_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הלאומיות לאחר המלחמה והיהודים

חיים ארלוזורוב

לתוכן הענינים

 

א

במחנה הציוני התחילה להיות מורגשת העובדה, כי כוחו של רעיון השחרור הלאומי נחלש בין היהודים וכי נפחת כוחה המושך של הציוניות ביחוד לגבי הדור הצעיר.  על אף הנצחונות הפוליטיים שהציוניות נחלה עם הקוניונקטורה של גמר המלחמה הגדולה, על אף הדבר שחשובי המנהיגים הרוחניים והמדיניים של כל העמים הכירו בזכותה והודו בצדקתה של הציוניות – נראה בכל זאת כאילו בפנים אבדו לו לרעיון הציוני מבחינת עצמו המעוף והמשקל.  המצב דומה לאותו "החזיון הזר והנפלא" שאחד-העם תאר אותו לפני עשרות שנים במאמרו הראשון, בתקופת החולשה הפנימית שתקפה את תנועת חיבת-ציון דוקא אחרי נצחונותיה הראשונים בחוץ ואחרי צעדיה הראשונים בעבודה מעשית בא"י. 

להסברת "החזיון הזר והנפלא" הזה משתמשים בשורה ארוכה של גורמים.  אחד הגורמים החשובים אפשר אולי לראות בעצם העובדה, שהשנים שלאחרי המלחמה החישו את הגשמת הרעיון על קרקע א"י במידה גדולה יותר מאשר מקודם ושהגשמתה זאת – כמו כל מציאות הקשורה על בני-אדם ואל מוסדות בני-אדם – גררה אחריה אכזבה בלב המון האנשים, שבאו להשוות את המציאות הזאת אל ה"מחשבה הטהורה" שהיתה לפני כך שליטה יחידה במוחותיהם.  מהצד השני מצטרף לזה גם הגורם ההפוך: אם מודדים את העבודה המעשית, שנעשתה במשך השנים האלה בארץ, באמת-המידה של התפקידים המוטלים עלינו לשם פתרון שאלת היהודים – בולטת הסתירה בין הצורך והיכולת, בין הרצון והמעשה במידה כזו, שיאנה יכולה אלא להוליד רפיון-ידים ודכוי-רוח.  מתקבל הרושם, שהציוניות שיצאה לחפש מלוכה – מוכנה היום להסתפק בהשבת האתונות האבודות.  אפשר אולי גם להניח שלגבי הפסיכולוגיה, השלטת אצל חלקים גדולים של הדור הצעיר בישראל, הרי העובדה בלבד שהציוניות שייכת עכשיו לרעיונות המנצחים והמוכרים – מספיקה כדי להמעיט את כוחה המשוך והמהפכני.  במובן זה מצבה של הציוניות דומה במידת-מה למצבה של הסוציאל-דימוקרטיה.  כמו הסוציאל-דימוקרטים נעשו גם הציונים ל"מקובלים בחברה הגונה".  אלה שדברו פעם בשם "המהפכה היהודית" נעשו מזמן לצירים בסיים ולמנהיגי הקהילות והשלימו עם העולם הקיים.  הדור הצעיר מוצא בהם רק מעט מאד שיש בו כדי להתאימו אל נטיותיו העצמיות. 

אולם בתורת גורם עיקרי ויסודי למצבנו הפנימי מזכירים מדי פעם בפעם את הנמוק – שזמנה של הלאומיות בכלל כבר חלף.  אומרים, שהתקופה הפרודוקטיבית שלרעיון הלאומי שייכת לעבר.  כאן, כביכול, מקום התורפה.  הרעיון הלאומי בכלל אבד לו הכוח הכובש והמניע – וירידתו משפיעה על התנועה הלאומית העברית: מה שהיה פעם נשקנו החד ביותר, חדל להיות כוח נחשב במלחמת-הרוח בקרב היהדות. 

וזאת היא אמנם השאלה היסודית.  בעיני נראה המשפט הנחרץ בנידון זה – פזיז, עמוס מצבי-רוח, ושטחי כל-כך שהוא מחטיא בהחלט את עיקר הפרובלימה.  אולם בין עיקר הפרובלימה ובין הנמוק הזה יש לדעתי קשר שכדאי לעמוד על טיבו.  ואת עיקר הפרובלימה יש למצוא, כמדומני, בשנויים שחלו מזמן המלחמה בשטח המציאות האוביקטיבית שבין העמים.  בשטח זה בא חלוף משמרות חשוב מאד.  הלאומיות נכנסה לתקופה חדשה בהתפתחותה.  תקופה זו נתונה כיום בבחינת עובדה, אבל אינה קיימת עדיין כמעט או שאינה קיימת עדיין לגמרי בבחינת אידיאולוגיה.  הרעיון מפגר בגידולו, בהשואה אל המציאות.  מכאן מקור הרגשת החולשה וחוסר הבטחון העצמי בעולם המחשבה של התנועה הלאומית.  תפקידנו הוא להבין את תקופת ההתפתחות החדשה מבפנים, ביסודותיה המכריעים, ולהמשיך את פתוח רעיוננו מתוך ההבנה הזאת.  אלה המוכנים להתפרק מהאמת הגדולה של הרעיון מתוך פניקה רגעית פנימית, רק מוכיחים ביתר תוקף כמה נחוץ לנו היום חשבוננו עם עצמנו, כדי לראות את מצבנו ואת תנועתנו הלאומית לא באספקלריה של מצבי-רוח חולפים, כי אם לאורך של נטיות ההתפתחות החברותית, הקובעת את מצבנו האוביקטיבי. 

 

ב

הפרק החדש בלאומיות המודרנית, כפי הוא מוגדר כאן, מיוסד על השנויים הריאליים בעולם המציאות שחלו ביחסם ההדדי של הלאומים השונים, הגדולים עם הקטנים.  אין לראות אותו איפוא כתנועה בדלה בשטח המחשבה גרידא, כאחד האטפים בהשתלשלות דרכי הרוח, כביכול.  אמנם אפשר לומר, שגם במובן זה עמדתה של הלאומיות אחרי המלחמה שונה מזו שקדמה לה.  כאן באה בחשבון הריאקציה הפסיכולוגית של העולם אחרי המלחמה.  חזיונות של ריאקציות ממין זה היו שכיחים לפרקים, ומובן מאליו שהם הופיעו גם במשך השנים האלה.  נדמה לי, שהריאקציות הפסיכולוגיות-אידיאולוגיות האלה מופיעות בשני מחזורים משולבים בזה בזה.  אם להשתמש בהשואה משטח רחוק לגמרי, אפשר לומר: כשם שהחקירות החדשות בכלכלה מציינות בתקופות הגאות והשפל של המשק הקפיטליסטי את "הציקלוס הגדול" ואת "הציקלוס הקטן".  (עיין ס.  דה וולף, תקופות שפל וגאות).  בהשלאה לרעיון הנדון בזה, הרי "המחזור הגדול" בהתפתחות הרוחנית השתרע על פני התקופות שנוצרו מתוך העליות והירידות של זרמי מחשבה אוניברסליים ופרטיקולריים.  מלחמת הרוח העצומה שהתנהלה בין האפיפיורים של ימי-הבינים ובין הרפורמציה; הנגודים בין שלטון המדינה המרוכז ובין כל מיני תנועות ושאיפות לאוטונומיה טריטוריאלית ולהדגשת התכונות המיוחדות והמנהגים השונים של חבל זה או משנהו; הסתירה שהתקיימה בין ההשכלה הצרפתית הרציונליסטית ובין הרומנטיקה ההיסטורית – כל אלה הן תופעות הקובעות את הקו של המחזור הגדול.  אולם כשבודקים במקצב את אפין של התקופות האהל, מוצאים שמעולם לא היו מכוונות נגד המציאות המונחת ביסוד הלאומיות.  לפיכך היו תוצאותיהן משנות לפעמים את צורתה ואת בטויה של הלאומיות, אולם בעצם תוכנה לא נגעו.  ההופעות שקוראים להן הריאקציה הפסיכולוגית נגד הלאומיות, הן באמת "מחזורים קטנים", שכמותן אירעו מימי המהפכה הצרפתית ועד היום לא פחות מארבעה או חמשה.  גם בלי הסברה יתירה יובן, כי תקופות הבאות אחרי מלחמות "לאומיות" – מסוגלות באופן מיוחד להביא לידי משברים וירידות בעמדתה הרוחנית של הלאומיות.  בתקופה של מלחמה לאומית, כדי להביא את מרץ העם למרום ההתאמצות, מפריזים בערך כל אותם היסודות הנפשיים שמקשרים אותם אל הלאומיות: יסוד ההיסטוריזם, יסוד השלטון ו"זכותו של התקיף", יסוד התבטלות היחיד בפני הכלל.  מתוך יאושם של המנוצחים ואכזבת המנצחים באות בדרך הטבע אחרי כן תקוופת של ירידת חוש-התפיסה לגבי הופעות אורגניות-היסטוריות ושל עלית חטיבות חברתיות אחרות, המבוססות על אינטרסים ותועלת משותפת (מעמדות וקבוצים של אינטרסים אחרים).  ההפרזה ברעיון שלטון המדינה מקודם – מולידה אחר-כך שאיפות אידיאולוגיות השוללות כל רעיון של שלטון בכלל, וזכותו המדוכאת של הפרט מבקשת לה מפלט אצל תורות אופוזיציוניות המגיעות לפעמים עד קצה הגבול של אגואיזם בלתי –מרוסן, לא קשה להבין, כי מחזור-ריאקציה כזה ליוה גם את החורבן העצום של המלחמה האחרונה.  אפשר אפילו להניח שבהתאם למשא ומתן הבלתי-רגיל, שהמלחמה הגדולה העמיסה על שכמי העמים, הורגשה ריאקציה במידה גדולה יותר מאשר כל אלו שקדמו לה. 

ריאקציה כזאת תוכל אולי לנגוע נגיעה קלה בלאומיות העברית, אבל לא תוכל לפגוע ביסודה.  התנועה הלאומית של היהודים הריהי מה שקוראים "לאומיות של רעב", ואין שום קשר בינה ובין כל מיני "לאומיות" שונים ומשונים וכל מיני שוביניזם ואימפריאליזם המסתפחים על הרעיון הלאומי.  אין כל קשר בכלל בין הלאומיות העברית ובין איזו לאומיות של שלטון.  גם תוצאות המלחמה לא שנו את יסודה: מלחמתו של העם היהודי בעד קיומו ממש.  הנדון כאן אינו בכבוש ארצות ובאנקסיות ולא בהרחבת גבולות והרחבת שלטון, אלא אך ורק ביצירת התנאים ההכרחיים לחיי עם תרבותי גדול ולקיומה של האינדיבידואליות הלאומית היהודית ותכונותיה.  בצדק העירו, שאפילו מפעל התיישבותנו בא"י נבדל מכל מפעל התיישבותי אחר בזה, שאפיו הוא אופי של רכוז, ולא של התרחבות.  לא "ארץ-אם" נגשת ליצור "מושבה" מתוך רצון של שלטון ומתוך עודף באנשים ובכסף, אלא בהתאמצות משותפת של המוני היהודים העשוקים אנו הולכים ליצור "ארץ-אם", שתוכל לחדש את ימי הלאום כקדם ושתוכל לשמש קרקע לשמירת האופי היהודי ולהתפתחותו בחרות וביצירה.  בולט הדבר לעין, שבין שאיפה כזאת ובין ה"לאומיות" של קלמנסו או של וסטרפ – אין אפילו נגיעה פנימית קלה ביותר.  השמוש לרע במלים עלול אולי לבלבל בשעת-מעבר מבולבלת מוחות שטחיים ובעלי רצון חלש.  אולם מן ההכרח הוא שבהמשך הזמן תתגלה מהותה הטהורה של לאומיותנו ביתר שאת וביתר בהירות לעיני המעמיקים לחשוב.  הערך האנושי של מלחמת קיום אצל עם היסטורי, – "מעצמה תרבותית" ממדרגת היהודים, עם הנתון בתנאים כה קשים וכה בלתי אנושיים – לא יתכן שלא יפעל על הכרת האנשים ולא יגע בלבם, למרות כל הלך-רוח מודרני.  כשם משאז ומעולם – מזמן ה"תקומה" האיטלקית, מזמן שחרורם של היונים, מימי קושצ'ושקו ופרנל – חרדו טובי כל האומות אל העמים הנלחמים על קיומם ועל עתידם.  הריאקציה הרגעית בשטח האידיאולוגיה אין איפוא ביכלתה לקבוע ולהכריע את משקלה הפנימי של תנועתנו ואת עמדתה. 

 

ג

כפי שכבר צוין לעיל – מושגת כאן התקופה החדשה בהתפתחות הלאומית כמותנית על-ידי שנויים וחלופים ממשיים במבנה היחסים הלאומיים בעולם, שמהם השפעה גם על מבנה הרעיון הלאומי.  התנודות והחלופים האלה בחלקם הגדול הם עצמם תוצאות המלחמה.  את הראשונה בעובדות אלה יש לרואת, בלי כל ספק, ביצירת המדינות הלאומיות החדשות, שהתגשמה בעקבות המהפכות הפוליטיות של שנת 1917-1918.  הקמת המדינות האלה מציינת את תוצאותיהן ואת נצחונותיהן של התנועות הלאומיות השונות.  אם העמים המדוכאים של ממלכות רוסיה, אוסטריה וטורקיה עמדו אתנו יחד בחזית אחת ארוכה לפני המלחמה, – הנה רובם ככולם הגיעו היום אל המטרה החיצונית הראשונה של מלחמתם.  פולנים וצ'כים, סלבי-הדרום וליטאים, אירים ואסטונים – כולם השיגו את החופש הלאומי ואת המדינה הלאומית על יסוד הגדרתם העצמית.  מבחינה זו נפתרה ונעלמה אחת השאלות הכבירות מתוך סבך הפרובלימות של הלאומיות בכלל.  חשיבותה הכללית של שאלה זו מתבררת לא רק מתוך כך, שהיא היתה אחד המניעים העיקריים לפרוץ המלחמה.  הי מתבטאת אולי עוד יותר בזה, שבמשך כל המלחמה לא התקיימה סיסמה חזקה וכובשת יותר מאשר סיסמת שחרור העמים המדוכאים והגדרתם העצמית.  נצחון ההסכמה מיוסד במידה לא קטנה על העובדה, שתעמולת מדינות האנטנטה והפוליטיקה שלהן ידעו להתשמש באון נפלא ביותר דוקא בסיסמה זו.  אולם התוצאה האוביקטיבית של התפתחות זו הביאה בהכרח לידי התפוררות החזית הארוכה של העמים שנלחמו בשותפות בעד חרותם.  מבחינה כללית פרוש הדבר: נסיגה מוחלטת של הלאומיות הכללית משטח התנועה הלוחמת לשטח ההתפתחות הממלכתית.  מבחינת מצבנו אנחנו פרוש הדבר: איזולציה של הלאומיות העברית.  מכיון שהתנועה הלאומית היהודית, שהיתה מכוונת לבנין ארץ-ישראל, נמצאת במצב אוביקטיבי שונה ביסודו ממצב התנועות הלאומיות של כל יתר העמים – שהרי אי אפשר היה להשיג את מטרתה על-ידי מהפכה פוליטית ועל-ידי אקט של הכרזה, אלא על-ידי מפעל התיישבותי ממושך – אי-אפשר היה שתגיע למחוז חפצה בעקבות קוניונקטורה פוליטית, אפילו בהתאמצות כל הכוחות.  הצלחתה יכולה היתה, במקרה הטוב ביותר, ליצור רק את התנאים הקודמים להשגת מטרת השחרור המדיני-הלאומי, בו בזמן שכל יתר בעלי-הברית יכלו להגיע למטרה הזאת עצמה על-ידי פרוקלמציה מהפכנית-מדינית, שאפשר להוציאה לפועל במשך עשרים וארבע שעות.  על-ידי כך נשארה התנועה הלאומית היהודית מבודדת במדרגת התפתחותה המיוחדת.  – דומה לה, במובן ידוע, היא אולי התנועה הלאומית של הארמנים. 

אל לנו להשלות את נפשנו לבלי לראות שגם בגבולות רוסיה, בתוך ההתאחדות הסוביטית, באה והתגשמה התפתחות דומה לזו שתארנו, אם כי זו לא הביאה לידי הקמת מדינות לאומיות בנות חורין  במאה אחוזים, אלא רק לידי יצירת חבלים לאומיים-אבטונומיים במסגרת המקיפה של הברית הסוביטית.  אולם מנקודת-ההשקפה הלאומית השאלה המשפטית של עצמאות ממלכתית היא שאלה ממדרגה שניה.  גם כאן עמדו עד זמן המלחמה בברית אחת העמים והשבטים השונים, שהיו מאוחדים תחת שרביט הרומנובים, ברית שכללה בקרה גם את מיליוני היהודים הרוסים, ושנהלה בשותפות את המלחמה בעד הזכויות והדרישות הלאומיות.  גם כאן ספקה יצירת החבלים הלאומיים האבטונומיים את דרישותיהם העיקריות והיסודיות של הגזעים שהיו מדוכאים במובן הלאומי בימי שלטון הצריזם.  גם כאן השאירה ההתפתחות את היהודים בודדים – להפתעת רבים.  מתוך הצהרות רבות, שהצהירו אנשי המדינה הסוביטיים לרגלי התכנית ליצירת טריטוריה יהודית מיוחדת בקרים, מבצבץ באופן ובלט רגש ההפתעה הזה.  מובן מאליו, שנפתעים רק אלה שאינם מציגים נגד עיניהם בכל רגע ורגע את התנאים המיוחדים של התנועה הלאומית היהודית, זו שאין דוגמתה, ואת העובדה היסודית והטרגית הקובעת את אופיה: חוסר הקרקע מתחת לרגלי היהודים.  היהודים נלחמו, כבני-אדם ממש, יחד עם הגרוזינים, האוקריינים והפינלנדים – די להזכיר רק את הדומה הראשונה – בעד הזכויות הלאומיות של העמים המשועבדים.  וכשמלחמה זו השיגה את מטרתה – התברר, שגרוזינים, אוקריינים ופינלנדים היו באמת בני-אדם, מושרשים בקרקע וגדלים על אדמתם, אולם בעלי הברית שלהם – היהודים – היו רק צללי בני-אדם, או ביתר דיוק, יצורים שלא היתה להם אדמה ולא הזכות להטיל את צלם עליה.  האבטונומיזציה של רוסיה התגשמה על בסיס טריטוריאלי – ועל בסיס זה היא הרחיקה אפילו לכת.  הפוליטיקה הרוסית הפנימית לא רק הכירה את זכות השפה והתרבות הלאומית לכל חבל וחבל לאומי ויצרה בהם שיטת-חנוך עצמית, החל בבית-הספר וגמור באוניברסיטה, כי אם גם האדמיניסטרציה עברה –תחת לחץ חזק של גל לאומי עממי – יותר ויותר לידי תושבי החבלים השונים, ולאט לאט נוצרו אפילו קומיסארים מיוחדים לכלכלה לאומית.  ואולם היהודים, שהשיגו באופן פורמלי את הכרת דרישתם לאבטונומיה לאומית-אישית, נשארו למעשה (חוץ משיטת החנוך באידיש) מחוץ להתפתחות זו.  עוד יותר – במשך הזמן מוכרחים היו להגיע לידי נגודים חריפים לגבי חבריהם לדעה ולמלחמה מאתמול,  שעלו בינתים לגדולה ולשלטון – ממש כמו במדינות החדשות מחוץ לרוסיה.  כפי שמוסרים – פגעה למשל "הלאמת" האדמיניסטרציה באוקריינה ביהודים לא פחות מאשר ברוסים, ומה שמתלבט בעובדה זו מתלבט בודאי בכל ענף וענף של החיים הצבוריים.  על-ידי כך נדונה התנועה הלאומית היהודית לאיזולציה גם בגבולות רוסיה.

אולי לא למותר להעיר, שבעצם קיים אותו המצב גם בשטח היהודי שבו נראית גם היום פעולה פוליטית משותפת בין היהודים ובין קבוצים לאומיים אחרים, לאמר בשטח הפוליטיקה של המעוטים.  נסיח נא את דעתנו מהצורה המשפטית-מדינית של תנועת המעוטים.  את תכנה הפוליטי יש לחפש בלי ספק במקום שמעוטים לאומיים חיים בתוך מסגרת של איזו מדינה שהיא, אבל הם מחוברים בתחומי השטח הגיאוגרפי אל רוב לאומם.  בתנאים כאלה נמצאים למשל הגרמנים בשלזיה העליונה ובטירול הדרומית, האוקריינים, הרוסים והבילורוסים בפולין.  דרישת המעוטים האלה כוחה נובע בעיקר מתוך זה, שהם חיים בתוך שדה מגנטי של Irridenta.  חוץ מלאה קיימת אמנם גם פרובלימה של איים – איי לשון או איי-גזע קטנים, מפורזים, מוקפים על-ידי חיים תרבותיים זרים.  כך הם הגרמנים בסביבת לודו או בטרנסילבניה.  מעוט המורכב אך ורק מרסיסים מפוררים כאלה אינו במציאות – חוץ מהיהודים.  והנה כשהיהודים בפולין מנהלים היום פוליטיקה לאומית משותפת שכם אחד עם האוקריינים או הרוסים – הם נמצאים בעצם שוב במצב פוליטי שונה תכלית שנוי מצבם של בעלי-בריתם.  היום נוצרה אחדות למראית עין, ואולם זו תוכל להתפורר בכל רגע של משבר רציני. 

 

ד

לפיכך, בו בזמן שהתנועה הלאומית העברית הופיעה לפני המלחמה כחלק אחד מתוך תונעה כללית רחבה של כל העמים המדוכאים, השואפים להגדרתם העצמית, נהיתה היום לשאלה יהודית ביסודה.  בו בזמן שלפני המלחמה היא קבלה את משקלה ואת זהרה בהכרת העולם (וגם בהכרתם של היהודים) מבחינת היקפה הרחב, זאת אומרת מהחשיבות הכללית של הפרובלימה, עליה לשאוב היום את אורה ואת משקלה בעיקר מתוך עצמה, מתוך המצב המיוחד להיהודים והחשיבות העצמית של שאלת היהודים.  בו בזמן שיכולה היתה מקודם להשען על איתנים ותקיפים ממנה, הרי היא זקוקה היום הרבה יותר לעצמה, לכוחה הפנימי ולהתמדה. 

כדאי להוסיף דרך אגב, שהלאומיות של עמי אסיה והתקדמותה בשנם האחרונות – אינה משנה ביסודו את הבסיס הנוכחי של מלחמת התנועה הלאומית שלנו.  אין ברצוני לעמוד כאן על פרטי השאלה של הלאומיות האסיאטית.  אין בכלל להניח, לפי דעתי, שהתנועה ההודית או הסינית היא שוה לפי אפיה הפנימי לתנועה לאומית מורדנית, אף על פי שהללו נטלו את רוב הצורות והסמלים מתוך אוסף כלי-הזין של הלאומיות האירופית.  זוהי בעצם לאומיות רק לשם שלילה: התקוממות נגד לחץ האינטרסים הפוליטיים הזרים או התנגדות לשלטון הפוליטי של אירופה.  מבחינת תוכנה החיובי – נדמה לי שחבר-הלאומים הנקרא הודו, או חבר-הלאומים הנקרא סין, מכיל בקרבו היום זרמים רוחניים אשר הפרובלימות המניעות אותם הן בעצם רחוקות למדי מהלך-רוחה של הלאומיות המורדנית.  אולם מכריע במובן זה הוא הדבר, שארצות ישובם של ההמונים היהודים – בכל מקום שהוא, באירופה או אמריקה – נמצאים במחוץ לשטח ההשפעה התרבותית והפסיכולוגית של התנועות האסיאטיות.  היהודי הגרמני או הפולני עלול להסתכל כיום מתוך סימפטיה והשתתפות פנימית ישרה במלחמת הסינים נגד מעצמות האימפראליזם.  אולם הוא רחוק יותר מדי מהזרמים החשמליים המתנגשים במלחמה זו, כדי שיוכל להסיק ממנה מסקנות ביחס למצבו הוא וביחס לשאלה המיוחדת לו. 

מצבו נעשה איפוא באמת למצבו הוא.  אולם בעובדה זו כלול לא רק יסוד שלישי, אלא גם יסוד חיובי חזק שכדאי להבליטו.  אם מצד אחד בדידות במלחמה הוא גורם מחליש, הרי מהצד השני היא נעשית גורם דוחף להגברת המאמצים.  אם היא מציינת מצד אחד סכנה ואיום, היא מעלה מהצד השני את רגש הסולידריות והכרת האחריות של כל פרט ופרט.  משה הס, בהוסיפו על שער ספרו "רומא וירושלים" את הכתובת: "השאלה הלאומית האחרונה" – לא ידע אולי בעצמו כמה נבואת אמת כלולה בשם זה שבחר למחברתו.  אבל בהכרת זמננו, וביחוד בהכרת הדור הצעיר העברי, מלה זו אינה עוד ספרות, כי אם עובדה חיה, בולטת ומזעזעת.  כל אומות העולם יצרו לעצמם במשך מאה השנים האחרונות תנאים פוליטיים ותרבותיים המבטיחים את קיום האינדיבידואליות ההיסטורית שלהם.  קיומו של העם העברי לעתיד לא הובטח עדיין.  השאלה הלאומית האחרונה, שאלת חיינו, עומדת במקומה, והיא תשאר ללא פתרון כל זמן שלא יוצרו הערובות לעתידו על-ידי בנין הארץ ועל-ידי ארגונם של יהודי הגולה.  היוכל היהודי להסתפק בברכת מזל-טוב לפולנים ולצ'כים, מבלי לעשות לביתו? האם לא יצטרך לשאול את עצמו שבעתים, אם האנושיות תוכל להיות אנושיות בשבילו, כל זמן שלעמו לא הובטח מקומו תחת השמש? האם אינו מוכרח ללמוד מהשנים האלה ששאלתו הלאומית, השאלה היהודית, קיימת כתמול שלשום – אחרי כל המהפכות החברתיות והפוליטיות שהתחוללו בעולם – ושיש לה ררק פתרון אחד: השחרור העצמי? האם אינו מוכרח דוקא לומר לעצמו, שבשעה מאוחרת זו נחוץ רכוז כל הכוחות כדי להגיע לשחרור העצמי של העם העברי?

אין לזלזל גם בזה שצמצום הלאומיות בגבולותיה העצמיים מכיל עוד אפשרות חיובית גדולה אחת.  בו בזמן שהתנועה הלאומית שלנו הופיעה מקודם כאחת בין רבות, ניתנת היום האפשרות לדלות את הערכים המיוחדים המונחים בעבר ובהווה של ההויה התרבותית היהודית.  הערכים האלה הם המחייבים לעתיד.  לא לחמם מחדש את רעיון "הבחירה", כי אם להבליט את הקו העצמי בחיי האורגניזם ההיסטורי הנקרא העם היהודי, להכירו מתוך תולדותיו ובכוונו האחד והמיוחד, שאין לו דוגמה ואין לו תמורה בתרבות האנושית.  גם לנפש מטומטמת ביותר תתגלה מתוך כך לא רק זכותו של העם העברי לחיים, אלא – יותר מזה – חובתו לחיים וליצירה. 

 

ה

כל האמור מקודם אינו ממצה עדיין את עיקר התמורות הממשיות שחלו בהתפתחות התנועה הלאומית בתקופה החדשה.  מתוך עצם יצירת המדינות הלאומיות אחרי המלחמה צמחה במשך זמן קצר מאד הסתירה ליצירה זו: הכרת הלקוי היסודי המונח ביצירת המדינות החדשות.  לא עברו שנים מעטות אחרי שכרון ההתלהבות של המהפכות הלאומיות – וכבר התחילו לדבר על דבר ה"בלקניזציה" של אירופה.  הופעה זו נגרמה לא רק על-ידי האכזבה שכמה וכמה אישים – מקודם חסידים נלהבים לרעיון המופשט של החרות הלאומית – נתפסו לה למראה המדינות הצעירות; גם לא על-ידי העובדה שהמדינות הצעירות, בירחי הדבש של חופשתן, הרחיקו לפעמים לכת בהגזמות אדמיניסטרטיביות ובהפרזת השלטון, בסכסוכי הגבולות ובמעצורי-גבולות.  גם כאן היסוד המכריע או אוביקטיבי.  התהוות המדינות הלאומיות החדשות חלה – וזהו העיקר – בשעה שההתפתחות הכלכלית של העולם עברה כבר בהרבה את גבולות המדינה הלאומית הבודדת.  עובדה זו חלה, מבחינת ההתפתחות הכלכלית של העולם, אפילו על מדינות הלאומים הגדולים.  אלה אינן, במובן ידוע, יותר מאשר מחוזות או פלכים.  עמדתן זו נקבעה על-ידי השתלבותן ההדדית ועל-ידי המוסדות המשקיים הכבירים, כגון הבנקים, הטרסטים והקרטלים, שאינם ניתנים להסגר בגבולות של שטח מדיני מסוים.  ואם המדינות הגדולות כך, מכל-שכן מדינות קטנות כמו ליטא, לטביה או אפילו הונגריה וצ'יכוסלובקיה.  במשך שנים מעטות הובטל, תחת לחץ התנאים הכלכליים, הלקוי היסודי הזה של המדינות הלאומיות הצעירות, ונגלה הכשרון הכרוך מכמה וכמה בחינות בהסתגרותן זו.  העובדה, שרוב המדינות האלה הן Sukzessionsstaaten, לאמר, שנוצרו על-ידי התפוררות חבלים כלכליים רחבים יותר, שהתקיימו מקודם כחטיבה אחת – עוד מוסיפה על הכרת הקוים השליליים המונחים בהתפתחות החדשה.  הריפובליקה האוסטרית, עם וינה והחרושת המפותחת שלה לתוצרת מוגמרת – נשארה מעבר האחד, בו בזמן החמרים הגלמיים וחצי-התוצרת הצטברו בגבולות צ'יכוסלובקיה, ובו בזמן שנסגרו שווקים רחבים לתוצרת זו בגבולות הונגריה ויוגוסלביה.  בין כל הארצות האלה הוקמו חומות של תעריפי-מכס מורכבים, מעצורי-חבור והשגחות-גבול.  בו בזמן שהחרושת הפולנית, שפרחה לפני כך, התרוששה ונחרבה, לאחר שנקרעה מהשוק הרוסי הרחב, הצליחה להתפתח במדינות הבלטיות רק חרושת עלובה מאד, אף על פי שנעשה הכל מצד המדינות האלה כדי לטפח באופן מלאכותי את התפתחות החרושת, על-ידי תעריפי-מגן ועל-ידי כל מיני צורות של עזרת הממשלה. 

רעיון זה, המבטא את הסתירה שבין הצורות המדיניות-לאומיות שזה רק נוצרו ובין דרגת ההתפתחות הכלכלית האוביקטיבית – פרושה מבחינת הלאומיות: רלטיביזציה של רעיון השלטון העצמי הלאומי.  ברם, מעניין להתבונן כיצד השתקפה הסתירה הזאת גם בשטח החים התרבותיים בקרב עמי-התרבות, מיד לאחרי שהסתדרו במסגרת אבטונומית והשליטו את שפתם הלאומית בחנוך, במשפט ובאדמיניסטרציה – התחילו מכירים בכל תוקף בקשר המקשר את כל התרבות האירופית.  עוד ההתלהבות של התרבות הלאומית המשוחררת הכתה גלים כבירים – והנה הורגש כבר, ביחוד בקטנות שבמדינות ובין חוגי האינטליגנציה, דכוי-רוח וחשש מפני ההסתגרות בגבולות צרים של תרבות ושפה לאומית מפגרת.  דוקא ברגע זה הורגשה האחדות הרוחנית של אירופה באופן בולט.  מה שאנו רואים כאן לפנינו זוהי מערכה חדשה במחזה, שקר רנר קרא לו פעם: "המחזה המושך את הלב של תאים בורחים אחד מפני השני ומתמזגים, תוך כדי בריחה מתמידה יותר ויותר, ברשת בלתי-נראית לעין של חוקים השולטים בהם; של תאים הדוחפים אחד את השני מתוך רצונם להסתדר לחוד, ומסתדרים, מתוך התמזגות קבוצים, לחטיבה אחת. 

המחזה הזה מושך עוד יותר את הלב מדי ראותנו, שאותה תקופה שלאחרי המלחמה שהולידה את המדינות החדשות, המשמשות לכאורה סתירה למדרגה הנוכחית של ההתפתחות הכלכלית בעולם, היא גם שגרמה באותו זמן להתבצרותן ולגדולן[1] של המעצמות הכלכליות האימפריאליות רחבות המידה.  ליטא, פולין והונגריה הסתגרו – ועל הבמה הופיעו היחידות הגדולות ה"על-לאומיות" בבחינת מעצמות כלכליות ממשיות.  ארצות-הברית של צפון-אמריקה, ברית-הלאומים הבריטית, הברית הסוביטית של רוסיה – הן החשובות בין היחידות האלה בזמננו.  במידה שהתלבטו איפוא הלקויים האוביקטיביים בחבלי הכלכלה הלאומית – התבהרו מצד שני היתרונות המשקיים של האימפריות הכלכליות: שווקים רחבים, מאוחדים ובלתי-מוגבלים, אפשרות לתוצרת המונית וחד-גוונית, אפשרות להשתמש בהון עפ"י תכנית ובלי מעצורים.  גם מחוץ לגבולותיהן של האימפריות האלה נוצרו על-ידי כך נטיות ושונת להרחבת החבלים הכלכליים מעבר לתחומי המדינה הלאומית.  בטוי אחד לנטיה כזאת היתה התנועה הידועה בשם "אירופה התיכונית", זו ששאפה כבר בימי המלחמה לאחד את כל השטח בין המבורג לבגדד במגרת אחת, לפחות לשם חופש המסחר.  אחרי המלחמה חדשה הנטיה הזאת את צורתה וקבלה את בטויה בסיסמה: "ארצות הברית של אירופה".  בכל זה יש לראות נסיונות להתאים את הצורות האדמיניסטרטיביות למדרגת-ההתפתחות הנוכחית של תנאי התוצרת, הפורצים את גדר המדינה הלאומית.

גם ההתפתחות האוביקטיבית הזאת משוה מובן מיוחד להמשך גידולו של הרעיון הלאומי.  אמריקני בן זמננו מוסר דו"ח על מסעיו באירופה המקוטעת מתוך הרצאה חדורה אירוניה, מספר כיצד הפריעו את מנוחתו כמה פעמים בשמך יום על-ידי מפקחי-פספורטים ועל-ידי שנויי פקיידם ושפות, ומציג מול אירופה זו את מולדתו – ששם מאוחדות ארבעים ושמונה מדינות עצומות באדמיניסטרציה אחת ובשפה אחת – הרי לפנינו אלמנט אחד בהתפתחות הרעיונית הזאת; אנגלי בן זמננו – למרות כל הקושי העובר על האימפריה הבריטית – מרגיש את עצמו כאבר אחד בגוף מדיני כביר, המרוכז על-ידי ענינים כלכליים ותרבותיים גדולים, והוא מציג במקצת מתוך חמלה מול הפוליטיקה האימפריאלית הזאת את פעולת המדינות הלאומיות הקטנות – והרי לפנינו יסוד שני ממין זה.  אילו נסו לנתח את מבנה ההכרה אצל אחד הנתינים של ההסתדרויות המדיניות הגדולות האלה – היה מתברר שבין שטח ההכרה המקיף את לאומיותו ובין השטח המציין את יחסו לגבי כלל יתר הלאומים – שהתרגלו לקרוא לו בשם "בין-לאומי" – מתחיל להדחק ולהתבלט קומפלקס חדש שבהכרה, וזוהי שייכותו לאחת ההסתדרויות האלה הגדולות העומדות כביכול למעל לגבול הלאומיות.  דומה לי שבמובן זה כל הארצות שבהן שוררת pax Britannica – מהוות חטיבה אחת, אפילו במידה הרבה יותר חזקה מאשר מבוטא בחוקה.  מובן מעצמו כי מדרגה חדשה זו בהכרה הקבוצית של בני-זמננו אינה מפותחת עדיין בכל שלמותה.  אולם קו ההתפחות בולט לעין. 

לדבר זה יש השפעה על משקלה הפנימי של ההכרה הלאומית: יחד עם יצירת ההכרה בדבר החטיבות הגדולות האלה – באה רלטיביזציה בערכה השל הלאומיות.  בהערכת חשיבותה וגדלה חל אותו השנוי שלח בהערכת גדלה של ארץ וחשיבותה על המפה – אחרי שמתגלה ארץ זו או קונטיננט שלא היו ידועים עד כה.  הארץ הישנה אינה נעלמת לפתע פתאום מעל המפה, ויש גם שהיא עולה בכוחה התרבותי ובמדרגת הציביליזציה בהרבה על כל הארצות שנתגלו מחדש.  אולם היא יורדת מעמדתה המוחלטת ונכנסת במסגרת של יחס.  במובן ידוע היא נעשית גם לעובדה נושנה המובנה מאליה.  היא חדלה בהכרח להיות הנושא היחידי והמיוחד לתשומת לב העולם.  היא גם חדלה להיות הנושא היחידי למלחמה.  המשקל הספציפי של ההכרה הלאומית בנפש האדם המודרני הולך ומשתנה. 

 

ו

היהודים השתתפו בהתפתחות זו והרגישו בקויה החיוביים והשליליים אולי בערות יותר גדולה מאשר כל יתר העמים.  אפשר שאין זה אלא מקרה – אולם עובדה היא שתחומי המושב של המוני-היהודים מחולקים היום בדיוק דוקא בין איזור המדינות הלאומיות החדשות ובין איזור האימפריות הכלכליות, – הגדולות והגדלות.  המון המיליונים של היהודים יושבים היום דוקא או בפולין, בליטא, ובלטביה – או בתחומי ארצות הברית של אמריקה והתאחדות הסוביטית.  בשל קשריהם בפעולה כלכלית בכלל ובפעולה המתווכת במסחר ובפיננסים בפרט – מסוגלים היהודים יותר מאחרים להבין כבר היום את ההגבלה והלקוי האוביקטיבי בקיום המדינות הלאומיות ולתפוש את יתרונותיהן של ההסתדרויות המדיניות הגדולות, בעלות תוקף גדול בכלכלה ובתרבות, ולהתפעל מהסכויים הרחבים ומהאפשרויות המקיפות שלהן.  ומכיון שהיהודים אינם קשורים לארצות ולמדינות האלה קשר אורגני-היסטורי, ומכיון שההתפתחות החדשה הזאת אינה נוגעת אצלם בשום מסורת עמוקה ומושרשת – הרי הם מוכנים בדרך הטבע להעריך אותה בשכל הפשוט ולשקול אותה במשקל השכר וההפסד.  הרלטיביזציה של הרעיון הלאומי המודרני מתבטאת איפוא בהכרת היהודי אולי ביתר שאת ותוקף. 

במשך השנים האלה אפשר היה לראות את סימני הדבר במקומות שונים.  בהזדמנויות רבות אפשה היה לציין את העובדה, שהיהודים – וביניהם אפילו יהודים ציונים, נושאי שאיפה ליצור מדינה לאומית בא"י הקטנה – היו משקיפים על המדינות הלאומיות החדשות מתוך הרגשה של זלזול,אף על פי שהיו כמובן נתינים לויאליים למדינות האלה.  אם ידיעותי בנדון זה נכונות – הרי גם התפלחות בתי-הספר העבריים בכמה מן הארצות נובעת במידה רבה מזה, שהיהודים מתאפקים מלשתף את ילדיהם בשיטת החנוך הלאומית הטהורה, השלטת עכשיו בארצות אלו.  מאידך גיסא – די לשוחח עם יהודי צעיר מילידי אנגליה או אמריקה על הציוניות, כדי להוכח, כמה תפושה רוחו לפעמים על-ידי השאלות של הפוליטיקה האימפריאלית הבריטית או האמריקנית, המקיפות את העולם בו בזמן שלא קל הדבר לרכז את תשומת לבו למחוז מוגבל הרבה יותר, אם גם בשטח המצומצם הזה הולך ולנחתך גורל הקיום של עמו.  בשם שבכל תקופה ותקופה היה היהודי מוכן ומזומן תמיד למהר ולהתמכר לכל השקפה שהציעה פרספקטיבות רחבות למבט ושלמות לשכל, ואם גם מחורת היתה חוק אורגני-היסטורי – כך גם היום: השנוי במשקלו הספציפי של הרעיון הלאומי פועל בנשמת היהודים לפעמים כהפחתת משקלו של הרעיון הזה. 

גורם זה יוכל להשפיע בשעת מעבר על יחסו הפנימי אל התנועה הלאומית העברית.  אולם אף השפעה זו אינה יכולה להיות אלא הופעה חולפת בהכרה היהודית.  כי כאן מערבבים שלא במתכוון ענינים שונים, שאין לערבב אותם בשום אופן.  הלא אין לפקפק כלל שהתהוות הקומפלקסים המשקיים האימפריאליים והתפתחותם – אינה גורמת כל עיקר לטשטוש יצירתם או לצמצום קיומם העצמי של החלקים השונים המהווים את המדינות הכבירות.  להיפך, התנועה המיוחדת והעצמאות של החלקים האלה הולכות ומתבלטות יותר ויותר בתוך המסגרת המקיפה של הכלל.  זוהי בעצם יצירה של מדינות-לאומים על מדרגה יותר גבוהה מאשר אוסטריה או רוסיה שלפני המלחמה.  בתור דוגמא יש להזכיר לא רק את חופש הדומיניונים הבריטיים, ההולך ומתרחב במובן האדמיניסטרטיבי והפוליטי משנה לשנה, אלא עוד יותר את רצונה של האימפריה הבריטית לכלול בתוך גבולותיה יותר ויותר קבוצים וגזעים שאינם אנגלים עפ"י מוצאם ועפ"י תרבותם – בבחינת קבוצים חפשיים ואבטונומיים.  אם כלל זה חל מדורות רבים על הצרפתים בקנדה, אם הוא מתגשם יותר ויותר גם כלפי ההולנדים באפריקה הדרומית – הרי עם יצירת המדינה האירית החופשית ועם הרחבת זכויותיה של הודו, שתגיע בקרוב להיקף זכויות הדומניון, מתבטאת ההתפתחות הזאת בצורה בהירה מאד.  ואף גם זאת: כמה שיהיו גדולים הלקויים האוביקטיביים של המדינות הלאומיות העצמיות, ביחוד מבחינה כלכלית, אין להניח אף לרגע שאפשר יהיה, אפילו בזמן מן הזמנים, להתגבר על הקלויים האלה על-ידי טשטוש או מחיקת התכונה הלאומית המיוחדת וההתפתחות החפשית העצמית של העמים השונים.  גם אלה הלוחמים כיום בעד ארצות הברית של אירופה – יודעים היטב, שבקרב ארצות הברית הזאת אין להעלים עין אף מאחד הלאומים הקיימים באירופה, לא פחות מגרמנים או צרפתים – יהיו בולגרים, פינים ויוגוסלבים חברים שוים בזכויותיהם בארצות הברית הזאת.  הדוגמא החשובה והמאירה ביותר היא כמובן גם בנדון זה ההתאחדות הסוביטית.  ועוד יותר: במדה שמעצורי ההתפתחות, שמקורם היה בנגודי האינטרסים של המשטר הקיים, הולכים ונעלמים יותר; במדה שההכרה העצמית והיקף המחשבה של המוני העמים הולכים וגדלים יותר בקשר עם הכללת החנוך העממי – הולכות גם התנועות הלאומיות ומופיעות ביתר תוקף וביתר בהירות ההכרה.  מי שעקב את הפוליטיקה הלאומית של הסוביטים, ויהא רק בקויה הכלליים, לא יוכל להטיל ספק בזה.  התפקיד העומד להתגשם, בתקופה החדשה הזאת של הלאומיות, הוא איפוא: כלילת לאומים חפשיים ואבטונומיים במסגרת כבירה בעלת היקף כלכלי ואדמיניסטרטיבי גדול.  אם מי שהוא מבין היהודים ישתדל לתרץ את הפרוצס הזה מבחינת מחיקה "קוסמו-פוליטית", כביכול, של הגבולות הלאומיים, הרי תהא בזה אי-הבנה שתתנקם בחיי העם לא פחות מההכנעה לטמיעה בתקופה הצרפתית וההתבוללות הראשונה.  כמו בימי האמנציפציה האזרחית – תפרוץ שאלת היהודים את גדרי כל הטשטושים ותתבלט בכל גלוייה ובכל צורותיה.  וכשם שההתבוללות היהודית היתה רק חזיון חולף בתקופה הקדומה של הלאומיות, כך לא יוכל גם הרפלקס המאוחד שלה להיות אלא הופעת שעה בחיי הלאום. 

אולי כאן המקום להוסיף, שגם בנידון זה ההדגשה המופרזת בדבר זהות הרעיון הלאומי עם רעיון העצמאות המדינית המוחלטת – הביאה נזק יותר מתועלת.  לולא שלטה ההגזמה הזאת, שהיא רק תוצאה של פרק מסוים בהתפתחות הלאומית הבורגנית של המאה התשע-עשרה.  במוחותיהם של רבים מאנשינו, גם של ציונים – לא היינו מגיעים לידי כך שהלאומיות שלנו תהא נתפסת כתנועה מעכבת התקדמות וצרת-אפקים.  אם לדבר כאן אך ורק ע"ד המדינה הא"ית – הנה רק זה עכשיו הזכיר אותה פוליטיקאי בריטי סוציאליסטי חשוב כהדומניון השביעי העתיד להתקיים בתוך האימפריה הבריטית.  מובן מאליו שהוא הביא בחשבון ביחוד אינטרסים פוליטיים של אנגליה, אולם ישנם אולי גם כמה וכמה אינטרסים יהודיים ואי"ים שיפעלו בעתיד באותו הכוון שנסח ודג'ווד.  ברגע שיגיע יום גמר המנדט הא"י עפ"י חוקת חבר-הלאומים, והישוב הא"י יוכל להשתמש בזכותו להגדרתו העצמית – לא מן הנמנע יהיה הדבר שישוב זה יכריע ברצונו החפשי לטובת הסדור האמור, הכולל א"י אבטונומית וחפשית – במובן התרבותי, הפוליטי והאדמיניסטרטיבי – בתוך המסגרת של הקיסרות הבריטית.  לגבי השאלה העיקרית של לאומיותנו אין דבר זה מכריע.  השאלה העיקרית של לאומיותנו היא יצירת תנאי-חיים בשביל העם העברי – כמו בשביל כל יתר עמי התבל – שמהם תצא לו יכולת להגדיר את עצמו בבחינת עם.  התוכן המסוים והמוחשי, שיקבע לזכות זו של הגדרה עצמית, יהיה תלוי בהתפתחות הכלכלית והפוליטית של העולם וברצונו של הדור היהודי אשר עליו יהיה להכריע את השאלה הזאת.  אולם עתידו של העם העברי וזכות קיומו לא יהיו תלויים עוד בשום אופן בהכרעה מסוימת זו. 

 

ז

אין מן הצורך אגב זה את השאלה: מה הם הגורמים שעשו את שאלת היהודים לשאלה הלאומית האחרונה וגרמו לכך, שהעם העברי יכנס לתקופה החדשה והמבוגרת של הלאומיות במדרגה מפגרת ומסובכת של תנועת שחרורו, בהשואה לכל יתר העמים? די לומר, ששרשי עובדה זו נעוצים בתנאי החיים, החברתיים והכלכליים, ובתנאי הישוב של המוני היהודים.  במשך כל התקופה הבינונית של הקפיטליזם גרמו התנאים האלה בהכרח לידי נטיה להתבוללות יותר מאש ליצירת תנועה השואפת להגדרה לאומית עצמית, באופן כזה מוכרחה היתה ההכרה הלאומית להתהוות באחור זמן דוקא בסביבה היהודית.  ובהתהוותה מצאה תנאי-קיום עלובים ומעצורים קשים לקיומה ולהתפתחותה.  עם מפוזר בכל קצוי תבל, מורכב בארצות רבות רק משברי לוחות של בורגנים פעוטים, סוחרים, בעלי-מלאכה וסוכנים מכל המינים, שהם פרוליטריים רק עפ"י מדרגת חייהם; עם משתלב יותר ויותר, מבחינת שפה ותרבות, בחיי הסביבה התרבותית הזרה; עם כזה – בדרכו ליצירת הכרה לאומית מאוחדת – מוכרח להתגבר על עכובים מרובים וקשים יותר מאשר עמים אחרים.  אפשר אפילו לומר בצדק, ששום עם אחר לא היה יכול להתגבר על כל המעצורים האלה במידה שהתגברה עליהם התנועה הלאומית שלנו, אחרי מאות שנים רבות של פזור גמור.  כשמודדים את תוצאותיה במידת התנאים האוביקטיביים של חיי עמנו – הרי התנועה הלאומית שלנו היא עדות נוספת ונאמנה לכוח-החיים הבלתי-נחרב ולרצון-החיים הבלתי-נחלש של הלאום העברי. 

במשך עשרות השנים המעטות, שעברו מזמן התחלות הארגון הראשונות של התנועה היהודית – נוצרו מתוך תנועה זו גורמים ששינו בקוים יסודיים את פני חיינו.  התקופה החדשה של הלאומיות מצאה איפוא את היהודים בעמדה מבודדת ומסוכנת, אולם היא מצאה אותם בתוך התפתחות שוטפת, זו המולידה מקרבה כוחות שיכריעו בעתיד את הגורל. 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] לגודלן – שגיאת כתיב