_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

כספי ההתישבות של הסוכנות היהודית

חיים ארלוזורוב

לתוכן הענינים

 

פתח דבר

מסכת זאת חובה על יסוד התזכיר בשאלת הכספים לבנין הארץ, אשר הגשתי לחברי במשרד הראשי של ה"התאחדות", במסגרת ההכנות לקראת הקונגרס הציוני הי"נ. 

מן המותר הוא להקדים, כי השאלות שטפלתי בהן בפרקים הבודדים שבמסכת זו, על אף היקפה כדבר שלם, נידונו כאן רק בקוים כוללים.  ויש משום כן להעריכם רק כעין התבונניות מצומצמות ורמזי דברים בלבד. 

מכאן שמרכז הכובד הוא ברעיון העיקרי ובעיקרונים המונחים ביסוד הראיות.  ואילו פרטי הדברים המובאים כאן אין לראותם כתיאור ממצה או תכניות מספיקות, אלא רק כעין אילוסטרציה וציוני-דרך.

מסכת זו מכוונת בעיקרה למגמות הפוליטיקה המעשית.  ואם חלקים גדולים מבוססים כאן גם ביסוס עיוני, יצטערו על כך רק צרי המוח, אשר אינם מסוגלים להשיג את קשר הגומלין הבלתי אמצעי בין ההכרה והחיים. 

מוזר הדבר, אך דוקא בעיות הכספים, שאלות גיוס ההון ומימון המפעל הארץ-ישראלי, לא הסבו אליהן במידה מספקת את דעת הקהל הציונית, בעד השעה כשרה לבחנן כראוי ולמצותן מבחינה מעשית.  אף בשנות השובע של תקוות פורחות ועליות פוליטיות נקבע לגביהן יחס חורג במובן ידוע.  ובעוד אנשינו מתנצחים אז, כידוע, בשאלת הרבבות או מאות האלפים של עולים לשנים הבאות, ויכוח שפילג את המחנה למכסימליטסים ומינימליסטים, ובעודנו משתדלים לקבוע באמצעות החלטות את צורות המשטר הסוציאליסטי ברכוש הקרקעי לעתיד בפרטי פרטיו, – היינו נוהגים קלות ראש ושטחיות רבה בבעיות הכספים.  היריבים הקיצוניים ביתר השאלות, היו מאוחדים בזה שהתמכרו להשליות והשליות עצמיות בשאלות הכספים.  מומחים כלכליים כמוהם כדילטנטים בנקודה זו.  ומבלי לנסות נסיון רציני לקרב את דעתם גם אל סבך שאלות זה בשיטות מבחן מדויקות ככל האפשר, הסתפקו בכך שתבעו, לפי אחת הנוסחאות האהובות, את ההתנדבות מרצון של האומה היהודית, ועל תביעה זו בססו את כל מפעל ההתישבות והבנין.  דברי רופין, במקום המכריע שבספרו על ההתישבות, בדונו על גיוס ההון של בחרת ההתישבות היהודית, יש בהם משום תאור המצב: "הרי זו תהא אכזבה גדולה אם תעמולה נאה ומתאימה, בצד ההתלהבות שתקפה את כל גוי היהדות לקראת המפעל הא"י, וביחוד גם בארצות הברית, – לא תביא לנו את ההתחיבות על 500 מיליון פרנק, ואלי גם למעלה מזה.  במקרה שההתחיבויות תעלנה על הסכום הזה – אפשר יהא להגדיל את מספר מניות ההתחיבות".  ("בנין ארץ ישראל", עמ' 173).  מלבד הון זה של חברת ההתישבות היהודית – רואה רופין גם אפשרות לגייס מיליארד פרנקים, לשם התישבות של 100,000 משפחות, מאמצעיהם הפרטיים של המתישבים, אף אם תסיח את דעתך מן התמורות האובייקטיביות שחלו במצבם הכספי של היהודים מאז עשה רופין את חשבונות מספריו, תמורות אשר ניתנו בקושי או לא ניתנו כלל להיות נראים ונקבעים מראש, תעמוד אעפ"כ תמה ומשתומם לחוסר הזהירות והביסוס בהשערות שבהן ניגש לעבודתו איש המעשה הזה, שלא נמנה מעולם על חמומי המוח.  למעלה ממיליארד פרקים לנבי מאת אלף מתישבים, פירושו גם בהגחה מוקדמת בדבר יציבות שערי המטבעות, לא פחות מעשרת אלפים פרנקים או כשלושת אלפים ושמונה מאוד רבול באפון ממוצע לכל מתישב! הרי זו הנחה, אשר מבחינת החומר של עולי ארץ ישראל וטיפוסו הכלכלי מופרזת היא עד כדי תמיה.  ומה פלא יש בדבר אם דוד טריטש, האופטימיסטו מאז ומתמיד, מרקיע כבר במיליארדים, ויוצר במיוחד לשם כך, לגבי התקופה שלאחר המלחמה, תורה ע"ד "זרימת הון מיוחדת"! בהרצאתו על בעית הכספים לפני הועידה של הציונים הגרמנים בשנת 1919 – הוא אומר: "עוד אז (בשנים הראשונות למלחמה) דברו על הלואה לאומית בערך של חצי מיליארד פרנקים.  לאור המצב כיום, ולאור המפנה הפוליטי הגדול...  וגם לאור הזרימה המיוחדת של ההון המסתמנת עכשיו בכל מקום, יש לאל ידנו להגדיל את הסכומם ההם, ואין ספק כי נוכל להגיע לכדי הלואה של מיליארדים.  מהלך מחשבה כזה, או בדומה לזה, נסתמן כמעט בכל הדיעות על בעית הכפסים, ואגב, אין הבדל אם דיעות אלו נשמעו מן האגף השמאלי או הימני שבציוניות. 

הנסיונות המועטים של בחינה ההולמת את הנושא, כגון מאמריו של הרמן נלן ב"יודע", ב"ארבייט" וב"יידישע רונדשוי", או הרצאתו של הגם נוסלאר בועידה הארץ ישראלית, נשארו כמעט ללא הד וערך מעשי.  יתכן כי המצוקה הכספית של הרגע היא שאלצה את הציוניות, בשעת הועידה השנתית בלונדון, וקודם לועידה זו, לבחור את מכשיריה הפיננסיים שלא לפי מסקנות פוליטיקה כלכלית מרחיקה ראות, אלא לפי דרגת הקלות של התקנתם כרגע, ובכיוון ההתנגדות הקלה ביותר.  על כל פנים המסקנות הללו לא השפיעו השפעה כלשהי על החלטות שנהפכו אחר כך למורי דרך בפוליטיקה הכספית של הציוניות ולבחנה מחדש.

ואם נוסף על כך עוד נאבה להאמין, כי השנים האחרונות לאחר המלחמה העולמית, לאחר הכיבוש האנגלי והתערותו האדמיניסטרטיבית והחוקי בארץ, הן הן שצריכות היו לשמש תקופת כושר טבעית להתישבות היהודית – תקופה אשר אפשר היה על כל פנים להשתמש בה ביתר הצלחה – יהיה בעינינו הרגע הנוכחי כדוחק ביותר לגשת לבחינת השאלות האלו.  ומלבד זאת הרי גם יסוד הסוכנות היהודית משמש פרק ברור בדברי ימי התישבותנו, פרק הפותח תקופה חדשה. 

ומבחינה מסוימת עברה בינתים על הארץ תקופת פיתוח.  רשת מסילות הברזל, שנתפתחה בארץ ישראל בימי המלחמה, רשת הדרכים שנסולה בשנתים הראשונות לעליה השלישית – מהוות מבחינה זו צעדים חשובים לגבי ארץ קטנה כארץ ישראל.  על יסוד כך אנו אומרים לפתוח בהתישבות שיטתית לפי קנה-מידה גדול יותר, לעצור בעד תהליך ההתנוונות של התנועה וליצור מחדש ציוניות גדולה ורבת אונים, דוקא בשעה זו, כשאותה ציוניות שרויה בסכנה לקפח את כל אונה ואת כל גדלותה, – אם רוצים אנו בכל אלה, עלינו למצוא פתרון לבעית האמצעים למפעל הבנין.  אולם ההנחה המוקדמת לפתרון זה – הריהי בחינה ללא משום פנים וללא משפט קדום, אשר לא תצטמצם רק בבחינת השיטות הקיימות של הפוליטיקה הכספית בציונות, אלא תרחיק ראות ותכנים לחוג בחינתה דרכים חדשים ושיטות חדשות. 

כי בחינה זו אינה יכולה להצטמצם רק בחקירת הקיים והצעת תקונים קלים – דבר זה עלול להתמיה רק את אלה שאינם יודעים כמה רחוקים הם מכשירינו הכספיים הקיימים מלמלא את התפקידים לגבי המפעל הארץ-ישראלי.

                                       ח.  א.

ברלין, מאי 1923

מתוך תזכיר אל המשרד הראשי של ה"התאחדות"

...  בשני דרכים אנו נדחפים כיום להעמיד את בעית הכספים של בנין הארץ במרכזה של חקירה מקיפה ללא משוא פנים. 

מצד אחד – המצב הרציני שבתנועה הציונית והסתדרותה מעורר דאגה ומגולל וחוזר ומגולל לפנינו את השאלה בדבר הגורמים העיקריים של המצב הנוכחי ותנאי ההתפתחות בעתיד. 

מצד שני דורש המצב המיוחד שבו שרוי "השמאל" הציוני לגולל בקרב שורותינו אנו את בעית ההון במפעל הבנין בכל היקפה.  "השמאל", אשר מבחינת גוף פוליטי הריהו כולל את כל הקבוצות והמפלגות הרואות בתנועת העבודה בארץ ישראל את גרעינן, ואת התישבות העובדים היהודים כעיקרון מרכזי בפוליטיקה ההתישבותית שלהן, – "שמאל" זה אין לו בכלל דיעה או עמדה פיננסית משלו.  ולא זאת בבלד שלא פיתח כל שיטה של השקפות והצעות בשטח הכספים, אשר עליה יגן או יתאמץ להגשימה, אלא שלא הגה גם רעיונות ביחס להצעותיהם ודרישותיהם של האחרים, של "הציונים הכלליים".  זמן מה נדמה היה, ביחוד בהשפעת חברינו הארץ-ישראליים, כי רעיון ההלואה הלאומית יהפך לרעיון לרעיון היסודי של כל "השמאל" כולו בשטח הפוליטיקה הכספית.  אולם גם כאן לא הרחיקו לכת מעבר סיסמאות ומצבי רוח – לעבר תכניות מעובדות ומבוססות, או אפילו לכדי רעיונות מבוססים בדבר הגשמת ההלואה, תשלום הקרן והרבית.  ובעוד "השמאל" מתיחס בחשד – ומן המותר הוא להוסיף כי החשד מוצדק הוא – אל חכמתם של המישבים מבין החוגים הציוניים-בורגניים, הנה בנקודה זו של כספים הרכין ראש בפני מי שגדול הימנו, כביכול.  המבקרים הרחיקו לכת עד כדי לתלות קמיעות על צוארי ההצעות הבאות מן הצד ההוא, קמיעות אשר רככו את אפין הפינטרופי-פלוטוקראטי והבטיחו את ביצוען העממי. 

על ידי כך נתהוה מצב שאין להשלים עמו.  הרי זו תופעה בלתי משמחת כשהיא לעצמה, בשעה שאגף התנועה החזק מבחינה פוליטית נוטל רשות לעצמו להתעלם מן הבעיות המעיקות ומציקות לכלל התנועה, לצמצם את פעולתו בשטח זה בבקורת הרעיונות והפעולות של האחרים, ועל ידי כך להשאר מחוץ לעול האחריות של עיצוב התנאים בשטח זה.  ובעיקר אין טעם להופעה הזאת בשעה שהאגף תובע לעצמו בעת ובעונה אחת את הזכות לנהוג את כל התנועה כולה ולהכריע בשאלות העיקריות. 

אמנם תביעה זו ודאי שהיא מוצדקת למדי מצד השמאל הציוני.  אם כי להגם של אדונים אחדים, ציונים-בורגנים-זעירים, מסוג "בנין הארץ", בדבר "הדיקטטורה של הפועל בארץ ישראל", אינו אלא שטויות שאין להן שחר, הנה מאידך גיסה הרי השפעתם האדירה של חברינו בארץ על מהלכן ושיטותיהן של ההתישבות והעליה, למזלה של הציונות כולה, היא בבחינת עובדה.  השפעה זו מתפשטת מעבר לחברת העובדים בכל חוגי הישוב, אשר למדו להוקיר את כל הנסיון-בהתישבות, חקלאות ומלאכה–של הפועל ולהפיק מזה תועלת לכל מפעל ההתישבות.  מבחינה זו ודאי שהפועל היהודי נהפך לחלוץ ומורה דרך בעבודת ההתישבות, אשר לפני בוא הפועל ריחפה עליה הסכנה שתתמוטט מרוב יקבי יין וחברות למשלוח פרי-הדר.  וכתוצאה מזה גדל גם הכוח הפוליטי של כל הקבוצות בציוניות הגולה, אשר פעלו מתוך קואורדינציה כלשהי עם תנועת העבודה בארץ, בגלל בקיאותן בבעיות החים והעבודה בארץ ישראל.  ואמנם השמאל, הציוני בכללותו השפיע על ציוניות הגולה כולה השפעה רוחנית ופוליטית הולכת וגדלה בכל שאלות ההתישבות, העליה והכשרת העולים.  כמה מעיקרי השקפותיו, כגון עיקר העבודה העברית, הקרקע בתורת קנין הכלל, נהפכו ליסודות ההלכה ההתישבותית והכלכלית הכלל-ציונית.  חוסר תכנית כספית בחוגי הסוציאליסטים הציונים היה בו, איפוא, משום פגימה יתרה, ומחסור זה הוא ששיתק לעתים קרובות, גם בשאלות אחרות, את כוח נימוקיהם או דחק את תביעותיהם לקרן זוית. 

ונקל הוא למצוא פשר המעוות הזה מלתקנו.  פשר הדבר הוא לא רק בהשקפה מוטעית וחסרת היסוד שנתבצרה בינינו, זו האומרת כי לא מן התפקידים של השמאל הציוני הוא לתכן תכנית לגיוס ההון לבנין הארץ, שכן דוקא השמאל הזה מורכב משכבות העם הנטולות נכסים, אשר לפי מצבן הכלכלי הריהן מסוגלות לפחות מכל האחרות ליצור את האמצעים הגדולים הדרושים להתישבות גדולה.  הציוניות אינה "חברת מניות", שבה בעלי מניות גדולים נושאים בעול האחריות וההכרעה בכל "העסק".  וכיון שזוהי תנועת התישבות לאומית-סוציאלית ולאומית-פוליטית, הרי שהדאגה לכסוי ההון הדרוש מוטל על שכם באי כוח ההמונים חסרי הרכוש, כשם שהיא מוטלת על יתר החוגים, ולא עוד אלא שחיבים הם לתת את דעתם לשאלה זו ביותר, למען לא ישתלטו על שיטות ההתישבות רק האינטרסים של בעלי הנכסים בלבד, אשר לעתים קרובות מתנגדים הם להתישבות עממית של עולים עובדם וחסרי נכסים. 

אם השמאל הציוני הזניח עד כה יתר על המידה את התפקידים האלה–ודאי שנמצאו בלא-יודעים תחת השפעת מסורת אחת של הסוציאליזם האירופי.  אף בסוציאליזם האירופי ותנועת העבודה המודרנית מסתמנים סימני חולשה גלויים בתכניתם על הפוליטיקה הכספית, בניגוד ליתר חלקי תכניתם, ואנחנו, יחד עם ערכים חשובים, ירשנו גם את החולשה הזאת.  המום הבולט ביותר הוא חוסר כל עיקרונים יסודיים ודיעות מכריעות בענין ההכנסות של המדינה.  אשר לסעיף ההוצאות – נוהגים מאז ומעולם הסוציאליסטים בכל הארצות למתוח על הצעות ממשלותיהם בקורת קפדנית וחמורה.  בקורת זו נשאה פרי בה במידה שעליה בידה להפחית עד כדי מינימום את הוצאות-הסרק, כגון הוצאות הצבא והימיה, או הקצבות המביאות תועלת רק לסיעה תקיפה, הקצבות מאהבה, פרסי אכספורט וכדומה.  ורק שאלת הכוח הסוציאלי היתה זו – באיזו מדה עלה בידיהם להפוך את הבקורת הקפדנית הלכה למעשה.  לעומת זה חסרה מאז הפוליטיקה הבינלאומית הסוציאליסטית את האידיאות החיוביות לגבי שיטת ההכנסות של המדינה.  ואם להוסיף על כך, כי דחית המס העקיף, מתוך כוונה לקיים את כוח הקניה של המוני העמלים, לא היתה אלא עמדה שלילית בלבד, – וקבלנו תוצאה שאינה משמחת כל עיקר. 

כך היה מצב הדברים עד הזמן האחרון.  מעיד על כך גלוי דעתם של שנים מבאי כוחה החשובים ביותר של מפלגת הפועלים הבריטית, שאינם רק חברים לאגודות מקצועיות בלבד, כי אם סוציאליסטים מן המפלגה הבלתי תלויה וחברים בחברה הפאביאנית.  בדברו על תפקידיו בעתיד של למזכיר האוצר מבין הפועלים – אומר רמזי מקדונלד בספרו האחרון: "אשר לתקציב – תפקידו של המזכיר או לקבוע את העיקרונים אשר לפיהם יוטלו המסים ולבחור את הנקודות אשר בהן יוגבלו"

[1].  וסידני ווב אינו מוצא צורה אחרת לעיקרונים האלה מאשר הצורה הזאת: "הפוליטיקה הפיננסית של מפלגת הפועלים מבוססת על הכרה איתנה בעיקרון היושב שביחסים הפיננסים, ועל השימוש ללא משוא פנים בתורה הכלכלית האומרת כי המסים מן ההכרח שיתאימו לכושר התשלום"[1].  והוא מונה את הצעותיו העיקריות "ארבעת עמודי הפלטפורמה": הגבלת המס העקיף רק בסחורות שאינן המינימום של חיי ציביליזציה, תשלומים לכסוי חובות המלחמה, הרחבת שיטת הענקה מצד מזכיר האוצר לגבי מוסדות השלטון המקומיים ומלחמה בחוסר עבודה בכספי המדינה.  כדאי להעיר כי שלוש מארבע התקנות האלו גם הן אינן אלא תקנות מצמצמות או תקנות משפיעות רק מבחינת ההוצאות.  הרעיון היחידי הממלא תפקיד ידוע בזמן האחרון והעלול לקבל ערך מיוחד במשך התפתחותו, הוא הרעיון המבוטא בנוסחה "השתלטות של ערכים", ופירושו – השתתפות גדולה של המדינה ברכוש העם.  אולם רעיון זה עודנו בחתוליו ומצטמצם רק "בארצות המנוצחות", אלה ששער הכספים שהלם ירוד לעומת הערכים הממשיים של הנכסים. 

יתכן איפוא, כי השמאל הציוני, בעמדתו שנקט בפוליטיקה הכספית, מושפע הוא על ידי מסורת סוציאליסטית זו, אם כי אינה מן המפוארות ביותר, ואם כי ברור כי הפוליטיקה הכספית של הציוניות בתהליך של בנין הארץ ממלאה פונקציה אחרת מבחינה עיקרונית כאשר הפוליטיקה הכספית של המדינות במשקי-הכלכלה האירופיים ובאלה שמכשירים אותם לתהליך-כלכלה אירופי.  אף אנו הסתפקנו בעצם רק בבדיקה קפדנית של תקציב הקונגרס ובבקורת שמתחנו עליו.  בקורת זו נשאה פרי במידה שעלה בידה לרכז את השימוש בכספים באותם סעיפי ההוצאה שהם חיוניים ביותר מנקודת השקפה של התישבות העובדים לאומית.  מחלקת ההתישבות החקלאית, מחלקת העליה, מחלקת העבודה של ההנהלה הציונית – כל אלה היו תמיד בטוחים בעזרתנו.  לעומת זה לקינו גם אנו מבחינת הרעיונות והתכניות החיוביים בשטח ההכנסות.  בשטח זה נשארנו תלויים בדרך כלל בהצעותיהם ותכניותיהם של האחרים, וענינו אמן לכל מה שאמרו לנו מומחי הכספים המקובלים, ובפקודתם לקחנו חבל בפועלות שהוחלט עליהן.  בדרך זו לא רק שלא נתמלא החור שבתכנית הפוליטיקה הכספית של הסוציאליזם הציוני, אלא גם הציניות עצמה הלכה ושקעה יותר ויותר במשבר הכספי, שאין למצוא לו מוצא בעזרת השיטות המקובלות. 

משום כך דורש מצבן של הקבוצות השמאליות בציוניות – שנגולל מחדש את בעית ההון ונבחון אותה לאור הכרתנו מבחינת התישבות סוציאליות וכלכלה. 

ברם עלינו לשים לב לסכנה אחת.  קל מאוד, – ביחוד בזמן ששואפים להעלות ארוכה לאומה סובלת ונאבקת על קיומה, להדליק אור תוחלת בתוך האפלה, – לשקוע בתהום של תכניות מפשטות.  ישנו סוג של תכניות-הצלה מתוכנות שאין בהם תועלת, שכן אין ביניהן ובין המציאות ואפשרויותיה המצומצמות ולא כלום, והן נתכנו בתוך חלל ריק.  לסכנה זו ישנה רק סגולה אחת: לכון תמיד את ההכרה לעבר הסכנה המרחפת, להדבק כלל האפשר בעובדות ולהסיק מסקנות ככל האפשר רק לאורן בלבד.  ייש להטעים ולחזור ולהטעים כאן, כי דברים אלה אין פירושם ויתור על הזכות לחפש רעיונות ודרכים ושיטות חדשים, לתכן תכניות רחבות ודוקטריניות העקשנית של אנשי המעשה, שאינה פחות קפואה ומסוכנת והצעות נועזות לכאורה, שכן מפי הנסיון למדנו שבכל מקום קיימת מכל דוקטריניות אחרת, יען תורותיה שהיא דבקה בהן – עבר זמנן, והחיים הוכיחו כבר את דלותן.

ומשום כך גדולה סכנת הקפאון מתוך רשלנות מזו של תכון תכניות.  זו האחרונה עלולה להקים כפרים "מעשה פוטמקין", ואילו האחרת תגזול מאתנו את כוח ההכרעה ואומץ הלב, עד אם תטרף ספינת התנועה ונישאה ללא הגה, מפרש ותורן, סער המאורעות.  במצב זה שבו נמצאת הציוניות – אין לך פשע חמור יותר בעודתנו הגדולה מלהתמכר לחולשה faire laissez aller    Faussez.  תוצאתה של פוליטיקה כזאת, הבנויה על עיקרונים "ליברליים", יכולה להיות רק ציוניות מדלדלת, אשר מלבד השם אין לה דבר משותף על הציוניות שאנו דוגלים בשמה, ציוניות שאינה הולכת גם כיום בדרך הליקבידציה, אלא בדרך הבקורת העצמית ללא משוא פנים, בדרך ההכרעה ההולמת את ערכה האמתי של תעודתנו.  כי בחיי העמים, עוד יותר מאשר בחיי היחיד, נאמר, שאדיר הרצון נותן ברוח נכונה לגורל כי ינחהו, ואילו תשוש הרצון נגרר אחרי הגורל ללא מעצור. 

 

א.   מצב הציונות והסוכנות היהודית

ביום 24 ליולי שנת 1922 אשרה מועצת חבר הלאומים את המנדט הבריטי על ארץ ישראל, שבסעיפו הרביעי כתוב, כידוע:

"ביאת כוח יהודית מתאימה (הסוכנות היהודית) תוכר כמוסד צבורי שמטרתו לייעץ לממשלת א"י ולהשתתף בפעולת גומלין בענינים כלכליים, סוציאליים ואחרים הנוגעים בהקמת הבית הלאומי ליהודים ובאינטרסים של האוכלוסין היהודים בא"י, – לשם השתתפות וסיוע בענינים האלה, מתוך פיקוחם של השלטונות בארץ. 

ההסתדרות הציונית, כל עוד מבנה וארגונה מתקבלים על דעת הממשלה המנדטורית, תוכר בתורת ביאת כוח זו. 

בהתאם לסעיף זה שבמנדט קבלה הועידה הציונית השנתית, אשר נתכנסה סמוך לכך בקרלסברד, את ההחלטה הבאה בשאלת הסוכנות היהודית: "הועידה השנתית מכריזה, כי ההסתדרות הציונית נוטלת לעצמה את זכויותיה וחובותיה של "הסוכנות היהודית".  הועד הפועל הציוני ישמש בתורת אורגן של הסוכנות היהודית".

כנויים אלה והחלטות אלו נתקבלו בתרועות על ידי העתונות הציונית ונתפרסמו בהתלהבות רבה – ואף על פי כן: אילו היה אז הרצון לצטט שוב בשנוי-מה את אבא סיי, המפורסם גם בלאו הכי, כי אז אפשר היה להציג תחילה מעין שאלה כזאת: מה היא הסוכנות היהודית? וענינו על כרחנו: אפס.  ושבנו ושאלנו עמו בשניה: מה צריכה הסוכנות היהודית להיות? והחלשנו במקצת את תשובתו וענינו: הרבה מאד. 

מה היא הסוכנות היהודית? בויכוח, שנתעורר בכל העתונות היהודית בעולם ובכל המוסדות הפוליטיים שבציוניות, לרגלי פרסום המנדט וגלוי הדעת של הועידה השנתית בשאלה הזאת, – הובלטו במיוחד שתי בעיות עיקריות: בעית המהות החוקית ובעית ההרכב של הסוכנות היהודית.  האופי, אשר לבש הויכוח לרגלי הצגת הבעיות האלו, גם הוא אשם במידה מרובה בכך שעד היום לא נפתרה השאלה פתרון משביע רצון ולא ניתנה אפשרות לסוכנות היהודית לפעול פעולה הקולעת למטרה.  בעיות אלו הן לפי טבען בעיות שניות במעלה, בעיות-תולדות.  ואם נבוא ונעקרן מתוך הקשר ההדדי מבחינת התפקידים ונדון בהן כבפרובלימות בפני עצמן, הרי שאנו גוזרים מלכתחלה עקרות על כל הדיון.  הלך מחשבה זה אינו עלול להשפיע השפעה אדירה ומשחררת על התנועה,כיאות לשעה שבה ינתן לעם היהודי, המפוזר ונטול מולדת, אורגן של ביאות כוח אחיד ומאושר מבחינה בינלאומית. 

אם נבוא להציג את שאלת מהותה החוקית של הסוכנות היהודית כשאלה בפני עצמה – ודאי שנתקשה לענות עליה תשובה ברורה וממצה.  אילו כינסנו היום ועידה של מלומדים מובהקים ומפורסמים ביותר בשטח של חוקי העמים ומדעי המדינה, ודאי שלא היו יכולים לפסוק במפורש את ההיקף המדיני ואת התוכן החוקי של המושג הנדון – "הסוכנות היהודית".  מבחינה זו אירע לאותו מושג מה שאירע למושג "בית לאומי", וכיוצא בהן מן הנוסחאות.  בכל המושגים האלה, כבכל שיטת המנדט, אנו נמצאים בתחום Terra infognita, בשטחים נעלמים שבפוליטיקה העולמית.  לאשרנו או לאסוננו, נמצאים עדיין כל המושגים האלה בתקופת גמישות יתרה, במצב היולי, בטרם יקפאו וייהפכו לחטיבות-תוכן מוגדרות וכוללות.  לאשרנו – אם יש בנו די כוח להשפיע השפעה מכרעת על תוכן אחרון זה ולגלמו לפי רצוננו אנו.  לאסוננו – אם יבואו כוחות זרים או אויבים ונטפלו לנוסחאות הנתונות עדיין לפירושים, ושיוו להן פירושים משלהם וכפו עליהן את רצונם הם.  על כל פנים ברור הפעם עד מאוד, כי רק יחסי כוחות ממשיים, סוציאלים וכלכליים, הם היוצרים את התוכן "החוקי".  גם "הבית הלאומי" וגם מכשיר פעולתה, הסוכנות היהודית, ייהפכו להיות בעולם הממש רק מה שיעלה בידינו לעשות מהם.  ערכם יהא רב או מעט, כערך הכוחות החיוניים אשר אנו נצליח לצקת בתוכם.  פירוש הדבר בראש וראשונה הוא: כי ערכם יהא רב או מעט לפי המרץ הסוציאלי והכלכלי אשר נצליח לצקת לתוך הנוסחאות היורידיות.  כי בלעדי זאת לא תהיינה הנוסחאות אלא נאדות ריקים ונפוחים, – אם כי אין הכוונה בזה להגיד שאין לשמוח על הנאדות האלה שבהם נוכל לצקת משהו בשעת הכושר.  ולפיכך עלול דיון מפשט מבחינה משטית בשאלת הסוכנות היהודית להביא רק לידי תשובות משפטיות מפשטות, כלומר תשובות אשר מבחינה פוליטית ומבחינת מהלך הדברים המציאותי ערכן הוא שני במעלה.  דיון זה עלול למשל, לקבוע כי הסוכנות היהודית היא גוף בשטח המשפט הכללי הבינלאומי (ולא בשטח המשפט הפרטי האזרחי).  אך יחד עם זה נצטרך לצמצם את הדבר ולהוסיף, כי הכונה כאן אמנם לגוף של המשפט הכללי אך לא המשפט הרבוני, – ועל ידי כך נבדלת הסוכנות היהודית, למשל, מחברות הצ'רטר הגדולות שבהיסטוריה הקולוניאלית, מטיפוס "החברה הגרמנית של אפריקה המזרחית", או החברה הקלסית הגדולה "חברת הודו המזרחית".  ועוד נצטרך להוסיף כי משום זה מוכרחה הסוכנות היהודית למצוא את מקומה במשפט המדיני הפנימי שבארץ ישראל, וכיוצא בזה.  ערכן של נוסחאות אלו לגבי הפעולה העיקרית-הראשונית של הסוכנות היהודית יתחור לנו עוד להלן. 

ואשר למבנה הפנימי וההרכב הארגוני של הסוכנות היהודית, הרי שלאחר בחינה יסודית יתברר לנו, כי גם שאלה זו צפה על פני השטח של הדיון הפומבי רק מטעמים חיצוניים ומתוך מבוכה של הרגע.  מה הם הקריטריונים אשר יכריעו בהרכב הסוכנות היהודית? ודאי שלא הסיכויים להרווחה מן המצוקה התקציבית המעיקה כרגע, ולא כונות-סתרים טכסיסיות שקופות ביותר אך ברור כמו כן כי שאלה זו לא תפתר מתוך קובינציות ארגוניות בלבד.  וטעות תהא זאת אם נשלה את עצמנו לחשוב, כי הכרה זו מוצאת לה מהלכים בה במידה שהולכת וגדלה הרוגזה על דרכי הנסיונות ותוצאותיהם אשר נעשו בכיוון זה.  הכרת העקרות הצפונה בהצעות סכימטיות לבחירת אישים ודרכי ארגון – היא היא המהוה לדעתנו גם את היסוד העיקרי לספקות המרובים והשונים שבהם נתקל רעיון הקונגרס העולמי למען ארץ ישראל בקרב החוגים הרחבים של התנועה הציונית.  כלום תפתרנה הבעיות–שואלים מכל צד – אשר לבנין הארץ על ידי כינוס קונגרס חדש? כלום נתגבר על המכשולים העומדים בפני מפעלנו על ידי זה שנחליף את צורות הארגון הקיימות ונקים תחתיהן בנינים גדולים או קטנים מהן? כלום יש להעלות על הדעת כי גורלה של התנועה יהא תלוי בסיוע של אישים רבי השפעה, אלה או אחרים, או בסיוען של סיעות פלוניות אדירות-כביכול? כלום יש למצוא פתרון לכך מבחינה ארגונית טכנית? כלום רק זהו המעוות אשר יש לתקנו?

והרי מחשבות בדומה לאלו מתהלכות בקרב התנועה ביחס לסוכנות היהודית, או לפחות מנצנצות מבחינה אינסטינקטיבית.  יש בינינו החושבים כי רעיונות מסוימים וברורים על מהותה הממשית – ולא הפורמלית – של הסוכנות היהודית, אילו היתה לנו תכנית בטוחה, לפחות בקויה הכלליים, בדבר פעולתה וגיוס הכספים לפועלה הזאת, אילו יכולנו לבוא בהשקפה רחבה ואעפ"כ מעשית על תפיקדה האמתי של הסוכנות היהודית – היו פני הדברים אחרים.  או אז היו שאלות-המשנה, השאלות-התולדות, נפתרות מאליהן.  שאלת המהות החוקית של הסוכנות היהודית – לפי הכוח הממשי של פעולתה, שאלת הרכבה – לפי הסגולות הממשיות של היחידים והסיעות מבחינת מלוי תפקידיהן העיקריים. 

וכאן טבועה למעשה השאלה העיקרית.  מה היא הסוכנות היהודית? ומה עליה להיות? מה הם תפקידיה בתהליך הבנין בארץ ישראל? הסוכנות היהודית היא הגסטור של מפעל הבנין.  או ביתר דיוק, כזאת עליה להיות.  ובכל איפוא אין היא משרד דיפלומטי, בו נערכות רשימות אסטרטגיות נאות בתוך אפלולית מסתורין.  אין היא – או לפחות לא זה בלבד ולא בראש וראשונה – אורגן של רפריזנטציה פוליטית, הרשאי לצמצם את פעולתו רק בשטח "הייצוג כלפי חוץ", ההגנה על "אינטרסים מבוססים", ומלחמה על "זכויות צודקות".  היא ודאי שאיננה תפאורת של קישוט במשטר שלנו, כמונרכיה באנגליה, למשל, או שלטונות הסוציאליזציה בגרמניה.  אם נכנה את הסוכנות היהודית בשם גסטור של בנין הארץ – פירוש הדבר הו אכי אנו רואים אותה כראות הנהלה של כל המפעל כולו, הנהלה שבידה מתרכזים כל החוטים המרובים המשולבים זה בז, – ארגון, הגנה, יזמה כלכלית ופוליטית, יקוח.  מפעל זה יתכן רק במסגרת של תנועת ההגירה בקרב היהודים.  והסוכנות היהודית לגייסם, ולמצוא את המכשירים ההולמים את הפוליטיקה הפיננסית שלה ולהשתמש בהם כיאות.  מפעל זה מקיף עבודת-התישבות ממושכת, המתפתחת בתנאים קשים.  הסוכנות היהודית שומה עליה להכריע בשיטות ההתישבות, לנהל את עבודת הההתישבות ולפקח עליה.  ואם להדריך את כל הפעולות האלו, עליה, התישבות, השגת אמצעם, ולבססן ביסוס שיטתי ולא להשאירך ככלי משחק לגורל העיור, – מן ההכרח הוא קודם כל לתכנן תכנית עבודה כלכלית ומקיפה ומבוססת.  הסוכנות היהודית היא היוצרת, היא הנושאת ומגשימה את התכנית הזאת.  ואם להצלחת הדבר בשלמותו, – לכבוש ארץ וליישבה, להשריש אומה ולטעת אותה על אדמתה, – הרי שזקוקים אנו לפוליטיקה כלכלית והתישבותית תקיפה ומגמתית יותר משאנו זקוקים לשפעת פעולות בכלכלה ובמדיניות ההתישבות – המקבילות או גם מתנגדות אלה לאלה, נחוצה לנו שיטה כלכלית פוליטית הנתונה ביד תקיפה.  יד זו צריכה להיות הסוכנות היהודית. 

מבחינה זו קרובה הסוכנות היהודית לרעיונו של הרצל בדבר of jees Society.  שתים אלו אינן מזדהות אמנם, אך יש מקום לומר, כי הסוכנות היהודית היא ההגשמה הממשית-היסטורית, שבאה בתוקף השתלשלות המציאות, הגשמת הדבר שהיה בימי הרצל אידיאה בלבד, נוסחה סכימטית, צורה מפשטת. 

ותנאי ראשון לכך שהסוכנות היהודית תוכל למלא באמונה ובכבוד את תפקיד הגסטור – כי זו תתפוס את תעודתה בכל שיעור קומתה, מבלי לצמצמה מלכתחילה ומבלי לקצץ בה, אם תחת לחץ מצוקת השעה הכבדה ואם מתוך חולשה וקטנות אמונה. 

תנאי שני: כי הסוכנות היהודית תעמיד מלכתחילה את פעולתה על התפקיד הראשוני, ולא תצמצם בשטח הדיפולומטיה הגבוהה, ולא תרדוף הצלחות פוליטיות פורמליות, אלא תרכז את כל כוחה בפעולה הקונסטרוקטיבית מבחינה סוציאלית וכלכלית. 

תנאי שלישי: כי התנועה הציוינת לא תתרופף בשעת ההכרעה ולא תמוד את גודל המפעל לפי חולשתה, כי אם תמוד את כוחה לפי גודל המפעל. 

אולם דוקא בשעת יסוד הסוכנות היהודית עומדת התנועה הציונית במזל של משבר כבד ומסוכן. 

מול זה אינו מצטמצם רק בשטח החיים המיוחד לנו בלבד.  המשבר הציוני אינו אלא חוליה בתוך המשבר הכללי המקיף את כל חוג התרבות שלנו, זה הקרוי העולם המודרני.  ניתוח יסודותיו הכללים של המשבר הציוני פירושו איפוא – לתפוס ולתאר את אלפי היסודות של המשבר העולמי המתבלטים לעין כל אדם בכל מאורע, כגדול כקטן, שבזמננו אנו.  כל בר הכרה מרגיש בהם, אף אם לא נמנה להם מספר. 

ודבר אחד נתחוור לנו במיוחד: בהגשמת האידיאלים שלה היתה הציוניות, בתורת מפעל קונסטרוקטיבי עצום, תלויה, יותר מכל תנועה חברתית אחרת, באוירה בהירה ושקטה וביחסי חיים יציבים בעולם של ערכים קבועים ועומדים, ותעודתה נעשתה כבדה ומורכבת יותר לאחר שהיא עומדת להתגשם בנסבות עולם אשר זעזעו את כל שטחי החיים, זעזוע חמור ביותר שנתרגש ובא על חוגנו התרבותי מאז עשרות בשנים, ואלי גם מאות בשנים, למן שלחי ימי הבינים.

הכל תמוטט, נהרס, נתרופף והופרך.  כוחות ההרס האנרכיים שחרגו ממסגרותיהם, בעטיה של המלחמה האימפריאליסטית, ומלאו פני עולם, לא היה בהם כדי להביא לידי גמר את עבודת הכליה.  כוחות התקומה וההתחדשות רפויים הם עד היום הזה מכדי להכריע בכל מלוא כוחם.  ולפיכך פרק זה של גלגולים ממושך הוא מאוד, והזעזוע חמור ביותר ודרכו תהו ובהו.  משקי האומות הרוסים ומדולדלים, היחסים הכלכליים בין העמים נתערערו עד שרשם, או שנותקו בשרירות לב.  בתוקפה האימפריאליטסית-קדומה של הרכושנות, תקופה שנתסיימה במלחמת העולם, נתבלט – בהשואה למתבלט היום – מצב כלכלי איתן מבחינה יחסית; ואילו התקופה החדשה שבה נכנסנו עתה יודעת רק התפוצצות על התפוצצות וזעזועי כאב של העמים, התהליך של מלחמת המעמדות בחברה הרכושנית, מלחמה שהחריפה ביותר בעקב המשבר הכלכלי והגיע למרום פסגתה, – מלחמה זו גוררת אחריה ניתוק מהפכני שלשרשראות היחסים החברתיים והחשת מהפכה הסוציאלית.  המוני העמים, שנפגעו מן המלחמה וחוסר העבודה, נושאים את הדלדול והעוני כפצעים גלועים בגופם.  ומה תימה יש בדבר אם בהכרת העמים נתשררו בעיקר הספק והאמונה התפלה, עיפות כללית ואדישות? לאחר אמוץ הכוחות הנואש בימי המלחמה, לאחר שכרון התקוות הנפרשות, שפשה בשלהי המלחמה וראשית המהפכה, שקע העולם בלאות רוחנית ונפשית, מעין התפכחות שביאוש, ובאין כל כוח עוצר עז ופעיל – נשתרר על גבי ההריסות הרעב לשלטון, זה הרעב הפורץ על נקלה אך מתרסן בקושי, הרעב של מעצמות גדולות, מעמדות, מפלגות דיקטטורים.

וכלום יש צורך בהסברות סוציוללוגיות מלומדות, כדי להוכיח כי חיי העם היהודי בתקופה הזאת נושאים בחובם את סימני המשבר הכללי עוד ביתר בהירות מאשר עמים אחרים? הן ברור מימלא כי מכות הגורל ההיסטוריות מכבידות ביותר על גוף לאומי אשר נתרופף במרוצת מאות בשנים עד כי רק בעמל רב הצליח לעמוד על רגליו ולשמור על קיומו.  גם בלאו הכי נתבלטו בו בגוף זה כבר סימנים ברורים של התפוררות חברתית ההולכת ומתגברת.  ורק על ידי מאמץ קבוצי עצום, ועל ידי גיוס כל המרץ הלאומי שבעין, אפשר היה לקוות להעלות ארוכה ולהעמיד כתריס בפני תהליך ההתפוררות בשטח תרבותי, פוליטי, כלכלי-חברתי, סוציאלי-ביולוגי, – את מגמת הקונסולידציה.  על התאבקות זו, להעמיד סכר בפני הכוחות הפועלים פעולה צנטריפוגלית בחיי החברה היהודיים, יכלה מלחמת העולם וההשתלשלות שלאחריה להשפיע רק השפעה שלילית, שכן בעטיה נהפך המצב האובייקטיבי של האומה היהודית – ודוקא במרכזי ישובו – ונעשה קשה וחסר תקוה עד לאימה.  גם כאן ידועות הן העובדות כשלעצמן, אלא שיש לסכמן שוב כדי להבהיר את ההנחות המוקדמות המשמשות לנו נקודות מוצא.  המוני העם היהודי באירופה המזרחית נהרסו כליל מבחינה כלכלית או ניזוקו ביותר, התמוטה הכספית של ארצות מגוריהם פגעה בהם עד כדי קטסטרופה, כוח התנגדותם התרבותי נהרס, שנות פרעות, מלחמות ומהפכות נתרגשו ובאו עליהם, ומבחינה פוליטית נתחלקו שוב בין שש מדינות חדשות או למעלה מזה.  ארצות ההגירה סגורות על מסגר.  נחשול התנועה האנטישמית גאה בכל הארצות.  במצב אובייקטיבי זה טמונים שרשיהן של כמה וכמה תופעות, אשר נסתמנו בשנים האחרונות: ההתפצלות הפוליטית הפנימית בקרב היהודים, האטומיזציה של ההמונים היהודים, שפעת מלחמות ומריבות תורניות ריקות ונבובות, השאיפה לרדוף אחרי נצחונות שוא פוליטיים, ותגבורת הטמיעה למעשה.  ובל נלך שולל ובל נתנחם למראה חלקים גדולים מן העם החיים גם כיום חיי רווחה יחסית אף באירופה המזרחית.  מעמד רוחה מדומה זה משולל כל בסיס איתן.  הוא מסתמן רק במקום שם חידקים סוציאליים וכלכליים מכרסמים את גופי המעים שבתוכם אנו חיים; מקום שם קוניונקטורה חולנית שלטת בחיי המשק, הבורסה השחורה, ו"הפוליטיקה הכלכלית החדשה" מנצחת, מקום שם חוגגת את חגה ספסרות הולוטה חסרת הטעם מבחינת המשק הלאומי, מקום שם שוררת הגאות ילידת-האימה של נירות הערך – רק שם מצטבר גם בידי היהודים – עושר חיצוני ובן חלוף.  אך ככל שיצליחו העמים האלה לאזן את כלכלתם ואת משטרם החברתי בצורה זו או אחרת, – והרי הדבר ודאי שיצליח ברבות הימים, – כן תלך ותשמט הקרקע מתחת לרגלי העושר הזה, שכן מסתמנים צינורות יניקתו.  קשה לתאר כי ההמונים היהודיים ישובו אז וישתרשו בתנאי החיים החדשים, – אם סוציאליסטים ואם רכושניים, – אפילו אם נניח כי רוסיה כולה עד למזרח הרחוק תפתח כארץ הגירה, העם היהודי ישקע אז על כרחו במשבר חמור חדש, אשר אין לראות את פתרונו. 

אלה הם התנאים שבהם עומדת הציוניות להגשים את שאיפותיה.  והם המה – בסוף כל החשבון – יסודות המשבר הציוני. 

הציוניות אינה חיה בתוך חלל חסר אויר, אין היא מנותקת מן העולם החיצון ואינה בת חורין בפעולתה.  עם כל נשימה ונשימה סופגת הציוניות את אוירת העולם הזה, כוחותיו וחמריו הם המה היוצרים את חמרי הזנתה.  ואם להגדיר בקצרה את ההתפתחות המיוחדת אשר ניתנה לתנועתנו בתנאים האלה, הרי יש לומר: הציוניות פועלת בשנים האלו בקו הליקוידציה המתגברת במהירות הולכת וגדלה.  כל שטחי הפעולה הציונית נוגעו בתהליך הליקוידציה הזה–עבודת ההתישבות הופליטיקה, התעמולה והמשק הכספי, התנועה בגולה וארץ-ישראל.  מוזר הדבר כי העתונות הציונית הרשמית אינה נותנת דין וחשבון גמור על כך לעצמה ולצבור.  אמנם היא נאנחת אנחה כבדה על צוק העתים, אך יחד עם זה הריהי חוששת להתעמק עד שרשי הדברים, ורבים הם הציונים אשר אינם יודעים כמה רחוקים אנו כיום מן הציוניות של הצהרת בלפור ושל ועידת השלום.  העתונות הציונית רואה בכך משום עמדה אחראית, כאילו אחריות יש כאן אם מכסים בצעיף את המעוות תחת לתקנו.  כלום לא נתחוור לה עדיין כמה גדול הרס הכוחות במחננו? כלום אין הרס זה ברור לעין בשעה שאפשר לתארו על גב הטבלה מתוך שרטוט של קוי-עקלתון – אילו היה תיאור גס כזה עלול להשפיע? וכלום מפקפקת היא עוד העתונות בדבר, שתהליך הליקוידציה בציוניות הגיע לנקודת הגובה הדורש הכרעה? ומאידך – כלום תתכן בקורת עבודתנו, שיטותיה, אמצעיה ומטרותיה – שלא על יסוד הכרה מלאה במצב הקיים?

ישנם אנשים – גם בין המנהיגים הציונים – אשר לפי מזגם הריהם סובלים ביותר מתבוסות פוליטיות, ומשום כך סובלים הם ביותר מן הנסיגה האסטרטגית המתמדת של הפוליטיקה הציונית.  ואמנם השפל שבמעמדנו הפוליטי, למן שנת 1918, קשה ומכאיב למדי.  הקבלות אחדות, הניתנות בזה, תשמשנה במקום שיטת הערכה מדויקת.  רק סימנים אחדים בלבד יצוינו כאן כעדות לתמורה שחלה בכוחות תנועתנו, בערכה והכרתה העצמית.  ונוציא מכלל הערכה את כל אותן השמועות הדמיוניות, אשר שמשו במשך זמן מסוים סינסציות בעתונות הציונית והדהימו את הקהל ברשימות מיניסטרים יהודיים וקומבינציות ממשלתיות.  אך הבה נשוה, למשל, את ערכו החיצוני ואת כוחו האוטונומי של הישוב היהודי בארץ-ישראל בתקופת הועד הזמני, אשר ראה את עצמו מבחינה מסוימת כראות ועד פועל זמני של כנסיה לאומית מכוננת, וגם פעל את פעולותיו על פי ראיה זו, – לעומת הועד הלאומי ואספת הנבחרים כיום וערכם בחיי הארץ והישוב.  וכמו כן נקח לשם הקבלה צמד עובדות שני: באביב שנת 1919 שיגרה היהדות הא"י משלחת לאירופה, והוטל עליה להגן על דרישות הישוב בפני הועידה הציונית ובלונדון.  בין שאר הדרישות היתה גם ההצעה, – אשר ודאי לא הוצעה סתמית אלא נתבססה על אינספירציות מסוימות, – כי עניני ארץ-ישראל יתנהלו בממשלה המרכזית באנגליה על ידי סגן מזכיר מדיני מיוחד, בא-כוח הציונים

[1].  ואילו כיום לא רק שאין לאל ידנו לטהר את האדמיניסטרציה הא"י מפקידים אנטי-יהודים ואנטי –ציונים, אלא שגם אין אנו יכולים להשפיע אפילו על המקרה המיוחד בדבר נציב ירולשים, בירת הארץ, עיר בעלת רוב יהודי – אף על פי שזו דרישת הישוב העברי כולו, הנתמכת על ידי ההנהלה הציונית בארץ ועל ידי שלושים וחמש הסתדרויות יהודיות.  היו ימים שבהם האמינו אף אישים רצינים, אשר ראו את עצמם כמדינאים ריאליים, באפשרות הפקעת האחוזות הגדולות של הערבים לטובת הבית הלאומי, – ואילו בשנת 1922 נשללו גם קרקעות הג'יפתליק במידה רבה מתביעותיה הצודקות של ההתישבות היהודית. 

ואף על פי כן הרי הליקוידציה הפוליטית הקשה, שצוינה בזה, לא היא המכריעה כאן בעיקר.  אין היא אלא תופעת לואי, שמקורה בתופעות עמוקות יותר.  פירושה: הסתגלות הכרחית ומכאיבה על מדתנו הפוליטית ומצבנו המשפטי למציאות הסוציאלית והכלכלית, זו אשר עצמת השפעתה על תנועתנו מתבלטת בעיקר במפעל ההתישבות שלנו ובתנועת העליה לארץ-ישראל.  מבחינה זו הרי ההתפתחות הפוליטית בשנים האחרונות אינה אלא פונקציה או השפעה של מאורעות מקבילים בהתפתחות העבודה ההתישבותית והעליה.  חשבונות והצעות בדבר אפשרות הקליטה של הארץ לשנים הקרובות נערכו לפני 4 שנים על ידי כל המנהיגים האחראים של ההסתדרות הציונית, והערכות אלו נתפרסמו ברבים.  לא נדון כאן באותן ההערכות שהיו מלכתחילה מחוץ לגדר הגשמה בלוד, טריטש), ולא באותן ההערכות אשר תוצאותיהן הסופיות מכוונות לדורות (קפלנסקי).  נצטמצם הפעם בחשבונותיהם של המנהיגים הציונים האחראים, שאינם שייכים לשום קבוצה משתי הקבוצות הנ"ל, אלא להיפך שייכים ברובם ל"תופסי המועט".  מהם וייצמן הוא שקבע בפני הועדה של מדינות ההסכמה מספרי עליה של 70-60 אלף איש לשנה.  דומה כי סוקולוב פרסם בפאריס הצעה בדבר 5 מיליון עולים יהודים במשך 25 שנים, שפירושה 200,000 עולים לשנה באופן ממוצע, או לפחות אשור חשבונו של ויצמן לעליה בשנים הראשונות.  מוצקין דבר אז על מכסת עליה בת 100,000 לשנה.  מספריו הזהירים של ד"ר רופין, והם בעלי משקל ביותר, קובעים אף המה מכסה שנתית של 33,3 עד 100 אלף לשנה

[1].  ואם נניח כי מספרים אלה אינם מבוססים על שעשועים באפסים בלבד, אלא על דיעות מבוססות בדבר הצרכים והאפשרויות של הציוניות, כי אז משנה תדהמה נדהם למראה הקצב המהיר של תהליך הליקבידציה בשטח חיוני זה שבפעולתנו.  עוד בישיבת הועד הפועל בפראג נתקף רופין בחריפות, כי על כן עורר להפחית את המכסה השנתית המשוערת של העליה.  עמדתו נראתה עוד אז כדפיטיזם מסוכן.  מני אז בא השפל לא רק בתקוות, אלא גם במספרי העליה למעשה.  ואין לך עדות חותכת מזו של מספרי הירחים האחרונים.  ואלה המספרים הרשמיים לעליה היהודית בחדשים האלה:

ספטמבר 1922      ...       688  נפש

אוקטובר 1922      ...       720    "

נובמבר 1922        ...       1148  "                 

דצמבר 1922        ...         614    "

ינואר    1923       ...       1022  "

פברואר 1923       ...       888    "

מרץ   1923         ...       810    "

וכשאני רואים בהתפתחות זו סימן רציני מאוד לתהליך הליקבידציה בציוניות – הנה אין הכונה בזה לנפח מחדש ניפוח מלאכותי את המחלוקת העתיקה והעקרה ביסודה בין המכסימליסטים ומתנגדיהם.  מסקנותינו אין להן נגיעה כלל למלחמה בינים זו.  גם הציונים שנתפרסמו לגנאי כמינימליסטים קיצוניים – לא צמצמו את מגמתם יותר מכפי שזו נוסחה בשעתה על ידי ליכטהים: "כל הרואה בציוניות לא מפעל של שעת מצוקה, אלא את מפעל העתיד הלאומי היהודי יראה בזה מפעל ענקי אם יעלה בידנו להושיב בארץ-ישראל שלושה מיליון אנשים במשך שני דורות, ועל ידי כך...  תחול התמורה המכרעת בגורל העם היהודי"...

[1] וכלום יש לראות בהתפתחות של מעשה את ראשית ההגשמה של ציונות מינימלסטית זו, לפחות? ובכלל האם יתכן להגיע למטרה הזאת בצעדים כאלה? וכל המשלים עם המהלך הוקצב של העליה הזאת – אשר הפכה הרגל כמעט – כלום מאמין הוא בהגשמת "ביתנו הלאומי לעתיד", אשר ישמש מפנה מכריע בגורלנו הלאומי? ההליכה בדרך זו פירושה ויתור על המטרה. 

כגורם יסודי להתפתחות זו הכל קובעים, כמובן, את ההתפתחות המקבילה של משק הכספים הציוני, שבו מתגלים בכל מקום אותם הקוים של ירידה מהירה בתוצאות האוביקטיביות ובתקוות הסוביקטיביות.  ודבר זה מביא לידי מחסור כבד באמצעים עד כי כל התכניות יורדות לטמיון.  חסרים אמצעים לשם ארגון ומימון עליה בהיקף רחב, והמחסור מכביד עוד יותר בשל כך שהארצות המשמשות נקודת-מוצא לעליה הא"יית – הן שנפגעו ביותר מן המשבר בכלכלה העולמית ובפיננסי העולם.  ולא עוד אלא שחסרים גם האמצעים כדי לפתח בא"י גופה מפעל התישבותי בעל היקף, שיוכל לשמש כלי-קיבול לעליה מתגברת וגדלה. 

אכן במשך השנים האלו היתה העבודה ההתישבותית בארץ נתונה בתנאים קשים מאוד.  ואם גם נודה כי הצלחנו להעסיק ברובם את 15 אלף הפועלים, שנכנסו לארץ בשלוש השנים האחרונות, בעבודות הצבוריות, ובתקופה האחרונה בעבודות בנין הערים, הרי יחד עם זה יש להדגיש, כי עבודת ההתישבות כמעט שלא התקדמה.  בסוס המושבות הלאומיות, שנמצאו בדרגות מעבר, וזקוקות היו רק לסכומים נוספים לשם אשקעות משקיות אחרונות על מנת לעמוד ברשות עצמן – אף ביסוס זה נדחה.  ואדרבה, יש אשר נדמה כי גם הקיים – קיומו עלול להתמוטט בעטים של משברי כסף רצופים.  ואשר לעמדות הישוביות החדשות והמועטות ב"עמק" – הנה כל מי שעקב, ואפילו מרחוק, את דרכם הקשה של חברינו העובדים בנהלל, תל-יוסף, גבעת יחזקאל וגבע, עלול לבוא לכלל דיעה כי הללו עשו את דרכם בתנאים מפוקפקים לא רק מבחינת החסכון-באנישם, אלא גם מבחינת הפריחה המשקית של הישובים האלה לזמן רב.  מכסימום של חלוציות והקרבה עצמית אינו יכול למלא את מקום האמצעים המינימליים המשמשים הנחה ראשונה לכיבוש קרקעות חדשים והקמת משקים רציונליים.  ברור מימלא, כי נוכח פני תנאים כאלה נדונות לגניזה תכניות ההתישבות הרחבות, כגון זו אשר הביא אוסישקין מא"י לועידה הלונדונית, ושיטות התישבות רחבה דוגמת כיבוש הנגב, וכל שאר התקוות והשאיפות.  דוקא ישוב צעיר מבחינה יחסית הוא התלוי ביותר במצב כספי איתן ומותאם ללצרכיו המיוחדים.  יוצא איפוא, כי המשבר במשק הכספי הציוני משפיע השפעה יתרה ובלתי אמצעית על התפתחות הישוב יותר מאשר על כל שטחי פעולתנו.

ולבסוף, השפעת המשבר האוביקטיבי הזה, אשר מקורו בבעיה הכספית שלא נפתרה בבנין הארץ, על ההכרה העצמית של התנועה: – השפעה זו היא ברורה פחות אך לא פחות רצינית.  תחת רוח ההעפלה והפעילות ללא ליאות בחוגים הרחבים של הציוניות, הביאה השפעה זו לידי עיפות, אדישות וספקנות.  האמונה בתעודתנו הלאומית הגדולה ובכוחנו להגשים את התעודה הזאת – פינתה את מקומה בלבבות רבים להלך נפש של ליקוידציה.  הציונים נגררים עם הזרם ומצפים לנסים.  העתון הא"י "הארץ" מתאר את המצב בדברים כאלה:

"כגודל הגולה היהודית כן גדלה המבוכה והתמוטה שהשתררו בה, גם מבחינה חמרית וגם מבחינה רוחנית.  ניתק הקשר החי בין ההסתדרות הציונית והמוני העם.  התנועה הציונית שוב אינה ממלאה את נפש האומה, שוב אינה משמשת ביטוי וצרה לשאיפות האומה וצרכיה.  ובארץ הבית הלאומי באנו עד דכא.  המצב החמרי הוא בכל רע, והפוליטי – רע שבעתים.  הפוליטיקה של עוות דין והשפלה לאומית היתה ללחם חוקנו ולאויר נשימתנו

[1]. 

תיאור זה כשהוא לעצמו מציין למדי את הלך הרוחות בקרב התנועה.  אולם יש בו לפחות בבואה מלאה לדבר אשר אצל רבים מן הציונים, ואולי רובם, אינו עובר את סף ההכרה.  בהשתרשות הנסתרת, כמעט השתרשות בלא יודיעם, של פסיכולוגית הליקבידציה בקרב הציוניות – בה רק בה עיקר הסכנה.  ממנה שורש ההתרופפות בכוח המשיכה של הציוניות, התרופפות שאינה מיוסדת לא על גורמים מן החוץ, לא על פעולותינו בעבר, ולא על אפשרויותינו בעתיד.  הרי זה מצב הדומה למצב שעליו מדבר "אחד העם" לרגלי ההצלחה הראשונה של "חובבי ציון": "מן העת ההיא" – אומר הוא – "החלה לו (לרעיוננו) תקופה חדשה...  תחת אשר לפני זה הלך הלוך וגבור והתפשט בכל פנות העם, ובעליו נשאו עיניהם למרחוק בלב שמח ויוו לגדולות, – חדל עתה, אחר נצחונו, לקנות לו לבבות חדשים לבקרים, וגם המחזיקים בו כמו רפתה רוחם

[1].  וכיון שכוח המניע בתנועה הציונית וברעיון הציוני שותק במידה כזאת, מצטמצמת פעילותם של האנישם, אשר שמרו על אוצר מרצם, בהספקת צרכי התקציב הקטנים לעבודת יום יום ולהוצאות השוטפות של המנגנון הציוני.  גם מבחינה זו משמש המשבר הכספי סבה ישרה לתשישות הרוחנית והנפשית בקרב התנועה. 

ובכוח כל ההשתלשלות הזאת נצבה התנועה הציונית על פרשת דרכים.  הסכנה המרחפת עליה לרדת ממדרגת העלילה המכונת של דור-יהודים זה למדרגת שאלה שניה או שלישית במעלה לגבי עתידנו הלאומי, הסכנה לאבד את משמעותה החיונית, – סכנה זו העמידה אותה בפני הכרעה.  יכולה היא להמשיך בכך ולהגרר אחרי מהלך המאורעות ולהשלים עם המצב הקיים.  תוצאתה של ציוניות-ליקוידציה זו יהא ויתור גמור.  והאומה היהודית מחויבת איפוא להציג לפניה תעודות אחרות ומטרות אחרת, אם רוצה היא בחיים ובעתיד.  או שתנזר התנועה הציונית מעמדת ההשלמה-עם-הל ותנקוט תחתיה בפוליטיקה של התערבות פעילה.  אזי תוכל להעמיד תריס בפני הקפאון שבעבודת ההתישבות והעליה, ובפני המשבר מהתמיד, הפוליטי והנפשי, – ע"י הבחנה ברורה במצב הקיים, בקורת ללא חוס על השיטות המקובלות, וסטיה ממשית לעבר דרכים חדשות ואמצעים חדשים.  ואם אמנם נכון הדברכי בעית-אם לכל המצב היא שאלת הכוח הכספי של מפעלו, ובו תלויים מבחינה פונקציונלית כל יתר הסעיפים, – התישבות, עליה, פוליטיקה, – אזי יש לגולל מחדש את הבעיה הראשית של בנין הארץ ולהעמידה במרכזו של המבחן, ובשעה זו, שעת הכרעה כבדה לתנועה הציונית, נגשת הסוכנות היהודית, בתורת גסטור שלה, להתיצב בראש המפעל. 

עליה מוטלת החובה לגשת במרץ לפתרון המשבר.  עליה לערוך מתוך כובד ראש מבחן נמרץ לאמצעים והדרכים שהשתמשו בהם עד כה בכל שטחי העבודה בארץ-ישראל.  עליה לעשות עת עצמה לנושאת השיטות החדשות, אם בשטח פוליטיקה כספית מתוקנת, ואם – מבחינה כללית – לגבי שיטה מאוזנת היטב של הכלכלה וההתישבות בארץ-ישראל.  ויחד עם זה נטל עליה לשמש מוסד עליון המוציא לפועל את הפוליטיקה הזאת. 

ובכדי שתיאור המצב הכללי לא יהא לקוי בחסר – יש לציין, לצד הגורמים הקובעים את המצב האובייקטיבי של העם היהודי והתנועה הציונית בשעה זו, גם את הגורמים הקובעים את עמדתה של ארץ-ישראל.  במעמדה של ארץ-ישראל, תוך המסגרת של מערכת-העולם הפוליטית, חלו שינויים עקרוניים בהתאם למלחמה וחוזי השלום, שנויים בשני כיוונים:

1) ארץ-ישראל הוצאה מכלל אגוד טריטוריאלי גדול (הממלכה, העותומנית לשעבר), ובתורת יחידה פוליטית אדמיניסטרטיבית נהפכה לאבן פנה בעמדה האסטרטגית האנגלית במזרח התיכון.  ערך העובדה הזאת נתברר למדי גם מתוך גלויי הדעת של מדינאים בריטים וחברי הפרלמנט (וינסטון צ'רצ'יל ודג'ווד ואחרים). 

2) מפאת ההתפתחות המדינית של ארצות המזרח – שובצה ארץ-ישראל במערכת מדינות ערביות, רבוניות או רבוניות למחצה.  עירק והג'אז, מצרים ועבר-הירדן – מהוות את סביבתה הפוליטית הקרובה.  על ידי כך תדחף ארץ-ישראל במידה מסוימת – גם אלמלא היתה קיימת במציאות שאלה ערבית פנימית, – לתחום השפעת-הגומלין שבין הגושים האלה

[1]. 

3) בארץ-ישראל גופה נכנסה התפתחות האוכלוסיה הערבית לאצטדיה חדשה מסוימת.  השנים האחרונות הביאו בכנפיהן ראשיתה של תנועה לאומית, היולית למדי אך מתפתחת והולכת בצעדים מהירים, באופן יחסי.  ואם יש חלוקי דיעות בהערכת הגורם החדש הזה המשפיע את השפעתו כבר כיום, הנה אין להטיל ספק בכוחו הלאטנטי בכללותו. 

מבחינת השפעתם על עבודת ההתישבות שלנו, נוטים כל הגורמים האלה לצמצם את התחומים האובייקטיביים להגשמתה וכופים עליה, כיבכול, ךתקופת זמן קצרה ביותר להשלמתה.  ובשום פנים אין להניח, כי הקצב וההיקף של העבודה בבנין ארץ-ישראל אינם תלויים כל עיקר בדרגת הבגרות של ההתפתחות הזאת.  אדרבה, מכאן נובעת החובה המוטלת עלינו, אם לא ההכרח, לאינטנסיפיקציה מכסימלית ככל האפשר, ולהרחבה מהירה ככל האפשר, של פעולתנו מבחינה כלכלית וחברתית.  לאור המצב הזה אסור לנו לא רק לסמוך באפס מעשה על מהלך המאורעות, אלא גם לנקוט קצב אטי אשר אולי היה הולם אותנו בתנאי התקופה שלפני המלחמה.  ואם הסוכנות היהודית אינה רוצה לאחר את המועד ורוצה לקבל בחשבונה גם את מערכת העובדות האלה לפי ערכן המשפטי, הרי שעליה לא רק לנקוט בפוליטיקה כספית-התישבותית ההולמת, לפי היקפה, את מטרות התנועה הציונית, – אלא גם לקבוע את גצב ההגשמה אשר יבטיח את קיומו של הישוב העברי בא"י ואת עתידו בכל קונסטלציה מדינית שהיא. 

היתכן כי ישמעו קולות מתוך המחנה הציוני נגד התפיסה הזאת, קולות אשר יטילו ספק במסקנות האלו לאור הערכה אחרת של מצב הענינים? כלום רשאים הללו להכריז כי גם מטרה זו שאנו קובעים לישוב ארץ-ישראל מקורו הבנה מוטעית, מופרזת או קלת-דעת בציוניות, וכי מימי אחד העם אין עוד ספק מבחינת הציוניות שארץ-ישראל אין לאל ידה לפתור את שאלת היהודים בתורת בעיה המונית על ידי התישבות מיליונים, ושעל כן הכל שריר וקיים? אין אנו מתכוונים בדברינו אלה לציונים המתונים מסוג אלה היושבים במערכות ה"טיימס" ו"ג'ואיש גרדיאן".  כוונתנו לציונים הרציניים, בעלי המצפון,הרואים באמת ובתמים בתורת המרכז הרוחני, הקשורה בשמו של אחד העם, את אידיאלם הלאומי.  יש לבוא לידי הבנת גומללין אתם בזמן קצר בנידון מטרת עבודתנו.  גם האנשים, המאמינים אמונה שלמה באמתותו של הרעיון היסודי בתורה הזאת, לא יעלימו עין מן העובדה, שתורה זו התפתחה ברבות הימים, הושלמה ונתבגרה.  התפתחות זו הושפעה ביותר מעולם הרעיונות וההשקפות של הפועלים בארץ-ישראל.  התפתחות זו נקבעת כיום בשני כיוונים.  מצד אחד נתחוור כי "מרכז תרבותי לאומי" לא יתואר בלעדי בסיס רחב ויצב של ישוב גדול.  תרבות אינה נוצרת במעבדה; היא יכולה לצמוח צמיחה אורגנית רק מתוך חיי טבע ויצרה של צבור.  אין היא יכולה להווצר על ידי קומץ קנאים ואנשי הזיה, היא זקוקה לקרקע של חברה חיה היוצרת את התרבות מתוך המהלך הנורמלי של חייה, והמחויבת להקיף מאות אלפים למען תוכל לפעול כמרכז לאומי יצרני עצמאי.  מאידך גיסא נתחוור, כי "מרכז תרבותי לאומי" אין לתארו כבלתי-משפיע מבחינה סוציאלית וכלכלית, – כשם שהיתה למשל ה"חלוקה", – אם יש ברצונו לפתח כוחות מרץ לאומיים תרבותיים, ולהאציל מאורו על רחבי הגולה.  השפעות כאלו לא תאצלנה מ"אגודות משכילים" ולא מקבוץ אנורגני של תגרנים, פרדסנים ובעלי נכסים סתם.  גם המרכז התרבותי הלאומי תובע לעצמו בסיס סוציאלי כלכלי בריא.  אשר יסודו המפעיל והמחדש היא העבודה העברית.  בלעדי היסוד החברתי והכלכלי של העבודה העברית, בתורת מקור היניקה, לא תוכל היצירה הרוחנית שלארץ-ישראל להשפיע השפעה מחדשת על המוני העם בגולה, כפי שמצפה התנועה הלאומית של היהודים.  אולם יצירת בסיס כזה של התישבות עמלנים לשם "המרכז הלאומי" – דורשת קודם כל – מבחינה כלכלית – התישבות רחבה מבחינה יחסית כהנחה מוקדמת למחזור הטבעי של הכלכלה הלאומית. 

לגבי אלה התופסים את המושג "מרכז לאומי" תפיסה כזאת, או מודים בתפיסה זו, נעלמים כל חלוקי הדיעות.  ואמנם מטרת התנועה הציונית, כפי שנקבעה ע"י תפיסה זו, היא היא המטרה היחידה היכולה לעמוד לעיני בני דורנו.  ואין זה מענין כלל אם זוהי באמת "מהטרה הסופית" שלתנועתנו והתישבותנו.  איש מאתנו אינו יכול לדעת משהו, או לחזות מראש משהו, על מטרה סופית זו, שכן איש מאתנו אינו יכול לחזות מראש את תנאי ההתפתחות של הישוב בעתיד.  יתר כל כן: אין אנו מעונינים כל עיקר לקבוע את המטרה סופית על פי יחסי הכוחות בארץ כיום, ולפיכך עלינו להתרחק מהכרזות מעין אלו.  וודאי כי ויכוח בשטח זה אינו מתפקידיה של הסוכנות היהודית. 

וזאת תעודתה היא ותעודתנו אנו: ליצור על ידי עליה, התישבות, פוליטיקה – את ההנחות המוקדמות הדרושות לשם קיומו של מפעל הבנין היהודי והתפתחותו בעתיד.  במשך עשרות בשנים לא תוכל גם הסוכנות היהודית, אף לאחר שתתקדם בדרך הפתרון של בעית הכספים וההתישבות, ליצור לנו משק לאומי מסועף ופורח.  תהליכים סוציאליים, הדורשים תקופות צמיחה ממושכת, אינן נתונות להחשה בדרך נס, אלא זאת אנו יכולים וחייבים לעשות: לכבוש בארץ, במשך פרק זמן שהוא בשבילנו שנסה היסטורית, את העמדות הסוציאליות והכלכליות אשר ישמשו, בתורת כוח ממשי, יסוד מוסד להתפתחות עתידו שלעמנו בארץ-ישראל.  אך טעות היא בידי האומר, כי יסוד זה יושג רק על ידי רוב כמותי של יהודים בארץ.  הרדיפה הסתמית אחרי הרוב עלולה להטות אותנו מתעודותינו הישוביות הגדולות.  תבונה ישובית, משוק רציונלי, מתינות פוליטית, מרץ של תרבות וציביליזציה בקרב ישוב לאומי בארץ-ישראל, הבנוי על יסוד איתן ובטוח של עבודה עברית, – עלולים לשמש כוח העולה בחשיבותו ובהשפעתו על כוח המספרים.  ישוב יהודי, אשר במשך עשר שנים יגדל רק פי חמשה או פי ששה, עלול לא רק לעמוד בפני סערות הזין, אלא גם לשמש גרעין לתהליכי גידול בעתיד, אשר צורותיהם ואפשרויות התפתחותם אינם נראים לעינינו.  ומאידך – היקף זה של עבודת ההתישבות, אשר תקיף על כל פנים אלפים ורבבות, הריהו במדה ידועה ההיקף המינימלי הדרוש מבחינה מדינית וכלכלית לישוב היהודי, למען יוכל באמת ובתמים להתעלות לשיעור מרכז האומה; ואם לא יוכל לפתור את שאלת היהודים בכל היקפה, הנה יוכל לפחות להבטיח את ההתפתחות החפשית של הלאום העברי לעתיד לבוא. 

וכי תעודה זו, אשר שומה עליה על ארץ-ישראל העברית למלא בחיי היהדות העולמית, היא הקובעת בהכרח גם את השיטה והכיוון שבעבודת התישבותנו – דבר זה היה ברור ומובן ממילא לתנועה הציונית מראשית צעדיה.  תפיסת התעודה הזאת היא שעוררה בנו תמיד את ההכרה – ואל לנו להתעלם מהכרה – ואל לנו להתעלם מהכרה זו גם תחת לחץ הרגע – כי עלינו לשאוף אל צבור מעורה בקרקע ומושרש בחקלאות בתורת יסוד עיקרי של הישוב, ולא להתישבות עירונית ללא רקע חקלאי מספיק, כפי שהיא נדרשת בבית מדרשם של נביאי אליל בכלכלה, המשבחים ומקלסים את כשרון המסחר והתגרנות של היהודים.  שכבת האומה העובדת את האדמה אינה רק הכוח האיתן ביותר מבחינה חברתית וכלכלית.  אלא היא גם הקובעת – מתוך השקפה מרחיקה ראות – את האופי הלאומי של שטח ההתישבות, והיא היא גם תריס הבצרון החזק ביותר של מרץ לאומי כלפי כל הכוחות החיצוניים.  אותם העמים היושבים לבטח ועובדים את אדמתם – מסוגלים לעמוד בפני כל מכה היסטורית כבדה שבאה להם מידי הגורל.  ומשום כך חשובים לנו, מבחינת מטרתנו, כל מיני בתי מסחר, סניפי בנקים מפוזרים, וסוכנויות סחר בערי החוף–הרבה פחות מאשר ישוב המלוכד, ככל האפשר, על שטחים רצופים ומהוה, ולא גם במסגרת בלתי שלמה ומצומצמת לכאורה, יחידה כלכלית-לאומית החיה וניזונים בתוך המחזור הטבעי של ייצור, חלוקה וייצור-משנה.

הנה כי כן תיארנו בשרטוטים מועטים את המטרה אש הסוכנות היהודית מחויבת לשוות לעצמה בעבודתה הישובית בעשר השנים הקרובות, אם יש ברצונה ליענות במידת-מה לצרכים הלאומיים.  ברם אל נשלה את עצמנו: עבודת ההתישבות, גם לפי קני-מידה אלה, זקוקה לאמצעים העולים לאין ערוך על הכנסותינו לפי השיטות הנהוגות עד עכשיו.  מנקודת השפה כספית זו הרי יש בו בתפקיד של העברת חצי מיליון יהודים במשך עשר שנים לארץ-ישראל – משום מפעל הראוי להמנות בכלל המפעלים של התישבות מודרנית גדולה. 

אם נשתמש להערכת ההוצאות במספרים שנתקבלו מן הנסיון של התישבות העובדים בארץ, מספרים העולים בד בבד עם חשבונות המומחים הישוביים האחראים, כגון רופין, אטינגר, וילקנסקי, אליעזר יפה; ואם נודה בחלוקה הפרופורציונלית של התישבות חקלאית ולא-חקלאית

[1], המחשבת שלוש משפחות בלתי חקלאות כנגד כל משפחה חקלאית – וקבלנו איפוא את הסכום השלם של 25 מיליון לא"י (אם לא למעלה מזה), סכום אשר נזכר תכופות בויכוחים הציוניים בשנים האחרונות. 

יוצא איפוא, כי השאלות אשר הסוכנות היהודית נדרשת להשיב עליהן תשובה ברורה, הן השאלות הקשורות בבעיה הכספית של בנין ארץ-ישראל.  מה הם האמצעים ההולמים את הצרכים הכספיים של המפעל הציוני? כולם מתאימות הן הדרכים אשר בהן צעדה הפוליטיקה הכספית הציונית עד עתה וכלום מסוגלות הן להוביל אל המטרה? הזקוקות הן להשלמה ולתיקונים, היש צורך להכניסן בתוך מערכת של תכנית כספית מקיפה? כלום יש לבסס את התכנית החדשה הזאת על יסודות חדשים של פוליטיקה כספית? ומה הם התנאים אשר יאפשרו את השימוש בשיטות מימון חדשות מעיקרן והולמות את המטרה?

עד עתה השתמטנו, ואלי בצדק, מלתת תשובה ברורה לכל השאלות האלו.  "מתן הצורה לפיננסים שלנו", כך נאמר מצד רשמי, "יהא תלוי במידה רבה בארגון המדיני-משפטי אשר תלבש העדה היהודית בארץ ישראל"

[1].  אולם ההכרעות בשטח זה כמעט עברו כבר, והצורות המדיניות-משפטיות לעבודתנו בעתיד קבועות הן לאורך ימים.  מסגרתה החיצונית הן: החלטות חבר הלאומים, מסירת המנדט לידי בריטניה הגדולה, והקמת הסוכנות היהודית.  בא איפוא הרגע והתנאי המוקדם "למתן צורה לפיננסים שלנו" נתגשם.  הסוכנות היהודית נתבעת כיום לתת את התשובה. 

תשובה זו חייבת להכריע קודם כל בדבר: כיצד תתייחס הפוליטיקה הכספית אשר תנהל הסוכנות היהודית בעתיד לשיטות הכספיות שהיו מצויות קודם, לפני יסוד הסוכנות, בקרב ההסתדרות הציונית – אלה שהיו נהוגות למעשה, או מופרכות, או שנויות במחלוקת. 

 

ב.   אגדת היזמה הפרטית

שלוש דרגות עברו על ההתישבות בטרם נתנה ההסתדרות הציונית את ידה להתישבות זו למעשה.  וכנגדן שלוש דרגות מקבילות של פוליטיקה כספית, הנבדלות זו מזו לפי שיטותיהן והשפעותיהן.  בדרגה הראשונה היתה קופת האגודות של "חובבי ציון" המקור הראשי שממנו באו האמצעים העלובים, כשם שקבוצות אלו המאוגדות איגוד רופף בלבד היוו גם את הכוח המיישב העיקרי.  התקציב השנתי לא עלה אז על סכום של כמה עשרות אליפי רובל

[1], וכמעט שאין לציין לגבי תקופה זו פעולת התישבות שיטתית או פוליטיקה קרקעית.  אחר כך, תוך כדי משבר כלכלי כבד במושבות הצעירות, עולה על במת הפועלה הגורם כספי אחר שחשיבותו מרובה יותר, הוא ההון הרוטשילדי אשר הוקדש מטעם הברון הפריסאי למטרה פילנטרופית.  בעזרת מיליוני הפרנקים של הקרן הזאת מתבצרות שוב העמדות הישוביות הרופפות, נגשים לאשקעות חדשות ויצירת משקי מופת אחדים.  ידוע הדבר כי הרצל התנגד כל הזמן להתאים את עבודת ההתישבות המדינית שלו למסגרת זו, שבה המשיכו לעבוד הן הועד האודיסאי הן היק"א, אשר ירשה בשנים שלאחר כך את מקום האדמיניסטרציה של הברון.  ובועד הוא דוחה את ה"חדירה בשלום" ללא ערובות בינלאומיות, כשם שדחה את שיטת העבודה הפילנטרופית – העמיד – מדעת ובבחינת השיטה – את הפוליטיקה הכספית של ההסתדרות הציונית, עד בוא תור ההתישבות הגדולה, על תכנית הכנה בלבד.  וכמסקנה גמורה מכך מכילה תכנית זו, מלבד עיקרון אחד שלילי – דחית כל ההוצאות לשם עבודה ישובית זעירה – את שני הסעיפים החיוביים: תצבורת הקרנות הלאומיות וריכוז הון הבנקים הלאומיים עד להשגת ה"צ'ארטר".  ורק לאחר שנתבדו בהחלט התקוות להשגת המטרה בזמן קצר – נתהווה בציוניות, אשר נדחפה בתוקף התנאים יותר ויותר לעבודת בנין ממשית בארץ, אותן השיטות ותכניות המימון התופסות עד היום הזה, בצורות שונות ומשתנות, את חזית הפעולה. 

מני אז מופיעה גם היזמה הפרטית ותופסת מקום כבוד בשורת השיטות הכספיות המקובלות.  ומני אז נמצאו בתנועה הציונית קבוצות פרקציות או אישים בודדים, אשר נטלו את היזמה הפרטית תחת כנפיהם לטפחה באהבה רבה, והשתמשו בסיסמתה בשטחי הכלכלה השונים,עניני בנקים, מסחר ותעשיה, והעלוה על ראש תכניתם.  החלו ב"ציוניות על יסוד עסקים", שפרחה בזמנו של וולפסון, וכלה ב"שיטות אמריקאיות" בשנים האחרונות, אשר שמשו בסיס להקמת Palestine Development Council בארצות הברית ומוסדות קבוציים באירופה וכיוצא בזה.  וכך נאמר בקול הקורא של אחת הפרקציות האלו אל הקונגרס הי"ב: "...  התפקיד המכריע להעלות ארצה מספר גדול של אנשים – אין לפתרו באספי תרומות, ואפילו גדולים ביותר.  רק יזמה פרטית היא היא הצופנת בחובה את אפשרויות שגשוגה של הארץ.  על הקונגרס להכריז ברורות, כי מוכן הוא לעשות הכל לא רק כדי להתייחס בסבלנות אל היזמה הפרטית אלא לעודדה ולהעמידה לרשות הבנין"

[1].  ובדומה לזה מנוסחים הדברים בכרוז פרוגרמתי אחד של אותה קבוצה: "ואילו כל המעשים מחוץ ליצירת התנאים הכלליים להתחלת עבודת התישבות ממשית, המעשים המכוונים ליצור בארץ תעשיה, מסחר ולמלאכה, לפתח את החקלאות וכו' – כל אלה לא יעשו באמצעי הכלל, אלא מוטב להניחם ליזמה הפרטית.  הסוחר הפועל דרך חירות היה מאז ומתמיד מיישב משובח מין החיל"[2].

קל לעמוד על טיבו של הלך מחשבה זה.  לידתו היתה בסביבה כלכלית-חברתית שהוגדרה ע"י אנשי מדע כסביבת "המשחק החפשי שלהכוחות", גנוב גונב מעולם רוחני אשר נבנה, כביכול, על היזמה הפרטית של היחידים – ואצלנו אין פירושו אלא הרכבת חקוי של עיקרונים זרים בגוף המאורע ההיסטורי המיוחד במינו של ישוב ארץ-ישראל.  כל מנגנון האידיאות של הליברליזם שומר-הדוקטרינות הובא לידי פעולה כדי לשוות ככך האפשר צורה של פריון להרכבה זו.  ודמות איש-העסק הפרטי צוידה מחדש בכל "כוח ההעזה שבו, שקדנותו, כוח אמצאתו ורצן ההתעלות", והורמה על נס.  לעומת כל הנסיונות לרכז בדרך זו או אחרת אמצעים גדולים בידי האקסקוטיבה – הועמדה הסיסמה העתיקה Laissez Faire, Faissez aller, סיסמה העתידה לחולל נפלאות בגיוס ההון לבנין הלאומי בארץ.  אתה רואה כאן גם את הסתירה הפסיכולוגית המאלפת, המצויה בכל סוגי הליברליות האפיגונית: מצד אחד מטעימים אלה בהטמעה יתרה שהם נכונים לערוב לגבי המשקים הפרטיים, מבלי לחשוש לכל סכנה, קדמה ללא-מעצור מבחינה כלכלית ואדמיניסטרטיבית, מצד שני – הם מזהירים בפחדנות על כל "אכספרימנט", ובעיקר בשטח הסוציאלי (כאילו שהוצאה לפועל ביום מן הימים התישבות המונים על קרקע חדשה ללא ככספירימנטיים כלכליים וחברתיים).

אותו צו של Laisez Faire הוכרז גם כתרופה יחידה למשבר הכספי השורר כיום בבנין הארץ.  "כמעשה שהיה לפני עשירם שנה", כותב אחד מבאי כוחה התוקפנים והותיקים ביותר של השיטה הזאת, ד"ר סימונסון, "נאלצים גם כיום כמה וכמה מפעלים חיוניים להדחות בכלל המחסור בהון.  מצוקה זו מלוה את הציוניות כלוות הצל את הנודד...  ומהי משמעותה הפשוטה של הכרה זו? – שאין לך כוח מרוכז שיהא תקיף עד כדי להשתלט על בנינה הישובי-כלכלי של איזו ארץ.  מרבית הפעולה מוטלת על ההעזה הפרטית וההון הפרטי".  לגבי מרוץ-עועים זה של המחשבה, העלוב ומגוחך כאחד, אין כלל בעיות במציאות.  מחשבה זו אינה בוחנת כלל למעשה את התנאים הכלכליים המוקדמים ל"פעולות ההון הפרטי" שבתהליך בנין הארץ, אין היא מוכיחה את מציאות התנאים האלה, אינה בוחנת בחינה מדוקדקת את טעמי העובדה ש"מפעלים חיוניים מרובים" הולכים ונידחים.  ואשר להכרה זו, כביכול, בדבר "חולשת הכוח המרוכז" לגבי הבנין – גם כאן כנראה יש להסתפק בנימוקים שטחיים כאלה. 

אם נבוא לבחון את השיטה הזאת של "היזמה הפרטית" על מנת לקבוע מה הוא התפקיד העלול ליפול בחלקה בפתר בעית ההון של הסכנות היהודית – יהיה עלינו להטיל הצדה את כל הנימוקים ה"אידיאולוגיים" ואת כל הטענות ה"עקרוניות".  טענות אלה מבחינת עצמן אפשר צודקות הן ואפשר לאו, על כל פנים אי אתה בן חורין, נוכח פני המצב הקשה כיום בתנועתנו, מלבחון גם הצעות ותכניות שאין עצמן מעמסה של דוקטרינות, מידת האידיאליזם הגדול ביותר בשעה זו–פרושה לחקור חקירה מעשית, חפשיה ממשטים קדומים וחששות כאחת, בכל מה שהוא בגדר מציאות ואפשרות. 

אגב חקירה זו יש לציין בראש וראשונה שאפילו החסידים הגמורים של המשק הפרטי לגבי תחום הכספים וההתישבות – אינם מתכוונים לפרוש את שיטתם על פני כל ההיקף של השאלות המתעוררות בתחום ההתישבות בארץ-ישראל.  מתוך כך יוצא להם ההכרח להעמיד, לפחות ליד "היזמה הפרטית" גםשיטות אחרות לשם גיוס הון, כדי לשמש בעזרתן את הצרכים, אשר ההון הפרטי לא נטלם מעולם על עצמו וגם לא יוכל לעולם לקחתם על עצמו.  חטיבות אלה, שמחוץ לחוג תפקידיו, מתחלקות לשני סוגים.  בסעיף אחד כלולים המפעלים והתפקידים, אשר אצל כל אומה שהתפתחה במשך מאות בשנים התפתחות בריאה מבחינה כלכלית וסוציאלית – הם נופלים ברגלי בחלקו של הצבור; אלה הם, למשל, הכשרת הקרקע, יעור השממה, סיקול או יבוש הבצות, תחבורת השטחים המרוחקים לתנועת האדם.  במשך ההיסטוריה היו כמה צורות-חברה שעבודות מרובות אלו בוצעו בגבולן ע"י עמל משותף של בתי-אב מתנחלים, א ע"י שבטים משעובדים שעשו עבודת כפיה במשך דורות רצופים, או על ידי אחים נזירים שקדנים אשר בראו את יערות העד, או במרצם העקשני של חלוצים כובשי יערות; כל אלה סללו דרכים, הכשירו את הקרקע, נטעו יערות.  הסעיף השני מקיף את כל הצרכים הכלליים, אשר גם בחברות נאורות ובשטחים מיושבים אינם נתונים לשרירות לבו ואונו החלש של היחד, אלא מסורים למדינה עצמה, בתורת גוף המנהל את עניני הכלל.  בתורת גוף המנהל את עניני הכלל.  לסוג ענינים אלה השייכים הטפול בהבראת הארץ, הדאגה

לבטחון הצבורי, ובמדינות מפותחות ביותר – גם הדאגה לחינוך כללי וחינוך מקצועי של הדור הצעיר.  פוליטיקה הפנימית של מדינה מודרנית כוללת בחוג עניניה מיניסטריון לשלום הצבור, חובת האולפנה, ארגון מודרני של המשטרה או המיליציה.  התפקידים משני הסוגים מהוים יחד, לגבי ארץ חדשה העומדת בפני התישבות, מה שקוראים "תנאים כלליים להתישבות וכלכלה מדינית".  הללו אינם שייכים, כידוע, לתחום הפעולות של ההון הפרטי, אם כי יש בהם להאדיר את האפשרויות הכלכליות של הארץ כולה; טעם הדבר שאין בכוחם להכניס רוחים כשהם לעצמם, או משום שהם תובעים אשקעות לזמן ארוך היוצאים מגדר החשבון שלה המפעלים הפרטיים. 

מבחינת הצרכים הללו הודו החסידים הראדיקלים של "היזמה הפרטית" בנחיצותן של קרנות לאומיות מרוכזות – כגון קרן היסוד.  מה שמציין את אנשי היזמה – זוהי הנטיה לצמצם את השפעת הקרנות האלו רק בתחומי הצרכים האלו, ואילו מעבר לכך מתחילה המלכות הקדושה של "משחק הכוחות החפשי".  "יש לתחום בבירור את חוג השפעתה של קרן היסוד" – כך נאמר באותו גלוי דעת לקונגרס, "ולהעמידה לשירות היסודות הראשיים של מפעל הבנין.  אמצעי הקרן הזאת יספקו בעיקר את ההוצאות לשם עבודות צבוריות (דרכים, אמצעי תחבורהת, נמלים, יעור וכו').  את השימוש בקרן היסוד לשם מטרות אחרות יש לאסור באיסור חמור"..

[1].  בקראך דברים ברורים כאלה אתה בא לכלל ספק, אם מקורם בישרנו חיצונית בענינים מעשיים, או בניומקים מיוחדים שבהלך נפש.  איש לא יטיל לכאורה ספק בדבר שאותן "המטרות האחרות", אשר יש להגן עליהן הגנה קפדנית כזאת בפני התערבותו של ההון הצבורי, ודאי יש מי שדואג להן עד בלי די.  אך מה הוא המצב לאמתו?

שאלה זו יתכן לענות עליה ברובה לא מבחינת ההלכה אלא מבחינת המעשה והנסיון.  והתשובה תהא בקירוב כך: מבחינת מפעל ההתישבות היהודית הכזיבה היזמה הפרטית בארץ-ישראל עד היום הזה את כל התקוות לאורך כל החזית, הן בחקלאות הן בתעשיה.  דברים אלה אמורים גם מבלי לנגוע בשאלה המרחיקה לכת: מהו ערך פעולתו של בעל העסק הפרטי בדרגות התפתחות מסוימות של החברה והכלכלה הרכושנית.  ואם גם יזהירו הישגיו ההיסטוריים בכללם כזוהר הרקיע, הנה בדברי ימי ההתישבות העממית היהודית בארץ-ישראל עד היום – כמוהם כאפס כמעט.  המפעלים המועטים, והזעירים מבחינה יחסית – בנקים, בתי מלאכה, חברות מסחר – אשר נוצרו בארץ והתבססו במידה כזאת שאין לחשוש בלי הרף לתמוטתם, אינם משפיעים במשקלם על כף המאזנים מבחינת בנין-ארץ גדול.  ובצדק דיבר רופין, – זה האיש אשר לכל הדיעות אינו חשוד על משטים קדומים סוציאליסטיים – בהרצאתו בועידה השנתית בקרלסבד על "האגדה הציונית בדבר היזמה הפרטית".

על כל פנים תובעים החסידים הציונים של הקדושה האגדית הזאת, היזמה הפרטית, יותר משתובעים הקתולים האדוקים מאת קדושי ה"לוח" שלהם.  הם תובעים ממנה לא רק פעולה בחוג ההולמה ביותר, ובתחומי אפשרויותיה הברורות, אלא מצפים מידה למעשי נסים גם מעבר לכל התנאים האובייקטיביים ומבלי לשים לב לכמה הנחות מוקדמות שהן הכרח לגבי כל חטיבה סוציאלית-כלכלית.  ברם בלעדי אלה הרי אין לו להון הפרטי כל אפשרות שלעבודה.  התנאי היסודי הוא כידוע הבטחון המסחרי, או לפחות האפשרות המסחרית בריוח בינוני בהתאם למצב הכלכלי בעולם.  כל ההנחות המוקדמות האחרות הן, בהשואה לזו, שניות במעלה.  לשם כך נחוצים תנאים יסודיים מסוימים בתנאי הייצור, בהספקת הגלם, בהספקת כוח לחרושת ומבחינת שוק העבודה; דרשים תנאי שוק מסוימים התלויים בדרגות כוח הקניה ורמת החיים, כשם שתנאי שווק "נורמאליים" נאלצים להתבסס על אמצעי העברה ותעריפים.  כל עוד לא נוצרו היסודות האלה, משמע כי התנאי היסודי להכנסת רוחים ממוצעים אינו בגדר האפשרי, ומכאן שהתנאים היסודיים לפעולות ההון הפרטי אינם בנמצא.  ולהיפך, יסודות פעולה אלו נוצרים במהירות וממילא בכל מקום שהתנאים הכלליים של המשק הסוציאלי פותחים לפניו סכויי רווחים. 

מוזר הדבר כי הבחנות פשוטות אלו אינן קימות לכאורה לגבי האנשים הדוגלים בשם היזמה הפרטית בתורת שיטת מימון למפעל ארץ-ישראל.  אלמלא זאת לא היו דיעות תמימות, כאלו של הינריך מרגלית, באות על נקלה לידי בטוי.  "יש ליצור את כספי האשקעות במיוחד", מציע הנ"ל, "כלומר לא בתורת נדבות, תרומות או מעשר, אלא בדרך כלכלית.  וכיון שהאפשרות הזאת קיימת, שכן לשם אשקעות ימצעו הכספים תדיר, וכיון שדרך אחרת אין–הרי שחטא ופשע יהא זה אם לא נבוא להשתמש בה"

[1].  אך פשוטו של דבר אינו כן.  כלום באמת "ימצאו תדיר הכספים לאשקעות"? כלום אין זה מן ההכרח, דוקא לשם כך, למלא אחרי ההנחות היסודיות-הכלכליות, אשר עליהן יחדנו את הדיבור, והחסרות עדיין בארץ-ישראל דהאידנא – זה הבסיס היחידי לחישוב חשבוננו?

וכי אמנם כן הוא הדבר – בכך יכלו הינריך מרגלית וחבריו להוכח על נקלה מתוך תצפיות כלכליות מועטות ואלמנטריות סימן מובהק לערכו של שטח פתוח, מנקודת ראות של איש המעשה, הוא כוח המשיכה הנאצל ממנו על ההון הבינלאומי ועל שאיפת האשקעות הטבועה בהון זה.  שאיפה זו, הבאה מתוך הכרח התצבורת אשר להון, היא חזקה כל כך, עד שהמלחמה הכלכלית הרכושנית – מלחמת-עיקר לשם שמירתו העצמית של ההון.  שאיפה זו היא היא התוכן הכלכלי של האימפריאליזם המדיני.  ידוע הדבר כי בעשרות השנים האחרונות שלפני המלחמה הגדולה, נתחדדה ביותר, בד בבד עם התחדדות הסכסוכים הבין-מדיניים, גם המלחמה בין מעמדות הרכושנים של מדינות המפותחות ביותר, וכל זה בגלל אפשרויות האשקעה.  הצטמצמות השוקים, גם שוקי התצרוכת וגם אוצרות הגלם, הכריחו אז את ההון הבינלאומי לחתור ולמצוא מקומות אשקעה פחותים, מבחינה יחסית, לחשב את החשבון בחלקי הפרוטה ולנצלם.  בהדחפו על ידי אינטרסים אלה "ירד" ההון הבינלאומי בשנים ההן מצרימה, היא שכנתה הדרומית של ארץ-ישראל, – אף כי זו היתה עדיין בימים ההם חלק של שטח אחיד מבחינה אדמיניסטרטיבית ומדינית, – מבלי לנגוע בה.  מפעלים בודדים, כגון הבנק הגרמני בארץ-ישראל (שנוסד בידי פון-דר-הידט ושותפיו), אם נתעלם מן הרקע המדיני-אימפריאליסטי שלהם, הרי גם קשורים היו ברובם מבחינה כלכלית בעבודות הכיבוש הגדולות בארם נהרים ובתכניות של מסילת הברזל הבגדדית. 

סימן דומה לזה יש לראות בכוח המשיכה של הארץ לגבי זרם הפועלים הנודדים.  ולא רק מצרים, אשר נהפכה לחוג פעולה וחיים לאלפים ורבבות של פועלים איטלקים, ארמנים, ויונים, – אלא גם סוריה העניה ידעה בשנים שלפני המלחמה, ליד הגירה ניכרת מבחינה יחסית, גם עלית עובדים "טבעית" הבאה מאליה, למשל מאלג'יר.  בה בשעה שארץ-ישראל לא ידעה כל עליה חפשית המבוססת על יסודות כלכליים, מלבד העליה היהודית-לאומית, וגם נוגעה ביציאה ניכרת מבחינה יחסית.  המהגרים היו לא רק מחוגי הפלחים ילידי הארץ, או מחוגי הערבים העירוניים אשר שמו פעמיהם לאמריקה; לא רק מבני הנוער, יוצאי מושבות המטעים היהודיות הפרטיות, אשר פנו לניוזילנד או לדרום אפריקה; אלא גם אנשי המושבות הגרמניות של "בני ההיכל", אלה שתפסו אז את העמדות היציבות ביותר בחקלאות הארץ-ישראלית, היוו חלק מזרם המהגרים, שפנה לאפריקה הצפונית, למשל.  אגב, תמונה דומה לזו מתבלטת גם מתוך הסטאטיסטיקה של ההנהלה הבריטית לאחר המלחמה. 

טעמי ההופעות האלו, המעידות למדי בפני בעל המקצוע, נעוצים בתנאים הכלכליים של המקום, וכל בר-בי-רב חייב לכאורה לעמוד עליהם.  ואילו הציונים אבירי "היזמה הפרטית" מדמים בנפשם כי יוכלו להתעלם מהם.  קשה להעלות על הדעת כי בעל הון פרטי, המעונין רק מבחינת "העסק", על כל "העזתו, שקדנותו, כוח אמצאתו, ושאיפת הרוחים שלו" – יפנה עם הונו הרב לארץ ישראל, זו אשר בתנאיה כיום הזה עלולה ליצור רק חוג צר מאוד לכוח אמצאתו, להתוות רק מטרות זעירות לתאות הכבוד שלו ולהפוך את העזתו לשגעון, בה בשעה שבקדנותו לא יוכל לקצור בה את הפירות אשר במקומות אחרים יוכל לקצרם ללא עמל (רק בעזרת מספרים לגזירת תלושים בלבד).  ארץ ישראל של עכשיו הריהי ארץ החסרה את קרקע היניקה להתפתחות רכושנית פרטית הראויה למשה, את השוק הפנימי של התצרוכת, המתבסס ברב או במעט על אוכלוסיה חקלאית שכוח הקניה עמה, או ארצות-עורף צרכניות; הי זו ארץ בלתי מפותחה, שוממה, אוכלוסיה דלילים, המוני תושביה מדולדלים, נטולי צרכים, חיים ועובדים בצורה פרימיטיבת, על גבול ארצות בלתי מפותחות ושוממות גם הן.  יש טוענים כנגד זה ומצביעים על אפשרויות האכספורט הנובעות מתנאי האקלים; ברם יש להביא בחשבון, כי תוצרת ארץ ישראל אשר שמשה עד כה בשורה הראשונה חומר לאכספורט – אינה תוצרת בעלת תועלת כלכלית גבוהה, כגון חמרי הגלם של הלבשה, או צרכי חיים הכרחיים.  התוצרת שאנו יכולים להוציא לשוקי העולם – פרי הדר, יין, שקדים – הריהם צרכי מותרות התלויים מטבעם בכל נדנודי הברומטר הכלכלי של הארצות הצפוניות.  ולא עוד אלא תוצרת כזאת הריהי בסיס צר להתישבות המונית, כשם שמצער הוא בסיס זה לגבי התפתחות כלכלית פרטית הראויה לשמה.  נוסף על כך חסרה ארץ ישראל גם פחם, ברזל ונפט, ומחסור זה הוא המכביד ביותר על הקמת תוצרת בנויה לפי טכניקה מודרנית, אם כי קרוב לודאי שסבה זו משקלה אינה מכריע, כעדות הדוגמא של כמה וכמה ארצות על חופי ים התיכון.  ואם נוסיף על כך את מחירי הקרקע הגבוהים וחוסר כל הגנת-מכס בארץ ישראל – יצא לנו, כי ההון הפרטי יצטרך כיום לעבוד בתנאים הקיימים ללא בטחון של רוחים בינוניים.  לעומת זה סכנת ההפסד גדולה ביותר, בהשואה לסכנת ההפסד הקיימת בתנאים הנורמליים שבאירופה ובאמריקה, בה בשעה שבעסקי המסחר ההולך אחרי הרפתקאות שקולים לפחות סכויי רוחים גבוהים כנגד סכויי ההפסדים.

גורמים אובייקטיביים אלה הם אשר מנעו ומונעים גם כיום, בתנאים הקיימים, פעולה רחבה ורבת סכויים של יזמה רכושנית פרטית בארץ – ולא המחסור ב"הסברה" ולא "הפחד בפני הסכנה הסוציאליסטית".  ההון לא המתין להסברות של הועדים הכלכליים בקונגו או באיי-זונד, כי אם רכש לו את הידיעות הנחוצות בכוח עצמו.  כמו כן לא חשש ההון הזה לפתוח באשקעות גדולות ברוסיה המועצתית מיד לאחר שהובטחו למדי סכויי הרווחים.  וכל עוד יתקיימו בארץ ישראל התנאים דהאידנא, אך לשוא כל הועדים הכלכליים, וההחלטות המעודדות מטעם הקונגרס, וגלויי-דעת של סבלנות מצד באי כוח הפועלים.  נוסחאות מפשטות, כגון זו של ליכטהיים, – הסבור, בנידון התעשיה, כי דוקא בארץ חדשה כארץ ישראל יכולה רק היזמה הפרטית ליטול על עצמה את סכנת המפעלים החדשים ולכבוש לעצמה שוקים, – ובדומה לזה מסברות הכרס – נידונות לעקרות מלכתחילה.

נוסף על כך עוד קיימות ועומדות השאלות החשובות בדבר העבודה העברית והאשראי במידה מספיקה, שאלות המתעוררות בהכרח בקשר עם פועלת היזמה הפרטית, והמובילות – מנקודת ראות של התישבות לאומית – למעגלי קסמים ממש אשר אין מהם מוצא.  מעגל הקסמים הראשון: בלעדי עבודה יהודית לא יתכן להגשים את מטרת ההתישבות הלאומית–למעגלי קסמים ממש אשר אין מהם מוצא.  מעגל הקסמים הראשון: בלעדי עבודה יהודית לא יתכן להגשים את מטרת ההתישבות הלאומית, תהא אשר תהא תפיסת הדברים לגבי התישבות לאומית זו.  ואילו ההון הפרטי חזקה עליו כי לשם רווחים יפנה תמיד לעבודה הזולה, לאמר, העבודה של ילידי המקום, עבודה לא-יהודית.  ואם יש נטיה זו מסכנת את עבדות ההתישבות שלנו ביסודה, אף על פי כן הריהי צצה ועולה מפעם לפעם מחדש, על אחת כמה כששכר העבודה בארץ ישראל שיך לסוג הגורמים המועטים והמשתנים בהוצאות הייצור, בשעה שיתר הגורמים (מחירי הגלם, הובלה, הוצאות המכונות וכו') אינם ניתנים שם כמעט, מבחינת ההוצאות, להשפעת בעל העסק.  הנסיונות בדברי ימי מושבותינו הפרטיות, מושבות המטעים והפלחה, מעידים בנידון זה עדות שאין למעלה הימנה לבחירות.  מעגל הקסמים השני: אף החסיד הנלהב ביותר של שיטת מימון כלכלית-פרטית בעבודת התישבותנו, חייב להודות כי עבודתו הפוריה של ההון הפרטי בארץ תלויה במודות אשראי ההולמים את צרכיו.  תמימות תהא זו לשער, כי דוקא בתנאי ארץ ישראל הנחשלת, המצריכים אשראי לזמן ארוך, יוכלו המפעלים הפרטיים להתקיים בלעדי סיוע מספיק של אשראי.  כאן יש להביא בחשבון לא רק את אשראי האשקעה לזמנים ארוכים, אלא גם את האשראי לזמן קצר הכרוך בריזיקו, הוא האשראי לתעשיה, מסחר ומלאכה.  הדין וחשבון אשר הגישה ההנהלה הציונית לועידה בקרלסבאד מציין במפורש, כי נתבררו בהחלט התוצאות הממשיות בשל כשלון התכנית להקמת הבנק למסחר ותעשיה.  "על ידי כך", – נאמר בדין וחשבון – "נתהוה המצב שבעלי תעשיה מרובים, בעיקר אלה מאירופה המזרחית, אשר הביאו עמהם מכונות, ולפרקים גם מכסת הון מסוימת, ורצו ליסד כאן תעשיות שונות – לא יכלו להגשים את תכניותיהם בגלל המחסור באשראי"

[1].  אפשר להטיל ספק אם "בעלי תעשיה מרובים אלה ממזרח אירופה", היו מצליחים בתכניותיהם גם אילו היה הבנק הזה קיים בפועל, אך בלעדי הבנק הזה הרי פעולתם לא תתכן כלל אף בקנה מידה זעיר ביותר.  אך הכל מודים, כי מסודות האשראי הנחוצים יוכלו להתכונן – לפחות לפי שעה – רק באמצעי הכלל; נמצאנו למדים שגיוס האמצעים הלאומיים לשם יסוד מוסדות אלה היא היא הבעיה הראשונית, ורק לאחר פתרונה תוכל היזמה הפרטית לפתוח בפעולותיה. 

אם כל הנימוקים אשר הובאו לעיל מכוונים לתקופה שלפני המלחמה, אשר פריחתה המדומה יצרה עודף יחסי של הון "זול" המחפש לו אשקעות, הנה הולמים הם עוד ביתר שאת את ההווה.  בין השנים ההן ובין ההוה מבדילים המלחמה העולמית והמהפכות, אשר ספקו בעזרת אשראי צבורי מופרז את תצרכתן העצומה והבלתי פרודוקטיבית – מה שקורין כיום "הוצאות" המלחמה והמהפכה.  ומתוך שחלקים גדולים של ההון הפרטי עבור בצורה כזאת לרשות הכלל, על מנת להאכל ללא תמורה בזמן קצר בצורת תחמושת, הזנת הצבא, תעמולה בעתונות המלחמה, זיון וכו', – נתהווה חלל גדול באוצר הקנינים המוכן בעולם.  בוטי לכך – המחסור בהון ומצוקת האשראי אשר נתבלטו בשנים האחרונות.  מאידך גיסא "נוצרו" בידי המלחמה והמהפכות עצמן אפשרויות עצומות לאשקעה.  צרפת הצפונית מערבית, אירופה התיכונה, מדינות הספר – כולן עומדות להבנות מחדש, לקומם את הריסותיהן, ואף שטח האשקעה הענקי של רוסיה עומד להכלל במסגרת זו.  כל אלה הם תפקידים המושכים ביותר את ההון הפרטי.  תוצאה מזה – רמה גבוהה ביותר של הרווחים אף בארצות אירופה העתיקות.  סכויי הריוח הממוצע חייבים משוך כך להגיע לרמה כזאת, המונעת מלכתחילה את משיכתו של הון פרטי לארץ ישראל של עכשיו. 

אכן נסיונותינו בשטח המפעלים הפרטיים בארץ ישראל במרוצת השנים שלאחר המלחמה שמשו רק הוכחה נוספת להכרה זו.  ולא זאת בלבד שהנסיונות המועטים ליסוד תעשיות או בתי מסחר, והנסיונות להפצת מניות של בנקים ארץ ישראליים, משקלם כאין בשעה שידובר על מימון ההתישבות בארץ ישראל, אשר עליה להבטיח במשך עשרות שנים אחדות את קיום ביתנו הלאומי; ולא זאת בלבד שהמפעלים הפרטיים הם בלעי ממדים קטנים כל כך, שאינם באים כמעט בחשבון בבחינת כלי קבול לעליה גדולה.  יחס-הגומלין בין גודל המפעלים והתצרוכת, בעיקר התצרוכת של השוק המקומי, הו כה גלוי לעין, שנעשה ברור כי דוקא אותם המפעלים הנוקטים, בתנאי ארץ ישראל, מנהגים אמריקאיים, ומעמיסים על ידי כך למן היום הראשון של עסקיהם הוצאות עצומות, כגון הוצאות הנהלה וכו' (למשל, חברת "קדם" וכדומה) – הם הם הצפויים לכשלון.  וכמו כן אנו מביאים כאן בחשבון את הדבר, כי גורלם הכלכלי של המפעלים המועטים אשר נוצרו עד היום בארץ מעורפל הוא עדיין בהחלט.  דומה כי המשבר הכלכלי המתמיד, השורר במפעלי המשק הפרטי בחקלאות הארץ-ישראלית–עתיד להשתרר בתנאים הקיימים גם על נסיונות התעשיה שבערים.  ברם הקו החשוב ביותר להתפתחות שלאחר שנות המלחמה היא העובדה, שהאשקעות אשר הושקעו והמפעלים אשר קמו על יסוד זה – נושאים עליהם את חותם "האידיאליזם הלאומי", או את חותם העזרה הפילנטרופית.  כל מהלך עניניהם של העסקים האלה משמש עדות נאמנה לכך. 

עדות זו היא נאמנה כל כך, שגם החסידים של המימון הפרטי נאלצים להסוג אחור מפניה.  ותך כדי נסיגה זו מכריזים הללו דברים מפתיעים: "אין כל ספק בדבר, כי מצד אחת פותח השוק העולמי אפקים רחבים יותר לאשקעות ההון, ומצד שני נתונים סכויי הרווחים בארץ ישראל לצמצום שבהכרח, אך בעל ההון היהודי, הבא להשקיע את הונו בארץ ישראל – אינו עושה את הדבר כדי לנצל את סכויי הרווחים הגדולים ביותר, אלא מעשהו הוא סוף סוף כעין תרומה לקרן הלאומית, מתוך דרישת הלב היהודי ומתוך אהבה לארץ".  הנה כי כן מבססים סוף סו ף בגלוי את שאיפת הרווחים של ההון הפרטי וסכויי הרווחים הנפתחים בפני הפרט – על "טעמים שבאידיאליזם" ונימוקים שברגש.  יש בזה מעין הודאה סתומה בשפיטת הרגל של "היזמה הפרטית", הודאה מהכרח לאחר כמה וכמה נסיונות שוא שכפו על אותה "קדושה", היזמה הפרטית, ולאחר שעינו אותה בענויי-הגיון כדי שתחולל נפלאות שאינן כלל לפי תפקידה.  מובן ממילא כי בתנאים אלה אין ההון הפרטי מסוגל כלל למלא בארץ ישראל את התפקיד המיוחס לו, היינו – את תפקיד הכוח המנחה ומניע ליצירת התישבות יהודית גדולה.  אם אמנם נותן השוק העולמי אפשרויות בטוחות וטובות יותר אשקעות – הרי שאין לצפות כי זרם ההון יפנה דוקא למקום שענין האשקעות רופף שם ובלתי בטוח.  יתכן אמנם כי ישירו לנו – כפי שהיה עד עכשיו – פירורים פילנטרופים ונתחים אידיאליסטיים מכל שולחן הכרה הגדולה של של העולם הרכושני, אך בסעודה עצמה שתף לא ישתפונו.  התקוות אשר נחלו בזה החטיאו את המטרה, כי על כן נוצרו על יסוד הנחות מוקדמות מוטעות או רופפות. 

ומשום כך דלות וקצרות-יד הן תכניות-התיקונים אשר הוצעו בזמן האחרון על ידי חסידי היזמה הפרטית לשם ריאורגניזציה של קרן היסוד.  רשות לאדם להניח, כי "רבה תהא התועלת ורחב יהיה ההיקף של קרן היסוד – אם תהפך באמת, ולא רק למראית-עין בלבד, לחברה ארצית-פרטית, אשר מניותיה נמכרות בבורסה ומכניסות רווחים כסדרם.  אך אם האומר כזאת מוסיף ואומר בנשימה אחת, כי מובן מאליו שאין כאן הכוונה והמטרה לרווחים רוכשנים גדולים, ויש לדרוש מאת בעלי המניות "שיסתפקו בדרגת רווחים נמוכה מזו העומדת לרשותם בשוק הכספים הכללי", הרי מבלד מזה ש"ריאורגניזטור" זה חייב עוד להוכיח את אפשרות הרווחים הבטוחים למניות החברה הארצית הנ"ל – גם מתבררת מאליה התוצאה השלילית הצפויה למאמצים האלה.  במיטב המקרים עלולה תכנית כזאת להגיע את התורמים להגדיל במידת-מה את התרומות בעקב הרווחים הפעוטים הצפויים להם, אך בשום פנים אין בתכנית הזאת כדי פתרון מלא לבעית ההון הדרוש לבנין הארץ. 

בשעה שגם החסידים הציונים של היזמה הפרטית יודו בדבר, כי אין להבטיח להון, בתנאים הקיימים כיום בארץ, את הרווחים הנכונים לו בלי עמל רב בשוק הכספים העולמי – יהיו נצבים בפני דילמה מעוררת חרדה.  בעיני מומחה-הכלכלה הליברלי אין הרינטביליות דבר שבשלטון חברתי בלבד, אלא היא מופיעה בהכרתו כאות ומופת לאפשרויות והכרחים סוציאל-כלכליים.  אם מאמין הוא בתורת הכלכלה הליברלית ויש לו יושר המחשבה, החסר לצערנו לאנשינו הכרוכים אחרי "משחק-הכוחות החפשי", – הכרח הוא לו לדחות את תכנית ההתישבות הגדולה בארץ ישראל לעידן ועידנים, עד אם ישתנו תנאי הכלכלה בארץ ישראל ונוצר מצב אחר, או עד אשר עודף ההון בעולם יוריד את רמת הרווחים במידה כזו שגם האשקעות בארץ ישראל תתנה סכויים מספיקים.  אנשי תורה ותיקים במקצוע זה, מחוגי הבורגנים, הגיעו בשאלות אחרות למסקנות דומות לזו.  כך, למשל, סובר פרופ.  גוסטאב קאסל, כי העובדה שבנין בתים בארצות אירופה, בעלות כלכלה הרוסה ושיטת ערכים מעורערת, אינו מכניס רווחים למדי – עובדה זו משמשת ראיה מספקת לדבר, שמבחינת הכלכלה הלאומית קיימות אפשרויות והכרחי-אשקעה תכופים יותר ומתוך כך הוא קורא תגר על הסיוע המדיני לבניה, ועל שכר הדירה הנמוך שהונהג בתוקף תקנות אדמיניסטרטיביות, ולפי דעתו ראוי הדבר ששטח האשקעות בבנין הבתים יצטמצם עד אשר ירוו תחומי האשקעה האחרים.  ובכן אם החסידים הציונים של הפוליטיקה הכספית והישובית הרכושנית נרתעים לאחוריהם בפני התוצאות האלו, – או שמא יש את נפשם ליטול על עצמם את תקופת ההמתנה? – אז אחת משתים היא הסבה לכך: או שלא למדו כדבעי את האלפא ביתא שלהם, או שהאמת האורטוגרפית שלהם היא פגומה בעיניהם כשם שהיא גומה בעינינו, והם נותנים את לבם לחפש יחד עמנו אחרי מקורות הון לבנין ארץ ישראל.  ואשר האדונים האלה נתעכבו על האלפה ביתא שלהם – שטיבה מוטל בספק – בה בשעה שלמן מהדורתה הראשונה צעדה ההתפתחות הכלכלית בעולם צעדי ענק, ויצרה מיסודות האלפא ביתא הזאת מפעלים גדולים ותורת חדשות – דבר זה עוד נציין להלן. 

וכמה למעשה בלתי מוצדקת היא הסברה, כי הרינטביליות של המשק הפרטי משמשת עדות לנחיצותו של משק זה מבחינת הכלכלה הלאומית, – דבר זה יתברר לנו מתוך הנסיון בשני ענפי הפעולה שבהם נשתרשה לכאורה היזמה הרכושנית בארץ ישראל במרוצת השנים האחרונות: עבודות הבניה ועסקי האימפורט.  אשר לעבודת הבניה, – ברור קודם כל כי הן יצרו בזמן האחרון אפשרות מחיה לאלפי פועלים, הפכו מתוך כך כלי קבול לזרם הפועלים הזורם מן העבודות הצבוריות, ושמשו תריס בפני חוסר העבודה אשר עלול היה להקיף חוגים רחבים.  ואף כאן יש מקום לערעור.  ציינו לעיל דברים מפי קאסל, הרואה כיום בעבודת בנין הבתים באירופה המזרחית והמרכזית תפקיד כלכלי ממדרגה שניה.  סברה זו נאמרה לגבי הארצות שהגיעו כבר לידי בגרות כלכלית מסוימת, אשר אין כמוה בארץ ישראל.  לאור הדברים האלה אפשר עוד להטיל ספק בדבר, כי השקעת מיליון לא"י, כפי שאומרים, בבנין בתים בערי ארץ ישראל – היא עובדה אשר רק בקושי רב תמצא לה הצדקה כלכלית לאומית? כלום אין זה גלוי לכל עין כמה תפקידים חשובים יותר ניתנו להמלא על ידי האמצעים האלה: אם לביסוס המושבות החלקאיות, ואם לביסוס המלאכה? על כך יש עוד להוסיף, כי הערים היהודיות בארץ ישראל הריהן רק במידה מועטה מקורות יצור או מרכזי קניה, ובעיקרן אינן אלא מרכזים לבעלי נכסים, פקידים וחינוך.  מלבד זאת הרי ההון המשוקע בבנין בתים בערים הושקע לזמנים ארוכים בערך, ואינו חוזר אלא במכסות קטנות של שכר דירה ורבית אפותיקאית.  לאומיות ופרודוקטיביות.  תנאי שני הוא להגיע לידי בגרות מסוימת של קפיטליזציה יחסית בארץ, שרק על יסוד כך עלול ההון הפרטי להמשיך בעבודה.  כי אין לשכוח שגם באירופה לא צמח המפעל הרכושני מקרקע הערבה ולא ביער-עד, ולא בישימון; אלא צמח ועלה לאטו מקרקע היניקה אשר זובל על ידי מעשי יצירה עקשנית וממושכת של דורות שלמים, במשטרי כלכלה אחרים, ובצורות ייצור אחרות, והריהו אוצר בקרבו אוצרות ערכים אגורים, צבורי כוחות, מקורות מרץ שלמים.  לאחר שיתברר לנו כי לשם יצירת התנאים המוקדמים האלה לא איכשר ההון הפרטי, – מובן כי המדובר הוא בתנאי ארץ ישראל ולא בתנאיו של עמק המיסיסיפי, – אזי תוסב תשומת הלב ממילא לעבר השיטות האחרות והדרכים האחרות של הפוליטיקה הכספית.  מעשה נמהר יהא כאן, אלא יתר על כן: משגה.  שאין להתגבר על התנאים האובייקטיביים על ידי "ריקונסטרוקציות" ארגוניות, דוגמת אותו מוסד שאמרו להרכיב מנוטבלים ומ"יהודים אדירים" – דבר זה אפשר היה לראות אפילו מתוך הדוגמה הקטנה של "המועצה הכלכלית". 

ובעיקר מצווה היא תנועת העבודה הציונית לחדול סוף סוף מללכת שבי אחרי אילוסיות כאלו.  עברו כבר למעלה מעשר שנים מאז בירר יצחק וילקנסקי, בשורת מאמריו "מתוך צפיה להון", מבחינת התישבות חקלאית, את כל סבך העובדות אשר תוצאותיהן אינן מצטמצמות רק בתחום הייצור החקלאי.  אפילו נכונתה המופרזת של תנועת העבודה הציונית לשלום, להבנת גומלין, לשתוף עבודה לאומי – אין בה כדי להתגבר על התוצאות האלו.  ועל ידי זה בלבד שגילתה זמן רב ניטרליות סבילה כלפי הסיסמאות של אנשי Laissez=Faire אף על פי שהשקפתה בהירה יותר ונכונה יותר, חל גם עליה חלק מן העוון שההכרעה בדרכים והשיטות החדשות ההכרחיות בפוליטיקה הכספית של הציונות – לא באה בשעתה הנכונה ובמלוא בהירותה. 

 

ג.    הקרנות הציונות

בינתים ניצלנו מן החלל הריק בשטח גיוס ההון ואפשרויות העבודה המעשית, שהיינו מגיעים אליו ללא ספק אילו סמכנו בכל מתוך ישיבה בחיבוק ידים על הופעתו של ההון הפרטי; משואה זו ניצלנו רק משום שלמעשה נקטנו שיטה אחרת בפוליטיקה הכספית, שיטה אשר פיתחה במרץ פעיל יותר והביאה לידי תוצאות חשובות מבחינה יחסית.  שיטה זו יסודה בריכוז ההון הציבורי מתוך מתיחת כוח ההתנדבות הלאומית.  מאז התחילה ההתישבות בארץ-ישראל על בסיס רחב ואיתן של התנועה הלאומית בקרב היהודים, – לא היה למעשה דבר טבעי והגיוני יותר מן הקריאה הגדולה שקראה הציוניות אל האומה, למען תיצור בכוחה האלמנטרי את האמצעים הדרושים לעבודת הבנין בארץ.  האמצעים הדרושים לשם כך גדלים בה במידה שההתישבות מתיצבת על בסיס של עלית עובדים מחוסרי אמצעים.  אמצעים אלה מצטברים איפוא מתרומותיהם של יהודי כל הארצות, תרומות לשם הקרנות הלאומיות הגדולות הנעשות לנושאי המימון של בנין הארץ.  קרנות אלו, אשר לגביהן ענין הרווחים הוא על כל פנים בעל חשיבות ממדרגה שניה, חייבות לעשות את כל ההכנות הדרושות לעבודת התישבות שיטתית.  הרעיון המדריך מבחינת השמוש בקרנות האלו היה מזדהה תמיד עם תביעותיה של ההתישבות הלאומית; לגבי תביעות אלו לא היה לכל השאר אלא חשיבות ממדרגה שניה, ובכלל זה כמובן גם ההבדל הקפדני בין אשקעות נושאות רווחים בלתי אמצעים ובין הוצאות הנושאות רווחים רק מבחינה כללית בתחום הכלכלה העממית.  וכיון שההון הלאומי נוטל על עצמו תפיקידם אשר ההון הפרטי לא יקרב אליהם לעולם, הריהו ממלא יחד עם זה – כגון, למשל, ביסוד הבנק האפותיקאי הכללי – גם את החלל העלול ליתן את אותותיו אותות אף בשטח הפעולה של ההון הפרטי.  על פי המבנה החיצוני שלהן מסוגלות איפוא הקרנות הלאומיות להקיף את כל התפקידים המסתמנים בבנין הארץ. 

ברור מאליו כי שיטה זו של פוליטיקה כספית המתבססת על המאמץ הלאומי הגודל, קשורה קשר אמיץ ברעיון ובהשקפות המוצאים להם בטוי בציוניות.  משמעותה אינה איפוא אלא זו: השלטת הרעיון בדבר עזרה עצמית ואוטו-אמנסיפציה של המון העם היהודי הנלחם לחירותו – גם בשטח גיוס ההון לשם מפעל ההתישבות הלאומית.  לא מתוך רדיפה אחרי תועלת הפרט, אלא מתוך היזמה הלאומית האדירה, הנתבעת כל פעם על ידי תנועת השחרור של ההמונים היהודיים, מתוך אחריות לאומית עצומה ורצון הקרבה של הכלל – יווצר המפעל הזה אשר בו תלוי עתיד האומה ועוד זאת: הכיוון והאופי של פעולת ההון הלאומי הולמים ביותר את האידיאלים והמסורת הסוציאליים, הכרוכים בתנועתנו הלאומית כמו בכל ההסתערות.  שכן רק ההון הלאומי לבדו מסוגל להגן על עבודת ההתישבות בפני עיוותים שיש בהם למעט את דמות הבנין כולו.  הרי בראש ובראשונה משתמשים בו לגאולת הקרקע בתורת יסוד מוסד להתישבות גדולה, ותרות קנין-נצח לאומה כולה, ועל ידי כך הריהו מונע את הספסרות ואת יצירת הטיפונדיות, את המונופולין של הרינטה הקרקעית, את הצטברות עדפי הערכים בידי יחידים, ואת השימוש בקרקע לאומי מתוך אינטרסים פרטיים בלבד; הוא הוא המשמש בתורת מעביד תריס הגנה לעבודה העברית, ומשפיע מבחינה זו השפעה מועילה על המפעלים הפרטיים; הוא הוא הפותח לפני כל העובדים את התקוה לעתיד מובטח בתוך עדת בני חורין ובני שויון.  מתוך קשר בל ינתק זה שבין הרעיון הלאומי והסוציאלי שואבת שיטת הכספים של הקרנות הלאומיות את כוחה המיוחד שאין דומה לו, אשר אין למדדו רק על פי הסכום האבסולוטי של "המזומנים", אלא על פי עוז הרצון הקבוצי המתבטא בה. 

עוד בקונגרס הציוני הראשון בבאזל נידונה, כידוע, הצעתו של הרמן שפירא בדבר יצירת "קרן יהודית כללית".  "שני שלישים של הקרן הזאת יוקדשו במיוחד לרכישת קרקעות, והשליש – להכשרתו ועיבודו.  קרקע זו לא תמכר לצמיתות, אלא תמסר ליהודים בחכירה העוברת בירושה" (Bohm).  אולם רק בקונגרס החמישי, שנתכנס בשנת 1901, נתכוננה רשימת הקרן הקיימת לישראל, אר הלכה וצברה, עד לתקופת הכרזת באלפור, תרומות פעוטות וזעירות, והגיעה אף על פי כן לכדי מיליוני פרנקים זהב, והיא היא שנהפכה בעצם למכשיר האמתי בגיוס התרומות הלאומיות.  בשנים שלאחר הנצחונות הדיפלומטיים לציוניות, משנתרחב פתאום חוג התפקידים והוגדל הצורך בכספים, – נוצרה בצד הקרן הקיימת שורה שלמה של קרנות מיוחדות, – קרן הגאולה Palestine Restoration Fund, אשר לבשו צורה של מגביות יוצאות מן הכלל, ולאחר שהביאו את עבודתן לידי גמר הפסיקו את פעולתן, רק בועידה השנתית השניה בלונדון בשנת 1920 –– נעשה הנסיון להכניס משטר חדש בתרומות, משטר ההולם את התנאים ואת הדרישות החדשות, ונסיונות אלה הביאו לידי יצירת קרן היסוד, אשר עמדה לשמש, יחד עם הקרן הקיימת, כמכשיר הגדול לשם גיוס הון לאומי למפעל ההתישבות. 

אגב, מבחינת מימון התישבות הגדולה יהודית בארץ ישראל, יש לרואת בקרן היסוד את מיצגה הראשון, והיחיד עד כה, של שיטת היזמה הלאומית, ועל כן, לשם ניתוח השיטה הזאת יש לבחון בעיקר את הקרן הזאת, – מבחינת הפונקציה שלה, דרכי פעולתה ותוצאותיהן.  ראשית, משום שכל הקרנות, אשר קדמו לקרן היסוד, או נתקימו לצדה, לא היו אלא מגביות של פירורי הון קטנים ביחס, אשר גם לאחר צבירה ממושכת ומאורגנת לא היו עלולות למלא את תעודתן מבחינת הצרכים.  ואילו קרן היסוד הוקמה על בסיס התרומות הגדולות, אשר לפי התכנית חיבות היו ללבוש אפילו צורה של מס הכנסה מסוים, מעשר.  שנית, מפני שכל יתר הקרנות, – ואפילו הגדולות שבהן, כגון הקרן הקיימת, – עמדו למלא רק חוג תפקידים מוגבל ומסוים, מבחינת הזמן או הענין, במסגרת המפעל כולו.  ואילו קרן היסוד עמדה – ועל שום זה קראו לה בשם "אוצר המדינה היהודית" לשמש בתהליך ההתישבות כמכשיר כספי מרכזי, מבחינה עיקרונית, לספק את כל הצרכים הקיימים, – עמדו למלא רק חוג תפקידים מוגבל ומסוים, מבחינת הזמן או הענין, במסגרת המפעל כולו.  ואילו קרן היסוד עמדה – ועל שום זה קראו לה בשם "אוצר המדינה היהודית" – לשמש בתהליך ההתישבות כמכשיר כספי מרכזי, מבחינה עיקרונית, לספק את כל הצרכים הקיימים.  זוהי הקרן הלאומית לתרומות גדולות, אשר תפקידה מקיף את כל שטח הפעולה ההתישבותית מבלי להצטמצם במטרות מיוחדות.  ולפיכך אם נבוא לבחון מחדש את בעית ההון בבנין הארץ, ויחד עם זה נבחון גם את נסיונותיה ואפשרויותיה האובייקטיביות של פוליטיקיה כספית המתבססת על אוסף תרומות לאומיות, – הרי שבצדק נצטרך לקבוע את שיטות פעולתה של קרן היסוד ואת תוצאותיה במרכז הבחינה והדיון. 

ואשר לדרכי הפעולה של קרנות לאומיות גדולות כאלו בכללן, דומה כי ברירה יש כאן והיא הרת תוצאות רבות, לדעתנו.  מצד אחד ישנה האפשרות להזרים לקופה מרכזית את כל המס העצמי ואת כספי התרומות, ולצברם עד אם כוח כספי גדול יעמוד הכן לרשותנו.  ומצד שני יתכן גם ההכרח לכסות בכספי ההכנסות השוטפות האלו את ההוצאות העומדות על הפרק בשטח ההתישבות, העליה וגאולת הקרקע, ולפי כל אחת משתי הדרכים האלו – תסתמן באון מיוחד השפעתה של קרן ההון הלאומי.  הון גדול ומרוכז – פירושו אפשרות של שימוש תכניתי באמצעים, על פי שיטה כספית קבועה ומוצקת ומתוך פוליטיקה התישבותית מרחיקה-ראות.  על ידי כך ניתן מקום לשימוש תועלתי ביותר בכל פרוטה ולקצב איתן בכל שטחי הפעולות.  מציאות הון כזה מבטיחה יציבות יחסית של התקציב, מפחיתה את הוצאת הייצור ופוטרת את ההנהלה מהוצאות עקרות ומעבודה עקרה.  היא נותנת אפשרות לאשקעות וייצור מתך ראית הנולד, מבלי להיות כרוך אחרי הרגע.  ויתר על כן: היא נותנת אפשרות להרחיב את היקף העבודה ולגון במפעלים, עד כי הצרופים והשיעור של הפעולות יוצרים גם הם הנחה יסודית להצלחתם הכלכלית.  ולבסוף, הרי הון גדול ומרוכז מסוגל לשמש – גם מחוץ לסכומו הממשי, אם בצורת הון יסודי של בנק מרכזי, אם בצורת קרן להבטחת הרווחים, ואם בצורות אחרות – בסיס לאופרציות כספיות נוספות ולהגדיל על ידי כך פי כמה את דרגת פוריותו.  כל היתרונות האלה נופלים מאליהם בשעה שידובר בהון המצטבר מהכנסות של סכומים רופפים, המחושבים רק למזנים קצרים וניתנים לשימוש גם כן רק בסכומים קטנים.  אפשר שהסכום הכללי יהא שוה לסכום של ההון הפועל בצורה מרוכזת, אולם בהיקף פעולותיהם הכלכליות ובדרגת הרציונליות שבעבודתם – ודאי שלא יהא דמיון כלל.  אגב, גם בדרגת פעולה מוקטנת זו ובצמצום הגבולות להון הבודד שנועד לשימוש הפרט – אנו מוצאים את טעם הקשיים שבהם נתקלת בהכרח היזמה הפרטית בארץ שוממה כארץ ישראל, ארץ שאין בה יחסי גומלין בין חלקי ההון הבודדים שנועדו לשימוש אחד, יחסי גומלין העלולים למלא בתנאם מסוימים, אם גם בלי שלמות, את הפעולות המיוחדות של ההון הקבוצי. 

יש לציין, כי אותה אפשרות כפולה מבחינת מבנה הקרנות היא בעצם דבר גלוי לרבים.  מאז ומתמיד נמצאו בינינו כאלה שטענו, מטעם זה או אחר, שתצבורת התרומות.  יתכן כי רק ההכרח המר והחוזר חלילה לספק את הצורך הדחוף של השעה או היום, הוא הוא שכפה עלינו לדחות הצדה את כל הרעיונות בדבר ריכוז אמצעי-התישבות כדחות הזיות הבלים.  ואם כך – הרי עבודה זו בלבד עלולה לעורר פקפוק אם יש כדי שיעור התאמתה במגביות התרומות, כל עוד נוטים לראות בתרומות אלה לא קרנות משנה לסיוע, אלא מכשירי מימון מרכזיים ועיקריים לבנין הארץ.  על כל פנים היו גם תקופות אשר בהן הכריעה בהסתדרות הציונית תורת התצבורת" – על אף התרומות הקטנות של הקרן הקיימת; אמנם השקפה זו היתה בשעתה קשורה בהשקפות ציוניות כלליות המקבלות בחשבונן רק התישבות גדולה בלבד.  "בהתאם לעיקרונו שלהרצל, שלפני רכישת הזכיון הארצי אסור להם למוסדות הציוניים לבצע עבודות התישבות כלשהן – צברה הקרן הקיימת את כספיה ולא פיתחה כל עבודה בארץ ישראל...  בקונגרס הששי נתקבלה ההצעה, כי בגאולת קרקעות יתחילו רק בשעה שבקופת הקרן יצטבר סכום של 200,000 לירה.  אולם גם אז יש להשקיע בפועלה רק שלושה רבעים של הסכום הזה, ואילו הרבע הנותר יושקע בערכים בטוחים"

[1].  ורק לאחר אשור התקנון הקבוע נתבטלה ההחלטה הזאת, המקשרת את ראשית פעולותיה של הקרן הקיימת בסכום מסויים שלהון מרוכז – ודאי תחת לחץ של צרכי הפועלה הדחופים.  יתכן גם ביצירת קרן היסוד, אשר קבעה לה למטרה מגבית בת 25 מיליון לירה, מילא במסתרים תפקיד מסוים הרעיון הזה בדבר ריכוז ההון.  זוכרה לנו, למשל, הועידה השתנית בלונדון שבה הוכרז על קרן היסוד ובה טענו, בויכוחים שבועדת הכספים, בשם רעיון התצבורת כפי אותם הצירים, בראש וראשונה כנגד השמאל הציוני, אשר הציגו אז לעומת התכנית של קרן היסוד את רעיון ההלואה הלאומית הפנימית.  הון מרוכז של קרן היסוד, כך הוכרז שם, עתיד לשמש בסיס האשראי לפעולות ההלואה המוצעת.  אילו היתה אז אפשרות, ואילו היה כיום קיים הסכוי, להנחות את הפוליטיקה הכספית של הנהלת קרן היסוד בכיוון כזה – היתה קרן זו נהפכת למכשיר הכספי, בהא הידיעה, להתישבות הגדולה בארץ ישראל, וזוכה להערכה שונה מקצה אל הקצה מן המקובלת. 

אך אין צורך בבירורים נוספים; די לנו בקביעת הנחה פשוטה, בבחינת עובדה, כי אין כלל להעלות על הדעת אפשרות כזאת.  התנאים הכספיים של ההסתדרות הציונית, ביחוד בקשר תביעות המוגדלות של הארץ בשנים האחרונות, ובקשר לתנאים המיוחדים של זרימת ההכנסות, גרמו בהכרח לידי כך כי הרעיון בדבר ריכוז כל שהוא בכספי רקן היסוד נהפך לחזון בדים.  הכספים באו בקצב אטי מתוך תנודות מתמידות והכנסות חדשות רופפות.  סכומי הכסף שנתהוו מההכנסות כאלו הוצאו מדי חודש, כמעט בשלמותם, לכסוי ההתחיבויות הדוחקות של התקציב הארץ-ישראל.  ובחינה יסודית בכל השיטה הזאת כולה יכולה להביא בחשבון רק את העובדות האלו שבצורת ההכנסות וההנהלה של קרן היסוד. 

מה הן איפוא התוצאות אשר הביאה עד עכשיו פעולת קרן היסוד בדרכה זו? ותוצאות אלה כלום מצדיקות הן את ההשקפה אשר הכריזה על קרן היסוד כעל המכשיר הכספי המרכזי של בנין הארץ? וכלום יכולה אף הסוכנות היהודית לנקוט להבא בתכנית הפוליטיקה הכספית המוצאת את בטויה בפעולה זו?

פעולתה הקבועה של קרן היסוד תחילתה ב-1 לאפריל 1921.  החל בתאריך זה עמדו לאסוף, לפי התכנית הכספית שהוכרזה עוד מעל במת הועידה השנתית בלונדון, 25 מיליון לירות במשך חמש שנים, לאמר הסכום המינימלי הדרוש, לדעת בני סמכא בשאלות כספים והתישבות, ולדעת הפוליטיקאים הרשמיים, לביצוע עבודתינו בפרק זמן זה.  ב1 לאפריל שנה זו תמלאנה כבר שנתים מחמש השנים האלו, ותוצאותיהן אפשר כבר לסכם גם כיום.  הסכום הכולל של הכנסות המשרד הראשי לקרן היסוד הגיע ב-31 למרץ 1922 כדי 427,856.11.8 ל.  עד ל31 מרץ 1923 – 789.077.165.5ל.  (בכלל זה ההכנסות של הסתדרויות נשים קטנות וכו').  בבואנו להעריך את תוצאות המגביות הכלליות האלו, נצטרך להודות כי הערך המתבטא במספרים הנ"ל, גם מבחינת היקפם המחלט וגם מבחינת ההשואה לתוצאות הפוליטיקה הכספית היהודית-לאומית שלפני המלחמה, הוא מעשה רב שלא יכולנו אולי לקוות לו.  ארבע מאות אלף ליטרא, כלומר בעשרה מיליון פרנק זהב מדי שנה, הרי זה סכום אשר ההתישבות בארץ ישראל שלפני המלחמה.  ובעיקר אם להביא בחשבון את העדרן הגמור של אירופה המזרחית והתיכונית, לא ראתה כמותו אפילו בחלומה הנועז ביותר.  אך בשום פנים אין להסתפק בהודאה זו.  ראשית כל יש לציין כי הסכום הכללי אינו מגיע אפילו לקרסולי הסכום אשר אמרו לאסוף בשנות 1923-1921 על פי התכנית הכספית של הועידה הלונדונית והקונגרס הי"ב.  בפרק זמן זה חייבים אנו לאסוף לפחות שתי חמישיות של הסכום הנקוב בתכנית, כלומר עשרה מיליון לירה–ושמונה מאות אלף לירה אינן אלא 8 אחוזים מן הסכום הנדרש.  עובדה זו, החשובה כשהיא לעצמה, תואר באור יתר בזכרנו כי גם הסכום הנדרש אינו אלא המינימום ההכרחי לשם עבודות הבנין וההתישבות במשך השנים האלו מבחינת מצבנו הכללי בכלכלה ובפוליטיקה.  מבחינה זו הרי שתוצאות אלו שאינן אלא חלק השנים עשר של המינימום, לא רק שאין בהן משום פתרון לכל בעיות ההון של ההתישבות בארץ ישראל והגשמת מטרתו הישובית הלאומית, כפי שתיארנוה לעיל; אלא שאינן מספיקות גם מבחינת גם מבחינת הביצור האטי והשיטתי של עמדותינו הסוציאליות והכלכליות הקיימות כבר בארץ, ואף לא מבחינת השמירה על הקיים והמשך כל-שהוא להתחלות. 

מצב זה משתקף כולו בהתפתחות התקציב הציוני הקבוע בתקופת המגבית של קרן היסוד.  התפתחות זו נמצאת במזל הפחתה שבהכרח, הפחתה הולכת וחוזרת של התקציב.  התקציב השנתי אשר נדרש מאת הועידה בלונדון על ידי אוסישקין – הגיע לסכום של 4 מיליוני לירות.  הקונגרס הי"ב תכן עוד תכניות למיליון וחצי.  ואילו התקציב שנתאשר בידי הועד הפועל – הגיע רק כדי 656,000 לירות.  אך דומה שאי אפשר היה למלא גם את המסגרת הזאת.  הדין וחשבון הרשמי אומר: "ההבדל שבין האמצעים העומדים בעין ובין התקציב שעובד בקונגרס – אצלנו לגשת מבעוד זמן לבקורת התקציב הארץ-ישראלי...  מאוקטובר (1921) עד ינואר (1922) נערכו ההוצאות בהתאם לתקציב הקונגרס בסכום של 45,000 עד 50,000 לחודש; בתקופה מפברואר עד מאי (1922) הופחתו עד 35,000 לירות; לשליש השנה האחרון יוני-ספטמבר (1922) – ירדו עד 25,000

[1].  בחדשים שעברו מזמן הועידה השנתית בקרלסבד ודאי שלא חל שנוי לטובה במצב.  הכנסות המשרד הראשי של קרן היסוד[3] היו בחודשים:

אוקטובר 1922                                          886.3.7 25      ל.

נובמבר       "                                            135.16.2 26    "

דצמבר        "                                           761.8.5 19      "

ינואר       1923                                         489.10.3 25    "

פברואר       "                                            728.11.7 21    "

במצב זה יש לפקפק גם באפשרות של שמירת הקיים.  ההתחלות הרכות במפעל החדש, בעיקר הישובים החדשים ב"עמק", צפויות לסכנה מראשיתן.  הדאגה לכך מצאה את בטויה בתזכיר אשר הגיש אטינגר בישיבה האחרונה של הועד הפועל, ובו נאמר בנידון המחלקה שלו, מחלקת ההתישבות החקלאית: "לפי התקציב שנתאשר בועידה השנתית בקרלסבד – עמדנו לקבל 100,000 לירה לשנה הזאת; ואם למנין הירחים – למעלה מ8,000 לירות לחודש.  אך על יסוד הערכתה של מחלקת הכספים באכסקוטיבה יוצא, כי רק 25,000 לירות תוכל קרן היסוד להקציב להנהלה הציונית בארץ ישראל, ולפי המכסה של 30 אחוזים שאנו מקבלים – הרי זה רק 7,500 לירות לחודש.  אם ננכה מזה את חלק מהחוב הזקוף על חשבוננו משנת תרפ"ב – יצא כי הסכומים אשר יעמדו לרשותנו בחדשי העבודה הראשונים לא יעלו על 4,500 לירות.  הערכות מחלקת הכספים נתאמתו, וכבר באוקטובר נתברר לנו, כי אם לא יעלה בידנו לגייס בשני חדשי העבודה הראשונים לפחות שליש מתקציבנו השנתי – לא נוכן להחזיק מעמד בכל עמדותינו, וביחוד בנקודות החדשות, והדברים עלולים להגיע עד כדי תמוטה ויאוש בכל עבודת ההתישבות

[1].  ואם נמוד את תוצאות קרן היסוד בקנה המידה היחיד ההולם אותן, ונשאל: כלום נראית השיטה הזאת, על סמך תוצאותיה, האמצעי המתאים למטרת הבנין היהודי בארץ ישראל, וכלום עלולה היא לשמש מכשיר מכריע לכך? כלום פוליטיקה כספית של הסוכנות היהודית המתבססת בעיקר על הקרנות הלאומיות, ולו גם בצרוף רעיון המעשר, מוצדקת היא על ידי נסיונותינו הציונית, והקפאון בעבודת ההתישבות שלנו בארץ – ויתנו על כך תשובה ברורה למדי. 

למראה המצב הקיים נשמעו פה ושם קולות המכריזים על ההצלה בצורת תקנות מוכניות ותיקונים טכניים במבנהו של המנגנון הארגוני בציוניות.  מה היזמה הפרטית עלולה היתה, לדעתם, להמשך ולהתעודד על ידי ועדים כלכליים וכיוצא בזה מן המוסדות העקרים, גם כוח ההתנדבות הלאומית עלול לקבל דחיפה על ידי שנויים טכניים במנגנון של אוסף הכספים.  יתכן, אם כי אין בטחון בכך, כי תקנות כאלו מסוגלות להגדיל את הכנסות המגביות, מתוך שילבישו את כל פעולה הכספית לטובת ארץ ישראל צורות ארגון יציבות יותר ומחושבות יותר.  כמו כן קרוב לודאי, כי יבואו גם קימוצים בהוצאות ההנהלה כתולדה מהפחתת מנגנון הגביה.  אך אן לשער כי כל אלה ישנו מקצהו את המצב של הפוליטיקה הכספית בציוניות.  השיפורים הקלים מעלים ביתר שאת את השאלה העיקרית, שאלת האפשרויות האובייקטיביות של קרן היסוד.  ביחס לשאלה העיקרית זו נתפלגו הדיעות במחנה האנשים הרואים בדרך כלל במגביות של תרומות את הדרך היחידה למימון מפעלי ההתישבות בארץ ישראל.  הדיעות המחולקות האלו – שתים הן בעיקרן ולא הגדירו עדיין את עצמן בהחלט – מסתמנות כבר למדי בדיון בפומבי, אם כי דיון פומבי זה יצא רק בירחים האחרונים המגדר של רמזים מובלעים וחצאי דברים.  שתיהן כאחת נאמנות כמקודם לשיטת-הבסיס של קרן היסוד, והיא נראית בעיניהם נכונה בעיקרה ורבת סכויים.  ואשר לתוצאות הפוליטיקה הכספית, שהתנהלה עד כה על פי השיטה הזאת, הנה סוברת אחת הדיעות האלו כי תוצאות אלו זעומות הן רק משום שרעיון ההתנדבות הלאומית לא עורר הד חזק למדי בלב האומה.  לא קרן היסוד היא שנכשלה כאן אלא "האומה היהודית".  אדישות היהודים בגולה היא המעמידה בסכנה את שעת הכושר הגדולה של מצבנו ההיסטורי, לעומת הסברה הזאת באה ההשקפה השניה ומטילה את כל האחריות לתוצאות שנתקבלו עד היום על שיטות העבודה ועל צורות הארגון שהיו נהוגות עד כה בקרן היסוד.  לא האומה היא שנכשלה כאן, אומרת הסברה הזאת, כי במידה שקרן היסוד ורעיון המעשר הופצו באמת בעם – לא נכזבו התקוות כלל ועיקר; ואם ההישגים אינם משביעים רצון, הרי זה משום שרק חוגים מצומצמים ביהדות כל הארצות נמשכו לתעמולת ההתנדבות הלאומית.  יש כאן רק שאלה בדבר מבנה ההסתדרות, הגברת התעמולה, הגדלת חבר העובדים בה, עיבוד שיטת המסים, – בכל אלה תלויה השגת המטרה והגדלת ההכנסות פי כמה וכמה.  שתי השקפות אלו, שנסתמנו עד כה, חשיבותן איננה מרובה ביותר, כל עוד אינן אלא צורות בטוי להלך נפש שונה, וכל עוד הן רואות את עצמן רק כצורות חדשות להבדל הנצחי בטמפרמנט, ולניגוד – הנצחי אף הוא – בין אופטימיזם ופסימיזם.  ברם, בשתיהן יש משהו למעלה מכך.  סוד חשיבותן הוא בזה שהן משמשות נקודת מעבר ישרה לבעיות המכריעות, לדעתנו, במבחן השיטות הנדונות כאן. 

אם נצא מן ההנחה כי "האדישות המחרידה מצד היהודים" היא שגרמה לתוצאות הזעומות של קרן היסוד – תתעורר מיד מאליה השאלה, אם לעומת האדישות הסוביקטיבית הזאת ניצבת יכולת אובייקטיבית, היינו רצון דל ויכולת גדולה.  וכל הדוגל בשם ההשקפה הזאת עליו הראיה: אם אמנם התוצאות-למעשה של הקרנות הלאומיות אינן עולות בד בבד עם הכוח הכספי האובייקטיבי של היהודים.  על כל פנים צריך היה לתאר לשם כך בדיוק מהו התוכן הממשי הניתן לאותו מושג ששמו: הכוח הכספי האובייקטיבי שלה אומה. 

ולהיפך, אם נבוא ונטיל את מרכז הכובד על המבנה הפגום של מנגנון המגביות – ונתעוררה מיד השאלה אם לאחר ריפורמה יסודית בפגימותיה תוכל הקרן הלאומית למלא את תפקידי המכשיר המרכזי למימון המפעל הארץ ישראלי.  כל הדוגל בשם ההשקפה הזאת עליו הראיה, שבין הגבולות האובייקטיביים שניתנו לפעולות קרן תרומות ובין התפקידים המוטלים עליה – אין כל סתירה פנימית.  בהקבלות אלו צפון גזר הדין לתוצאותיה וסכוייה של השיטה. 

על מה מבססים את דעתם אלה הגורסים כי האומה היהודית הכזיבה את התקוות שתלו בה? אין זאת כי סבורים הם שבעצם אפשר היה להגיע לרמה אובייקטיבית גבוהה יותר בהצלחת הקרן הלאומית.  ברם, השערה זו שוב אינה נובעת אלא מהערכת החטיבה המפשטת, המחושבת חשוב סתמי או מחושבת לפי צרופים שונים ומשונים, היא החטיבה הנקראת הרכוש הלאומי של היהודים.  לחשבון זה מכניסים מתוך קלות דעת יתרה את כל הרכוש הגדול של שוק הכספים העולמי הנמצא על פי השערה בידי יהודים, את הון בית רוטשילד ושיף, קאסל וספייאר, מחזורי הכספים של גדולי היהודים בלומברד-סטריט ווול-סטריט, בורגשטרסה ושוקי פריס ואמסטרדם.  אך כל מחשבי חשבונות כאלה למיניהם, הרואים כרכוש האומה היהודית את הסכומים המתקבלים מזה, – העולים כמובן לידי מיליארדים פרנק זהב – אינם אלא משלים נפשם בתרמית שוא

[1].

גם לגבי עמים החיים חיים "טבעיים", במשקים טריטוריאליים רצופים, הרי המושג "רכוש לאומי" מושג שוא הוא, מבחינה מעשית או כספית-פוליטית.  ערכו של מושג זה לגבי תורת הכלכלה הלאומית מבחינת חלוקה והכנסה – אין מקומו לכאן.  כל עוד מיוסד המשטר הכלכלי והחברתי על הרכוש הפרטי, משטר המזכה את היחידה באדנות ללא מצרים של "קניניו", הרי שמושג זה חסר ערך הוא גם לגבי אומות החיות חיים טבעיים, אם כי ניתנה לה למדינה הזכות – בימים כתיקונם ע"י הטלת מסים ובשעת חירום ע"י השמוש בכוח שלטונה העליון – לנגוע גם ברוכש הפרטי.  "אין עוד להעלים עין מן הדבר", כותב בענין זה רודולף גולדשיד, "מה גדולה היא השגיאה כשמציינים בלי מחשבה יתרה את סכום הנכסים הפרטיים של האזרחים הבודדים כרכוש האומה.  איזו מטפורה מופרזת! כלום רכוש בגבולות האומה פירושו רכוש של האומה? לא ולא.  ראשית כל עלינו להשתחרר מן המושג המזויף בדבר רכוש האומה, זה המסתיר מעינינו את התנאים האמתיים

[1].  ומה טיב התנאים האמתיים – בכך יכלו להוכח בשנים האחרונות בבהירות מחרידה כל אלה אשר בחנו בעין פקוחה וללא משפטים קדומים את יחס בעלי הרכוש, המנהלים הרבוניים של הרכוש הלאומי, אל צרכי האומה ואל התחיבויות המדינה, אל בעיות החוב החיצוני ושיטת הפוליטיקה של המסים.  על אחת כמה שהערכות כאלו לגבי רכושנו הלאומי אנו – יסודן הממשי לקוי עוד יותר, שהרי אנו אומה אשר רכושה מפוזר מכארבין עד ניו יורק ומקאפשטדט עד שטוקהולם, אומה שאין בה כל שלטון להטלת מסים אשר יוכל לאסור מלחמה על הרכוש הפרטי לשם כסוי צרכי הכלל.  וכי מה יכולים אנו לבנות על דמיונות נבובים כאלו? שגיאה תהא זאת מצדנו אם נבוא להשלות את נפשנו.  אנו תלויים מכל הבחינות בחלקי הרכוש הפרטי וההכנסה הפרטית של היהודים הבאים בתורת תרומה חפשית לקרן הלאומית שלנו.  על ידי כך מצטמצם חוג השפעתה של זו באותם חלקי העם הדבקים ברעין של התחדשות ארץ ישראל ומגיעים בתורת קבוצים על צרכי המפעל הלאומי.  יוצא איפוא, כי תחומי ההצלחה האובייקטיבית של המגביות צפונים בכוח הכספי האובייקטיבי של השכבות האלו; ומחוץ לביסוס סוציאולוגי כזה לא תתכן הערכת הסכויים לגבי שיטה כשיטת קרן היסוד.  ואמנם למעשה אין השיטה הזאת מקיפה במידה שוה את כל המעמדות והקבוצים של האומה.  חלקם, בכוח או בפועל, של המעמדות הסוציאליים הבודדים במימון ההתישבות ובעבודתה – שונה הוא מאד.  האומה היהודית עורכת את מלחמת השחרור שלה ומגשימה את מפעל ההתישבות הלאומי בלי תמיכת ההון "שלה", בלי השתתפות הבורגנות הגדולה והבינונית, מתוך בגידת האינטליגנציה המתבוללת.  המון העם היהודי נטול הנכסים, חסר השרשים בחיי הכלכלה והחברה של העולם, הנתון ללחץ חברתי כבד, המון העם אשר לפי רמת חייו הריהו נתון בעיקרו לפרוליטריזציה, – הוא הוא המבקש בציוניות את שחרורו ורואה בישוב ארץ ישראל ענין של תועלת מכריעה.  ואם לא נדבר על יחידם היצואים מכלל שכבתם החברתית, אלא על קבוצים בתורת חטיבות שלמות, הרי המון הזה הוא המודה בחובת המס העצמי ללטובת הקרנות הלאומיות וממלא אותה, הנה כי כן מצטמצם למעשה גבול אפשרויותיה האובייקטיביות של הקרן בכוח הכספי של שכבות אלו, בחלקן בורגנות זעירה ובחלקן פרוליטריון, החיות כולן בתנאי קיום והכנסה רופסים למדי.  ולכן יש לקבל בחשבון את העובדות, ולא את המשאלות הסתמיות ואת האילוסיות. 

ברם, גבול צר ניתן מבחינה אובייקטיבית לכוחן הכספי של השכבות האלו, והן לא תוכלנה לפסוח עליו גם מתוך המאמץ הגדול ביותר.  דברים אלו מכוונים אף לשנות הבטחון והפריחה היחסית שלפני המלחמה.  אף אז לא היתה כל אפשרות בידי השכבות הסוציאליות האלו לקפוץ קפיצות גדולות ולתרום תרומות גדולות וגם אז הפריזו במקצת באפשרות זו.  אף אם נטיל ביסוד החשבון את תנאי החיים שלנפי המלחמה, יצא כי הערכה כזו של רופין, למשל, אשר שיער כי בישוב חקלאי של 100,000 מתישבים עצמם 1,110,000,000 פרנקים זהב לצורך ההוצאות, – גם הערכה זו מפריזה מאד בכוחן הכספי של שכבות אלו, אשר הן ורק הן באות בחשבון ההתישבות החקלאית וחקלאית למחצה.  לפי אומדנה זו יוצא כי כל מתישב יכניס באופן ממוצע 11,100 פרנקים, כלומר 4100 רובלי זהב, להוצאות ההתישבות, וזוהי לדעתנו הנחה אשר עלולה היתה, אף בתנאים הכלכליים של היהדות הרוסית לפני עשר שנים, להוציא מכלל התישבות בארץ ישראל דוקא את אותן השכבות של האומה היהודית הזקוקות לה ביותר, ושהן הן ביסודו של דבר השכבות היחידות אשר נמנו וגמרו לעבור לחיי חקלאות ועבודה.  על כל פנים הסטאטיסטיקה המצויה בידינו על הכנסותיהם והונם של הסוחרים הזעירים, האומנים, בעלי התעשיה הזעירה, והמורים שבקרב יהדות המזרח – סטאטיסטיקה זו מעידה כי מספרים אלה מופרזים הם לאין שיעור. 

אין כל צורך להרחיב את הדיבור ולהסביר כי – ומדוע – דוקא שכבות אלו הן שנפגעו ביותר מהשתלשלות הענינים לאחר המלחמה.  המשבר הכלכלי המתמיד ותמוטת הולוטה באירופה המזרחית והתיכונית, החרם הלאומי והתמורות הסוציאליות, ירידת רמת החיים כתוצאה של הפחתת ההכנסה הריאלית, – כל אלה פגעו בהן יורת משפגעו בקבוצים יציבים, בעלי מבנה סוציאלי איתן, וצמצמו את כוחן הכספי עוד ביתר שאת.  ועוד דבר שאסור לשכוח – כי המשבר הכלכלי העולמי מסכן במיוחד גם את ההון היהודי הבינוני והזעיר, שכן ההון הזה מופיע בקרב העם היהודי בצורת הון מסחרי וניד ברובו.  ברם סוגים אלה של הון הם הם הצפויים עכשיו לתנודות עזות ביותר בשער הכספים ולאבדות מבחינת הערך, בה בשעה שהערכים היסודיים בכלכלה הלאומית נחנו ביציבות יחסית ואפילו בנטיה לעליה מסוימת ומתמדת.  אין כל ספק כי הרפיפות המשתררת על ידי כך בעמדו הכלכלית של הפרט פועלת בכיוון הצמצום של התחיבויותיו הכספיות והפרשת תרומותיו.  ובמערכת תנאים זו בשלמותה נעוצים גם הנימוקים הממשיים להגשמתו הפגומה של רעיון המעשר "אשר הצליח", לפי הדין וחשבון של הדירקטוריון, "רק במספר קטן של ארצות, ובהשואה למספר האוכלוסין – רק בחוג מצומצם בערך"

[1].  מובן ממילא כי גם הרשלנות וצרות הלב והשאיפה להתעשרות ניצבו בכמה מקומות לשטן בדרך ההגשמה של המעשר הלאומי.  אך מאידך גיסא אין להעלים עין גם מן הגורמים האובייקטיביים.  נטל המסים אשר העמס מטעם המדינה על האוכלוסיה, ובעיקר על חלקי האוכלוסין שאינם תקיפים ביותר מבחינה חברתית ופוליטית, נטל זה גדל בשנים שלאחר המלחמה עד למעלה ראש.  ודוקא בשכבות החברתיות המרובות ביותר במבנה הסוציאלי של היהודים במקומות ישוביהם הצפופים – מצומצם מאוד כוח ההתנגדות לנטל זה והריהו מעיק עליהן בכל כבדו.  ואחרי כל אלה צריכה גם התרומה הלאומית להופיע כמין מס מיוחד, ודוקא בצורת חלק חשוב מן ההכנסה.  נזכור נא את הדבר, כי אחרי מלחמות נפוליון ניסתה אנגליה לכסות את החוב העצום שרבץ על המדינה על ידי מס הכנסה כללי בשיעור עשרה אחוזים, וכעבור שנים אחדות נאלצה הממשלה לבטל את התקנה הזאת, שכן המעמד הבינוני ו"משלמי המסים המסכנים" כרעו נפלו תחת עול המשא.  והרי מבחינת האמידות, יציבות ההכנסה וכושר המסים – אין המון העם היהודי יכול כלל להדמות אל העם האנגלי משנת 1815.

ברם יש שבאים להזים את הנימוקים האלה בחשבון משונה מאוד.  טוענים ואומרים, שאילו הסכימו מיליוני יהודים לתרום מדי שנה בשנה רק לירה אחת בלבד, – ודבר זה לא יקשה מהם ביותר – וקבלנו בבת אחת תקציב של כמה וכמה מיליונים.  חשבון זה תצמים הוא וכוזב בה במידה שהוא מושך את הלב.  אגב תיאוריה כזאת אין להבין מדוע זה אומה בת חמים מיליון נפש אינה מכסה איזה גרעון הרובץ עליה, או חוב של כמה מאות מיליוני מרק זהב.  הן די להטיל על חמשית האומה מס של לירה אחת לשנה – והגרעון יהיה כלא היה.  ואף על פי כן גרעונות כאלה קיימים ועומדים בעין.  משמע איפוא, כי שינם מקרים אשר בהם אפילו מס נוסף קטן יוצא כבר מגבולות כושר התשלום האובייקטיבי והסבילות הכלכלית ואין להגשימו כלל.  קרוב לודאי כי גם המעשר הוא בבחינת נטל נוסף – כמובן לא לגבי הבורגנות היהודית, אלא לגבי רבבות "האנשים הקטנים", נטל אשר אינו לפי כוח תרומתם למעשה.  כדברי טורגנייב – tout ce fond du sac, la petite propriete pire gue le proletariat.

אם נקבל בחשבון את כל הגורמים והתנאים אשר צוינו עד כה, ואם נשוה את תוצאות קרן היסוד עד עכשיו אל כוחן הכספי האובייקטיבי של אותן השכבות החברתיות בקרב העם היהודי המשמשות את הקרנות הלאומיות שלנו – נגיע בלי ספק לכלל דעה, שכל הרואה בתוצאות אלו את כשלונו של העם אינו רואה אלא מהרהורי לבו.  לאמתו של דבר קרן אשר הגיעה כיום – לאחר פרישתם של מיליוני היהודים ברוסיה – למכסה העולה פי כמה על מכסת מגביותינו הלאומיות של ימות השלום – הריהי מעשה רב. 

הצלחה זו משמשת עדות נאמנה לקשר החזק בין המון העם היהודי ורעיון בנין הארץ, ותגובה ערה עד להפתיע – בהשואה למצבו הסוציאלי של המון עם זה – על תביעותיו של מפעל ההתישבות הלאומי שלנו.  ברם שאלה בפני עצמה היא אם הישגים אלו עולים בד בבד עם הצרכים אשר את סיפוקם רוצים להטיל על הקרנות. 

מאידך גיסא אין להסיק מסקנה, כי הכנסות הקרנות שלנו הגיעו כר לקצה הגבול האובייקטיבי של אפשרויותיהן.  "מעשה רב" אינו עדיין מעשה מכסימלי.  צודקים אלה האומרים כי נוכל להגדיל את הכנסותיה של קרן היסוד אם רק נכניס הרחבה ותיקונים בשיטת פעולותיה.  ופי שנים הם צודקים אם הם תובעים את התיקונים הדרושים לא כתקנות מוכניות אלא הם רואים הכרח בחינוך מתאים לחבר עובדים הקשור לעיני העם, בתקון יסודי בחבר הפקידים שלנו ומנגנון ההנהלה, וכמו כן פעולה רבה לשם החדרת אידיאות החרות הלאומית וההתחיבות הלאומית בקרב המוני העם.  בדרך זו ודאי שיתכן להגיע להרחבת גבולי קרן היסוד והגברת פעולותיה, אשר תמצא את בטויה בתרומות גדולות יורת ובהכנסות של מס עצמי.  כל החקירות בשטח זה מוכיחות כי בהתאמצות כוחות כזו ובפעולה שיטתית ומתמדת, הן באירופה והן בקרב המוני היהדות באמריקה, אפשר להגדיל את ההכנסות פי שנים ואלי גם פי שלושה. 

ברם אין להתעלם מן הדבר, כי על דרך האפשרויות האלה עומדים לשטן כמה מעצורים, אשר מקורם ברובם במהותם של התיקונים המוצעים.  מעצורים אלה ודאי שיתנו אותותיהם ככל שימשכו ויתגברו התעמולה והמגבית של קרן היסוד, או של קרן לאומית בעלת שם אחר אך בעלת תוכן דומה לכך.  לעומת הקו העולה של סכויי ההכנסות – ניכרת באלה נטיה הפועלת בכיוון הפוך.  ענין זה יתלבן מתוך הדברים הבאים:

ראשית: הנחה מוקדמת ומובנה מאליה מבחינת התקונים המשוערים היא הרחבת שטח הזמן לפעולת קרן היסוד מעבר לכל גבול קבוע מלכתחילה.  על ידי כך באה התמורה במהות הפעולה עצמה ולא רק בתחום הארגון.  הוה אומר קונברסיה של תרומה יוצאת מן הכלל למס רגיל הנגבה כסדר, לעתים מזומנות, בצורת מס הכנסה או מס לפי ההוצאה.  מאז הועידה הלונדונית, אשר הכריזה על הכיוון השורר כיום בפוליטיקה הכספית שלנו, נעשתה קרן היסוד בעיני העם לקרן התנדבות עממית, הנוצרת לשעתה לשם בנין "הבית הלאומי".  תפיסה זו, אם גם נבראה שלא מדעת על ידי התעמולה, נתבצרה כבר על כל פנים בקהל ונשתרשה במוחות.  ואם נבוא כיום להפוך את הקרן, אשר שומה עליה לאסוף במשך חמש שנים 25 מיליון ליורת, למס קבוע – ונתקלנו בקשיים רבים.  ההכרזה על ההתמדה באוסף התרומות הגדולות, בניגוד לתכנית שנקבעה מלכתחילה – הכרזה זו כשהיא לעצמה מסוגלת לעורר ספקות רבים ביחס לכוחה של שיטת המימון המתבטאת במגבית זו, ועל ידי כך להחליש במידה מרובה את פעולותיה. 

שנית: ההרחבה הגדולה בחבר העובדים, כפי שהוצעה, הרחבת המנגנון הנחוצה לשם פעולה מתמדת ואמיצה כזאת – מן ההכרח שתגרור אחריה השפעות חוזרות, הן מבחינה פוליטית והן מבחינת הלך נפש, אלה הכרוכות תמיד בביורוקרטיזציה שיטתית ומחושבת של תנועה צבורית.  ההתקפה על הפקידים וה- Anti=waste Compaign  (התעמולה כנגד הבזבוז), שנסתמנו בשנים האחרונות בקבוצות מסוימות של "האופוזיציה" – משמשים כעין התראה לכך.  על כל פנים ברור, כי בדרך זו יגדלו החכוכים בהסתדרות הציונית העולמית וגם מעבר לה, בחוגים היהודיים הבלתי מאורגנים.  אף זה עלול לשמש גורם אשר ישפיע להפחתת ההכנסות בהשואה לגודל התנופה. 

שלישית: כאן יש להביא בחשבון גם את התופעה הסוציאל-פסיכולוגית של ההרגל, המפחית כידוע את קסם החידוש, וכתוצאה מזה הריהו מפחית במידה ידועה גם את כוחה הפנימי של ההתרשמות.  דעת הקהל אינה מזדעזעת עוד כמעט לשמע הסיסמאות והדרישות התכופות, סיסמאות חוזרות ונשנות של הקרנות הלאומיות.  עובדה זו יתכן שתיראה בעינינו כחסרת משקל, אף על פי כן ההכרח שבה אינו מועט כלל.  אף היא עתידה לגרור אחריה ירידה מהירה בהכנסות, – מתוך אין סוף של מגביות, אם בשם קרן היסוד ואם בשם חדש אחר.  כוח פעולתה של העובדה הזאת ידוע לנו מתוך נסיונותינו שקדמו לקרן היסוד.  הדין וחשבון של הדירקטוריון שהזכרנו לעיל אומר בנידון זה: "...  בידי קרן היסוד עלה להניע את האומה היהודית לפעולות חשובות ביחס לשם בנין הארץ, לאחר שנתברר לפני התחלת פעולה זו כי אין עוד להשיג תוצאות כספיות בשיטות המגבית אשר השתמשו בהן לפנים.  שהרי דלדול ההכנסות משיטות המגבית הישנות (Preparation and Resto ration Fund) הביא בשעתו לידי יצירת קרן היסוד, קרן בעלת מבנה מיוחד במינו ועיקרונים חדשים".  ומשום כך טוב נעשה אם נקבל בחשבון עתיד לבוא גם התעיפות מסוימת שתחול בכוח ההפעלה של קרן היסוד, לאחר שתיהפך לקרן מתמדת.

האמצעי הבדוק הנתון בידינו כדי להתגבר למראית עין על התעיפות זו – הרה-נזק הוא לתנועתו הלאומית ולעבודתנו בארץ ישראל.  אמצעי זה היא הפרזה מתמדת בהדגשת הצלחותינו, וצמצום מתמיד בבקורת העצמית, שני דברים שנעשו הרגל בשנים האחרונות בקרב הציוניות.  התוצאה מכך – פוליטיקה ותעמולה של הפתעות, ששתיהן פועלות פעולה משתקת על כוחה ועל רצונה הפנימי של התנועה (כאשר הוכח בשנים האחרונות מההתפתחות האגודים הציוניים בפולין ובארצות הברית) ומביאות, בשטח ההתישבות, לידי עבודה שבראוה ותפאורת, אשר אין לה ולא כלום עך צרכים כלכליים לאומיים.  וכיון שעבודה זאת, הבנויה על יסוד רעוע, הקרקע נשמטת על פי רוב מתחת לרגליה, לאחר שנביבות הסנסציה מתגלה עד מהרה, הרי שכוחה הפועל אינו אלא בן-הרגע וסופו קינים, סחרחורת והחולשה ממשוכת.

במידה מסוימת יכולנו כבר לחוש את המעצורים האלה ואת כל תופעות הלואי שלהם גם בעבודת קרן היסוד בשתי השנים האחרונות.  ההכנסות (אלה מסוכמות כאן לפי פרקי זמן גדולים, כדי להמנע ממקריות גסה) מעידות בבירור על נטיה להפוך לאט את פניהן אחרונית.  ב-31 למרץ 1921 נסתיימו עבודות הייסוד וההכנה של קרן היסוד במידה כזאת שאפשר היה לפתוח בעבודה מסודרת.  ומאז היו ההכנסות – בסכומים חדשיים ממוצעים:

מן 3.31 .21   עד  21.9.30    9.  158.15  187      2.8.193 31 לירות

"   1.21.10    עד  22.3.31     697.16.11 240     6.2 .116 40   "

"   1.22.4    עד    22.9.30     1.4.743 178       790.10.9 29   "

"   1.21.10    עד  23.3.31     4 825.16.4 164    470.19.4 27   "

                             סה"כ –       405.13.0   771 ל.

מכאן שההכנסות בממוצע בשנת 22-1921 הגיעו לכדי 654.14.5 ל., בשנת 23-1922 – לכדי 630.15.1 28.  מונה כיוצא בזו נקבל אם נקח לשם השואה את המרכזים העיקריים למגביות קרן היסוד, בראש וראשונה את ארצות הברית, כל אחד לחוד. 

אך נניח כי יעלה בידינו להתגבר בדרך התיקונים המוצעים על כל הקשיים האלה ולהכפיל או גם לשלש את הכנסות קרנותינו הלאומיות.  מה בצע בזה? ודאי, זוהי תוצאה חשובה כשהיא לעצמה.  העמדות הישוביות הלאומיות שנוצרו (הכוונה היא בכל מקום לישובים הבנויים על בסיס עבודה עברית עצמית) אפשר יהא לקימן, ובעזרת תמיכה כספית מועטת ביחס גם להביאן לידי עצמאות כלכלית גמורה.  כל המכיר את המצב הקיים כעת בישובינו בארץ, בקבוצות, במושבי העובדים וב"גדוד", ורואה את המחסור הכבד השורר בהם בצרכים ראשוניים, בכלי עבודה, בבהמות משא, במזון ובגדים, כל המשיב מה הם הערכים הנתונים שם בסכנה, ובראש וראשונה – כוח העבודה העשוי לבלי חת ועוז האמונה של עובדינו – ודאי שידע להעריך את הדבר כערכו.  יתכן אפילו כי תהיה אפשרות להתחיל במפעל זה או אחר ולפתחו כראוי.  דבר זה כשהוא לעצמו יש בו משום יתרון נוסף לכוח הממשי של הישוב בארץ.  וגם הביצור היחסי של עמדתנו הפוליטית ועידוד כוח הרצון, שנתערער בתנועתנו – הדברים העלולים לצמוח לנו מזה – חשובים הם למדי.  אך כלום בזה תמלא הסוכנות היהודית את התעודה הכספית-פוליטית המוטלת עליה, אם יש את נפשה להיות נאמנה ליעודה? כלום בזה תפתר בעית ההון היסודית של ההתישבות היהודית הגדולה, יצירת הון לשם מפעל ישובי שיטתי על יסוד לאומי? ובעיקרו של דבר – כלום יתכן לפתור את הבעיה הזאת בעזרת הון תרומות גם לאחר הריאורגניזציה של שיטות המגבית?

כדי להבין את הנמנעות של פתרון מעין זה – יש לברר מה היא משמעותו של הון תרומות מנקודת ראות של כלכלה לאומית.  בתנאים כתיקונם אין זה אלא עודפי הכנסה של כלכלה לאומית.  ובכן אין לדמותם להכנסות הבאות מן הייצור החברתי, אלא לכל היותר לחלקי הכנסה, שמחזורם נמצא מחוץ לחטיבה הנורמלית של הוצאה או צבירה.  המדינות יכולות, בתוקף המסים, להתערב בשעת הצורך גם בתהליך המשקי או בתצרוכת היחיד, כדי לגייס את ההפרשות הדרושות לצורך הכלל.  ואילו תרומות נלקחות בדרך כלל, פרט למקרים בלתי כלכליים יוצאים מן הכלל, רק מאותם חלקי ההכנסה שהשמוש בהם להוצאות משקו של היחיד אינו נראה בהכרח גם מבחינת ההכנסה וגם מבחינת צבירת ההון.  המכסימום, מבחינה אובייקטיבית, לקרנות התרומות שוה איפוא לסכום העדפים מסוג זה אשר הייצור החברתי מסוגל להפריש אם רב ואם מעט, הכל לפי דרגת העשירות וכוח הייצור.  בנקודה זו נמצא הגבול האובייקטיבי לפעולתו האפשרית.  ובכן כלום ליתואר הדבר שמעדפי ההכנסה של "הכלכלה הלאומית" היהודית, מעדפי ההכנסה של ההמונים היהודיים הבורגנים-זעירים ופרוליטריים, ימומן בנין של ארץ שלמה והתישבות לאומית על בסיס עבודה חפשית – אחד המפעלים רבי ההוצאות ביותר אף לגבי תקופתנו אנו, הרגילה לאשקעות ענקיות? בחינה מעשית ודאי שתדחה השעה מעין זו.  אפילו אותם העמים הקטנים אשר כבשו בשנים האחרונות חרות לאומית מלאה וקיום מדיני עצמאי, העמים העולים בכוחם של היהודים ועשירים מהם מבחינה כלכלית לאומית, אף הם לא יכלו למלא בדרכים כאלו את הצרכים המיוחדים הכרוכים ביסוד המדיני החדש.  נקח לדוגמא אחדים מן העמים הבאלטיים החדשים, כגון לטים ואסטונים.  עמים אלה יושבים בחבל ארץ אחיד ויש להם כלכלה לאומית מפותחת פחות או יותר, אוכלוסיה עבודת המעורה בקרקע ובעלת אופי חקלאי ברובו.  בדרכם לחירות לא נאלצו למלא תפקידים מסובכים ויקרי מחיר כאשר תמלאם התישבות עממית בארץ רחוקה ושוממה.  שומה היה עליהם רק להקים מחדש מנגנון מדיני כמתכונת המנגנון המקובל באירופה כולה, ולצבעו צבע לאומי דוגמת בתי הזקיפים אשר הקימו על גבולות מדינותיהם.  שומה היה עליהם לארגן את ההנהלה, לבסס מוסדות לחקלאות ולחינוך, להשליט סדרים במוסדות הדין והמכס.  אך בראש וראשונה ראו צורך לעצמם, כנהוג – להשקיע סכומים עצומים בהקמת צבא לאומי ומערכת הזיון.  ולמה זה לא יכלו או לא רצו, למשל, האסטונים או הלטים לכסות בקרן הלאומית של תרומות את ההוצאה הגדולה הזאת הכרוכה בביסוס מדינותיהם הלאומיות? הללו לא ניסו אפילו לגייס את הכספים הדרושים באמצעות מסים מתאימים על הכלכלה הלאומית.  לעומת זה ניסו, בתוקף הצורך הדחוף, לרכז את ההון בדרכים אחרות.  מצד אחד נכנסו בעול הלואות חיצוניות.  חובותיה של אסטוניה הגיעו כבר באמצע שנת 1922 לכדי 25 מיליונים לירות, חובותיה של לטביה, ובכלל זה גם הפצויים לבעלי האחוזות אשר קרקעותיהם הוחרמו, לסכום של 71,478,000 לירה.  מכסת החוב לגולגולת היא באסטוניה 17,2 לירות, בלטביה – 11 ל.  מצד שני – וגםזה קו מענין מאוד בתקציבם – הבטיחו למדינה הכנסה קבועה, שהיא גם גדלה והולכת, על ידי העברת סוגי מונופולין חשובים לרשות המדינה, ועל ידי זה שרכזה בידיה ככל האפשר רכוש נושא רווחים. 

אולם מהות מפעלנו אינה בארגון מנגנון מדיני ובהקמת מכונת ההנהלה, ולאשרנו אין לנו צורך בגייסות, ואין אנו מחויבים לצבוע בתי זקיפים בצבע תכלת-לבן.  אך לעומת זה מוטלת עלינו תעודה כבדה שבעתים ליצור ישוב צפוף על אדמתנו, לפתח בארץ אפשרויות של חיי-יצירה בשביל אוכלוסיה פעילה ומעורה בקרקע, לפתח בארץ אפשרויות של חיי-יצירה בשביל אוכלוסיה פעילה ומעורה בקרקע, לירות את אבן הפנה לכלכלתנו הלאומית ולעבודת התרבות שלנו.  היעלה על הדעת כי נוכל לבצע כל אלה בעזרת קרן תרומות, ולא גם תהא זו קרן הנשענת על המוני עמנו הרעבים?

ודוקא משום כך יש לדחות את ההשואה הנעשית לעתים בין קרן היסוד שלנו ובין קרנות ההתנדבות הלאומית אשר היו ליונים בתפוצות גולתם בתקופת תנועתם לשחרור לאומי), שכן אין זו אלא השואה מוטעית.  התפקיד, אשר יחסו לקרן הלאומית בתהליך ההתישבות בארץ ישראל, שונה בהחלט מקרן הכספים שנאספה ע"י היונים בגלותם לשם תקומת ארץ אבותיהם.  אילו היה קיים בהוה בארצנו ישוב רצוף של מאות אלפי יהודים, ואילו היו אפילו חייו חיי-ספר דלים ועלובים, כלום ספק יש בדבר כי בשעת התקומה הלאומית היו יהודי הגולה, דוגמת ההילנים במאה שעברה, באים לעזרת אחיהם לשם ריאורגניזציה מדינית? הגולה היהודית היתה מקימה בירושלים אוניברסיטה או היכל-משפט אשר לא היו נופלים מאלו שבאתונה.  וגם מוסדות לעבודה סוציאלית, בתי נכאות, תיאטראות, תחנות נסיונות, משקי מופת, מוסדות מדע – וכל אלה בקנה מידה יותר גדול משיכלו לעשות זאת התגרים והאומנים היוניים למען מולדתם הם.  אך כל הענין לובש צורה אחרת אם מגביות כספים אלה נחוצות עדיין לשם ישוב הרבבות האלה.  כאן מפעל בעל שיעור עצום כזה אשר אין כלל בכוח השיטה הזאת לבצעו. 

בהנחות אלו הוגדרו לא רק ההגבלה השלילית לפעולתן האפשרית של קרנות לאומיות בכללן ושל הקרן היהודית בפרט, אלא גם צוין בעיקרו מבחינת החיוב ההיקף הטבעי של תפקיד הקרן הזאת וערך עבודתה.  כדי להגיע, בתחומי ההיקף הזה, לשיא האפשרויות של קרן היסוד – נדרש לאזור את כל הכוחות שבעין ולהתקין את כל השכלולים הנחוצים.  כי מן המותר הוא להטעים מה רב ערכה לשם עבודת הבנין.  גם בתחומים המוגבלים אנו מצווים לקיים ולשכלל את קרן היסוד לא רק משום שרובץ עלינו עול הצרכים, צרכי היום הדוחקים, המצפים לתקציב הארץ-ישראלי המוקטן של ההסתדרות הציונית, ואנו מחויבים למלאם מתוך אמוץ כל הכוחות; ולא רק משום שאין להרפות ממכשיר, אשר הוכיח את תועלתו היחסית, – כל עוד לא הומצא מכשיר משובח הימנו, לא הותקן על ידי המהנדסים ולא התחיל את פעולתו בפועל ממש; – אלא קודם כל משום שעוד זמן רב לא נהא רשאים לוותר על ניצול כוח הנדבה של המוני העם היהודי.  עוד עשרות בשנים יהא ההון הלאומי, הבא בתרומה, ממלא תפקיד חשוב מאוד לגבי מפעלנו הישובי, גם לאחר שיעמדו לו לזה מקורות כספים חדשים ועשירים יותר.  כבעבר כן גם בעתיד – יהא ההון הזה זורם, בהתאם לדרכי גביתו, במכסות פריודיות לקופה המרכזית, וקרוב לודאי כי רמת הזרם הזה תהא נתונה למחזור של תנודות.  ויתכן אפילו כי ההכנסות תגדלנה במידה ניכרת, לאחר שהקרן תפרוק מעליה את נטל התפקידים אשר אינם לפי כוחה כיום הזה, והיא תשובץ בתוך תכנית כספית מקיפה המחושבת לפי רעיון יסודי גדול, ותתפוס עמדה מוגדרת וקבועה במסגרת הכללית, עמדה ההולמת את כוחה. 

ברם, כפי שראינו, אין בשום פנים הצדקה להשערה, שהקרן הזאת מסוגלת למלא את מקום התכנית הכספית-פוליטית המקיפה.  קרן זו לא תוכל לעולם להיות משהו יותר מאשר תוספת רצויה להון מרוכז ועצום הדרוש כדי לבצע את בנין הארץ על יסוד התישבות וישובי עובדים יהודים, הון אשר יצירתו היא היא הבעיה הכספית האמתית של הסוכנות היהודית.  וכדי לפתור את הבעיה היסודית הזאת – תאלץ הסוכנות היהודית לתור לה דרכים חדשות בפוליטיקה הכספית ולהשתמש בדרכים האלה בלי רתת. 

ד.   ההתישבות המודרנית והאשראי הבינלאומי

אם רוצים לייסד מדינה– אין לעשות את הדבר בצורה אשר לפני אלף שנה היתה הצורה אפשרית היחידה.  אולת היא לשוב אחור אל דרגות תרבות עתיקות, כפי שרוצים בכך כמה וכמה ציונים. 

(תיאודור הרצל, מדינת היהודים.)

ברם, דרכים חדשות אלו, אשר הסוכנות היהודית מצווה לתור לה כדי לספק את צרכי המפעל ההתישבותי המוטל עליה, – אין להמציאן מתוך שרירות לב בכל העולה על רוחנו.  התכנית הממונית צריכה להיות בשרטוטיה הכללים כעין תוצאה הכרחית מנתוח העובדות שבעין, כשם שנערכת התכנית לפוליטיקה חיצונית מתוך בדיקה והערכה של הגורמים הפועלים זה על זה, או זה כנגד זה, במערכת המדינות, או כשם שקונסטרוקציה טכנית עולה מתוך הכרת המטרות, דרכי הפעולה ואפשרויות הפעולה של הכוחות והחמרים הנתונים לכך.  ואם גם תהא התכנית הזאת בנויה על יסודות נועזים וחדשים לגמרי, הנה עם התפתחות הענינים תתפתח אף היא ותפלס לה דרך; יתכן כי ביצועה יתקל במעצורים לשעה, אך הצלחתו הסופית היא דבר שבודאות כהכרת העובדות עצמן אשר מהן יצאה.  אם מתוך האמור עד כהן נתחוור כי ההון הגדול – ומרוכז ככל האפשר – הדרוש לבנין הארץ אין לגיסו, בתנאים הקיימים, בדרך הפעלת ההון הפרטי של אנשי עסק יהודים, כי על כן חסרים עוד לכך תנאי כלכלה מוקדמים ואלה עתידים להווצר דוקא על ידי ההון; וכמו כן אין לגיסו בדרך מגביות לאומיות, כי על כן גבולותיהן האובייקטיביים צרים הם מכדי היות יותר ממכשיר כספי מסייע – או אז הגענו לדרך שלישית: לחפש את האמצעים, הדרושים לנו לשם ביצוע מפעלנו הישובי, באותם המקומות שבהם נצטבר הון – הניתן לריכוז במידה מרובה – מתהליכים כלכליים שבעבר ועומד מוכן לשימוש מתוך סכויי רווחים.  ועל ידי כך נהפכת שיטת המימון של בנין הארץ לשאלה של אשראי; הפוליטיקה הכספית של הסוכנות היהודית עורכת את חזיתה הראשית לעבר ההון המחפש לו מקומות אשקעה.  מגמתנו היא איפוא לבחון את האפשרויות הנתונות לסוכנות היהודית, – למשוך לבנין ארץ את ההון המבקש לו מקום אשקעה, כלומר להוציא לפועל את ההלואה הלאומית של היהודים, – ולקבוע את הצורות הנאותות לכך. 

ולדעתנו יש לקבוע לגבי ההלואה הלאומית היהודית הפנימית יחס דומה ליחס אל ההלואה החיצונית בשוק הכספים הפתוח, למדדה באותה אמת מידה ולהעריך את סכוייה בדומה להלואה חיצונית.  צורת הלואה הפנימית גלומה היתה מאז ברעין האשראי שלנו, ובה היו מדיינים בכובד ראש מבחינת שאלות התישבותנו.  ומוזר הדבר: בין מגיני ההצעה הזאת, אשר רב היה מספרם דוקא על ספסלי השמאל הציוני, היו לא מעטים אשר פקפקו בעת ובעונה אחת בבסיס האשראי של מפעל התישבותנו – ולאו האשראי הבא מן ההון היהודי הפנימי.  הללו מודדים את סכויי ההלואה החיצונית והפנימית בקני מידה שונים לגמרי, וסבורים הם כי אשראי שיבוא מידי הון "לאומי" עלול להסתפק בתנאים זעומים שאינם מקובלים בדרך כלל בשוק הכספים העולמי.  ויש אשר הם מצפים גם בשטח זה לישועות ונחמות מאי-אלו קומבינציות שבארגון ואמצאת צורות מיוחדות.  ביחוד מאמינים בכך אלה הסבורים, כי יש לאל ידם לעורר גם את היזמה הפרטית על ידי יצירת נקודות ארגון מסוימות בתורת "שלטונות עידוד".  על תוכן חבורו של אחד האדונים האלה, אלפרד נוסיג, מודיעים "מחוגים מקורבים אליו" כדבריו האלה: "כאמצעי רב סכויים ליצירת הון הדרוש לבנין הארץ – מציע נוסיג לא את מגבית התרומות, אלא הלואה לאומית.  ברם, ברור לו כמו כן כי הלואה כזאת עתידה להצליח רק אם יעלה בידנו למשוך את כלל ישראל לסייע למפעל הארץ-ישראלי במידה מרובה מאשר עד כה.  דבר זה עלול להתגשם, לדעתו, רק על יסוד הסתדרות יהודית חדשה בהיקף עולמי".  (ידיעות-בנין-הארץ, 8/9 עמ' 60).  אולם הערכה "אידיאליסטית" מעין זו בדבר ההון "הלאומי" מצד אחד ואמונה יתירה בארגוניות מצד שני – אינן אלא אילוסיות בלבד העלולות שוב להכזיב תקוות נמהרות.  אם יש את נפשנו לראות (מבחינה פסיכולוגית) בהלואה הלאומית ובפעולתה לא תרומה הבאה בסתר פנים; אם רוצים אנו לשוות לה (מבחינה כספית-מעשית) היקף ההולם את הצורך בהון אשר למפעלנו הישובי; אם רוצים אנו כי תקיף למעשה (מבחינה סוציאולוגית) את הקבוצה הבינונית ואת הקבוצה הגדולה של ההון "הלאומי", ולמשוך את שתיהן במידה רבה לתוך חוג פעולתה – יש ויש לבנותה על בסיס איתן ומקובל גם מבחינת ההון הבינלאומי.  ואם כן, לאחר ההנחה המוקדמת הזאת, אין עוד כל יסוד לצמצם, מטעמים הזרים לעצם הענין, צמצום מלאכותי את חוג פעולתה של ההלואה רק בשדה הפעולה של ההון "הלאומי".  ולעומת זאת אפשרית ההנחה, ולא רק אפשרית אלא גם מוצדקת מאד, כי ביום שיפרץ הסכר ויצאה הקריאה מטעם הסוכונת היהודית, בתורת מנהלת המפעל הישובי היהודי, אל שוק הכספים העולמי הבינלאומי, – תתגלה ערנות יתרה מצד ההון "הלאומי" לגבי דרישותיה של עבודת הבנין בארץ-ישראל.  ואשר לאופיה של ההלואה הראשונה לסוכנות היהודית, מבחינת צורתה הפיננסית-מעשית, מודה אנכי בנימוקים שבהם דחה לפנים הנס גוסלאר את ההלואה הלאומית בשעת ההתפתחות הנוכחית של ישובנו.  "הלואתנו אנו" – אומר הוא בצדק – "אין לה להיות הלואת-רחמנות...  הלואתו של הישוב היהודי הצעיר, אשר האשראי שלו בשוק כספים הבינלאומי תלוי בשיעור ה"חתימה" שלגבי הלואה זו.  ובדרגה שלאחרי כן – בתשלומים המסודרים של הקרן והרבית, – הלואה זו מן ההכרח שתהא רצינית ומסוגלת לעמוד בכל מבחן מטעם מקצוע הכספים...  ובראש ובראשונה אין להביא כאן לידי צרוף מסוכן ודילטנטי של הלואה וצדקה, היינו תרומות עם"...  ומשום כך יש להוציא מלכתחילה, כשבאים בחון את האפשרויות הפתרון לבעית כספינו בדרך האשראי, כל השערה, כי ההון הלאומי, או בעלי הנדבות יעריכו הערכה שבותרנות את טיבה ומידת בטחונה של הלואת הסוכנות היהודית.  מנקודת השקפה זו הרי שההלואות השתים, החיצונית והפנימית, משפט אחד להן מבחינת ההנחות המוקדמות, תנאי ההגשמה, ופעולותיהן האפשריות.

עיקרה של השלאה אינו איפוא אלא זה: לברר באיזו תנאים ובאיזו צורות אפשר לבצע הלואה לאומית יהודית בשוק הכספים הבינלאומי, מבלי שיהא מקום לפקפוק כלשהו באפיה הרציני-ללא-דופי, מבחינה כספית, של הפעולה.  בד בבד עם ה"כיצד", יש להכריע גם ב"מתי" וב"איפה".  בשאלת הכנסת הון-האשראי – קשורות קשר בל ינתק גם שאלות הבטחון, האמורטיזציה, שער הרבית המתוקנת והמושכת את לב המלוים.  מחטיבות אלה, ומכמה חטיבות אחרות, יש להרכיב את תכנית ההלואה בתורת "יש" מדויק האמורטיזציה, שער הרבית המתוקנת והמושכת את לב המלוים.  מחטיבות אלה, וכמה חטיבות אחרות, יש להרכיב את תכנית ההלואה בתורת "יש" מדויק ומוצק, המשמש מצע לבחינה והערכה בנידון הסכויים והאפשרויות של הצעה מעין זו.

בטרם ניגש לבחון בחינה מפורטת את כל סבך השאלות הנפתחות כאן, יש לפתוח בראשי פרקים, מתוך שנקדים במידת מה את תוצאות הבחינה העתידה לבוא, ולסכם את התכנית הכללית מבחינת עיקרי הרעיונות הטבועים בה.  בעוד שהפרטים יתלבנו מתוך תאור הדברים הבא להלן, תנתן כאן מלכתחילה סקירה מקיפה על כל התכנית, שיש בה גם להקל על תפיסת הפרטים.  ויתר על כן.  על ידי כך יוטעם מלכתחילה, – מה שיש להטעים ולחזור ולהטעים בשעת הערכת תכנית מבוססת על אשראי צבורי, – כי אין לשים חיץ בין הבעיות והצורות המוצעות של הכנסת ההון ובין הנהלתו ודרכי שמושו, שכן כל אלה אינם אלא חוליות שונות בשיטת כספים אחידה ומקושרת קשר אורגני.  כי שוני החל בצומת חלקים אחת, גורר אחריו בהכרח גם שנוי בכל הדבר בשלומות; כל חלק מן החטיבה הוא בגדר תפיסה סוף סוף רק במסגרת הכלל, ורק בה הריהו ניתן להגשמה.  מכאן איפוא, שלא רק לשם הבנת התכנית של הלואת הסוכנות היהודית, אלא גם לשם הגשמתה – יש צורך בסקירה ברורה על פני כל התסביכים, המהווים חלקי שיטה כספית-פוליטית כזאת. 

הבנה ננסה איפוא לשרטט בראשי פרקים את הנקודות העיקריות המכריעות בביצועה של תכנית האשראי:

ראשית: הצורך בהון לשם מפעל ההתישבות היהודית בארץ-ישראל, שמשמעו צורך בהון גדול ומרוכז העלול להבטיח את הגשמת תפקידינו הישוביים – צורך זה אפשר למלא בתנאים הקיימים רק בדרך האשראי בשוק הכספים הבינלאומי בצורה של הלואה. 

שנית: נושא ההלואה הזאת היא הסוכנות היהודית – בתורת ביאת כוח מוכרת של העם היהודי, ובתורת המוסד המנהל של מפעל ההתישבות בארץ-ישראל.  בידיה נמצאת ההנהלה והיא גם הקובעת את הדרכים לשימוש בהון זה.  לשם כך היא יוצרת את האורגנים המיוחדים הדרושים לכך. 

שלישית: אישור ההלואה הראשונה לסוכנות היהודית יתכן, בתנאים הקיימים, רק על יסוד ערובות מספיקות, אשר בערכן תלויה מידת הסכום המכסימלי של ההלואה.  ערך זה מצדו נקבע על ידי גודל הערכים הניתנים כבר כיום להתארגן בתורת הון לאומי המקבל על עצמו ערבות.  ערבים אלה מלוכדים באורגן הנהלה מיוחד, "הסינדיקט של הסוכנות היהודית".

רביעית: הון ההלואה, הנמסר לידי הסינדיקט של הסוכנות היהודית, יוקדש – על כל פנים בחלקיו המכריעים – לאשקעות מכניסות רוחים ולמטרות כלכליות פרודוקטיביות.  תוספת ערכן של הערובות שניתנו בשעת ההלואה, תוספת הבאה כתוצאה מאשקעות נוספות של הון, מגדילה ת ההכנסה שנפתחו מחדש – מצטרפים גם הם, עד גבול ידוע, לנכסי הערובה או ניתנים לשירות החוב הצבורי. 

חמישית: תשלום הקרן והריבית של ההלואה אינו מבוסס על מכסות ההכנסה הנאספות בדרך הנהלתית (תשלום או מכס) או בדרך מסים בלבד (כהפרשות ישרות ועקיפות), אלא על ההכנסות הכלכליות הנורמליות של ההון המושקע.  אין דבר זה מוציא מן הכלל את מגביות התרומות הלאומיות; אף הן תהיינה כלולות במסגרתה של שיטת ההכנסות הכלכליות האלו, ומקומן יקבע בשטח של תפקידים מסוימים ההולמים אותן, אם לשירות החוב הלאומי ואם לשם מלוי התפקידים הנמצאים בחוץ למטרות השימוש של הון ההלואה.

ששית: כדי להגיע למכסימום ההכנסות האלו, או לפחות כדי להבטיח את ההכנסות הדרושות לתשלומי רבית כסדרם – יש לרכז את הנהלת ההון והשימוש בו בידי הסתדרות כלכלית גדולה, הפועלת כמפעל אחיד ומנוהלת הנהלה מרכזית לפי תביעותיה של ההתישבות הלאומית.  מלבד שורה שלמה של מוסדות כלכליים, הממלאים תפקידים ישוביים מיוחדים, כגון חברה לגאולת קרקעות והכשרתן וחברה להובלה–מקימה הסתדרות זו בראש וראשונה מערכת אשראי על יסוד כלכלי רגיל, אשר במרכזה עומד בנק מרכזי ולו זכות להוצאת שטרי ערך

[1].

שביעית: על ידי ארגון הסתדרות זו תנתן לסינדיקט הסוכנות היהודית האפשרות לבצע את כל התפקידים בשטח העליה והכספים, בשטח התכניות הישוביות בעיר ובכפר, בשטח הייצור של החקלאות והתעשיה, לאמר את התפקידים ההכרחיים של בנין הארץ, וכיון שעל ידי כך תיהפך הסוכנות היהודית לגורם מכריע, עצמאי בעבודתו המעשית, הקובע את מהלך ההתפתחות הכלכלית של הארץ – הרי שהיא תיצור באמצעות הסתדרות האשראי שלה גם אחת ההנחות המוקדמות שהן בבחינת הכרח לפעולתו המוצלחת של ההון הפרטי, פעולה אשר תחומיה נתחמים על ידי התנאים הכלליים.  ובזה נעוצה כבר התכנית הכספית בתכנית ההתישבותית. 

וכי התכנית אשר נרמזה כאן בשרטוטיה הכוללים ביותר, התכנית הכספית הגדולה ורחבת ההיקף של הסוכנות היהודית, אינה רק שלד רעיוני בלבד, אלא קשורה קשר בלתי אמצעי וחי עם המציאות הארץ-ישראלית ועם עובדות החיים העממיים היהודיים, וצמחה מתוך הערכה ריאליסטית של המציאות הזאת – בכך נוכח מתוך תיאור הפרטים ובחינתם.  כי אמנם לא תמיד יש לראות את הדבקות העקשנית במושגים, הלך מחשבה ושיטות עבודה נושנים – או ההליכה המרושלת בערוצים סלולים כדרך המעשית ביותר והמובילה למטרה.  ורק בעיני פיליסטר, המשתמש שלא כהלכה בתבונתם הבהירה של גדולי המומחים במדע הכלכלה, עלול רעיון נועז, המורה על דרכים חדשות, להיות משהו מתנכר לחיים ומשהו דמיוני.  ברם, מימוש הרעיון הזה קשור בהנחות מוקדמות מרובות.  לשם כך נחוצים אנשים בעלי השכלה ונסיון ועין חדה, המסוגלים לתפוס את הרעיונות המכריעים ולהפוך הלכה למעשה.  לשם כך נחוצה עבודת הכנה ראויה לשמה, כשם שנוהגים לכונן את המכונה בדיקנות יתרה בטרם יביאו לידי תנועה גלגלים ובני-גלגלים.  לשם כך יש נחיצות בתכניות פעולה מעובדות עד לפרטי פרטיהן, הנהגה מאורגנת בקפידה, מרץ וקור רוח בהגשמת האמצעים השקולים והמחושבים, ועוד כמה וכמה דברים, סגולות, כוחות, רעיונות ומכשירים. 

אך לא רק הצרכים והאפשרויות בלבד, המתבלטים בתוקף העובדות של חיי העם היהודי ועבודת ההתישבות בארץ-ישראל, הם הם הדוחפים אותנו אל דרכי הפוליטיקה הישובית והכלכלית המשמשות תוספת הכרחית לכך, בקבעם את צורת השימוש, ההנהלה, תשלום הרבית ותשלום הקרן של הון המלוה; אלא דוחפים אותנו לכך גם הגורמים הקובעים את התקופה הנוכחית בהתפתחות הכלכלית של העולם.  גורמים אלה הם גם הקובעים את מצב המפעל ההתישבותי בארץ ואת הצורות אשר עליו ללבוש מהכרח – בהתאם לדרגת הבגרות של התנאים הכלליים, חברתיים וכלכליים.  ולא רק הציוניות בתורת תנועה לאומית, פוליטית, או רוחנית, אלא גם הציוניות בתורת כוח הבונה ישוב וחברה אינה נתפסת אלא כתופעה חלקית בתהליך השתלשלות רחבה וגדולה יותר, היוצאת מעבר לתחומי אומה אחת.  אין אנו מישבים ויוצרים כלכלה בתוך חלל ריק ובתקופה היסטורית מפשטת.  אנו מישבים ופועלים מתוך קשר בלתי אמצעי לכל העולם הסובב אותנו, בתוך פרק מסוים וממשי של ההתפתחות ההיסטורית, ובתוך תנאים מסוימים וממשיים של הכלכלה העולמית והחברה העולמית.  וכשם שאין אנו יכולים להוציא את עצמנו בדרך כלל מתחום ההשפעות הרבגוניות וההפעלות של הכוחות ההיסטוריים, וכשם שאין אנו יכולים להעמיד עצמו מתוך שרירות לב מחוץ לחוקים הפיסקאליים-כימיים, כך אין כלכלתנו או התישבותנו יכולה להמלט מהשפעתם המכריעה של תנאי ההתפתחות הסוציאליים והכלכליים הפועלים בימינו אלה במלוא עולם.  הללו כופים עלינו את ההכרעה מבחינת השיטות הרציונליות ביותר, ומשום כך רצויות יותר, בעבודת ההתישבות, בארגון העבודה, במימון, ביצירת ההון והנהלתו – לכל צורותיהם של אלה.  שכן בבחירה זו תלוי גם תוכן התפקיד שיש לייחס למהלך חיים מסוג זה, לאמר התישבות במסגרת של שיטה כלכלית וסוציאלית בת זמנה, ואותו תוכן הוא הקובע ביסודו של דבר את כל הצורות אשר ילבש מהלך חיים זה. 

האינטואיציה של הרצל מכירה גם בשטח זה את הגרעין העיקרי, והוא הביעו – אם גם במלים כוללות – ב"מדינת היהודים".  "אם רוצים לייסד מדינה" – כך כתב שם – "אין לעשות את הדבר בצרוה שהיתה הצורה היחידה האפשרית לפני אלף שנה.  אולת היא ללשוב אחור אל דרגות תרבות עתיקות כפי שרוצים זאת כמה וכמה מן הציונים".  אך לא רק השיטה היחידה ואפשרית מלפני אלף שנים בשטח ההתישבות ובנין הארץ – היא נושנה ובלתי מתאימה כיום.  אלא גם הציונים הרוצים להגשים את התישבותנו ואת מימונה בעזרת שיטות ואמצעים אשר רק לפני מאתיים וחמישים שנה היו היחידים האפשריים, בתקופת האחים הצילנים, או אף לפני מאה שנים בתקופת "המסע למערב" – אף ציונים אלה מקומם במוזיאון; אם לא במחלקת הגרזן והפלך מתקופת הארד, על כל פנים במחלקה שבה נמצאים הקטר של סטיוונסון או מקטרתו של סיר וולטר רליי.  ולפיכך עלינו להכיר את הגורמים הקובעים בשעה זו בעולם את ההתפתחות החברתית והכלכלית עולמית, את התפקידים המיוחדים אשר הקולוניזציה ממלאה בדרגת התפתחות זו, את צורות ההתישבות ודרכי המימון וארגון הייצור המותנות על ידי כך – והכרה זו תשמש במידה ידועה הנחה מוקדמת שבהכרח גם לגבי קביעת השיטות והצורות של בנין הארץ.  רק שיטות ואמצעים ההולמים את דרגת ההתפתחות ההיסטורית הנוכחית – עלולים להוביל אותנו למטרה. 

אך יחסי הגומלין הכלליים, אשר בהם דובר עד כה, עוד טרם הוארו כראוי.  המדע הרשמי נשאר תלוי ועומד כאן, כבשטחים רבים אחרים בחקר הסוציאולוגי והכלכלי, בחיצוניות בלבד, והסתפק בהתאמה זעומה של מערכת מושגים כוללים לשרשרת עובדות היסטוריות.  בראש וראשונה תלוי הקולר בצואריהם של אלה הקרויים "היסטוריונים פוליטיים", המרביצים ממרומי הקתדרות של אוניברסיטאות בורגניות את תולדות המושבות וההתישבות.  בעיני הסיעה הזאת שכולה "היסטוריונים צרופים" נראתה מאז ומתמיד החקירה בדבר ימי ההתישבות לאור Principium divisionis מבחינת ההליכה בראש של השלטון האישפני-פורטוגלי או הולנדי, או הצרפתי, או האנגלי – עדיפה וחשובה מן החקירה בכוחות הסוציאליים והכלכליים אשר פעלו מאחורי התנועה הקולוניאלית, בפרקי הזמן השונים, וקבעו את דרכיה ומגמותיה.  ואפילו במחקר החדש על נושא זה, הלא הוא הספר "דברי ימי ההתישבות החדשה" לויט ואלנטין, כתוב לאמור: "חלוקה זו לתקופות, המעדנת ומפרידה לחלקיו את הניגוד ההיסטורי הגדול בין מעצמות קולוניאליות עתיקות ומעצמות עולמיות חדשות, חלוקה זו נראית בעיני טבעית ביותר ומעשית ביותר; כל חלוקה אחרת, הנוטלת את העיקרון המכריע מתוך התפתחות הרעיונות הפוליטיים, הריהי, לדעתי, נועזה יותר משהיא קולעת את אל המטרה – כגון, למשל, קביעת הניגוד בין התישבות של ממלכות והתישבות מרכנתיליסטית.  כי מבחינה פוליטית חל השנוי רק בסגנון ההתישבות ולא ברוחה.  הרי זו "נקודת השקפה פוליטית" משונה אשר מתוכה אין לראות כלל, כי דוקא ההיפך הוא הנכון; כי בד בבד עם ההתפתחות ההיסטורית השתנה בכללו גם רוח ההתישבות, היינו מני תקופת המרכנתיליזם הקדוש עד לתקופתנו אנו, תקופת קפיטליזם ממוני מבוגר; כי תמורה יסודית חלה מאז בתפקיד ההתישבות במסגרת התנאים הכלכליים והחברתיים כולם; וכי רק תמורה זו בתפקידים היא שהביאה לידי תמורה בצורות ובשיטות ההתישבות, המכונות כאן "סגנון".  ברם הרעיון כי לשם הבנת התקופות השונות בדברי ימי ההתישבות יש לבדוק גם מאחורי "האידיאות הפוליטיות", לאמר אותם התהליכים האובייקטיביים של ההתפתחות הסוציאלית והכלכלית, אשר האידיאות הפוליטיות משמות להן רק בבואה או צורות בטוי בלבד, ואשר הם, אגב השתלשלותם, קובעים את הפונקציה של ההתישבות, צורותיה ודרכי עבודתה בתחומי שיטה סוציאלית וכלכלית קיימת, ויוצרים על ידי כך תקופות במציאות, – רעיון זה לא עלה כנראה כלל על דעתו של הפרופיסור ואלנטין.

ואף על פי כן הרי חקירה זו דוקא הולמת ביותר את הבעיה הנ"ל ומביאה מסקנות חשובות באמת.  מובן שלא כאן המקום לנתחה.  אף אם נצטמצם כאן רק בחקירת ההתפתחות הקפיטליסטית בזמן החדש באירופה–עלולה סקירה זו לפרוץ את תחומי החבור שלנו.  אנו רשאים איפוא לכל היותר לנסות ולשרטט רעיונות יסודיים אחדים, בקויהם הכלליים ביותר, ולהאירם על ידי כמה פרטים מתאימים. 

נבחון איפוא, מנקודות ההשקפה שצוינו עד כה, רק את תקופת הקאפיטליזם המודרני מראשיתו ועד היום הזה.  בכל פרקיה של אותה תקופה היו התנועות הקולוניאליות ותהליכי ההתישבות קשורים קשר אמיץ בהתפתחות החברתית והכלכלית-רכושנית בכללותה, החל בתקופות שבהן היו הארצות שמעבר לים, שנתגלו מקרוב, בבחינת "מרכזי האקומולציה המוקדמת", לפי תיאורו המזהיר של מרכס, – ועד ימינו אלה שבהם ניתן תפקיד של השפעה יתרה בתוך ניגודי האינטרסים של המעצמות – ארצות חסות ושטחי מאנדט.  ואף על פי כן – אם להשתמש בנוסחה חריפה במקצת–הרי רק השם ועצם העובדה של ההתישבות הם המשותפים לכל פרקי ההיסטוריה הרכושנית.  ואשר לצורות, לשיטות, ולתוכן תפקידיהן של עבודת ההתישבות, – הרי כל דרגה ודרגה בהתפתחות הרכושנית מבליטה גם דרגות מקבילות, שיטות מקבילות, ויסודות התישבות מקבילים.  וכשם שלכל פרק במשטר הכלכלי והחברתי מקביל מבנה מסוים של הייצור – מלאכה, תעשיה או תעשיה גדולה, – ומבנה מסוים של דרכי התחבורה– בכל התקופות אשר קדמו לתחבורה העולמית המודרנית בהווה, – ומבנה מסוים של יחסי טלפון ויחסי חליפין, – היינו בהמשך ההתפתחות החברתית והכלכלית, – מתפתחים ומשתנים גם כל יסודות הקולוניזציה: הן הפוליטיקה הכלכלית של "המושבות" המסופחות והן הצורות הכלכליות של שלטון "העולם הישן", ארצות המטרופולין, במושבות; הן כיוון הייצור הקולוניאלי והן שיווק התוצרת, הן הערך המיוחס למושבות בכלל המשק הלאומי, וכמו כן בחירת האמצעים להגשמת הפעולה הקולוניאלית, יצירת ההון והנהלת ההון, צורותיה המשפטיות והשפעותיה הפוליטיות.  מכאן איפוא מתהוה משויה מרכבת ביותר אשר בחלקה האחד עומד טפוס ההתישבות באחת התקופות, ובחלקה שני – יחסי הייצור, תנאי התחבורה, צורות שלטון, ובראש וראשונה גם תנועת האוכלוסין ב"ארצות הישנות".  למשל: בראשית המאה הט"ז, לאחר גלוי אמריקה והפקת ה"כף", בשעה שהארצות החדשות נכנסו לתחום ראייתן של האומות האירופיות, היו, כידוע, חטיבות הכלכלה של האומות האלו, מבחינת עצמן, חוגים צרים ביחס, וסגורים כמעט, חוגי ייצור, חליפין, תצרוכת ותוצרת-משנה פשוטה.  סחר המרחקים, הענף היחיד של הפעולה המשקית אשר יצא במידה ניכרת מעבר לגבולות העיר או המחוז – הקיף לפי זה בראש וראשונה את הקנינים שמחוץ לתצרוכת הרגילה ומחוץ לתוצרת השכיחה, את קניני המותרות והמלחמה המסחרית לצרכי מותרות – מתכות יקרות, אריגי אטון, אבנים יקרות – היא שהגבירה את הדחיפה אל הארצות שמעבר לים, עד כי שנה שנה דחפה להפלגה את יורדי הים עזי הנפש, התגרנים-ההרפתקנים, את הנוסעים מלאי רוח הגבורה.  בארצות החדשות חפשו רק את אוצרות הודו – ותו לא.  "המלך ההודי אשר קבל בכלכותא את פני הפורטוגיזים אמר להם, כי יש לו ענבר, פלפל, מיני בשמים וקנמון, פנימים ומרגליות, ואילו מן הנכרים רוצה הוא לקבל זהב, כסף, אלמוגים ושני

[1].

וכשנידלדלו בימים ההם במושבות אוצרות החמרים האלה או הדומים להם–מדלדלות גם המושבות, ולפעמים עד כדי ירידה גמורה, ומתמעטת והולכת ההתענינות בהן, עד שצומחות צורות שמוש חדשות, עם השתנות תנאי הכלכלה בארצות המטרופולין, ובעקב אלה – גם סכויים ואפשרויות להתפתחות חדשה.  ובהתאמה לכך, הן "שיטות ההתישבות", "צורות ההתישבות", בקיצור הטפוס שבמבנה הקולוניזציה שבאותה תקופה על סף הקאפיטליזם המוקדם."אשר יסדו הספרדים והפורטוגיזים – לא היה בעיקרו של דבר אלא שרשרת משרדים מסחריים, מקומות אגירה ומיחסון, מקומות אספקה וציוד, אשר הוקפו מבצרים וכללו תמיד גם ישוב של משמשי הדת

[1].  צורת המבנה של הקולוניזציה היא שקבעה גם את השיטה של גיוס ההון.  מימון הקולוניזציה, בהתאם למידה הקלה של תצבורת ההון המצויה שעליה עמדו אז בארצות אירופה, יכול היה לבוא רק על ידי אוצר המדינה (מסעות תגלית), או על ידי צורות שונות של הקומנדה (חברות אניות, חברות ראשונות לסחר מרחקים).  "רק על ידי כך שחטיבות-הון זעירות נצטברו בידי יחידים-אפשר היה בכלל לפתוח בסחר מרחקים, ולא גם בקנה מידה צנוע[4].  נכס אחד היה נטול ערך לגמרי ולא מילא כל תפקיד בתקופה ההיא של הקולוניזציה: הקרקע מבחינת עצמו.  מאות בשנים נחו בשממותם השטחים הפורים ורחבי הידים של אמריקה הדרומית, למשל, נפוח בואנוס איירס, קאראקאס וכו', כי על כן לא היו בהם סימנים של מכרות מרגליות או מתכות יקרות.  ואפילו בשנת 1603, בימי הנרי הרביעי מלך צרפת, כשיצאה משלחת שאמפלין לקנדה, ארץ התופסת שטח עצום של אדמת שדות, יערות, ערבות ציד, – התקיף סולי את הרעיון לפתוח שם בהתישבות, ונימוק נתן לדבריו, כי אין ליישב ארצות צפוניות ממעלת הרוחב הארבעים, שכן אין בהן מקורות עושר[5].  אולם גם רעיונות, הערכות ופעולות שליליים אלה – הזרים לגמרי לעולם מושגינו הישוביים והפוליטיים-הולמים באופן אורגני את כל ההתפתחות הכלכלית והסוציאלית של התקופה ההיא.

עם כל תפרק חדש בהתפתחות הכללית, הסוציאלית והכלכלית, מתהוה תהליך מקביל של תמורה בכל המבנה של הקולוניזציה.  פונקציות חדשות, שיטות מימון חדשות, צורות עבודה וחליפין חדשות, – מופיעות ויורשות את מקום הפונקציות, השיטות והצורות של תקופת הקולוניזציה הקודמת.  וכך נוצר טיפוס חדש של קולוניזציה, והתבצרותו מציינת דרגה חדשה במהלך ההתפתחות הקולוניזציונית.  כבכל שטחי החיים החברתיים כך גם כאן המדובר אינו כמובן אלא בהכרעה טפוסית של צורה אחת על פני השניה, שכן חילוף פשוט ומוכני של צורת מבנה אחת באחרת שכולה חדשה – חילוף זה מן הנמנע הוא בעקב המהלך האורגני של האיבולוציה הסוציאלית.  וכשם שנשתמרו עד ימינו אלה, ימי החברה המעמדית המודרנית, שרידים מן הסדר החברתי הפטריאכלי, מזמן חלוקת החברה לפי האומניות ולפי המקצועות; וכשם שבהכרה הלאומית המבוגרת של ימינו ובחיי העמים המודרניים מעורבים גם שרידי ערכין של שבטים ועדות; וכשם שבימי החרושת הענקית מתקיימות עדיין חטיבות אומנות ומלאכת יד, והצורות החדשות דוחקות את רגלי "הנושנות" ונערמות עליהן – כן מוצאים אנו גם בשטח הקולוניזציה העולמית, עד ימינו אלה, שכבות אשר לפי צורתן ומבנהן נעוצות עדיין באותן ההתחלות של הפעולה הישבנית המודרנית שצמחו על סף הרכושנות הקדומה.  אולם ערכן המכריע של השכבות האלו פסק משכבר, ומשכבר נערמו עליהן שכבות על גבי שכבות, עד שהגיעה תנועת ההתישבות לאצטדיה שבו היא נמצאת כיום, – לאחר שנקבעו צורותיה, ושיטותיה ותפקידיה, על ידי צנורות הייצור, תנאי התחבורת, תנועת האוכלוסין, תנאי השלטון של הרכושנות הממונית.  אך מוטב שנשאר בתחומי הדוגמאות של השטח אשר התחלנו בו, היא ההתישבות המסחרית; והנה לאחר שסיימו את התפתחותן בשלהי ימי הבינים הצורות הכלכליות הקיימות של האומנות, ונתגלגלו בצורות הטפוסיות של התקופה הרכושנית הקדומה, ולאחר שמצד שני הלכה וגדלה האמידות ועמה צמח כוח קניה חדש לתצרוכת מורחבת – כל אלה תהליכים אשר כידוע השפיע בהם בצד גורמים רבים אחרים גם העושר שבא מן המושבות הראשונות, ובעיקר זרם הזהב והכסף אשר זרם לאירופה – חלה גם בטיפוס ההתישבות תמורה מקבילה מבחינת הצורות והתפקידים.  הצורך בגלם הקולוניאלי לגבי בתי החרושת, והצורך באימפורט של חמרי תצרוכת ("סחורות קולוניאליות") מצד שני – נערם כביכול על גבי האינטרס, הפשוט והצר, של צבירת קנינים.  נוצרו צורות הניצול השיטתי של המושבות לשם ייצור החמרים האלה, חמרי המונופולין הטבעי שלהן, והלכה וגברה השאיפה לעבוד הקרקע.  וכך נתהוו מטעי הקפה, הסוכר, הכותן והטבק.  מימון העסקים הקולוניאליים האלה נעשה באמצעות חברות מסחר גדולות, שנמסר לידיהן שלטון עליון או ניתנו להן לפחות זכויות רבות, ובעיקר הזכות לטבוע מטבעות; דוגמה קלסית לכך משמשת החברה הבריטית של הודו המזרחית.  בחברות גדולות אלו רוכז "ההון הישבני" בדרגה גבוהה ובקנה מידה רחב, ופירותיו היו רווחי המונופולין העצומים אשר שמעם יצא בכל הארץ.  גם צורה זו נשתמרה עד היום – אם כי במידה מופחתת – ככל שנשתמרו התנאים לניצול מונופולי או לייצור מונופולי מסוג זה.  כך הוא המצב כיום, למשל, במטעי הגומי, ומצב זה יתקיים כל עוד לא יבוא הגומי המלאכותי לסכל את חשבונות "הייצור הטבעי".  לעסקים אלה זורמות אשקעות המטעים הקולוניאליות החשובות ביותר על מנת לזכות ברווחי המונופולין.  ואכן רווחי החברות למטעי גומי מגיעים לגובה עצום.  בשנת 1910 שלמו מבין 50 החברות הבריטיות למטעי גומי:

3     חברות למעלה           מ-300 אחוז דיבידנדה (בזהב!)

3           "                     300-200 אחוז    "

7           "                         200-100  אחוז    "

12         "                                  100-50    אחוז     "

13         "                                     50-25      אחוז    "           

12         "                                       25-10      אחוז    "

גם בדרגה זו של התפתחות קולוניאלית שואפים בעיקר להגדיל ולהרחיב את הניצול של השטח הקולוניאלי ועבודת ילידי המקום, ואילו הפיתוח הכללי של המושבה ופיתוח כל כוחותיה היצרניים, הטכניים והסוציאליים, אינו מושך כמעט את תשומת הלב.  לשם דוגמא אחת מני אלף יש להביא כאן את תיאורו של סור אחד שהיה בקי בתנאי הודו בתקופת החברה האנגלית למזרח הודו: "הרדז'ות הפרמיטיביים של הודו, הכובשים האפגניים או המונגוליים, אשר לעתים נהגו בעריצות כלפי יחידם, ציינו לפחות את תקופת שלטונם בבנינים המופלאים הנפגשים כיום על כל צעד ושעל...  ואילו "החברה" לא חפרה אף באר אחת, לא גלתה אף מעין אחד, לא יצרה אף תעלה אחת ולא הקימה אף גשר אחד לטובת ההודים"

[1].  דבר זה העומד לכאורה בסתירה גמורה לשאיפות הסוציאליות והתרבותיות שבנפש האדם, הולם ביותר את כל מסכת התנאים והמגמות הכלליים של משק הישבנות הרכושני בדרגה הנ"ל, עד כי לא המסלול הזה – בתחום ההתישבות והפליטיקה שלה – אלא הסטיות ממנו הן המעוררות תמיה, בשים לב לתנאים הכלליים והמטרות המיוחדות של הפעולה הקולוניאלית ההיא[6].

והנה היו שרצו לקבוע הבדל עמוק, הבדל שבעיקרון, בין כל הצורות האלו של כלכלה קולוניאלית ובין התישבות המתבססת על עבודתם העצמית של המתישבים, הבדל שנוסח לעתים קרובות על ידי הקבלת המושגים של פוליטיקה ישבנית ופוליטיקה התישבותית.  אין אני בא לכפור בהבדל הזה בכללותו.  הבדל זה קיים ללא ספק וללא פלוגתא, – מבחינת ההשפעות הסוציאליות, מגמות ההתפתחות בפוליטיקה, הצורות של ארגון הייצור; מבחינת כל אלה עומדת ההתישבות בניגוד לכל צורות הישבנות המיוסדות על ניצול לאין גבול של העושר הטבעי בשטחי המושבות, על ניצול הילודים ועל משק-עושק ללא רחמים.  אך דוקא מבחינת עניננו אנו אין לו מקום להבדל זה.  ההתישבות הועלת בתקופת הרכושנות המודרנית עומדת בפרקיה השונים בקשר אמיץ לדרגה הקיימת בהתפתחות החברה והכלכלה, ועל ידי הקשר הזה היא נקבעת בעל כרחה בתופעותיה המיוחדות, באמצעים לגיוס ההון, בייצור החקלאי והתעשייני, בסדרים הסוציאליים ובמשטר הפקידות.  אף היא בוררת לה את מכשיריה הכספיים, את דרכי ההתישבות ואת כיוונה הכלכלי – לא מתוך שרירות לב ולא על פי אידיאולוגיה מפשטת, אלא התקופה היא המשוה לה את אפיה ואת צורותיה ושיטותיה המיוחדות. 

התחנה הראשונה של הקולוניזציה ההתישבותית בתקופה החדשה באירופה, – אם הכוונה בזה לתקופה שבה ההתישבות מעבר לים – של פועלים מהגרים ובעלי מלאכה וסוחרים זעירים – יוצאת מתחום המסגרת  של גורל יחידם ומאורעות שיסודם בהלך נפש או במצב פוליטי, ונהפכת לתנועה כלכלית של שכבות סוציאליות רחבות, – תחנה ראשונה זו חלה בתקופת מעבר חמורה של ההתפתחות הרכושנית לכל בחינתה החברתית-כלכלית.  בשעה שדרך הייצור הקבועה של תקופת האומנויות נדחקת או מפנה את מקומה לדרך ייצור חדשה הפועלת בסגנון חדש ובקצב חדש, כשהאיגודים החברתיים הישנים מתפרקים, עדות האכרים מימי הבינים מתפוררות ונעקרות במהירות מעל הקרקע, בשעה שתנועת האוכלוסין גדלה והולכת בקצב מהיר בלתי-ידוע עד כה; ובשעה שמצד שני אין הכלכלה החדשה יכולה עדיין לקלוט לתוכה את כל המוני האנשים הזורמים יותר ויותר מן הכפר ומן האומנות שבטלו איגודיה, והמתיחות בין צורות הכלכלה והיחסים החברתיים ותנועת האוכלוסין מגיעה לנקודת הגובה החמורה הראשונה, – אותה שעה נהפכת הדחיפה אל ארצות ההתישבות החדשות שמעבר לים למניע כלכלי בעל כוח וערך רב.  מתוך תשלובת זאת של הכרח ושאיפה ואפשרות – מתחילה הדרגה המוקדמת החשובה בקולוניזציה ההתישבותית המודרנית של אירופה.  צורות הייצור, שעל פיהן היא מתגלמת, מתאימים בדרך הטבע לצורות הייצור המיינות בתקופה ההיא את ההתפתחות הכלכלית הכללית, והבנויות עוד בעיקרן על עבודה אינדיבידואלית, או לכל היותר על אחוד פשוט בעבודה.  כשם שיזמת הפרט והעסק האינדיבידואלי, יליד יזמה זו, שררו עוד בארגון הייצור ומשטר העבודה במטרופולין, כן שמשו אלה גם יסודות העבודה ההתישבותית בתקופה הקולוניזציונית ההיא וקבעו את שיטותיה בכלכלה ובפוליטיקה כספית.  החלוץ הבא בגבולות יערי העד הוא הוא הנושא והנשוא של קולוניזציה זו, חותו הפרימיטיבית – שנוסדה באמצעים פרימיטיביים ביותר – היא צורת העסק שלה.  אך כדי לבצע באמצעים אלה ובשיטות אלו את הקולוניזציה ההתישבותית – היה הכרח בתנאי מוקדם נוסף, לאמר: הכרח היה להתישבות בימים ההם שתעשה על קרקעות עדית משובחים ביותר, אשר פוריותם אפשרה גם בארץ החדשה והפראית את צורות המשק האינדיבידואליות ששררו בסביבה הכלכלית הישנה במטרופולין, מובן מימלא כי קרקעות עדית אלה לא נקבעו ולא נבחרו בחירה רציונלית, אלא שמשו מרכזי משיכה טבעיים לתנועת ההגירה וההתישבות, כגון מדינות אנגליה החדשה באמריקה הצפונית, או בקעות מיסיסיפי העילית, אוהיו אורקנזאס עובד בינוני מבחינת הכשרון והחריצות יכול היה בעזרת נשק, גרזן, מחרשה, בהמת עבודה אחת או שתים – לכלכל את נפשו אות נפש בני ביתו, ואם שיחק לו מזלו גם לייצר עדפי תוצרת.  וזהו הדבר המכריע אשר איפשר בכלל את השיטות הנ"ל בעבודה ההתישבותית: התוצרת הנקיה של מקום מגוריו החדש, פרי הציד והיער והשדה, נתנה לעובד אפשרות קיום.  ואפילו מדינה כקרולינה הצפונית, אשר מבחינה יחסית נתברכה אך מעט מזער מיד הטבע, יכלה עוד לבסס את משקה על אכספורט של עצים, זפת, כופר וכדומה.  לתנאים מיוחדים אלה התאימו איפוא, צורות העבודה של התקופה ההיא.  "הראשונים אשר חדרו למערב הרחוק והפראי היו הציידים: הם הקימו בקתה ביער, בראו כברת יער לשם הגנה ושדה.  אחריהם באו החואים החלוצים: הם קנו מאת הצייד את אחוזתו במחיר מצער, הצייד היה נודד-הולך הלאה, ואילו אלה רכשו להם אחוזה ממש, הקימו בית-עצים איתן והמשיכו לברא את היער"

[1].  וגם את יתר ענפי המשק בארצות הקולוניאליות יש לראות כתלויים בתנאים היסודיים הנ"ל.  אף מבחינת תקופה מאוחרת הרבה יותר מתאר סופר בן-הזמן את התנאים כדלקמן: "איש לא יתמה להגירה הגדולה מאירופה, בשימו אל לב כי שכר העבודה אצלנו עולה פי שנים וההון מכניס פי שנים מאשר באירופה, והקרקע עוברת על נקלה לקנין הפרט ובמחיר קטן ממחיר החכירה השנתית באירופה"[7].  אגב, אלה הרואים בשיטות הקולוניזציוניות הנ"ל את פסגת החכמה גם לגבי המאה העשרים,על כל פנים מכבה בחינות מן המאות הי"ז או הי"ח, וגם לגבי ארץ-ישראל, אשר לא תעמוד כמעט בהתחרות כלפי מיסיסיפי, אינדיאנה או אפילו בואינוס אירס, – ישימו נא אל לב מה היה קצב ההתישבות ותנועת העליה בימים ההם ובמקומות ההם, על אף התנאים הטבעיים של המקום.  מספר האוכלוסין האירופיים באמריקה הצפונית עלה בשנים שבין 1640 ו-1690 רק מ-40,000 ל- 200,000 בלבד.  העליה השנתית הממוצעת הגיעה איפוא כדי 3200, משנת 1690 עד 1740 – מ-200,000 עד למיליון.  העליה השנתית הממוצעת – 16,000.  משנת 1740 עד 1700 – מיליון וחצי.  העליה השנתית הממוצעת – 25,000.  בכלל המושג הזה של עליה שנתית נמצא גם הרבוי הטבעי של המתישבים.  ואשר לעליה עצמה, הנה אפילו במשך השנים 1820-1775 לא הגיעה למעלה מ-250,000 איש, כלומר עליה שנתית ממוצעת של 5550 בערך.  ועוד בשנות העשרים של המאה שעברה אין ההגירה אל היבשת העצומה שבצפון אמריקה מגיעה למספר של 30,000 מהגרים לשנה, – זה המספר שנקבע בתכנית העליה לארץ ישראל, תכנית שעובדה על ידי רופין, ואשר עלינו אמנם להגשימה אם יש את נפשנו להיות נאמנים לתעודתנו.  ההגירה לארגנטינה לא עברה אפילו בשנות החמשים של המאה הי"ט – היינו באצטדיה מאוחרת יותר של הקולוניזציה – את המספר של 6000 נפש לשנה.  בשנת 1857 נכנסו שמה 4951, בשנת 1862 – 6700 איש.  רק בשנת 1867 קובעת הסטאטיסטיקה המסודרת כי נכנסו 13,228 מהגרים לארץ, בשנת 1870 עולה המספר עד 30,898, ושוקע בשנה שלאחריה עד כדי 14,626.  ולא עוד אלא שמספרים אלה אינם כוללים את מספרי היוצאים, שנקבעו רק בתקופות המאוחרות והגיעו עוד בשנים 1910-1890 באופן ממוצע ל-65-55 אחוז ממספיר העליה, במכסימום 225,7 אחוז (1891), במינימום 19,9 (1896).  וכלום יעלה על הדעת כי יש בהם בשיטות, בצורות ובקני המידה, המסומנים בזה, כדי לבצע כיום בארץ ובעלת שטח ותנאים טבעיים כארץ ישראל עליה יהודית גדולה, אשר תגיע בערך למספרים האמריקניים והארגנטיניים שצוינו לעיל, ולהשריש את כל העליה הזאת בארץ? הללו הם השיטות, האמצעים וקני המידה של התקופה הראשונה בקולוניזציה ההתישבותית, התישבות על קרקע עידית בזמן המשק-הכלכלי הפרטי, וזוהי הדרגה הראשונה והיחידה של הקולוניזציה ההתישבותית בכלל שאפשר לומר עליה כי היתה עלולה להתגשם על יסוד היזמה הפרטית. 

בדרגה הסמוכה לזו מסתמנת תמונה אחרת לגמרי.  תנועת ההגירה וההתישבות המוגברת, המתחילה שנית באמצע המאה הי"ט, חלה בתקופה שבה גדלה התעשיה במהירות רבה מתוך השימוש באמצעים הטכניים החדשים, התחבורת העולמית מתפתחת במהירות שוטפת, ובקשר לכך חלה אינטנסיפיקציה והתפתחות כללית במשקי העמים באירופה – עד כי זרם המהגרים נקלט ונשתרש בלא עמל רב, אף כי האוכלוסין גדלים מבחינה כמותית במידה שעוד לא היתה כמוה.  רק לאחר שהוגשה מצד אחד נקודת גובה בפריחה צעירה זו של הרכושנות התעשיינית ובאה מעין נקודת-רויה מסוימת בכושר הקליטה של עודפי אוכלוסין, ומצד שני הגיעו עמים חדשים – בראש וראשונה הסלבים שבאירופה המזרחית – לאותה מדרגה של התפתחות כלכלית-רכושנית הצופנת בקרבה, כפי שראינו, את הכורח הראשון בהפרשת חלקים מסוימים של האוכלוסין,– צצות שוב תנועות המוניות גדולות, הנדחפות לחפש מקומות מקלט מעבר לימים.  תנועות אלו, אשר לא פסקו מני אז, הקיפו כבר בהכרח ובהדרגתיות את שטחי הזבורית בהתישבות, לאחר שטח המיסיסיפי בצפון אמריקה בא המערב הרחוק, שטחי ההתישבות ממדרגה שניה כגון קנדה ואמריקה הדרומית, וממדרגה שלישית – כגון אוסטרליה, אלג'יריה, זילנדיה החדשה, ומדינות הבורים באפריקה הדרומית.  אולם עם התנאים החדשים של דרגה חדשה זו תובעת ההתישבות שיטות אחרות ואמצעים וקני מידה אחרים לגמרי.  וכדי ששטחי ההתישבות ימלאו את התפקידים אשר הולטו עליהם בעקב האצטדיה של ההתפתחות הכלכלית הכללית בעולם, – יש צורך באשקעות כספיות עצומות כל כך, שהיחיד החלוץ אינו יכול עוד להשאר נושאה של תנועת ההתישבות.  האשקעות הנחוצות עוברות כבר את גבול יכלתו של היחיד אפילו מבחינת המשק הבודד, על אחת כמה אם רוצים להליט בשטחי ההתישבות, כגוף שלם, המוני מהגרים גדולים, הלקטה פרופורציונלית בפרקי זמן דומים, העולים מבחינה יחסית על מספר המהגרים שבתקופת העבר, תקופת התנועה ההתישבותית החפשיה בארצות שנחנו מטבען באפשרויות עשירות יותר.  כאן יש לארגן את העליה ולתמוך בה; להכליל את הארץ החדשה בתחבורת המודרנית, כלומר להשיג בשנים מועטות את ההישגים אשר המטרופולין הגיעה אליהם רק במשך דורות.  דבר זה דורש אמצעים עצומים; התפתחות מהירה ורב צדדית ככל האפשר של כל הכוחות היצרניים וענפי הכלכלה בשטח זה – דורשת פעולות שיטתיות, ולעתים קרובות היא כרוכה גם בהוצאות מרובות.  התנאי המוקדם ההכרחי לכך – התאמת דרכי הרכושנות לתנאים המיוחדים של דרגת התישבות זו, ושיבוץ הצורות של עבודת ההתישבות במסכת הכלכלית של התקופה הכספית המרוכזים, הדרושים כאן יתכן להפרישם רק מחטיבות כלכלה אשר הגיעו לדרגה גבוהה כזאת של תצבורת ההון שיש בכוחן להפריש את האמצעים, שנצטברו בתקופות כלכלה שעברו, בתורת אשראי לשטחים החדשים.  נוסף על כך מסייעים גם צרכיו הטבעיים של ההון הנצבר, שכן הוא עורך ציד נמרץ לאפשרויות אשקעה וניצול ונמשך לשטחים בלתי מפותחים ולמושבות המבקשות להן אמצעים הנה כי כן מתגייסים הכספים הבילאומיים לפוליטיקה הכספית של ההתישבות.  נוצר שוק "הערכים האכסוטיים", עולה שטר-הרינטה הקולוניאלי, האובליגציה של מסילות הברזל ומניות הבנק שמעבר לים מתבצרות בבורסות העולם.  נושא שיטת המימון הזו, המתבססת על האשראי הבינלאומי, לא יוכל להילות המתישב האלמוני, כי אם רק החברה קולוניאלית כגוף שלם, באמצעות מוסדותיה הפומביים והרשמיים.  המדינה, ברית הנפות, שלטון הקהילות שבארצות ההתישבות החדשות – נהפכים לנושאים ראשוניים של הפוליטיקה הכספית, ועל ידי כך שלא עבודת ההתישבות.  עם מציאות ההון הזה נבנות מסילות ברזל, נמלים, תחנות חשמל, נערכת תחוקה קרקעית המקימה תריס לישוב בפני מעמסות יתרות, נקבעת פוליטיקה כלכלית אשר תכליתה לפתח את התעשיה ואת המסחר של המושבה, שטח ההתישבות החדש מתכשר לשם קליטת עודפי האוכלוסין של ארצות ההגירה – ו"אגב" כך הוא גם יוצר להון הבינלאומי שוקי תצרוכת חדשים, שטחי גלם חדשים וארצות הכנסה חדשות. 

כל המגמות והתופעות האלו, המסתמנות תחילה רק בהדרגה ובצניעות, הולכות ומתבלטות, הולכות ומתפתחות בד בבד עם התפתחות הכלכלה העולמית הרכושנית, מתוך עליות קפיצה ובשיעורים הגדלים ללא מעצור.  ובמלוא היקפן – ומבחינה מסוימת בנקודת הגובה של אפשרות התרחבותן–הריהן מופיעות לעינינו בבואנו לבחון את תנאי ההתישבות ושיטותיה בתקופתנו אנו, הנקראת דרגת הרכושנות הממונית.  בחינה זו מראה לנו בעליל, כי גם בימינו אלה קשר גומלין זה הוא הקובע מהכרח את השיטות והצורות של התישבות, ובכלל זה גם ההתישבות היהודית בארץ ישראל.  כל תנועת התישבות בתקופתנו אפיה נקבע על ידי הגורמים הפועלים בכלכלה העולמית, גורמים ניתנים לשרטוט מצומצם בצורה דלקמן:

הרעב לשוקים למען התוצרת (אירופה המערבית, המדינות המזרחיות באמריקה הצפונית, יפן), ארצות השואפות להתרחבות ללא גבול לשם "הגשת עודף הערכים", רעב זה מחריף ביותר מצד אחד על ידי התחרות הגוברת, ומצד שני על ידי האינדוסטריאליזציה המתפתחת של ארצות עניות-חרושת.  רעב זה דוחף את הארצות הנחשלות לתוך החוג של השוק העולמי ומחיש ככל האפשר את הגדלת כוח קניתן.  הנחה מוקדמת לכך היא הענקת הון כדי שובע, במהירות יחסית, גם לחלקי הארץ העניים מהון ביותר. 

בקשר לתמוטה המתגברת במונופולין הייצור של המדינות הקרויות מדינות תעשיה – בא גם צמצום פרוגרסיבי ומקביל של בסיס הגלם שלהן.  עובדה זו מביאה לידי שאיפה אדירה, שתכליתה לספח ולהכשיר את כל חלקי הארץ "החפשיים", בכלל זה גם את קרקעות הזבורית, לשם ייצור חמרי ההלבשה והמזון הקולוניאליים שהם בבחינת הכרח.  זאת ועוד אחרת: עם התפתחות המשק הפרטי, בחקלאות ובתעשיה, בארצות החדשות – מצטמצם בהדרגה גם בסיס האשקעה בפני ההון התר אחרי אפשרויות רווחים.  הון זה נדחף איפוא אף הוא להקיף בחוג פעולתו גם את שטחי האשקעה הקטנים יותר והרחוקים יותר. 

עם צמצומן של אפשרויות השיווק, של בסיס הגלם ואפשרויות האשקעה – הכרח הוא כי יגדל הלחץ של עודף האוכלוסין, ברצות עתיקות והמפותחות ביותר, על מצע הכלכלה שבמקום.  והתוצאה מזה–הוא דחיפה מוגברת להגירת המונים, המעמידה בראש הענינים את השאיפה לכבוש מקומות קליטה חדשים לשם קולוניזציה התישבותית.

גורמים אלה משפיעים יחדו בכיוון אחד – להכליל את השטחים הפתוחים עוד לפעולה הקולוניאלית בתוך צומת הכלכלה העולמית.  אולם השטחים המשובחים והפורים נכבשו משכבר והם בבחינת סגורים.  ורק הקרקעות המוזנחים כמעט או המוזנחים לגמרי, האזורים קלי הערך או פחותי הערך לגמרי – הם הניתנים עוד לשמוש.  "המערב היבש" של אמריקה וכמה נפות בסודאן – מקבלים חשיבות מבחינת ייצור הכתנה

[1].  ארם נהרים נערכת כיום כארץ העומדת להשפיע בעתיד הקרוב חמרי גלם.  לאחר הארצות ממדרגה שניה בא תורן של ארצות ממדרגה שלישית ורביעית לגבי תנועת ההתישבות: סיביר, אסיה הקטנה, אזורים מסוימים באפריקה הדרומית-מזרחית ודרומית-מערבית.  אם כי במקומות אלה ניתנו כמובן רק סכויים מוגבלים ביחס[8] גם לייצור וגם להתישבות, ולפיכך דרושים שם, לשם הגשמת מטרת ההתישבות, אמצעים גדולים הרבה יותר מאשר מקרקעות משובחים.  מכאן הצורך בשיטות חדשות ההולמות את התנאים המיוחדים, פוליטיקה כספית והתישבותית מבחינת גיוס הון גדול ושימושו.  לגבי המערב הרחוק שבאמריקה מביע דרמשטטר את הדבר הזה על ידי פרט אחד: "תקנות אלו (החוק המונע את הפקת הנחלאות הקטנות), אשר כוחן יפה עוד כיום והן מתאימות ביותר לשטחים הפורים של עמק מיסיסיפי – אינן ניתנות לשימוש בחלקים בלתי-מיושבים של ארצות הברית[9].  דרושים היו נסיונות מרובים כדי להחליף את השיטות הפגומות, שבאו בירושה מתקופות התישבות אחרות, בשיטות חדשות והכרחיות. 

הצמצום המתגבר והולך, מבחינת הכלכלה העולמית, בקרקעות הטובים לעבוד ולהתישבות – מבטא גם בהתפתחות מחירי הקרקעות, אשר עלו לאין שיעור במרוצת המאה האחרונה.  עוד ב-1803.4.30 נחתם החוזה אשר לפיו מכרה צרפת את מושבתה לואיזיאנה לארצות הברית במחיר 80 מיליון פרנקים.  "חשבו ומצאו כי האקר נמכר כאן במחיר פחות משני סנטים"

[1].  ספרד קבלה על פי חוזה המכירה משנת 1819 5 מיליונים דולאר במחיר פלורידה, כלומר 33 דולאר תמורת קילומטר מרובע.  עכשיו צא והשוה לעומת אלה את המחירים שמשלמים כיום בעד שטחים שערכם פחות בהרבה, לאחר שתוציא כמובן מכלל השואה זו את מחירי המונופולין אשר יסודם בנימוקים לא-כלכליים, כגון בחלקים מסוימים בארץ ישראל.  המסקנה תהיה: הכרח בדרגת ריכוז גדולה של ההון הבא לשמש את עבודת ההתישבות בתורת מפעל מכניס רווחים.

על ידי כך פועל ההון המרוכז פעולה ישרה על ספירת ההתישבות, וכתוצאה מכך נשלמת ההתישבות על צורתה ושיטתה לתוך תנאי הייצור הכלליים הנקבעים על ידי מבנה הכלכלי של הרכושנות הממונית.  וכשם שההון, בקרב הארצות הרכושניות ביותר, מרחיק למעשה את האנרכיה בייצור, ועל ידי חדירת ממון האשראי לתעשיה, מרחיק למעשה את האנרכיה בייצור, ועל ידי חדירת ממון האשראי לתעשיה, לתחבורת, ולמסחר הגדול, ועל ידי צרופי מפעלים הוא משלב לחטיבת ארגון אחת את כל התהליך המסובך של הייצור – כך הוא הופך גם את השיטה הליברלית הבלתי מתוקנת של הפעולה הקולוניאלית להתישבות מאורגנת ושיטתית.  גורם מוסת משמשים גם כאן הבנקים, כשהם מפרישים את הכספים המרוכזים לעבודת ההתישבות בצורת אשראי לזמנים ארוכים, ועל ידי כך הם מארגנים מבפנים את כל ההתישבות כולה, למן עבודות ההכשרה הראשונות ובנין נמלים, ועד למסלות הברזל ותחנות הכוח ועד לחלוקת הקרקע וארגון התחבורת והאשקעות לתעשיה. 

לשם ביצוע עבודות התישבות והפיקוח עליהן – מופיעים ברוב המקרים אותם הגופים אשר רק הם עלולים לפי מהותם להיות נושאי ההלואות הגדולות הבלתי-אישיות והעומדות להשתלם במש דורות שלמים.  האגודים והמוסדות החברתיים, האורגנים המדיניים והדומים למידיניים – נוטלים על עצמם את הנהלת העליה ואת עבודות ההכשרה וההתישבות עצמה, ועל ידי כך נוצר פיקוח מרכזי על מהלכה השיטתי של ההתישבות.  נוצרות קרנות-הסיוע הצבוריות, הבנקים המיוחדים להתישבות פנימית וחיצונית, נקבעים חוקי ההתישבות, מתגבש רכוש הרינטה, מתיסדים המושבים; מימון בערבוה קבוצית, עליה מאורגנת, מונופולין צבורי בקנין הקרקע וחכירתו, ארגון צבורי בבנין ובעבודות השבחה – כל אלה נעשים לסגולות יסודיות של הפוליטיקה הישובית, הן פנימית והן חיצונית.  רק בצורות כאלה אפשר לבצע כמה תפקידים בהתישבות שבדרך אחרת אין להגשימם כלל.  ושוב דוגמא אחת מני רבות: המערב השמם שבצפון אמריקה.  "לאחר שנתרבה הדוחק בקרקעות חפשיים באזור הפורה, הסבה ממשלת הברית את לבה אל השטח הענקי אשר במערב הצחיח, ובהנהלתו של רוזוילט, שהתענין במיוחד בבעיות אלו, נקבע חוק הקרקעות החדשים ב-17 ליוני שנת 1902, אשר ייפה את כוח הברית לבצע את ההשקאה בשטח קרקעות הצבור.  מקץ שנת 1907 הוצאו כ-33 מיליון דולאר מכספי הברית לשם עבודות השקאה, ויש תקוה כי פור עוד שטחים רחבי ידים בדרך זו, ועוד רבבות ואולי מיליוני אנשים יוכלו להתישב במערב.  ההתישבות נעשית כאן בדרך חדשה, כיאות לתקופה החברתית-פוליטית שלנו"

[1].  מאידך גיסא אופיני מאד הכשלון שנכשלו כל הנסיונות להשכין בכפיפה אחת את תנאי ההתישבות שבדורנו ושיטות וצורות של ימים עברו: החברה הגרמנית של אפריקה המזרחית.  מכאן נמצאו למדים כי פוליטיקה התישבותית כזו של ביסמארק, אשר חישב לבנות הכל על הכוחות העצמיים של המתישבים וחברות הן פרטיות, היא פוליטיקה שעבר עליה כלח, ויסוד כשלונה הוא בקוצר יד האמצעים הפרטיים האלה.  אלה התנאים שבהם מתנהלת ההתישבות בדרגת התפתחות זו המציינת בימינו את כלכלת העולם.  ומכיון שתנועת ההתישבות גם בתקופה זו משתלבת בשלמות וללא פגם בכל המבנה הכלכלי של השעה, הריהי יוצרת בהדרגה טיפוס מיוחד שלמבנה ההתישבות, טיפוס ההולם, – מבחינת התפקידים, דרכי העבודה וצורות העבודה עד לפרטי פרטיהן, – את התנאים הכלכליים של דרגת הרכושנות הממונית.  טיפוס זה מבליט במהלך התפתחותו את הכיוון הברור לעבר התישבות גדולה – מאורגנת ומנוהלת הנהלה מרכזית, – שמקומה בארצות הגלם וההתישבות הנתונות עדיין לשימוש, ואמצעיה הון גדול ומרוכז מאד, הזורם בצנורות האשראי הבינלאומי ממרכזי התצבורת אל שטחי האשקעה הקולוניאליים העומדים על הפרק. 

מגמות אלו שבהתפתחות פועלות גם במפעל הבנין היהודי בארץ ישראל.  רק מתוכו מסתמנת האפשרות להגשמה הכלכלית של המפעל, ובזה טעם הדבר אשר רק בדורנו הפכה שאלת ההתישבות הגדולה בארץ ישראל לבעיה אקטואלית ותנועה חברתית.  מגמות אלו הן גם הקובעות את אופיה וצורותיה ושיטותיה הכספיות של ההתישבות הא"יית.  ורק אם יפנה המפעל היהודי לעבודת התישבות מאורגנת, עשויה לפי קנה מידה גדול, מנוהלת הנהלה מרכזית ומבוססת על הון מרוכז מאד – יוכל למלא את התפקידים אשר הוטלו עליו.  וכלום יתכן בדרך אחרת לפתח ארץ בעלת תנאים טבעיים וכלכליים כארץ ישראל, עד כדי קליטה של רבבות אנשים והתערותם בה? ובעיקר, כלום יתכן בדרך אחרת לבצע את הדבר הזה באותו קצב שאנו מצווים עליו גם מטעם המצוקה הלאומית וגם מטעם המצב הפוליטי של עמנו?

מתוך כך אולי נראה בברור מה מגוכחה היא אותה התעלמות מעובדות, שמצטיינים בה כמה מומחים ופולטיקאים ציונים הרוצים בכל מחיר – מתוך דוקטריניות של בורגנים זעירים – לדחפנו לעבר השיטות שבהן אפשר היה עוד לפני מאה וחמשים שנה לבצע ולממן את ההתישבות באוהיו ואינדיאנה, אך אין בהן סיפק כלל וכלל כדי לבצע כיום ובארץ ישראל מפעל של התישבות גדולה.  איזו העזה רעיונית משונה יש בהכרזה, כי דוקא ארצות חקלאיות בלתי מפותחות, שישובן קלוש, נצרכות לאשקעה כה עצומה של הון, ששום חברה ישובית ותהא גם העשירה ביותר,אין בכוחה לבצע מפעל מעין זה, ומכאן מסיקים מסקנה בדבר אפשרות של התישבות המונית על יסוד יזמה פרטית! או ביתר קיצוניות וחוסר הבחנה – אם באים ומסיקים מן המצוקה הכספית המורגשת כיום בהתישבות היהודית, כי "שום מוסד מרוכז אין בו כדי להשתלט בכוח עצמו על הבנין הישובי-כלכלי של ארץ.  מרבית הפעולה תיעשה על ידי יזמה פרטית והון פרטי"

[1].  האדונים הללו נשארו קופאים על האלפא ביתא שלהם.  ואילו ההתפתחות הכלכלית העולמית היא נועזה למדי לבלתי שים לב לכך.  התפתחות זו מסמנת לפנינו ולפני הסוכנות היהודית בכל תוקף את דרכיה החדשות למימוש מפעלנו, שהן אמנם דרכים מסוכנות ומלאות חתחתים, אך יתרונן הוא בזה שהן מובילות אל המטרה. 

הכרה זו מורגשת כבר בעצם השקפותיו של הרצל ועל בנין הקהיליה היהודית, – אם לא מתוך ביסוס מדעי שביודעים, הרי בכוח אינטואטיבי ברור שאין דומה לו.  עוד ב"מדינת היהודים" מתוארת עבודת ההתישבות כהתישבות גדולה מאורגנת ארגון שתופי, מנוהלת הנהלה מכזית, על פי תכנית כלכלית קבועה, ומיוסדת על הגירה ועליה שיטתית ומאורגנת של המוני העם.  ה"חבורה היהודית", המופיעה ב"מדינת היהודים" כאורגן המנהל את הבנין, נוטלת על עצמה את התפקידים הנובעים מזה: היא מגשימה פירוק העסקים של המהגרים, מנחה את ההגירה, מגשימה בקנה מידה גדול את עבודות ההשבחה בשטח ההתישבות, מקימה מתוך מונופולין צבורי את הבנינים הנחוצים, מפקחת על ההובלה, על הספקת צרכי האוכל ועל הייצור.  ואשר לצד הכספי של בנין הארץ, – הרי נוקט הרצל תמיד את ההנחה היסודית בדר הון גדול מרוכז.  ב"אלטנוילנד" מתוארת "החברה היהודית", שברשותה הון בן שני מיליוני לירות, והיא משמשת כלי שרת כספי לשם ממוש תכנית הבנין.  מכאן גם הפוליטיקה המעשית שלו לתצבורת ההון בקרנות הלאומיות ובכספי הבנקים.  גם בתכנית ההתישבות שהותקנה ע"י רופין בצורה ממשית, אנו מוצאים הנחה מובנת מאליה, כי בסיס פיננסי לפעולות, ישמש ההון המרוכז של "חברת ההתישבות היהודית".  הון העלול לפי השערתו להגיע – אמנם ללא ביסוס מפורש – לכדי 500 מיליון פרנקים

[1]. 

ומתוך התפקיד של גיוס כספים לשם ההתישבות בשעור זה ובריכוז זה – מן ההכרח שבעית ההון בבנין הארץ תיהפך לבעית האשראי.  מציאות חייהם של היהודים, תנאיה של ארץ ישראל, מגמותיה של ההתפתחות הכלכלית בעולם – כל אלה מטים אותנו לדרך זו.  ומשום כך מצווה הסוכנות היהודית לרכז את הפוליטיקה הכספית שלה בפתרונה של בעית האשראי. 

 

ה.   שתוף האשראי הלאומי והמלוה

רק אומה שאמון לה כלפי עצמה תבקש לה מלוה, אולם רק אומה שאמון לה כלפי עצמה תזכה למלוה.  כי מהו המלוה? אין זה אלא גיוס האמצעים לשם מוסדות ומפעלים, הנוצרים לא רק למען בני ההווה, אלא גם למען הבאים אחריהם, למען אחדות האומה כולה.

(תיאודור הרצל, מתוך נאום וינה)

לא דבר פשוט הוא למצוא אפילו רק נוסח אריתמטי מפשט לפתרון זה.  אם נבוא ונסקור את הדין ודברים בשאלת בנין הארץ במרוצת השנים האחרונות, וראינו כי גם בעית האשראי מופיעה מפקידה לפקידה במקום מרכזי כיאות לה, מתלבנת במידת היכולת ומקבלת ניסוח כללי.  דברי הראיה הבהירים ביותר והניסוח המובהק ביותר נתנו ע"י הרמן גלין.  "ברור הדבר", – כתוב הוא באחד ממאמריו, – "כי רק מלוה של מיליארדים, – מלוה גדול ונושא רבית הגונה, העתיד להשתלם בזמן לא ארוך ביותר, – רק מלוה כזה עלול להבטיח את ההתישבות.  השימוש הכלכלי באמצעים המתקבלים בצורה כזאת, אשר בהצלחתו או כשלונו יעמוד או יפול המפעל הקשה, יש לבססו מלכתחילה – את השימוש עצמו ואת הצלחתו המשוערת–על הודאות, כי החוגים המעונינים יתמלאו אמון לכל הטרנסאקציה הזאת וירבו לחתום על שטרי המלוה"

[1].  כאן הוצגה הבעיה בכל היקפה.  אך אין כל תועלת להסתפק כיום בנוסחאות כלליות כאלו.  עיקר החשיבות כיום הוא לשרטט את הדרכים לפרטי ההגשמה של תכנית המלוה, להביא אותם לידי התאמה עם היסודות הפוליטיים ויסודות המשפט הבינלאומי שלבנין ארץ ישראל, לבחון את השאלות המתעוררות אגב כך מבחינת הסדור הטכני של הכספים, ולבדוק לא רק את שאלות גיוס ההון אלא גם את אפני השימוש וההנהלה בכספים שיבואו בדרך אשראי בינלאומי, – בקיצור לשרטט תכנית מפורטט פחות או יותר, תכנית מעשית של המלוה.  ההיקף הפיננסי של מפעל ההתישבות יש לשרטטו כדבר שלם על בסיס של תכנית המלווה, כגוף שלם אשר חלקיו משולבים זה לזה מתוך התאמה מסוימת, מסייעים ומשלימים זה לזה כאותם העמודים, הקשתות, הסומכות, והכפות השונות אשר בבנין.  ואגב יש לזכור מראשית הדבר, כי מעמסה זו שאנו באים לעמוס על הבנין החדש אינה קלה ביותר. 

ברם, כבר נשמעו קולות ספקנים כלפי תכנית המלוה כשהיא לעצמה, בצורתה הכללית ביותר, ספקות שאינם מכוונים נגד פרטי התכנית או הגשמתה, אלא כנגד הרעיון עצמו, האומר להעמיד את הפוליטיקה הכספית של הסוכנות היהודית על האשראי הבינלאומי.  וכיון שספקנים אלה באים בנימוקים המסתכמים על כמה עיקרונים משלנו, לאומיים-חברתיים, – לפיכך יש לטפל בהם כאן, ולו רק במידה כל-שהיא.

"כלום אין פירושו של דבר" – אומרים אחדים מהם – "להפוך את מפעל התחיה הלאומית של היהודים לעסק פשוט, שמעמידים בראש עניניו את השאלה על ערובה ורבית מספקת?

[1]" אם כי טענה זו עלולה לקנות את הלב בנעימה האנושית המונחת ביסודה – לא יתכן בכל זאת שנתן לה להשפיע בויכוח על הפוליטיקה הכספית.  ריאליזם תכליתי ובעל מבט מהיר לעולם לא ירכין ראש בפני טענה כזאת.  כלום אין פירושו של דבר, כך יענה כאן הריאליזם הזה, לסכן את כל המפעל – אם נקפא, מתוך נימוקים כל שהם, על הסיסמאות והשיטות אשר קוצר ידן הכוח משכבר? כלום אין פירוש הדבר לוותר על המטרה – אם נמאן ללכת בדרך היחידה והפתוחה המובילה למטרה? נתברר בהחלט, כי בנין הארץ לא יובטח על ידי האמצעים הנהוגים עד כה.  ההמונים מחוסרי המחסה שבקרב העם היהודי, הרוצים למוצא קרקע מוצק תחת רגליהם בארץ ישראל, – אינם חזקים למדי לשם כך, לא מבחינת כוח התנדבותם ולא מבחינת כוח הממוני.  נתברר כי רק חטיבות כלכלה לאומיות מן המפותחות והעשירות, העומדות על מדרגה גבוהה של תצבורת ההון, עלולות להזרים את הכספים המרוכזים אל ארצנו הנחשלת והעניה מהון, כספים הדרושים לנו כדי לפתוח את הארץ לקראת עליה יהודית גדולה ועבודת התישבות גדולה.  ולנוכח המטרה הזאת אסור לנו לפקפק, עלינו לחפש את האמצעים במקום שהם שם, ולעשותם כלי שרת במידה ובצורה האפשרית בתנאים הנוכחים. 

"ברם", – טוענים האחרים – "כלום אין אנו מתרחקים בזה מקרקע האוטואמנסיפציה, השחור העצמי של האומה, קרקע אשר הכשרנוה לפירות בעמל רב ובתלאות מצוקה, על ידי עבודת חינוך עקשנית? כלום אל עמלנו שנים על שנים לעורר בעם את ההכרה כי רק כוחו העצמי והמרץ הלאומי המגויס יוכלו לבצע את המפעל הגדול – כלום אין אנו מוליכים בזה את העם שולל, למען ישא שוב את עיניו כלפי חוץ ויצפה לישע מיד כוחות חוץ?" למזלנו יש לה לטענה זו רק צל של הצדקה.  לאמתו של דבר ההיפך הוא הנכון.  כי קבלת המלווה על ידי הסוכנות היהודית פירושה תביעה מוגברת מאת הכוח הלאומי, תביעה למשמעת העבודה ולאחריות כלכלית-לאומית, להתנדבות לאומית, ולשמחת היצירה של היהודים.  כי הרי בגורמים אלה תלוי הדבר בעיקרו, אם יעלה בידנו הנסיון להפרות את הכוחות הכספיים של העולם החיצון, הדרושים לנו לשם מפעלנו.  אך בעוד שידענו עד כה להביא בחשבון את הכוח הלאומי הפנימי שלנו באידיאולוגיה יותר מאשר בחיי המציאות, שכן העמסנו עליו משא שאינו לפי כוחו, הרי אנו מנחים כעת את המרץ הלאומי במסלול פוריותו הגדולה ביותר.  כאז כן עתה יהא המרץ הזה המניע המכריע והבסיס האמתי לכל עבודתנו, אלא שבזיקה שבין המאמץ הנעשה והתועלת הסופית תושג מדרגה גבוהה יותר של התאמה ושווי משקל. 

"ואף על פי כן" – בא וטוען השלישי – "כלום אין אנו מפקירים בדרך זו את כל מפעלנו לשלטון בלי מצרים ושרירות לב של ההון הבינלאומי? על טענה זו אין אנו עונים בתשובה המוכנה על דבר ההכרח הגדול שאינו נותן לנו ברירה.  גם בלעדי זאת אין טענה זו קולעת למטרה.  הן לא אל ההון הפרטי או אל המפעל הרכושני אנו קוראים לעלות ארצה ולפעול שם ככל העולה על רוחם.  קול קורא כזה אינו עלול להשפיע, כפי שאנו יודעים – והלא רק מצד זה נשקפת הסכנה המפילה חתיתה על בעל הטענה הזאת.  ואילו תכנית המלוה כונתה אחרת לגמרי.  הקבוץ המיישב, נוטל על עצמו, כגוף אחיד, התחיבות קבוצית וערובה קבוצית כלפי ההון הבינלאומי הנותן לו את האפשרות לבצע עבודת בנין בקנה מידה גדול.  התחיבות זו לא תהא מן הקלות ויש למלאותה בדיוק נמרץ, כיאות לאחריות קבוצית.  כל עוד ההתחיבויות, אשר יטיל על עצמו הקובץ היהודי המתהווה, תתמלאינה בדיקנות, פרעונות הרבית והאמורטיזציה של המלוה יבואו כסדרם, – יכול הקבוץ הזה לפעול, מבחינה פנימית, פעולה אוטונומית וחפשית בכל תחום ההנהגה הכלכלית, ארגון העבודה והפוליטיקה ההתישבותית, ובכן אם תנאי המלוה של הסוכונות היהודית יתאימו למפעל הישובי – והרי רק מתוך הנחה כזאת עלולים התנאים האלה להתקבל – יהיה הדבר תלוי בנו, – באחדותנו הפנימית, בהגשמה בת-הקצב של תכניתנו הישובית, בהנהלה השיטתית והשימוש בכספים, בעבודה מתוך משמעת בישוב, – אם האוטונומיה וחרות מפעלנו תחזקנה מעמד כלפי כל התקפה מבחוץ או לא.  אם נהיה חזקים עד כדי לעמוד בהחלט בכל ההתחיבויות המוטלות מטעם תכנית המלוה על הקבוץ המיישב כלפי המלוים, יהא בנין הארץ כמפעל קבוצי עמוס אמנם חובות ורבית – אולם מובטח יהיה שעצמאותו הפנימית לא תפגע. 

"אם כן, – טוען הרביעי, – כלום אין זה מן הצורך שהתנאים שבהם נוכל להפיק תועלת מן האשראי הבינלאומי בתקופה הנוכחית של עבודתנו, יהיו מסוג כזה אשר לא יצמצמו או יחמו בפנינו את האפשרויות העשירות יותר ונוחות יותר העלולות להתגלות לנו בעתיד? כלום אין האשראי של ההתישבות הארץ-ישראלית תלוי למשך שנים רבות בתוצאות החתימה על שטרי המלוה, פרעון הרבית והפרעון המסודר של המלוה הניתן לסוכנות היהודית, ואיך מותר לנו להעמיד אותו לבחינה כבר בשעה זו?"

[1] אין ספק כי ההכרעה בשאלה זו יש בה משום אחריות רצינית.  אכן אין לקלקל אף כלשהו ובשום פנים אפשרות מלוה לעתיד לטובת הסוכנות היהודית על ידי פועלת המלוה הראשונה, ומצד שני אין להעמיס על מפעל הבנין נטל מעמסה העלולה לעכב את התפתחותו הכלכלית הבריאה.  כך מכאן אין לך אלא מסקנה אחת – כי את תכנית המלוה, לפי מבנה הפנימי, צריך להתקין בצורה כזאת שהסכנות האלו תפחתנה עד כדי מינימום.  המצע הכספי הממשי של המלוה הראשון לסוכנות היהודית חייב להיות איתן ויציב, עד כי גם חוגי ההון הספקניים ביותר לא יפקפקו באפיה הרציני של התכנית וכי היא ראויה שינתן לה מקום בבורסות העולם.  מצד שני יש לארגן את השימוש הכלכלי בכספי המלוה בדרך כזאת שתמנע מאת הישוב הצעיר מעמסה יתרה בצורת חובת תשלום כבדה.  ברם טיב המלוה קשור קשר אמיץ בכל השאלות המיוחדות לתכנית המלוה, שאלות של ערובות ההון, תנאי החתימה ומשאת-הרוחים; כמו כן תלויה מידת ההשפעה הכלכלית של הרבית בטיב הנהלת הכספים והשימוש הכלכלי בהם.  רק תכנית המלוה בשלמותה עלולה לסתור כליל את הנימוקים המונחים ביסוד הטענה הנ"ל.  תכנית זו תראה בעליל, כי ישנם דרכי ארגון ואמצעים להנהלה כלכלית אשר יתנו לנו את האפשרות, על אף כל הקשיים העומדים לשטן על דרכנו, להביט בבטחה לעתיד ולגשת למימוש תפקידינו הישוביים על בסיס המלוה הראשון. 

בין הבעיות המיוחדות העומדות כאן לבירור ניצבת בשורה הראשונה שאלת הערובות למלוה.  ציון המסמכים המספיקים אשר יש בהם כדי לערוב את הון המלוה – תנאי מוקדם הוא לשם הגשמת תכנית האשראי כולה.  ויש להעיר כאן כי עבודתנו הישובית בארץ, אם כי שי לה כבר מאחוריה כמה עשרות שנים של עבודה מעשית ונסיון במשק וכלכלה, הריהי נמצאת עדיין בראשיתה, ורק לפני זמן קצר ביחס יצאה מגדר אצטדיה ראשונה.  ולכן יש לשער, כי הערובות אשר אנו נציע יתקבלו מתוך פקפוק בשוק הכספים הבינלאומי. 

נוסף על כך יש להביא בחשבון גם את אופי הבינים, מבחינה משפטית, אשר לסוכנות היהודית, זו העומדת להופיע כצד בחוזה וכנושאת המלוה.  ברור הדבר כי הסוכנות היהודית, אם כי היא גוף מוכר מטעם חוקת העמים, לא תוכל לתבוע לעצמה כל זכות רבונית.  ומשום כך נידחות כאן מאליהן כל צורות הערובה הנהוגות בדרך כלל לגבי האשראי הניתן לגופים צבוריים בעלי זכות רבונית.  אותה הערובה הכללית, או האורגנית, הנהוגה במלוות למדינות קבועות, היציבות מבחינה כלכלית, וכמובן לכל אותם האיגודים אשר מדינות כאלה עומדות מאחוריהן – ערובה זו, הטבועה במערכת התנאים הכלכליים המסודרים של העם המקבל את המלוה, אינה באה כאן בחשבון.  הסוכנות היהודית, אם כי היא "אישיות" במשפט העמים, אינה כיום הזה בעיני ההון הבינלאומי אלא אישיות בלתי ראויה לאשראי אישי – והרי הערובה הכללית פירושה בעצם מתן אשראי אישי למדינות.  ערובות מיוחדות ומנוסחות בבהירות הן הדרושות כמצע למלוה הראשון שלנו. 

ברם, גם הערובות המיוחדות האלו אשר יש לאל ידנו להציע – אופין הוא מיוחד במינו.  שונות הן מן הערובות הממשיות הניתנות בכל מיני צורות ודרגות, על ידי המדינות הנאלצות לכך בגלל התפתחות-בוסר של כלכלתן הלאומית, או משום שנשתבשו עניניהן בעקב מאורעות חיצוניים, כגון מלחמות או הפכות.  הערובות הממשיות, הניתנות ברוב המקרים מסוג זה, הן מישכון הכנסות מסוימות או מסים מסודרים, – ואם לתנאים רעים – במסירת מקורות הכנסה ידועים או מונופולין (אוצרות טבעיים, זכויות דיוג, מונופולין לתוצרת טבק וכו'), ואם לתנאים קשים ביותר – צרוף של כל הערובות האלו גם יחס.  כל זה הולם את אפיו ומהותו של משק הכספים המדיני.  אולם אנו לא זכינו לזכויות רבוניות, שנוכל לתתן כערובה לכושר האשראי שלנו, אין לנו מונופולין, והכנסות המסים או הארנוניות שבאקטיב הסוכנות היהודית תופסות בתקציבה רק סעיפים קלים מאד.  אלה אשר בבואם לבחון את האפשרויות האשראי שלנו יעמדו בעקשנות על גזרה שוה עם צורת האשראי הנהוגה לגבי משק-כספים מדיני, ללא אמונה בכל צורה אחרת מלבד זו שנתקדשה במסורת, ודאי שינודו בראשם על כך.  ברם מעיניהם של אלה יתעלמו מקורות העזר שלנו החשובים ביותר. 

הרכוש שלנו המשמש יסוד לכלכלתנו, – כדין כל חטיבת כלכלה אחרת – המהווה כלכלה זו, ועלול לשמש – כפי שיוכח עוד להלן בפרטות–ערובה טובה יותר מאשר תארים רשמיים או הכנסות שבידי פקידות – רכוש זה הוא עצם החטיבה של משקנו הלאומי.  את זו יכולים אנו להציע כערובה מיוחדת של מלוה שלנו, והיא עלולה להעשות ליסוד מוסד של תכנית האשראי לסוכנות היהודית.  האשראי מתבסס באופן בליתי אמצעי על רכוש הנכסים הנתונים ברשות הלאום, אשר ערכם העצמי יש בו די והותר לערוב את עצם הון המלוה.  ואף כי יש לפקפק אם מותר למשכן חטיבת כלכלה-לאומית לשם חוב חיצוני, הנה ישנם מצבים היסטוריים המצדיקים צעד כזה, ולא עוד אלא שהם עלולים להפכו לחובה בפוליטיקה הכספית המתנהלת לטובת הכלל הלאומי ועתידו.  במצב היסטורי דומה לכך נמצאה האומה הגרמנית לאחר התבוסה במלחמה, בשעת שמעמסת מיליארדים של חובות מלחמה ופצויים הוטלו על שכמה, בשעה שהורו לה על "פעולת האשראי של התעשיה" ועל התכנית של "הקונצרן הגרמני" כעל דרך שבה תנסה ללכת כדי לצאת מן המצר – ותמוה יותר שפעולה זו נידונה לכשלון בגלל רדיפת הבצע של קבוצות הרכושנים המעונינים בדבר, ולא העובדה שלא חששו להסגיר את מנגנון הייצור של החרושת הגרמנית לפיקוח זר.  במצב היסטורי מסוג זה נמצא גם העם היהודי, אשר בנין הארץ הטיל עליו תפקיד העולה על כוחותיו המצויים של דור אחד, מצב הדורש מתחון מיוחד במינו, אמצעים ודרכים יוצאים מן הכלל.  ואם נוסף על כך משמשת התכנית, המונחת ביסוד ההצעה למשכן את ערך הכלכלה הלאומית, פתרון יחידי לבעית ההון בישוב הארץ; ואם תכנית השימוש הכלכלי בהון האשראי זה כוללת גם ערובות מיוחדות שישתמשו לשם תועלת בכספים האלה, ללא סכנה של מעמסת יתר כלפי כלכלתנו, – הרי שהצעה זו מוצדקת למדי. 

חטיבה כלכלית-לאומית כיצד? לאחר כל מה שאמרנו לעיל בנידון המושג של הרכוש הלאומי, ודאי שלא יחשוד בנו איש כי רצינו בזה ללכת שולל אחרי חזיון שוא כדי להטותו לפי רצוננו.  לנוכח התנאים המשפטיים השוררים כיום, ועל יסוד המשטר החברתי המצוי בשעה זו, אין לקבוע בכלל "סובסטנציה כלכלית לאומית".  כשם שאין רכוש לאומי בכלל.  כל עוד רכוש הנכסים, המהוה את מצע המשק והחיים של העמים, נמצא ברשות היחיד, רשות ללא מצרים, ואינו נתון לפיקוח מטעם האורגנים של הכלל הצבורי, – יהיו כל המושגים וההשקפות הדוגלים לבטלה בשם פיקוח צבורי כזה – ואם גם לא במפורש או גם ללא מחשבה תחילה – רק הפשטות נבובות בלבד אשר יש להפחיתן כדי שיעורן הממשי אם רוצים להשתמש בהן.  ובמידה כזו כוללת "החטיבה הכלכלית הלאומית" – אם לצמצמה עד כדי התוכן הממשי של המושג – רק את חלקי הרכוש הצבורי הנמצאים ברשות הלאום או בקנין הלאום, או קנינים הניתנים להכלל בצורת ארגון שהיא במסגרת של שתוף צבורי מסוגר.  ורק "חטיבה כלכלית לאומית" זו עלולה כיום לשמש גורם ממשי, והסבוטג'ה של אילי החרושת ביחס אל פעולת האשראי של התעשיה הגרמנית – תוכיח.  ורק על יסוד חטיבה זו שבמשק הלאומי, המאורגנת או ניתנת לארגון קבוצי – קרקע, נכסי דלא ניידי, מנגנון התחבורת, ונכסיו של מנגנון הייצור – יתכן לבסס ערובה קבוצית לשם אשראי הנוצר על ידי שיתוף ענינים כזה. 

ונראה הדבר כי גם במקום שצף ועלה בצורה מטושטשת רעיון הערובה הקבוצית לשם אשראי – שקלו את האפשרות הזו לאור האצטדיה הנוכחית של ההתישבות בארץ ישראל ומצאו כי קלה היא מאד.  מתוך אומד רכוש הערכים, העלולים להתפרש כערובה מספקת ל"מלוה החרות" שלנו, נוצרה עמדת הפקפוק והויתור, ובסופו של דבר נדחתה לפי שעה כל שיטת המלווה מבחינת המעשה הכספי-פוליטי של הציוניות.  אך ביסוד הספקנות והדחיה מונחות לדעתנו טעות ענינית ושיטה פגומה.  תחת להסתמך על רכוש הערכים הנתון בעין ולתכן על בסיס זה תכניות נוספות, – עושים להם כל מבקרי הפיננסים האלה להנחה את הצורך בהון מפשט – שחושב מבחינת גיוס האמצעים ולא מבחינת ההתישבות, – ורק מתוך השואה לצורך זה, אשר לא הוגבל בשעת החישוב על ידי האפשרויות הממשיות מבחינת הפוליטיקה הכספית, הריהם מגיעים לכלל מסקנה כי ערכי הערובה שלנו אינם מספיקים כדי הלואה אשר תמלא את הצורך הנ"ל.  כך, למשל, מבסס רופין את תכנית ההתישבות שלו "לבנין ארץ ישראל" על הצורך הכספי של 2,584,000,000 פרנק = 100,000,000 לירות בערך – בלי להביא בחשבון את הון המתישבים עצמם אשר דברנו עליו לעיל.  גם גלין, כפי שראינו כבר, מדבר על מלוה של מיליארדים.  יצחק וילקנסקי ציין בתזכיר, אשר הגיש לועידה הלונדונית הראשונה, את הצורך ב-500-600 מיליון לירות, או 12-15 מיליארד פרנק, לשם ההתישבות הגדולה שלנו.  אחד המומחים ה"מכסימליסטים", מנוחתו עדן, חשב ומצא כי לצרכי העבודות הראשונות בלבד, אשר תעשינה בא"י על ידי המתישבים הראשונים, דרוש הון בשיעור 100 מיליון דולאר = 20 מיליון לירות ומעלה.  לעומת שיעורי מספרים כאלה אין הנכסים הכלולים ב"חטיבה המשקית הלאומית" שלנו (מבחינת ערכם הממשי) יכולים כמובן להחזיק מעמד.  ואם גם נתעלם מן השאלה הכללית, לאמר אם כדאי הדבר אשר בבואנו לראשונה לגייס אמצעים להתישבותנו מאת שוק הכספים הכללי נופיע בבקשת אשראי בעל שיעורים עצומים כאלה, הנה אין ספק כלל כי מלוה בשיעור זה לא ינתן על בסיס הערובות של ערכי קנינינו.  תוצאות אחרות נקבל אם נלך בדרך חקירה הפוכה מזו, לאמר אם נבחון מה יהא שיעור האשראי אשר נוכל לבקש בצדק על יסוד ערכי הערובות הניתנות כבר כיום לשיתוף האינטרסים הלאומי, ובהתאם למנהגים המקובלים בפרקטיקה הממונית.  בחינה כזאת במצב הענינים תגלה אפשרויות שהן מוגבלות אמנם ע"י היקף רכושנו הממשי, אך עלולות הן לשמש קדמה עצומה בהשואה לסכויים הנתונים כיום, ולא עוד אלא שתכסינה גם את הצורך בהון הנקבע ע"י המטרה הישובית הממשית של תקופתנו, כפי שנסינו לשרטטה לעיל, לאחר שתבחרנה צורות שימוש לכספי האשראי אשר תגדלנה עד למכסימום את פוריותו הכלכלית-לאומית.

הבה ונציג את השאלה בצורה ממשית: מה הוא הרכוש המסוגל להכלל בקרן הערובה למלוה הראשון על שם הסוכנות היהודית, ומה הם הערכים שהוא מבטא? בשורה ראשונה יש כמובן לקבל בחשבון את הקפיטלים הנתונים באופן בלתי אמצעי לרשותו של צבור המתישבים שלנו, או נמצאים ברשות המוסדות הלאומיים והסתדרות הציונית ואיגודיה, או נתונים בצורה זו או אחרת לפיקוחם של המוסדות הציוניים והלאומיים-כלליים. 

והנה בקוים כלליים רשימה לרכוש זה:

א) הרכוש הקרקעי הלאומי בארץ ישראל, הנמצא בידי הקרן הקיימת וגופים ציוניים אחרים. 

ב) נכסי דניידי ודלא ניידי הנמצאים ברשות הלאום, מושבותינו החלקאיות בארץ ישראל, המשקים שבערים, המוסדות וכו'. 

ג) כספי היסוד של הבנקים הלאומיים, בארץ ישראל ומחוצה לה. 

ד) כספי המלואים של הקרן הקיימת ויתר הקרנות הציוניות. 

יתכן כי מבחינת חטיבה אחרונה זו יתעורר ספק, אם ראוי לכלול את כספי הבנקים בקרן הערובה, ודאי ימצאו כאלה שיתנגדו לרעיון כזה, לטובת מהלך בטוח ומסודר בעסקי הבנקים שלנו.  אולם ספקות אלה אין להם רגלים גם מטעמים כלכליים לאומיים וגם מטעמים מסחריים-מעשיים.  אין לנו צורך לנגוע כאן בשאלה אם מוסדות האשראי שלנו עמדו עד עכשיו בנסיון גמור, מבחינת תעודותינו הלאומיות-ישוביות, ויש איפוא להעמיד את שאלת בטחונם ועצמאותם מעל לכל הצרכים האחרים.  כידוע לא הוכרעה שאלה זו בשום פינם לכף זכותם של הבנקים.  אך אם גם נניח הנחה כי הללו מלאו מלוי מזהיר את "התעודה אשר הועיד להם אלהים" – כלום בשעה זו יש להם, בתורת בנקים לאומיים, תפקיד יותר טבעי מלשאת במלוא הונם בעול הערובה הכספית למען המלוה אשר יתן לנו אפשרות להגשים את בנין הארץ בקנה מידה גדול? הרי ביסודו של דבר לא ריכוז פקודנות בווייטשפל או מחזור-שיקים יפו-אירופה – עסקים אשר יסבלו-כביכול ע"י הבנקים, אלא מימון ההתישבות.  מצב כמצבנו מחייב שכל ההשקפות, ובכלל זה גם "ההשקפה המסחרית הצרופה", ישתעבדו לנקודת ההשקפה הכלכלית-לאומית.  מלבד זאת גם מתוך נימוקים מעשיים צרופים שלטובת הבנקים אפשר להוכיח לבעלי ההשקפה הללו, בתנאי שירחיקו ראות מעבר לשעה הקרובה, כי הסכויים מבחינת ה"עסק" אשר יפתחו לפני הבנקים שלנו עם קבלת האשראי שינתן בערבוה קבוצית–רחבים הם ורבי אפשרויות עד כדי כך, שרק חנונים זעירים עלולים לחשוש מלהעיז העזה גדולה חלף הגמול הזה. 

ולבסוף – ביצוע התכנית הכללית, הנובעת מן המלוה, מחייב על כל פנים שנוי-סדר במוסדות האשראי הלואמיים הקיימים, והצטרפותם למנגנון הכספים שיוקם מחדש לשם בנין הארץ, כדי שכל היחידות הפועלות על דעת עצמן יעבדו עבודת גומלין במסגרת הכללית.  ובכן איפוא לא תהא הכללת הבנקים בקרן-הערובה אלא פעולה שתיעשה בלי קשיים יתרים בקשר לריאורגניזציה הכללית, פעולה אשר לא תשפיע על מהלך העסקים של הבנקים ולא תגרום אלא שוני-סדר במצבם. 

ברם, הנכסים המאורגנים כיום ברשותה העצמית של האומה אינם יכולים כמובן לשמש אלא מסד לקרן הערובה הכללית.  ומשום כך על קרן זו הקיף בצורת ארגון כלשהי את כל אותם הנכסים הנתונים אמנם לרשות יחידים או חברות מסוימות, אלא שהם ניתנים להכלל בשיתוף קיבוצי מסודר.  תכליתו הישרה של האיגוד הזה היא יצרית האשראי השיתופי לצרכי ההתישבות הלאומית, אשראי בערובה קבוצית שיבוצע על ידי הסוכנות היהודית.  הן מבחינת הכושר האובייקטיבי והן מבחינת המשמעת הלאומית באים בחשבון לשם כך, מלבד הרכוש הצבורי, גם הנכסים העומדים לרשות היהדות הארץ-ישראלית.  בניגוד למגביות לאומיות – נמצא מרכז ההכרעה במפעל האשראי בידי הישוב היהודי בא"י.  דבר זה עצמו יש לו ערך רב לשם הצלחת המפעל. 

ואלה הן הקבוצות העיקריות בישוב שאנו חייבים להכלילן שיתוף האינטרסים הלאומי:

א) גופים: בראש ובראשונה העיריות היהודיות החדשות, כגון תל אביב; הנכסים שבידי פקידות רוטשילד; החברות הלאומיות החשובות, כגון "איקא – מן החברות הגדולות, גאולה – מן הקטנות; הקואופרטיבים בשטח האשראי והייצור. 

ב) חברות בודדות או פרטיות אשר רכושן – על פי איכותו – יכול לבוא בחשבון ההכללה בשותפות הערובה. 

מובן ממילא כי הקרקעות הם בנידון שלנו רכוש ממדרגה ראשונה, שכן הם מסוגלים לשאת נטל ממשי של התחייבות.  אחריהם באים נכסי דלא ניידי, בנינים, בתי חרושת, ויתר נכסי אשקעה; ורק אחרי אלה באים אמצעי הייצור השייכים למשק הכלכלי.  וכי אמנם נכסים וערכים כאלה עלולים לשמש ערובה לחוב קבוצי – למדים אנו לא רק מן התכניות ליצירת אשראי דומה לזה לתעשיה הגרמנית, אלא מתוך אקבלה היסטורית-פיננסית, ההולמת את עניננו גם מטעמים אחרים – מלוות המצריים שנחתמו והגיעו לגמר הגשמתם. 

יכול היות שיספיק לנו לפנות אל הסולידריות והמשמעת החברתית של הישוב הארץ-ישראלי, הסגולות אשר עמדו לנו לא פעם בשעת חירום, כדי לקבץ במסגרת מקיפה ככל האפשר את חטיבות המשק הלאומי שלם ערובת המלווה.  אך למזלנו מסייעים לנו בזה גם האינטרסים הפרטיים של בעלי-הנכסים, של החברות והגופים הקבוציים.  וראוי שנזכור את הדבר: אינטרסים אלה הם בבחינת בעלי-ברית הגונים. 

מצבו הכלכלי של הישוב בשעה זו רחוק הוא כידוע מלהיות מזהיר.  המושבות והערים ביחוד שרויות במועקה של משבר כלכלי מתמיד.  האכר, הסוחר, בעל המלאכה – חיים בתנאים עגומים למדי.  ואף עתידם הכלכלי של האמידים רופף הוא, ללא סכויים מרגיעים ואפקים רחבים.  רבים מבני האכרים נאלצים אפילו לפנות עורף לארץ.  גדול המחסור בהון, דאגות האשראי מעיקות, השוק הפנימי – בית קבולו מצומצם עדיין מאד, כל זעזוע בקוניונקטורה שבשוק העולמי – סכנה כרוכה בו.  אך אם יתגשם המלוה של הסוכנות היהודית – והדבר תלולי בסינדיקט הערובה שיווצר ללא חכוכים ובהיקף רחב ככל האפשר, – תתחיל עליה גדולה והתישבות שיטתית שתביא לידי פריחה כלכלית בארץ ובישוב.  השוק הפנימי יגדל ויתרחב, – תנאי מוקדם ויסודי לשגשוגו הכלכלי של הישוב.  מנגנון כספי גדול וחדש יפתור את שאלת האשראי, והאפשרויות הכלכליות תגדלנה פי כמה, גם לאכר גם לבעל המטעים וגם לבעל התעשיה.  יגדלו סכויי עובדתם לעתיד, ותנאי חייהם ישתפרו.  בניהם ימצאו לפניהם שדה פעולה בתחומי הארץ, זקניהם – נחלה ומנוחה, משאת נפש לרבים מהם.  עול נעשה להם לבעלי-הנכסים בא"י אם נחשוב, כי פסחו על הסעיפים למראה אפשרויות כאלו. 

אך גם מלבד הסכויים לעתיד לבוא – מזכה תכנית הסינדיקט את בעלי הנכסים ביתרונות כלכליים חשובים ובתי אמצעיים, העלולים לשמש עילה מספקת להסכמתם לתכנית הזאת.  דוגמא: האכר, בעלי הבית, בעל התעשיה בא"י – משקיהם עמוסים כיום חובות למכביר.  הרבית הנפרעת בעד הון המלוה גבוהה היא מאד לרגלי המחסור בכסף כיום.  ורבים מן המשקים האלה רופפים הם מבחינת הרינטביליות רק משום שחסרים הם את האשראי בתנאים נוחים ביחס, וכף ידו של המלוה ברבית מעיקה עליהם.  יצרת סינדיקט הערבוה והגשמת תכנית המלוה מחייבות – לשם הבטחת זכויות-הקדימה של נותני המלוה – את פרעון ההתחיבויות הקודמות שרבצו על המשקים המתאגדים בסינדיקט.  פרעון זה יתכן רק בצורה אחת: תביעות המלוים הקודמים תתמלאינה במזומנים מיד לאחר מימוש המלוה, ועל ידי כך עוברות תביעותיהם לידי הסינדיקט.  על ידי כך נהפכים החובות הישנים, חובת מפוזרים הרובצים כמעמסה כבדה מנשוא, לחובות בנק יציבים ונורמליים.  קונברסיה זו בלבד פירושה ריוח גדול לכלכלה בא"י, ריוח העלול בתנאים מסוימים לחרוץ את גורלו של מפעל או של ענף כלכלי שלם.  דוגמא אחרת: המוסדות הקומונליים היהודיים בא"י נאלצים כיום לפנות לחו"ל, לצרכי האשראי שלהם.  נסיונות אלה אינם נגמרים עפ"ר בהצלחה – דוגמה לכך המלוה ב-6 וחצי אח' לתל-אביב, – שכן קשה הדבר למצוא אוזן קשבת לתכנית בודדת דוגמת מלוה עירוני ראשון בסכום של 75,000 לירה.  עם הוסד הבנקים של הסינדיקט – תוכלנה הערים ליהנות מאשראי בקנה מידה גדול יותר ובתנאים נוחים יותר, אם באופן ישר מקופות הבנקים ואם בשוק הכספים בתיווכם של הבנקים.  ובכן איפוא משפיעה פעולת-המלוה למישרים על המפעלים הנספחים על קונצרן הערובה, וההשפעה אינה בכיוון מעמסה חדשה, כי אם להיפך.  התוצאה הישרה של הפעולה הזאת הוא פורקן שיש בו ממש לגבי מהשק וחיסון בלתי-אמצעי לעמדתם הכלכלית של המפעלים האלה. 

לעומת זו התוצאות המשפטיות הנובעות מן ההשתתפות בערובה למען ההלואה, ערכן למעשה הוא ממדרגה שניה.  התוצאה החשובה ביותר היא זכות הקדימה של נותני המלוה על הכספים המאורגנים בסינדיקט הערובה, והשפעתה על זכות זו על כושר האשראי הפרטי של המפעלים, המשקים והנכסים של שותפי הערובה.  אולם בעיה זו, עם כל הצורך להציגה מבחינה עיקרונית, כמעט שלא יכירנה מקומה במקרה דנן ובתנאי המציאות הא"י.  כי אם תקבע הנחה שעל ידי הגשמת המלוה תיהפך הסוכנות היהודית – באמצעות מוסדות-הכספים שלה – למלוה החשוב ביותר בארץ, אשר יצמצם ביותר את חשיבותם של יתר הבנקים ה"חיצוניים" בחיים הכלכליים, – יפחת למעשה גם ערכה של זכות קדימה הניתנת לבעלי-המלוה (לגבי כושר האשראי של גוש הערובה).  לגבי הבנקים של הסוכנות היהודית אין ההכרח קיים בעין להביא בחשבון את האפשרות האחרונה, היוצא מן הכלל, אשר תתבלט רק עם כשלונם הם ועם התמוטה הלאומית, אפשרות ההוצאה לפועל מאונס של זכויות המלווים הנ"ל.  רשאים הם איפוא לראות את נכסי הערובה, אשר עליהם מתבסס ערבון המלוה, כנטולי מעמסה למעשה.  חברי הסינדיקאט התרים אחרי אשראי לא יאלצו לפנות אל הבנקים הפריים העומדים מחוץ לסינדיקט, שכן הללו יעריכו את התחיבותם בשיתוף הערובה כאיפותיקה ראשונה; משאלתם תתמלא בתנאים טובים וזולים יותר על ידי המוסדות הכספיים הלאומיים.  מכאן איפוא, כי למעשה אין פעולת הערובה, המביאה עמה יתרונות ממשיים וברורים לעין, נותנת מקום לקלקלה באינטרסים הפרטיים הכלכליים, על אף ההתחיבות הרשמית והקבועה מבחינה חוקית. 

ואף על פי כן טועת תהא כאן, אם נבוא לצמצם הראיה בשאלה העומדת כאן על הפרק רק בהדגשת הנימוקים של תועלת והבטחת האינטרסים הפרטיים.  דוקא ביחס ליהודי ארץ ישראל אין לזלזל בכוח התנועה הלאומית ורעיונותיה, הנותנים טעם עמוק לעבודתנו הישובית הקשה ורבת הסבל.  לא פעם אירע הדבר בשעת חירום כי קול קורא אל הישוב – אל רוח האחריות הפועמת בו, אל כושר הפעולה, אל ההעזה וחוש המעשה המבוגר – עורר בישוב זה מקורות מרץ סמויים מן העין.  חזקה עליו על ישוב זה בכללו, ללא הבדל מעמד ומקצוע, כי יתפוס את הרעיון הגדול, רעיון הערובה הקיבוצית של הישוב הא"י  לטובת עליה חפשית ומורחבת ולטובת התישבות בקנה מידה רחב, יתפוס בכל מלואו הלכה למעשה.  ובמקום שתגבר יד האדישות האגואיסטית גם בין שורות הישוב, במקום שכוחות אנוכיים יפעלו פעולה נגדית לעצרנו בדרך הגשמת התקנות הנחוצות, ולהגן על עניניהם-כביכול, – נצא נגד התם-ולא-ידע המודרני הזה במלוא כוח האידיאה והמשמעת הלאומית.  חוג זה עדיין נתעה הוא לדגול בסיסמה: "ארץ ישראל היהודית ליהודי ארץ ישראל!" ארץ ישראל היהודית אינה שייכת למאת אלף היהודים אשר רכשו להם עד כה אחוזת נחלה או מעמד בארץ, אלא לעובדים, לנוער, להמוני העם הנתונים ללחץ ומתדפקים על שערי הארץ.  אם קם כבר והיה הדבר, לרגלי השיטות המוטעות של עבודתנו הישובית בעשרות השנים הראשונות, כי רבבות דונמים של קרקע א"י, העלולים לכלכל מאות מתישבים, מרוכזים בידי יהודים מלבי לשאת אלא כמה עשרות יהודים בתורת שכירים, יסייע-נא לפחות כיום הרכוש אשר רכשנו לנו בארץ, מתוך גיוס אמצעים לאומיים גדולים כל כך, לשאת את הערובה הסולידרית אשר תתן לנו אפשרות להמשיך בהתישבות היהודית על בסיס רחב.  ואם לא יראה הישוב היהודי בארץ את רכושו הנוכחי כראות רכוש מונופולין אשר יסגר או ייפתח לפי ראות עיניו של הפרט, אלא כפקדון שהפקד מטעם הלאום בידי החלוצים של בנין הארץ יבין, בחלקו המכריע לפחות, את האחריות הגדולה וישתתף בשיעורי כוחותיו, בתורת מנהל מפעל הבנין, בהגשמת המלוה. 

ברם, אין לצמצם את ארגון "החטיבה המשקית הלאומית" לשם ערובה קבוצית רק ברכוש הלאומי ובתחומי הישוב בארץ בלבד, אלא יש לכלול בחוג פעולתנו גם את האומה היהודית בגולה.  סכויי הפעולה הזו רבים ורחבים הם ביחס גם בגולה, ולו רק משום שאין עמה מעמסות חדשות ובלתי-אמצעיות, השיטות שהיו נהוגות עד עכשיו בגיוס האמצעים של יהודי הגלות לשם מפעל הבנין בארץ, התרומות והמס העצמי, תבעו תדיר קרבן בלתי אמצעי, גדול ביחס, שיופרש מן ההכנסה או הרכוש.  התביעות, שהוצגו על ידי כך בפני היחידים ובפני הגופים הקיבוציים היהודיים בגולה, פירושן היה איפוא הכרח במתחון חזק יותר של הכוח הפיננסי, אין ספק כי במקרים רבים – כפי שנוכיח עוד בדוגמאות אחדות – לא הרשה המצב האובייקטיבי את ההפרשה הישרה של כספים גדולים ביחס מתוך התקציב הרגיל של המקים או מקרנותיהם, ורק בעמל רב ומתוך התנגדות פנימית כבדה נעשה הדבר.  ה"תרתי דסתרי" של מזומנים והבטחה, שקנו להם שביתה בז'ארגון הציוני, משמשים רק אות חיצוני לכך.  פעולת האשראי וההשתתפות בקונצרן הערובה לא תביא עמה מעמסה כבדה כזאת.  אין היא דורשת הפרשה מאונס, אלא רק השתתפות בהתחיבות בצורת הערובה הקבוצית למקרה תקלה, אשר כה וכה אינו אלא אפשרות קיצונית בלתי ממשית כמעט.  הנה כי כן דוקא בגלות עלולה פעולת האשראי להורות על אפשרויות העולות לאין ערוך על אפשרויותיה של קרן היסוד או של קרן לאומית אחרת.  בעוד שהיא נותנת להון הבינלאומי את כל הערובות הדרושות לכספי המלוה הראשון אשר לסוכנות היהודית בצורה הבטוחה מבחינה חוקית, הריהי מגייסת בעת ובעונה אחת במידת האפשר את אמצעי העם היהודי בגולה ללטובת מפעל התישבותנו, מבלי להעיק למישרין על המצב הכלכלי והכספי של יהדות הגולה, פרט – להפרשות מרצון. 

גם כאן באים בחשבון ההכללה בתוך הקונצרן כמעט רק הכספים המושקעים בקרקעות, נכסי דלא ניידי או ערכי אשקעה אחרים ובטוחים אשר יש בהם משום ערובה נאמנה לבעלי המלוה. 

מחוץ לארץ ישראל באים בחשבון בראש וראשונה הנכסים והון האשקעות של הגופים הצבוריים היהודיים, הקהילות, הארגונים הגדולים, האגודים ההדדיים, – הם הם העומדים בשורה ראשונה להכלל בתוך פעולת הארגון, בצד "הסובסטנציה" הנמצאת בידי יחידם או חבורת בודדות ואשר יש לייחד עוד עליהן את הדבור. 

כידוע תלתה גם קרן היסוד תקוות גדולות בקהילות היהודיות, ובעיקר בקהילות הגדולות שבכרכי אמריקה ומערב אירופה.  טבעי היה הדבר, כי דוקא מן היחידות היסודיות של ארגוננו הלאומי והחברתי-תרבותי יבוא הסיוע הערני ביותר לקרן בנין הארץ.  אולם הנסיון הראה לדעת, כי תקוות אלו היו מבוססות רק בחלקן הקטן – ודוקא משבאו לבחון את התופעה הזאת – נתחור ההבדל הגדול שבין הגבולות האובייקטיביים לכוח ההתנדבות והתרומה של הגופים האלה ובין כוח הערובה שלהם. 

מובן ממילא שאין להתעלם מן העובדה, כי האיבה והאדישות כלפי תנועתנו הלאומית הן שהפחיתו ברבות מן הקהילות האלו את תוצאות קרן היסוד.  אך גם מלבד זאת יש לזכור, כי פעלו כאן גם גורמים אובייקטיביים, שראינו לעצמנו הכרח להביאם בחשבון גם בשעה שבקהילות הלאו נמצא רוב ציוני.  נקח נא לדוגמא קהילה גדולה ועשירה כזו של ברלין.  הקהילה היהודית בברלין, אשר תקציבה השנתי עלה עוד לפני המלחמה לכדי מאות מיליון מרק ומתמלא באמצעות מסים, קהילה זו שרויה מזה שנים במלחמה נגד גרעון מאיים בתקציב הרגיל.  מלחמה זו הולכת וכבדה משנה לשנה, גם מחוץ לתנאים הבלתי נורמליים שלאחר המלחמה אשר הפכו על פיו את כל המשק הכספי המסודר בגרמניה והביאוהו לידי מצב של משבר קטסטרופלי מתמיד.  ואם לתקציב הבלתי רגיל – ודאי שהאמצעים המתגייסים על ידי מסים אינם מספיקים; דבר זה מובן ממילא.  אך לעומת הכספים הדלים העומדים לרשות הקהילה היהודית – קיים בעין רכוש הגון בנכסים והקרקעות, בנינים ושאר ערכי אשקעה.  רכוש זה עלה עוד בשנה האחרונה שלפני המלחמה לכדי 17,000,000 מרק, היינו כמיליון לירות.  אם כי רובצות עליו התחיבויות מסוימות.  בתנאים כאלה מובן כי אף במקרה של רוב ציוני מוחלט בהנהלה – עלולה הפרשה ישרה של אמצעים "שוטפים" בקנה מידה הגון, כי שתובעות קרנות התרומה, להתקל בקשיים אובייקטיביים כבדים.  לעומת זה אפשר היה לגייס את הסובסטנציה המשקית של הקהילה לשם קונצרן הערובה, מבלי לפגוע בהנהגה המשקית הרגילה שלה, כיון שאף חלק ממיליוני הלירות האלו בעל משקל רב הוא מבחינת הערובה הזאת.  ואם נזכור כי תנאים מעין אלה שוררים ברבות מן הקהילות שבכרכים הגדולים – נודה על כרחנו כי פעולת המלוה נותנת לנו אפשרות רחבה להפראה עקיפה של כספי היהדות בגולה למען המפעל הא"י. 

והוא הדין גם ביחס לחברות ההון הגדולות בעלות אופי צבורי למחצה, בעיקר מוסדות חסד פלוטקראטיים, כגון האי"קא, או הילפספריין שיצא מכל פעולה כיום בגלל חורבן הולוטה – וכיוצא בהן.  ובעוד שכל המוסדות האלה – אם גם נניח כי פועם בהם רצון טוב, דבר שנעדר מהם לעתים קרובות – יפקפקו מאד להשקיע חלקים גדולים של הונם בהתישבות בארץ ישראל, הון אשר בעזרתו ידמו למלא תפקידים דוחקים אחרים, הנה חזקה עליהם שיאות להכלילם בערובה הקבוצית אשר אינה נוגעת כלל בהנהלת עסקיהם העיקריים, ואינה מצמצמת את חוג פעולתם כל עיקר.  הסכמתן של החברות הגדולות האלו להשתתף בערובה – חשיבותה רבה מאד מבחינת הבטחון לגבי בעלי המלוה. 

ואשר להשתתפות יחידים או חברות פרטיות שבגולה בתוך הסינדיקט, הרי מצב הדבירם מסובך יותר.  ברי אמנם הדבר, כי קול קורא מטעם הסוכנות היהודית, אשר ישחררנו משיטת השנוררות "הצרופה" ויפתח סכויים רחבים לעבודתנו, קול זה יעורר הד חזק בקרב העם היהודי.  וברור כמו כן כי אפשרות הפעולה האשראית רחבה היא גם כאן, כי על כן תחת ההפרשה המזומנת הממשית תבוא ההתחיבות הסתמית.  אך מאידך גיסא אין להתעלם מן הקשיים הרשמיים העודמים לשטן בדרך הארגון של ההון הניד ברובו, ההון הפרטי והחברתי שבגולה.  אשור הערובה מאת ראובן וברשה או מאת שמעון בבלטימור לגבי שוק הכספים הבינלאומי כמוהו כמכתב אנונימי.  אם כן יש להחליף אשור כזה באשור של הבנק המקובל אצל ראובן או שמעון, או מאת הבנק הגדול הממונה על אותו הבנק, ורק אז יהא האשור כשר לסינדיקט.  פעולה זו כרוכה במעצורים רבים, שבמקרים רבים יתכן אמנם להתגבר עליהם, אף על פי כן דומה כי יש להעריך בזהירות רבה את הסעיף הזה.  כללו של דבר, עיקר הכובד של פעולת האשראי בגולה צפון בתביעה לגבי הגופים הצבוריים והחברות של יהודי הגולה.  וכיון שקול קורא כזה עלול להתבסס רק על תנועה ודעת קהל חזקה, הרי שמן ההכרח הוא לכרוך אותו בעת ובעונה אחת עם נסיגת הציונות מפעולת המגביות של השנים האחרונות לקרקע הפעולה הפוליטית, נסיגה שרבים נושאים אליה את נפשם. 

אם נסכם את כל הסעיפים האלה – תצא לנו, גם מתוך השערות זהירות ביותר, ההערכה הבאה לגבי הערכים אשר יכללו בקונצרן הערובה:

"אשר "לסובסטנציה המשקית הלאומית" בקרקעות שבארץ ישראל–הנה נמצאים כיום בידי יהודים (אם לא נביא בחשבון את גידולם של המספרים האלה עד ליסוד הסינדיקט) בקירוב 750,000 דונם קרקע עירוני וחקלאי.  מאלה 100,000 דונם שייכים לקרן הקימת לישראל ולחברות ציוניות אחרות, והריהם נכללים בשלמותם בסינדיקט.  מן המותר נכלול בהערכתנו, מטעמי זהירות, רק 60 אח' = 400,000 דונם לחשבון הערים.  שטח זה של 500,000 דונם בקירוב ערכו לפי השערה 4,200,000 לירות

[1]. 

גורם נוסף על כך – רכוש מסוגים אחרים, כגון נכסי דלא נידי וכו', הנמצא בארץ ישראל בידי יחידים או חברות ואשר ישתתף בפעולת האשראי.  רכוש זה עולה, – לפי השואות דומות לאלו, ועל יסוד המספרים של אשקעות כספים, לפחות.  להלן בא ההון העצמי של המוסדות הכספיים הלאומיים, בכלל זה קרן המילואים שלהם וכספי המילואים של הקרנות הציוניות, בסך הכל כמיליון לירות.  ולבסוף יש עוד להוסיף את הערכים אשר יגויסו בגולה לשם הערובה השיתופית.  חישוב הסכומים האלה נתקל כמובן בקשיים גדולים יותר, מפאת הסתמיות שבדבר.  ואף על פי כן נתנו לנו התוצאות הכספיות של מגביותינו הלאומיות רמזים כל-שהם העלולים לשמש יסוד להערכה. 

הגדולים במחירי הקרקעות, לפי סוגיהם – קרקעות בחקלאות, קרקעות מעובדים או בלתי מעובדים, קרקעות שבעיר, ואילו מחירי הקרקעות בזמן האחרון גבוהים מזה במידה מרובה.  השוה את חשבוננו לעומת אומד הערכים בשנים שלאחר המלחמה:

אדמת חקלאות:

בשעת קניה מידי ערבים: (ב-"עמק") –½ 3 – 6 לא"י הדונם.

ראשון לציון (אדמה נטועה) 600 פרנק – 24 לא"י.

פתח תקוה       "         "       1000  "     – 40   "

באר יעקב         "         "                          15   "

אדמת בנין במושבות:

באר יעקב            30       לא"י הדונם

ראשון לציון          50-30    "       "

רחובות              50          "       "

עין זיתים             10-3       "       "

אדמת בנין בערים:

תל-אביב, יפו                  עד 2 לא"י במחיר אמה מרובעת

סביבות ירושלים      "  20 פרנק    "         "

טבריה:

בדרומה 100 לא"י, במערבה 28 לא"י, בצפונה – 15 לא"י הדונם.

ברם, יש להוריד את המחירים האלה עד כדי רמה "נורמלית", שכן הם עלו בשנים האחרונות בעטיה של פוליטיקה קרקעית בלתי זהירה, שהביאה לידי האמרה המלאכותית, אך מצד שני יש לקבל בחשבון, לקביעת המחירים הממוצעים, את עלית המחירים הכללית לעומת התקופה שלפני המלחמה, ועל אחת כמה בארץ ישראל, שבה אנו מוצאים האמרת ערכים לרגלי ה"עליה" וההתפתחות הכלכלית.  עדות לכך עלולה לשמש גם ההתפתחות הנורמלית למחירי הקרקעות, למשל, במושבות הגרמניות בא"י – לפני המלחמה כדי 2400 פרנק להקטר – 10 לא"י לדונם (336, Volk und Land o,).  וכיום כדי 4000-5000 פרנק (זהב).  מחירי ההערכה שנקבעו לעיל הריהם איפוא תוצאה של שיקול דעת זה. 

אם נערוך את הערכתנו לפי תוצאות קרן היסוד, אשר אפשרויות פעולתה, כאמור, מצומצמות מתוך הון האשקעה והמשק – הרי נוכל לחשוב כי ההון אשר יתרכז בקונצרן הערובה יעלה פי ארבעה על הסכום שנאסף באופן בלתי אמצעי.  צריך להדגיש במפורש כי יש לנהוג זהירות יתרה והגבלה רבה בהערכת איכותן של הערובות המוצעות, ויש לקבל חטיבות ערובה רק מן המשובחות ביותר (על יסוד נכסי איפותיקי, אישור בנקים גדולים, נכסי אשקעה בטוחים וכו').  על בסיס זה יגויסו בגולה בערך כ-3-3 וחצי מיליון לירות ואם חשבוננו זה של ערכי ההון הכלולים והמאורגנים בסינדיקט יגיע לכלל 12-11 מיליון לירות, אזי אפשר להוסיף כי סכום זה אינו אלא אומדנה שבמינימום בלבד, משום שרק ערכי ערובה בלעי איכות משובחת בלבד הובאו בחשבון. 

אך בכדי להעריך מלוא הערכה את הערובות שנוצרו למען הסוכנות היהודית – יש לציין שני גורמים נוספים אשר נשארו עד כה מחוץ לחקירתנו. 

ראשית: תכנית השימוש לגבי ההון המתגייס באמצעות האשראי, שימוש המכוון ביסודו להפרות את הכלכלה הלאומית שלנו, תכנית זו יש בה להגדיל במידה ניכרת את ערכם של הנכסים העומדים לרשות הסינדיקט.  בעזרת המלווה הזה הרי אין סוכנות היהודית רוצה להקים צבא מודרני וקבוע, לזיינו או לכלכלו, או לבנות צלבניות, ליצור פצצות-ענק להשליכן ממרומי האויר – כפי שנוהגים לעשות בכספי המלוות הצבוריות; אלא רוצה היא לקנות קרקעות, להקים בנינים, לייסד מושבות חקלאיות, תעשיה וחרושת, דרכי תחבורה, להנהיג סוגי ייצור לנסיון ולהקים משקי מופת.  כל סוגי הנכסים הלאה שירכשו על ידי הסינדיקט, – חטיבות משק, שטחי חקלאות מעובדים, מפעלי אשקעה – יכללו בחשבון הרכוש, ויצטרפו על ידי כך מימלא להון הערובה לטובת בעלי המלוה.  ואף אם חובת הערובה של הערכים החדשים האלה, העוברים לרשות הסינדיקט, רק תקבע כדי דרגה מסוימת, – דבר הכרחי לטובת האשראי העתיד של הסוכנות היהודית, – הרי שקרן הערובה תגדל על ידי כך לאין ערוך.  וביחוד אם הון המלוה יוכנס למחזור נושא פירות, כאשר עוד ידובר להלן, כי על ידי כך יאפשר – ואם גם גדול תפקידו של האשראי לזמנים ארוכים בארץ ישראל–שימו שחוזר בכספים במרוצת זמן הפרעון של הקרן ורבית של המלוה. 

שנית: גוש הנכסים אשר יכלל בסינדיקט יהא נוטה כשהוא לעצמו, על יסוד התנאים הכלכליים בכלל ולפי אפיו המשקי בפרט, לגידול בלתי פוסק בערכו.  אם נבחון, למשל, את התפתחות הערכים של קרקעות ארץ ישראל יצא לנו כי ערכם של קרקעות הערבים, הקרקעות המנוצלים והמעובדים עיבוד פרימיטיבי עלה פי שבעה, לפחות, במרוצת ארבעים שנות ההתישבות היהודית, כלומר עד לימי המלחמה, ועד היום – פי שנים עשר לחות.  ערכם של הקרקעות המעובדים עיבוד מודרני במושבות היהודיות והגרמניות עלה, למיום הוסדן, פי חמשים-ששים.  אדמת הבנין, למשל, ליד ירושלים – מחירה עלה בתקופת השנים 1910-1875 פי 400, ובתל-אביב, לאחר יסוד עיר הגנים הזאת בשנת 1908, כלומר במשך 15 שנים, עלו המחירים פי 25-20

[1].  ואם כי נראה לעין שיש כאן האמרה ספרסרית אשר יש להלחם בה בכל האמצעים, הנה גם עודף הערך "הנורמלי" בלבד המונח ביסוד האמרות האלו – מספיק למדי.  עם התגשמות פעולה המלוה, והתחלת ההתישבות הגדולה והשיטתית בארץ, עם העלה המתגברת וההתפתחות הכלכלית המתקדמת – עלולה נטיה "נורמלית" זו – גם לאחר שיצליחו לרסן את הספסרות הקרקעית לטובת ההתישבות – להתמיד בכיוונה ובדרגתה, אם לא לגדול עוד יותר.  אף גורם זה עלול איפוא לסייע להגדלת הערך הכללי של גוש הנכסים המקובץ בסינדיקט הערובה ולהגדיל את בטחון המלוה. 

בתנאים אלה אפשרי הדבר לקבוע את הסכום הנומינלי של המלוה הראשון לסוכנות היהודית לפחות כדי 75-60 אח' של ההון המאורגן ברשות הסינדיקט, כלומר במכסה של 7-8 מיליון ליטראות שטרלינג.  אם תושג תכלית המלוה, היינו הגשמת ההתישבות היהודית העובדת בארץ ישראל בקנה המדיה שקבענו לעיל – או לאו – דבר זה יהיה תלוי בדרכי השימוש שיתקינו להון המגויס. 

הנושא החוקי והבלתי אמצעי של פעולת האשראי, קבלת המלוה והנהלת ההון – יהא איפוא הסינדיקט, הוא המוסד הכלכלי הראשון אשר הסוכנות היהודית חייבת ליסדו.  מבחינה משפטית צרופה זו הרי הסינדיקט של הסוכנות היהודית דומה מאד – בשנוי תנאים כמובן – לאותו אורגן אשר עמד להוסד בקשר לפעולת האשראי הגרמנית.  פרווס-הלפהנד, אשר נלחם בכל כוחו לטובת תכנית האשראי בגרמניה, תיאר את האורגן הזה בראשי פרקים: "תקנות אשר יש להגשימן בלי שהיות:

תיקונים בשיטת הכספים. 

א) יצירת חבר נאמנים – נקרא לו קונצרן גרמני – אשר יקיף את החרושת הכבדה ואת המפעלים החשובים במדינה לשם יצירת אשראי משותף.  אין כאן צורך בקרטליזציה, כי די גם בפיקוח על העסקים כפי שנוהגים הבנקים הגדולים. 

ב) הקונצרן הגרמני יקבע את ערכי האשקעה ואת הכנסות המפעלים אשר יפקח עליהם, וכמו כן את הצורך בהון מצד המפעלים האלה.  תוך כדי כך הוא יכול להתחיל בהוצאות אובליגציות, ועל ידי כך לעשות את הנסיון לגייס את האשראי הנחוץ לחרושת ולמדינה"

[1].  מובן ממילא כי הסינדיקט של הסוכנות היהודית לא רק טן מזה לפי היקפו ומצומצם יותר באפשרויותיו, אלא הוא גם נתון בתנאי עבודה שונים לגמרי.  ראשית כל הרי תפקידו מקיף וכללי יותר מזה של חבר הנאמנים הגרמני.  הסינדיקט של הסוכנות היהודית עתיד להיפך בתהליך המפעל הא"י לא רק לאינסטנציה המקבלת את ההון ומנהלת אותו, אלא גם מרכזת בידיה את הפיקוח על השימוש בהון.  על ידי כך הוא נהפך לאורגן ההנהלה המרכזי במנגנון ההתישבות של הסוכנות היהודית בכלל. 

יסוד הסינדיקט וקבלת המלוה על ידו – כרוכים כמובן בכמה שאלות מבחינת המשפט והארגון שלא נרמזו כאן כל עיקר והם צריכים לשמש נושא לחקירה מקצועית רחבה.  יש רק להעיר כי מרבית השאלות המתעוררות כאן יש להן סמוכין וגזרה שוה בדברי ימי הפיננסים, עד כי אין אנו חייבים לחפש דרכים חדשות, אלא להסתמך במידה מסוימת על מסורת ומעשים שהיו

[1].

אגב, ככל שיסוד הסינדיקט יתגשם במהירות וללא חיכוכים, כן יקל לקבל את המלוה וכן ישתבחו התנאים שעל פיהם ינתן מלוה זה לסוכנות היהודית.  רק אומה המאמינה בעצמה מבקשת מלוה, אולם רק אומה המאמינה בעצמה זוכה לקבל מלוה כזה.  רצון התחיה של היהודים והבנה בתפקידי הדור לנוכח עתידנו הלאומי – יותר משיתבטאו בהפגנות סואנות ואידיאולוגיה צרופה, יתבטאו בהגשמתו המהירה, מתוך משמעת, של שיתוף האשראי הלאומי.  במידה שיקול ענין קבלת המלוה ובמידה שישתבחו תנאיו – בה במידה תוכל הסוכנות היהודית למלא את תעודותיה הישוביות ובה במידה תתמעטנה המעמסות על תכניתה הכלכלית. 

בד בבד עם הפעולה הכלכלית-ארגונית לשם הגשמת התכנית הכספית הזאת – שומה עליה על הסוכנות היהודית לבצע גם פעולה פוליטית משילמה.  תכליתה הכללית של הפוליטיקה הזאת היא להבטיח את סיועה המוסרי של המעצמה המנדטורית ואת עמדת האהדה של יתר המעצמות – ובראשן אמריקה הצפונית – כלפי תכנית המלוה וההתישבות של הסוכנות היהודית.  התכלית המיוחדת והעיקרית היא הבטחת הסיוע הממשי בצד חבר הלאומים.  הצורה הרצויה של סיוע כזה היא ערובת-משנה כללית מטעם חבר הלאומים לשם מפעל האשראי של הסינדיקט.  אם כי ערובה זו אינה תנאי הכרחי להגשמת המלוה, שכן זו מבוססת למדי גם בלאו הכי, הנה היתה יכולה להשפיע לטובה על התנאים שבהם עלול ההון הבינלאומי להתגייס למלוה לשם בנין הארץ.  והרי איש לא יטיל ספק בדבר, כי חובתה העיקרית של הפוליטיקה שלנו היא להקל ככל האפשר מעול המעמסה המעיקה גם בלאו הכי על מפעל ההתישבות הצעיר, וליצור על ידי כך את התנאים להתפתחותו הבריאה. 

הסיבות אשר גרמו לכך כי הערובה מצד מעצמות העולם לפוליטיקה של הבית הלאומי בארץ ישראל הועמדה על יסוד "מוסרי" בלבד, שאין עמה התחיבויות ממשיות – סיבה אלה שרשיהן נעוצות ברובן בפוליטיקה הציונית גופה.  תחת להעביר מיום הכרזת בלפור את מרכז הכובד של הפוליטיקה מן ההפתעות הדיפולומטיות והנצחונות הרשמיים וההכרזות הצעקניות, – לשטח זכיונות וזכויות ממשיים, בעלי ערך מכריע להתפתחותו הכלכלית והאדמיניסטרטיבית של הישוב היהודי הצעיר, המשיכה הציוניות לרדוף הצלחות פוליטיות אשר תרמיתן מתגלה בהכרח ברגע שחסרים האמצעים והכוח להפוך הלכה למעשה.  אלמלא באה מלכתחילה להפיח אילוסים ע"ד השתתפות לאומית אידיאליסטית מצד אילי הכסף היהודים בהתישבות הארץ-ישראלית, והיתה נותנת את דעתה על ההכרח ליצור מצע להתישבות היהודית הגדולה בארץ ישראל, מצע פיננסי על יסוד אשראי בינלאומי, – כי אז מצאה הד ואהדה בין כל המעצמות המכירות ויודעות את טעם ההוצאות והצורך בהון מרוכז להתישבות המונית צעירה.  מבחינה זו מענין מאד התזכיר אשר נתפרסם בשעת הועידה בלוזנה מטעם ארצות הברית בענין "הבית הלאומי" האחר שנוצר לאחר המלחמה, הוא הבית הלאומי לארמנים.  "המשלחת האמריקנית", – כתבה אז העתונות, – "מפרסם תזכיר בחתימת ידו של ראש המלאכות האמריקנית באסיה הקטנה, פיט, המשמש קומיסר מטעם חבר הלאומים.  בתזכיר זה באה ההצעה על יצירת בית לאומי לארמנים בקיליקיה, אשר עברה לפני זמן מה מידי צרפת לתורכיה, עם הנהלת עצמית בחסות חבר הלאומים...  לכסוי ההוצאות מוכן הסינט האמריקני לתת אשראי כדי 20 מיליון דולר.  ראשית הפעולה תהא לשכן בבית הלאומי הזה 15,000 הפליטים הארמנים מקושטא, ואחר כך 100,000 פליטים מסביבות איזמיר, ואחר כך את הפליטים אשר יבואו מרוסיה וגם את 500,000 היתומים הפזורים בכל קצות העולם"

[1].  הסוכנות היהודית אינה תובעת אפילו דבר בדומה לזה.  היא דורשת לשם מילוי הגשמת הפוליטיקה שלה, שנתאשרה אישור בינלאומי, רק ערובת משנה מטעם חבר הלאומים. 

ברור לכל איש, כי הפוליטיקה הבינלאומית מעונינת דוקא בשניםה אלו למצוא דרך לפתרונה, ולו יהא פתרון זה חלקי, של השאלה הנקראת כיום "השאלה הפוליטית של היהודים".  המציאות מראה בבהירות, ההולכת וגדלה מיום ליום, לעיני המדינאים של מרבית המדינות, באירופה ובאמריקה, מהן הן תוצאות המשחק הזה.  יהודי רוסיה הרוסי-מעמד ונטולי שורש כלכלי, המוני העם היהודי בנפות הרעב והפרעות באוקראינה; זרמי הפליטים הנמשכים משם דרך מדינות הספר לגרמניה, ומגרמניה לצרפת, אנגליה ואמריקה; התמוטה הכספית והכלכלית בפולין וגליציה והשפעתה על היהודים; בולמוס ההגירה אשר תקף את היהודים בשנים האחרונות לרגלי ההשתלשלות הזאת, מבלי שניתן לו לבולמוס זה מוצא חפשי וטבעי; ומכאן ההתפרצויות האלמנטריות ללא סודר של תנועת ההגירה היהודית – כל אחת מן התופעות האלו מציגה בעיה קשה בפני הפוליטיקה הבינלאומית.  כל אחת מן התופעות האלו משמשת קן של אי-מנוחה מתמדת לגבי המדינות האירופיות-אמריקניות.  אולם יש, שיבואו ויטענו, כי גם התישבות גדולה ביחס בארץ ישראל לא תביא פתרון מחלט לשאלות האלו.  נכון הדבר.  פתרון גמור לכך – כפי הנראה – איננו במציאות בכלל.  אך בתקופה שבה צמצמה, לפי חוקי הגירה מודרניים, אפילו מדינה גדולה, אדירה ועשירה כארצות הברית של צפון אמריקה את כניסת היהודים כדי מכסה שאינה עולה על אי-אלו עשרות אלפים איש, בתקופה כזאת חשובה מאד מבחינה יחסית גם יצירת אפשרות להקלטת עשרות אלפים נוספות בארץ ישראל.  וחבר הלאומים והמעצמה אשר לידה נמסר המנדט נטלו עליהם את האחריות ליצירת האפשרות הזאת.  ובצדק, למשל, מציין התזכיר האחרון של מיניסטריון הפנים בפרוסיה בשאלת יהודי המזרח את האופי הבינלאומי של בעית ההגירה היהודית והצורך בפעולת סדור בינלאומית; ובצדק הוא מציין ומדגיש את הכרזת בלפור, ואת האחריות מצד חבר הלאומים ומצד אנגליה שקבלה את המנדט. 

בעצם ברור הדבר כי גם שאלת הפציפיקציה של ארץ ישראל, מתוך ראייה למרחוק, תלויה בשאלת יצירת האמצעים המספיקים להתישבות יהודית גדולה.  יחסי הכוחות השוררים כיום בין היהודים והערבים בארץ אינם נותנים להשליט כאן מנוחה וסדר ושלום שהארץ זקוקה להם כל כך.  הישוב היהודי חזק כבר למדי עד לבלתי הדחות לעמדת הגנה בלבד ולבלתי החשב לכמות עלובה, אך אין הוא חזק למדי עד כדי ליצור שווי משקל רוגע של הכוחות, ולהוכיח למעשה כי הבית הלאומי ליהודים בארץ ישראל פירושו מקור אמידות וחירות ותרבות לכל הארץ ולשני העמים המתגוררים בה גם יחד.  הערבים רואים את עצמם חזקים מדי שבת בחיבוק ידים, והריהם רודפים בפוליטיקה מופרזת אחרי אילוסיות התקפה אשר לא יוכלו עוד להגשימן.  מצב-מעבר זה הוא שורש המהומות הפנימיות המתלקחות לפרקים בארץ ישראל.  אם הפוליטיקה הבינלאומית רוצה להמנע ממהומות אלו ולהשליט לפחות בחלק זה של המזרח התיכון את השלום ואת המנוחה, אין פניה, למעשה, דרך אחרת מאשר ליצור את התנאי המוקדם לשווי המשלק, היא התישבות יהודית באמת מידה גדולה.  הפוליטיקה הבינלאומית יש לאל ידה לפעול בזה, אם המעצמה המנדטורית תסייע סיוע מוסרי לפוליטיקה הכספית והישובית של הסוכנות היהודית, ויתר המעצמות תתפוסנה עמדת אהדה לעבודתה, וחבר הלאומים יטול על עצמו ערובת משנה למפעל הכספי שלה.  והרי ערובה זו תהווה לא יותר מחלק זעיר בתכנית האשראי הבינלאומי, אשר חבר הלאומים יצטרך להגשימה בצורה זו או אחרת, אם יש את נפשו למלא את תעודתו ולבלתי ההיפך לפיקציה נבובה, כרצון הפוליטיקה של אינטרסים צרים. 

תשלום הרבית למלוה אשר ינתן לסוכנות היהודית – מבוסס למישרין על ההכנסות המסודרות מן המפעלים המשקיים של הסינדיקט.  ובזה יבדל המלוה הזה מן הצורות המקובלות של האשראי הצבורי, אשר לפיהן תלויה הרבית של חובות המדינה, או חובות העיריות, בהכנסות ממסים, כגון מכס, ארנוניות, הפרשות ישרות או עקיפות.  על ידי כך הוא מקבל את הצורה האפינית של אשראי למשק פרטי, כפי שזו נוצרה על ידי המפעלים המודרניים הגדולים כגון טרסטים, קרטלים, או אגודי תעשיה כלכליים.  אולם הבדל זה פירושו התקדמות בכיוון חיובי, כיוון ההולך ומתבלט בקו ההתפתחות החדשה של האשראי הצבורי.  וכל המפקפקים באפשרות של תשלום רבית בטוח ומסודר למלוה שלנו רק מסיבה זו שהסוכנות היהודית חסרה את זכות הטלת המסים, – מראים בעליל עד כמה נשארו כפותים למושגים ואידיאות ישנות שעבר זמנם. 

הכרה כללית זו מוצאת, למשל, את בטויה אצל גולדשייד בדברים כאלה: "האשראי המדיני, אם הוא נשען על רכוש צבורי קיים, כלומר, אם התחיבויות המדינה מוצאות את ערובתן בחלק מן הרכוש התעשיתי הלאומי הקיים בפועל, – יש לו בסיס אחר לגמרי מאשר בהנתן לו ערובה רוחנית בלבד, היינו זכות משפטית על חלק מן ההכנסה הלאומית.  במקרה הראשון ניתנה לו לאשראי המדיני ערובה איתנה הרבה יותר מאשר במקרה השני"

[1].  שכן ערובה זו יסודה במקורות ערך ממשיים.  ובכן איפוא חייב הסינדיקט של הסוכנות היהודית להעמיד מלכתחילה, בעזרת המלוה, לרשות הגוף הלאומי היישב "מקורות ערך ממשיים" במידה כזאת, אשר – גם מבחינת תשלום הרבית של המלוה – יחזקו את עמדתו הכלכלית יותר מאשר מערכת מסים איתנה לפי הערך.  תנאי מוקדם לשיטה זו הוא, כמובן, השימוש הפרודוקטיבי באמצעי המלוה עצמם.  אם רוצים לקחת את תשלום הרבית מן הכנסות הכלכליות הרגילות של ההון – יש להשקיע את ההון הזה, בחלקו העיקרי או בשלומתו, באשקעות ייצור הנושאות פירות כסדר.  היסודות לתשלום הרבית של חוב צבורי מסוג זה אינם נבדלים איפוא מן היסודות אשר עליהם נבנה אשראי האשקעה הכלכלי בכללו. 

מבחינת המלוה של הסוכנות היהודית אין מקום איפוא לשאלת

המכסה לפי הגלגולת, שאלה אשר חשיבות יתרה נודעת לה במלוות מבוססים על מסים.  אם תשלום הרבית מבוסס על ההכנסות שהמדינה תובעתן בדרך החוק מאת האזרח הבודד והכנסתו, יש חשיבות רבה לבחון, לשם הערכת החוב, עד היכן מגיעה מכסת המעמסה הכללית הרובצת על שכם משלם המסים או על כל נפש במדינה.  אך אם תשלום הרבית (יחד עם פרעון הקרן) תלוי רק בסך-הכל הנקי היוצא מן השמוש הפרודוקטיבי בכספי החוב – אין חשיבות ישרה מבחינת הבטחת הפרעון אם הגוף המקבל את המלוה יש לו זכות להטיל מסים או לאו. 

אך אם נצא על אף הכל לחשב את חשבון המכסה לגלגולת ולחלק את הסכום של 7-8 מיליונים, אשר יגויסו על ידי המלוה הראשון לסוכנות היהודית, על האוכלוסיה היהודית הקיימת כבר כיום בארץ ישראל, מבלי להביא בחשבון את העליה היהודית הקיימת כבר כיום בארץ ישראל,  מבלי להביא בחשבון את העליה היהודית אשר תתחיל דוקא בעזרת המלוה הזה,–וקבלנו מכסת חוב מטפוס המכסה הרובצת על מושבות בריטיות מסוימות, שאין איש מתריס כלפי דרגתה הגבוהה.  להיפך, בדברי ימי הפיננסים במדינות אוסטרליה וזילנדיה החדשה מתבלטת במפורש ההשפעה הרבה של האשראי החיצוני על התפתחות ההתישבות.  ובכדי לציין את התפתחות המדינות האוסטרליות – נביא כאן מספרים אחדים אשר יאירו אגב אורחא גם את ההוצאות ההכלליות של ההתישבות:

 

1908

1900

1890

1880

1870

 

316

245

184

86

36

החוב (במיליונים לירות)

5,25

4,5

3,75

2,75

2

מספר האוכלוסין (במיליונים)

180

120

64

48

31

האכספורט (במיליוני לירות)

 

ביתר בהירות נמתחים קוים מקבילים אלה בזילנדיה החדשה, מקום שם ניהל המיניסטר לכספים, סיר יוליוס פוגל, את הפוליטיקה שלו בשטח ההתישבות על יסוד אשראי בינלאומי.  במשך זמן קצר ביחס הביא את האשראי לשיעור של 20 מיליון לירות, בשעה שמספר האוכלוסין הגיע לרבע מיליון.  מבחינת הפוליטיקה הזאת הובעה דעה זו: "על ידי כך הוכפל מספר האוכלוסין והאכספורט, ילידי המקום נהדפו אחור והוכרחו לשמור על השלום.  בקיצור, המדינה התפתחה במהירות רבה.  אם כי הדבר עלה בממון רב

[1]".  ואף אם נתרחק מגזרות שוות מופרזות בין ארצות אלו ובין ארץ ישראל, הרי לא נוכל להכחיש כי מספרים אלה באים ללמד מבחינות רבות על הדרכים ההכרחיות בפוליטיקה הכספית של הסוכנות היהודית. 

ברם, דרכים אלו לא תהיינה דרכי מלך רחבות ונוחות לכרכרות טיול, עך אף כל הערובות והרקע המוצק אשר עליהם יתבסס פרעון הרבית של המלוה הראשון שלנו.  קשה מדי היא צוקת העתים שבהן תסולנה הדרכים האלה.  ובצדק מציין רופין בדברי הפולמוס שלו נגד רעיון המלוה, כי בעשור זה שלאחר המלחמה עומדות בפני ההון תעודות גדולות באירופה גופה – צרפת הצפונית-מערבית, רוסיה, מדינות הספר, בלגיה, המשמשות מקום אשקעה נאה, ורמת הרבית באירופה מעידה על ביקוש מוגבר לאשראי.–ובכן אם ירצה הסינדיקט הפונה בבקשת אשראי אל שוק הכספים הבינלאומי לערוך בתנאים אלה את המלוה שלו, יצטרך ללא ספק להשפיע על ההון ע"י רמת הרבית המובטחת לו, עד אשר יעדיף את האשקעה בארץ ישראל על פני אשקעות אחרות.  בכיוון אמת-רבית גבוהה יותר, ומשום כך מושכת ביותר, פועלת גם העובדה שצויינה כבר לעיל: כי מפעל הבנין היהודי בארץ ישראל הריהו מבחינה אובייקטיבית צעיר ביותר, וגם אגב התפתחות יתרה אינו בטוח שלא יתרגשו עליו נסיגות משבר בלתי צפויות מראש.  אפילו המושבות הבריטיות נאלצו תחילה להגדיש, אם כי רק במידת-מה, את אמת הרבית להון האנגלי בשוק הלונדוני, גם בתנאי שוק הכספים שלפני המלחמה

[1].

מלבד זאת קיים כידוע קשר גומלין בין שער האמיסיה ושער הרבית.  וכיון שסינדיקט הסוכנות היהודית מעונין בשער גבוה של האמיסיה למלוה ראשון שלו, למען יוכל על ידי פעולת-העלאה יחידה זו לגייס הון מרוכז ביותר, – לפיכך יצטרך להסכים גם לשיעור רבית גבוה ביחס.  אם המעמסה אשר תעמס על ידי כך על מפעל ההתישבות היהודי בעשרות השנים הקרובות תהא לפי כוחו מבחינת עתידו החברתי והכלכלי – דבר זה תלוי בשימוש בתועלת שיעשה בכספי המלוה.  הצורה החדשה של מפעלי משק מעורבים צופנת בקרבה אפשרויות למכביר כדי להגדיל את כוח הסבל של בסיס ההתישבות ולהגמישו ביותר. 

ברם אם נניח מעכשיו ביסוד חשבונותינו שיעור רבית כדי 6,5-8 אח', תהא זו הנחה מרחיקה לכת מדי לגבי פעולת אשראי בצורת אובליגציות, אשראי לזמן-ארוך הניתן לגוף צבורי ונושא רבית בטוחה.  אם נשווה את עניננו למקרי המלוות שלפני המלחמה – וראינו כי שיעור רבית כזה מקומו בין המקרים היוצאים מן הכלל ביותר.  מכל המלוות המצריים יש רק אחד אשר ניתן בשנת 1867 בסכום של 2,080,000 לירות ושיעור הרבית שלו עלה על 7 ואח'.  בתנאי השעה הזאת רבית בת 8 אח' נחשבת כדבר יוצא מן הכלל אפילו בגרמניה, מקום שם מורגש ביותר המחסור באשראי, והמלוות נתונים לסכנה של ירידת ערך הכסף.  שיעור כזה נקבע רק למלוות עירוניים אחדים (בון ואחרות) ולמלוות דהשתא של מדינת סכסוניה

[1].  ואילו מלוות קבועי-ערך בשוק הכספים הבינלאומי – שער הרבית שלהם נמוך היה מזה[10].  יוצא איפוא ששיעור רבית בן 6,5-8 אח' מוגזם הוא גם בתנאי היום בשוק הכספים; ברם יש לבחון את ההנחה הזאת כדי להוכח בכושר התכנית לאשראי גם במקרה קשה ביחס, היינו במקרה של תנאי רבית קשים. 

נוסף על שיעור הרבית הזה באה מכסת האמורטיזציה של המלוה בשיעור 1 ואח', ועליה יש להוסיף בפרוגרסיה את הרבית החסוכה.  אפני הפרעון עלולים להיות דומים לאלו הנהוגים במלוות הקולוניאליים של בריטניה.  הפרעון נעשה במקרה שהאובליגציות יורדות מערכן הנומינלי – על ידי קנית משנה בבורסאות, ובמקרה שהן עומדות בערכן או למעלה מזה – על ידי הגרלה.  אם לחשב את כל הוצאות האמיסיה ויתר הוצאות המלוה לעומת מכסות הפרעון של חמש השנים או עשר השנים הראשונות, ונתקבל שיעור בן 7,5-9 אח'. 

בזה שורטט בקוים כוללים בסיס המלוה לסינדיקט של הסוכנות היהודית מבחינת הערובות, שיעור רבית ותכנית הפרעון.  מכל הבחינות האלו מבוסס המלוה במידה כזו, שאין להטיל ספק בטיבו וכוח השפעתו הפיננסי.  נשוה נא לכך את המלוה אשר הציע רופין לקרן קימת לישראל בתחומי תכנית המימון שלו: "הקרן הקימת יכולה להסתייע במלוה בשיעור רבית של 4 אח' לזמן-פרעון במשך 30 שנה.  מלוה מעין זה בסכום של 30-40 מיליון פרנקים ידרוש מדי שנה שנה לשם רבית ואמורטיזציה 2 מיליון פרנקים בערך.  כערובה למלוה ישמשו נכסי דנידי של הקרן הקימת, הכנסות המגביות שלה לעתיד, ודמי החכירה המתקבלים מן הקרקעות אשר נרכשו בארץ ישראל.  כסבורים אנו שערובה זו מספקת במידה כזו שגם בעלי הון זעירים לא יראו סכנה לעצמם לרכוש את שטרי המלוה של הקרן הקימת

[1].  על אחת כמה וכמה מובססת ההנחה שמלוה הסוכנות היהודית יכבוש את השוק, ועל ידי טרנסאקציה ראשונה וגדולה זו יפתח בפני המפעל היהודי בארץ ישראל את שערי האשראי הבינלאומי, זה האשראי הנחוץ לו לשם מימוש תכנית-הכלכלה הלאומית הגדולה.  מאידך ימצא ההון במלוה הזה אפשרות אשקעה בתנאים וסכויי רוחים טובים ביותר, כאלו הנתנים כיום, מבחינת אשראי האובליגציות לזמנים ארוכים, רק בתחומי הספר של הכלכלה העולמית.

ואשר למועד ומקום האמיסיה של המלוה שלנו – הנה יש מבחינה זו גורמים בודדים מרובים מדי משנוכל לטפל בניתוחם כאן.  מבין תנאי קוניונקטורה כלליים יש להביא, למשל, בחשבון את אלה: תנאי עליה או מבוכה בקוניונקטורה מביאים תמיד לידי גרוי של ספסרות בשוק האשקעה, ספסרות המרחיקה את בעל ההון מנירות ערך בעלי רבית בטוחה לעבר אשקעות רופסות אך מבטיחות רוחים מופרזים.  קוניונקטורות יציבות או יורדות כרוכות להיפך בהתענינות רבה בערכים קבועים.  כמו כן יש להביא בחשבון את התנאים המיוחדים, היינו לא כלליים, השוררים בשוק זה או אחר.  נבחון נא לדוגמא את המקומות העומדים בשורה ראשונה לגבי עניננו – לונדון, ניו יורק, פאריס – וראינו שם בשנים האחרונות שלאחר שביתת הנשק דרך התפתחות הניתנת להשרטט במלים מועטות.  עד שנת 20-1919 קימת קוניונקטורה גבוהה וקדחתנית, אשר מקורה בסיום המלחמה, בהחיאת התעשיה והחזרת הייצור "הנורמלי", והיא הביאה עמה ביקוש מוגבר לאשראי.  אך מני אז הולך המתחון הזה ונחלש ועובר כמעט לקיצוניות השניה, בהשפעת ההתפתחות של הולוטה ומשבר העבודה והשווק בארצות בעלות הולוטה הגבוהה, והצעות הכספים בשוק נעשות תכופות יותר וזולות יותר.  מבחינה חיצונית מצאה התפתחות זו את בטויה בהורדת שער הדיסקונטו הרשמי בבנקים הראשיים, הורדה אשר נפסקה רק בחדשים האחרונים.  ותקופות אלו של הדיסקונטה היורדת קלט השוק הלונדוני, כבר לאחר המלחמה, מלוות לשם מחוזות שונים בצרפת, אובליגציות חדשות של מסילות ברזל, מכל המינים וכל הלאומים, ואת המלוה הצ'ילני שהבקוש לנירותיו עלה פי שלשים וחמשה על המכסה הדרושה, עוד ערכים אחרים. 

אם יביאו בחשבון מבחינת תכנית המלוה את הגורמים האלה ואת יתר גורמי האמיסיה המכריעים, הרי שאין מקום לשער כי מלוה הסוכנות היהודית יתקל בקשיים גדולים יותר בשוק הכספים מאשר תכניות אחרות, הנתונות לסכנות לא פחות ולסכויי רוחים לא יותר מן המלוה שלנו.  אדרבה: יש מקום לשער כי ההתפתחות בשוק הכספים הבינלאומי, מתוך תלות פונקציונליות בתצבורת ההון שבארצות הרכושנות הגדולה, תפנה בעתיד הקרוב בכוון הנוח לענינינו, עד כי התוצאות הממשיות של ביקוש האשראי מצדנו תעלינה בהרבה על תקוותינו הצנועות. 

לעומת זה ציינו רבים, – ובעת האחרונה אדולף ביהם

[1], – את העובדה כי הנסיונות שנעשו מטעם מוסדות ציוניים להפיץ מניות שוק החפשי, כגון Palestine=Land=Development Co, המלוה העירוני של תל-אביב, לא הסבו את לב הבנקים בעולם לאשקעות ארץ-ישראליות.  ברם, נסיונות אלה אינם פוגעים בסוכנות היהודית.  ההשואה בין נסיון הטרנסאקציה שנעשה ובין הטרנסאקציה העתידה ליעשות מוטעית היא ואין לה רגלים.  דבר אחד בהופיע בשוק הכספים איזה שלטון עירוני, בלתי יודע כלל בחוגי ההון, ובידו תכנית מלווה קטנה של 75,000 לירות, או חברת קרקעות, לפי מושגים אירופיים חברת ספסרות בקרקע – הרוצה לפתוח בעסקים בארץ שוממה והיא מציעה את מניותיה בשוק – ודבר אחר לגמרי הוא בבוא הסוכנות, בתורת ביאת כוח העם היהודי שנתאשרה מבחינת המשפט הבינלאומי, והיא גם המוסד המרכזי והמנהל להתישבות בארץ ישראל, ומבקשת מלוה מיליונים על יסוד ערובות מיוחדות, מלוה שבעזרתו תפתח את הארץ על ידי התישבות בקנה מדה גדול.  מבחינה זו מכריעה הדוגמא שצוינה פעם על ידי הרצל: בדרך שבה התנהלו כרגיל עגלות הדואר כשהן ריקות למחצה – נבנתה מסלת ברזל וקרונותיה, על אפם וחמתם של הפקפקנים, היו מלאים תמיד נוסעים.  הרכבת היא שהצליחה ללכד את כל שטח התחבורת ולעצב את דמותה הכלכלית. 

נוסף על הגורמים הכלכליים כספיים אשר הזכרנו עד כה והנותנים מקום להערכה חיובית לגבי המלוה שלנו, פועלים בכיוון זה כמו גורמים פוליטיים.  במדינות שונות קיימים כיום אינטרסים עצומים אשר מבחינתם אין זה היינו הך מי הוא שיתפוס עמדת השפעה מכרעת בארץ ישראל המתפתחת במהירות ועולה כפורחת על ידי עלית היהודים והתישבותם הגדולה, ואת הפיקוח על עושר טבעי וכנסים בשיעור גדול ביחס, נכסים שיתארגנו בסינדיקט של הסוכנות היהודית.  ובמקרה שהשקו אשר נפנה אליו ראשונה, בעקב נטיותינו הפוליטיות ונימוקים מעשיים, יעמוד מרחוק – אין עדיין פירוש הדבר כשלון גמור.  ישנם שוקים אחרים אשר יהיו נכונים להענות לצרכינו בחפץ לב. 

אגב, יש להעיר כי צרכים אלה, הגדולים כשהם לעצמם מכריעים מבחינת תנאינו אנו, הנה ביחס לדרגת התצבורת הקימת בארצות הקפיטליזם המפותח ביותר וביחס לאשקעות ההון הנהוגות שם הריהם זעירים ביותר וקלי ערך.  אשקעותיה של אנגליה בלבד בחו"ל הגיעו לפני המלחמה לכדי 3 וחצי מיליארדים ליטראות שטרלינג, מזה במושבות הבריטיות, והודו בכלל זה, סכום של 1,750,000,000 ל.  בערך

[1].  או מספרים מחכימים עוד יותר: ה"טיימס, מן ה-25 ליולי 1917 חשב ומצא כי הוצאות המלחמה של אנגליה בלבד, בלעדי בני בריתה, הגיעו – לפי הכרזות בונאר לאו בבית הנבחרים (ב-9 למאי 1917, 12 ליוני 1917, 20 ליולי 1917) – לסכום יומי ממוצע של 6,277 מיליונים לירות, או לסכום עגול של 7 מיליונים לפי הוצאות המלחמה הבריטיות הכלליות.  אפילו בחוג המשטר הכלכלי והחברתי השורר כיום הרי זו אולת ורעות רוח לחשוב כי סכום כזה אשר הומצא יום יום במשך ירחים ושנים על ידי ההון על מנת להרוג אנשים חיים, לנתוץ ערים וכפרים, להכחיד נכסי כלכלה – לא יתגיס פעם אחת ויחידה על מנת ליצור מקומות עבודה והתישבות ומולדת לרבבות אנשים.

אגב אין זה מן ההכרח כי סכום המלוה אשר שוער כאן בשיעור של 8-7 מיליון לירות ימסר בבת אחת לידי הסינדיקט.  אדרבה: יש להמנע מטעמים שונים ממעשה כזה.  ובראש ובראשונה כדי שלא יעמס למן היום הראשון של פעולת הסינדיקט, ומתוך זה על עבודת ההתישבות כולה, כל נטל החוב ותשלומי הרבית.  וגם משום שבתהליך הכללי בא"י לא תתכן הפעלה פרודוקטיבית פתאומית שלכל הון המלוה כולו.  רק לאט לאט ובהדרגה, בהקבלה "אורגנית" להתפתחות הכללית של התהליך הכלכלי, העליה ועבודות ההתישבות ידרש עודף ההון הפרודוקטיבי מבחינת כלכלה לאומית ותתכן הפעלתו השלמה.  ורק בהקבלה להתפתחות זו, לאט לאט, ובהתאם לצרכים יוסע הון המלוה לארץ ישראל.  ובכן איפוא עיקר הפעולה השיטתית של הסינדיקט איננו בשימוש למעשה בכל סכום המלוה המרוכז, אלא באפשרות השימוש הבטוחה. 

השיטה המעשית ההולמת את מצב הדברים האלה היא בערך כזאת: המוסד הכספי, המוציא את המלוה, מקבל לידו חלק מסוים מן האובליגציות לפי שער האמיסיה.  על בסיס זה ועל סמך שטרות המלוה נפתח לסינדיקט, כמובן תמורת רבית מתאימה, חשבון אשראי בשיעור האובליגציות שנלקחו, ואז פותח הסינדיקט בפעולותיו.  ורק משנסתיים האשראי הזה, לאחר שהוסע ההון בהדרגה בהתאם לצרכי עבודות ההתישבות המתקדמת – יוצאו ניירות הערך של המלוה אל השוק הרחב. 

בינתים תתקדם עבודת ההתישבות הגדולה והשיטתית של הסוכנות היהודית בארץ, רבבות עולים חדשים עובדים יתוספו, מושבות חדשות תוצרנה, המושבות הקיימות תרחבנה את שווקן ותבססנה על ידי כך את קיומן הכלכלי, המלאכה והתעשיה בערים תתפתחנה ביתר עוז, וכל הארץ תתעשר ותגדיל את כוח ייצורה, ותנתן אפשרות לראות ביתר דיוק את סכויי ההתפחות הכלכלית.  בתנאים אלה יתכן כי קליטת המלוה בשוק החפשי תהא עוד יורת קלה ויתרונותיה מרובים. 

 

ו.     הסינדיקט, הבנק המרכזי וההנהלה לעניני המלוה

"...  תכנית שלמה א סכימה המורכבת מחלקים רבים ומאוחדים בצורה כזאת שהם מהוים שלשלת של עזרה הדדית וזיקה הדדית".

(A, B, Stickney, The medium of exchange and the banking function)

עם חתימת חוזה המלוה בין הסינדיקט ובין הבנק או החברה של האמיסיה, יוצר אותו מצב פיננסי של הסוכנות היהודית, אשר רק הוא יסכון לשמש קו מוצא לפעולתה השיטתית בהתישבות; ניתנת האפשרות לסוכנות להשתמש בהון מרוכז.  ויחד עם זה ניתנים לה גם כל תנאי העבודה התלויים במציאות הון גדול מרוכז ומוכן לשימוש: אפשרות של שימוש באמצעים לפי תכנית ולפי שיטה קבועה ויציבה, וכיוון הפוליטיקה הישובית למטרה מרחיקה ראות.  וכתוצאה מזה תופק התועלת האופטימלית מכל הפעולה.  כמו כן תובטח יציבות יחסית לתקציב של הגוף הלאומי העליון המפקח על הבנין; הוצאות הייצור תתמעטנה, ההנהלה תשתחרר מהוצאות סרק ומעבודות בלתי פוריות.  ועיקר העיקרים: תאופשר הרחבת חוג העבודה וצמוד המפעלים, עד כי, במנגנון גדול זה יזדוגו כל הגלגלים והמנופים – תנאי מוקדם יסודי להצלחה הכלכלית.  על בסיס זה יכולה איפוא הסוכנות היהודית, או ביתר דיוק המוסד המרכזי הכלכלי שלה, הסינדיקט, להקים את תכנית ההתישבות הגדולה מתוך התאמה לצרכי ההתישבות העובדת של היהודים והאינטרס הכלכלי לאומי.  בד בבד עם תכנית ההתישבות יש לתכן מצד אחד תכנית ברורה להכשרה ועליה, אשר הגשמתה נתונה אף היא בידי מוסדות של הסוכנות היהודית, ומצד שני תכנית מדויקת לפרעון הרבית והקרן של המלוה. 

למען יוכל הארגון הכלכלי של הסינדיקט לספק את המטרות הקשורות יחד קשר גומלין, והתלויות באופני השימוש של כספי המלוה – יש להעריך כרואי כמה יסודות של ארגון זה:

ראשית: כדי להעלות את הפוריות והתנועתיות של כספי המלוה עד כדי מכסימום כלכלי – מן ההכרח הוא להשתמש בהם רק במחזו ר העסקים הפרודוקטיביים.  אם כי הכספים האלו יהיו גדולים בהשואה אל האמצעים העומדים עתה לשרותנו, הנה אין בהם כשהם לעצמם, ומבחינת אשקעה חדפעמית, אלא כדי להגשים מטרה חלקית מסוימת בתכנית הבנין היהודי בארץ ישראל.  אחרת אם ישתמשו בהם כבהון יסודי להקמת רשת בנקים.  אף אם נודה כי דוקא מפעל ישובי, ובעיקר מפעל התישבותי של שכבות עם עניות, מן ההכרח שיתבע לעצמו אשראי לזמנים ארוכים, לשם אשקעה והון חוזר, ועל ידי כך תתעכב מהירות המחזור של חלק מסוים, לפחות, מכספי המלוה – נבוא לידי הכרת ערכו החיובי של חלק מסוים, לפחות, מכספי המלוה – נבוא לידי הכרת ערכו החיובי של הגורם הזה.  מצד אחד – בתהליך ההתישבות, העתיד על כל פנים להמשך עשרות בשנים, אין לחלקי הון הנמצאים זמן מסוים במצב קפאון נעשים בטלים לגמרי מבחינת השימוש.  מאידך גיסא – הצורך באשראי בנקאי הקיים בארץ ישראל בקבוצים החלקאים ובמפעלים העירוניים למלאכה ותעשיה בולט כיום כל כך, שאין מקום לפקפק באפשרות שמוש פורה לגבי הון בתחומים טבעיים אלה של האשראי הבנקאי המודרני, וביחוד לאור התנאי המוקדם של עליה הולכת וגדלה. 

שנית: כדי להרחיב גם בתחומים אלה את אפשרויות התיווך לאשראי, דבר שחשיבותו עוד יותר גדולה בארצות התישבות חדשות העניות מהון והנמצאות בראשית התצבורת;

ובכדי למלא את המחסור בהון חוזר ואמצעי התשלום, מחסור אשר נתבלט בזמן האחרון לא רק בארץ ישראל, אלא נתבלט תמיד בארצות שונות בתקופות של ראשית התישבות;

[1]

ולבסוף כדי להבטיח את תשלומי הרבית והקרן על ידי הרחבת בסיס הרינטביליות של הון המלוה, ולאפשר גם יצירת עדפים נאותים לקרן מילואים או השקעות חדשות – יש להקים במרכזה של רשת הבנקים, העתידים להוסד, מוסד אשראי מרכזי של הסוכנות היהודית אשר יהא זכאי, ככל הבנקים הקולוניאליים הגדולים, להוציא ניירות ערך. 

שלישית: כיון שהעיקרון העליון בפעולת הבנקים של הסוכנות היהודית אינו אלא האינטרס המשותף של ההתישבות היהודית בארץ, כיסוד מוצק לשאיפות השחרור הלאומי שלנו;

וכיון שנוסף על הגדלת הרינטביליות והפרודוקטיביות הכלכלית לאומית של ההון המושקע, מעונינים אנו למנוע במשך תקופת השמוש בהון זה כל מגמה לרווחים פרטיים וכל מעמסה של רווחי בינים, העלולים רק להכביד על מטרת התישבותנו והפרעון המאוזן של ובנו הלאומי;

וכיון שהסוכנות היהודית למעשה אינה מפעלפרטי אלא המוסד הלאומי המישב ומשום כך נושאים גם מוסדותיה – הסינדיקט, הבנקים ויתר החברות – אופי של מוסדות צבוריים אשר עבודת גומלין תכניתית ביניהם היא תנאימוקדם להצלחה הכלכלית של פעולתם, – יש  ללכד את כל הבנקים, החברות והמוסדות של הסוכנות היהודית להסתדרות אחידה.  הסתדרות כלכלית זו תאחד את כל מנגנון ההתישבות הלאומי בייצור, מסחר, ממון, תחבורת, ותכוף את האורגן המלכד, המפקח והמנהל, הוא הסינדיקט של הסוכנות היהודית. 

מכאן שהתעודה השניה העומדת בפני הסינדיקט לאחר חתימת חוזה המלוה הוא יסוד הבנק המרכזי העלול למלא, כאמור, את התפקידים של בנק אמיסיוני.  במסגרת החבור הזה אין להפליג בפרטי הפעולות של המוסד הנ"ל, כמו גם פעולות מוסדות האשראי הנותרים וכלי השרת הכלכליים של הסינדיקט, אלא רק לשרטטן בקוים כלליים.

בראש וראשונה יש להפיג את הפחד התפל השורר בחוגים רחבים בחברה בפני הוצאת ניירות ערך, ולנטוע במקומו השקפה בלתי מסתורית לגמרי, השקפה כלכלית לאומית ברורה.  אין לך אולת גדולה מאשר לראות בשטרי ערך מעין עשית כסף הרבה מאפס מסתורי.  גם הסיוטים הידועים לנו של "אינפלציה" אין ענינם כלל להוצאה מסודרת של ניירות ערך.  שטר הערך אינו בעצם כסף כלל, אלא – מבחינה כלכלית לאומית – שטר חוב רגיל של בנק המסוגל בתנאים מסוימים למלא את מקום הכסף במחזור, ובתנאים מסוימים הריהו ממלא תפקיד פרודוקטיבי חשוב במחזור.  חוסר אחריות יהא בכך, אם נבוא, מתוך פחד-רפאים ושאט נפש מוצדק נגד נסיונות אלכימיסטיים, להעלים עין מן התפקיד הפרודוקטיבי והבריא, מבחינה כלכלית, אשר לשטר הערך הבנקאי. 

בצדק הורה המומחה המובהק לתולדות הבנקים בעולם ולמבנה הבנקים המודרניים, בעיקר האנגלים-אמריקאים, אדגר יפה, כמה גדולה חשיבותו של בנק אמיסיה לגבי אזורי התיישבות צעירה וארצות חדשות.  בארצות אלו שאין בהם חסכונות הון במדה הגונה, ומשום כך אין מוסד האשראי יכול, איפוא, להצטמצם רק בתיווך פשוט בגיוס ההון, הרי שיצירת האשראי הפרודוקטיבי מקורה לרוב בבנק האמיסיה.  מציאות של אשראי כזה היא כפי התפתחות ארץ ישראל בשנים האחרונות תנאי הכרחי לפיתוח כלכלי מהיר והתישבות גדולה בארץ. 

אכן, עיון כלשהו בדברי ימי הבנקים מאשר את מסקנותיו של יפה במלואן.  כמעט בכל מקום קשורה התפתחות הארצות החדשות בקשר גומלין חזק ביותר עם פעולת מוסדות האשראי וביחוד פעולות הבנקים להוצאת ניירות ערך.  ועד מה גדול היה הצורך אשר מוסדות אלה נענו לו – נראה אפילו מתוך העובדה כי במושבות שבאמריקה הצפונית נערכה, בבוסטון, עוד בשנת 1684, התכנית הראשונה של בנק להוצאת ניירות ערך, וכעבור שנים אחדות נוסדו המוסדות הראשונים מסוג זה.  בין ההחלטות הראשונות של קונגרס המושבות, אשר התקוממו נגד אנגליה המטרופולין בשנת 1781, תופסת מקום חשוב ההחלטה ליצור מוסד בנקאי מרכזי להוצאת ניירות ערך למען הפדרציה של המושבות המתקוממות.  והנה קובעים הבנקים את מושבם באזורים אשר ישובם מועט אך חתולי הבר מרובים בהם, ומכאן שם הלואי שניתן להם "הבנקים של חתולי הבר"

[1].  ואם גם נוכח ונודה במפורש כי דוקא בתקופה קדומה זאת נחלו הבנקים האמריקאיים להוצאת ניירות ערך כשלונות רבים, אשר הביאו לעתים קרובות לידי משברים כבדים במקומות ואזורים שונים, – הנה מאידך גיסא מוכרחים אנחנו להודות כי הבנקים בדרך כלל מלאו תפקיד חשוב בבנין הכלכלי הישובי של ארצות הברית[11].

עובדה היסטורית זו ידועה גם בחוגי הבנקים, ואין לתמוה איפוא כי בין הצעות המימון אשר הובאו לפני המוסדות העליונים בציוניות היו גם תכניות פרי עטם של פולטיקאים כלכליים פעילים, מומחים לעניני כספים ואנשי מעשה בנקאים, ודוקא בתכניותיהם הם מילא תפקיד חשוב הרעיון של יצירת בנק להוצאת ניירות ערך בארץ ישראל.

אמנם רופין נגע רק אגב נגע רק אגב אורחא בשאלת בנק כזה בהרצאתו לפני הקונגרס הציוני הי"ב בקרלסבד.  בדבריו על נושא זה, יצירת מוסד אמיסיוני בארץ ישראל, יצא מנקודת השקפה של הפסד הרבית הנגרם למשק הארצי בארץ ישראל מפאת היותו תלוי בבנק לאומי חיצוני, היינו מצרי.  אך גם הנס גוסלאר – בהרצאתו אשר נזכרה כאן כמה וכמה פעמים – וגם הבנקאי הפרנקפורטי וולף – בהרצאתו לפני כנסית ציוני גרמניה בשנת 1921 – נתחו את השלאה הזו לכל פרטיה והעלוה במידה ידועה על ראש תכניתם. 

ברם, תכניותיהם של שני אנשי מעשה אלה לקו במידת מה.  ראשית כל נתבהרה השאלה של גיוס ההון למען הבנקים האלה רק במידה בלתי מספקת: הראשון (גוסלאר) רוצה לפתרה על ידי אשקעה של הון פרטי הושני (וולף) – באמצעות שיטת ההנתדבות: רכישת המלוה המדיני בארץ ישראל באמצעי קרן היסוד לשם כסוי האמיסיה של השטרות.  וכבר הוכחנו כי שני הפתרונים כאחד בצורתם זו אינם בגדר ההגשמה כיום.  מצבם של הבנקים הלאומיים שלנו הקימים כיום משמש אות חותך לכך.  שנית לא פתרו גם שניהם את הבעיה מה הוא היחס שבין ההרחבה, האפשרית ומותרת מבחינה כלכלית, של האמיסיה ובין שיעור ההון הדרוש לשם מפעל ההתישבות.  הסכום 1 וחצי – 2 מיליון לרות, למשל, אשר לפי תכנית וולף יוכל הבנק להפיק בשטרות, אין בו כדי למלא כיום את צרכי התכנית הישובית הגדולה.  ולאחר שהציע אמיסיה של שטרות בסכום זה הריהו מסיים ואומר "כי ההתפתחות תבוא מאליה מבלי שנצטרך לעמול לשם כך" – והרי אתה עומד תמה ונדהם למראה האופטימיות הסתמית והפתאומית הזאת.  דומה כי בראש וראשונה לא הובאו בחשבון במידה הנכונה צרכי האשראי המיוחדים של כלכלה התישבותית.  ושלישית עובדו שתי התכניות האלה בתקופה שבה עוד טרם נקבעו בבהירות הצורות הפוליטיות, הזכויות והסכויים של מפעל ההתישבות היהודית בארץ ישראל על ידי המנדט והתפתחות השנים האחרונות, כשם שנתבהרו כיום, תקופה שבה עוד אפשר היה להשתעשע בשלל תקוות על אהדה רבה וסיוע מצד האדמיניסטרציה האנגלית בארץ ישראל.  ומשום כך בונים שניהם את תכניותיהם לבנקי האמיסיה על מונופולין אשר יקבלו מסודות ההתישבות היהודית מאת ממשלת המנדט.  לאור המצב כיום טעות תהא זאת מצדנו אם נבוא לתכן תכניות על יסוד אפשרויות רופסות כאלו.  אף אם נניח כי לאחר שיתקבל המלוה של הסוכנות היהודית ותעובד תכנית משקית התישבותית, ותתחיל עליה בקנה מידה רחב, והישוב יתחיל לפרוח וכוחו הממשי בשטח החברה והכלכלה יגדל – יהיה מקום לשער כי תשתנה גם עמדת ההנהלה האנגלית פלשתינאית לטובתנו.  אך כשם שאין להסיק בהורף את התנור בהבטחות על דבר ימי אביב חמים, כך אין לנהל פוליטיקה כלכלית על יסוד מציאות שבניחוש. 

יתכן כי הסינדיקט רשאי לשאוף ולהלחם לזכויות יתרות או מונופולין לפעולת מוסדותיו, אך טעות תהא זו להפוך שאיפה זו לבסיס של תכניתו הכלכלית בשלמותה.  מאידך גיסא טעות תהא בידינו, אם נראה קשיים מצד הממשלה הארץ-ישראלית אפיו במקום שהיא רחוקה מרעיון ההפרעה והצמצום בשטח זכיונות מובטחים מבחינה חוקית ומבוססים מבחינה כלכלית.  ומלבד זאת אין הסינדיקט זקוק ליתרונות מיוחדים לטובת הבנק המרכזי – הבנק הזה יהא חזק למדי בתוקף הכלכלי הממשי אשר יתבטא בו בחיי המשק בארץ עד כי לפלס לעצמו דרך לפעולתו.  מובן כי יסוד הבנק המרכזי של הסוכנות היהודית מציג שורה של תביעות בנקאיות ומבחינת הארגון והתחוקה בפני האדמיניסטרציה הארץ ישראלית.  אך עם יחס הרצון הטוב של ממשלת המנדט אל התכנית הכלכלית של הסוכנות היהודית – נוכל להתגבר על כל הקשיים הטכניים האלה בלא עמל רב.  דברים אלה מכוונים גם לאפשרות המתקבלת על הדעת כי גם בפתרון הבעיות המתעוררות כאן תפעל ההנהגה הבריטית הארץ ישראלית, בהתאם למסורת והנסיון של הבנקאות האנגלית, ופוליטיקה זו תספק לה חומר נסיוני היסטורי במידה רבה, גם מן המושבות וגם מן המטרופולין, והמסורת והנסיון של הבנקאות הבריטית, אשר בעקבותיה צריכה לצאת גם האדמיניסטרציה בארץ-ישראלית, מאלפים ומראים לא רק את הדרכים לפתרון השאלות המתעוררות כאן מבחינת הארגון והתחוקה, אלא גם משפיעות עליה שתחזיק בעיקרון של שלטון השכל הבריא, לבלתי הרוס את האפשרויות הכלכליות הגדולות על ידי הגבלה יתרה של חירות הפעולה מתוך שרירות לב.  נסוף על כך מעונינת גם הממשלה הארץ ישראלית למישרין ביסוד הבנק המרכזי של הסוכנות היהודית.  ראשית, הסכומים היוצאים את הארץ וירודים מצרימה בצורת רבית – ישארו על ידי כך במשק המדיני ויגדילו את כוח המסים של האוכלוסין.  ועוד זאת: הפעולה הבנקאית הרחבה בכללה אשר עליה תבוסס עבודת הסינדיקט פותחת מקורות שפע של מסים חדשים.  לבסוף ניתנת על ידי כך האפשרות לממשלת ארץ ישראל למלא את צרכי האשראי שלה – בצורה מסוימת ובגבולות מסוימים מבחינה חוקית – במוסד האשראי המרכזי של הסוכנות היהודית על ידי דיסקונטה בבנק האמיסיה. 

מובן ממילא כי הסינדיקט יצרך לתת את הערבונות אשר ידרשו על ידי ממשלת ארץ ישראל לשם פעולת הבנק המרכזי, או שהאדמיניסטרציה תסתפק בקביעת החוק הנהוג לגבי בנק אמיסיה, חוק המכיל לרוב רק שני עיקרונים יסודיים, היינו: פיקוח על הנהלת העסקים, וחובת פדיון לגבי שטרות הערך או שתתקין גם תקנות ביחס לשיעור ההון היסודי, ההרכב המיוחד שלההון לכסוי השטרות, או פרטים מסוימים בהנהלת העסקים.  לטובת המלהך המאוזן של עבודות ההתישבות והסדר בפרעונות המלוה – יצטרך הבנק כה וכה לנהל את עסקיו בתחומים הנתחמים על ידי חוק בנקאי זהיר.  ובמובן זה לא תשמש אבן נגף גם השלאה של זיקת בקורת בין דירקטוריון הבנק והממשלה הארץ ישראלית. 

כמו כן מובן מימלא כי מתוך התנאים הממשיים שבהם תתגשם תכנית הבנק המרכזי יכולות להתעורר בעיות אחרות, אשר כיום אן לחזותן מראש, והעלולות להשפיע אחר כך על צורת היסוד.  נניח למשל כי בד בבד  עם יסוד הבנק עולה על הפרק ענין התקון של שיטת הכספים הארץ ישראלית.  שלאה זו היא לדעתנו אחת העיקריות והדוחקות בכל הפוליטיקה הכלכלית מידינת בשעה זו.  כל הכלכלה הארץ ישראלית מעונינת בזה שהארץ תשתחרר במהירות האפשרית מן הלירה המצרית הכבדה אשר הונהגה בה פאתום, מנפחת את האימפורט בצורה אנומלית, כובלת את האכספורט, מיקרת בדרך מלאכותית את צרכי החיים ואת הוצאות ההתישבות, ומכבידה על מאזן התשלום.  תחת זה חייבת הממשלה להנהיג שיטת כספים שאינה כפופה לשער הכסף של מדינת היאור העשירה והאדירה מבחינה כלכלית, אלא שיטה מותאמת לתנאי החיים והכלכלה בארץ ישראל.  אמנם יסוד הבנק המרכזי אינו תלוי בשום פנים בהגשמת הריפורמה הזאת.  יסוד זה עלול להתגשם גם בתנאי היום.  אם תשאר הלירה המצרית בתורת כסף חוקי, או אז צריכים שטרי הבנק המרכזי של הסוכנות היהודית לבסס את "פדיונם" על הכסף החוקי, היינו על הלירה מצרית.  אך אם תתגשם הריפורמה כפי שהתוינו לעיל, אזי יתעוררו שאלות מיוחדות ומסובכות בפני יסוד הבנק המרכזי של הסוכנות היהודית.  במקרה כזה יהיה צורך להבהיר את היחס שבינו ובין הבנק הארצי העתיד להוסד בארץ ישראל.  כאן תדרש הכרעה לכל הבעיה של צנטרליזציה ודצנטרליזציה.  יש בחון את האפשרות להעביר את התפקידים של בנק ארצי כזה לידי המוסד המרכזי לאשראי אשר לסינדיקט הסוכנות היהודית.  אך כל עוד לא נקבעו במציאות התנאים האלו היכולים לקבוע את צורת הבנק המרכזי שלנו, אך מן המותר הוא להתעמק עתה בבחינה יסודית בכל פרטי הבעיות הממשיות הקשורות בזה. 

ברם האפשרי הדבר כיום שלרטט שרטוט סכימטי ליסודות הכלכליים כלליים של פעולת הבנק המרכזי שלנו.  השאלה המתעוררת כאן בראש וראשונה היא השאלה בדבר כושר המחזור לשטרי הבנק של הסינדיקט בחיי הכלכלה בארץ ישראל. 

אם נבוא להוכיח כי התנאים המוקדמים הכלכליים למחזור נורמלי של השטרות האלה קימים בעין, נצטרך להצביע על עובדה חשובה מאד מבחינת השאלה הזאת.  העובדה היא כי שטר הערך – תחילה התורכי ואחר כך המצרי – שטר ערך זה, הוא הכסף הסמלי העשוי ניר, מהוה כבר כיום, ומזה שנים, אמצעי תשלום נהוג ומקובל במחזור הכלכלי בארץ ישראל, על ידי כך נפטר הסינדיקט מאחד הקשיים הגדולים ביותר הצפונים במעמקי התופעות החברתיות פסיכולוגיות, והמשמשים אבן נגף לכל הבנקים לשטרות ערך באזורי כלכלה בלתי מפותחים.  בעיה זו של התגברות על חששות פרימיטביים ואמונה תפלה במתכת נפתרה  כמעט גם בארץ ישראל על ידי התפתחות התחבורת המודרנית, והבנק שלנו יבוא וישתמש באחד האמצעים אשר ניתנו לו על ידי ההתפתחות הזו.  ולא רק האכר, הפקיד או הפועל היהודי בארץ ישראל רואה בשטר הבנק כלי שרת יומיומי, ולא רק בעל המלאכה הערבי העירוני או החנוני התרגלו משכבר לאמצעי מחזור זה, אלא גם הפלח, ולו יהא תושב פנה נדחת ביותר, המוצאי את פרי משקו השוקה מקבל ללא חששות את שרט הבנק; ואפילו הבדוי המבקר רק לעתים רחוקות בעיר, בשוק הבהמות או ביריד, אינו חושש כיום מלקבל ולתת שטרי בנק.  וביחוד אם לאחר תקופת המעבר המסוימת בפעולת הבנק המרכזי שלנו, – והנהלה מחוכמת תדע להתגונן בפניה – יוכח למעשה כי מנגנון החליפין שלו פועל ללא פגם ובכל הקופות נוהגים כסדר חליפי השטרות לכסף חוקי, כי אז מובטח להם לשטרות מחזור כלכלי נורמלי שאינו נפגם בערכו. 

ברם לגבי תקופת ראשית זו יש כנראה להביא בחשבון עמדה שונה של השכבות השונות בחברה הכלכלית בארץ ישראלית.  מבחינה סוציאולוגית, ברור הדבר כי במובן זה יש להבחין שלושה גורמים – היהודים, האדמיניסטרציה הממשלתית והערבים.  היהודים – ביחוד יהודי ארץ ישראל – חדורים כולם הכרה לאומית, בעלי משמעת חברתית, מאומנים מבחינה כלכלית, מחוננים מבחינת ה"עסק".  נוסף על כך יהא הישוב היהודי קשור לסינדיקט ומעונין בפריחת מוסדותיו ועבודתו מתוך אינטרסים מרובים וחזקים.  הוא יהא תלוי באשראי ואמצעי המחזור של הבנקים אשר לסוכנות היהודית, כי הם ישחררוהו ממצוקותיו.  ואין כל צורך בנימוקיים יתרים כדי להניח כי הישוב היהודי לא רק שיאות למן היום הראשון לשטרי הבנק המרכזי אלא יעמול גם להגן על ערכם ולהפיצם גם מחוץ לחברה היהודית בכל הארץ.  ושרידי החששות של הפקפקנים או אנשי הזהירות היתרה יתנדפו לאחר שבועות מספר, משיראו במו עיניהם את הפעולה ללא פגם של מנגנון החליפין, ומצד שני את ההשפעה החיובית של הפקת השטרות על חיי הכלכלה, העליה ועבודת ההתישבות. 

עמדת הממשלה הארץ ישראלית מסוגלת להחיש עוד יותר את התהליך הזה של התאזרחות והשתרשות השטר.  במקרה של הסכמתה הכללית לתכנית הכלכלית של סינדיקט הסוכנות היהודית והבנקים שלו אין היא נוטלת על עצמה כל התחיבויות מיוחדות או זכויות מיוחדות.  דיינו אם תכריז האדמיניסטרציה כי נכונה היא לקבל בקופותיה את שרטי הבנק של הסינדיקט תמורת התשלומים החוקיים של האוכלוסין, מסים, מכס, ארנוניות וכו'.  ואפילו אם, מטעמים ונימוקים שונים, לא תאבה להשאיר את השטרות האלה בקופותיה להכניסם למחזור, כי אם תביאם לפדיון בקופת הבנק המרכזי שלנו, – הנה עובדה זו כשהיא לעצמה שהשטרות האלה כוחם יפה לתשלום בקופות הממשלה היא בת חשיבות רבה מבחינה יחסית לגבי כושר המחזור.  אך יש לשער כי הממשלה תפדה רק את כמות השטרות העולה על סכום ידוע וקבוע.  ובסכומים שלמטה משיעור זה ודאי תשמש הממשלה לשם תשלום המשכרות לפקידיה היהודים, אספקות הסוחרים היהודים או תשלום הזמנותיה שבידי סוחרים יהודים (עבודת צבוריות, תמיכות וכו'), כל אותם הסכומים אשר עליה להזרים חזרה לישוב היהודי.  ברור מאליו כי מעשה טפל יהא זה מצדה אילו באה לטרוח טרחה יתרה ולפדות גם את כמות השטרות הנחוצים לה לשם כך. 

ולאחר שמחזור השטרות יתבצר בחוגי הישוב היהודי בארץ ישראל ובקופות הממשלה ללא דיזאג'יו של שטרי הערך – והרי זה דבר מובן מימלא אם מנגנון החליפין פועל ללא לקויים וכל בעל שטרות יכול לקבל כל עת שיעלה בדעתו כסף חוקי תמורת השטרות, – או אז תהא חדירת השטרות למחזור הכלכלי באוכלוסיה הערבית רק שאלת זמן קצר בלבד.  טבעי הדבר כי כאן יורגש תחילה חשד מסוים כמו כן לא יחסר ודאי גם שסוי פוליטי נגד הסינדיקט.  אך לאשרנו גבר כוחם של הצרכים הכלכליים, והאינטרסים של המקום, וגם בארץ ישראל, על התעמולה הדימגוגית או החששות הגסים של נחשלי הכלכלה והתרבות.  דוקא בשטח זה חשובה מאוד העובדה שערביי ארץ ישראל הם אמנם נחשלים מבחינה כלכלית כללית, אלא שבקיאים הם במשק שטרי ערך ושטרי כסף.  כאן יכריע הירווח הכללי הבלתי אמצעי אשר תזכה בו האוכלוסיה הערבית לא פחות מן האוכלוסיה היהודית, ריווח הבא מפעולת הסינדיקט בהתקדמות העבודה הישובית.  אגב, גם בשטח זה יש לנו כמה ומכה נקודות אחיזה בנסיון הכלכלי בארץ ישראל: שטרי הערך הזמניים אשר הוציא בנק אנגלו פלשתינה בראשית המלחמה, בתקופת המחסור באמצעי תשלום, שטרות אלה נתקבלו לדברי עדי ראיה, בישוב הערבי לא פחות מאשר בישוב היהודי.  וגם כיום משתתפים, למשל, הסוחרים הערבים והפועלים (סבלים, פועלי נמל, פועלי בנין, שכירי המטעים וכו') – מובן כי בשיעור פחות מזה – ב"מחזור שטרי הכסף" אשר נוצר על ידי הפתקאות של שתפות הפועלים "המשביר", שבא כתוצאה ממחסור באמצעי תשלום.  (על כל פנים נעשו פתקאות אלה נושא לעסקי ארביטרג' בזעיר אנפין, בין סניפי המשביר שבתל אביב ויפו, וספסרות טרגיקומית).

תנאי מוקדם להתפתחות זו של הדבירם הוא, כמובן, כי פעולת הבנק המרכזי וכמו כן יתר המוסדות והחברות אשר יוצרו על ידי הסינדיקט–לא תתחיל מתוך מאמץ אוילי של הכוחות, אלא תפתח באטיות אורגנית ותתפתח בד בבד עם צרכיהם ואפשרויותיהם של חיי הכלכלה הארץ ישראלית ועבודת ההתישבות.  וכשם שאין להטיל, כפי שהזכרנו לעיל, את כל כובד המלוה בבת אחת על מפעל ההתישבות, אלא יש להסיע את כספי המלוה בהדרגה, בהתאם לצרכי השמוש, כן יש להנהיג בשמוש הכספים עצמו שיטה אורגנית.  פעולת הבנק המרכזי, כפעולת יתר המוסדות, צריכה איפוא, להתחיל בקנה מדה קטן הקיים כיום, ולהתרחב רק בהתאם להתפתחות הכללית, המשקית והישובית; ובהתאם להרחבה זו תתקדם מאידך גיסא גם הסעת כספי המלוה.  בענין זה מוטלת על הבנק המרכזי אחריות כבדה יותר מזו המוטלת על יתר מוסדות האשראי הפשוטים ויתר מהפעלים של הסינדיקט.  המשטר ה"עסקי" של הבנק המרכזי צריך להיות מובסס על הבטחון כי הפקת השטרות נעשית מתוך התאמה ישרה להתפתחות הכוחות היצרניים בחברה, כלומר שמחזור שטרי הערך עולה בד בבד עם מחזור פרופורציונלי של הון ממשי.  מלבד זאת אין להעמיס ללא צרוך על הבנק, כשם שאין להעמיס על הסינדיקט כולו, את מעמסת הרבית בעד הון התחלה מופרז.  מצב מעין זה עלול – כפי שידוע לנו מתוך הנסיון של בנקים מעין אלה בראשית פעולתם – לעורר בהנהלת הבנק המפיק את הנטיה לנסיונות ספסריים, אשר יש להמנע מהם ולוהציאם ויהי מה מחוג עסקיו לשם מהלך לרשות הבנק המרכזי הון מגויס למעשה אשר יתן לו את האפשרות לספק, בהתאם לעיקרונים ההולמים את מהלך פעולותיו, את הצורך בהון לשם התישבות במשך תקופה משקית קצרה ביחס.  מבחינה זו יתכן לקבל את "התקציב השנתי הגדול" של הקונגרס הציוני הי"ב כבסיס לחשבון מנימלי.  חשבון זה קובע סכום של 1 וחצי – 2 מיליון בערך בראשית הפעולות, מתוך השערה כי במשך הזמן הזה תתבלטנה תביעות יתרות לגבי אוצר הבנק המרכזי.

ההון היסודי הנומינלי של הבנק המרכזי העומד לרשות הסינדיקט בהוסדו יורכב: א) מכל הסכום המתגיס למעשה על ידי מלוה הסינדיקט נוסף על ב) ההון עצמי של הבנקים הלאומיים הקימים כיום (אוצר התישבות היהודים, אפ"ק, בנק הפועלים, בנק האפותיקיאי וכו') אשר יתמזגו, לפלחות מבחינה פורמלית, עם הבנק המרכזי.  על ידי כך יועמד לרשות הבנק המרכזי, הוא הבנק נושא ההתישבות במפעל הארץ ישראלי, הון יסודי נומינלי של 7 וחצי – 8 וחצי מיליון ליטרא שטרלינג.  ואשר לצורת ההרכבה הזאת, ובעיקר השאלה אם הגדלת ההון היסודי של אוצר התישבות היהודים, היינו סכום המלוה ביחד עם ההון העצמי של יתר הבנקים, העברתו לארץ ישראל וגלגולו מדו-אנפין של בנק מסחרי ו"הולדינג קומפאני", לבנק מרכזי היא היא הצורה ההולמת ביותר לכך, – שאלה זו לא תעלה כאן לדיון, כיון ששניה היא במעלה. 

השימוש בהון היסודי של הבנק המרכזי אפשר לשרטטו שרטוו סכימטי כגון זה: 60 אח' מן הסכום, היינו כחמשה מיליונים לירות, ישמשו כאוצר מזומנים לכסוי מיוחד של שטרי הערך.  40 אח' הנותרים שימשו קרן מילואים.  יחס משונה זה, מבחינת המקובל באירופה, בין ההון היסודי ואוצר המזומנים מתקבל על הדעת לאור התנאים הקולוניאליים של ארץ ישרלא, אם להביא בחשבון כי התפקיד של הבנק ליצירת האשראי ערכו עולה בתנאים אלה על ערך הפעולה של תיווך האשראי סתם, זו הפעולה הנורמלית לגבי חטיבות כלכלה מפותחות שאינן מחיבות מילואים גדולים כל כך

[1].

אחד מפרטי השימוש הוא: כי אוצר המזומנים, – וביחוד אם הבנק נכנס למסלולו ונתבררו התביעות הנורמליות העומדות לפני המנגנון לפדיון השטרות, – אוצר זה מאפשר להשקיעו, בחלוק (על פי רוב 60-50 אח') באנגליה או במצרים (על פי רוב ברוחים של 1 אח') לבל יהיה מונח כאבן שאין לה הופכין

[1]. 

מובן מימלא כי גם שלושת המיליונים לירות של ההון היסודי ישוקעו בערכים נאותים.  50-40 אח' מזה אפשר להשקיע במניות אוצר בטוחות, והמותר 60-50 אח' של כסוי המשנה – בהתאם לדרך הפוליטיקה של הבנק המפיק – באיפתיקות בטוחות העומדות מעבר לזעזועי-שער ספסריים

[1]. 

ובעוד שהבנק המרכזי שלנו יבחר, כנראה לשם השקעה ראשונה נירות ערך בריטיים או מניות האוצר, עליו לרכוש בסכום מיליון אושנים לירות, שישארו בידו לשם אשקעה בשטרי ערך ואיפותיקות, את מניות החברות והמפעלים הכלכליים האחרים אשר יוסדו לפי תכנית העבודה של סינדיקט הסוכנות היהודית.  בצורה זו ירכוש לו הסינדיקט את הפיקוח ללא מצרים על פעולות "הטרסט ההתישבותי" הזה כולו, על העמדה הכלכלית כללית ועל העבודה של כל מוסדות הסתדרותו, פרט להנהלה המשקית הממשית.  מצד שני יובטח להם למוסדות האלה ההון היסודי הדרוש להם מבלי שיהיו תלויים בקול קורא הפונה אל שוק הכספים הפתוח, עד אם ייצור הסינדיקט עודפים קבועים מחוץ להכנסות הדרושות לפרוען המלוה הראשון, עודפים אשר רק המה עלולים לשמש ערובה נאמנה להצלחת קול קורא כזה ולגיוס הון חדש. 

ואשר למוסדות הכלכה האחרים, העומדים להוסד על ידי הסינדיקט ולהתנהל על ידו, הרי ברור מאד כי נקודות ההשקפה המכריעות בבנינם הן דרישות ההתישבות הלאומית והגשמתה השיטתית וכלכלית.  ויחס עם זה יש לקשרם ככל האפשר אל המוסדות הקימים כבר בעין, מוסדות ההתישבות היהודית והעבודה הכלכלית של הבנקים, החברות וכו' בארץ ישראל, הזקוקים כה וכוה לריאורגניזציה והתאמה; כל אלה עתידים להתרחב בהתאם לדרישות החדשות של התישבות שיטתית בקני מדה גדולים, להתבסס על ידי הגדלת הונם היסודי, ולבוא לידי זיקת גומלין ופעולת גומלין בכללם בהסתדרות הכללית של הסינדיקט ועל ידי כך תגדל גם פוריות עבודתם. 

אם מתוך שיאפה להמנע ממעמסת יתר של רבית ופיצול באשקעות ההון, נצטמצם בתחילה רק במוסדות החיוניים לגבי ההתישבות, או אז יש ליצור בדרגה ראשונה זו – על ידי רכישת המניות באמצעות הכספים שנועדו לכך מטעם ההון היסודי של הבנק המרכזי:

א) חברה לקנין קרקעות והתנחלות (על ידי הקמת ה – Palestine ) Land Development Comp.

ב) בנק איפותיקאי על ידי הקמת General Mortgage Bank of Palestine, אשר יפעל בשתי מחלקות לאשראי אפותיקאי: חקלאי וערוני. 

ג) בנק שתופי מרכזי (על ידי הקמת בנק הפועלים) אשר יפעל בכמה וכמה מחלקות לאשראי שתופי יצרני בחקלאות ובמלאכה, אשראי לאגודות צרכניות וכו'.

ד) בנק למסחר ומלאכה (על ידי הקמת הבנק אנגלו פלשתינה וצמצום פעולותיו בשטח זה בלבד). 

ה) חברה חדשה לסחר גדול ותחבורת מטעם הסינדיקט, אשר תפעל כמרכז קניה סיטוני למען האגודות הצרכניות והמסחר הקמעוני, וכמפעל אכספורט גם יחד, ותקשר עם זה גם את הסעת סחורות ונוסעים אניות מארץ ישראל ולארץ ישראל. 

ו) קופת מלוה וחסכון חדשה לעליהל והכשרה, אשר תתן הלואות בלי רבית ובתשלומין לישעורין: לעליה, להכשרה מקצועית בגולה וכאמצעי עזר להתישבות. 

ורק במרוצת השנים הבאות ובהתאם לצרכים הממשיים אשר יסתמנו מתוך עבודת ההתישבות הממשית רק אז אפשר יהא להמשיך בפיתוח ההסתדרות הכלכלית של סינדיקט הסוכנות היהודית במובן סיעוף נוסף של המוסדות הקימים – כגטו הםרשצ בנק חקלאי מאת הבנק האימפותיקאי העירוני, הפרדת הקופות המשותפות השונות – מצד אחד; ומצד שני – במובן הקמת מוסדות חדשים – כגון קרן לעבודות צבוריות, אשר תתן דמיקדימה לאדמיניסטרציה לשם הגשמת עבודות צבוריות שונות.  אולם היקפה וכיוונה של הרכבה זו במנגנון תלויים בפעולת הסינדיקט בתקופת ההתחלה, פעולה אשר תתחיל מן ההכרחי ביותר ותמשיך בהתפתחותה ללא מתחון אי-רציונלי שלהכוחות. 

בדרך זו תוצר שיטה שלמה של מוסדות אשראי ויתר אורגנים כלכליים, שיטה אשר תורכב מחלקים רבים ואעפ"כ תהא מלוכדת כולה עד כי יהא בה משום חוג שלם של הדדיות משלימה.  שיטה זו תקיף בשלוש הדרגות הארגוניות סינדיקט, בנק מרכזי ומוסדות משנה, את כל המנגנון הכספי של המפעל הארץ ישראלי לסוכנות היהודית (יש לכלול בתוכו גם את הקרנות הלאומיות) עד כדי מפעל כביר, אחיד ומורכב.  כל פעולתה תהא נתונה לפיקוח מלא של האומה, ומכוונת בכל סעיפיה, הן בגיוס ההון והן בשימוש בו, רק לעמדת כלכלה כללית, ומגמתה רק צרכי ההתישבות הלאומית. 

במסגרת ההסתדרות האחידה הזו, הכספית כלכלית, ימלאו המוסדות הבודדים מתוך עבודת גומלין את התפקידים המיוחדים ומורכבים המוטלים על כל אחד מהם בעקב תכליתם המיוחדת.  פעולתם תיעשה – אם גם נביא בחשבון את התנאים המיוחדים שבארץ ישראל – באותן הצורות הרגילות במחזור הכלכלי המודרני, ולפיכך מן המותר לתאר כאן את כל פרטי הדבירם, כגון דרכי העבודה של מוסדות האשראי וכו'.  אם נתבררה פעולת המוסדות בקויה הכלליים – דיינו, כי על כן הם נותנים את האפשרות לראות את תמונת המכונה כולה בפעולתה.  חברת הקרקעות של הסינדיקט רוכשת את הקרקעות, מחלקת את השטחים שנרכשו, ומוסרת אותם להתישבות, אם למחלקת ההתישבות של הסוכנות היהודים וםא לקונים פורטיים, ומבצעת את עבודות ההכנה הראשונות.  בעזרת הבנקים האיפותיקאים ניתן האשראי הדרוש לזמן ארוך להקמת בנינים, דירי בהמות, מחסנים, במושבות החקלאיות; ובתי דירה בערים.  הבנק השתופי מסייע למתישבים באשראי הדרוש להם להקמת המשק, נותן את האמצעים לאגודות הצרכניות, מיסד ומפתח שותפויות של אומנים ותעשיה זעירה.  הצורך בהון "עצמי" לתעשיה ומסחר – יתמלא על ידי הבנק המסחרי, וחוג פעולותיו יהא דומה כפי המשוער לזה של בנקי האשראי בגרמניה.  הוא יתן אשראי של דיסקונטו ולומברד, יקבל דפויזיטים ופקדונות, וישתתף במפעלים מסחריים ותעשיתיים.  החברה למסחר גדול של הסינדיקט תקנה בקנה מדה גדול, בארץ ישראל ובשוקים המתאימים בחו"ל, את הסחורות הדרושות לשוק הפנימי ותשלח אותן לצרכניות או לסוחרים הפרטיים, היא תנהל את האכספורט וסחר החוץ של תוצרת הסינדיקט שנועדה לחו"ל, היא תעסוק בדרך הנהוגה בהסעת הסחורות מן ואל הנמלים הארץ ישראליים; ברבות הימים תהא רשאית לשאוף לכך שתיסד חברת אניות קטנה משלה, אשר תזרים את הכנסות העליה היהודית לסינדיקט של הסוכנות היהודית, ומצד שני תקל על העולים ועל האכספורט הסחורות בתעריפים נוחים מבחינה כלכלית.  ולבסוף, קופת מלוה וחסכון תרכז בסניפיה את עודפי האמצעים של העולים בארץ ישראל, ובדרך זו תסייע על ידי הלואות בלי רבית ולזמנים קצרים, לעליה ובמדת האפשר וההכרח גם להכשרה המקצועית של החלוצים בגולה, ותסייע לעולים בהלואות ראשונות הכרחיות בלי רבית. 

ובעוד שכל התפקידים המיוחדים והמסועפים האלו מוטלים ככל האפשר על מוסדות המשנה של הסינדיקט, מצטמצם חוג הפעולות של הבנק המרכזי בתפקיד הבנקאי הכללי, המקשר ומפקח, תפקיד ההולם ביותר את עמדתו במרכז ההסתדרות הכלכלית של הסוכנות היהודית.  צמצום זה כשם שהוא נחוץ לטובת מלהך פעולותיו, כן נחוץ הוא גם מבחינת האמון של הקהל.  כמו כן אין להזניח שום דבר העלול לשמש ערובה ליציבותו ופוריותו הכלכלית לאומית, הנדרשות גם על לידי תחוקה בנקאית זהירה ונבונה.  לפיכך יש להוציא, למשל, מכלל פעולותיו את עסקי הדפוזיטים, אם כי ישנן דוגמאות למדי בדברי ימי הבנקאות המעידות על הצלחה אפשרית בשלוב הפונקציה האמיסיונית עם קבלת כספים זרים ברבית.  מטעם זה יש הלוציא מכלל הפעולה גם את הספסרות נירות ערך או בתוצרת.  עסקי האקטיב יצטמצמו בעיקר בדיסקונטו של שטרות בטוחים, ומשכון ערכים נאותים, אשר אפשר להפעילם באמצעות הוצאת שטרי הערך כפסיב מסודר של הבנק.  כל חשיבותו של סדר זה תתברר רק בהעלותנו על הדעת כי הבנק המרכזי ישמש – דוגמת הבנק הממלכתי בגרמניה שלפני המלחמה לגבי הבנקים הפרטיים הגדולים – מוסד לדיסקונטת-משנה ועבוט-משנה לבנקים של סינדיקט הסוכנות היהודית, ועל ידי כך יתן להם אשפרות של התפתחות והגדלת האשראי שלהם. 

אם נקבל כהנחה מוקדמת את שיעור הון המזומנים, היינו 5 מיליון לירות, כיסוי מיוחד לשטרי הערך אשר יכלול רק התחיבויות בטוחות בשטרות בועבוט וכיוצא בזה, וכסוי משנה של ההון היסודי כפי שקבענו בערך של 3 מיליון נוספים, יש לשער כי לא יבצר הדבר, במקרה של דרישה כלכלית מוגברת ולאור עבודות ההתישבות ההולכות ומסתעפות, להגדיל את הוצאת שטרי הערך עד כדי מחזור ל ש20-18 מיליון לירות.  מחזור זה, אש רתקופתו הפריודית עוד לא נקבעה כאן, ודאי שהוא מספיק לפי היקפו עד כדי להוות מצע למפעל ישובי כביר ושיטתי.  כמו כן יש לשמור לא רק על הגמישות במערכת שטרי הערך של הבנק המרכזי שלנו, אלא גם יציבות ובטחון עבודתה.  עיקר החשיבות הוא בשימרת הקשר של הבנק המרכזי עם פרעון החוב הלאומי, קשר העלול לדעתנו לבסס את פעולתו על ערובות העולות על הערובות המקובלות בבנקים האמיסיוניים שבארצות אחרות שתנאיהם דומים לתנאי ארץ ישראל. 

בקצוי הכלכלה העולמית, באזורים אשר טרם התפתחו עוד מבחינה כלכלית, אם גם בפרטי ההתפתחות עולים הם על ארץ ישראל, – פועלים שטרי הערך של הבנקים המפיקים לעתים קרובות ללא הגבלות זהירות יתרות, ובצורות נועזות יותר ובטחות פחות.  ואעפ"כ הריהם ממלאים תפקיד מכירע בתהליך ההתפתחות של כוחות הייצור באזורים ההם ופוריות עבודתם לא לקתה בגין ההעזה, שכן צורות רופפות אלו הן ההולמות ביותר את הצרכים והאפשרויות במקומות האלה.  ועד כמה מותאמות שיטות הפועלה של המוסדות האלה לתנאים המיוחדים של חוג פעולותיהם יתכן להורות ברמזים אחדים.  נקח לדוגמא את הבנק הרמני-האסיתי.  שטרי הערך שהוצאו על ידו, ומחזורם עלה בראשית המלחמה לישעור שלשה מיליון טאלים סיניים – היו בכלל נטולי כסוי בכסף מזומן, כי אם נערבו רק ע"י הבנקים הגרמנים הגדולים (Diskontogesellschaft, Deutsche Bank, Handelsgesellschaft וכיוצא בזה).  שיעור מכסימום להוצאות שטרי ערך לא נקבע כל עיקר.  והקלה נוספת לבנק הזה היא התקנה כי שטרי הערך לא נקבע כל עיקר.  והלקה נוספת לבנק הזה היא התקנה כי שרטי הערך אמנם ניתנים לפדיון בערכם הרשום עליהם, אולם במקום האמיסיה בלבד, ואילו במקומות אחרים ייפדו רק במדת "האפשרות הכספית והצורך בכסף"

[1].  רק סחר הפרקמטיה על חשבונו הוא ועסקי ערבות ודפוזיטים בגבולות הקיסרות הגרמנית נאסרו עליו.  דוגמא אחרת, אחת ממדינות הבלקן שהיא חקלאית-אומנותית בעקרה: הבנק הלאומי הבולגרי (בשנת 1914 הגיע בו מחזור שטרי זהב בערך ל65,000,000 ליב, שטרי כסף בערך 25,000,000 ליב) עוסק מלבד בענינים דפוזיט וקונטוקורנט, כדרך הבנקים המסחריים הרגילים, ומלבד פעולות דיסקונטו ולומברד ושאר ענפי הפעולה הרגילה, גם בעסקי איפותיקאות לפי חוק מיוחד [12].  לפי החוק הזה רשאי הבנק לאשר מלוות על יסוד נכסי קרקעות עירוניים ומלוות לשלטונות עירוניים על יסוד איפותיקי או על יסוד משכון המסים.  המלוות לזמנים ארוכים חיבים להשתלם בתקופה של לא פחות מעשר שנים ולא יותר מארבעים וחמש שנים.  לשם יצירת האמצעים הדרושים לענף עבודה זה רשאי הבנק להוציא אובליגציות בשיעור העולה פי עשרה על סכום הונו.  על ידי הקצבה 10 אח' מן הרווחים השנתיים של עסקי האיפותיקות נוצרת קרן מילואים מיוחדת לכסוי ההפסדים הנגרמים בעסיקם אלה.  הרי זה נסיון מענין מאד, גם במחינת תנאינו אנו, לספק את דרישות האשראי לזמנים ארוכים על ידי קומבינציה של אשראי איפותיקאי והוצאת שרטי ערך במוסד בנקאי אחד. 

ולו יהא כי לגבי פעולתו של הבנק המרכזי לסוכנות היהודית יקבעו גבולות יותר מצומצמים, כפי שנקבעו כאלה על ידי תחוקה בנקאית גם בארצות מבוגרות יותר, מבחינה רכושנית, לגבי תנאי המחזור המסובכים יותר וסמויים יותר.  זהירות זו באה כפי שאמרנו לטובת הסדר בפרעון החוב הלאומי שלנו, שממנו תוצאות לקדמה השיטתית במפעלנו הישובי כולו.  אלם זהירות זו מתאפשרת רק על ידי מבנה הגוף הכלכלי של הסינדיקט, שבמסגרתו תתכן חלוקת עבודה בין המוסדות הבודדים ודיפרנציאציה רבה ותיחום התפקידים מבלי שבר את אחידותו של המפעל כולו.  ומאידך גיסא הרי זה דוקא אחידות המפעל כולו היא המשמשת בסיס לכוח המרכוז של סינדיקט הסוכנות היהודית, לשימוש הפורה בהון מבחינה כלכלית לאומית, להגשמת מפעלו הישובי ולהגדלה מכסימלית של הכנסותיו. 

ועל הכנסות אלו אשר יקבל כסדר הסינדקט, בתורת מפעל גדול ומרוכז, ממשקו, מבוסס פרעון הרבית והקרן של המלוה לסוכנות היהודית.  הנהלת החוב של המלווה הזה לפי צורתה אינה נעשית, כמובן, כמתכונת מלוה רגיל הפועל באמצעי אדמינסטרציה והמבוסס על מסים, מכס וכיוצא בזה מן ההכנסות, אלא כמלוה המתנהל מבחינה כלכלית של משק יצרני ומרוכז.  הכנסותיהן אינן אלא עודפי משק כפרי, ההון – הון המושקע במפעל עצמי ולא מכסות הכנסה ממשקים זרים, מכסות המתקבלות על ידי תחוקה, כפיה או הסכמים. 

אשר לאפשרויות ההצלחה והסכויים לשיטת הכנסה זו – הנה יתכן להסיק מסקנות אחדות מן המבנה של סינדיקט הסוכנות היהודית, מסקנות בעלות ערך מכריע.  יש בהן כדי להוכיח כי המצע הניתן על ידי כך לפרעון החוב של המלוה הלאומי יהא גמיש ויציב ואיתן למדי עד כדי להבטיח את הסדר הגמור בפרעון הרבית והקרן אף בתנאים המסובכים של ההתישבות היהודית בארץ ישראל. 

ראשית: הסינדיקט מנהל כאמור את משקו, את כל החברות-הבנות, את המוסדות, הקרנות בתורת מפעל אחיד מסועף ומרוכז.  פירוש הדבר לא רק אחידות בתכנית העבודה וההנהלה אלא גם אחידות במשק ההכנסה והרווחים.  מבחינה זו רשאי הסינדיקט להשתוות אל אחד המפעלים הגודלים בעלי "אינטגרציה מאונכת" בחרושת הכבדה, המאחדים בקרבם חרות פחם, מכרות ברזל, חרושת פלדה, חברות אניות, מפעלי חשמל, משרדי מסחר גדולים, ורווחיהם מתרכזים כריווח הגוף הכולל כולו.  גם הסינדיקט יפעל מתוך אינטגרציה של הכנסות כל מפעליו.  פירוש הדבר כי אין להזרים בשום פנים מתוך חלקי המפעל כולו מכסות רווחים לחוץ, ולהפחית על ידי כך את הריווח של המפעל בשלמותו.  כל עוד לא גייס אחד המוסדות הון חדש בשוק הכספים (דבר אפשרי לכל הדעות, למשל, אגרות עבוט של הבנק האיפותיקאי!) אין מקום לדיבידנדי-בינים ורווחים, שבהם תלוי קיומו של כל מפעל משקי פרטי.  הסינדיקט הוא הוא המרכז את כל הכנסות מפעליו.  כל אלה: הבנק המרכזי כבנקי המשנה, חברות הסחר הגדול כשתפות, וכחברות לקרקעות, יכולים איפוא להעמיד לרשות הסינדיקט את כל עודפי הכנסותיהם בשלמותם, כמובן, לאחר נכוי הוצאות ההנהלה שלהן, אמורטיזציה של המטלטלין וכו'.  עדפים אלה משמשים לפרעון החוב הלאומי. 

שנית: כיון שהסינדיקט של הסוכנות היהודית כשהוא לעצמו הוקם לתכלית כלכלית כללית, הרי שגם בתורת מפעל כללי אינו תלוי, בקיומו ופעולתו, ברווחי הון לצרכי עצמו.  בעוד שאין לך מפעל תעשיתי אשר יוכל להתקים מבלי להבטיח לעצמו מעל לכל ההוצאות, בכלל זה גם הוצאות האשראי, את הרווחים הממוצעים להונו, –  הנה יכול הסינדיקט להסתפק בזה שיכניס את דמי הפרעון לרבית והקרן של כספי המלוה אשר הושקעו במפעליו.  אם הכנסות מפעליו ורווחי משקיו המוקדשים לפרעון המלוה יעלו כדי 7 וחצי – 9 אח' הדרושים לכך, מבלי לסיים את המאזן ברווחים נוספים, רשאי הוא הסינדיקט אעפ"כ לראות בכך מעין פתרון נאות לתעודתו הכלכלית.  תעודה זו אינה גורסת כלל הכנסת רווחים עצמיים, אלא אך ורק את הגשמת המפעל הישובי הלאומי מצד אחד, ומצד שני – את פרעון חובות המלוה.  מצב ענינים כזה פירושו ערובה נוספת ועיקרית גם להגשמה מסודרת של הנהלת המלוה, כיון שהוא גורר אחריו הקלת עול המעמסה מעל הסינדיקט, ואפשרות לרכז את כל מרצו ואמצעיו, ולמלא את כל הדרישות הנובעות מן החוב הלאומי. 

שלישית: האינטגרציה של ההכנסות מביאה לכלל הסינדיקט את הגשמת העיקרון של הרנטה המצורפת.  הרי זוהי תופעה העולה בד בבד עם התופעה הרגילה של "קשר גומלין במחירים", והיא הולכת ומתבצרת יורת ויותר בתקופתנו זו, תקופת ההתמזגות וליכוד המפעלים.  כל חנוני זעיר המכנס בחנותו שפעת סחורות שונות נוקט בעיקרון של קשר גומלין בין המחירים, כיון שהוא מוכר לעתים קרובות את הסחורה הפגומה במחיר נמוך מן המחיר "הנורמלי", ולפרקים למטה ממחיר הקניה, ומאידך גיסא יעלה את המחירים על פרקמטיה אחרת אשר הביקוש אחריה גדול ביותר או שנקנתה בתנאים נוחים ביותר; ועל ידי כך הוא מגיע לכלל ריווח ממוצע להון המושקע.  כיוצא בזה פועל מבחינת הרינטה גם הטרסט הגדול והמודרני.  גם כאן יש אשר ישלים הטרסט עם העדר רווחים באחד המפעלים הבודדים שבתוך המפעל הכללי, אם רק עלולה הקומבינציה להביא בסופו של דבר את הריווח הממוצע.  ומשום כך יתכן, מטעם זה או אחר, לכלול בתוך שרשרת המפעלים גם מפעלים נטולי רווחים לגמרי אם רק ההפסד שבאחת החוליות יוצא בשכר הבא מן החוליה השניה.  על יסוד שיטה זו יכול גם הסינדיקט להשלים בכמה ממפעליו עם רווחים נמוכים משיעור הרבית הנדרשת לפרעון המלוה; ולא עוד אלא שיכול הוא לפעמים לותר על הרווחים לגמרי במקום פלוני אם רק מתאזנים הפסדים אלה בהכנסות יותר גבוהות שבענפי פעולה אחרים, כדי שיעור בינוני של ההכנסה הכללית.  לפי זה יכול הסינדיקט, ללמשל, להעמיד לרשות החקלאות כספים מרובים, אם כי החקלאות בארץ ישראל שרויה בתנאי הכנסה לקויים ביחס, או להעניק בלא רבית לגמרי, כספי סיוע להתישבות ולעליה, ולאזן את ההפסדים הלאה על ידי רווחים יותר גדולים במסחר (אימפורט ואכספורט), תעשיה ובנקאות, תחבורת והובלה.  והעדפים הנחוצים לפרעון החוב הלאומי נדרשים רק בצורת הכנסה ממוצעת של המפעל בכללותו. 

רביעית: על ידי הכללת האמיסיה של שטרי הערך אשר לבנק המרכזי לתוך החוג המשקי של הסינדיקט, יתרחב במדה רבה בסיס ההכנסה של המפעל בכללותו, ועל ידי כך – גם בסיס הרבית של המלוה.  ובה במדה הוקטנה הריזיקה של הרבית.  אם נשער את מחזור השטרות הנושאים רווחים, שטרי הבנק המרכזי "במלוא פעולתו", בשיעור העולה פי שלושה על הון המזומנים יחד עם ההון היסודי, – יתחלק סוכם הרבית, הדרוש לפרעון החוב, על פני בסיס של הון גדול פי שלושה מהון המלוה ושיעור ההכנסה הדרוש לתשלום, מבוטא באחוזים, יורד עד כדי שליש; ואם יחס המחזור הפרודוקטיבי של השטרות לעומת הון הבנק יהא ביחס 1:2 – משמע ששטח ההון יוכפל רק פי שנים ואחוז הרבית ירד כדי מחצית.  ואם לחשבון גס: הסכום השנתי הדרוש לפרעון החוב (רבית יחד עם מכסת הקרן) עולה כדי 7 וחצי – 9 אח' מ7 מיליונים, ואילו מ14 מיליונים הרי נדרשת כבר רק רבית של 3 ושלושה רבעים–4 וחצי, מ-20 מיליונים רק 2 ושלושה רבעים– 3 ורבע אח'.  ואין צורך להגדיל את האחוזים האלה, בתורת מכסות רווחים בינוניות של המפעל הכללי, כדי שיספיקו בהחלט למולי ההתחיבויות לגבי המלוה הראשון לסוכנות היהודית.  ואילו העדפים המתקבלים מעל לכל אלה נמסרים אז לרשות קרן המילואים או לאשקעות החדשות של הסינדיקט. 

מכאן שהתקפיד הכלכלי, אשר סינדיקט הסוכנות היהודית חייב למלאו, בתורת נושא המלוה, למען יוכל להגשים כסדר את השימוש בהון המגויס על ידי פעולת האשראי, מצטמצם בצורך הממשי להכניס הכל באשר לכל, מן המפעל כולו, הכנסה בינונית של 4 וחצי אח' בערך (אם לשער – כפי שאמרנו – לא את מלוא פעולתו של הבנק המרכזי, אלא נתבסס על יחס 1:2 בין מחזור השטרות הפרודוקטיבי ובין הון הבנק).  על ידי התאמת שיטותינו בגיוס ההון לשם מפעל ההתישבות אל הצרכים והאפשרויות המצויים בדרגת ההתפתחות הכלכלית העולמית בימינו, ועל ידיהלשמה מתאימה לתכנית הגיוס הזאת באמצעות שיטות מתוכנות לשימוש בהון – יווצר מנגנון ישובי פיננסי, אשר יהא גמיש למדי עד כדי להחזיק מעמד גם בתנאים הקשים של ההתישבות בארץ ישראל, מנגנון אשר יאחד בקרבו מכסימום מסוים של רציונלית כלכלית עם מכסימום אפשרי של פרודוקטיביות כלכלית לאומית, מנגנון אשר על אף המשברים והכשלונות ההכרחיים במפעל הארץ ישראלי, כשם שהכרחיים הם בכל התישבת בקנה מדה גדול, עלול יהא לפעול בבטחה גמורה והכנסת רווחים עד כי יוכל לספק את ביעות ההון הבינלאומי מבלי להעמיס על הישוב משא יתר. 

ואם מנגנון כלכלי פיננסי גדול זה, והסינדיקט בראשו, ישאף רק ל4  וחצי אח' ריוח נקי ממוצע, אז לא יוכל אף הספקן המובהק ביותר להטיל עוד ספק בדבר כי בצורות המפעל המורכב הכלכלי, כפי ששורטט לעיל, מטרה מינימלית זו ודאי שהיא בגדר האפשרי והניתן להתגשם. 

ואפילו הפוליטקאים הכלכליים הזהירים ביותר, אשר ניסו לחשב חשבונות של רינטביליות מתוך בקיאות מדוקדקת בתנאי הארץ, רואים אפשרות זו כבטוחה ומבוססת.  סמי מכאן המסחר, האשראי, והתעשיה, אשר ודאי לא יסתפקו גם בארץ ישראל, לאחר שיכו בה שורש, באחוז רווחים נמוך כזה, צא וחשב בראש וראשונה את חשבונות הרנטיבליות החקלאית, כדי לציין את שיעור יציבותה של התכנית הכלכלית אשר לסינדיקט לאור התנאים הבלתי נוחים.  הבא ונוציא משטח ייצור זה את משקי המטעים המיצרים פרי מונופולין רב המחיר, כי לאחר שמצאו שוק לפרים (פירות הדר, יין, שקדים) הריהם נושאים רווחים גדולים מאלה הנזכרים כאן.  "כל הנסיונות של יודעי הארץ", אומר ליכטהים, המתבסס בעיקר על רופין, "באו לכלל דיעה כי במשק אינטנסיבי ועבודה שקדנית עלול האכר להגיע לכדי הכנסה של 10 אח' מן ההון המושקע, ובמקרים יותר מוצלחים לכדי 20 אח'"

[1].  הבה ונרחיק עוד לכת מזה, ונשובה אל החשבון אשר חישב רופין בסכימה ההתישבותית שלו לגבי החקלאות היהודית הארץ-ישראלית–במובנו המצומצם של המושג, – משקי הפלחה והמשקים הזעירים.  ואין לנו כל צורך להכנס לשם כך בעובי הפולמוס אשר נתגלע מסביב לחשבונות האלה; באו וטפלו עליהם אשמת קטנוניות ביורוקרטית ודיפיטיזם מופרז, שכן מסקנותיהם נמוכות מדי ומביאות נזק לתעמולה ההתישבותית.  אם כך ואם כך.  אם יכריע העתיד את הכף לצד מתנגדיו האופטימיסטיים של רופין – ולצערנו אין המציאות הארץ ישראלית נותנת נקודות אחיזה מרובות לכך – כן ילכו וירבו הנימוקים ללטובתנו.  ואם יהא הצד עמו, – ודבר זה מתקבל יותר על הדעת – גם אז מציינות מסקנותיו הוא את הפשרויות המשקיות לרינטביליות הדרושה לסינדיקט.  כי היינו הך: אם ההכנסות הכלליות הנקיות שיעורן במציאות יהא כשיעורן בסכימה של רופין, הרי שערך מעריע יש לדבר, מבחינת קשר הגומלין שלנו, שתוצאה סופית להכנסה נקיה זו תקנה נכוי מקודם לבנינים בשיעור 2 אח', לאינונטר 10 אח', תשלומי ריבית ואמורטיזציה של האיפותיקה בשיעור 6 אח', 3 אח' דמי חכירה בעד קרקעות הקרן הקימת, ומלבד זאת גם תשלום המסים לממשלה [13].  ולדעת הפוליטיקאי הישוב המובהק שלנו רבית ממוצעת של 6 אח' להון המלוה המושקע אפילו במשקי הפלחה וההתישבות הזעירה אפשרית היא מבחינה כלכלית.  בעוד שהסינדיקט דורש לשם הגשמת תכניתו הכלכלית רק 4וחצי אח' בתורת רינטה ממוצעת למפעל בכללותו (בכלל זה מסחר, טרנספורט, בנקים, ייצור תעשייתי), היא הרינטה הניתנת להתגשם אם במפעלים המתנהלים על ידו הוא ואם במפעלים שהוא משתתף בהנהלתם על ידי מתן אשראי לאשקעה ומחזור. 

ואם עד כה, כידוע, רבים היו המשקים החקלאים בארץ ישראל אשר לאיכלו להגיע אף לכלל רבית כזו של הונם, וכמה מהם תלויים ועומדים על גבול הרינטיביליות, ואחדים מביאים אפילו הפסדים, הנה יודע כל הבקי במקצת בבעיות התישבותנו כי טעמו של דבר הוא בעיקרו בגורמים הכלכליים כלליים, אשר שנוים תלוי בעליה מוגברת וקפיטליזציה יחסית.  בין הגורמים הלאה המשפיעים לרעה כיום על הרינטביליות יש לחשוב בראש ובראשונה את נתאי השוק הפנימי את תנאי האשראי הארץ ישראלי.  חלק גדול של המפעלים, שעל אף הנהלתם המשקית הרציונלית עוד טרם עברו את סף הרינטביליות, עלולים להתבסס ביסוס גמור על ידי הגדלת השוק הפנימי ועל ידי יצירת מוסד אשראי איתן ופועל בקנה מדה גדול.  וההשפעות אלו מן הדין הוא שתתבטלנה כתוצאות לפעולת הסינדיקט ומוסדותיו במשק היהודי בארץ ישראל.  הנה תתחיל עליה גדולה ושיטתית.  רק אם נפקח עין לראות עד מה צרים הם גבולות השיווק לתוצרתנו החקלאית בארץ גופא, נבין מה גדולה תהא השפעת העליה, ולו גם במכסה של 30,000 עד 50,000 איש, על עיצוב השוק הפנימי בארץ ישראל.  תמורה עמוקה תחול לא רק ברינטביליות אלא גם בכל דרך הייצור של המשקים החקלאיים.  ובצדק הטעים וילקנסקי במחברתו האחרונה את קשר הגומלין שבין המחסור בבית קבול רחב בשוק הפנימי, או בין המחסור בכוח קניה שבערים המועטות, ובין הקשיים הגדולים שבהם נתקלים במשקים החקלאים בלעי ההון במלחמת קיומם.  ועובדה זו שמשה לו נימוק, בין יתר הנימוקים, לטובת פרוביזוריום של צורת משק אכסטנסיבית כטיפוס מקובל בהתישבותנו החקלאית כל עוד לא חלה התמורה בתנאי השיווק בפנים הארץ.  אך ברי כי הגדלה יחסית בבית הקיבול של השוק בארץ ישראלי תשמש לא רק פתח מעבר אינטנסיבי אלא גם תחולל תמורה רדיקלית בתנאי הרינטביליות של משקינו, ואפילו בנחשלים שבהם.  לשם כך יש לפתח בד בבד עם משקי הסינדיקט מוסד בנקאי אדיר ומודרני, אשר אחת מתעודותיו העיקריות יהא סיוע לחקלאות היהודית והרחבת בסיס הייצור החקלאי ובסיס העליה גם יחד.  בצד המחסור בתנאי שיווק נאותים פועל כאן גם הגורם השני המכריע לגבי הקיום הכלכלי של משקינו.  רבים מהם אינם יכולים להתבסס ולהיות עומדים ברשות עצמם רק מפני ש30 אח', אשר עליהם לשלם לבעלי הון פרטיים, הם למעלה מכוח משקיהם.  רבים מהם אינם יכולים להתבסס רק משום שלא עלה בידיהם, אפילו במחיר קרבנות רבים, לגייס את האמצעים הנחוצים להם כדי רציונליזציה של המשק ופתוחו, או לפחות כדי להמין לשעת כושר בממכר תוצרתם.  גם בשטח זה יש לשער כי עולתם של מוסדות הסינדיקט בארץ תגרור אחריה תמורה עמוקה במצב הדברים, תמורה שתוצאתה תהא הבטחה גמורה של רינטה ממוצעת, לפחות, בכל השטח של החקלאות היהודית בארץ ישראל.  תוצאה זו אפשרית רק על ידי הון מרוכז כזה יגויס בסינדיקט, ויש בו כדי להבטיח את ההנהלה המשקית של הסינדיקט אשר לפי כיוונה ודרכה הריהי מותאמת לתנאי הארץ הקיימים.  מכאן איפוא שקרוב לודאי כי ההכנסה תעלה למעשה במדה ניכרת על הרינטה הממוצעת. 

אך מהו שנסיון הכלכלי בארץ ישראל אינו יכול עדיין לאלפנו כיום – הריהם סכויי הרינטביליות של הבנק המרכזי, אם להוציא את הנהלת עסקיו מכלל המפעל הכללי של סינדיקט הסוכנות היהודית.  מן ההכרח הוא לנקוט כאן בנסיונות אשר נעשו במקומות אחרים; ברם, יש להביא בחשבון את ההפרש בתנאים הכלכליים שבין המשל והנמשל.  אם נבחון לדוגמא את המקומות אשר לפי שטחם, לפחות, יחשבו בין המושבות הקטנות, יכולים אנו להשתמש בששת הבנקים הקולוניאליים הצרפתים.  ארבעה מהם חלקו בשנת עסקים בינונית (1902-1901) דיבידנדים העולים במדה רבה על הריטנה הממוצעת הדרושה לבנק המרכזי שלנו: בנק הודו-סין 24 ואח'; גויאנה – 7,20 אח'; בנק ריאוניון – 7,83 אח/; הבנק של מערב אפריקה 5 אח'.  הבנק החמישי, הוא הבנק של מרטיניקה, הביא 4 אח', היינו מכסה קרובה לזו של הסינדיקט.  ורק אחד מהם, היינו הבנק של גואדלופה, לא יכול היה לחק בשנה ההיא כל דיבידנדים

[1].  הבנקים המפיקים הפרטיים בגרמניה אשר שלושה מהם לפחות פועלים גם הם באזורים חקלאיים, ואשר גם חוג פעולתם אינו עובר גבולות מסוימים וצרים למדי, הביאו בשנים שלפני המלחמה את הרווחים האלה:

הדיבדינדים באחוזים

 

1913

1912

1909

1908

1907

שם הבנק

8

7

5,75

7

8

הבנק של בדן

6,75

6

5

6

7

הבנק של וירטנברג

8

8

8

9

10

הבנק הזאכסי

11

11

10

11

12

הבנק הבאוורי

 

כשם שיש לנהוג זהירות בגזירות השוות בין האפשרויות והתנאים שבמקומות אחרים, ובעיקר בארצות אירופה, ובין אלו שבארץ ישראל, כך שאין גם לעצום עין מלראות את הרמזים הכלולים בתוצאות אלו.  וביחוד אם נקבל בחשבון כי מוסדות בנקאיים אלה פעלו כולם כמפעלים פרטיים, ואעפ"כ הגיעו לכלל רינטה כזאת, אם כי לא נכללו בתוך מערכת הגוף הכלכלי המקיף, דוגמת הגוף אשר יעמוד לרשות הבנק המרכזי שלנו. 

לאחר כל האמור אין עוד להטיל ספק, אפילו מתוך הערכה זהירה לגבי ההכנסות העתידות, באפשרות הכללית להבטיח את פרעון המלוה הראשון לסוכנות היהודית באמצעות הסינדיקט, ויש לשער כי ידנו תשיג גם למעלה מזה, היינו לפעול בכיוון הגברת קרן המילואים של חברת ההתישבות, או אשקעות חדשות.  לעומת זה יש עוד בעיה אחת הדורשת את תיקונה.  זוהי השאלה של שנות הפעולה הראשונות, הן השנים שבהן טרם יושלם עוד בנין הסינדיקט ומפעליו מתנהלים על ידו, או מסתייעים על ידו סיוע כספי, במדה שיוכלו להביא לידי תוצאות כלכליות מסודרות; בה בשעה שרבית המלוה יש לשלמה החל ביום הראשון ויש לפרעה בדיקנות נמרצת.  רופין רואה אף בקושי הזה נימוק חשוב ובר משקל כנגד הגשמת המלוה בדרגת ההתפתחות של התישבותנו כיום.  "מלבד כל אלה", כותב הוא, "דרוש כל מלוה תשלומי רבית קבועים.  אך קרוב לודאי כי המפעל הישובי לא יכניס בשנים הראשונות את ההכנסות הדרושות לתשלומי הרבית"

[1].  אכן בשלוש השנים הראשונות, למשל, חייבים אנו להמציא את האמצעים הדרושים לפרעון החוב ממקורות אחרים, ולא מן ההכנסות הנורמליות של משקי הסינדיקט.  צא וחשב את ההכנסה הנקיה של השנים האלו מן המושבות הלאומיות הקימות כבר כיום, ואשר תכללנה בסינדיקט הסוכנות היהודית, וצרף לכך את הכנסות הרבית מכספי המילואים של הבנק המרכזי אשר יושקעו בנירות ערך חיצוניים וכו', וראית כי הסכומים האלה יספיקו כדי הוצאות היסוד, ההנהלה והמסים שבפרק זמן זה; ונשאר לך עוד מקור הכנסה לתשלום הרבית של המלוה, מקור שיספיק בהחלט לתפקיד זה (כשם שלא יספיק בהחלט למלא את כל התפקידים של בנין הארץ).  אלה הן הקרנות הלאומיות, אלה הן הקרנות הלאומיות, היינו הכנסות קרן היסוד.  הכנסות אלו, אף אם לא תגדלנה במשך הזמן הזה, עלולות הן לספק בלא עמל את צרכי התשלום בשנים הראשונות לאחר המלוה.  שהרי בפרק זמן זה נצטרך לשלם רבית רק בעבור חלק ההון שהוסע למעשה.  אם נשער כי בשנים האלו יגויס ממיליון וחצי עד 4 מיליון לא"י מן המלוה, יצא איפוא כי הרבית של 7 וחצי – 9 אח' (אם כי יש לנכות מכאן 1 אח' אמורטיזציה, שכן בשנים הראשונות אין לה מקום) עולה לסכום שנתי של 112,500 עד 135,000 בשנה הראשונה, או 337,500-360,000 ל' בשנה השלישית.  והרי אלה הם סכומים אשר נאספו במגביות קרן היסוד אפילו בשנת המשבר 1923-1921, ואלי גם למטה מזה. 

באופן כזה יש לכלול את הקרנות הלאומיות בתכנית הכלכלית הכללית של סינדיקט הסוכנות היהודית, שכן הן הן המשלימות את התכנית בדרך טבעית.  אגב, הכללה זו של הקרנות הלאומיות בשיטה כספית מקיפה עלולה ברבות הימים להגדיל במדה נכרת את הכנסותיהן.  ואילו המצב כיום, בשעה שתולים בקרנות התקוות מופרזות שלמעלה מכוחותיהן, מציא לידי תוצאה הפוכה מזו.  תפקידים, ולו גם מצומצמים, שנתמלאו במלואן משפיעים ללא ספק השפעה יותר טובה של התפתחות שיטה פיננסית, או על התפתחות כלי שרת כלכלי-פוליטי, מאשר הצגת מטרות כלליות ותכליות רחבות אשר אין לספקן במדה הדרושה, ובסופן מביאות לידי מרירות ואכזבה.  אי לזאת אין לך אמצעי בדוק להגדיל את הכנסות הקרנות הלאומיות מאשר עליה גדולה לארץ ישראל ועבודת התישבות רחבה בארץ, כפי שהיא עלולה להיעשות בעבודת גומלין בין הסינדיקט והקרנות הלאומיות. 

וכתם התקופה הראשונה, וכל התשלומים שוב יחולו על הסינדיקט עצמו, אפשר יהיה להשתמש בעודף של הכנסות הקרנות הלאומיות על הסכומים הדרושים לתשלומי הרבית של המלוה, וגם בהכנסות כולן של הקרנות האלו a fonds perdu  לאשקעות שאינן נושאות פרי למישרין, או לאשקעות בלית משקיות (תמיכה-שאינה-חוזרה לעליה והתישבות, הכשרת קרקעות, חינוך, עבודה מניסטרית ובריאות העם, תמיכה לעניני אמנות וכו').  רבות מן ההוצאות האלו הן, ביסודו של דבר, חובות הנכנסות בתחום הפעולה הטביעת של ממשלת א"י, אך טובת מפעלנו דורשת לבלתי השהותן עד אשר תשיג הממשלה את האמצעים הדרושים לה לשם כך.  ולא עוד אלא כמה וכמה מן התפקידים האלה מחיבים – ביחוד לאור התנאים ההיסטוריים של ארץ ישראל – פיקוח לאומי חדמשמעותי.  ואם כי צדקה ביסודה הדרישה הכלכלית-פוליטית הפוריה, – הנה ברור כי למעשה ניתנת דרישה זו להתגשם רק במידה מצומצמת ביותר.  מובן מימלא כי יש לשאוף ככל האפשר לעבודת גומלין בין האדמיניסטרציה והסינדיקט.  אך אם לא נאבה כי עבודתנו הישובית תתעכב, או תהא שרויה בסכנה לפרקים, נאלץ על כרחנו לסתום באמצעינו הלאומיים אנו את כל הפרצות אשר תפרצנה, מרצון או מהכרח, על ידי ממשלת ישראל.  שטח פעולה זה הוא הוא איפוא שטח הפעולה הטבעי של הקרנות הלאומיות, וגם מבחינה זו, על ידי עבודת סיוע משלימה, יאפשרו לסנדיקט של הסוכנות היהודית להגשים בדרך פוריה ביותר את תכניותו הכלכלית. 

וכבר הדגשנו לא אחת כי מסבה זו יש להמשיך ולפתח במרץ את פעולת הקרנות הלאומיות.  ואין לשכוח כי כספים אלה, ככל הכספים אשר יהדות העולם מזרימה לא"י, ממלאים בצד תכליתם הישרה גם תפקיד כלכלי לאומי חשוב מאוד, היינו מסייעים לשווי המשקל של מאזן התשלום הארץ-ישראלי-יהודי, זה המאזן העמוס ביותר על ידי היחס האנורמלי שבין האימפורט והאכספורט.  מבחינה ידועה הרי גם איזון זה תנאי מוקדם הוא לפעולה בטוחה ופוריה של הסינדיקט. 

הסינדיקטגופו (במובנו הצר של המושג) פועל בתוך כל השיטה הכלכלית פיננסית כאורגן הנהלה מרכזי מלכד.  ארגון הערובות וקבלת המלוה, הקמת הגוף הכלכלי לשימוש בכספים, פיקוח על הבנקים ויתר מוסדות המשנה, פיקוח על המשקים המתנהלים על ידו בעיר ובכפר, קואורדינציה של הקרנות הלאומיות, פרעון הרבית והקרן של המלוה – כל החוטים האלה מתרכזים בידי הסינדיקט.  ובה בשעה, שבדרך כלל תהא ההנהלה הכלכלית של המפעלים הפרטיים, המחלקות, המוסדות כפופה רק לתקנות שלהם, ולפיכך יוכלו לשמור על חירותם ועצמאותם בפעולה הכלכלית, הנה יווצר גם הליכוד המרכזי והפיקוח הראשי הדרושים לכל מפעל גדול, המורכב מחלקים בודדים ושונים, ולו גם לשם רציונליות ודיוק בהנהלת העסקים בלבד.

בהתאם לעמדה זו יש להרכיב את הדירקטוריון של הסינדיקט בתורת הנהלה כלכלית עליונה של הסוכנות היהודית.  אפשר להרכיבו בחלקו מצירי הסוכנות היהודית הרוצים להקדיש את כוחותיהם למפעל ההתישבות, ובחלקו – יכנסו להנהגה מנהלי הבנק המרכזי, מנהלי מוסדות המשנה, מחלקות ההתישבות והנהלת המלוה.  מלבד אלה יתכן כי ישתתפו בדירקטוריון באי כוחו של סינדיקט הערבים, של חברת האמיסיה, של ממשלת א"י, במקרה שתתגשם ערובה המשנה, ואלי גם קומיסר של חבר הלאומים; כל אלה ישמרו על אחדות הפיקוח. 

סיום

 
התישבות גדולה ותכניתית

עם הגשמת הפרוגרמה המקיפה בפוליטיקה הכספית של הסוכנות היהודית כפי ששורטטה כאן בקויה הכלליים נעשה הנסיון לתפוס את הבעיה הכספית הגדולה של בנין הארץ ולקרבה לפתרונה.  על ידי כך אמנם לא ימצא תיקון למצוקתו של התקציב הציוני בשבועות הקרובים.  ודאי שאין גם תרופות כלל אשר תרפאינה בן לילה.  הבעיות הכספיות האקטואליות והכספיות ארגוניות אינן מוצאות על ידי כך את פתרונן, הן נשארות קימות בעינן – כרגע –  ודורשות עיון רציני וריפורמה נמרצת.  היחוד המגביות הלאומיות, שפור מנגנון הפקידות, השבחה בעבודת קרן היסוד, קביעת היחסים בין קרן היסוד וקרן הקימת מצד אחד, ובין קרן היסוד וההסתדרות הציונית מצד שני, השימוש הפרופורציונלי בכסים המגויסים למפעל הא"יי, חלוקת הדיבידנדים של ה – Jewish Colonial Trust, הנהלת העסקים של חברת אנגליה פלשתינה, העברת הכספים הקפואים לזמנים ארוכים, מן הבנק האנגלו פלשתינה לבנק האיפותיקאי, – כל השאלות האלה ועוד כהנה וכהנה דורשות את פתרונן במציאות.  אך עמל עקשני שיושקע בתיקונים המרובים, אם קטנים ואם גדולים, והדאגה המתמדת לילום המחרת מן ההכרח שיביאו לידי עיפות, וסופם – ויתור בגלוי או בהסתר, אם לא יבואו סוכיים ברורים למורה גואלת אשר תשמש פתח פתוח לעבודת בנין גדולה, ואש רתמתח בהתמדה את כל הכוחות.  מתחון זה ימצא את תקונו בתכנית העבודה המקיפה והגדולה אשר תעמוד מאחורי עמל היום ותצדיקו בסכוייה. 

הסוכנות היהודית חיבת להיפך לנושא התכנית הזאת ולקבוע את פעולתה הכספית הפוליטית לשם הכנתה והגשמתה.  על ידי כך תיהפך לאינסטנציה המנהלת הגבוהה ביותר של כל המפעל היהודי בארץ ישראל. 

ואילו מפעל ההתישבות גופו, מתוך שיהא מבוסס על שיטה איתנה ורחבה של גיוס הון והשימוש בו, יכנס למסלול של פוליטיקה ישובית לאומית בקנה מידה גדול, מסלול אשר הוגה ממנו בשנים האחרונות בעטיה של המצוקה הכספית המתמדת.  ויתר על כן.  הגשמת תכניתו של הסינדיקט תעמיד לרשות המפעל לא רק מנגנון פעיל ותכליתי שבאמצעותו תמשך העבודה בשיטה ותכנית, אלא שיחד עם זה ישורטט בקויו הכלליים המבנה הכללי והמבנה הפיננסי של ישובנו הלאומי המבוסס בעתיד.  מתוך התפתחות חברתית וכלכלית מתמדת ובלתי פוסקת עלולים המוסדות, אשר עליהם יבסס סינדיקט הסוכנות היהודית את פעולתו בארץ, ליהפך לשיטה אשר תהוה את המצע הארגוני כלכלי של "הבית הלאומי" לעם היהודי בארץ ישראל.  הפוליטיקה הישובית שלנו לובשת על ידי כך בטחה, בהירות, והתמדה רוגעת של פעולה מכוונת לדורות. 

בנקודת השריפה של כל השיטה הזאת, היינו במרכז כל הפעולה הישובית, ניצב במלוא קומתו הסינדיקט של הסוכנות היהודית.  בו מתרכז הכוח הכספי המכריע של חיי הכלכלה בארץ ישראל, כוח שאין דומה לו בכל הארץ – ואולי גם בכל המזרח הקרוב כולו.  הסינדיקט ייצור לו במוסדותיו מערכת כלי שרת שונים, אשר תתן לו את האפשרות להגשים את תכניתו הגדולה להתישבות לאומית לפי תכניותיו הכלכליות והישוביות מלשו, מבלי להיות תלוי בגורמים חיצוניים, לפי תכניותיו הכלכליות והישוביות משלו, מבלי להיות תלוי בגורמים חיצוניים, וברצון ההון היהודי הפרטי ל"השתקע" בארץ ישראל.  הסינדיקט יוכל לגשת להגשמת תכניות שהן למעלה מכוח מפעלים קטנים – תחנות כוח וכו' – או ליסוד מפעים אשר ההון הפרטי לא ירהיב עוז אליהם – נסיונות הדורשים קנה מידה גדול, כגון מטעי כותנה, הנהגת ענפי תעשיה חדשים בארץ וכו'.  ברם, כל "הטרסט הישובי" הכספי כלכלי הגדול הזה, על מנגנון הייצור שלו, על החברות-הבנות ומפעלי הסינוף, בנקים, וקופות מלוה, חברות מסחר ותחבורת, על מושבותיו, על תחנות החשמל, ומשקי המופת, ובתי החרשת – טרסט זה יהא נתון ללפיקוח בלתי אמצעי מצד הגוף הלאומי המישב.  האינטרסים של הגוף הזה והכוחות הסוציאליים העומדים מאחוריו הם הקובעים את הכיוון והתוכן של פעולתו; בעקב פעולתו נהפך הגוף הלאומי המישב כשהוא לעצמו לגורם כלכלי עצום ביותר ומכריע בתהליך המפעל הארץ ישראלי.  והבנין הכלכלי של הסוכנות היהודית נהפך איפוא לכוח עליון בקרב הישוב היהודי, ולמעשה – לכוח הקובע את ההתפתחות. 

ומאידך גיסא ייצור הסינדיקט תנאים מוקדמים חדשים גם לפעולת ההון הפרטי בארץ ישראל.  התמורה אשר תחול לרגלי פעולתו והתפתחותו של הסינדיקט, התרחבות העליה ובית הקיבול בשוקים, ויחסי כוח הקניה, תשפיע לטובה גם על מפעלי היזמה הפרטית כשם שהיא משפיעה לטובה על המשקים הלאומיים.  נוסף על כך ימצאו המפעלים הפרטיים בבנקים של סינדיקט הסוכנות היהודית רשת אשראי רחבה ומודרנית המשמשת תנאי מוקדם והכרחי להבטחת קיומם ואפשרות פעולתם.  לבסוף העובדה שהמפעלים הפרטיים יוכלו להסתמך על הקואופרציה עם הון הסינדיקט ולהרחיב על ידי כך את בסיס פעולותיהם במידה נכרת.  וביחוד תוכל היזמה הפרטית בתנאים אלה להתרחב בשטח הייצור התעשיתי. 

אולם תמיד, גם עם חדירת ההון הפרטי בהיקף רחב ועם התפתחות משק פרטי פורח, ישאר הפיקוח והכוח המכריע בישוב היהודי בארץ ישראל בידי הטרסט הישובי הלאומי של הסוכנות היהודית.  אמצעים רבים נתונים בידו לשם הפעלת הבקורת הצבורית:

הדיסקונטו של הבנקים שלו, שבהם למעשה מרוכז כוח האשראי המכריע במדינה;

א) התעריפים של מפעלי הטרנספורט שלו ומפעלי הכוח החשמלי לייצור;

ב) בתורת יצרן גדול וצרכן גדול יוכל להשפיע השפעה ניכרת על המחירים של צרכי החיים העיקריים;

ג) ההשגחה מצד מוסדות האשראי על מהלך נאות של העסקים במפעלים הנתמכים על ידו;

ד) זכות הקדימה למקנה התוצרת אשר הסינדיקט יוכל להבטיח לעצמו במפעלים הפרטיים שנוצרו על ידו או נתמכים ביותר על ידו. 

מתוך העמדה המכרעת של המבנה הפיננסי בסוכנות היהודית לגבי כל המפעל הארץ ישראלי נובעת ממילא אחריותה הגדולה להגשמה שיטתית של תכנית העליה וההתישבות וערכו המכריע של כיוון הפוליטיקה הכלכלית והישובית שלה.  והיא מצדה חיבת ליצור שיטה ברורה ומקיפה של ההתישבות והעליה בצד שיטתה בפוליטיקה הכסית.  עד מה גדול היה המעוות בשטח זה, ומה רעה היתה השפעתו של חוסר השיטה בפוליטיקה הכלכית והישובית שלנו בארץ עד היום, – על כך תעידינה תופעות רבות מן העבר הקרוב וההווה.  אם לדוגמא בולטת אחת מני אלף נזכיר נא פה את העמדה הסתומה עד היום שנקטו באי כוח היהודים במועצה הא"ית בשאלת ביטול התקנות הראשונות של הרברט סמואל, תקנות שנשאו עליהן אופי מה של ריפורמה קרקעית ושבאו למנוע את טירוף הספסרות בקרקעות.  ואם ברור לנו מה גדולה הסכנה לעתיד התישבותנו הלאומית, סכנה הצפונה בהאמרה משונה של הקרקעות, או אז נוכל לתרץ את הסתירה העמוקה, שבין הסכמת היהודים לביטול חוקי ההגנה ובין שאיפותינו בארץ, רק על ידי חוסר שיטת התישבותית וכלכלית פוליטית.  דוגמאות כאלו ישנן למכביר גם בשטחים אחרים, בפוליטקה המסחרית, בפוליטקה של קנית קרקעות, כפוליטיקה של המסים, אשר לישוב היהודי בארץ ישראל. 

כל השאלות האלו אשר הוצגו כאן, על השיטות של עבודת ההתישבות והכלכלה בעיר ובכפר, ועל ארגון העליה, שאלות הדורשות תשובה במפגיע– לא יכירן מקומן בתחומי המסכת הזאת. 

תכנית העליה צריכה לכלול את שיטות ודרכי ההכשרה של פועלים בעלי מקצוע המוכנים לעליה, את צורות הארגון של העליה, מימון ההסעה ושיטת החלוקה המקצועית וההכשרה המקצועית.  תחת ההסתדרות הרופפת פחות או יותר של הכשרה ועליה כפי שהיא כיום יש להקים רשת גדולה ואיתנה ש מקומות הכשרה והסעה, רשת אשר תקיף את כל יהדות הגולה, ותקלוט ותארגן את מספר האנשים המתגיסים מדי שנה לארץ ישראל.  גיוס הון מרוכז בעל אופי כלכלי לאומיישים קץ לסתירה האיומה אשר רק המחשבה הליברלית מסוגלת לראות בה חוק הטבע: ארץ שוממה למחצה המצפה לפיתוח ולתרבות, אומה נרדפת ונטולת קרקע השואפת לעבודה ולחירות – ואעפ"כ אין עליה רחבה, חוסר עבודה רובץ לפתח, מנה גדושה של תקנות אדמיניסטרטיביות משמשת תריס בפני הרחבת העליה, והאנשים האחראים הוגים חששות ופחדים כאילו עומדים אנו כבר על סף עודפי אוכלוסין.  ואילו הגשמת תכניתנו הכספית לא רק שהיא מאפשרת את הרחבת העליה, אלא היא גם תובעת אותה.  כי לשם הצלחה כלכלית לתכניתו המשקית תלוי הסינדיקט בעליה רחבה של יהודים לארץ ישראל בכלל, ולהכשרת פועלים בעלי מקצוע בחקלאות, מלאכה, ותעשיה בפרט.  הנחות מוקדמות אלו צריכות לשמש נקודת מוצא לתכנית העליה של הסוכנות היהודית.  תחת מלחמה פחדנית ל"סרטיפיקט" יש לפתוח בעבודת הכנה וארגון בקנה מדה גדול, אשר במשמעת הגשמתה יהא תלוי התהליך התכניתי של עבודת ההתישבות בארץ. 

ואשר לשיטה הכלכלית פוליטית של הסוכנות היהודית מובן ממילא כי איש לכלול בתוכה את הקוים העיקריים לכל עבודת התישבותנו, לפוליטיקה במקנה קרקעות, לפוליטיקה של הייצור החקלאי (כיוון הייצור, דרכי הייצור, צורות הייצור וכו') לפוליטיקה המסחרית והאשראי וכן הלאה.  במרכז השיטה הזאת יש להציב, לדעתנו, פעולה כלכלית פוליטית, אשר בהצלחתה כרוכות תוצאות רבות להתפתחות הכלכלית של הישוב היהודי, ועל ידי כך – גם לעבודת הסינדיקט, ואשר מטרתה צריכה להיות נורמליזציה של המאזן המסחרי היהודי בארץ ישראל.  היחס בין האכספורט והאימפורט בארץ ישראל כיום אינו כתקונו מבחינה כלכלית, ויש בו משום סכנה רבה לקיומנו הכלכלי הבריא בארץ.  פעולה זו יש לכונה בארבעה כיוונים:

א) הגדלת הייצור הפנימי והגשמת תקנות ההגנה הכלכלית הדרושות לשם כך.  על ידי כך יפסק אימפורט החמרים המיוצרים בארץ גופה, גם מתוצרת ראשונית (בראש וראשונה סוכר, טבק, תבואה, צמר, ואולי גם כותנה) ומכו כן גם בחמרים לתוצרת משנה (אבני בנין, טכסטיל וכו').

ב) התאמת רמת החיים בישוב היהודי לתנאים הכלכליים הטבעיים של הארץ ושל מעל ההתישבות.  התאמה זו, אשר תשים קץ לדרכי התצרוכת השולטים כיום בחוגים רחבים של הישוב היהודי בארץ ישראל, צריכה להתחיל בערים ובשטח דרגות המשכורת וההכנסות הגדולות והבינוניות.  על ידי כך יסכר הגידול האנורמלי של אימפורט המותרות, ורמת המחירים בארץ תשפל. 

ג) הקטנת הוצאות הייצור בכללן וביחוד הוצאות ההתישבות החקלאית על ידי התאמת שיטות העבודה אל התנאים הכלכליים הטבעיים בארץ ללא הזרמת הון מופרזת מן החוץ.  וילקנסקי הצביע בזמן האחרון על הכרח זה מנקודת השקפה של רינטביליות המשק הבודד – על ידי נורמליזציה ביחס שבין ההוצאות וההכנסה, – ואילו כאן מופיעה הדרישה הזאת במובן חדש וכולל יותר.  גם על ידי כך יוקטן בחלקו האימפורט המכביד על המאזן המסחרי.

ד) כיוון הייצור הא"י הנועד לאכספורט לעבר תוצרת בעלך ערך גבוה מבחינה כלכלית – כגון חמרי גלם של צרכי הזנה והלבשה חיוניים, שכן שיווקם לאחר המלחמה הובטח בהיקף אחר לגמרי, מאשר לקנינים בעלי ערך מועט מבחינה כלכלית לאומית, וכמו כן לתוצרת מונופולין בעלת ערך גבוה (כגון פרות הדר, יין, שקים). 

ואם בכל אלה אין עדיין משום איזון גמור לאימפורט ואכספורט, דבר שהוא אולי מן הנמנעות בתנאי ההווה, הנה אפשר ואפשר לקרב את המאזן לשווי משקל, עד כי סילוק העודף באימפורט במאזן התשלומים יהא אפשרי בלעדי אבידות כספיות כבדות.  על ידי כך ייעשו צעדים חשובים מאד לגבי קונסולידציה מוחלטת של המצב הכלכלי בישוב היהודי בארץ ישראל.  על כל פנים פוליטיקה כלכלית מסקנית בקנה מדה גדול פירושה מפנה גמור של עבודתנו ההתישבותית ממושגים ושיטות של אגודות או גם חברות פילנטרופיות – ומעבר מלחלט לקנה מידה של בנין ארץ.  ומן ההכרח הוא כי תפיסה חדשה זו, תפיסה כמעט-מדינית של עבודתנו הכלכלית קונסטרוקטיבית בארץ תמצא את בטויה למעשה בהנהלת הפעולה ההתישבותית של הסוכנות היהודית. 

וככל שבנין הארץ בשלמותו, בתורת מפעל ישובי גדול אחיד ומקיף, יהפך לקנה מידה של עבודתנו הישובית, בה במידה תכוון הסוכנות היהודית את פעולתה לפי השאלות הכלכליות ישוביות המקושרות קשר גומלין לארץ כולה.  במגרת זו של פוליטיקה ארצית כלכלית ישנן כבר כיום שאלות אשר פתרונן הוא בעל ערך כלכלי מכריע לגבי הישוב היהודי כפי שהוא כיום (אף מחוץ להשפעות פוליטיות).  אם תבדוק, למשל, את שיטת המסים הנהוגה כיום בארץ תתברר לך מיד החשיבות האפשרית של פוליטיקה כלכלית, המכוונת בצורה כזאת, לגבי עיצוב התנאים.  פרט מני רבים: ה"מעשר" המעיק כיום על החקלאות הריהו כשהוא לעצמו, על פי צורתו, דרכי גביתו והשפעתו הכלכלית, מס ברברי לאמתו.  ואילו לגבי מושבי העובדים היהודים הנלחמים מלחמה קשה בתנאים הכלכליים הכלליים השוררים כיום בארץ, הרי שחרור המשק החקלאי מלחץ כבד שלמסים ותמורת ה"מעשר" החדצדדי במס הכנסה רציונלי ומיוסד על עיקרונים פיסקאליים מודרניים–יש לו חשיבות מכרעת.  הוא הדין גם ביחס להתפתחות עתידה של תעשיה לאומית מבחינת הוויסות של תעריפי המכס בממשלות א"י.  כמעט שאין להבין כיצד זה יתכן הדבר בארץ אשר הטבע חננה רק בתנאים זעומים לייצור תעשיתי, שכן אן בה מקורות כוח, ולא חמרי גלם עיקריים, ברזל וכו', ארץ שאין בה אפשרויות של רינטה דיפרנציאלית כל עיקר, כיצד יתכן בארץ כזאת לקוות לפיתוח ענפי תעשיה חדשים מבלי להתקין הגנת מכס מספקת, לפחות במשך תקופת החינוך של התעשיה.  ולבסוף גם שאלת בסיס הכסף, אשר כבר נגענו בה בקצרה לעיל, היא הדוגמא השלישית לערך הרב אשר יש למחשבה כלכלית המכוונת לבנין ארץ ולפוליטיקה כלכלית ארצית, זו החיבת לשמש נקודת מוצא מלכתחילה לפעולות הסוכנות היהודית. 

אך במידה שפעולתנו הישובית הולכת ומתרחבת והישוב היהודי נהפך לגורם מכריע בחיי הכלכלה בארץ ישראל הולך וגדל גם תפקיד הפוליטיקה הכלכלית של הסוכנות היהודית בעיצוב התנאים במציאות.  לא בתביעת זכויות היסטוריות, ולא בכיבושים דיפולומטיים, על אחת כמה שלא בכוח גייסות, ואפילו לא בהכרעה כמותית, תנצח האומה היהודית במלחמת השחרור הלאומית בארץ ישראל, אלא אך ורק במרץ העקשני והעמל הרב בבנין ישובי כלכלי, בנין אשר ישריש את עדת המתישבים היהודים העוברים בארץ אבותינו לנצח נצחים. 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  * R. Mac-Donald, A Policy for the Labour Party, 146.

   

[1]  * Sidney Webb, Manchester Commercial, Reconstruction Number, 27 July, 1922, 294.

 

[2]  עי' Judische Rundxchau, 1919, מס' 31.

[2]  עי' .  Volk und Land l, s, 688, Protokoll des Palastina Delegiertentages der Z, V, F, D

[2]  Richard Lichtheim, Massensiedlung, Sozialismus und nationale Kolonisation.

[2]  ד"ר גליקסון, "הארץ", ד' שבט תרפ"ג.

 

[2]  אחד-העם, על פרשת דרכים א', עמ' 26.

[2]  הפדרציה של מדינות ערב, העומדת כביכול לצאת לפועל, משמשת דחיפה נוספת בשדה הגרביטציה הזה בכיוון השפעה המונית חזקה על ארץ-ישראל.

[2] A. Ruppin, Aufbau des Landes Israel.

[2] R. Lichfheim, Der Aufbau des Judischen Palastina, S. 16.

[2]  עיין: 76 A. bohm, Die zionisitische Bewegung l. s.

[2]  קול קורא של "בנין הארץ" בגרמנית, סעיף ד'.

[2]  קולנשר, בנין הארץ, עמ' 20. ציטטה זו מסמנת, מלבד הנוסחאות הכלליות, גם את הסתירות העיקריות של תורת היזמה הפרטית:

א)  צמצום שדה פעולתה מתוך הטלת התפקיד של יצירת (התנאים) על (אמצעי הכלל).

ב)   חוסר כל הבנה (כיוצא מתוך המימרה על הסוחר הפועל דרך חירות) מבחינה כלכלית-לאומית לגבי קולוניזציה התישבותית.

ג)    חוסר עצה לנוכח התפקיד של יצירת משק חקלאי.

[3] Aufruf a. a. O. Punkt 3.

[3]  .17 H. Margulies, Die zionistixche Finanzwirtschaft, S.

[3]  דין-וחשבון של ההנהלה הציונית בועידה השנתית בקרלסבאד, 19-2.

[3] A. Rohm, a. a. O. I. S. 152

[3]  דו"ח ההנהלה הציונית בועידה השנתית 1922 ע"מ 65.

 

[3]  עי' (העולם) 1923, גל' 3. בחדשים האחרונים באה עליה בהכנסות כתוצאה ממגבית-וייצמן, אך עליה זו היא יוצאת מן הכלל ואינה אלא מצומצמת בגבולות מסוימים.

[4]  תזכירה של מחלקת החקלאות בהנהלה הציונית בירושלים, ו' טבת תרפ"ג, ע"י (הפועל הצעיר) שנה ט"ז, 10-11.

[4]    אף אני נואלתי לערוך אכספרימנט כזה בשנת 1918, עת באתי להעריך את הרכוש הלאומי היהודי על יסוד מכסת     

       השתתפות של היהודים במלוות המלחמה של המעצמות המתנצחות.

[4]  R. Goldscheid, Staatskapitalismus oder Staatssozialismus, 20.

[4]  דו"ח של דירקטורירי קרן היסוד לועידה השנתית בקרלסבאד, עמ' 13.

[4]  כוון שבמקום זה נבחר בעיקר רק הגרעין הכלכלי של תכנית האשראי פסחתי במכוון על כמה וכמה שאלות חשובות מבחינת 

     מתן צורה ארגונית. לא נגעתי כאן לא בבעיות כלכליות של הארגון (ההרכב של הנהלת בנק-השטרות או של הנהלת

     הסינדיקט) ולא בשאלות מיוחדות כגון זו בדבר גלגול הג'ואיש קולוניאל טרסט לבנק מרכזי. דברים אלו יבואו בפרקים

     הבאים במידת הצורך ובמידה שלא יפלו למעמסה יתרה על הספר בכללו.

[4] V. Valentin. a. a. O. 42.

[4] V. valentin  .a. a. O. 44.

[4] Werner Sombart, Der moderne Kapitalismus 1, 1, 302.

[5] V. Valentin, a, a, O, 71, 28 עיין.

[6]  לפי ספרה של רוזה Graf Warren, de l’etat moral de la population indigene, “Die Akkummltio = des kapitals”  לוכסמבורג.

[6]  המשך התמורה בטפוסה של הישבנות המסחרית נתהוה-בארצות המטרופולין שבאירופה בתקופות המאוחרות של הכלכלה

     הלאומית בימי הקאפיטליזם התעשיני המתבגר והבוגר. התוצרת ההמונית מטילה גזירה להרחיב את השוק לתוצרת

     התעשינית, ותצבורת ההון תובעת לפתוח שטחי אשקעה חדשים. מתפתח האכספורט אל מעבר לים, אכספורט של נכסים

     והון, מהוה דרגה חדשה בפעולה הקולוניאלית והולך ונדחק לבין יתר השיטות והצורות, אם כי מתוך מגמה ברורה לבטל

     את תנאי הקיום של עצמו.

[7]  V. Valentin, a, a, O, 174,

[7] Tucker, Porgress of the United States, 80.

[8]  היו ימים והכתנה נחשבה לסוג המטה הזול ביותר, בעולם בעל אפשרות להתרחבות אין-קץ מבחינת ההצע

   והביקוש – אך הימים האלה חלפו עברו, על כל פנים מבחינת העתיד הקרוב. ולמרבה השואה מועטת התקוה

   להביא שנוי במצב על ידי הכנסת החומר מחלקי יבשה אחרים.. רק תוספת אחת באה למלא את המחסור

   הזה. לאמור רבוי היבול באמריקה ובמצרים בשטחי ההשקאה המלאכותית" (John, Manchester Guardian

   Commerfial) ואר לסודאן המצרי – יש לציין את נפת קאסאלה, שקנתה לה שם בזמן האחרון. נפה זו שטחה

   הוא בן 120,000 קמ"מ, ומונה כיום 84,000 נפש. משערים כי בעתיד הקרוב יכבשו מארבעים עד חמשים

   אלף הק' לגידולי כתנה שיתנו יבול כדי 60,000 חבילה בקירוב.

[8]  דוגמא: שטח החסות הגרמני לשעבר באפריקה המערבית – מנה בשנת 1915 98,830 ילודים על שטח בן

   835,100 קמ"מ, מזה 72,000 לבנים, חשבו ומצאו כי אפשר ואפשר להגדיל את הישוב הלבן עשרת מונים.

[9]  P. Darmstadter, a, a, O. 124

[10]  פ. דרמשטטר, עמ' 103, האכספרט השנתי של לואיזיאנה הגיע כבר אז כדי שני מיליונים דולר.

[10] Darmstadter, a, a, O 202

64 .9-8  בנין הארץ

[10]  Mitteiluugen des

[10]  A Ruppin, Der Aufbau des Landes Israel, 174

 Hermann Glennn, Des Problem der Ansiedlung “Der Jude”, 111, Helt 11.40

[10]  זהו אחד מנימוקיו של רופין, לשל, כנגד תכנית המלוה. יתר טענותיו מובאות להלן.

[10] H, Goslar, a, a, O, 706.

[10]  בחשבון הערכה זה נקבעו הקרקעות במחירים נמוכים למדי, 100,000 דונם – ב-3 לא"י הדונם, 300,000 – 9 לא"י,

     100,000 – בלא"י אחת. על ידי כך התכוונו לציין את ההבדלים

[10]  עי' משה סמילנסקי, "הפועל הצעיר" 1912. אריה טרטקובר: Bodenfrage und Bodeupolitik in Palastina, “Der Jude”, VI, 12.

[10]  Parvus Der Wirtschafliche Rettungeweg, 30.

[10]  נציין לדוגמא את הבעיה אשר עוררה קשיים רבים במלוה המצרי משנת 878, אשר כבר הזכרנוהו לעיל, והעתידה אל נכון למלא תפקיד מסוים גם במלוה של הסוכנות היהודית. הזכויות הממשיות על נכסי הערובה נתונות כמובן לבעלי-החוב, היינו לבעלי האובליגציות. אלא שכידוע התחיבויות איפותיקאיות על שם בעלי אובליגציות אין בהם ממש לפי משפט הקנין הבינלאומי. ורק לאחר שנמצא המוצא, והמוסד maison contractante de l’emprunt נתאשר כמורשה חוקי ובא כוח לכל בעלי החוב (האלמונים) המפוזרים בארצות שונות – ניתנה אפשרות להגשים את המלוה. ואמנם האיפותיקאות על הקרקעות נרשמו על שם בית רוטשילד בפאריס ולונדון. ואשר לשאלות הארגון – חשיבות יתרה נודעה לשאלת ההרכבה של דירקטוריון הסינדיקט. התוקף המכריע של דירקטוריון מוכרח להמצא בידי צירי הסוכנות היהודית עצמם. נוסף על כך יש לייצג בדירקטוריון גם את שאר המוסדות הכלכליים של הסוכנות היהודית (בנק המשנה של הסינדיקט וכו'). מאידך גיסא תבאנה תביעות לייצור בדירקטוריון גם מצד חברת האימיסיה של המלוה, ומצד האדמיניסטרציה של ממשלת המנדט, – אם יקבע מושב הדירקטוריון בא"י גופה, – וכמו כן מצד באי כוח הערבים המשותפים בסינדיקט. הצעות ליישוב הביעה הזאת אפשר להתקין רק על יסוד חקירות מדוקדקות, היוצאות מגדר המסכת הזאת ותכליתה.

[10] “Vorwarts”, 31 Dezember 1922.

[10]  Goldscheid, a, a, o, 87.

[10] Th. Schiliting, London als Anleigemarkt der englischen Kolonien, 19.

[10]  ת. שילינג, עמ' 5. בזמן שהתחילו המושבות ללוות כסף באנגליה, לא היו נירות-ערך אנגליים אשר רווחיהם

   עלו על 3%... ע"י כך ניתנה להן לארצות החדשות האפשרות לקבל מלותו תחילה ב-3%-4, מלבד יוצאים מן

   הכלל"

[10]  Vorwarts 24.1.1923. “Die neuen sachsichen Anleihen”

[10]  A, Lansburgh, Der Kapitalmarkt in und nach dem Kriege.

[11]  Ruppin, Aufbau des Landes Israel, 174.

[11]  Judische Rundschau, No, 10 Palastinabellage, 1923.

[11]  G. Paish, Great Britain capital investment etc, Journal of the Royal statistical society 1911, 167.

.פרקים

[11] A. Zimmermann, Kolonialpolitik, 11-13

[11] H. White, Money and Banking, 370.

[11]  כיוצא בזה במושבות אחרות. ולס הדרומית החדשה: הבנק המפיק הראשון בשנת 181 וכו'. עיין white שם, A. Zimmermann  שם.

[12] A. Wagner, System der Zettelbankpolitik, 425.

[12] I. Hultmann, Die Zentralnotenbanken Europas, 183.

[12] A, Wagner, a, a, o, 266.

[12] S. Georg Obst, Gold, Bank-und Borsenwesen, 149.

[12] S, Hultmann, a, a, 169.

[13] R, Lichtheim, Judische Rundschau, 1919, No, 31, Curt Navratzki, a, a, O 139.

[13] Rupin, a, a, o, 248-255.

[14] A, Zimmermann, a, a, o, 269.

[14] Ruppin, a, a, O, 171.