מכתבים

חיים ארלוזורוב

לתוכן הענינים

ברלין, 20.12.1914

[אל חברו זאלו קניגסברגר]

... אתמול הייתי נוכח בנשף המכבים של ההתאחדות הציונית. פשוטו כמשמעו. מדהים, שיא השיאים, הפלא ופלא. תחילה – נאום חגיגי שנשא האדון הסופר ד"ר מרטין בובר, נאום אשר לא הבינותיו ביותר. אלא שאדון אחד בעל צילינדר, אשר ישב לצדי, אמר כי זה היה נאום חגיגי נפלא. לו יהי כן! אחר-כך בא תור השירים היהודיים והדקלומים, שלא הגיעו ברור לאזני. אלא שבעל הצילינדר אמר כי גם הם היו נפלאים. לו יהי כן! אגב, עיין נא בספר המכבים: מקומות אחדים מצאו חן בעיני מאוד. ואז נוכל לרחיב את הדיבור... סליחה: את הכתוב, בענין זה. ובכלל הגיעה כבר השעה כי מכתבינו ילבשו רצינות-מה, השמעת? ולבסוף שר גולנין המפורסם ששה שירים יהודיים. זה היה באמת נפלא! ובגלל תשואות-החן אשר המטרנו עליו בצדק נאלץ לשיר שני שירים נוספים. על כל הנשף הזה אפשר לקרוא:

Ingenias didieisse fideliter artes

Emolit moves, nec sinit feros.

ברם, הציונות – היא, לפחות, לא תשקע לנצח, דבר זה נתחוור אמש מתוך העינים הלוהטות אשר לכל הקהל...

.... הריני מיעץ לך לקרוא בספרים החדשים אשר הופיעו זה עכשיו:

1. רודולף הרצוג, הגעגועים הגדולים למולדת.

2. בלם, המכורה האבודה.

3. שירוקאואר, המעצמה השביעית (נמצא בידיך).

4. הקר, בראש הפלוגה

5. ויקטור הוגו, נוטרדאם.

ברלין, 10.11.1915

זאלו יקירי

את פגרת הקיץ ביליתי כאן, אמנם "לא מרצון שבלב, אלא בתוקף ההכרח". כל ידידי-כביכול (מדי זכרי אותך כאן יהמה קולי בסנטימנטליות) נסעו כמובן. ואף-על-פי-כן ביליתי בנעימים. רחצתי מדי יום במקוה מים, הקרוי, לפי פקודת המשטרה "אגם", שכל טיפה ממימיו מכילה מספר חידקים כמספר המארקים במלוה-המלחמה השלישי. ועל אף כל זאת "יצאתי מכלי" כשבאה הפגרה אל קצה, כמנהגה שנה שנה. כי שנה שנה בא העולם הגימנאסיאלי כולו ומעמיד פנים כאילו עוול נורא הוסב לו בזה שימי הפגרה מתקרבים לקצם. – הפרק אשר בין פגרת הקיץ ובין היום הזה אינו מכיל הרבה: רבע שנת לימודים, עשרים נצחונות, החגים הגדולים, דלקת הכליות וכמאה אלף חללי-מלחמה.

אך כל זה חלף עבר. כיום יש לי לחי נפוחה, מעמסת חיבור על נושא משונה, הרצאה בדברי-הימים, מאמר לעתון התלמידים ועוד כמה דברי הבאי. ואף-על-פי-כן הריני כותב לך. (אך זהו הגיבור! יכריז הקורא בלי משים..) כי על כן גליון משורטט נזדמן לי.

כקרן שמש, או כתפלה או... בדומה לזה מן הדברים הפיוטיים יחדור מכתבי זה אליך, אל נוך השאנן. והוא שיבשר לך, דבר שאולי איננו מתחוור מתוך השורות האלו, כי לא המוסמך השני של ה"הונוריה"[1] דהשתא ערך אותו, אלא אדם אחר. "רבים הם, הוראציוס, הדברים בשמים ובארץ, אשר נעלמו מחכמת מוריך". האף אתה תחשוב כמוני "אחי באמונה"? ההרגשת פעם גם אתה בסימן השאלה הגדול הניצב בינינו ובין האין-סוף? הגם שאול בנביאים?

מה בדבר תלמודך העברי? כלום הוא עדיין Vivit, crescit, floret? אני מצפה לתשובתך על שאלה זו כש"עיני האחת צוהלת והשניה דומעת". השלום לציונותך? ולא – הריני מוכן לפתוח מיד שנית בעבודתי המיסיונרית.

אף כאן הריני עובד עבודה מיסיונרית...

בדרך כלל אני חי כאן בברלין, כפי שיתבטא כותב תולדותי בעתיד, "כשר וישר". מן הנוחיות אשר תעניק ברלין לאוהבי המדע לא טעמתי מאומה מלבד הספריה, הממלכתית כמובן. יש וגם ביקרתי בתיאטרון ובנשפים יהודיים. אני מרבה לשבת אוהל, כותב מאמרים, מתפלסף.. ומפייט פיוטים! אם טובים הם – זוהי שאלה אחרת. אך אם יתקפך צורך דחוף, אמהר לשלוח לך משהו מפרי עטי, מובן – רק לשימוש-בית. בבקשה לנקוב לי את מספר הפואימות הנדרש, כי אין אני אץ להעתיק.

הנני עובד עבודה מרובה למדי בשביל בית-הספר וההנהלה העצמית. העתונים שבהם הופיעו מאמרי שלוח אשלח לך...

ברלין 16.11.1915

זאלו יקירי!

– – – – הריני מודה כי למכתבי הקודם שנכתב בסערת רגשות התגנבו כמה וכמה ביטויים בלתי-פרלמנטריים, אם לנקוט לשון נקיה, ובזה אני מביע לך את חרטתי, אלא שמקנן בי עדיין שמץ-מה מרוחם הלוהטת של אבותינו, שמץ-מה משנאתם לכל יסוד נכרי ולכל אדישות. "בת בבל השדודה!.. אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע" (תהילים קל"ז). איזו עמקות שברגש! האנשים אשר שרו את השיר הזה, גולי בבל ושרידי העברים אשר נאבקו בזירות רומא ביום הנצחון, – כל אלה היו אנשים אחרים, שונים מן היהודים שבזמננו, המתעלמים מעמם לטובת ענינים נכרים. אף אתה, ברוטוס בני!

ברם, רואה אני בעליל כי בהשתפכויות רגשניות לא אוכל להשקפותיך, ולפיכך יש את נפשי לעשות את הדבר בצורה אובייקטיבית טהורה, במעשיות ובקור-רוח.

אתה גורס: יהודי לאומי אנוכי, מכאן שהכינוי מתבולל אינו אלא מימרת-הוזה סתמית. אם כן איפוא – כיון שיהודי לאומי אתה, הרי שהכינוי מתבולל אינו כאן אלא ביטוי ריק. אך מה הראיה לכך? והיכן ההגיון שבדבר? אתה מודה ביהודים כבאומה אחידה ורצה לבל ידוכאו בשום מקום. חן חן לך! חבל רק כי אין הדבר תלוי בך, ועוד יסודות אחרים מכריעים כאן, מלבד התאחדויות היהודים הגרמנים, האוסטרים, הרוסים, אשר מנית במכתבך, והם – העמים אשר בקרבם אנו חיים. והללו כבר יעשו מעשה כדי שהאומה, זו שזכתה להכרה חביבה מצדך, לא יהא לה פתחון-פה להתאונן על שיווי-זכויות... ולהלן – שומה עליך בתורת יהודי לאומי, כפי שאתה מכנה את עצמך, לראות בעיניך את הסכנה הגדולה הנובעת ליהדות בתורת אומה מאותו שיווי-הזכויות, והיא סכנת שקיעה גמורה או חלקית. דוגמא לכך: צרפת ואנגליה.

ועוד כותב אתה, כי יש להקים בארץ-ישראל מקלט בטוח ליהודי רוסיה ורומניה. אך לא זוהי מטרתם העיקרית של הציונות. מטרתה היא יקיצת ההמונים היהודים הרחבים לפיתוח חיים לאומיים.

ואם מועטים הישגיה של הציונות בהתישבות בעקבות העיקרון הלאומי הזה – הרי תלוי הקולר לא בשאיפה כשהיא לעצמה, אלא באדישות היהודים וחוסר ההבנה שלהם.

"עתה שומה על היהדות לנקוט פוליטיקה עולמית, כפי שעשתה גרמניה החל משנת 1908". משפט זה מתבסס על רחבות-לב מסוימת, המצויה לרוב בגילוי-הדעת מטעם המלכות הרוסית, רחבות לב המתעלמת מעובדות קיימות ורוקמת לה עובדות מדומות. האיך אפשר לדמות את היהדות, אלה שברירי החלקים של אומה קטנה, אל האומה הגרמנית הפורחת והמעורה בקרקע מולדתה? משל כאילו אמרת שמונטיניגרו[2] חייבת לנקוט פוליטיקה עולמית. פוליטיקה עולמית מן ההכרח שתתבסס על כוח ומציאות.

ולהלן אתה נוגע במכתבך "ברצועת האדמה הקטנה הרחוקה מדרכי התחבורה" המסוגלת "לקלוט רק עשרה אחוזים ממספר היהודים". אם רק זאת היא ארץ-ישראל בעיניך ותו לא, כי אז צר לי עליך באמת ובתמים. אך הדבר טיפוסי מאוד לגבי יהודי. שכן אפילו איש גרינלנדיה, ארץ המצדיקה בלי-ספק הערה מעין זו, אוהב ומכבד את מכורתו. אגב, תורכיה עצמה, אשר תחת שלטונה תבוצע ההתישבות המובטחת מבחינה משפטית, היא היא שתדאג למקום קליטה.

ואשר ל"יהדות העולמית" שלך! מלבד הסתירות המצויות בעצם דבריך, ומלבד מה שמגמת הגוף הפאן-שמי הזה (אם יורשה לי להתבטא כך) לא נהירה לי כלל, הנה כל הענין הזה אין בו משום מטרה ותועלת. "יש לסייע ליהדות העולם ולאחדה", נאמר במכתבך. אך לשם כך נחוץ קודם כל כי גוף כזה יהא קיים במציאות. מה פירושה של יהדות העולם? יהדות – הריני מבין: זוהי הפזורה בעולם. אך ליחד את הדיבור על כיוון חדש "יהדות העולם", – עורבא פרח הוא בעיני.

אתה כותב: "במושג יהדות העולם הריני כולל את כל היהודים הצרפתים, הרוסים וכו'". משמע, היהודים בתורת כלל, בתורת לאום. ילמדני נא רבינו, מה חידוש יש כאן! הפעולה במובן "היהדות העולמית" האירציונלית הזאת פירושה לדעתך "להגדיל את השפעת היהודים בשטח הכלכלה והפוליטיקה". כוונתך כמובן בתוך הארצות שבהן נחותים היהודים, כי על כן אתה מביא לדוגמה את גאליציה. רצונך להגדיל את שכבת האינטליגנציה בקרב היהודים (למען יגיעו לידי השפעה כזאת). הנה כאן הגעת להיפך הגמור של משאלתך אשר הבעת לעיל, היינו "שהאומה היהודית לא תדוכא בשום מקום". כי דווקא האינטליגנציה הזאת, שייחודה המופרז כבר כיום ביחס למספר הנפשות, היא היא המשמשת שורש הדיכוי, מפני שהיא גוזלת עת עמדותיו של המעמד הבינוני בארצות שאנו נמצאים שם כאורחים. כל המוציא עובדה זו מכלל החיים הכלכליים כיום, חומד לו לצון בדברי היסטוריה. גם בשטח זה שואפת הציונות להכונה מסודרת לארץ-ישראל.

ולבסוף עוד מלים מספר על ה"קידמה שלאחר מאה שנה". השקפותיך כיום, לפי עדותך, ילידות המלחמה הן (הריני נוקט את לשונך אתה). הדבר ניכר מאליו. אתה נתפס להשליה על-ידי שיווי-הזכויות המדומה שבימי המלחמה, על-ידי הקצינים היהודים המועטים וצלבי הברזל שנתכבדו בהם יהודים, ואתה בא לכלל אמונה בקידמה. עוד תתמה ותשתאה למראה הריאקציה אשר תשתרר בכל מקום לאחר המלחמה. והיכן תהא אז הקידמה? לא! היהודים נשארו גוף זר, כפי שהיו למן היום בו קרע הרומאי באגרוף רשע את פרוכת הארגמן מעל קודש-הקודשים, וכן יישארו תמיד. ואף בכדי כל "היהדות העולמית" וה"התבוללות". ואני אומר: "שבח לאל, על כי יישארו גוף זר". וקיום זה של היחוד הלאומי, של ה"אני" הלאומי, אחידות החיים הלאומיים המשתקפת בספרות לאומית, ריכוז החיים הלאומיים מבחינה כלכלית ורוחנית, – אלה לדעתי הפתרון היחיד לשאלת היהודים, לטובתנו ולטובת האנושות כולה. כי הכונה שיטתית של האינטליגציה היהודית ושל המעמד הבינוני היהודי תקל עליהם עול יסוריהם הכבדים, ועם זאת תציל את המעמד הבינוני של ארצות פזורינו – מעול מתחרה קשה. משתתגשם התעודה הזאת – תתגשם מטרת הציונות. הציונות היא, כפי שהצליח אי-מי להגדיר – "האומה היהודית בדרך". – ובזה נתערערו השקפותיך בקצרה, והשקפותי נתלבנו בקצרה. – ואשר לשירים ולענינים פרטיים עוד תימצא לנו שעת-כושר, לאחר שתתברר השאלה הזאת. אך בבקשה ממך – בלי תעתועי-דמיון שאין להם ערך.

ברלין 9.12.1915

זאלו יקירי,

– – – אצלי לא רבו החדשות. הריני עוסק עתה במחקר: "הקיימת אומה עברית?" קשה לענות על השאלה הזאת מכפי שתדמה. אם יש את נפשך כתוב לי מה הם רעיונותיך בנדון זה. ועלי להעיר כאן, כי השפה, הגזע, הארץ וכו' אינם אלא יסודות שלישיים בהגדרת ה"אומה", הנובעים מתוך היסודות הראשוניים, והשניים. ולכן אסוף-נא ידיך מהן! ואשר לפיוטי הנה הם מתקדמים בצעדים גדולים, אף כי הנני עסוק מאוד: 1. בית-ספר, 2. עברית, 3. עבודה עצמית, 4. הנהלה עצמית שבבית-הספר....

ברלין, 26.2.1915

זאלו יקירי,

– – – – אסון גדול יהא זה בעיני אם במרוצת השנה יחול שינוי בהשקפת-עולמי, ביחוד בשאלות היהודים. המלחמה המביאה לידי מצב מיוחד ואכסטאטי בחיי העמים, הולידה שורה של תופעות המכונות בפינו דרך הכללה בשם "פסיכוזה של המלחמה". ורק בתחומן של תופעות היפרטורופיות כאלו תיתכן התמורה אשר חלה בך, לפי כל האותות והסימנים. ומסקנת הנחמה מכאן היא, שיש כאן מאותות הזמן. אחרת לא אבינה באמת איזוהי הדרך באת אל השקפותיך. אינני תמים ואופטימסטי עד כדי להאמין שבעתיד אפשר יהיה להימנע ממלחמה. אדרבה, יודע אני היטב שהמלחמה היא גורם, מופרז אמנם, אך טבעי והכרחי אפילו בחיי התרבות. אך לעומת זה אינני רואה מהו ערכה של מלחמת העולם לגבי האנושות ולגבי היחיד, אם כי רבות הירהרתי בדבר, יותר מכפי שתדמה. באיזה שטח מן השטחים טמון ה"ערך" הזה? בשטח התרבותי? לא. בשטח הציויליזציה, האתוס? לא. המידות הטובות? – מודה אני כי תופעות מסוימות ילידות המלחמה, כגון אחדות, ויתור לטובת הכלל, שמחת ההקרבה וכו', יצרו ערכים מוסריים לגבי אנשי-אופי יחידים, אך לא לכל. אולם ברי ומחוור, כי הישג זה וכל כיוצא בו, בשטח זה או אחר, נמצא בסתירה איומה אל הקרבנות החמריים והרוחניים. ואם אתה בתורת יהודי, אשר חיי נפשו עשירים יותר מאלה של הגרמני, אינך מודה בכך או אז יש לקרוא לזה אוטוסוגסטיה או גם פסיכוזת המלחמה.... וכי מי זה כופר בדבר ש"המהות הגרמנית החסונה" יש בה משהו מופתי? אם יש בזה משום אידיאל אשר כדאי והגון הוא כי ישתלט בעולם – הרי זה עדיין בגדר שאלה: על כל פנים מוטב היה להם ליהודים אילו רכשו להם משהו מכוח זה ויהדות העתיד ודאי שהיתה אסירת תודה לך אילו באת להטיף לכך. ואף-על-פי-כן אינני יכול לרחוש אהבה למלחמה, ואינני מבין מדוע זה השקפתי "הפוכה" היא, אם מיצר אני על כי מספר מסוים של בני עמי, קרי יהודים, ירוצצו את גולגלתם; והרי דווקא בזה טפחת על פני.

תודה רבה לך על דבריך בענין שירי. הקראת את כולם באזני אמך, ומה אמרה? לפי שעה עודני להוט אחרי פרסום כצפרדע אחרי זבובים. – בהצעות התיקונים הירהרתי, ואחדות מהן גם קיבלתי....

ברלין, 1.3.1916

זאלו יקירי,

היום רוצה אני לספר לך אגדה. אגדה פשוטה ותמימה לכאורה, אך כוונה עמוקה צפונה בה, עמוקה כל כך עד כי בכיתי ועלזתי כאחת כשירדתי לסופה. ואפשר שעדיין לא תפסתיה כל צרכה... אלא שחש אני כי אמת בה:

בעודי ילד ישבתי פעם לרגלי אבי-זקני וקראתי בספר והגעתי למקום בו יסופר, כיצד יושב המשיח בודד בשערי רומי ומצפה. ניגשתי אל סבי ושאלתי: "למי מצפה שם המשיח?" סבי נתן בי לשעה את עיניו ואמר: "לך, בני!"

אל נא תלעג לי, כי על כן אגדה נאה היא זו, וכוונתי תתברר לך להלן. תמה אתה על כי מיהרתי כל כך ליטול את העט בידי על מנת לענות לך. דחיפה לכך שימשו לי מסקנותיך על הציונות שלי (וזהו הצד המשעשע שבדבר), הריני חוזר ומטעים, על הציונות שלי.

אך מלבד זאת, נעברה-נא לפרטי הדברים. אני אין לי הרושם כי הרגשתך בעניני היהודים נתעדנה ונתעמקה, כפי שסבור אתה. אך בראש ובראשונה עלי לציין, כי (אם אמנם כה עמוקה הרגשתך) זה עשר שנים לפחות לא נתת כנראה את דעתך על הזרמים שבציונות. נשארת עומד ליד מונטיפיורי, אופנהיימר, ואפילו ליד הרצל, ולדעתך בקי אתה למדי. טעות היא בידך. הציונות מתקדמת, מתפתחת בדרך השתלשלות טבעית. והרי לא תעלה על דעתך כי מכיר אתה את גיתה המשורר רק משום שראית אותו בחיתוליו. מתוך הציונות המעשית, כפי שהיתה בחיתוליה, צפה-עלתה ציונות תרבותית. ציונות ההתהוות היתה תנועה פילנטרופית, שהתכוונה לשחרר את היהודים הרוסים מהדוכאים; ציונות ההתבגרות (זו של היום) היא רנסנס לאומי של העם היהודי. וציונות זו של היום, הציונות המתבגרת, התרבותית, מציגה בראשונה את תחיית הלבבות, שינוי-הערכין בכל רחבי הגולה. והנה כאן הגיע תור האגדה הקטנה אשר סיפרתי לך בהתחלה. אין הציונות רוצה להסיע לארץ-ישראל את "אחינו האומללים שברוסיה" הנזכרים תכופות, על מנת ליצור שם בארץ-ישראל גלות חדשה. לא, להתישבות בארץ-ישראל יש להקדים עבודת-הכשרה קשה וממושכת. יש לנטוע שוב בלב היהודים הרגשת ליכוד אורגני, אהבה לעם, לדברי-ימיו, למכורתו, לשפתו, בטרם יטעו אותם – את היהודים האלה – בעם, בדברי-הימים, במכורה, בשפה. אכן, הנקל לנקות את אורוות אוגיאס מאשר את לבות היהודים אשר שקעו ביוון המשפטים הקדומים של תקופת הגיטו והאמנציפציה. כל יחיד שומה עליו לתת דין-וחשבון יסודי לנפשו. ולעזאזל מעמסת הירושה של המאה הי"ח, דרור ייקרא ללב, עד אם ישוב יגיע אל אותן הגאוה, העילאיות והטבעיות אשר העניקו לעולם את מזמורי התהילים. כל לבב יהודי חייב לחזור שמה. לך מצפה המשיח בשבתו בודד ועני בשערי רומי. ואין כאן מקום לפלפולים ולסלסולים. או שתהיה יהודי מסוג זה, או שלא תהיה יהודי כל-עיקר. עד כאן הסכמנו כולנו. כל מי שקיפח את הקשר ההדדי הפנימי עם האומה, כיהודי האמנציפציה – ילך באשר ילך. האמנציפציה סיימה את תפקידה. וכל מי ששמר עוד על קשר הדדי עם האומה, אם קשר אורתודוכסי ואם לאומי חייב לשאוף להתחדשות. וכל השואף לכך, לו מצפה המשיח...

מכל זה נובע השאר, ואידך זיל גמור. דומני כי תוכל כבר בעצמך לסתור את דבריך:

1. היהודי הלאומי חובה עליו לשאוף להתחדשות לא רק למען היהודים הרוסים אלא למענו הוא ולמען הכל.

2. יוצא איפוא כי היהדות עומדת מעל לכל, ובפני שאלות היהדות חייב להיאלם הפרטיוטיזם הלוקאלי.

3. בסדר-המלים שבתכנית באזל יש להדגיש לא את המלה "מקלט בטוח" אלא את המלה "לאום" – ואז יתחוור הכל.

אין זאת שכל מה שאנו מוכרחים לכבוש לנו במחיר אהבתנו לגרמניה ייהפך כבר לדבר מובן מאליו בעיני בנינו אחרינו.

המשיח מצפה לך. ואני מצפה למכתבך.

ברלין, 4.4.1916

זאלו יקירי,

בחרוזיו של ריקרט נמצא המכתב הבא:

בבואה בראי תחלוף –

תרווה רק לבב הקוף.

פעל! כי רק בפעולה

יראה אדם נפשו כולה.

אם המכתם הזה הריני מביא כאן לשם סניגוריה עלי. אמנם כתיבת מכתבים, וביחוד אם היא באה לשמש גשר בין שתי נשמות מפורדות בחלל, הריהי מלאכה נעימה וחביבה (הגוזלת אמנם זמן רב!); ולאלה הנוקטים נקודת-השקפה של תועלתיות יתירה אוכל גם להוסיף – מלאכה מועילה, שכן היא מפתחת את הסגנון ואת ההגיון ואת חוש הנוי; ואף-על-פי-כן – כתיבת המכתבים אינה בגדר יצירה, בגדר "בראשית", אינה חויה נובעת מתוכה, אינה עילה ראשונית – כי אם השפעה, השפעת הלך-הנפש על הרגש המקנן בקרבי ביחס לאיש שאליו אני עורך את המכתב. – הכלל, המכתב אינו אלא ראי, ורק ראי שבו משתקף הלך-נפש, וכוונתי בזה לא למכתבים המסחריים, ולא למכתבי ברכה או תנחומים. והרי אמר ריקרט בצדק במכתמו שהובא לעיל, כי רק הקוף מוצא את סיפוקו בהתקפו בלי-הרף בראי. מכאן שרק קוף (מבחינה מוסרית) מסוגל לכתוב מכתבים בלי-הרף. ואילו home sapiens חייב ליצור מתוך ה"אני" שלו, ממעמקי אישיותו, את היצירה שיש בה תועלת לכל – ורק מפקידה לפקידה, בשעת חג ומועד, רשאי הוא להציץ לראי נשמתו ולשתף בכך את חברו...

הנה כי כן זוהי ההצדקה היחידה בשלמה לא כתבתי לך עד כה. שירתי התפתחה יפה בינתים, ובזאת אקווה תיוכח בעצמך בקרוב. לפי דעתי הייתי עד עתה בבחינת מלחך-פינכה, ופייטתי רק מתוך שתליתי עצמי באחרים, באילנות גדולים, ואילו ביצירותי האחרונות מתבלטת כבר אישיות, ודבר זה בלבד משמש קידמה רבה. מלבד זאת כתבתי מחקר על המוניזם (ע"ה עמודים) ומאמר על "הריפורמה האבולוציונית של ההנהלה העצמית". נוסף על כך התחלתי במסה "גרמניות ויהדות, מחקר בדברי-ימיה של פסיכוזה המלחמה", אלא שאין הוא משביעני נחת, כמו גם הדרמה שלי שאינה זזה ממקומה, וכנראה שאאסוף ידי ממנה עד אם ישקטו שמריה בקרבי. ולפיכך אין אני כותב לך נוספות על התכנית וביצועה.

לשאלה הציונית נניח הפעם עד בואכה הנה (מתי יחול המאורע המופלא הזה, או שמא scire nefas? f כמו שאומר הוראץ). רצוני רק לומר בקשר להערותיך האחרונות, כי שגית לגמרי בתפיסת התלהבותי בראשית המלחמה. לא מתוך פטריוטיזם מופרז (ולדידי – פרדוכסלי מאוד) נכספתי לשגרה-הקרב, לא! רציתי לחזות במחזה גדול, לבוא לידי חויה אדירה, להיות עד-ראיה למלחמה שבין מיעוט נגד רוב מכריע פסבדו-תרבותי; רציתי לשתף עצמי במעשה אשר יעצב את דמות העתיד – ולכך הריני נכסף גם כיום, אף כי כל הרשע הזועק אל השמים נתקרב אלינו ביותר. המלחמה היא משהו נעלה, ככל חוק מחוקי הטבע, נעלה בצורה מתימטית ודינמית כמפל השלג הגולש מפסגת-ההר האדירה, כסערה המשדדת מערכות תהום רבה – וביחס אליו האדם אינו אלא אפס = 0. כלום אין את נפשך לחזות בסופה, כלום אין את נפשך לראות בגלוש מפל שלג, וכל זה מתוך תקוה כי בך לא תפגע השואה? כך נכספתי אני למלחמה....

ברלין, 1 בדצמבר, 1915

[אל ידידו כלב דוגילאצקי]

.... רואה אני בך כי הלך-מחשבתי היהודי אינו נאמן עליך כל צרכו – זה נתברר לי מתוך מימרות שונות שנפלטו מפיך. בנדון זה רשאי אני להרגיע את רוחך בלי שיהא לבי נוקפני על כך. "אף-על-פי שנכנסתי לפרדס.." – אף-על-פי שטרחתי וביקשתי לחדור לתוך הפילוסופיה של אומות-העולם, לא אבדה לי מעולם הויתי הלאומית. לא, "עם ישראל חי!" – גם בלי שמץ פאתטיות. רק דבר אחד נוסף עוד מאז נפרדנו לפני כמה שנים: במידה שחדרתי לתוך חיי הרוח והתרבות היהודיים, לתוך השקפות היהדות ולתוך האופי העממי של ישראל – בה במידה גדלה בי האהבה אל הדבר. אינני רוצה כי יהיו דברי פאתטיים, משום הרושם של בלתי-אמיתי הכרוך בזה, אבל אנוכי אוהב אותם כולם, את היהודים השחוחים והצמאים של המזרח, ואת היהודים הזקופים והתועים של המערב, אוהב אני את רוחם, אוהב אני כל דבר שבהם, גם את חסרונותיהם, וסובל אני יחד עמם.

מה שהעליתי כאן היום על הנייר – לקוי בחוסר-בהירות ומעורפל. אני יודע זאת. אבל אולי תוכל בכל-זאת להכיר אותי גם מתוך השורות הללו – והרי זאת בלבד היא המטרה.

יכול אתה לשער בעצמך, כי דעותי אלה לא נשארו בלי השפעה על עבודתי הספרותית (עד כמה שאפר כבר לדבר על כגון זו). ואמנם בכל שירי וסיפורי הולכים יד ביד החומר היהודי עם התפיסה וההרגשה היהודית (אולי שלא מדעת). מה כתבתי בזמן האחרון? מעט ליריקה, סונטים אחדים (על הרצל), אפיגראמות על נושאים יהודיים, תרגומים (למשל, "המשיח" של דויד פרישמן), ואפילו קצת דברים אפיים ("יהודה השבויה", "בירניקי", ועוד); בפרוזה: "פוגרום", "האגדה", ועוד ועוד. עתה עומד אני בכתיבת מאמר: "הקיימת אומה יהודית במציאות?" הנושא נראה קל מאוד, לכאורה. אבל קשה למדי הוא לבטא את מציאותה של האומה היהודית, את חייה האורגניים מתוך אובייקטיביות טהורה, בלי ויתורים לצד הרגשי. שמא תכתוב לי אתה משהו על נושא זה?

כמעט אותו גוון תכלת-לבן עצמו, כמו לכתיבתי, יש גם לקריאתי (כלומר, לחומר הקריאה שלי). כמובן מאליו – תולדות-ישראל, פילוסופיה של הדתות, ספרות. בעברית קורא אני עכשיו את "הצופה לבית ישראל" מאת ארטר ואת "המתמיד" לביאליק. בגרמנית קורא אני מעט בשפינוזה (אבל במידה של זהירות!), מעט בהקל, מעט במתתיהו אחר, מעט באחד-העם...

ברלין, 3 ביאנואר, 1916

[אל הנ"ל]

... אשר לי – חיי כאן שקטים, כמעט ללא חליפות. פעמים אחדות הייתי בתיאטרון. לעתים קרובות בהרצאות, כוונתי – על נושאים יהודיים. כל השאר – למשל, כל המרקחת הפוליטית – אינו מעניין אותי. בכלל למדתי ברך השם לראות את כל הדברים מנקודת-ראות יהודית תחילה, ונעשיתי מין שוביניסט יהודי. וגם סבור אני כי השוביניזם, מנקודת-ההשקפה הלאומית, אינו כלל שיקוץ משומם. חוץ מאלה, עובד אני עכשיו לא-מעט. בשביל בית-הספר – לא כלום, רק בשביל עצמי. בפסח 1917 אעמוד לבחינות-הבגרות – אינשאללה! ורק אז תתחיל העבודה האמיתית, – במטרה-שבהכרה לעבוד לטובת היהדות. זהו האידיאל אשר לי וראש שמחותי. מה אומר אתה, בעצם, לעשות אחרי שתשלים את חוק-לימודיך? אנוכי חושב להתחיל ללמוד רפואה, למען יהיה לי קרדום לחפור בו, ואחר – ללכת לארץ-ישראל. רוב מכרי הגדולים בשנם, האבהיים חושבים אותי למשוגע, אבל – שמע-נא, נחמה אחת: הנוער, אפילו כאן בברלין, לנו הוא. שמחה אמיתית היא לראות מה גדולה התקדמותה של התנועה. אבל הרי הכרח היה שיבוא הדבר. היהודים רוצים לחיות! וגם חיה יחיו! אכן צדקת: "אנכי רוצה, ובכן – אנכי קיים".

ברם, לא צדקת בסברתך, כי "אוהב-הכל" אני וכי מהותי כבר "נצטללה". לא ירדת לסוף דעתי. בשם "התועים אשר במערב" לא התכוונתי לאלה המקריבים עצמם מהכרה על מזבחות נכרים. אך לאמיתו של דבר, גם את אלה איני שונא, אלא בז אני להם. ולפי דעתי, זה יותר משנאה. שאין אדם בז אלא למי שנראה לו בלתי-ראוי לשנאה. ועוד דבר: אומרים תמיד, ביחוד בתקופת "שטורם אונד דראנג", כי המתבוללים, כיון שהם "עלים רקובים" או "ענפים יבשים" וכן הלאה, אין ביציאתם מקרבנו משום סכנה ליהדות. גם דעתך היתה כי זהו תהליך בריא (ולכן גם מועיל). ואולם לפי דעתי צריך שלא לתת גם למתבולל הקיצוני ביותר להינתק מעל גוף היהדות, אלא להחזיק בו, ולו אך מצד הצורה החיצונית בלבד, כי, ראשית-כל, המתבוללים הם לא תמיד הגרועים שבבני-עמנו, לדוגמה – ד. וישטאטר, א. ליסויאר, י. לאוונברג, – והשנית – בהינתקם הולכים לאיבוד כל אותם הערכים שצאצאיהם יכלו אולי להביא ליהדות.

שואל אתה לנושאי מחשבותי ולמהותן. אלי שבשמים! מובן מאליו כי בלעתי אל קרבי, כדת וכדין, את הכמות הדרושה של הפלילוסופיה המבלבלת את המוחין והיוצרת, ביחוד בפרק-חיים זה שאנו עומדים בו, את השקפת-העולם באופן סינתטי. את אפלטון, אריסטו, יום, לוק, קאנט, הקל, אוסטואלד, מילר-ליהר, פצולד ואחרים "חרשתי" בחלקם, דליתי פנינים מתוך ים-הפילוסופיה, ואת השאר שבתי והקאתי מקרבי כחזיר כפוי-טובה זה. וטוב כך. עכשיו עובד אנוכי, כאמור, רק על ענינים יהודיים. אם מיטיב אני לעשות – אין אני יודע. בפעם ה"איקסי"ת" קורא אני בגרץ הגדול,[3] וכבר הגעתי שנית למנדלסון; כהשלמה לזאת אני קורא בספר "יצחק בר לוינזון ותקופתו". חוץ מזה עובר אני על ספרו של פיליפסון "נויסטע געשיכטע דעס יודישען פאלקעס". בלבד זאת – את כתבי דויד פרישמן (כמובן, בעברית), ולבסוף – כל מה שנכתב בשעה זו על היהודים, שאלת היהודים, הפרובלימה היהודית בפולין, וכן הלאה. מן הסתם גם אתה עושה כיוצא בזה – – –

[תאריך בלתי ידוע]

[אל הנ"ל]

לפי מצות רייכטר[4] הנני שולח לך רצוף לזה מאמר על הפועל הצעיר ומבקש אותך להשתמש בו או להרצאה או להדפסה לפי ההזמנות.

עוד הפעם: שלח נא לי כל ספרות שתוכל להשיג כדי לשבור את צמאוני למלה יהודית חיה[5].

ברחעוף (?), 1917

[אל מורהו לספרות גרמנית, גריקה]

אדוני, פרופסור מאוד נכבד,

בכוונה שמתי רחוו כל כך גדול בין בחינת-הבגרות שלי ובין הדברים הראשונים שבהם אנוכי פונה אל כבודו. היה עלי תחילה להגיע אל הריחוק הדרוש מכל עניני בית-ספר, צריך היה שכל הקשור בחיי בית-הספר יהיה לי תחילה לכעין מיתוס, למשהו שעל אודותיו אנו נזכרים לפעמים – כמעט שלא ברצוננו – מתוך געגועים, כדי להבין היטב את מה שקיבלתי במשך שנות-הילדות הארוכות. מצד שני, צריך היה שכל החדש, המשתער על האדם היוצא לתוך החיים כמו לתוך האביב, יקבל תואר מסוים, שכל המעומעם יקבל צורה בהירה, כדי לעורר את התרכזות הנפש, את המנוחה הפנימית, שהיא בלבד נותנת לנו את האפשרות האמיתית להביט לאחורינו. זוהי הסיבה, שמכתב זה, הנושא תודה – לא מכתב-תודה – לא נכתב בלתי אם היום, כאשר כלה כבר הסמסטר הראשון שלי באוניברסיטה והלך בדרך כל הארץ..

בכל היותי תמיד נרתע מפני התודה המבוטאת בדבר-שפתים, רב היום בטחוני כי רשאי אני להביא את תודתי, ולא רק משום שסבור אני כי אין לו למורה תגמול יפה יותר מאשר הידיעה שתלמידו מבין אותו, ומכיר לו טובה על כל הזרע אשר זרע בלבבות, כי אם משום שנדמה לי ברגע זה, כי המלה היא האמצעי היחיד שביד התלמיד להראות בכלל, כי הבין את המורה וירד לסוף דעתו. אמנם יש עוד מדרגה גבוהה מזו: המעשה ברוחו של המורה. ואת זה אנוכי מבקש מאת כבודו לרשום בספר חשבון; אבל לפי שעה הואילה-נא, אדוני, והסתפק במלה המדוברת בלבד.

זכורני שעה אחת ב"פרימה הנמוכה", כשקראנו בגיתה (אלה היו שעות-הגרמניות הנהדרות ביותר של ימי-חיי), ובאנו לדבר, כמו שאירע לנו לאחר-מכן עוד כמה פעמים, על אודות מושג החובה. כבודו שאל אותנו לפשרו של איזה פתגם – כמדומני:

In necessaries unitas, in dublo Libertas in omni caritas”"

אנוכי לא הצבעתי. עשרה מחברי אמרו משהו, נתנו פירושים. אנוכי הרגשתי כי דעתי בנדון זה כדעת כבודו. ואז הסביר כבודו: בדברים שבחברה – אחדות, בדברים המסורים ללב – חופש, אבל על הכל – אהבה. ואז נתגלה לי בפעם הראשונה הדבר שכיום הוא לי המטרה העיקרית: הכלל. אז הבקעתי לי דרך בתוך הכרתי אל הבטחון, כי אך ורק בחיים מוקדשים לשירות הכלל, במילוי החובות שהוא מטיל עלינו, בהכרה שהנך חלק יוצר של עולם יוצר, אבן בין האבנים של היכל-האנושות – רק בזה יש שחר לחיינו. כל מה שבא אחר-כך, כל חיבור שכתבנו ושהכניס לתוך מוחנו את הציווי המוחלט, תלמוד העיקרים של תורת קאנט ושילר, "פרידריך פון הומבורג" של קלייסט – כל זה יכול אך לחזק בקרבי את אשר כבר היה בי. כיום מוכן ומזומן אני להקריב את הויתי על מה שהכרתי כענין הכלל, אלא שייתכן כי הדבר הוא מחוץ לחוג הענינים של כבודו.

ואחר-הדבר הגדול השני שקיבלתי מכבודו: אהבתי אל הספרות הגרמנית. כאן עלי להקדים הערה אחת. יהודי אנוכי ומרגיש אני את עצמי חזק וגאה ביהדותי. חש אני כי עצמותי שונה היא מן העצמות הגרמנית, ולעולם אין בדעתי להאפיל על הדבר. מרגיש אני כמה מן המזרח יש בי וכמה מן הקרע הנפשי שבחוסר-שרשיות, כמה געגועים על השלם והמסוים, שאינם ידועים לגרמני הגזעי. לעומת זאת מכיר איני בי הרבה דברים אחרים, שהגרמני חושבם לקנינו בלבד (הדברים הפוליטיים אין להם חשיבות לגבי זה). נפשי יוצאת אל התרבות העצמית, הקדומה, העברית, אשר לי, אבל אוהב אני גם את התרבות הגרמנית – ואולי מתירא אני לעמוד על כל גודל אהבתי אליה. ונדמה לי כי מתוך כך יש לי הזכות לאהוב אותה (אילולא מגוחך היה לרצות ללמד זכות על אהבה שבאדם). מליו של המשורר ויל וספר על הליריקה הגרמנית אומרות, כמדומה לי, בנדון זה את העמוק ביותר:

,,Das sah ich heut auf abendlichen Hohn

In meinem Herzen brannte alle Glut):)

Es ist doch alles nur aus liebe schon,

Es ist doch alles nur aus Liebe gut”[6]

ולא זו אף זו: לעתים כבר נדמה לי אפילו, כי אנחנו, היהודים הצעירים המבינים מה זאת תרבות לאומית ומה זאת אומרת להיות נושאי תרבות זו, מיטיבים יותר מהרבה גרמנים להבין איזה אוצרות גנוזים בתוך הספרות הגרמנית. לעתים מאוד רחוקות מצאתי עלם גרמני אשר תהיה לו חיבה, למשל, לליריקה גרמנית, לא כל שכן – התלהבות, את זו מצאתי רק אצל צעירים יהודים לאומיים. לפעמים עלה על לבי זכר היפריון של הלדרלין ומרירותו, באמרו: "מעשים גדולים, אם אין עם אציל השומע אותם, אינם אלא כעין מכה עצומה על מצח אטום, ואמרות נעלות, אם אין להן הד בלבבות נעלים, אינך אלא כעלה נובל, הנושר ונופל לתוך טיט-היוון". הגרמני, אמרתי אז אל לבי, אינו מבין את אשר יש לו בספרותו. עומד הוא בלב גן נהדר ואינו נהנה מיופיו. ולפעמים חשבתי: הסתיו קרוב, הגן כבר מתחיל לקמול. כי "מעשה ידיו" של הדור הצעיר האחרון בספרות, הריהו – בלי שנעריך אותו מבחינה אמנותית – קר, חסר-חיים, חסר-לב.

אך אז חזרתי את הקודמים איני יודע למה: גיתה ושילר לא נגעו מעולם אל לבי, נגיעה קרובה ממש. אני מתפלא עליהם, אני מתפעל מהם כממחזה-טבע עצום ונורא-הוד, המתגלה לפני בכל רוממותו. אבל אין אני יכול לחיות אותם ואתם יחד. ייתכן כי הם יותר מדי גדולים בשבילי. להיינה אנוכי מרגיש עצמי לפעמים קרוב יותר; אבל לעתים עוד יותר קרובות – רחוק אני ממנו עד לאין-קצה, שהרי כבר מבדילים בינינו דורות של רוח יהודית אמיתית, רוח יהודית לאומית מתעוררת. אבל החיבה הגדוה ביותר נודעת ממני – ראה זה פלא! הקיצוניות משתלבת זו בזו – דווקא לגרמנים הצפוניים. שטרום, דיהמל, פאלקי. הם נפלאים. אולי גדוים הם מליליינקרון, אבל את ליליינקרון אנוכי אוהב באמת. וכסבור אני כי לא הגדולה האובייקטיבית, כפי שנחתמה על-ידי הביקורת הפומבית, היא המכריעה בערכו של המשורר, כי אם הרגש. ליליינקרון הוא "משורר אשר אהבתי ואשר אוהב עד קץ חיי". הלשון, התמונות, ההרגשה – הכל כה קרוב לי ומודע, יותר משאני יכול לבטא. ייתכן, שדווקא זה מוכיח על טעמי שאינו משובח. אבל הרגש הוא עיור.

Satis superque! – ואם גם יכולתי לכתוב עוד כרכים שלמים בנדון זה.

אל-נא תחשוב לי לעוון, מר פרופסור מאוד נכבד, לא את אריכות מכתבי זה ולא את אריכות שתיקתי, וקבל-נא ברצון את ברכותי.

ברלין 29.5.1918

[אל ידידו כלב דוגילאצקי]

השעה שהקדשתי היום לכתוב לך, חביבי, אינה שעה מוצלחת. עד היום העיקה עלי עבודה כל-כך גדושה, שלא מצאתי פנאי אפילו למלא אחרי בקשותיך הקטנות שהבעת במכתבך. היום הוא הרגע הראשון של חופש ומרגוע. וטעמו פשוט: לא הלכתי אל אולם הקריאה ובאופן כזה "חשבתי" חצי יום. והנה – לא נתן לי הגורל אפילו ליהנות ממנו, כי דווקא כעת מצב-נפשי ומהלך-נפשי רע ומדוכא עד מאוד, אין ביאור ואין ברירה. זה עתה קמתי מקריאת "עיר ההריגה" לביאליק, והרושם שהשפיע עלי השיר היום הוא נורא ומדכא כפליים.

"סלחו לי, וכו'..."

ונוסף על כל זה הנך בא לצייר לי את חיי היהודים ב"יהופיץ" שחור על גבי שחור. באמת, פיזור הכוחות נורא ומזיק. עם מנוון ומדולדל כעמנו, עם שחייו תלויים תמיד מנגדו, העומד עכשיו לפני משבר מכריע. עם שצריך לענות בעוד מעט רגעים על שאלת השאלות: להיות או לחדול! ועם כזה נחלק ונפרד ונבקע לכמה אלפי גזרים ובתרים וחלקים וחלקי חלקים. אלוהים שבשמים! כמה מפלגות, כמה "קלייזלאך"?! וצרה גוררת צרה – כמה רבנים, כמה רעיונות, כמה "אידיאות" וכמה "אידיאלים" – ואין רצון מאחד, אין חפץ כביר המנצח של ריבוא רבבות המכשולים שעוד מונחים בדרכנו...

ואם מצב תנועתנו הוא כך – ולפי ציורך זה ודאי – שם במדינות שאליהן היו נשואות עינינו, אצלכם בקיוב – מה אדבר על מצבנו כאן בברלין, מה תקוה לשמוע מפי? הלא פה הכל קטן וטראגיקומי על אחת כמה וכמה. "הפועל הצעיר"[7] איננו מתקדם. העבודה – ""חציר, יבש עד אין קץ", כידוע לך. אף הועד איננו חי, איננו עובד. הכל גוסס גסיסה קשה וארוכה... פועלים – אין. לעומת זה הנשים הולכות הלוך ורב. רוח "הפועל הצעיר" – אין. לעומת זה הטיולים וכיוצא בהם הולכים הלוך ורב. ולית דין ולית דיין. לפני שבועים הרציתי על הפרוגרמה התרבותית אשר אנחנו מוכרחים להציע לפני הקונגרס, כלומר על כל התיקונים שצריכים להוציא לפועל בארץ-ישראל. אין פוצה ומצפצף, אין קול ואין קשב. כלומר: בני-אדם פוצי פה ומצפצפים יש בכל מקום ומקום. אבל אין זה, אלא, דיבור פה, אין לבם שומע את מוצא שפתיהם.

בשבת שעברה דיבר אצלנו רוזנברג על מארכס. באו איזה אנשים, מ"פועלי-ציון" ו"שאר ירקות". הוא דיבר בשם "הפועל הצעיר", כמובן, וגמר את ההלל עליו. ואין בו אדם שירגיש את חילול-השם, שלבו יכאב למראה עיניו ולמשמע אזניו.

גם בין הצעירים היהודים-הגרמנים התרגשה איזו תנועה. חפצו להתאחד, להתרכז, להקים תנועה גדולה מאוחדת, זרם אדיר נובע ממעיין אחד. התאספו כמנהג ישראל במאה אסיפות. דיברו, נאמו, וחוזר חלילה. ויכוחים. נאומים, פולמוסים, מלחמות, בלי קץ ובלי תכלית. סוף כל סוף נתברר המצב: אלה תולדות תנועת הצעירים היהודים בגרמניה – קצתם אינם ציונים כלל אלא בני סיעה משונה אחרת, קצתם אינם חפצים להתאחד אלא לשבת ב"קלייזל" שלהם ולהסתכל בעולם עד יום ביאת המשיח, קצתם אינם יודעים כלל במה הכתוב מדבר, וקצתם – החלק קטן ביותר – יושבים ומביטים, העינים כבושות בקרקע, אל תוך ערבוביה זו, אל תוך בלבול המושגים והרגשות – והלב שותת דם, שותת... מה יהא בסופנו? אולי פסה תקוה מישראל...

בכל העולם הולכות הצרות והתלאות הלוך והתרגש. ובני ישראל מרכינים את ראשם ומוסיפים לחיות, תלויים בכל מיני נסים, והסתדרויות, ואוטונומיות, ומועצות[8].

תוכל לצייר לך שבמצב כזה אין כוח יצירה כלשהו יכול להתקיים. ככבים מציצים וכבים, ואנשים בחשכה נמקים, הביטה בכל ובלבבי מחשכים, ידידי, מחשכים.

הימים עוברים על באיזו עסקנות חפזנות, פזיזה, אשר אין טעם לה. מן הבוקר ועד הערב ארוץ, אעבוד, אהרהר. אינני יודע מה ולשם מה. כי אנסה לעבוד, אלף שטנים קמים בי להפריע. אין מרגוע, אין מנוחה. שעות תמימות אשכב ביער או על שפת היאור, אקשיב אל רעש הגלים ואל שאון ים העלים המתלחשים. הם חדלו מספר לי סודות, מגלות לי את רזיהם.. השמים טהורים וכחולים. הם שמחתי ונחלתי.

עיקר ששכחתי: לפני איזה ימים בא הנה א. מ. ליפשיץ. ודאי אתה מכירו. הלא הוא המנהל של הסמינריון בירושלים. הוא הוגלה עכשיו על-ידי התורכים וסר לברלין. הוא איש חביב מאד, מלומד עד אין חקר, צנא מלא ספרא במובן הטוב. אולי יזקוף הוא אותי, הכפוף...

ועוד אחד: בינתים המוח פולע, המוח מתרגז. הלב נכסף לידיעות מחיי העם. ובכן שלח לי כל מה שתשיג ידך. ספרים (למשל: כנסת – המאסף של ביאליק,[9] התקופה, [10] הדור[11] וכו'), כתבי-עת ("המשמרת החדשה", ערך און ארבייט, [12] וכו') כל מה שתשיג תשלח.

[אל אחותו ליזה]

ברלין, ט' באב, התרע"ח 17.7.18

ליזקה, פעוטתי היקרה,

– – – היום תשעה באב. בעצם, צריך היה יום זה להיות יום-האבל הגדול ביותר של עם-ישראל, ורק הגלות – שזו דרכה להפוך את כל הענינים הטבעיים לבלתי-טבעיים, ובכלל, להפוך את כל הערכין, – רק היא יכלה לעשות אפשרי את הדבר, כי ליום האבל הלאומי הגדול הזה יוקצה (כמו גם לחנוכה) מקום נמוך כל-כך בסולם-המעלות של מועדי ישראל, בעוד שימים אחרים, כמו ראש-השנה, יום-כיפור, ואפילו חג כל-כך עבדותי כפורים, קיבלו חשיבות גדולה והולכת (אגב, מעניינת מאוד היא התפתחותה של חשיבות החגים. חנוכה, למשל, נעשתה בשלושים השנים האחרונות, עם התבגרותה של התנועה הלאומית, לחג עממי).

היום איפוא תשעה באב, יום-האבל הגדול ביותר של האומה, כאמור. היש בעולם דבר איום ונורא מאבדן חירותה של אומה שלמה, אפשרותה לפתח את עצמיותה, את תרבותה, את מסורתה, את האידיאלים אשר לה?

ברם, לא רק זה בלבד קרה לנו בתשעה באב. לא רק בית-המקדש הנפלא, שבנה שלמה, נחרב בתשעה באב, 586 לפני ספירת-הנוצרים; ולא רק הבית השני, שהחשמונאים הגינו עלינו בעוז ידם, נחרב בשתעה באב, בשנת 70 לספירתם; גם היגון הגדול השלישי בחיי האומה, גירוש היהודים מספרד, אף הוא בא בתשעה באב, בשנת 1492; ובסוף (אם לנקוט ארבע עובדות מתוך הרבות שאפשר למצוא): המלחמה העולמית פורצת בתשעה באב, שנת 1914. וגם מלחמה זו עלולה להיות, במקרה אם לא נשיג את ארץ-ישראל, לאסון עצום ונורא לאומה בתורת אומה – מלבד כל אותו אנושי שאבד לנו ולעולם כולו אגב מלחמה זו. הגוף האחדותי של היהדות הרוסית נשבר לרסיסים. אם לא יעלה בידנו לשוב ולאחדו באיזו דרך שהיא, נחרץ כליונו של עם התנ"ך, עם ישו, פילון, רמב"ם, שפינוזה, היינה, מארכס וכל הנביאים. האין זה מחריד?

האם מקרה בלבד הוא תשעה באב זה? כלום הגורל עיור הוא, המקבץ את כל הנוראות ומחוללם ביום הזה? אחת היא. אין בכלל מקרה. ומוטב להוסיף ולשאול כסטרינדברג ב"גיהנום" שלו: "טוב. מסכים. הכל מקרה. ברם, מי שליט על המקרה?"

תשעה באב הוא יום-הפורענות של עם-ישראל, יום הזכרת-נשמות של גורלו. עדיין לא נכתבה הדרמה הגדולה, הנעלה שלו, לא מסע-הברזל של נבוכדנאצר עם דמותו הטראגית של ירמיהו הנביא על גבי הרקע, – ירמיהו המתחיל לנחם באיחור-זמן רב מדי, ולא הרגע שבו קרע אגרוף-החוצפה של הרומאי את הפרוכת מעל קודש-הקדשים, ולא התמונה הענקית, האפלה מדם, של החורבן והגלות...

חיפה, 10.2.1921

לאמי היקרה מאוד שלום.

זה ימים אחדים שקיבלתי את מכתבך הראשון. בודאי כבר תדעי מתוך מכתבי לגרדה ולליזה שהגעתי בינתים לארץ-ישראל וגם מעט ממה שעשיתי בזמן הזה.

היום הנני בחיפה ומחר בבוקר אצא לדגניה. ובכן, הנני משתמש בשבועות האלה הראשונים כדי לעבור קצת בארץ ולהכיר את עמדות עבודתנו, אף-על-פי שמצב-רוחי איננו נוטה לשוט במרחקים ולתור ארצות חדשות.

מצב בריאותי הוא עד היום בכי טוב ואין לך שום יסוד לדאגה או לפחד.. כשאני בא למקומות אשר הקדחת שולטת בה הנני משתמש בחינין, והנה עד עתה הצלחתי.

גם מה שנוגע למצבי הכללי הענין הולך ומסתדר. – – –

שאלת הכסף היא כמובן אבן-הנגף. בכל זאת אנוכי מקווה שבימים האלה, כאשר אשוב ליפו, יתברר מצבי ויקבל צורה מסויימת. ואז אוכל, לשלם לך איזה פונטים מלבד הסכומים שהתחייבתי, – אבל על הלוואה אין מה לחשבו ברגע זה. אצלנו, בחוגים שיש לי כניסה אליהם, המשבר החמרי הוא קשה עד לידי מחנק. – ובכן צריך למהר ולגמור את ענין האחוזה. אני הייתי עושה כל מה שאפשר, אבל אינני רואה פה אף שמץ של תקוה. –

הנני שמח מאוד שבתי מתפתחת יפה וגדלה בביתנו. אני מבקש ממך לשמור עליה ועל בריאותה ולא לתת לה לעזוב את ביתנו. צדק הרופא באמרו שזהו המקום המתאים.

יום י' לחדש אדר ב' תרפ"א

לכל יקירי – שלום וברכה!

זה זמן רב שלא קיבלתי מכם, חביבי, אף שורה אחת. את הספרים הביאו לי, כמובן, ותודה רבה לכל מי שביקש לשמחני. אולם, לו ידעתם, כמה חשוב לי כאן, בהיותי בודד, כל מכתב ומכתב, יכיל מה שיכיל – איך נהפך לחג ממש כל יום שבו מגיעה לידי איזו בשורה מן הבית – בודאי לא הייתם שותקים.

בינתים גמרתי את נסיעותי, לכל הפחות לזמן מה. הספקתי לעבור כמעט את כל הארץ: הגליל, השומרון, ויהודה; רק בגליל העליון ובירושלים טרם הייתי. הסתכלתי בארצנו – כמה יפה היא – והתבוננתי בחיי הישוב בכל במקומות ולאט לאט הנני מתאזרח בארץ-ישראל.

בדרך-כלל קשה לי, כמובן מאליו, לחיות יחיד, גם מהבחינה הפנימית של חיים כאלה: לחיות בצד, באין בית, רחוק מכם וממולדתי; וגם מבחינה חיצונית: אינני רגיל לאלף אלפי דברים הקטנים הנחוצים, דברי יום יום.

בעוד ימים אחדים חג הפורים – ואני לא אהיה אצלכם, ועוד מעט ויבוא גם הפסח, ותסדרו את ה"סדר" בלעדי. ובכן, יקירי, חוגו את חגיכם בשמחה ובתקוה שכעבור זמן קצר נהיה שוב כולנו יחד, פה בארצנו, ונעלה יחד ירושלימה לחג הפסח.

מצב בריאותי איננו ברע. עד היום עוד לא קדחתי אף פעם.

כתבו לי... ותשלחו לי – מה שביקשתי כבר הרבה פעמים – תמונתה של שולמית.[13]

אני למדתי בינתים הרבה שירים חדשים אשר שרים בכבישים ובקבוצות – ומי יתן ואלמד אתכם לשירם.

תל-אביב, 1921, 2.4.1921

אמי האהובה וכל יקירי,

זה עתה, בשעה שהתכוננתי לפתוח במכתבי העתיד להגיע לידכם לחג הפסח, קיבלתי את הגלויה אשר כתבתם לי בצוותא, בליל פורים. קשה לתאר עד מה עודדה זו את רוחי; מה שמחתי בכלל לכל אות ולכל פתק אשר באו לידי בשבועות האחרונים בהזדמנויות שונות. אני מודה לכם על כל מלה ומלה – אם גם אני כשלעצמי ממעט בכתיבה. הסיבה לכך היא אמנם רק במקצת חיצונית: כמעט כל הזמן נמצאתי בדרך. כפי שכבר כתבתי לכם עברתי את הגליל התחתון, את השומרון, ועתה הנה נהייתי גם ביהודה והגעתי עד לבאר-טוביה, וכן איפוא כבר ראיתי בעצם את כל הארץ כולה, מלבד סביבות ירושלים...

– – – מנוי וגמור עמי לענות לכולכם – לחוד ובפרוטרוט – שכן נדמה לי כי צפון עמי דבר-מה מיוחד לכל אחד מכם, דבר ההולם וחשוב רק ל"אחד" הזה. ואם אפתחה פי לספר על הארץ, על הטבע, על האנשים, ועל חיינו ועל עתידנו ועל כל הדברים הרבים המנסרים כאן – או אז לא יהיה קץ לאיגרת.

ארץ זו ארץ קסמים היא. כל אשר נשם את אוירה ונשא עיניו אל שמיה, נאלץ לשוב ולחזור אליה. ייתכן כי כוח סתרים כזה מקנן במזרח בכלל. אם כן, מוסיפה ארץ-ישראל לכוח הזה נופך מיוחד ומופלא משלה. כל אשר יצאו את הארץ, או עומדים לצאת, ישובו הנה ביום מן הימים, אם בדרך הישר ואם בארחות עקלקלות, בצורה זו או אחרת. אחד החוזר מיד, ואחד החוזר ברבות הימים; אחד החוזר מתוך מרי נואש ומורת-רוח, ואחד החוזר ונושם לרווחה בשעה שעומדות רגליו על קרקע הארץ. אחד החוזר לאחר שהיה קולוניסט באוסטרליה, ואחד החוזר לאחר שהפליג לאמריקה עם הלגיונות.[14] ויש מן הלגיונרים אשר חזרו מיד בטרם הפליגה האניה, כי לא עצרו כוח.

חייב אדם להיות כאן, לראות הכל ראיה פלסטית ולחוש מה פירושה של ארץ-ישראל. ורק אז יימשך לתוך מעגל הכשפים. ובטוחני כי אתם כולכם שוב לא תימלטו הימנו. מי יתן וכבר נלכדתם בו!

אלא המציאות בארץ הזאת קשה היא למאוד, והאנשים – קמטים נחרתים מיד בזויות עיניהם, ופניהם עייפות. והמציאות שלנו קשה ומסובכת במיוחד. ולכן נדום-נא לשעה זו.

אך הנה חג הפסח ממשמש ובא, ואתם תחוגו אותו בבית כמנהגכם שנה שנה. ואילו אני עוד טרם אדע היכן אפסח. הריני מתגורר בבית אנשים טובי-לב וחביבים מאוד, אם כי אנשים פשוטים הם. ייתכן כי אפסח עמהם, ויתכן כי אערוך את ה"סדר" בבית ז. ואלי אסע לחיפה לכינוס ה"גרמנים". אמנם לא בגינם, אלא על מנת לבלות יחד עם ע. ושמא אעלה לירושלים לחג הפסח. אין זאת כי אני ראשון לאנשי משפחתנו העולה לאחר אלפיים שנה לחוג את חג הפסח בעיר הקודש.

בשום מקום לא יהא טעם החג כטעמו בבית. ייתכן כי השפעתו כאן תהא נעלה יותר, עצומה יותר. אך בשום מקום לא תהא לו צרוה כצורתו בביתנו, כל השנים, מימי ילדותנו, בעוד אבא עמנו, ובמאוחר ברשתי אני את כסאו. בשום מקום לא אמצא את הריח המיוחד ואת האוירה המיוחדת של ה"סדר" שלנו.

ידעתי, לא קל יהא לכם בלילות האלה. אך אל-נא תתעצבו. ראשית, עצב ללא תועלת הוא זה, ושנית – אין כל טעם להתעצב. לתקופת השנה ודאי נהיה שוב כולנו יחדיו, ולאחר שאחזור שנית לארץ-ישראל תעלו כולכם עמדי. וגם הפעוטה תוכל אז לעלות עמנו, בצעדים גדולים למדי, כאדם מבוגר...

אמרו איפוא בשמחה ובבטחון כי בשנה הבאה, או בשנה שלאחריה, שוב לא תהיו עבדים, אלא בני-חורין בירושלים, ובשעת מעשה יעלה-נא גם זכרוני לפניכם. אהיה באשר אהיה – רוחי תשרה עמכם בערבים אלה....

יום ב' לחודש אייר תרפ"א, 11.5.1921

אמי החביבה, –

מקווה אני, כי קיבלת את הטלגרמה, ששלחתי לך בימים הראשונים של הפרעות ביפו, כדי להסיר דאגה מלבך. על ארץ-ישראל היהודית עוברים ימים קשים, אשר כמוהם, סבורני, לא ראה עוד הישוב המלומד בצרות. אשר לי: על פני חלף הגורל גם הפעם, בלי לכבדני במבט אחד.

על-פי מקרה בלבד לא הייתי ביפו ביום הראשון במאי, יום-המהומות העיקרי. בימים הראשונים של החג ישבתי בתל-אביב, כדי להשתתף באסיפת הסופרים שנתכנסה אז, ובשביל כך הוכרחתי לותר על נסיעתי לירושלים, ובכן נסעתי ביום האחרון לחולדה אל א., שלא ראיתיו זה זמן רב, וכאשר שבתי למחרת בלי לדעת מאומה, כבר מוטלים היו בגימנסיה עשרים הרוגים.

מפני שהייתי בין המעטים שבידם היה נשק חם, שולחתי כעבור שעה אל פלוגת הגנה, שעמדה בעיר הפנימית, בנוה שלום; ושם עמדתי כל הזמן על המשמר, ולפיכך לא היה סיפק בידי קודם לכתוב בפרטות. מלבד זאת הנה המצב גם היום אינו ברור כלל וכלל, והעצבים הם כה מתוחים, שכמעט נראה לי כבלתי-אפשרי לקבוע מושגים וביטויים.

ברנר, אחד מסופרינו המעולים והחשובים ביותר, נהרג – וקשה לשער את גודל הצער והאבידה. בין המתים נמצא גם גוניג, שבודאי עוד תזכרי אותו. הוא גר בזמן האחרון באותו הבית שגר ברנר, והבית עומד בתוך פרדס מחוץ לעיר, מנותק מיושבי העיר ומעזרה. לאחר התנפלות הערבים על הבית הזה, לא נשאר בחיים אף אחד מששת יושביו. אמנם, על "פוגרום" אין, לפי דעתי, לדבר; בין היהודים הצעירים בכלל היו מעשי גבורה שהגיעו באמת עד כדי אבסורדום בשעת ההגנה. במקלות טיול הלכו בלי פקפוק לקראת אש הרובים והאקדחים – ברם את יכולה לתאר לך, כמה קשה האוירה שבה אנו חיים בשעה זו.

אחרי הפסקה ארוכה קיבלתי ממך אתמול והיום בזה אחר זה שני מכתבים ומתוכם שאפתי בשמחה מהולה בתוגה את אויר הפסח שבבית. אנוכי הייתי בליל ה"סדר" האחד, ש"אנו בני ארץ-ישראל" עורכים, אצל יוסף אהרונוביץ. בתו הקטנה, בת שש, ישבה בראש, שאלה את "ארבע הקושיות" והיא עצמה השיבה עליהן, ונתקלה כל הזמן בשני ה"יודים" של שם אלוהים, שלא ידעה מהן; וכאשר פתחה את הדלת, כדי להכניס את אליהו הנביא, קראה: "הידד, הידד", כדרך שהיתה רגילה לקבל פני וייצמן וצ'רצ'יל, ומחאה כף.

אצלכם נערך ה"סדר" ביתר חגיגיות וביתר פאר, ואני שמח על זה.

מה שגורם לי צער אין-קץ הוא זה, כי המצב הכספי של ביתנו מטיל מרה גם שמחתך זו הקטנה. בכלל טועה את, אמא חביבה, דווקא בענין יחסי אני לשאלת הכסף. החדשים האחרונים שינו אותי הרבה, ואני מרגיש בכל רגע גם את האחריות הכספית; ולא רק בשל ילדתי בלבד, אלא בשל כל משפחתנו. את יודעת, כמה קשה לי כל צעד שעלי לעשות בעניני כספים. אבל עם כל מורת-רוחי ניסיתי וחזרתי וניסיתי להשיג כסף, הלכתי אל אנשים, ביקשתי ודרשתי – ועד היום לשוא. וזוהי הסיבה, שנפשי מדוכאה כל הזמן במידה שאין לתאר. – המצב הכלכלי-הכספים בארץ הוא רע מאוד, חוסר כסף מאין כמוהו, ורוב בני הישוב – ביחוד בתל-אביב – חיים כנראה בהקפה. המפלגה מחוסרת כל אמצעי כסף ושקועה בחובות. להשיג כסף, ולא גם סכום קטן מאוד, נראה פה כמעט לדבר שבדמיון. ואף-על-פי-כן צריך הייתי בימים האלה לקבל הלוואה קטנה, והנה התחילו המהומות בין היהודים והערבים. רק ישקוט קצת המצב, אקווה לשלוח לך מעט כסף. אך קשה כמעט לשער, בכמה כיבוש-היצר ועמל-נפש כבר עלה לי כל הדבר הזה.

– – – מלבד הישיבה של הועד הפועל, שני דברים הם שעשו עלי הפעם בלונדון את הרושם החזק ביותר. הראשון: האנדרטה של בנימין ד'ישראלי, הלורד ביקונספילד. בין בית-הפרלמנט וכנסיית וסטמינסטר, על אותו שעל האדמה האנגלית שעליו מקופלים במוחש מאות שנים של דברי-ימי עולם בריטיים, שם עומד הוא: היהודי הגדול, אש-הרצון הגדול, שבהיותו נכרי אמר לסביבה הדוחה מעליה את הנכרי בקשיות-יד יתירה: רצוני לכבוש אותך! – וגם כבש אותה, שלט בה ומשל עליה. היהודי בעל הפרצוף האנגלו-סכסי העזר, המגולח למשעי, המביע מרץ תקיף, שבכוח רצונו הכביר נעשה לראש-המיניסטרים של בריטניה הגדולה נשאר יהודי, נשאר אמן, – ונעשה ונשאר לא מכוח הפיכה כמצוי אצל רבים מבני-עמנו, אלא מתוך צמיחה אורגנית, מתוך טיפוח מסורת וזכויות מקודשות, מתוך הבנה עמוקה במה שנתהווה. שהרי בנימין ד'ישראלי מדינאי שמרני היה. והיום הוא עומד, גדול ונישא, על אדנו בין כנסיית-וסטמינסטר-הפרלמנט.

הרושם הגדול השני היה – האנדרטה של ואשינגטון על כיכר טראפאלגאר, שהוקמה שם זה לא-כבר. המבינה את כמה גדולה מדינית טמונה בעובדה הזאת, שהיום, בטרם תמלאנה אפילו 50 שנה למלחמת-החופש האמריקנית, ניתן מקום למצביאם של המורדים, – שקיפח את כתרה של אנגליה והוציא מתוכו את האבן היקרה ביותר, – בצדם של הגיבורים הלאומיים הגדולים, במרחק חמשים צעד מנלסון, זה שהעמוד הגדול שלו עומד בטבורה של כיכר-טראפאלגאר. מקומו זה ניתן לו משום החכמה המדינית דורשת זאת, משום שכיבוש-היצר הפוליטי מרשה זאת, משום שהחשבון המדיני מעורר לכך, משום ששאיפת-הכבוד נסוגה אחרו מפני ראיית-הנולד הקרירה, משום שההיסטוריה והחיים נחשבים לכוחות חזקים יותר מאשר אהבת-הכבוד או הדוקטרינה. איזו אומה! אכן אומה בונה-מדינות, אומה מיסדת-מדינות היא זו! מקץ עשרים שנה לאחר כיבוש קהילית-הבורים של דרום-אפריקה אפשר לדבר על כך שאחד מבני העם הבורי, הגנרל סמוטס, יהיה לראש ממשלת הקיסרות הבריטית! כה גדול הוא הכוח הפנימי הכופה של הבנין המדיני העצום הזה! כל פעם שאני רואה את אנגליה, כמעט מתפקע אני מקנאה. ייתכן שאני אוהב אותה כל-כך דווקא משום שאנחנו שונים ממנה מן הקצה אל הקצה – קלי-דעת בפוליטיקה, רודפי-הבל, נעדרי כוח-התנגדות, מעטי-בינה וחמומי-ראש.

הועד הפועל, כמדומני, הוכיח שוב להפליא, כי אכן יש בנו כל המידות הללו, מהי עמדתי כלפי ההחלטה הפוליטית אשר קיבל[15], זאת תוכלי לראות, כפי שאני מקווה, מתוך הרשימה שאני עומד לפרסם בגליון "רונדשוי"[16] הקרוב. על כל פנים הייתי יחיד שהצביע נגד ההחלטה, בעוד ששלושים חבר הצביעו בעדה, וכחמשה נמנעו מלהצביע. אבל השתתפותי לא הצטמצמה בנקודה שלילית זו בלבד; נטלתי חלק בכל ישיבותיה של מועצת הכספים והמשק. ובישיבת-התקציב של הועד הפועל הצעתי, בעת הויכוחים, שתי הצעות: האחת, שגוללה מחדש, למן היסוד בה, את כל השאלה הכספית-מדינית של בנין ארץ-ישראל, בשים לב להתפתחות התנאים הכספיים של ההסתדרות הציונית. (אך מי יודע אם כל זה מעניין אותך בכלל?) והשניה – הצעה מיוחדת שכוונתה להבטיח את ההקצבה בשביל ההתישבות החקלאית, בשים לב להכרח לעשות קימוצים בתקציב הארץ-ישראלי בכלל. זה דבר חשוב, כמדומה לי, וכדאי היה לנסוע לשם כך ללונדון.

מביטה את בספקנות על "הצלחות של ישיבות" אלה. אתן, הנשים, הרי אינכן מאמינות על-פי-רוב בתוצאות, אלא אם כן אפשר למשש אותן בידים (דבר שבמקרים אחרים הוא אמנם מוצדק מאוד). ברם, האמיני לי, לא את כל התוצאות הטובות אפשר תיכף ומיד לראות, להריח, לשמוע, למשש, האמיני לי, שאם כתוצאה מן הנאומים האלה שנאמתי עכשיו בועד הפועל ובמועצת הכספים והמשק יבוא מעתה שיוני אטי בפוליטיקה הפיננסית של הציונות, וכעבור עשר או חמש-עשרה שנה – השומעת את? מקץ עשר או חמש-עשרה שנה – אוכל להשיג את המלוה הבינלאומי הגדול הראשון בשביל עם-ישראל ובנין ארץ-ישראל, הרי תהיה זאת הצלחה שתוכל לעמוד בשורה אחת עם נצחונותיו המדיניים הגדולים ביותר, דוגמת הצהרת-בלפור וההחלטה של סאן-רימו[17]. אבל זהו חזון למועד רחוק. עד אז עלינו לעבור עוד דרך ארוכה של עבודת-הכנה, המכוונת אל המטרה – – –

ברלין, 14 בנובמבר, 1923

– – – יתכן כי בעיניך, כמו בעיני הרבה אנשים "שאלת-המלוה" היא פשוט משהו יבש, משעמם, קשה כעור-בקר: מספרים, פנקסי-חשבונות, תעריפי-ריבית, שוברות, אשנבי-קופות, שערי-בורסה. אך אל נא תחשבי ככה. מלוה פירושו גם: שדות ירוקים, אלפי אנשים החיים חיי אושר וחירות, שלום-ערביים בכפרים עייפי-עמל, ילדים משחקים, כרי-עב שטופי-חמה. ובשבילנו "מלוה" הרי זה עוד יותר: הרבה יותר מאשר של היחיד, או של כך וכך יחידים ששפר עליהם גורלם, של פנים צוהלים ועינים נוהרות מגיל; בשבילנו הרי זה – חירות לאומית, אפשרות-יצירה בשביל עמנו, שבחירי-בניו עלולים כיום הזה להיות מרמס לכל רגל-בליעל גסה. אבל הדרך אל החירות הזאת ארוכה וקשה. העבודה אשר לפנינו היא גדולה ועצומה. – – –

ברלין, 19 בנובמבר, 1923

– – – – ובכן, בא גד? השבוע עושה איפוא ז'בוטינסקי בעירכם.[18] לפי דעתי, הופעתו באירופה המזרחית בשעה זו איננה בלתי-מסוכנת, ואני תקווה כי ה"התאחדות"[19] שבארצות הללו תמצא עוז בנפשה להתיצב בפניו ולפעול נגד מצב-הרוח של "פוטש" וקריאת הידד, שהוא משרה על נקלה. חלק מן הטעמים והנימוקים אשר עמי בנדון זה תמצאי במאמר שב"רונדשוי" שאת הגהתו שלחתי לך היום. מנהגי-לודר אלה שרואים את עצמם בטעות כמעשי אקטיביזם פוליטי – לא יושיעונו. ובכלל יכולה הופעתו של ז'בוטינסקי במזרח, אם ימשיך בכיוון שבו ראינוהו, למרבה התפעלותנו, זה לא כבר בברלין – להבשיל "רק" שתי תוצאות: הראשונה, הבורגנים יקבלו – מן המוכן, חינם אין כסף, כשכל ההוצאות, והובלה בכלל זה, על המוכר – את הנימוק הרעיוני, ואת הפילוסופיה, המלמדם לדעת: על מה ולמה אין הם מחויבים לתת כסף לטובת ציונות "כזאת"; והשנית, מיטב היסודות של הנוער היהודי ודאי שיפנו עורף לחלוטין, לאחר הנסיונות האירופיים של שער השנים האחרונות, לציונות זו, שביסודה תפיסה שכולה נציונליזם עם מיליטריזם (בבחינת אידיאה!)... אגב, עלי לומר כי מרגיש אני בעליל, מה קשה לי הדבר להסביר, ביחוד לנשים, את הרעיונות שבשמם אני מדבר. בקשת ההרפתקאות והמשחק-בקוביה הרתחני. זרים הם לטבעי הפוליטי, והולכים וזרים משנה לשנה. כשאני נואם באסיפה, אני מדבר על עבודה של ימי חול, על חלוצים, על מסילות-ברזל, על התישבות... וכשאני מתכוון לדבר בכובד-ראש גמור – הריני מדבר על פיננסים, על משקי-חלב, על תעריפי מכס-מגן. בכלי-זין אלה קשה להילחם נגד זו העמידה של לוחם אמיץ בגיבורים, נגד העמת-הפנים ההירואית, נגד כל התקיעה הזאת בחצוצרות מעל הדוכן ומעשי המתגושש על הבמה. ואף-על-פי-כן ברור, כי מה שרוצה ז'בוטינסקי אינו אלא דון-קישוטיות – מבחינתה הרצינית ביותר של המילה. מהי הדמות הטראגית הזאת, של דון-קישוט, מן הבחינה הרצינית? זהו איש חביב ופעיל שמצרף תמיד ובלי-הרף מעשה למחשבה, בלי לשקול בדעתו את התנאים ואת הנסיבות של פעולתו. כזה הוא ז'בוטינסקי. במציאות של חיי העם היהודי התוצאה היחידה של תעמולתו היא – מבוכת הרוחות ובלבול-המוחין. וכך הורס הוא בעודן באבן את ההתחלות הדלות של מחשבה מדינית בריאה בקרב היהודים, שכל כך קשה ליצור אותן בתוך עם כה בלתי-מבוגר ובלתי מחונך מן הבחינה הפוליטית.

ברלין, 23 בנובמבר, 1923

– – – היום גם מצב-רוחי עכור מאוד. את שותקת. לעומת זה קיבלתי מכתבים ועתונים מארץ-ישראל. אין כל בשורות טובות. שוב אנוסים היינו לותר על אחת מעמדות-ההתישבות שרכשנו לנו בשנים האחרונות. תל-צור, אחת הקבוצות החדשות ליד זכרון-יעקב, הפסיקה את קיומה. החברים הוכרחו לעזוב את המקום, ומכל המון העמל, והעבודה והיסורים, שבהם עלתה לחברינו העמדה הזאת, שוב לא יישאר אפילו סימן. מכיר אני היטב את הקבוצה הזאת. האנשים הם צעירים מצוינים, אמיצי לב, מבקשי-דרך. למן היום הראשון היתה הפורענות משכימה לפתחם. באו מחלות. אחת החברות, הצעירה בת עשרים ושתים, בחורה נפלאה, רעיתו וחברתו-בחיים של מנהל הקבוצה,[20] שבקה חיים לכל חי באופן טראגי: כשהבעירה אש – אחזה בה הלהבה והיא נשרפה חיה. ואף-על-פי-כן עמדו האנשים בעקשנותם. בעוז ובדומיה ובהידוק-שנים. ועכשיו הוכרחו ללכת משם. הרע שבדבר הוא, כי האשמה לא בהם היא, כי אם בחוסר-ההבנה מצד גורמים אשר מחוץ. הנהלת יק"א מיררה את חייהם, ולבסוף הפלתה אותם לרעה וגרישה אותם ממקומם. כי הנהלת יק"א אינה סובלת קבוצות החיות בקומונה – – –

ברלין, 30 בנובמבר, 1923

– – – זה לא כבר כתבתי לך, כי סבור אני שהמעבר ללשון העברית, כשפת-הדיבור בינינו, לא יקשה עלינו. "שאלת-השפות" שבינינו מטרידה באמת את רוחי ומביאה אותי לפרקים לידי התרגשות. יש לי יחס חי מאד לשפה בכלל (לא לשפות, כי אם לשפה). השפה הריהי משהו הקשור קשר עמוק-עמוק במחשבתו ובהרגשתו וברצייתו של אדם. שהרי אין זה ענין כלל למלות ולדקדוק, אלא לגוני-גוונים ולבנות-גוון דקות מן הדקות, המרטטים בכל מילה ומילה, עונים לכל הטעמת-דיבור והטית-ביטוי ומעוררים עם כל צליל וצליל הדהוד חזק בתוך הנפש. ומבחינה זו של תפיסת הלשון – מצב הענינים אצלנו מסובך למדי.

הרוסית שבפי – כמוה כאפס. אמנם מקווה אני כי תלמדיני, ובהמשך הזמן אדע להבין ולקרוא בשפה זו במידת-מה. ברם, צריך לשער כי לעולם לא אגיע למעלה מגבול ה"ידיעה" המיכנית.

– – – ואחרי כל אלה, כסבור אני כי באופן טבעי, כמעט בלי משים, כמו מאליו, מוכרח יהיה מרכז-הכובד של שיח נפשותינו לעבור אל הערבית. וכשנגיע לידי כך – נטפח את הדבר, נשמרהו מכל משמר ונראה בפריחתו לעתיד לבוא.

[אל אחותו ליזה]

תל-אביב, 12.4.1925

אחותי מחמל-נפשי,

בין ישיבה לישיבה במועצת ה"התאחדות" – נתפניתי עתה סוף-סוף לענות לך בשורות אחדות על שני מכתביך האחרונים.

אין את משערכת כלל איזה ערך נפשי קיבלו אצלי המכתבים האלה, בחיבת-האמונים המלבבת והנובעת מן הלב, הממלאה אותם, ודווקא בזמן שבו למדתי – מהיותי מובדל ופרוש מכל הקשרים האנושיים – להוקיר שבעתים, ברגעים המעטים שמותיר לי חפזון החיים החיצוניים, את האמונים ואת הלבביות ואת קשרי-הנפש האמיתיים. את יודעת כי תמיד הייתי תמים-דעים עם אלה שראו באהבת האחות והאח, וביחוד באהבתה של האחות, ערך מיוחד במינו ונעלה, שאין לו חליפין ואין לו תמורה. אותו מקום ב"אבא גוריו" שבו נותן באלאזק ביטוי להרגשה זו עשה עלי תמיד רושם עצום. ורבה, רבה מאוד שמחתי, ואם רצונך בכך – גם גאותי, שאהבת-אחות שלך אלי נשמרה ולא נפגמה עד היום הזה, על אף כל המעצורים המרובים והמכאיבים – – –

סירקוזה, 13.3.26

[אל סימה ארלוזורוב]

אך הספקתי להחליף כוח מעט, והנה אנו עוגנים במימי סיראקוזה – – –

– – – מה שרואים מן האניה – זוהי עיר ים-תיכונית טיפוסית, כפי שאנו מכירים אותה כולנו. ממרחק מסוים היא עושה רושם דיקורטיבי מאוד. מאירה היא בחליפות גוונים, ביחוד כשהשמים בהירים, ומבטיחה הרבה מאוד. מי שלמד לראות את הנעשה מאחורי הקלעים – כמונו תושבי-המזרח הותיקים– יודע מה מעט היא מסוגלת לקיים. ברחובות הצרים האלה, שמעל להם מתנפנפים הכבסים, בבתים בלויים ומבהיקים אלה, הנערמים זה על גב זה, אין מחסור בעניות ובניוול, ביסורים, בזוהמה ובמחלות, בסירקוזה כמו בשאר אחיותיה, ערי ים-התיכון הכחול.

אגב, לשם השוואה, כשאני מתבונן באיטלקים, מתלבטת ביותר לעיני, מתוך סימנים פעוטים, האחידות התרבותית של הים-התיכון. בניגוד לאירופה המרכזית, הצפונית והמערבית:

א. אוהבים כאן האנשים בדברם, לעשות תנועות נמרצות ופלסטיות, מתוך נטיה ברורה

ב. לז'יסטה הפתטית והרחבה.

ג. נושאים משא על הראש, בלי תמיכת-יד, בעוד שהגוף (שלא כמו שראיתי בתמונות סיניות או הודיות) מהלך קוממיות, בזקיפת-קומה חגיגית כמעט.

הכל שרים כאן בשעת העבודה, מכל צד. והשירה היא השירה האחידה של עמי הים-התיכון, כפי ששמעתיה, על המילודיקה וההרמוניקה שלה, מפי ערבים, יהודים, איטלקים. גיוון מינורי מיוחד. טרימולו. כלום לא שמת לב, כי בקוים אפיניים אלה נשמרה עוד קירבה בין החזנות הגלותית של העיירה הפולנית-ליטאית-אוקראינית ובין השירים שאנו שומעים כעת על דרכנו מפי פלחים או רועים ערביים? על פי מהותה, החזנות היא, בעצם, אותו דבר בעצמו; אפילו במקום שהמילודיה של תושב-הארץ פעלה, כמו באוקראינה, פעולה אסימילטיבית על המסיקה היהודית ויצרה באופן כזה "שעטנז" מוסיקלי. ואשר לפופולריות המרובה ולהתלהבות שהאופירה האיטלקית, למשל ורדי, מעוררת אצל היהודים – אין זה מקרה כל-עיקר, לפי דעתי. אם אנו נישאר על חוף הים התיכון, יציבו יד בתל-אביב ובעמק יזרעאל לורדי יורת מאשר לבאך.

נאפולי, 14.3.26

... במשך חמש שעות רצופות שוטטתי בחוצות נאפולי, לארכה ולרחבה, ברחובות ובסימטאות, בעיליות ובתחתיות, ואת עיני פקחתי לרווחה. ובזה די היה – – –

– – – אגב, כאן בנאפולי מרגישים היטב כי נמצאים במקום שם נלחמה, עוד לפני עשרות-שנים אחדות, התנועה הלאומית האיטלקית על חירותה. עוד מלאה האוירה מן הזכרונות האלה, וגם נהדרת. כאן עסקו הקארבונארים,[21] לפני פחות ממאה שנה, בפעולתם החשאית. בקרני הרחובות עולה צלצולם של שמות-ה"ריסורגימנטו"[22] הישנים והאהובים: אוגו פוסקולו, פליקו, בונפאלוניירי. ומובן מאליו: מאציני, גאריבאלדי. לבי דפק בהיזכרי כי נוסע אני לדאנציג, אל ועידת "החלוץ".

בעמדי לפני האנדרטה של גאריבאלדי עשתה עלי רושם, – הרבה יותר מדמותו של גבור להקות-הבריונים הזה, שהיה כל-כך מטושטש במחשבותיו וכל-כך נמרץ במעשיו, – דמות צדדית קטנה אחת שעל-גבי מצבתה של האנדרטה: איכר איטלקי, המראה באצבע לבנו הקטן על הגבור הנערץ, ואומר לו: "ראה, זה הוא! זה הוא!" – זה גם פשוט, גם נוגע עד הלב.

ה"ריסורגימנטו" שלנו הוא הרבה יותר קשה. לאין השוואה! וגם הרבה יותר דל. אבל אולי עוד ניצור גם אנחנו לידינו את המולדת. יתיר של פאתוס בדברים האלה, אבל כאן הקרקע היא כזאת. – – –

עשרים וארבע שעות אני עושה ברומי. וכבר נמשכתי בחבלי הקסם, –– – ההבדל בין רומי וירושלים הוא, כמובן, בזה שכאן כל צעד שבדברי-ימי-העולם מובע באופן מוחשי ומונומנטלי, בעוד שאצלנו נצטמצמו במסורה היסטורית ואגדית, בלי תת ערך להגשמה חושית-ציורית של המאורעות ההיסטוריים.

רומי, שפי שיש לחזות מראש, מתגלית כמזיגה נפלאה של שלושה יסודות עיקריים. ראשונה: רומי העתיקה, החולשת על הגויים, זו לונדון של שנת אפס (עיר בה לא נזכר אפילו בירכתי עתון, כי אחד מסגני-המושלים שביהודה דן למיתה, ביום בהיר אחד, את אחד מתלמידי-החכמים). שניה לה: רומי של האפיפיורים, אלה שעשו מן הדרשות הנלהבות של היהודי הקנאי שנדון לתליה – מעצמה אדירה, רבת תפארת, שלטון ועושר, שבמשך מאות בשנים לא היה על עפר משלה. ושלישית: רומי של האחדות הלאומית המודרנית באיטליה – רומי של הקוירינל (אם נקרא לראשונה רומי של הפלטין, ולשניה – רומי של הותיקן).

אבל שלושת היסודות הללו מעורבים כאן במזיגה כל-כך מופלאה ומיוחדת במינה, שלא רק דבר הופיעם זה בצד זה, אלא דווקא דבר הופיעם ביחד הוא אחד מקוי-האופי המקסימים ביותר של העיר הזאת. על גבי שלטי תחנות הטראם החשמלי ומעל לכל לוח-תקנות של ראש המשטרה הפאשיסטית מתנוססת בראש הכתובת: S.P.Q.R אלה הםראשי תיבות עתיקים של התחלת כל החלטה חוקית ברומי: Senatus populus que romanus – הסינט והעם של רומי מחליטים וגו'. על האובליסק המצרי שהובא לעיר על-ידי אחד האימפרטורים המנצחים, העלו האפיפיורים את הצלב שלהם, ועל צדו האחד חרתו את הכתובת" "Jesus vincit, jesys regnat, jesus ab omni malo gregem suam defendat" (לישו הנצחון, לישון השלטון, ישו יגן על עתדו מכל רע), עול הצד השני את הכתובת: "את האובליסק הזה הוציא מאכסימום פיוס השביעי, כוהן לאל עליון, מיד פולחן-השמש הטמא, תיקנו ושיפצו וקידשו לאות שלטונו של כריסטוס". על רמת מונטי פינצ'יו, מקום שם איטליה המודרנית התקניה לה, בצל גן ענקי, כעין פנתיאון, עומדים פסלי רבי-המדינה, האמנים והמלומדים למן וירגיליוס, סנקה וציצרו, דרך מקיאלוולי ומיכאל אנג'לו, ועד קריספר, לומברוזו, גולדוני וורדי... בכנסיית פטרוס הקדוש – כל תפארת האמנות בעליצות גווניה של הרנסנס... מערבל כמעט מיסטי של התמזגות דברי-ימי-העולם. ושוב, עוד ועוד, רשמים נוספים ופלאות חדשים בקרן כל רחוב. אבל עלי להצטמצם.

יותר מכל שהיתי לפני שער טיטוס, אף דיברתי שם עם לבי. הנה אני שולח לך בזה מראות אחדים של שער זה, שיכולים לתת מושג גם על הפורום בכללו.

את שער הניצחון הזה הקים "הסינט והעם של רומי לטיטוס האלוהי", לאחר שהכניע, במלחמה ארוכה וקשה, את ארץ-יהודה והבקיע את ירושלים. "יהודה השבויה" (Judaea capta) – כך חקק על מטבעות-הזכרון שיצק. על שטחו הפנימי של שער-הנצחון – שני גילופים, המציירים את כניסתו החגיגית של טיטוס לרומי, בשובו מין המלחמה: בצד האחד – עלמות שבויות, בצד השני – שבויים מצבא-ישראל הנושאים את כלי-הקודש שנלקחו מבית-המקדש בירושלים. כמדומני, בתהלוכת-הנצחון היה גם שמעון בר-גיורא. ואלי גם יוחנן מגוש-חלב. אבותינו. מי היו אלה? מה היתה מהותם? מה היתה עקשנותם? גאונם? כוחם? האם אנחנו הננו כמוהם? מה עבר עלינו מאז? מה אנו עושים כיום? האין רומי חזקה גם כיום? העולם תקיף – כולי עלמא תקיפים – ואנחנו נרמסים תחת כפות רגליהם רמוסים ובכל-זאת חיים וקיימים? כלום יש גאון בחיים הללו? האם לא תם ונשלם מפעלנו? אך די לי לדבר על זה. – – –

אבל איטליה שבה והזכירה לי כעת בחזקה, מה זה שחרור לאומי. חושב אני לעבוד עכשיו הרבה – – –

ציריך, 17.3.26

נסיעת-לילה הביאתני מרומי אל רגלי הגוטארד. לילה מיוחד במינו. כל הזמן שרוי הייתי במין תרדמה לחצאין, וראשי מלא סבך הזיות היסטוריות בלולות. מפעם לפעם, בעורר אותי ממצב נים-לא-נים זה קולו של נהג הרכבת המכריז את שמות התחנות, שב השם וצילצל באזני במלוא-הצליל הנאה של ההיסטוריה העולמית ועורר בי תמונות חדשות, זכרונות ושיתופי-מחשבה חדשים מתקופות רבות ושונות של חיי האנושות ויצירתה. – – –

כל הלילה ראיתי לנגדי שפעם המונים מפסיעים והולכים. כאן עברו בסך לגיונות רומי. כאן בוססו הפילים של חניבעל. כאן חנו השבטים הנודדים של הגותים והלאנגוברדים. כאן – חיילותיו של קארל החמישי. כאן על פני הגוטארד עברו צבאות נפוליאון. כאן – הפלוגות של מוסוליני, בעלותם על רומי.

אחת ההזיות החביבות עלי היתה חוזרת ועולה לפני כמו בחלום. מה היה, אילו ניצחו בשעתם צבאות חניבעל את לגיונות רומי? הדבר לא היה תלוי אלא בשערה. אז היה הגזע השמי מקבל את השלטון על ארצות הים התיכון, תחת הרומאים. איזו צורה היתה מקבלת אז ההיסטוריה? אילו תוצאות היו מזה לעם-ישראל? טיטוס אספסינוס לא היה יכול אז להחריב את הבית השני. מה היה אז גורל כולנו?

עלי להודות כי ממחרת בבוקר, בוקר קריר ומעורפל במקצת, כשנכנסנו לתוך הרי האלפים, וראשי הצוקים המושלגים, נתלו מעל לראשי, שוב לא היה הרושם, ובודאי גם עצם כשרון-ההתרשמות שלי, לאחר רומי, כל-כך חזק. אגב, עוד פחות מאשר רשמי איטליה מסוגל אני לקלוט לבדי התרשמות מן האלפים. גם לגבי קליטת רשמים כאלה אין להקל כל-עיקר בערכם של יחידות ושיתוף בהתרשמות. יכולתי לשבת חדשים או שנים לבדי ברומי או בפלורנץ, על מנת לשאוב היסטוריה של התקופה העתיקה או של ימי-הבינים מתוך מקורותיה היא, כשם שיכול הייתי ורוצה הייתי ללמוד כמה שנים בפאריס או קורות המהפכה הצרפתית או בואלינגטון את תולדות ההתיישבות הניו-זילנדית. ואולם ההתבוננות לתיאבון, כביכול, של הנוסע מבקשת להסתייע בהדהודם של הלב והעין של שותף-לרושם, ורק בהד הבא מן האדם הקרוב היא מוצאת – זוהי על כל פנים הרגשתי אני – את מלוא כוחה ועשרה –

[אל בתו שלומית]

אלכסנדריה, 28.5.28

נוצה'לה חביבתי,

הנה אבא מוכרח היה לנסוע לחוץ-לארץ ולא יכול היה לבוא עוד פעם ירושלימה כדי לנשק את נוצ'הלה ולהיפרד ממנה ולהגיד לה: שלום, שלום. כי בימים האחרונים – יותר משבוע – היה אבא חולה. תמיד היה משתעל, בקול רם, וגם חום היה לו. כי כשהייתי ברחובות יצאתי בערב החוצה בלי מעיל והתקררתי כהוגן.

וכך מוכרח הייתי לנסוע. גם היום אינני בריא. אבל אין דבר.

עכשיו עוד מעט והאניה תפליג, ועוד שבועות אחדים ואבוא לאומא[23] ואספר לה בדבר נוצה'לה. מה לספר לה? כי את כבר יודעת לקרוא עד דף 21? ולצייר אותיות? וגם חשבונות גדולים לעשות, עד 20+20+20? אני בטוח כי אומא תשמח מאוד בודאי גם תסכים אחרי זה לנסוע אתי לארץ-ישראל, כדי לראות את נוצה'לה בעיניה ולשמוע כל זאת באזניה.

ומה אביא לך הפעם, חביבתי? את זה תכתבי לי לברלין, טוב? אבל אל דברים כל כך גדולים כמו גרמופון, מפני שאבא איננו יכול לסחוב אותם, והאנשים על הגבול לוקחים כל מיני דברים כאלה, וח