_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

קטרוג של תייר

חיים ארלוזורוב

לתוכן הענינים

 

הלצה יהודית – ואולי גם גליצאית – אומרת, שאפשר להגדיר כעך בשני פנים: יש לומר כעך זוהי עוגה שבמרכזה חור; ויש לומר, כעך זהו חור גדול שמסביבו חתיכת עוגה.  בשני המאמרים של מורוס על א"י ("פרי הארץ") – "ולטבינה" מספר 47, 1929, ו"גליציה לחוף הים" – "ולטבינה"–48, אותה שנה) הוצא שפע של רוח וכשרון-הסתכלות וחריפות-הגדרה, כדי להוכיח לגבי מפעל הבנין הציוני או אמתותה של התפיסה השניה בדבר הכעך.  ומעציב מאד שהדבר קרה דוקא בשעה שעל מפעל הבנין מאיימים כוחות הרס פנימיים וחיצוניים. 

לא נתמה על כך שאגב מלאכה זו נפלו בתיאורו של מורוס מספר השואות מעוקלות, שאין בהן מן היושר אף לא מן האחריות, ומספר סילופים במסירת העובדות.  לדוגמא: מורוס משוה את הוצאות התיישבותה של משפחה יהודית ברוסיה (200 לירה) להתיישבותה של משפחה כזאת בא"י ((1000 לירה), בעוד שבטח הקרקעות הממשלתיות שברוסיה חסר הסעיף הזה לגמרי; כי הכתוב האחד מדבר בהתיישבות אינטנסיבית המתאימה תנאי "אי.  בעוד שהשני מוסב על משק אכסטנסיבי, ומבחינה טכנית פרימיטיבי מאד בצרכיו.  כי בעקב התחמושת הלקויה של המתישבים ברוסיה עלתה, לפי מקורות רוסיים רשמיים, השיבה מן המושבות היהודיות אל העיר עד כדי 40 אחוז של המתיישבים, חזיון שבא"י אין זכר לו.  ועוד דוגמא: בתארו את תל-אביב מנתח מורוס בלשון של בר-סמכא את התנאים התרבותיים של תושבי העיר האומללה הזאת.  וסעיף א' של פסק דינו אומר: העדר כל יצירה מקורית.  "העובדה שעד היום לא נראו עדיין נצני גוון חדש – אין בה משום נחמה יתרה".  הוא מוסיף, כמובן, מיד בדרך ידידותית, כי "אין זה סותר את האפשרות של התפתחות בעתיד" – הערה שהננו חייבים לו עליה תודה מעומק הלב.  ואולם מניין לו פסק דין זה בשאלה כה מורכבת כצומת היצירה התרבותית של קבוץ זה? מניין לו למורוס זה שהטראגיקה והקומיקה על הבמות האי"ייות שתיהן כאחת עלובות הן? מסופקני אם תייר שאינו שליט בשפה הספרדית יוציא משפט מעין זה על ספרד, או תייר שאינו יודע את הדיאלקט של הבאנטו – על השבטים ילידי הארץ שבדרום אפריקה.  רחוקים אנו מאד מן הרצון להגדיש את ערכם של כוחות היצירה הרוחשים בארץ.  יודעים אנו לא רק "שאין תרבות עצמית נוצרת בן-לילה", אלא גם שלא היה מעולם ציוני רציני אשר הלך בחלומות כאלה.  להפך, אנו יודעים היטב, יותר מדי, בכמה עמל וטורח בוקע כל נצר של יצירה תרבותית עצמית את הקרקע הא"יית העזובה וקשת העורף, עד שהוא זוכה לראות פני שמש.  אולם מה יתרון בויכוח, אם אינו אלא ויכוח עם העיור של עסקי צבעים? הסעף השני של פסק דינו אומר: קטנות מוח פרובינציאלית.  העולים החדשים "מביאים אתם בכל הנוגע לתביעות חמריות וגם רוחניות את הסתפקות במועט של העיירה היהודית הקטנה במזרח אירופה".  הסוחר מברלין, הגר בא"י זה חמש שנים, אמר לו: "אם נשתקע כאן בקביעות – נהפך כולנו לבורים גמורים".  למותר הוא להתדיין עם מורוס מהי באמת ההסתפקות-במועט הרוחנית של העיירה היהודית במזרח אירופה.  יש מאד לחשוש שבעיירות ישראל אלה ממשיכים עדיין עד היום הזה לשרות אל אלהים ואל אנשים ביתר רצינות, וכי סופרי המופת הגרמנים ממלאים בהתאבקות זו תפקיד יותר גדול – ופרובינציאלי באמת – מאשר באחת הערים הגדולות בגרמנית.  העובדה שספרי המופת האלה הם סחורת "אימפורט" – אינה חשובה לגבי הערכת רחשי הרוח בעיירה.  ואשר לא"י – מוטב שניתן את רשות הדיבור לשתים שלש עובדות.  הספר הכחול של ממשלת א"י מונה לשנת 1928 לגבי 175,000 תושבים יהודים 29 כתבי עת בעברית, ביניהם שלשה עתונים יומיים וחמשה שבועונים.  הוצאת ספרים עברית אחת בא"י מוציאה לאור במשך שנה זו שתי ספריות בת שנים עשר כרכים כל אחת, אחת לספרות יפה מודרנית ואחת למדעי החברה ממיטב הספרות התרגומית והמקורית, כל חודש מופיעים שני ספרים.  היש בזה בעצם מן ההסתפקות במועט? האמנם קרא הסוחר הברליני בברלין יותר מאשר עשרים וארבעה ספרים מסוג זה בשנה אחת? ויש עוד בתיאורו של מורוס דוגמאות כהנה וכהנה.  עד שלבסוף נתבלבלו מושגיו בכלל, ויש פרקים העושים רושם כאילו מאמין הכותב כי בירת גליציה – שמה מוסקבה.  ואף על פי כן לא היו כל אלה – מעוררים כל צורך להשיב עליהם – כי דלים הדברים והרגע רציני ביותר – אלמלא נגע כאן במפורש או בין השטין בענינים המתייחסים לעיקרי הציונות והמפעל הא"י.  מבירור דברים זה אסור להמנע. 

הטעה היסודית הראושנה אשר בפי מורוס נגד מפעל ההתיישבות היהודית – היא אפסותו הכמותית, "מפולת המספרים".  אמנם "יצירת המתיישבים היהודים בא"י היא בכל זאת מפעל.  באמצע השממה, בתוך הזוהמה והבוץ של המזרח, יצרו אי אירופי, משקים עצמיים, קרנות התיישבות, קבוצות התישבות העובדות לפי שיטות משקיות קבועות, שיתופיות בחקלאות בצורת משק חדשה.." אבל הסך-הכל העולה מכל זה הם דברים שאפשר לבטל במחי-יד אחד.  "צרפו את כל אלה יחד והיו לכם שלשה או ארבעה מחוזות פרוסיים".  "בשעה שנכנסו לא"י בתמיכות כספיות גדולות מאה אלף יהודים, בה בשעה נכנסו לאמריקה מיליונים יהודים בלי כל עזרה מן החוץ".  "נחוץ לחדור תחילה אל יחסי הכמות האלה כדי להבין את כל השאר".  נניח עכשיו לשאלה אם מותר בכלל לערוך השואות כאלה.  (כי אם להתחיל בהשואה בכלל, מדוע לא נקח את ההתיישבות הצרפתית בארץ אלג'יר הקרובה, הנחשבת במדע האירופי כהתישבות למופת, ושבה התישבו במשך הזמן הבא בחשבון, 1870-1830, בהשקעה של 81 מיליון פרנק ובאימוץ כל מכונת-השלטון המדינית והאדמיניסטרטיבית של צרפת, לא יותר מאשר 10,000 משפחות מתיישבים?) ואולם למה לנו כל ההתהדרות ביחסי כמות? האין זה תסביך המידות של ההדיוטות האמריקניים – אלה המוכרחים לתאר כל בית-חרושת לאבקת-שנים אם לא כגדול שבעולם או שבארצות הברית, הרי לפחות כגדול במחוז או במקום? – האין תסביך זה מתחיל כאן להטביע את חותמו על הלך הרוח של האדם האירופי? מורוס רוצה למדוד את א"י לא בסנטימנטים, אלא בקני-מידה המקובלים בכל העולם.  טוב מאד, אבל האם לפי קני המידה הרגילים בעולם יש באמת רק למחוזות התעשיה ההמונית ולמפעלים הענקיים בלבד ערך וטעם תחת השמש? האין צבור אנשים יכול לגדול ולפעול גם בשטחים מצומצמים ובדרכי חיים צנועים, מבלי שיהא קטן בחשיבותו בחיי התרבות של האנושיות מגורדי-השחקים של המשק הקפיטליסטי המבוגר? אשרי דניה שהיא מוציאה אכספורטים של חמאה לעולם, אלמלא זאת מה ערך היה בעיני מורוס לאנדרסן, ליעקובסן, לגיאורג בראנדס (גם הוא אחד הדנים)? והאם יחשוב זאת מורוס להעזה פרובינציאלית אם נגיד, שבמספר ריפובליקות שעל חוף הים הבלטי, כמו פינלנד ואסטוניה, נראים לנו כוחות תרבות ראשוניים גלומים יותר מאשר בדיטרויט עם תעשיתה הענקית, רחובותיה המזוהמים? ההבטיחה הציוניות להשוות את א"י אל ארצות הברית או אל ברית הסוביטים לפי יחסי כמות? מפות גיאוגרפיות וספרי שנה סטטיסטיים היו בעולם עוד לפני שנוסחה תכנית באזל.  והציוניות לא יכלה איפוא להבטיח דבר שלא יהיה ביכלתה למלא לעולם.  אלא מה הבטיחה הציוניות? לא פחות ולא יותר מאשר כברת ארץ ליהודים, שבה יוכלו, מבלי להיות כפותים לרוב משקי ותרבותי זר ומכריע, להתקיים כגוף לאומי, לעצב במו ידם את גורלם, לסדר את חייהם-הכלכליים, החברותיים, התרבותיים והמדיניים–על פי שאיפותיהם העצמיות, הערכותיהם החפשיות, אידיאליהם הבלתי-פגומים, ואפילו לפי משפטיהם הקדומים המיוחדים להם בדרך הטבע.  ואת הבטחתה זו שומרת הציוניות ללא צמצום כלשהו עד היום הזה, על אף מאורעות החדשים האחרונים.  ערכה בשביל עתיד היהודים עומד עכשיו, לאחר הנסיונות שהיו לנו בא"י, מחוץ לכל שאלה יותר מאשר בזמן מן הזמנים. 

זה הדבר: כברת ארץ, בנויה לפי רצונו החברתי ובעבודת כפיו של קיבוץ יהודי.  אלה החושבים זאת לקטנות אינם יודעים או אינם משיגים את תנאי חייו של העם היהודי, אשר מתהום התנוונותם הציוניות בקעה ועלתה בכוח איתנים.  ובזה אנו מגיעים לנקודה היסודית השניה אשר עלינו לברר לפני מורוס.  ההתפעלות למראה "יהודי היודע לבנות לו גם רפת גם לנטוע תפוחי זה, ויהודיות היודעות אפילו לחלוב פךרה" – היא בעיניו רק התלהבות של איש הגיטו.  יתכן שאין בזה שום דבר היוצא מן הכלל, היו תמיד פה ושם נגרים יהודים, בעלי מטעים יהודים, חולבות פרות יהודיות, אם כי מספרם ודאי לא היה גדול ביותר.  ואולם מה שלא היה באמת זה מאות בשנים ומה שמשמש קו מציין בחיים הכלכליים היהודיים בא"י ומעורר באמת התפעלות בלב רבים – הוא לא היחיד היהודי התוקע מסמר, אלא הכלל היהודי המתהווה כאן שוב ליחידה חברתית החיה על עמל כפיה ועל יצירתה העצמית, והממלאה את כל התפקידים הנורמליים של עם חי ועובד.  כל תפיסת החיים של א"י היהודית בימינו עומדת תחת סמל ההתהוות הזאת.  על כן אין היא מעריכה גם את הפעולה התרבותית כפרי יחידם הנעלים ברוחם, אך לא כמפעל אדיר של אחד הקבלנים הגדולים, אלא כתוצאה טבעית של מהלך החיים והעבודה של הכלל העמל.  מבחינה זו אמר א.  ד.  גורדון, אדם שהיה אך פועל חקלאי ובכל זאת אחד המורים ואנשי המחשבה הראשונים של א"י החדשה, מלים שקולות מאד: "התרבות החיה מקיפה את כל החיים.  כל מה שהחיים בוראים לשם החיים הרי הוא תרבות.  עבודת אדמה, בנין בתים וכל מיני בנינים, סלילת דרכים – מאלה ניזונה התרבות העליונה: – המדע, האמנות, האמונות והדעות, השירה, המוסר, הדת.  התרבות העליונה, או התרבות במובנה המצומצם, זו שאליה ביחוד מכונים בשעה שמדברים אצלנו על דבר תרבות, הרי היא החמאה של התרבות בכלל, של התרבות במובנה הרחב.  אבל האפשר לעשות חמאה בלי חלב? או היעשה האדם חמאה מחלב של אחרים – וזו תהיה כולה שלו? ומה אנחנו מבקשים בארץ ישראל, אם לא מה שלא נמצא בשום מקום אחר בעולם – את החלב החי של התרבות?" השקפה זו, אם כי היא מנוסחת בצורה אכרית-קשה, נחשבת כנראה בעיני יהודים – כחדשה במינה.  אילו רק לא היה מורוס מנסה להדהים אותנו, בני א"י הנסוגים, בברק המפעלים של ראטנוי ודויטש בחברת א.  א.  ג.  או של הוגו הירסט בחברת "גינרל איליקטריק".  מה לשמות הגדולים האלה ולחיפושנו כאן? והן רוטנברג, זה, "המנהל העלוב של איזו תחנת חשמל קטנה" באחת מערי השדה, מפורסם אצלנו בא"י לגמרי לא מפני שהוא מנהל חברת חשמל, אלא מפני שמפעלו יוצר כאן תנאים להתפתחות כוחות היצירה היהודיים – כוח מניע זול, ומפני שע"י עבודתם של 1500 פועלים ופועלות יהודים, אשר הטו את נחל ירמוק התנ"כי הנרדם מדרך הילוכו העתיק בן אלפי השנים והפכו את ים כנרת למקוה מים ענקי, היה המפעל הזה כמו שהוא לעמדת-התוך הכלכלית של המשק והעבודה העברית בארץ הזאת.  הארץ קטנה ודלה, אבל יכולה היא ע"י מאמצינו אנו לגדול ולהתעשר; מספרנו פעוט, אולם בכוחנו תלוי הדבר להחיש את גידולו; פעולתנו אפסית היא ביחס לארצות תעשיה אמריקניות ואירופיות, אולם פועלים אנו כאן כקיבוץ האחראי ליצירה משותפת. 

התפיסה הזאת, שחרורו העצמי של העם ע"י יצירתו העצמית, היא תנאי יסודי להבנת החיים הא"יים.  כל אשר אינו מתייחס ברצינות לשאלת החמאה והחלב – לא יבין את חיינו ואת מידות הערכתנו.  מורוס מספר במקום אחד, כי תל-אבבי, לאחר שהונהג בה הצנז לבחירות, "זכתה לפרסום מעציב בחוקת הבחירות הפולוטוקרטית ביותר שישנה בעולם, לרבות מדינות הדיקטטורה".  אין זה חשוב כרגע, אם הדעה הזאת בצורתה הקשה מתאימה למציאות הדברים.  נתעלמה ממנו, כנראה, העובדה, שלא רק העיריות הערביות שבא"י (עזה, מצרים וסוריה – עברו במובן זה את תל-אביב כמה וכמה פרסאות.  אבל הדבר הוא רע למדי והתנועה הסוציאליסטית בא"י, עם כל "הבעלבתיות הפשרנית" אשר בה, נלחמה בצנז הבחירות ובהתערבות מושל המחוז בהנהלה העצמית המקומית – מלחמה עזה.  אבל מה שחשוב לגבי דידנו הוא: כאן מפעלנו אנו, חובתנו אנו ואחריותנו אנו, מה שהוא רע כאן – אנחנו הרעונו; לא נוכל להטילו על שכם זולתנו, ואשר יש לתקן בדבר – חובת עצמנו היא להגשימו בחיינו אנו ובסביבתנו אנו, ואין אנו יכולים להטיף למישהו זולתנו ולעשותו.  או נקח דוגמא אחרת של מורוס.  נניח שתיאורו את שלטון האלמות הנורא של האורתודוכסיה "במדינת הכנסיה היהודית" – נכון הוא.  התוכחה הקשה הזאת היא אמנם מפתיעה מאד, ותפתיע ביחוד את האדוקים ביראת שמים אשר אתנו בא"י, אבל נניח שכך הוא הדבר, כמו שמתאר ומבאר מורוס.  אם כך עומד לפנינו הסוציאליסטים או המתקדמים או בני כל שם אחר אשר יקראו לנו, תפקיד מדיני-תרבותי עצמי גדול ואחראי: להלחם על חופש המצפון ועל נצחון התפיסה המודרנית לשם הפרדת המשטר הדתי מעל המשטר המדיני.  אבל זוהי שוב תעודתנו העצמית, שחובתנו להגשימה בחייה של חברתנו אנו ועל חשבוננו אנו.  גם זה שתנועת הפועלים הא"יית, על שלשים אלף חבריה המאורגנים, נריאת בעיני המהפכני מורוס כה פשרנית וכה בעל ביתית, שיש ביכלתו של ה' מורוס להרגיע את תורמי הכסף הציונים ולבשר להם, כי בתל-אביב אין חושבשים כפה אדומה – אינו אלא תוצאת אותה הנאמנות למפעל ואותה האחריות למפעל.  אבל האין ה' מורוס מבין, כי דוקא במקרה ששלשים אלף הפועלים והפועלות האלה (הבקיאים במליצות הראדיקליות הסטיריאוטיפיות לא פחות מאחרים) היו מסתפקים בחבישת כפה אדומה וממלאים את פיהם פראזות ריבולוציוניות – היתה תל-אביב נהפכת באמת לגליציה? הן זהו באמת מה שמציין את הראדיקליזם של הגולה, שהוא מסתפק בהטפה לעיקביות קיצונית בתוך עולם של פיקציות ובלי כל משען במציאות.  תחת זה יש לתנועת הפועלים היהודית בא"י תפקידים רציניים של פעולה קונסטרוקטיבית.  קבוצות חקלאיות של פועלים יהודים, הרחבת הרכוש הקרקעי הלאומי לשם מלחמה בספסרות ולשם מניעת התיישבות של לטיפונדיות, הקמת מוסדות כלכליים עצמיים, בנק הפועלים, חברת בנין – כל אלה חשובים בעיניה הרבה יורת מאשר הטרמינולוגיה המבריקה והראדיקלית ביותר שאין אחריה כל ערכי חיים.  ואפשר מאד, כי במשך שנות הבנין והיגיעה הרבה בכל פנות החיים יתגלו גם דברי בוסר וחסרי טעם, ולא רק בצורות החזית של בתי תל-אביב.  אבל זאת ישים נא ה' מורוס אל לבו: רק המסתכל מן הצד נתברך לא רק במצפון אלא גם בטעם רב.  העוסק במלאכה הוא תמיד מחוסר מצפון ומחוסר טעם מחיר זה הוא משלם חלף המפעל שהוא יוצר על אפם ועל חמתם של כל מכשולי הטבע. 

ולסעיף השלישי והאחרון: לא יתכן שום מפעל התיישבותי בעל שרשים בריאים – מבלי שיהיה לו חוש לחוקי הגידול האורגני.  לא"י היהודית ישנו חוש זה.  למורוס הוא חסר לגמרי, וחסרונו זה מוליכו לקראת שפע של מסקנות-שוא, הן בנוגע לאנשים והן בנוגע לפרי העבודה.  אנשינו באים, כהערתו הנכונה של מורוס – מלמברג, מלודז', משרלוטנבורג, מאודיסה ומוינה.  לשרותו של מורוס עומדים האטרוסקים, קאטים, פראנקים ואלימאנים; אולם אנו אין לנו אלא צאצאי הגיטו ועלינו לקבלם כמו שהם.  אין העם היהודי יכול להנאתו של משיהו לקפוץ ולצאת מתוך עורו, ואם הוא חי חיי עם, הרי מן ההכרח הוא שבעבודה ובמשחק, בחנוך ובדת, ספורט ובלבוש ובכל פרט ותג של חיי יום יום – ישתקפו דברי הימים העתיקים.  זהו עמנו: בני גליציה ואנשי הקבוצה, לורד הכימיה האנגלית מלצ'ט וחבר האגודה המקצועית היהודית, החרדים ארוכי הזקן, רוטנברג והסוחר מברלין – כולם מאוחדים במפעל אחד גדול.  הוא הדין ביחס לפרי העבודה של ההתיישבות היהודית.  לרווחים בורסאיים אפשר להגיע בן-לילה, ואלם ישובה של ארץ ופיתוחה אינם נעשים בן-לילה.  במקום אחד אומר מורוס: "התכנית שזממה לעשות את א"י לארץ חקלאית יהודית – נכשלה".  הוא מוכיח את דעתו בזה, שרק 28 אחוזים של האוכלוסין היהודים בארץ יושבים על אדמתם.  הוא רואה רזיגנציה בתכנית האומרת להקליט בעתיד 30 אחוזים של העולים בכפר ו-70 אחוזים בעיר.  כאן מגלה ה' מורוס רומנטיות נפרזה: זאת היא שאיפת התיישבותנו מאז ועד היום – שבמשק שלנו בא"י יהיה שווי משקל בין תוצרת ראשונית ובין התעשיה.  ואולם אם גם לא הלכנו שולל אחרי החלום לרואת בארץ רק את האכר על מחרשתו, הרי גם זה נכון שבלי שליש מלא של משק חקלאי אין בטחון לשווי המשקל המבוקש.  אנו נלחמים בכל "הרצון ההירואי לתיקון" אשר בנפשנו – לכוון את כל האמצעים לכך ששווי משקל זה יושג, אבל גם בזה עינינו אל התפתחות הדבירם.  לפני המלחמה, או לפני שלשים שנה, היה היחס המספרי בין הכפר והעיר גרוע הרבה יותר, ובעיר לא היתה כל תעשיה ומלאכה, אלא המון מקבלי "חלוקה".  הרי שאנו מתקרבים אל שאיפתנו, וזהו המכריע בדבר.  עוד אומר מורוס, כי אין בא"י שום תעשיה מיוחדת לה, "כמו, למשל, תעשית הסיגריות במצרים", אבל יש מיד להוסיף שראשית הפיתוח השיטתי של התעשיה במצרים, עם השוק הפנימי של מיליוני אדם, נעוצה עוד בימי מחמד עלי, היינו זה מאה שנים כמעט, בשעה שהפוליטיקה החרושתית המכוונת בין היהודים בא"י הגיעה כמעט לשנתה העשירית.  מכאן יש להסיק, כי תוצרתה של התעשיה היהודית הצעירה, אשר ביחס לכמה ענפים – כמו מלט, שוקולאד, סבון ומעשי רקמה – כבר כבשה לה במקצת את שוקי האכספורט בסוריה ובמצרים – אין לזלול בה כלל וכלל.  "גם עסקי הבנים – שמעו שמוע, במדינת יהודית! – הם במצב עלוב" – אומר מורוס.  אבל גם במדינה יהודית מורכרחים הבנקים – שמעו שמוע! – להתאים את עצמם לצרכים המשקיים של הארץ.  בארץ זו, בת 850,000 תושבים שרובם פלחים עניים, קיימים לא רק חברת אנגלו פלשתינה ורשת מעונפת של קופות מלוה וחסכון, אלא גם מערכת סניפים של הברקלייס בנק, בנקו די רומא, בנק עותומן וקרדיט ליאונה, ונוסף עליהם הבנק למשכנתאות הא"י והבנק המרכזי האמריקני למוסדות שתופיים ומספר רב של בתי בנק פרטיים קטנים.  בזה אפשר על-נקלה לספק את צרכי האשראי הרגיל של עולם המסחר.  האשראי הגדול להשקעות ולפיתוח מפעלים, היינו האשראי ההתיישבותי במובנה האמתי של המלה, בא בכל הארצות כמעט אך ורק מידי בעלי ההון הגדולים, ברבית קצוצה. 

לאור הדברים האלה אין אונ חרדים כלל וכלל לתכליתה המשקית של מפעלנו ההתיישבותי כאר יחרד לה ה' מורוס.  "גם את הדיבורים על שני מיליונים אנשים היוכלים למצוא מקלט בא"י – חדלו להשמיע בקהל", אומר מורוס.  אם רצונו לומר בזה, שויתרו על המטרה ההתיישבותית הזאת מפני שנוכחו שאין להשיגה, הרי זה מוטעה בהחלט ומיסודו.  אין לנו תקנה.  רק לפני זמן קצר ביאר סיר הרברט סמואל – שבמתינותו לא יוטל כל ספק – בהרצאתו בלונדון, כי אפשר מאד ליצור מקום קליטה בא"י (משני עברי הירדן) לארבעה מיליונים נפש ויותר.  ואולם נכון הוא כי יודעים אנחנו, שמטרה זו לא תושג ע"י קפיצת הדרך.  נכון הוא, כי "המטרה הריאלית של עשר השנים הבאות היא להכפיל את מספר היהודים הנמצא בארץ כיום הזה" – כדברי מורוס.  יורשה לנו להגיד, כי עובדה זה בלבד, שעלה בידינו להפנות את מחשבת העם מהחלום המופשט על גאולת ישראל אל התחנה הריאלית של ההגשמה הראשונה – לברכה רבה תחשב לנו.  המחשבה הפוליטית של העם העברי, שהיתה שקועה שנים על שנים בחזיונות על קץ הימים, נאבקה עם המפעל ונהפכה למחשבה של בנין, ורק תייר שטחי יכול לחשוב, כי על ידי זה פגמנו בודאותה של המטרה הסופית. 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה