאנד" והתחיל תומך בגלוי ובהתלהבות במלחמת הישוב בארץ – ובאותו פרוד במערכת ה"פרייהייט" הקומוניסטית, ששלשה מחבריה החשובים עזבוה בגלל עמדתה הבוגדת לגבי א"י. 

קשה מאד להסביר את הדבר הסברה פסיכולוגית: נמצאו בינינו אנשים – וביניהם וגם בעלי תרבות והשכלה רחבה – שרצו לראות בהתרגשות עממית וכבירה זו רק התעוררות של שוביניות חסרת-דעת ופסיחוזה של מלחמה בין היהודים.   וכי כיצד – לדעתנו, דעת יהודים לאומיים – צריך היה להרגיש ולפעול עם שאין ברשותו שום אמצעי-כוח ממלכתיים ואינו מושרש בקרקע מולדת, והוא רואה פתאום את תקותו האחרונה לעתיד ולחרות בסכנה קשה? וכמו כן אין זה אלא סלוף עובדות בלבד, כשבאים היום ומדמים את הגבת העולם היהודי על המאורעות בא"י – לפרשת המחאות ההמוניות אחרי הפוגרומים בקישיניוב או אוקראינה מצד יהודים תושבי ארצות שונות.   גם בנידון זה היו לדברים במציאות פנים אחרים לגמרי.   יחסם של המוני היהודים למאורעות מעיד, להיפך, על הרוח החדשה הפועמת ביהדות; רוח זו היא שבאה לידי בטוי בימים האלה.  אין אנו יודעים כמעט בעצמנו – ובודאי שאין אנו מעריכים כראוי את הדבר – כמה עמוקה היא ההשפעה שהשפיע חנוך לאומי פוליטי במשך חמשים שנה על המבנה רוחני-הצבורי ביהדות, וכמה יסודות של מחשבה ממלכתית חדרו בדרכים בלתי-נראות לעין לתוך רוח העם הזה של חנונים וחייטים, רופאי-שנים וסוכני-בורסאות.   ואין לשכוח שהעתונות היהודית היומית בעולם, מלבד עתונים מעטים יוציאם מן הכלל, לא רק לא עשתה כלום במשך ימי המהומות כדי לפתח מחשבה פוליטית לאומית מבוגרת, אלא עשתה, להיפך, את הכל כדי להשרות רוח של בהלה ושל פוגרום ע"י הרצאת דבירם מוגזמת וסנסציונית ע"י הנגון הידוע של "מות קדושים".    ובכל זאת – המוני העם לא הלכו שבי אחרי רוח זו.   אוזן קשבת לא שמעה כאן בכי אין-אונים של עדר נרדף ומוכה-פוגרומים.   זוכר אני, למשל, את אספת אלברט-האל בלונדון, ששם התאספו להפגנה שנים עשר או חמשה עשר אלף מיהודי ויטשפל – ואת הדברים שזעזעו את לב האספה הזאת עד היסוד.   לא קינותיו של הרבה הראשי, וגם לא נוסחאותיו הדיפולומטיות של ויצמן.   הדבר הראשון היה: הגנה עצמית; הישוב העברי מגן על עצמו – תנו לו חופש הגנה.   הדבר השני: הפסקת האיבקואציות; פנוי הנקודות הישוביות הורס לא רק רכוש יהודי, אלא גם את אבני הבנין של הבית הלאומי.  הדבר השלישי: המשכת עבודת הבנין והעליה; אין תשובה אחרת למאורעות.  הדבר הרביעי: תוספת קרקע; אין יסוד בטוח יותר לעתיד עבודתנו.   כזאת היתה מסכת האמונות והדעות שהטביעו את חותמן על האספה בלונדון, ואיני מאמין שאספת אלברט-האל היתה יוצאת מן הכלל במובן זה.   האין זה נס מן השמים כמעט שעם חולה כעמנו הבין ברגע של התרגשות עצומה – מתווך תפיסה פנימית – היכן הן נקודות הכובד של בנין עתידו? האין זה כבוש חשוב שתשובתו ברגע כזה היתה לראות באמת בארבעה הסעיפים – הגנה, קרקע, שמירת הקיים והמשכת המפעל – את העמודים שעליהם עומד כל הבנין של חיינו הלאומיים החפשיים?

 

ג

הסכנה היתה איפוא רק בזה, שהקמת הסוכנות וארגונה למכשיר גדול של בנין – דבר שהיה בבחינת עובר עם פרוץ המאורעות בארץ – עמדו לצאת אל הפועל בעצם ימי ההתרגשות והערבוביה שלוו את המאורעות.   מתוך כך נשקפה הסכנה שנחשול ההתעוררות העממית ישבר בתוך עצמו, מבלי לההפך לכוח פורה וקונסטרוקטיבי, שאש ההתלהבות הלאומית תכבה מבלי להותיר אחריה יותר מערמת אפר עלובה, נשקפה הסכמה שישתררו דכוי רוח ואכזבה בקרב העם, ושכוי-הרוח והאכזבה יסכנו לבסוף גם את הקמת הסוכנות עצמה.  אמנם אנשי הסוכנות המורחבת השתתפו בפעולה הפוליטית בתקופה זו.   גם בלונדון – החל במכתב הגלוי של באי-כוח "הבורד אוף דפיוטיס" בעתונות, וגמור בהשתתפות שליחיה במשלחת אל מזכיר המושבות; וגם בניו-יורק, בהזדמנות בקורו של מקדונלד, שרתה הסוכנות את התנועה שרות מדיני חשוב.   זה היה הכל.   בינתים מת מרשל.   אותו רגע נמצא רק גורם אחד שיכול היה לקבל על עצמו את האיניציאטיבה להפוך את התרגשות השעה לכוח בונה ולניע את גלגלי הסוכנות לפעולה ישובית וכספית.   הגורם היחיד הזה היתה התנועה הציונית.   

אולם נראה שדוקא התנועה הציונית היתה בשעה זו אחוזת בהלה ובלבול, במידה הרבה יותר גדולה מאשר ההמון היהודי בכלל.  אולם גרם לכך הדבר שהתנועה הציונית, על זרמיה וקבוציה הושנים; היתה הרבה יותר קרובה לעניני א"י, ידעה יותר את שלאות ההגשמה המסובכות, ובמחשבתה ובהרגשתה היו משום כך פחות נאיביות ויותר הבחנה.   בכל אופן – רק הסיסמוגרף של דעת הקהל הציונית התחיל מצייר ציורי קפיצות מוזרים, והתחיל עולה וירוד בלי הפסק.  הורגשו הסימנים הראשונים של רעידת האדמה האיומה בא"י – המחט הרגישה התחילה מתנועעת, כמו מתוך שכרון, בין הקצוות.   בשעה שכלפי חוץ התקיימה חזית יהודית מאוחדת – נעשה כמשותק המחנה הציוני מבפנים, זה שנטל עליו להיות פלוגת החלוצים במערכת. 

אין דבר מציין את המצב בשעה זו ביתר בהירות מאשר הופעתם הבולטת של שני האגפים הקיצוניים בתנועה והתנגשותם החזקה בתוך הישוב, אגף אחד: תוקף, צעקני, היסטרי (זה שתכניתו הפוליטית קרובה לתכנית הריביזיוניזם); ואגף שני: פציפיזם מופשט, מיוסד על קטגוריות מוסריות (זה תכניתו הפוליטית נוטה לתכנית ברית-שלום).   שניהם בנויים על נוסחאות ולע על המציאות.   אמנם אין כל יסוד להניח שפתע פתאום, בן לילה, נקרעה התנועה הציונית בעולם, או הישוב העברי בארץ, לשני גזרים, לשני מחנות אויבים העומדים זה מול זה במערכה.  לאמתו של דבר, רחוקים הם גם היום החוגים הרחבים של הישוב והקבוצים האחראים שבתנועה הציונית, ובכללם תנועת העבודה הציונית, משני האגפים האלה, גם מהג'סטה המקיאולית מחוסרת-האונים וגם מהלך-רוח של ותורים לגבי דרישות ציוניות יסודיות.   אולם כמו בכל מקום ובכל מקרה של תסיסה צבורית חזקה – התבלטו כאן האגפים הקיצוניים ורכזו מסביבם קבוצים הפוסחים על שתי הסעיפים ויחידים שבורי-רצון – במספר העולה בהרבה על מספר חבריהם המאורגנים.  ברגע של משבר פנימי קשה הופעה זו אינה מחזקת את הגוף, אלא, להפך, היא מחלישה אותו, כמנה גדולה יותר מדי של חמרי-רעל מעודדים או מרגיעים.  איני רוצה לומר, ששני האגפים הקיצוניים האלה שוים בערכם השלילי ובסכנה המדינית הכרוכה בהם; מכיון שהללו אוחזים בשיטה של פרובוקציה כלפי חוץ, כלפי הערבים והאנגלים גם יחד – והללו אינם אלא קבוצת מעוט קטנה המגינה על השקפותיה באמצעי תעמולה ופובליציסטיקה.   אולם עם כל זה אין להמנע מהמסקנה, שהשפעת שני האגפים הקיצוניים האלה גם יחד היתה השפעת בהלה, בלבול ושתוק. 

סכנת ההשפעות השליליות האלה אינה בעצם בשטח הפעולה הפוליטית עצמה.   מצד אחד עלולה התעמולה הרביזיוניסטית לרכז את התנועה מסביב לדרישות שאין בהן ממש, כגון הדרישה לגדודי צבא עברים, ועל ידי כך להסב את תשומת לבה מדרישות שיש בהן גם תועלת חיונית וגם אפשרות מעשית, כגון בצור כוחותינו במשטרה.   מצד שני עלולה תעמולת "ברית שלום", זו שתכניתה המעשית טבועה באידיאלוגיה של ותורים, להמאיס על הישוב גם תכניות רציניות וחשובות מאד.  כגון התכוננות למשא ומתן בדבר מוסדות מחוקקים בארץ – דבר הממשמש ובא, אם נרצה או לא בכך.   כל הדברים האלה יש בהם משום נזק, אבל אינם מכריעים. 

הסכנה המכריעה, הנובעת מתוך התגברות הזרמים האלה בשעה זו, היא בהשפעתם הרוחנית והפסיכולוגית של התנועה.  התעמולה הרביזיוניסטית יצרה, ביחוד בחוגי-נוער ידועים, פרזיאולוגיה לאומית בדבר שלטון של כוח, מבלי שתיצור או שתהיה לה יכולת שהיא ליצור את אמצעי השלטון הזה, שרק הם יכולים להפוך פרוגרמה מופשטת למציאות ­ ותהא מציאות זו איזו שתהיה.  אין מעניננו כאן לחרוץ משפט על לאומיות של שלטון בכלל.   ישנם נגודים חיוניים בחיי העמים שלא נפתרו עד עכשיו, ואולי גם לא יפתרו בעתיד, אלא מתוך התנקשות של כוחות.   רצון החיים של העמים לא נכנע עד ימינו – ואולי לא יכנע גם בעתיד – לנוסחאות של מוסר.   זוהי אולי טרגדיה.   אולם אלה שמעמיסים תכנית מנופחת בת ג'סטות והשליות, שאין ביניהן ובין המציאות ולא כלום, על צוארו של עם המשולל יוצרים אלא קריקטורה איומה.   תנועה ונוער, המחונכים ברוחה של זו, סופם להשבר מתוך חורבן האילוזיות והג'סטות הריקות.   נצני ההבחנה הממשיים והחיים, שנזרעו לאט לאט על ידי הישוב – וביחוד על ידי אנשי ארץ ישראל העובדת – בקרב הנוער העברי ונקלטו בקושי כל כך רב על הקרקע הצחיחה של החיים העבריים, אלה המלאים פיקציות ורדיפות אחרי פיקציות – הולכים ונרמסים ברגלים.   מהדונם הדל והצר של מציאות חיה אנו שבים אל הממלכה רחבת הידים של פרזות ריקות.   גם ההשפעה הפסיכולוגית שהשפיעה תעמולת השלום הקיצונית, ביחוד בחוגי אינטליגנציה ידועים, אינה אלא אוירה הרוויה חוסר אמונה בכוחות עצמנו.   וזו מסוכנת ביחוד בגלל זה, שבעצם יש בה ותור על רעיון האבטואמנציפציה, ותור הגרוע אולי מותור על הצהרת בלפור.   הציונות מיוסדת על רעיון השחרור בכחות עצמנו יותר מאשר על הצהרת בלפור.   ולא במקומם כאן הדבורים על תורת אחד-העם.   מרכז רוחני ללא יסוד של מאות אלפים או מיליוני אנשים עובדים, אכרים על ידי מחרשתם ופועלים על ידי מכונתם, אינו אף הוא אלא קריקטורה איומה.   ויסוד כזה יוצר בארץ בארץ-ישאל רק על-ידי עליה מתמידה, התישבות שטתית, הגנה עצמית וארגון פוליטי.   מי שאינו מאמין שיש בכוחות עצמנו ליצור את כל אלה – חדל להאמין בציוניות מאיזה סוג שהוא.   תנועה המחונכת ברוח זו של הרגשת חוסר-אונים – סופה להחרב מתוך דכוי רוח ויאוש. 

בזמן שאירעו מאורעות א"י והיה צורך לגשת להקמת הסוכנות בתנאים של מצב-מצור; כשהיה צורך לשמור על ההתעוררות העממית לבל תרפה ולהפכה לכוח בונה; כשלא היה כוח אחר מחוץ לתנועה הציונית שיקבל על עצמו את הגשמת התפקידים האלה – היתה תנועה זו, ביודעים או לא ביודעים, משותקת ונתונה בסבך של חלוקי דעות.   אילוזיות וג'סטים ריקים מצד אחד, ורוח של דכאון והכנעה מצד שני – עמדו לגזול ממנה את בטחונה בעצמה ואת כוח היצירה שבקרבה.   מתסבוכת זו לא נגאלנו עדיין ולא נגאל מידה ע"י וכוחים.   אין להתנגד, כמובן, לפעולת הסברה רחבה גם בתוך הישוב וגם בתוך התנועה הציונית, הסברת עובדות העלולה למלאות עכשיו תפקיד חשוב.   אולם גם זה לא תגרש את הדבוק ולא תתיר את השתוק.   יש רק אמצעי אחד לכך: תכנית עבודה קונסטרוקטיבית מקיפה אשר תבליט בצורה מוחשבית את הפרוגרמה לשנו לתקופת זמן מסוימת – מבחינת עליה, התישבות וכספים; תכנית שמסביבה יוכלו להתרכז הכחות הבריאים שבציניות, ושתהיה חזקה כדי להסב את רוח התנועה משטח של פלפולים טפלים ולכוון אותו לצד פעולה פוריה שיש בה משום ספוק.   בינתים עברו שבועות יקרי-ערך, שהם אולי בבחינת אבידה שאינה חוזרת. 

 

ד

עוד בימי צוריך היה ברור, שיצירת תכנית-בנין כזאת לתקופת זמן מסוימת היא בבחינת דרישה הכרחית של השעה.   אין מנוף אחר כדי להרים את משא מפעלנו, אין נקודה ארכימדית אחרת שממנה אפשר יהיה להפוך את התהו ובהו למעשה בראשית.   אין אמצעי אחר לגבוש התנועה הציונית, להרגעת הנבוכים בקרבנו או בקרב האנגלים, לחזוק הכושלים, להקמת הסוכנות ולהפראת האנרגיה העממית. 

ועוד דבר היה ברור וגלוי בימי צוריך, וחבל שהקונגרס לא עסק בדבר זה – תחת לטפל בסעיפים וסעיפי סעיפים של חוקה יבשה שאינה מעלה ואינה מורידה.  כוונתי לסכנה שתהא נשקפת למפעלנו אם נרשה שהרוטינה, ירושת-העבר בציוניות, תעשה ליסוד בבנינה החדש של הסוכנות.   סכנה זו ותוצאתה ההכרחית: המשך עלוב של פעולת התישבות דלה, מצומצמת וחסרת-שיטה – גדולה היום עוד יותר.   גם במובן זה דורש המצב היוצא מן הכלל, שנוצר פתאום, גם אמצעים יוצאים מן הכלל.   בימי אספת-היסוד של הסוכנות היתה עוד הערבוביה גדולה מדי, ולא נעשה אפילו נסיון ליצירת תכנית חדשה ומקיפה מבחינת התישבות ופיננסים.   עתידו של התקציב נבנה שוב על קרן היסוד, שאמרו לארגנה כמוסד הסוכנות, ולא הספיקו אפילו לברר את הקוים הכלליים בריאורגניזציה זו.  חוץ מזה היה מדובר, כידוע, על יסוד מוסד כספי גדול, לפי הצעותיו של הד"ר פרנקל, שיהא עובד שיטה עסקית מסחרית.   נניח שעבודת קרן היסוד תגמר השנה בהצלחה, כתקות רבים.   ובמקרה כזה נוכל למלאות את התקציב הרגיל, לשלם את החובות – כפי שהוחלט – ולגמור מבחינה חלקית את בסיס המשקים הקיימים.   נניח כמו כן שיסוד החברה הפיננסית אף הוא יצא לפועל עוד השנה.   והנה אפילו אם זו תתחיל בעבודתה בלי כל דחוי, תהיה השפעתה על המשך פעולת ההתישבות רק השפעת-עקיפין, בלתי ישרה – מפאת אפיה המסחרי-פיננסי.   שני הדברים האלה גם יחד, התקציב והמוסד החדש, כמה שהם רצויים לנו בפני עצמם, אינם פותרים את שאלת המצב היוצא מן הכלל.  ע"ד הלואה בין-לאומית בערבות הממשלה המנדטורית לצרכי עבודתנו – קשה לדבר כרגע.   שוק הכספים הפרטי ודאי שהוא סגור בפנינו לעת עתה, – אם אנשי הסוכנות בניו-יורק ובלונדון לא יתאמצו התאמצות יוצאת מגדל הרגיל, כדי להתגבר על אי-הבטחון ואי-האמון המורגשים היום בחוגי הבנקים לגבי מפעלנו בארץ.   ברם אנו עומדים עכשיו לפני תפקיד שאין בשום אופן להשתמט ממנו.   הכרח יהיה לנו במשך השנים הקרובות לא רק להוציא אל הפועל את תכנית עבודתנו הרגילה, אלא גם לקיים הגשמתה של תכנית התישבות חדשה, שתגרור אחריה גם עליה חדשה ושיטתית.   בהגשמתה של תכנית זו תלוי לא רק עתידה של התנועה, כי אם גם בטחונו של הישוב.   הסעיפים העיקריים שבתכנית הם ברורים: בצור אזורי ההתישבות שלנו למחוזות מיוחדים למלוכדים; בסוס רובעינו המודרניים בערים, ביחוד בירושלים בירת הארץ; שמוש תכוף בקרקעות הנמצאות בידי הקה"ק, ביחוד בעמק ובשרון, לצרכי התישבות צפופה; רכישת הקרקעות הנוספות, הדרושות לשם הגשמתה של תכנית ההתישבות; הכשרת קבוצי העולים, הדרושים לשם הגשמת התכנית, והעברתם לארץ.   ברור שכל זה דורש גיוסו של תקציב יוצא מן הכלל והתקנת פרוגרמה של עובדה יוצאת מן הכלל ע"י האורגנים המוסמכים בסוכנות.   אם חורף זה יחלוף מבלי שנגיע לידי כך, הרי שוב תלך לאבוד שנסה חיונית ומיוחדת במינה – מתוך בלבול-מוח וקוצר-ראות. 

הפעולה העמוקה ביותר, שפעלו במאורעות בארץ כלפי פנים, כלולה לדעתי בזה שהללו הבליטו והאירו עוד הפעם בתכלית ההבטלה וההארה את גבולות מפעלנו בזמן הגורם t, גורם הזמן, הממלא תפקיד כה חשוב בנוסחאות הפיזיקלאיות, חשיבותו אינה פחותה בשדה המדיניות.   אילו היו מדעי הפוליטיקה מפותחים במדה מספיקה, כדי להרשות לנו לבטא בנוסחה אחת את כל מפעלנו הגדול והמורכב – היינו רואים באות אחת קטנה כמה חשוב הוא גורם הזמן, בחינת ציר שעליו סובב כל החשבון.   ואין לנו אלא להסיק את המסקנות בהכרה זו. 

 

ג) הגורם האנגלי

להערכת הגורם הזה מבחינת הגדרת מצבנו הפוליטי בשעה הנוכחית – יש להקידם מלים אחדות.   כל תנועה נבנית על האמונה בצדקת דרישותיה, על בטחונה באידיאלים שלה ובמשקל המלא של ההנחות שעליהם מיוסדת תכנית פעולתה.   תנוה המאבדת את אמונתה בערכים האלה, מאבדת גם את האפשרות לקיומה ואת הכוח להגשמת שאיפותיה.   ואמנם נוח וקל הדבר להכירז ולחזור ולהכריז על צדקת דרישתנו; אולם הערכה פוליטית איננה רשאית להסתפק בזה.   הערכת גורמים פוליטיים פרושה: "נסיון להבין גורמי חוץ וכוחות זרים, לראות את דרישתוניו לאור הלך-רוחם של אחרים, הלך-רוח המבוסס אף הוא – לדעת האחרים – על צדק ועל יושר ועל הנחות שקולות.   ואם תקיפי העולם מבטלים לפעמים הלך-רוח של זולתם ומטביעים את חותם רצונם בכוח – הרי אלה שלא זכו להמנות על בעלי-הכוח מחויבים להבין, קודם כל להבין, את הגורמים הללו. 

 

א

דבר זה שאנו קוראים לו: הגורם האנגלי מבחינת מפעלנו בארץ – הוא תרכובת של כמה וכמה יסודות: הפרלמנט והממשלה הבריטית, דעת הקהל באנגליה, הפקידות האנגלית בארץ והיחסים הפסיכולוגיים והחברותיים בין אנגלים ויהודים בעבודה המשותפת.  ננסה לבררם אחד אחד. 

מצב עניננו בפרלמנט האנגלי במשך כל השנים היה כזה: בכל אחת משלש המפלגות הגדולות היה קיים קבוץ, מצומצם פחות או יותר, שהגין בכל תוקף על הפוליטיקה הציונית בא"י.   בתוך המפלגה השמרנית – מצד אחד של לורד רוברט ססיל, לאמר קבוצת חבר-הלאומים.  בתוך המפלגה הליברלית – לויד ג'ורג' וידידיו (באגף הקואליציוני) וסיר הרברט סמואל באגף הרדיקלי של המפלגה; בתוך מפלגת הפועלים – בעיקר קבוץ האנשים הקרובים למנהיגות רובם מיוצאי ה-I..  L.  P.' האינטלגנציה הסוציאליסטית שבתוך המחנה.   ואף על פי שגם היו בכל אחת מהמפלגות אנשים שהתנגדו לשיטה הציונית – ה"דיי הרדס" בין השמרנים, "הרדיקלים" בין הליברלים ואנשי האגף השמאלי בתנועת הפועלים, מלבד ידידי-ערבים סתם –– היו קבוצי התומכים חשובים למדי מבחינת משקלם הפוליטי, ובשעת הצורך גררו אחריהם את רוב חבריהם, או מנעו לפחות קבלת עמדות מתנגדות לדעתם, – בשעה שהמון החברים לא התיחס לשאלת א"י אלא מתוך שויון המיניסטריון בלדוין בקשה חתומה ע"י יותר ממאה חברים משני הבתים, שאין לו "תקדים", לאמר שראש הקבינט לא שם לב לגמרי לבקשה שנתמכה ע"י מספר כה גדול של צירים.  בית הלורדים עסק פעמים אחדות בשאלת א"י, הוכוחים היו ברובם ברוח של התנגדות לנו, פעם או פעמים נתקבלו גם החלטות ברוח זו, אולם להחלטות האלה לא היה משקל קונסטיטוציוני רציני.   לאט לאט הביאו הבירורים הממושכים, הנשנים וחוזרים בעניני א"י והציונות, לידי הרחבת ההבנה ולידי התגבשות יותר מסוימה של קבוצים, תומכים וידידים בתוך בית הנבחרים.   התפתחות זו השתקפה בשנים האחרונות ביצירת "חברת המנדט הא"י" וה"ליגה לשם הדומיניון השביעי".   ההתקדמות בכוון זה היתה אמנם אטית למדי, אולם עמדתנו בפרלמנט הלכה והתבצרה.   

בדעת הקהל האנגלית, עד כמה שהשתקפה בעתונות, היה מצב הדברים דומה לכך.  לפני שנים היה חוג ידוע – העתונות הריאקציונית הצהובה של נורטקליף-רותרמיר וביוורברוק – מתנגד לכל התכנית הא"יית.   ואוזן האומה הקשיבה לאלה, ביחוד במידה ובשעה שהראו באצבע על הוצאות הכסף הכרוכות במנדט האי"י למשל בשנות ה-Anti-easte Campaigh המפורסמת, שאז שמשה הציונות אחד הנושאים החשובים בהוכחותיהם של המצמצמים והמקמצים.   אחדים מבין העתונים הגדולים, כגון "מנצ'סטר גארדיאן" ו"קרוניקל" של לויד ג'ורג', היו בין התומכים.   רוב עתנוי אנגליה לא עסקו בשאלת א"י והציוניות אלא בדרך ארעית.   דבר זה שא"י היא אחת מארצות המנדטים של חבר הלאומים ולא מנדט בטבורה של אפריקה השחורה כגון טנגנייקה, אלא ארץ שכמעט כל האנושיות קשורה אליה בכל מיני קשרים ואינטרסים – גרם לכך שבמשך כל השנים האלה התנהל הוכוח הפנימי באנגליה מבלי שבאו לידי בטוי בולט האינטרסים המיוחדים הקושרים את האימפריה הבריטית לעמדתה בא"י, לאמר חבורי-אויר להודו והגנה על גוי חברו אלה, גישה לחופי הים התיכון המזרחי ועמדת-מפתח לארם-נהים.  ע"י כך קבלת הצגת הפרובלימה הא"יית בעתונות אנגליה את הצבע הסנטימנטלי ואת הטון האלטרואיסטי, שפירושו כביכול נדיבות-לב וחובות ההיסטוריה כלפי היהודים, – צבע וטון שהם אולי סימפטיים מאד, אולם הם משאירים את המון הקוראים ה"בינונים" במצב של לא קרירא ולא חמימא. 

לעומת זאת לא התעלמה, כמובן, הממשלה מהתכניות הממלכתיות שהניעו את בריטניה לקבל את שיטתה בא"י.   גם כאן, כמו במקרים אחרים, התאמת קו ההתמדה בפוליטה הבריטית: ממשלה הלכה וממשלה באה; אחת קואליציונית, אחריה שמרנית, אחריה סוציאליסטית, ושוב שמרנית – וכל אחת מהן הכריזה על המשך השיטה שנקבעה במנדט.   זו לא הפעם הראשונה, ובדאי גם לא הפעם האחרונה, שיש למצוא סתירה זו, כביכול, בין תכנית הממשלה הקבועה ובין הקהל הרחב שוה-הנפש והפרלמנט המתאפק מלתמוך בתכנית הממשלה תמיכה ברורה ושלמה.   כל התרחבותה של האימפריה הבריטית במשך 150 השנים האחרונות התגשמה בעצם באופן כזה, והמקרים ההפוכים הם היוצאים מן הכלל.  המון העם ורוב חברי הפרלמנט התיחסו בשויון נפש, ולפעמים באי-רצון, למפעלים אימפריאליים; הממשלה פעלה מה שפעלה וכמה שפעלה מתוך חשבונותיה היא עצמה; תושבי המושבות הביטוח על פעולה זו כעל קמצנות וקוצר ראות.   וכי לא כך היה המצב בזילנדיה החדשה? נזכור למשל את שנות פעולתו של סיר פרדריק ולד.   נזכור את ימי המושל בורקה באוסטרליה.   התוצאה דומה היתה בכל המקרים, וגם במקרה א"י בכלל: באין לחץ מצד בית נבחרים ומצד המון העם על הממשלה, – חפשית היתה זו לבחור כאות נפשה את שיטת הפעולה שרצתה להנהיג בארצות הקולוניאליות ואת הטמפו בהוצאתה לפועל. 

 

ב

במשך השנים האלה נפגשו יהודים ואנגלים בא"י בשטח פעולה משותף.  לפגישה זו היה תוכן כפול: נפגש האנגלי עם היהודי, ונפגש הפקיד האנגלים עם היהודי תושב החבל המנדטורי.   בפגישת היהודי והאנגלי נתגלו, מבחינה פסיכולוגית, קשיים פנימיים גדולים מאד.   נדיבות הלב שתראו כמה מידידינו האנגלים, אלה שהתאמצו למצוא קוים דומים בינינו וביניהם ואמרו: שני עמי התנ"ך, שני עמי הבחירה, – נדיבות זו אינה מספיקה.   אפילו ההכללה הידידותית שנסח וג'בוד, באמרו כי בבנין א"י הוטל התפקיד המשותף על "שני הגזעים הנודדים הגדולים", – היא רק מימרא יפה.   יש הפרש בין נדידה לנדידה, ותוצאותיה הנפשיות הן שונות בשני המקרים הנתונים.   האנגלי הוא בעל מסורת פוליטית ואדמיניסטרטיבית של מאות בשנים, הוא הולך לאטו, שואף לפשרות בדרך להשגת מטרותיו הפוליטיות, צופה למרחקים ושומר על שווי-המשקל הפנימי; היהודי אין לו כל מסורה פוליטית ואדמיניסטרטיבית, הוא נאלץ – גם מפאת מצב העם בארצות הגולה וגם מפאת ההתפתחות בארץ – להזדרז, לדחוף כל פעולה עד לקצה יכלתו ולמעלה מזה, מבלי שתהיה לו אפשרות לחשב את כל התוצאות הכרוכות בכך.   התוצאה היא כדברי סיימס, שאמר פעם לשליחי הצבור היהודי: "אתם היהודים רוצים להסיע רכבות משני קצות הפסים, כדי להגיע אל מחוז חפצכם בזמן הקצר ביותר, ואנחנו האנגלים יודעים באופן כזה אין להגיע בכלל אל המטרה, שכן שתי הרכבות יתפוצצו באמצע הדרך".   והנה קו אחר, שלא בבחינת משל.   בימים האלה קראתי בספר אנגלי, שאין לו כל שייכות לשאלת היהודים וא"י וששמו "תולדות המפלגה הליברלית באנגליה (מחברו הוא המילטון פייף, עורך ה"דייליר הרולד" לשעבר), את הדברים הבאים: "מסיבה זו היה ברייט בלתי מוכשר להיות מנהיגה של תנועה גדולה וחדשה בפוליטיקה האנגלית.   האנגלים מעריצית מתינות יותר מכל סגולה אחרת.   אין הם מבינים מה טיבה של מסירות נפש בלתי מוגבלת לענין אחד, לאידיאל או לאישיות, מסירות נפש החזקה עד כדי הבלגה על החשש להיות מגוחך.   מבחינת לאום אין לאנגלים אילוזיות, התלהבות אינה כובשת אותם בסערה – היא מטילה עליהם שממון – כשהם רואים איש מתרגש והולך, הם מושכים בכתפיהם ומסתלקים.   אלה המעמידים פנים לעומתם כאילו הם עולים עליהם בציניזם – ישפיעו עליהם בנקל השפעה גדולה – דוגמא לכך הוא ד'יזראלי.   דוגמא שניה: ארטוב בלפור.   אלה המראים רצינות עצומה לגבי איזה דבר – מעוררים בהם חשד.   הם מתחילים מיד לפקפק אם יש בטחון במשא ומתן עם בני אדם מסוג זה.   כי גם בין האנגלים יש טפוס הרחוק מטופוס זה כרחוק מזרח ממערב–זהו דבר המובן מאליו; סיר ויליאר ודרבורן ומיס אני ביזנט, ההגמון סלוין ומר וילברפורס, וגם גרימשו המנוח, – כל אלה בודאי אינם מתאימים לתאור.  אבל ין כל ספק שיש בתאור זה מן האמת, לגבי טפוס שאפשר לקורוא לו בשם "האנגלי הבינוני".   וקל מאד לשער, לאור ההערות האלו, מה גורל הפגישה שנפגש האנגלי עם אלפי היהודים בא"י, – האידיאליסטים, הקנאים, היחפם והדלים, אלה שחנוכם השריש בהם שנאה לפשרנות בפועלה הפוליטית ואשר למשמע המלה ציניזם תאחז אותם חרדה. 

ברם אילו נפגשו האנגלים והיהודי כשנים שוים בזכויות, כשני ג'נטלמנים שיש להם עסק משות, – אפשר היה בכל זאת לקוות כי יתגלו קוי הקרבה וההערצה ההדדית, הושנים יודו לפחות איש בערכו של חברו; אולם הללו נפגשים כמושל ונתין, כפקיד וכתושב של ארץ קולוניאלית.   בשטח זה לא היתה מלכתחילה תקוה רבה להצלחה.   בין הפקידים, שאנגליה שלחה לא"י, היה גם מעוט קטן של אנשים אצילי-לב ובעלי תרבות, אנשים שהבינו לנפש היהודי ותפסו את רעיון השחרור הטבוע בבנין הבית הלאומי.  אמנם גם הפקידים המתנגדים לציוניות וליהודים מתוך הכרה פוליטית היו אף הם רק מעוט קטן בקרב חברת הפקידים.  אולם הרוב היה מסוכן ביותר.  רובם של הפקידים היה מורכב מאותם "הבריטים הבינונים" שתוארו בספרו של פייף.   מצד אחד הפקיד הקולוניאלי, בעל הנסיון בעניני "נייטיבס", וביחוד "נייטיבס" סוברי ערבית, האוהב במדה ידועה את המזרח הרומנטי ואת דרכו לעצלנות ולשלוה מרושלת, – והאוהב עוד יותר את הרוטינה האדמיניסטרטיבית, זו הפשוטה והחלקה, שיאנה מטריחה ומטרידה ואינה דורשת התאמצות מיוחדת לא במחשבה ולא במעשה; ומהצד השני–ישוב עברי חדל מרגוע, טבוע בחותם-חולין של מפעל בנין מודרני, שכולו בטון וברזל וחזמל, השקאה ונצול החמרים הכימיים בים-המלח השקוע בתרדמה מיום סדום ועמורה; ישוב הרוצה להפוך שיטת מסים ומכס ואופני הנהלה מקובלים, ישוב הפכפך ומבולבל ברבוי החזיונות בקרבו, בפועלים-סטודנטים לשעבר – המדברים בשבעים לשון ואין להם נסיון בעבודה המקצועית, בשאלת רמת חיים גבוהה בתוך שפלת תנאי קיומו של ההמון הערבי וכל הכרוך בזה, בלחץ מתמיד למהירות, להתאמצות גם במחשבה וגם במעשה.  פגישה קשה. 

במשך עשר השנים, ימי ההנהלה הבריטית בארץ, לא חלה שום התקדמות מבחינה זו, ולהיפך – נראית היתה ירידה מתמידה.   הסבך הלך וגדל במידה שבלטה הנטיה מצד הממשלה האנגלית להרחיב את סמכותו של "האיש עלהמקום" (The man on the spot) ולתת לו חופש יותר ויותר בהכרעת ענינים חיוניים.  לאנגליה ישנן כשבעים מושבות-כתר, ואין היא יכולה להתערב בכל פרט ופרט.  מחובתו של "האיש על המקום" לסדר את הענינים במקום – עד שיקרו מקרי התפרצות, מהומות, מלחמה, מרד, ויחייבו חקירה-ודרישה מיוחדת והתערבות מלמעלה.   ו"האיש על המקום" הלך בדרך של הודיה רשמית בנוסחאות הרשמיות ונצטרף לרוטינה יום-יומית זו, שבטלה מאליה כל תכנית קונסטרוקטיבית לגבי בנין הבית הלאומי בא"י.   ובמשך השנים הלכה והשתררה בקרב הישוב העברי הרגשה קשה ומרה בדבר אכזבה, עזובה ורמיה.  מה תועלת לנו אם נחשוב כי הישוב בעל הטמפרמנט היהודי הגדיש את הסאה במקרים רבים, לא דייק בעובדות והגזים לחובה.  אין זה משנה כלום מבחינת הקו היסודי.  הרי אין לשכוח, שהישוב הזה נוטה בדרך כלל להתלהבות ולמסירות-נפש, ומסוגל להפריז גם לזכות, להתלהב ולהכיר תודה.  והרי בהחלט אין זו אמת, כי מבחינת יחסם של היהודים מפעל האנגלים הוא "תפקיד שאין הכרת-תודה בצדו", כדברי סידני וב.  התפתח וקיים – גם בקרב הישוב וגם בקרב היהדות בעולם – יחס של הוקרה לתרבות ולמדינה האנגלית, יחס של אהבה לדגל הבריטי שלא היה במציאות לפני חמש עשרה שנה.  אולם במשך הזמן נפגמו כל הרגשות האלה.  אנשים למדו לדעת שיש מידת צדק לגבי ג'נטלמן ומידה אחרת לגבי אלה שאינם כמוהו; קיום הבטחות לגבי ג'נטלמן ואיפה אחרת לגבי אחרים; למדו שיש משא פנים במשפט.  ההנחות היקרות של “Pax Britannica” בדבר יושר וצדק בהנהלת הענינים – התערערו.  למדו שאפש להודות בשפתים ולעשות את ההודאה פלסתר במעשה יום-יום.  הסבך גדל, הזרות לא פחתה.  יחסי הבטול, חוסר ההבנה והאיבה הכמוסה מצד אחד, ויחסי האכזבה, חוסר האמון והמרירות מצד השני – גברו.  גם אלה בין היהודים שידעו להוקיר ביותר את ערך המנדט האנגלי בא"י, – לא יכלו עוד להתעלם מעובדות, עובדות יום יום ושעה שעה.  התפתחות זו עכבה את התקדמותנו ואת התבצרותונו האטית בפרמלמנט ובדעת הקהל באנגליה.  במצב דברים כזה קרו המאורעות. 

 

ג

משאירעו המאורעות – היתה פעולת הממשלה המרכזית מהירה ותקיפה.  בליל שיש הגיעו ללונדון הידיעות הראשונות בדבר המהומות בירושלים, וביום שבת בצהרים נשלחו אניות המלחמה ופלולגות הצבא ממלטה וממצרים.  מבחינת קנה-המידה של האימפריה הבריטית – זוהי פעולה מהירה ונמרצת.  לא לחנם לעגו למחרת היום העתונים השמרנים לממשלת הפועלים באמרם, שרק ממשלה סוציאליסטית מרשה לעצמה לפעול פעולה צבאית במהירות כזו, לכל ממשלה אחרת היה זה נחשב כעוון אימפריאליסטי.  ועתון הקומוניסטים יצא במאמר בעל כותרת שמנה: "הצבא האכספדיציוני הראשון של ה' מקדונלד".  פעולה זו נעשתה ברגע קשה ביותר לממשלת הפועלים: 1) כוחה של ממשלת הפועלים עומד עכשיו על פעולתה בעניני חוץ, כיון שברצונה לקנות ע"י כך את לב ההמונים הרחבים של העם, כדי להבטיח לעצמה חופש פעולה בעניני פנים הקשים.  כל הסתבכות בעניני חוץ גורעת איפוא מכוחה; 2) רק שבועות אחדים לפני המהומות בא"י נעשו השנויים הפוליטיים החשובים במצרים אף על פי שהיה ידוע לבקיאים שפטוריו שללורד לויד לא היו בעצם אלא ירושת ימי סיר אוסטן צ'מברליין, אי אפשר היה בכל זאת למנוע שחוגים רחבים יזקפו את הדבר על חשבון מקדולנד, ויראו במאורעות א"י תוצאת "העמדה החלשה" של הממשלה במצרים ואזהרה וסכנה לתוצאות כאלה גם בחבלים אחרים של האימפריה; 3) עצם פרוץ המהומות קרה בימי ועידת האג.  כל הפרסטיג'ה והעליה במשקלה הפוליטי של הממשלה, שהיתה קשורה בעמדת המשלחת הבריטית בהאג, הועמדה בצל ע"י מאורעות א"י, שקבלו צורה בין-לאומית מרעישה בדעת הקהל של אירופה ואמריקה.  הרבה ממשקל הנצחון האנגלי הלך לאבוד ברגע ההוא ע"י ידיעות-הזועה שהגיעו מ"הארץ הקדושה"; 4) המהומות קרו ערב התאסף מועצת חבר הלאומים בג'ניבה ונסיעתו של מקדונלד לארצות הברית, שתי הזדמנויות עיקריות שממשלת הפועלים רצתה להשתמש בהן כדי להגשים תכנית מקיפה לשלום, המעטת הזיון הימי והחרמת המלחמה.  ברגע כזה היתה פעולה צבאית, המלווה בוכוחים על הוצאות צבאיות וכדומה, קשה ביותר.  ברגע כזה היתה גם ירידת הפרסטיג'ה הבריטת בארצות הברית, שמועה על התערבות אמריקה ועל שליחת אניות מלחמה להגנת נתיניה בא"י וכו' – מכה גדולה שבעתים.  ואף-על-פי-כן היתה פעולת הממשלה לדכוי המהומות ולהשבת הסדרים מהירה ותקיפה.  חטא שלסלוף עובדות חטאו האנשים – וכאלה נמצאו בשדרות הציונים – שראו להם שעת כושר להאשים את ממשלת הפועלים ביחס רופף ובאדישות בענין זה.  וקל מאד לצ'רצ'יל, בעל הספר הלבן, העומד באופוזיציה, להעמיד פנים כאילו ממשלה קונסרבטיבית היתה מחוללת נפלאות במקרה כזה.  הרי כל ההנהלה הא"יית היא בעצם ירושת התקופה השמרנית. 

מבחינת פועלה זו היה לממשלה הבטחון כי תוכל להשען על דעת הקהל הרחב, זה אשר בלי הבדל מפלגות והבדל השקפות בדבר עצם הפרובלימה הא"ייית – לא רצה להשלים עם המשך שלפרעות ובלבולים בחבל הנמצא ברשותה של האדמיניסטרציה בריטית.  הצבור האנגלי כאילו הרגיש, כי דבר זה עלול להתקבל כדוגמא לתוצאות חמורות יותר בארצות אחרות.  מתךוך כך היה גם מובן מאליו שהממשלה תחזור בהזדמנות הראשונה על נוסחאות-הקסם של הפוליטיקה הקבועה בעבר בנוגע לא"י, לאמר – שמירה על הצהרת בלפור והמנדט.  אפילו כתבים בעתונות הריאקציונית הקיצונית, ביחוד פקידים קולוניאליים לשעבר, הסכימו לכך שיש צורך בחזרות אלה, כדי שלא יוצר הרושם – במוחו של מי-שהוא ובאיזה מקום שהוא – שממשלת בריטניה תרתע אחור בפני איומי אלמות של אנשי המזרח ותשנה את הקו הפוליטי שלה תחת לחץ מאורעות כאלה.  בזה לא היה כל ספק, ולא היה כדאי לבזבז על כך אפילו רגע של פעולה או צנטיגרם אחד של כוח.  אילו היתה אפילו במשרד המושבות מחשבה מוחלטת לשנוי התכנית, לא היתה החלטה זו באה לידי בטוי כל שהוא בהכרזות הממשלה בשעה זו. 

עד כאן הלכה הממשלה בבטחון – וכאן עמדה.  נתגלתה תיכף ומיד הנטיה לזהירות, לצעדים אטיים, להשתמטות מקבלת התחיבויות מסוימות,–זהירות מתוך עמדת הממשלה בכלל וזהירות כפולה מתוך עמדת ממשלת הפועלים. 

אין צורך להרחיב דבורים על ההגבה החזקה של דעת הקהל האנגלית בימים הראשונים למהומות בא"י.  הידיעות שבאו מהארץ בדבר פרעות נוראות, טבח בתלמידי ישיבה ושחייטת זקנים וילדים – כל אלה תחת הדגל הבריטי – עשו רושם עצום ומדהים.  בן-רגע נעשה ברור, כי כתם נורא הוטל על שמה של האדמיניסטרציה הבריטית בארץ.  הדרישה לחקירה ולהענשת האשמים משותפת היתה לאנגליה כולה.  אולם מתוך כל זה לא בצבצה סימפטיה לצדנו ולצד מפעלנו; אולי להיפך.  מתוך כל זה נוצר יחס של איבה וטינה.  אולי מפני שבכלל קשה ליהודים ולמפעלם למצוא בשעת חירום חיבה בלב מ-שהוא.  ואולי גם מסיבה אחרת.  בשעת מלחמת האירים אמר גלדסטון פעם בכעס על חברו במיניסטריון, הרקורט: "הוא שונה את האירים ואת תנועתם מתוך שנאה שבריטי מסוגל להרגישה ביחס לאלה שהוא עשה להם עול".

ואין גם צורך לחזור על מה שידוע לנו, לאמר כי דוקא במשך הימים האלה בלט שוב הדבר בבהירות נוראה – כמה מעטות הן הידיעות הנפוצות בקרב העם האנגלי בדבר מפעלנו בארץ.  הכותל המערבי עמד במרכז כל הענינים, ובכל הדברים שנאמרו בנידון זה באנגליה היה מה-שהוא מרעיונו של אותו המזכיר לעניני חוץ הבריטי שאמר בשעת מלחמת קרים, כי דבר מזעזע הוא לדעתו, ואין להעלותו כלל על הדמיון, שאנגליה תכנס למלחמה "מפני ששני קבוצי פריאם (הרוסים והתורכים) רבים על נוסחאות".  הדברים שנשמעו על מפעל הבנין שלנו שלנו, ועל הצלחתנו הישובית והכלכלית, היו ספורים ויקרי מציאות, כאילו לא היתה קיימת באנגליה שום פעולת הסברה מצדנו.  אולם כל זה אירע בימים ראשונים של התרגשות עצמוה.  אבד שווי המשקל אפילו בין האנגלים, ונחשול ההתרגשות עמד להציף לגמרי את התבונה ואת שקול הדעת.  אולם במשך החדשים, כשהדעות התקררו במקצת, הלכו ובלטו יסודות אחרים, אלה שהם היסודות האוביקטיביים להגדרת מצבנו הפוליטי באנגליה. 

היסוד הראשון בין אלה הוא העובדה, שהאימפריה הבריטית היא כיום המעצמה האישלמית הגדולה ביותר בעולם.  היחסים לגבי ארצות האישלם מהוים איפוא אחת הפרובלימות האימפריאליסטיות היסודיות.  יחסים אלה נוגעים היום לחלקים של הודו, לאפגניסטן, בלודישסטן, פרס, ארם נהרים, ערב, מצרים והסודן, – מחוץ לא"י.  מספר המושלמים החיים תחת שרביט בריטניה מגיע עד ל-110 מילילון.  מאלה יותר מ-60 מיליון בהודו.  קוי החבור להודו עוברים את ארצות האישלם, דרך חצי אי ערב ובמרחק לא גדול מהמקומות הקדושים.  עוד בשנת 1918 נשמעה מחאה מצד הליגה של המושלמים בהודו נגד כבושה של ירושלים ע"י צבא בריטי, ודרישה למסרה לידי שלטון מושלמי.  בקרב עולם האישלם קיימים כרגע, לפי חשבונו של דה-מנז'ון, יותר מאלף עתונים לתעמולה דתית.  כל זמן שאופיו של הנגוד היהודי-ערבי בא"י הוא מקומי, כלכלי ופוליטי גרידא, אין הסכנה גדולה.  ברגע שמתגלים בו גם מוטיבים דתיים, כמו במקרה הכותל, הוא נעשה לשאלה פוליטית ממדרגה ראשונה לגבי האימפריה הבריטית.  ובו ברגע שמה אנגליה בכף המאזנים את כל משקלו של הגורם הזה. 

היסוד השני הוא העובדה, שאדישות העם לגבי מפעלים אימפריאליים התגברה ביחוד באנגליה שלאחרי המלחמה.  אם הלך-רוח כזה בולט היה כבר בימי השלוה של ויקטוריה המלכה, וגם אז התרצה העם הבריטי לקבל מתת פנינים חדשות לכתר מלכותו רק כשהגישו אותן על מגש של זהב, – הרי היום אדישות זו התגברה פי כמה.  אנגליה נשאה בעול הוצאות המלחמה בהתאמצות רבה מתוך הכנסות מסיה, מבלי להשתמש באמצעי הקל של הלואות פנימיות וחיצוניות, ומעמסת המסים רובצת עד היום בכל כובד המשקל על המון האזרחים.  אנגליה עומדת בפני פרובלימות כלכליות מסובכות ומטרידות, מיליון ורבע מחוסרי עבודה במשך שנים, מחוזות שלמים של מכרות פחמים במצב של שתוק ורעב, – מבלי שהמון העם ירגיש כי ארצות הדומיניון מוכנות להתאמץ התאמצות מיוחדת של עזרה ע"י פתיחת השערים למהגרים וע"י פתוח תכניות להתישבות רחבה, וכדומה.  דוקא ההמון העובד, מעמד הפועלים או הפקידים במשרדים, נוטה עכשיו פחות מאשר בעבר להסיח את דעתו משאלות היום המדאיגות ולחלום על כבושי ארצות חדשות, הכרוכים בהוצאות כספים.  וכאן שוב מקום להדגיש, שהספרות הפוליטית האנגלית מטפלת רק במידה קלושה מאד באינטרסים הממשיים המקשרים את האימפריה לא"י, ויוצא שכל מה שנעשה נעשה רק למען היהודים.  ולרוד רותרמיר, דוגמת אחיו המנוח, הוא מבין גדול בנשמת העם, והוא פותח את דרשת-השועל שלו נגד המנדט הא"י בסעיף המצרף את החשבונות של ארם נהרים וא"י גם יחד – ומוכיח כי "במשך 10 השנים האחרונות נתנה אנגליה המדולדלת והמתאבקת מתנה של 100 לירות לכל גבר, לכל אשה וילד בא"י ובארם נהרים.  על מה ולמה? אף פעם לא הרוחנו שם פרוטה, וגם לא נרויח לעולם.  מי משלם את אניות המלחמה, את האוירונים ואת כל כבודת המלחמה הזאת?"

והנה גורם שלישי: תכניותיה המיוחדות של ממשלת הפועלים בעניני חוץ ובעניני המושבות.  תכניות אלה באו כבר לידי בטוי בתזכיר שהגישה מפלגת העבודה לקונגרס האחרון של האינטרנציונל הסוציאליסטי, בשעה שזו לא היתה עדיין מפלגת הממשלה.  הקו הראשון בתכניות אלו אומר: הפחתת הזיון ושמוש בכוח האגרוף, ותחת אלה – חוזים והסכמים.  הקו השני: המכסימום האפשרי של הנהלה עצמית לכל החבלים הנמצאים תחת שלטונה של אנגליה.  כשחזרה מפלגת העבודה לשלטון – נסתה באמת ללכת בדרך הגשמתה של תכנית זו.  הממשלה שמה קץ לתקופת הדיקטטורה במצרים.  היא עומדת לסר את יחסי אנגליה לארץ זו על יסוד של חוזה בן-לאומי.  הממשלה החליטה לשכלל את עצמאותה של ארם-נהרים ע"י הכנסתה כמדינה-חברה לחבר הלאומים; הממשלה העיזה להודיע, עוד לפני שהועדה הנקראת על שם סיר ג'ון סימון מסרה את הדו"ח שלה, כי הודו תקבל זכויות של דומיניון.  הממשלה מטפלת בראש וראשונה בפרוק הנשק ובצמצום הזיון הימי.  והיא הפסיקה את בצור הבסיס הימי בסינגפור, בלב האימפריה, – דבר העלול לגרום לה קושיים בלתי משוערים ביחסיה לגבי ארצות-הדומניון באוקינוס השקט.  היא פנתה את חבל הריינוס.  היא מנסה להשיב את יחסי רוסיה ואנגליה לבסיס דיפלומטי ונורמלי.  בתוך כל התכנית הזאת נראית פוליטיקה של "יד חזקה" בא"י, שיטת שלטון ללא שתוף התושבים ובהנהלת עניניהם ודכוי כל מיני תנועות ותנודות בקרב התושבים – כשבירת קו בולטת ומתנגדת למציאות. 

 

ד

והאדמיניסטרציה הבריטית בא"י במשך החדשים האלה? זהו אחד הפרקים הקשים והמרים ביותר בכל מה שקרה לנו.  אמנם גם כאן ההכללה הפזיזה היא בבחינת קללה.  אנחנו מדבירם על "האדמיניסטרציה" בהא הידיעה, כאילו היא באמת מעור אחד.  תוצאת הדבר – רושם של אי-הכרה והגזמה, של חוסר הערכה וטינה עוורת, ובדרך זו אנו משניאים את עצמנו גם על אותה סיעה המצומצמת בפקידות האי"יית שעמדה לצדנו והיא נוטה גם עכשיו לתמוך בדרישותינו הצודקות.  אין צורך בפרוט שמות, אבל הן היו גם מושלים ומפקדי משטרה ופקידים ממדרגה שלישית ורביעית, שעשו לפחות את חובתם בנאמנות, השתתפו באופן פעיל בהגנה במקומות מסוכנים והשתדלו לפעול בהתאם למנדט ולשבועתם.

אולם כל זה אינו משנה את העובדה, שדוקא בימי המשבר הקשה נתגלתה תמונה ממשלת א"י, על ראשיה וסגניה ומנהליה ועל כמה וכמה אנשים העובדים בפקודת אלה – והתמונה היא באמת מחרידה.  ראינו תערבות איומה של בהלה וחוסר אחריות, רצון רע ועוות דין, אי-כשרות ורשלנות, חולשה והשתמטות – תערובת שלעולם לא הייתי מאמין באפשרות קיומה תחת הדגל הבריטי, אלמלא הנסיון המר של החדשים האלה. 

אין לנו היום צורך להסמך על רשמים והרגשות בלבד.  החומר שהתברר במשך החקירה בועדה – מספיק בהחלט, מעשה שני המנשרים של הנציב מספיק, מעשה שופר ביום הכפורים מספיק – ואיש לא יחשוד בנו כי דוקא השופר העלוב הזה הוא בשבילנו יותר מאשר סמל מצב בכללו.  כאן התגלה פרצופו של חלק חשוב בפקידות הא"יית בכל הבהירות.  מצד אחד חוסר כל רצון ברור: פעם מגייסים שוטרים מיוחדים מבין היהודים נתיני-אנגליה, ופעם מפרקים את הנשק מאלה ומשפילים את כבודם בפרהסיה, מצד אחד מפרסמים תקונים לחוק הפלילי (תקונים שהם כשלעצמם תקונים רעים ומסוכנים) – מתוך כונה, כביכול, להלחם בהסתה פוליטית וקריאה למרד; מצד שני מתאספות למחרת היום, ומאז ואילך בכל יום שני וחמשי, אספות ערביות הקוראות למרד, לאי-תשלום מסים, להחרמת היהודים ולעוד כמה דברים – והממשלה אינה נוקפת באצבע כדי להשתמש בחוק שהיא בעצמה התקינה בשעת חירום.  ועל כל אלה משא פנים במשפט.  וכי לא למדנו שלגבי שופטים מיופי-כוח ע"י ממשלתנו דינו של האיש הנתקף והמנסה להגן על עצמו כדין האיש הקם בכוונה תחילה להסית, להחריב, להרוג ולבוז? כאן שני תימנים שעמדו על גבולות רחובות, על משמר המושבה, והם נדונים לשנת מאסר כל אחד – וכאן השיך המסית לטבח בחברון הנדון לעונש דומה לזה; כאן – קביעת האחריות למאורעות במנשר הנציב, וכאן – ההכרה הרשמית בועד הפועל הערבי, שהרברט סמואל ופלומר פסלו את סמכותו, כבא-כוח חוקי של התושבים הערבים בארץ.  וחוץ מזה חנופה לרוב, התקיף כביכול, והתאכזרות כלפי המיעוט.  כאן יחסו של לוק אל המופתי בעדותו וההכנעה בפני איומיו, וכאן – הלחץ על היהודים גם לפני שנה וגם השנה להסתלק ממנהגיהם הדתיים ביום החג הקדוש להם ביותר. 

ואחרון אחרון: יחסם של אנשי הפקידות כלפי "בעלי-בריתם" היהודים.  סיר טומס מונרו, אחד האדמיניסטרטורים הבריטיים הגדולים, כתב בשנת 1818 במכתב ללורד הסטינגס: "כובשים זרים נהגו בילידי הארץ מעשי אלמות, לפעמם גם מעשי אכזריות רבה, אבל אף אחד מכמו אלה התנהג אתם בבוז כמונו....  אין דבר העלול ביתר ודאות להשפיל את אפים של בני העם הנתון תחת שלטוננו – מאשר ההודיה מצדנו בחוסר האמון בהם..." רק לפני ימים אחדים, ביום שביתת הנשק, נאם הנציב לפני השוטרים המיוחדים, הביע להם את תודתו וציין, שמאז ומעולם היתה זו אחת הסגולות של הגזע הבריטי לעמוד לשרות הכלל בימים של משבר קשה.  האפשר להעלות דבר זה על הדמיון? מצד אחד מפרקים את הנשק מאלה המוכנים והמסוגלים להגן על עצמם, ומצד שני מעמידים פנים כאלו היה כאן עסק עם גזעים שפלי-ערך, שאינם מוכשרים אפילו לעמוד על נפשם. 

 

ה

אך שביל האמת הוא צר ברגע זה.  והמסקנה מכל הדברים האלה תוכל להיות רק אחת: אף על פי כן.  על אף כל הסבך הקיים ביחסים, על אף כל הקשיים בהבנה ההדדית, על אף כל האכזבה והמרירות, על אף הפרובלימות האוביקטיביות העומדות כמעצור בדרכנו – אין היום תפקיד תכוף וחשוב יותר לפוליטיקה הציונית מבצור הברית האנגלית שלנו.  דוקא מפני כך שבין שלשת הגורמים הגורם האנגלי הוא המורכב והמסובך ביותר, מבחינת רצונו ומגמותיו הנסתרות, תכנית פעולתו ואופני הוצאתה אל הפועל – אין לפנינו תפקיד תכוף יותר מאשר לברר ולקרב ולישר את העקוב, לתקן שגיאות וגם להבליג – להבליג על דברים רבים, הנראים כחשובים מאד והם בכל זאת רק דברים של מה בכך לגבי העיקר. 

העיקר הוא תכנית פעולה משותפת להבא.  ואין להסתפק בשום אופן בהצהרות לויאליות והבעת אמון, וגם אין לציין סתם את העובדה שגם בשטח זה של פעולתנו הפוליטית היתה בעבר הזנחה רבה.  כל זה בודאי נכון.  אף על פי שמרכזנו הפוליטי נמצא בלונדון זה כעשר שנים – לא נעשתה עדיין באנגליה אותה פעולת ההסברה הנמרצת, הנחוצה לנו כדי להסיר מעל הדרך טעויות ואמונות-הבל, ודעות קדומות רבות ולעורר בלב הצבור חבה לתנועתנו ומפעלנו בארץ.  פעולה כזו ודאי שהיא הכרחית כיום.  אולם לשם הצלחתה דרוש לנו לקבוע נקודות מרכזיות אחדות, כתוצאה מנתוח המצב. 

הנקודה המרכזית הראשונה היא שאלת המשטר הפוליטי בארץ.  שאלה זו עמדה על הפרק גם לפני המאורעות.  אנו יודעים כיום בברור שבמשך הקיץ התנהל בענין זה מו"מ בין הנציב העליון בהיותו בלונדון ובין הממשלה.  ימי הדמים הפסיקו את התפתחות הדברים.  ארץ של שפיכות דמים ופרעות אינה קרקע שצומחת עליה תכניות לקונסטיטוציה.  וצדקה החלטתו של הועד הלאומי בישיבתו האחרונה, שאין לחשוב על שום תכנית שתהא נראית כמתן פרס לפורעים וכהודיה במעשי אלמות כאמצעי פעולה פוליטית.  אבל עצם השאלה בתקפה עומדת.  אפילו לגבי האופטימיסטים הגדולים ביותר צפויה לנו תקופת מעבר, לאמר עד שיוצר שווי משקל קבוע בין הכוחות בארץ.  והנה שאלה המעסיקה בהכרח את המוחות הפוליטיים באנגליה: מה יהיה המשטר הפוליטי בארץ במשך תקופת המעבר הזאת? אין להשתמט משאלה חמורה זו.  הערבים תובעים תביעה ברורה ומפורשת בנידון זה: שלטון עצמי מלא.  האנגלים נסו לפני שנים אחדות לנסח את הצעותיהם הם לתכנית מעבר.  ואלם מה בפי היהודים? אם אנו שוללים הצעותיהם של אחרים – עלינו לתת את תשובתנו ואת הצענתו אנו, לעבד ולבסס אותה.  בלעדי זה איני יכול לתאר לעצמי את עתיד עבודתנו הפוליטית באנגליה.

הנקודה המרכזית השניה היא שאלת התכנית להגשמת מפעלנו.  שכן נשאלת השאלה: כמה זמן תמשך תקופת המעבר, היש לה גבולות בזמן בכלל או שתלך ותיטשטש בעתיד מעורפל? טיבה של תקופה מעבר זו גורם שיחסי הכוחות הקיימים כיום בארץ לא יגיעו לידי שווי משקל קבוע.  הישוב העברי הוא כבר עכשיו חזק, מכדי להרתע אחור מפני איומי-כפיה או אפילו להדחק על ידי כך לתוך קרן זוית ולעמדה פסיבית.  אולם אינו חזק כדי הבטיח בכוח עצמו את השקט בארץ ולהוכיח בעליל כי הבית הלאומי הבנוי פרושו בטחון, חרות ותרבות לכל הארץ.  הערבים מרגישים את עצמם חזקים מכדי שבת בחבוק ידים, ומתוך כך הם רודפים אחרי אילוזיות של התקפה.  המצב הזה הוא השורש האמתי להפרעות השקט החוזרות לתקופות בארץ.  ונשאלת בצדק השאלה: כמה זמן תמשך תקופת מעבר זו? כמה זמן ימשך הלחץ הפוליטי על הממשלה האחראית להנהלת הארץ? זוהי השאלה השניה המטרידה בהכרח את המוחות הפוליטיים באנגליה, ואין להמנע ממנה.  יש רושם לפעמים, כי בשעת הצהרת בלפור היה לאנגלים מושג מוגזם בדבר כוחה הממשי של הציוניות, בדבר אמצעיה הכספיים והמהירות שבה תוכל להגשים את תכניותיה.  מן ההכרח שאנו נברר לפחות היום, אחרי יסוד הסוכנות היהודית המורחבת, ובאופן ממשי ומדויק עד כמה שאפשר, את תכניתנו לבנין הבית הלאומי. 

הנקודה השלישית והמסובכת ביותר היא שאלת יחסינו העתידים כלפי אנשי האדמיניסטרציה המקומית.  קשה מאד להאמין כי אנשים שהספיקו כבר להתרגל ליחסים ידועים ולרוטינה קבועה, כלומר רוב האדונים אשר העידו לפני ועדת החקירה, אנשים כמו ליס מזנזיבאר או לוק או הרון, ישתנו מחר – אפילו לפי צו מפורש מצד הממשלה המרכזית.  קשה להאמין שאחרי כל מה שעבר עלינו ועליהם במשך החדשים האלה – נוכל להפגש אתם יחד בעסקים יום-יומיים אגב מינימום של אמון הדדי ושתהיה ברכה בפגישה כזו.  ומצד שני קשה להאמין שממשלה מרכזית – איזו שהיא – תסכים לחלופי-גברי המוניים בפקידות, החל במזכיר וגמור באיזה פקיד ממדרגה שלישית במחלקת הבריאות.  קשה אפילו להאמין שמשרד המושבות, אילו רצה בכך, היה מוצא כיום מספר מספיק של פקידים בעלי השכלה פוליטית וצבורית מתאימה, שידעו את דרכם ולא יסורו ממנה בסבך המציאות המדינית הא"יית, ושיעריכו את המנדט הא"י לא הערכה פורמלית בלבד כי אם הערכה פוליטית רחבה ומבוגרת.  אין אנשים רבים כסמואל, דידס או קלייטון ברשותו של משרד המושבות.  כיצד נתיר איפוא את הקשר הגרדי הזה? כל זמן שלא יוקם בארץ מוסד חוקי, שהפקידות תהא כפופה לפקוחות ותהא נאלצת להטות אוזן קשבת לבקרתו – לא ימצא אולי הפתרון.  כל זמן ששלטון הפקידות יהיה מוחלט ובלתי מוגבל, תרצה זו תמיד ללכת בקו של ההתנגדות הקטנה ביותר. 

לבסוף: אולי החשבון הוא פשוט יותר.  חוסין, מלך חג'ז בעל-בריתם של האנגלים, מקבל ההצהרות והתקציבים, התארים והכבודים – לאחר שהתברר שהוא הסוס המפגר בהתחרות, הציעו לו אנית-מלחמה בריטית "בכל הנוחויות" וזו העבירה אותו לאי קפריסין, למקום מנוחה ונחלה.  אי-אפשר להעביר מאה ושבעים אלף יהודים לקפריסין, אך אילו היינו שלוש מאות אלף היה צורך להביא בחשבון את דרישתינו.  ביום שנהיה חמש מאות אלף – נהיה גם אנחנו ג'נטלמים.  זוהי איפוא הדרך. 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 

 



[1] במקור נכתב הפועלם