_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אליקים המשוגע

בן-אביגדור

לתוכן הענינים

 

(מקרה מימים עברו)

[א]

ערב יום הכיפורים בוא בא.  הרחוב העולה לבית התפילה הגדול שבעיר N.  מלא תשואות המון בני-אדם ההולכים ברגש לבית התפילה, מלובשים בגדי שבת ויום טוב, וסידורי התפילה תחת אצילי ידיהם, להתפלל תפילת המנחה ולקבל שמה את ייסורי ה"מלקות" אשר ילקם פסח העיוור (ואף כי על פי הרוב לא יכוון להלקות במקום הראוי), בחגורתו אשר במותניו, או להריק את כיסיהם העמוסים בנחושת...  ולפניהם ילדים קטנים נושאים נרות של שעווה או של חלב מזוקק בידיהם וכלי חרס מלאים עפרות חול לתת שמה את הנרות והעמידום על דפי החלונות ועל השולחנות ועל כותלי הספסלים בבית התפילה.  אחרים מלובשים בגדי חול וכותנות ומטפחות, מסרקות ובורית תחת אצילות ידיהם עוברים ל"בית המרחץ" העומד לא הרחק מבית התפילה, כנהוג בתפוצות ישראל.  המון עניים ואביונים, יתומים ואלמנות ומאספים לדברים שבצדקה, ימלאו את פני כל הרחוב מפה לפה וידיהם פשוטות לקבל נדבות מכל הבאים להתפלל, או "קערות" בידיהם ובהן "פתקאות" שונות שבהן רשום דבר הצדקה אשר כל אחד ואחד יאסוף כסף נדבות לטובתו.  פושטי-יד אלה אינם מחכים עד אשר יקרב המתנדב אליהם לתת להם את נדבתו; כי אם בראותם מרחוק איזה מתפלל חדש הולך לבית התפילה, ימהרו לקדם את פניו ולסבבו מכל עברים בקולותיהם ופתגמי תחנוניהם השונים: רבי חיים! יאריך ד' את ימיך בטוב ובירכך בחתימה טובה, תן לי "נדבה", כי עני ואומלל אני וגווע ברעב!

– יתום אובד אנוכי ואין לי לחם לאכול ובגד ללבוש.

– אל תשעה להם ולתחנוניהם, כי המה מסבבים אותך בכחש ואינם "נצרכים" כלל לעזרה.  טוב איפוא כי תפתח את ידך לי, אני הגבר ראה עוני בשבט עברתו.

– יהי כן ד' עמדך כאשר אמת תדבר.

– כל המכות הכתובות בתורה תחולנה על ראשך, נבל!

– "גזר דין" בבטנך.

– שקרן! כזבן! הכל יודעים כי הנני עני יותר גדול ממך.

– מוטב כי תיתן את נדבתך לי ל"מלביש ערומים"!

– ל"חונן דלים"!

– ל"סומך נופלים"!

– ל"לחם עניים"!

לפרושים ובחורים עניים!

– האם לי לא תיתן מאומה, ר' חיים?!

– ולי?!

– לי!

– לי!

והבאים להתפלל נותנים, אם ברצון ואם בהכרח, את כסף נדבתם לכל  אחד את נדבתו.

ומה רבה ההתחרות בין ה"מקבלים", ומה גדל השאון והמריבה, החרפות והגידופים, הקולות והצעקות!

והבאים להתפלל נותנים, אם ברצון ואם בהכרח, את כסף נדבתם לכל "פושטי יד", לזה פרוטה אחת ולזה שתיים ולזה שלוש, הכל לפי המתנדב והמקבל, עדי הגיעם לפרוזדור בית התפילה; ושמה אל שולחן ארוך יושבים בעלי-הבתים הנכבדים אל ה"קערות" אשר לפניהם על השולחן ובתוכן פתקאות שונות שרשומה בהן תעודת כל קערה וקערה.  ויש אשר "קערות" אחדות נכנסות תחת רשות אחת.

בראש כולם יושב ר' חיים "גבאי" בית התפילה, איש בעל כרס רחבה ובעל בשר, ולו זקן ארוך שיורד על פי מידותיו, ולפניו – קערות אחדות לבית התפילה, האחת: לעצי הסקה, השנית – למאור, השלישית – לבדק הבית, הרביעית – לספרים והחמישית – ל"בית התפילה" סתם וכל הכסף הרב הצבור בם (העולה על סכום כל כסף הקערות האחרות פי שניים ושלוש) יובא לאוצרו; אחריו גבאי החלוקה ר' שכנא, איש שמן ובעל בשר ופניו אדומים כיין, ולפניו קערה גדולה, ובתוכה – פתקא נדפסה שרשום עליה דמות "כותל מערבי" ו"קבר רחל" ו"חורבת ר' יהודה החסיד", ו"קול קורא" מירושלים הקורא לעזרה.  ועליו חתומים כל הרבנים והגאונים, האבדי"ם, הר"מ, המו"צ והבד"צ וממוני כל הכוללות בירושלים עיה"ק ת"ו.  ומה יעלוץ לבו בקירבו בהתבוננו אל שטרות המדינה ומטבעות הכסף הנוספים ב"קערתו" מרגע לרגע, והנהו חושב את חשבונותיו ומסדרם במחשבתו ומצרף פרוטה לפרוטת קרן וריווח, קרן וריבית וריבית קצוצה ואבר ריבית וגו'.  אחריו – "החזן" עם כל עוזריו הגדולים והקטנים, יאקיל ה"טנור", פייטיל ה"באס", איצקה ה"סופראן", נחום ה"ביי", ועוד אחד שמנגני N.  לא ידעו לאיזה סוג ייחשב, ולפני כל אחד ואחד קערה מיוחדה; אחריו – "משנה החזן" הנקרא בפי בני העיר בשם "אונטער חזן", מתפלל תפילת "שחרית" בראש השנה ויום הכיפורים בבית התפילה הגדול ומשרתו  – משרת "שמש" בבית התפילה הזה ועוזרו האחד הנקרא בפי כול "שמריל הבאס"; אחריו ה"קורא" בבית התפילה וה"בעל תקיעה"; ואחריהם כל יתר הגבאים, הנאמנים והשמשים, הראשים והמשנים ועוזרי המשנה של כל החברות השונות לענייני הצדקה שבעיר; גם גבאי "חברה קדישא" ושמשיה לא יחסרו שמה.  והבאים להתפלל יעברו על פני כל ה"קערות" והניחו את כסף נדבתם בכל אחת מהן, הכל לפי מצבם, לפי ערך הצדקה, ובייחוד לפי ערך היושב אל הקערה.

ומעבר השני של בית התפילה נראה בחזון הזה בין הנשים ההולכות להתפלל תפילת המנחה גם הן.  גם אותן ייסבו הנערים העניים מכל עברים ולא ייתנו אותן עבור הלאה לדרכן עד תיתן לכל אחד מהם את נדבתן, ואליהם תתוספנה הנשים העניות, הזקנות והבלות, ומטפחות אדומות, או צהובות, מקופלות, חבושות לראשיהן כעין כברה, והן פורשות ידיהן לעזרה וקוראות את תחינותיהן וקריאותיהן: חנה ציפה! יאריך ד' את ימייך ושנותייך והיה לך "מזל טוב", ברכה והצלחה ושנה טובה, תני לי נדבה.

– אשה אלמנה, ענייה וגוועת אנוכי, ולי חמישה ילדים קטנים שואלים ללחם ופורש אין להם.

– קץ השנה כבר הגיע ועליי לשלם לעוזר הסנדלר "שכר דירה", ואם אין – ישליכני החוצה, אותי ואת כלי ביתי, חניני "לבי" ו"כתרי", לאורך ימים תחיי ותני לי "נדבה".

– חמלי נא עליי וחמל עלייך אבינו שבשמים, החורף ממשמש ובא ועצים להסקה אין לי, גם בגדי חורף לי ולילדיי.

– ואני אין לי במה לשלם "שכר לימוד" בעד טוביה בני.

– למה זה תהדפיני, חצופה, האם רק לך ניתנה הרשות לבקש נדבות?

– ומדוע זה תקפצי בראש ולא תיתני לכולנו ליקרב אל חנה ציפה?

– אנא, חנה ציפה היקרה, תני נדבה הגונה ליולדת ענייה.

– למשפחה ענייה וגוועת ברעב!

– ולי!

– ולי!

ובעזרת הנשים עומד שולחן ארוך ועליו קערות לעשרות לענייני צדקה שונים – ולפניהן נשים עניות או נערים לבושי קרעים או קערות בלי יושבים אליהן כלל.

 

[ב]

שמה בפינת הפרוזדור לפני פתח בית התפילה עומד איש עני אחד, לבוש קרעים ורגליו יחפות.  שערותיו פרועות, כי לא עלה עליהן מסרק זה רבות בשנים, פניו דלים ורזים, לחייו שופו וקמטו, עיניו שחורות ומתרוצצות בחוריהן ומבטן מפיץ אימה וזוועה, ידיו פשוטות לכל עבר ומבקש נדבות מכל הבאים להתפלל בקול מוזר ופרוע: "תנו לי כסף והגשתי את משפטי עם ה"פריץ" הבלייעל לפני השופטים וגם את בתי התמימה והישרה אוציא מתחת ידו".

הילדים יביטו עליו בצחוק ויתגרו בו להרעימו ולהרגיזו והשם: "משוגע!" "משוגע!" יתמלט מפתחי פיהם, והוא יתרגז עליהם וירקע ברגליו ויאיים עליהם ברמיזת אצבע – והגדולים יביטו עליו במנוד ראש, ורגשי רחמים וחמלה יתעוררו בלבם למראה הזה, וכמעט כל הבאים להתפלל לא יעברו עליו מבלי משים, ובלב רבים מהם יתעורר רעיון מעציב והם קוראים בלבם: משפטיך ד' תהום רבה.

האיש הזה ייקרא בפי כל בני העיר.N בשם "אליקים המשוגע"!

אבל לפנים נקרא בשם: "רבי אליקים הגביר", "רבי אליקים המופלג", "רבי אליקים החכם", "רבי אליקים הנדיב"!

מדי צאת האיש הזה החוצה, ירוצו אחריו להקת ילדים ונערים שובבים, יעפרו בעפר לעומתו, וסקלו אותו באבנים ויקראו אחריו מלא.  והוא יתנפל עליהם במקלות ואבנים, ירדפם בחמתו ויקללם קללות נמרצות.

אבל לפנים הביטה עליו כל בני העיר בחרדת הכבוד והדרת הפנים, ויוקירוהו ויכבדוהו ושמו היה מרומם בפי כול, ומדי בואו העירה מאחוזתו במרכבה רתומה לארבעה סוסים אבירים ויעבור דרך רחובות העיר.N, פתחו כל בני העיר את דלתי בתיהם וחלונותיהם להביט ולהתבונן עליו ולנענע לעומתו בראשם בברכת שלום, ובבואו לבית התפילה פינו כל המתפללים את הדרך לפניו וטובי העיר והרב בראשם חרדו לקראתו ויקבלו את פניו בכבוד והדר, וכל אחד חשב לו לכבוד מאוד נעלה לשבת בחברת רבי אליקים הגביר אף רגעים מעטים ולדבר איתו דברים אחדים.

 

[ג]

עודני זוכר את היום ההוא שבו ראיתי בפעם הראשונה את ר' אליקים הגביר והליכות דרכו בקודש.

בימים ההם ואני עודני ילד כבן שמונה שנים.  היום ההוא היה ערב יום הכיפורים, ואנוכי הלכתי אחרי אבי לבית התפילה להתפלל תפילת המנחה. סידור בידי האחת ונר שעווה בידי השנית, המון העניים והאביונים סבו אותנו מכל עברים ולא נתנונו עבור הלאה לדרכנו, ואבי החל לתת לכל אחד את נדבתו, והנה פתאום מיהרו כל העניים לסור מעלינו רגע אחד ואיש לרעהו קרא: "הנה ר' אליקים הגביר הולך וקרב לבית התפילה!" וכרגע התלקטו כל העניים והמאספים לדברים שבצדקה ויעמדו כולם בשורה אחת לפני פתח פרוזדור בית התפילה, ומחזה נהדר ונחמד נגלה לעיניי: איש אחד לבוש בגדי כבוד והדר הולך בראש ואחריו – שני משרתיו עושי רצונו, האחד מחזיק בידו כיס גדול מלא מטבעות כסף והשני – כיס מלא שטרות המדינה, והוא עובר לפני כל אחד ואחד ממקבלי הנדבות, ופונה אל משרתיו, פעם אל האחד ופעם השני ומצווה: שתי מטבעות! שלוש! ארבע! חמש! וכו' שטר אחד! שניים! שלושה! וכו' ומשרתיו ימהרו למלאות אחרי פקודת אדונם להעניק לכל מקבלי הנדבות נדבות כסף ולהשביעם רצון.  ובבואו לפרוזדור בית התפילה חרדו לקראתו כל היושבים שמה אל הקערות ויקומו ממקומות מושבם, והוא ציווה לעושה דברו להניח בכל קערה שטרות המדינה בני חמישה, עשרה רובל, חמישה ועשרים.

המחזה הנהדר הזה עשה בקירבי רושם חזק ונמרץ ואקיף את אבי בשאלותיי: מי הוא זה ואי זה הוא האיש הפזרן ועושה צדקות הזה? ויגד לי כי ר' אליקים הגביר הוא, וכי חסדי האיש הזה וצדקותיו שהוא עושה לבני עוני עצמו מספור, ואנשים למאות ולאלפים כבר נושעו ונושעים על ידו.

 

[ד]

ר' אליקים הגביר היה עשיר גדול ורב אוצרות, מסחריו ועסקיו היו רבים ושונים.  הוא היה בעל אחוזות גדולות בסביבות העיר.N אשר הכניסו לאוצר שכר רב מדי שנה בשנה.  הוא היה סוחר ביערים וייקן יערים גדולים מאת ה"פריצים" לכרות את עציהם לשלחם ברפסודות על פני הנהר.  הוא היה סוחר בתבואות וישלח אוניות טעונות בר, יבול שדות אחוזותיו, מחוץ לגבול שני בתי בישול יין שרף ושיכר היו לו באחוזתו הגדולה שגר בה תמיד, ובית ממכר יין שרף ושיכר לכל בעלי בתי המרזח בעיר.  בכל העיר.N והערים אשר מסביב לה היה נודע שם ר' אליקים הגביר ורוב עושרו ויקר תפארת גדולתו, שרים ואצילים ביקשו קרבתו ויהיו מבאי ביתו.  בייחוד נודע לשם בצדקת פזרונו הרב ובחסדיו הרבים שהפליא לעשות לבני עוני ויודעי מחסור.  ביתו היה פתוח לרווחה לכל נקשה וכושל, וכל נדכה ונענה מקרוב ומרחוק בא אליו לדרוש עזרתו, וכולם יצאו מאיתו שבעי רצון.  מחברים מגידים, משולחים, מכניסי כלה, עשירים שירדו מנכסיהם, עגלונים שמתו סוסיהם, רבנים שירדו מכהונתם, חזנים שאיבדו את קולם, – כולם נהרו מרחוק לשמע שמו הטוב לאחוזתו, והוא פתח את ידו הנדיבה ויעניק לכל אחד ואחד נדבה הגונה.  ומי יוכל לספר את רבי צדקותיו לבני עירו.  בכו ענייני הצדקה שבעיר לקח הוא חלק בראש, וכמעט נדבותיו לבד היו היסוד שעליו נשענו כולם.  בית החולים ובית המקלט לזקנים נבנו בכספו ועל חשבונו התכלכלו; בכל שבוע ושבוע שלח עגלות טעונות קמח לחברת "לחם עניים" לחלק לעניי העיר; הלבשת תלמידי התלמוד תורה היתה על חשבונו, וככה גם ליתר החברות ולענייני הצדקה פיזר נתן ביד רחבה.  מכספו בנה בית תפילה גדול לבני העיר – הוא בית התפילה שאליו הבאתיך, קורא יקר, הפעם – ובית לתלמוד-תורה.  לפני חג הפסח שלח עגלות טעונות חיטים, לחלק בין עניי העיר ובעלי הבתים שירדו מנכסיהם; תבערה כי פרצה בעיר ונתן להנשרפים עצי בניין לבתיהם מ"יעריו" חינם אין כסף.  דבר כי התהלך בעיר ושלח לעיר הפלך לקרוא לרופאים והיו בעיר כל ימי התהלך המחלה בקירבה, וביקרו את החולים ונתנו להם סמי מרפא – והכל על חשבונו.  הרב המורה-צדק, החזן והשמשים התכלכלו כמעט אך על ידו.  ומה רבו צדקותיו וחסדיו שהרבה לעשות בסתר, לאלה הבושים לקחת עזרה בגלוי.

ר' אליקים הגביר, היה בעל כשרונות גדולים ומצויינים, שכלו – חד ועמוק, בינתו – ישרה ורחבה, רוחו רוח כביר עשוי לבלי חת, ויהי איש מתון ומיושב, ורבים פנו אליו לשאול עצה מפיו ודבריו היו בעיניהם כדברי האורים, ונוסף לזה היה ענוו ומתהלך עם כל אדם באהבה וריעות, ויאר פניו לכל איש כקטן כגדול.  הוא היה תלמודי מופלג וירא שמים ויקדיש את עיתותיו הפנויות ללימוד התורה, וגם ההשכלה לא זרה לו ויאהב להגות בספרי הפילוסופים העברים מימי הביניים וגם לקרוא במכתבי העת העברים וספרי הספרות החדשה.  בקצרה – בר' אליקים התאחדו כל המעלות המצויינות והמידות הטובות שתפארת להן מן האדם, ויהי לברכה ולתהילה בפי כל יודעיו ושומעי שמעו.

גם רעיתו חברתו ואשת בריתו הנה, הצטיינה בטוב לבבה וישרת נפשה ותהי לעזר לבעלה במעשה הצדקה והחסד.  גם היא היתה ענוות רוח ותמימת דרך, ותקבל פני כל הבאים לביתה, לשפוך לפניה מרי שיחם, בסבר פנים יפות ותשתדל לחלצם מן המצר ולהוציאם למרחב.  וכל בני העיר N הוקירוה ויכבדוה וכאם רחמניה נחשבה לעניי העיר.

ויחי ר' אליקים הגביר חיי עונג ועדן, שקט ושלווה, אושר וכבוד בחברת רעיתו אהובת נפשו ובתו רחל אשר ילדה לו.

אך לא לעולם חוסן! גם כוכב הצלחת ר' אליקים הגביר החל לרדת מטה, מטה, עד כי נדעך כלה...

 

[ה]

רסיס רעל אחד הטיף הזמן בכוס חיי ר' אליקים ועל ידו הורעל בקרב הימים כל המשקה אשר בכוס...  נקודה שחורה אחת עשה המקרה על שם-חיי ר' אליקים, וממנה החלו להתפשט צללי אופל ארוכים, והצללים האלה התרחבו והתפשטו עד אשר האפילו כלה את שמש חיתו...

חנה אשת ר' אליקים הגביר חלתה את חוליה אשר מתה בה...

רבות התאבל ר' אליקים על מתו זה, רבות השתוחחה נפשו ותהמה עליו על מות אהובת נפשו וחברתו הנאמנה בחיים.  ואך בעזרת רוחו הכביר ולבו האמיץ התאושש ויט את שכמו לסבול תנופת יד המקרה ויכן את עצמו לקראת החיים הבאים, חיי בדידות ועצב...  ויידור נדר לבלתי קחת עוד אשה אחרת כל ימי חייו, למען לא תהיה למפגע ולמורת רוח לבתו רחל, נחמתו האחת ותקוותו היחידה בחיים אחרי מות אשתו, ולמען יוכל להקדיש את כל ימי חייו לבתו, להצלחתה ואושרה.

בת שתים עשרה שנה היתה רחל במות עליה אמה וכבר היתה חמדת כל רואיה ושמה לתהילה בפי כל יודעיה.  היא חוננה מאת הטבע ביופי וחן ובתכונות יקרות ונעלות, כשרונות נפשה היו טובים ונעלים, לבה לב מבין ורגש, ונפשה נפש זכה וטהורה.  חן וקסם היו שפוכים על פניה, ותומת נפשה וענוות רוחה שתו על הוד יופיה נוספות, וכעבור עוד שנים אחדות כבר משכה אבירים בכוחה ורבים נשאו עין אליה...  אביה שם כל מעייניו בה וישכור לה מורים הגונים ללמדה ספר ולשון, חכמה ודעת, ובהיותה בת שש עשרה שנה כבר דיברה צחות בלשונות אחדות.

אך עברית לא ידעה, כרוב בנות עמנו אשר אבותיהן יחשבו להם למותר ללמדן גם את שפת כתבי הקודש.  בזה היה ר' אליקים ככל יתר אחיו בני דורו.  ממילא מובן, כי ספר תולדות עמה וכל הקורות אותו בימי נדודיו הרבים, תולדות חכמיו וספרותו, היה כספר החתום לפני רחל, ואם אהבה את עמה ותשתתף בצרתו, הנה דבר הרגל בלבד היתה לה האהבה הזאת.  היא ידעה כי עברייה היא, ולכן אהבה את בני עמה העברים.  היא אהבה את אביה בכל חום לבה וטהרת נפשה ולכן אהבה את אחי אביה ובני עמו.

אמנם באו ימים לרחל אשר נשכחה האהבה הזאת מלבה, אשר נהפך לבה לשנוא את עמה ואת מולדתה...

ויד נעלמה.  יד איש אחד ערום ובעל מזימות היתה בכל אלה.

 

[ו]

בבית ר' אליקים הגביר ביקרו כפעם בפעם האצילים ובעלי האחוזות אשר בשכונתו, לרגלי עסקיהם השונים אשר עשו איתו, ויתבוננו פעם בפעם אל רחל היפה (כן נקראה בפיהם) ויאהבו לשבת בחברתה, לחזות בנועם יופיה ולהקשיב את מדברותיה; אך היא לא שתה אליהם לבה ותבחל בחברתם, ותבחר לשבת כלואה בחדרה ולקרוא בספרים, אהובי נפשה וריעיה הטובים מיום מות אמה, משבת בחברת האצילים והאדונים לשמוע את שיחותיהם המוזרות ודברי העגבים אשר בפיהם...  בכלל היתה בודדה במועדה ורוח עצבת ותוגה חרישית ריחפה על פניה תמיד.  ריעותה האחת בחיים אשר בחברתה מצאה נחת, עונג ועדן, אשר לפניה גילתה את כל לבה וכל דבר ממנה לא כיחדה, היתה – אמה, ובמותה – נשארה יחידה וגלמודה בדרך החיים...  הן אמנם כי אביה אהבה כנפשו, ובכל עת היותו בביתו לא סר מעליה רגע, ויהי צלה על ידי ימינה, ויתאמץ לשמח את רוחה ולהנעים לה את עיתותיה; אבל עסקיו הרבים הרחיקוהו מביתו פעם בפעם, ואך לעיתים רחוקות ישב בביתו חודש ימים או יותר מעט, גם ריעים וריעות לא היו לה במקום ההוא הריק מאדם.  גם בעיר N, אשר היתה נוסעת שמה לעיתים לשבת שם ימים אחדים, לא מצאה לה ריע או רעיה כלבבה ותהי בודדה לנפשה.  ורחל היתה מן הנפשות המשתוקקות לריעים, לנפשות קרובות, האוהבות לשיח דאגותיהן ורגשותיהן, עצבן ופחדן, גילן ומשושן בחיק ריעים או קרובים, על כן היה לה חסרת נפשות כאלה חיסרון מורגש, וכאשר לא יכלה למנות את החיסרון הזה,שמה כל מעייניה בספריה, למצוא בחברתם את עונג הריעות החסר לה.  וכה הסכינה עמם, עד כי לפעמים לא הרגישה עוד את חסרון הריעות, אם כי רוח העצבת ותוגה החרישית לא סר מקירבה.  לוא ידע אביה את זאת, לוא הרגיש את אשר הרגישה היא, לוא ידע גם את תוצאות המצב הזה מצב בתו המתבגרת...  לוא ידע את כל זאת – כי אז, בלי ספק, עזב את העסקים אשר הרחיקוהו מביתו, וישב בחברת בתו האהובה לו כל הימים, או השתדל למצוא לה ריעים כלבבה; אבל חוק הוא, כי האבות לא יידעו את נפש הבנים והבנות, ורחל גם היא לא התאוננה באוזניו מעודה; על כן לא ידע ולא ראה דבר.

 

[ז]

בימים ההם בא אל האחוזה, הקרובה לאחוזת ר' אליקים, האציל הצעיר פטר לבית קונשלווסקי, שגמר את חוק לימודו בבית מדרש הגבוה בעיר המלוכה, לרשת את האחוזה ואת כל הנכסים אשר מסביב לה, שנפלו לו לחבל אחרי מות דודו.  פטר קונשלווסקי היה יפה תואר וטוב רואי, קסם וחן היו שפוכים על פניו ומדברותיו ערבים ונעימים ורכו משמן, גם ערמה ומזימה בו קיננו וידע את אשר לפניו.  הליכותיו ודבריו היו בנחת ויישוב הדעת: רוחו רוח כביר ולבו אמיץ, ואם הציב לו איזו מטרה לנגד עיניו אם גדולה או קטנה, לא נח ולא שקט, ויתגבר על כל המכשולים והמעצורים אשר מצא בדרכו, עדי הקימו את חפץ לבבו ועד בצעו את אשר יזם לעשות.

האציל הצעיר ההוא ראה פעמים אחדות את רחל, בעברו דרך אחוזת ר' אליקים, מתהלכת לשוח לבדה בין האלונים שלפני הבית, ויחמוד את יופיה בלבו, ויחבל תחבולות שונות ללכדה ברשתו...  ותהי ראשית מעשהו לתת מהלכים בביתו להמורה הצרפתי אשר הורה את רחל שפת צרפת, איש קל הדעת וקל מסובין בכל מידותיו והשקפותיו, ומפיו נודעה לו תכונת הנערה היפהפייה הזאת והליכות דרכה, ויידע גם כי בודדה היא לנפשה ומבלה היא את עיתותיה ביחידות ועצב, ויבן כי דרוש לעורר בקירבה על ידי ספרים המכוונים לזה, הגיוני אהבה ועגבים וחפץ להתענג על נועם החברה והריעות...  ויבא בבריתו את המורה והוא היה לו לעוזר נאמן, לסול לו מסילה בלב הנערה, למען יוכל אחרי כן, לזרוע שמה את הרוש והלענה אשר חשב.

התחבולות היו טובות ודרושות לתכליתן.  המורה הצרפתי הביא פעם בפעם לרחל סיפורי עגבים ממיטב הבלי הצרפתים ושיקוציהם למקרא, ובאשר ידע לכונן דרכו כראוי ולעבור תמיד ממדרגה למדרגה, הצליח חפצו השפל בידו ורחל בלעה את הספרים כביכורה בטרם קיץ ותקראם בחמדת לבב ואוות נפש.  נקל להבין כי לרגלם נולדו רעיונות חדשים לא שיערתם מעודה הנערה העברייה הזאת בת ר' אליקים מנדיבי עם אלוהי אברהם...  עד העת ההיא לא ידעה אהבה אחרת מבלעדי אהבת בת לאמה ולאביה, ועתה – נפתח לפניה עולם חדש: עולם האהבה בתענוגיה, האהבה של המקולקלים בספרי הצרפתים... ותחל להתהלך בעולם החדש הזה לאורכו ולרוחבו לרוח הדמיון אשר הרכיב אותה על כנפיו בהקיץ ובחלום...  והרוח הזה החל לבנות לה מגדלים באוויר, על דבר העתיד הניצב לפניה, על דבר החבלים אשר ייפלו לה בנעימים, על דבר "האוהב" אשר יכרע לפני רגליה לבקש את ידה, – והנה, הה מתלאה!...  בעיניים פקוחות החלה להתבונן אל גורל הבנות העבריות בבוא עיתן, עת דודים, כי רחוק רחוק הוא מגורל הבנות אשר בספרי הרומנים... וגורל כזה הלא ייפול גם לה לחבל – ותתנודד...  בפעם הראשונה לימי חייה החלה לבקר את דרכי בני עמה לרעה ולדונם לכף חובה, ולחשוב מחשבות לא-טובות על דבר חפצי אביה טוב הלבב לטובתה ואושרה...  ומדי הרבתה לקרוא בספרים ההם ולהתהלך ברוח דמיונה בעולם החדש, הוסיפו מחשבות כאלה להתגנב אל חדרי לבבה.  אז גדלה בקירבה עצבת רוחה, והבדידות שהסכינה בה זה ארבע שנים, החלה להעיק לה במידה מרובה, ורגש חסרון הריעות אשר נרדם בקירבה עד העת ההיא התעורר בכל תוקפו ועוזו...  דם העלומים החל לרתוח בקירבה ותהי כאילו עברה רוח שיכרון...  נפשה שאפה לחברות וריעות ותתאוו למצוא לה איש כלבבה, אשר תוכל לשפוך את שיחה בחיקו, להגיד לפניו צרת נפשה ולגלות לו את כל לבה...

ואיש כזה נמצא לה בעת ההיא!...

 

[ח]

פעם אחת בערב אחד מימי החורף בצאת רחל מחדרה אל חדר האורחים, מצאה את אביה יושב ומדבר עם אחד האצילים (הוא האציל פטר קונשלווסקי), ותשתומם למראה עיניה, כי מעודה לא ראתה איש יפה תואר וטוב רואי כמוהו ואך בימים האחרונים הציג לפניה דמיונה תמונה כזאת בחזון ובחלום הלילה...  רגעים אחדים עמדה על סף החדר כחומר מקשה, מבלי למוש ממקומה, עד אשר עוררה אביה מתמהון נפשה, ויקראה לגשת אליו, ותקרב, והוא הציגה לפני האציל אשר קידם את פניה באותות כבוד ובפנים מאירים...

האציל פטר קונשלווסקי בא איתה בדברים, ומה התפלאה רחל למשמע אוזניה...  עד העת ההיא הסכינה לשמוע מפי האצילים והאדונים, דברים פשוטים, דברי נבלה ופריצות, שחוק והוללות אשר היו לה לזרא וגועל נפש, ועתה – דברים אחרים ושיחות אחרות הקשיבו אוזניה...  דברים נעלים ונשגבים, דעות ומשפטים על העולם ומלואו, על החיים, על ה"שאלות" הגדולות העומדות ברומו של עולם – והדברים האלה הינם נעימים וערבים, נחמדים וטובים וערוכים בסגנון נחמד ונעים, ערב ומושך את הלב ומתובלים בהלצות נחמדות ושנונות.  הוא סיפר לפניה סיפורים יפים ונחמדים ומחזות שונים אשר ראו עיניו בשבתו בעיר המלוכה, במקום ששטף החיים יעבור בשאון והמולה, במקום החדשות והשינויים, החליפות והתמורות, ובכל המקומות שעבר בימי חייו.

יפי מראהו, עיניו השחורות והנוצצות אשר זיקי אש לוהטת יתמלטו מהן דבריו המלאים שכל טוב, והליכותיו הנעימות את אנשים, ובייחוד איתה, נערה עברייה, אשר דעת התבל והחיים זרה לה – כל אלה עשו בקירבה רושם חזק ונמרץ, וכל הלילה ההוא התהפכה על משכבה ולא יכלה תת שינה לעיניה, ותחשוב ותהגה ותחלום בהקיץ, ותמונת פטר היתה נגד עיניה תמיד...

מני אז החלה תקופה חדשה בחיי רחל, האציל פטר קונשלווסקי חדל לבקרה בביתה לעיתים לא רחוקות ובצאת אביה לדרכו כפעם בפעם, ותישאר לבדה בבית – יום יום, והיא מצאה נחת בחברתו, בהכירה לדעת יותר ויותר את תכונת נפשו ויקרת ערכו...  כה עברו עליה שבועות אחדים עד כי – רגש חדש ההחל למצוא מסילות בחדרי לבבה...  והרגש הזה התפתח יותר ויותר עד כי לא נכחד גם ממנה, כי רגש האהבה הוא.  בראשונה נלחמה את הרגש הזה ותתאמץ לגרשו מקרב לבה, ולוא לא היתה בודדה לנפשה, או לוא היתה אז אמה בחיים או לוא היה לה אח או אחות, ריע או רעיה, אשר גילתה לפניו את כל לבה, והוא התאמץ לגרש את הרגש הזה מקרב לבה בעודו באיבו ולעזור לה במלחמתה, כי אז יצאה, בלי ספק, מהמלחמה הזאת כמנצחת; אבל אחרי כי בודדה היתה לנפשה, לא פגש הרגש הזה מעצור ומכשול בדרכו ויצעד צעדי ענק קדימה, עד כי לאחרונה נוכחה לדעת, כי קצרו ידיה לעמוד נגדו בקשרי המלחמה, ותכרע לפניו...

לאסונה לא היה גם אביה בביתו בכל ימי תסיסת הרגש הזה, מראשית צמיחתו עד בכרו, ובשובו הביתה כבר איחר מן המועד.

רחל היתה עלמה תמה וישרה, וכל אשר חשב לבה דיברה במו פיה ולא יכלה שים סתר פנים לה ולהסתיר את רגשותיה, מחשבותיה ומאווייה בקירבה ופעם בפעם גילתה את לבה להמורה הצרפתי והוא – עוד הועיל להוותה להבעיר בקירבה את אש האהבה לקונשלווסקי, במלאו פיו תהילתו כל היום וברוממו את חין ערכו בעיניה עד למאוד.  וקונשלווסקי, אשר נודעו לו מפי המורה כל דברי רחל ואשר התחקה תמיד על צפונות נפשה, תיכן את רוחו והלך נפשה ולבה היה ערום נגדו ויידע לכלכל את רגש אהבתה אליו, מעת יצירתו עד צאתו לאוויר העולם...  ובדעתו כי כבר נמשכה אליו בעבותות אהבה עזה, מצא לנכון להוציא לאור את דבר "התגלות הלב" ראשונה ויגלה לפניה את כל לבו, כי אוהב הוא אותה אהבה ניצחת, בה הנהו רואי אושרו וששונו, היא שמש חיתו, משושו ותקוותו ובלעדה חייו אינם חיים. באור פניה ועיניה הוא רואה חיי-עדן, חיי נשמות, חיי נצח, בראותו אותה –  הארץ כגן עדן לפניו ואנשיה – מלאכי אלוהים, ובכל אשר יפנה יראה אך פרחים ושושנים נותני ריח ניחוח, ובלעדה – העולם כחרבה, מקום שממות נצח ותוהו ייליל ישימון בעיניו, החיים – מוות, השמש – אש תפתה, ובני האדם – שדי שחת ומלאכי תפתה, וכו' וכו' כל הנוסח עד גמירא, כפי אשר ידע אותו קונשלווסקי בעל פה להרצות אותו לפני עלמות תמימות כרחל; כי נוסחאות שונות היו לפניו, נערה נערה ונוסחה.  גם כרע על ברכיו, גם נשבע שבועות אמונים – הכל על הסדר.  כל הדברים האלה היו עוד כחדשים בעיני רחל, חדש בהקיץ, בפועל, כי עד כה ראתה אותם רק בחלום, בדמיון.  נקל להבין כי לא עצרה העלמה המתבודדת ובעלת הדמיון הזאת לעמוד בפני להב האהבה הראשונה...

וברית האהבה יצאה אל הפועל...

 

[ט]

בראשונה התנודדה רחל, בשומה לנגד עיניה את קיר הברזל המפריד בינה ובינו.  הוא – נוצרי והיא – עברייה, ובבואה במסורת הברית איתו, עליה לעזוב את עמה ואלוהיה, עליה לבגוד באחיה ולבגוד באמונתה, נורא ואיום הרעיון הזה ומי יכילנו! – גם אוהבת היא את אביה בכל עזוז אהבתה ואיך תוכל לעזבו? היוכל נשוא את עצמת מכאובו הגדול?...

אבל לא ארכו הימים ויחלש גם הרעיון הזה בקירבה, וייחדל לאט לאט להפיל עליה מוראו ולהפחיד את עצמותיה, וקיר הברזל הזה אשר הפריד בינה ובין פטר החל להתמוטט, עד כי נפל כלה...  אוהבה ואהובה פטר הערום ואיש המזימות, אשר היה בעיניה כמלאך אלוהים וכסמל דמות האמת והתום החל להוכיח לה בטוב טעם ודעת, כי כל בני האדם אחים המה בני אל חי, נבראים בצלם אלוהים, ובכל בני האמונות השונות שווים המה בעיני ד', כי אמונה אחת לעמה ועמו, היא האמונה באל אחד, יחיד ומיוחד בורא שמים וארץ, וכל יתר החוקים והמשפטים, התורות והמנהגים השונים אשר לעמה ועמו הינם אך חקרי רוח בני אדם, קרוצי חומר, ולא מפי עליון יצאו, וחופשי הוא האדם להשליכם אחרי גוו ככלי אין חפץ בו...  ויוסיף עוד להשפיל בעיניה את ערך עמה, בתיתו אותו לעם של רמאים ונוכלים, עם של רוכלים וסוחרים בבלויי סחבות, לעם שמלבד מקנה וקניין לא ידע מאומה בארץ.

והיא – לא ידעה לא את עמה ולא את אמונתה ולכן מצאו דבריו מסילות בלבבה, ותחל לבזות את עמה ולתעב את אמונתה ואמונת אבותיה.

ואחרי אשר שלחה את הרסן מעל פניה, לא מצאה עוד עוז בנפשה להתנגד לחפץ פטר ולתחבולותיו ותיפול במהמורות טמן לה...

ומקרה מן הצד שת על-זה נוספות ויעזור הרבה לרעה, להרחיקה מאביה ויגרש מקירבה גם אהבתה אליו וגם רגשי הרחמים והחנינה אשר קיננו בקירבה תמיד.

ועל-ידי מי? על-ידי אביה בעצמו!...

 

[י]

ארבעה ירחים שהה ר' אליקים בדרך לרגלי עסקיו הגדולים ולא ידע את כל הנעשה בביתו ויהי שקט ושאנן ושלוו במכונו, וייחזה לו חזיונות מרבים ונעימים לעתידות בתו, לרגלי "הנכבדות" שהציע לפניו אחד השדכנים עם בן הרב מעיר.N הנודע ומפורסם ל"עילוי" ו"מושלם"; אך פתאום לפתע בעצם יום אחד קיבל מכתב מפלטיאל הסוכן אשר על ביתו והנה מתלאה!... עיניו חשכו בחוריהן בקראו את דבריו ופלצות אחזתו.  הסוכן הודיע לאדונו כי עוד לפני שבועות אחדים מתח קוו חשד על האציל קונשלווסקי בעל האחוזה הקרובה, אשר החל לבקר בביתו לעיתים לא רחוקות, עוד בשבת ר' אליקים בביתו, ומעת צאתו לדרך – החל לבוא מדי יום ביומו, ויתמהמה בכל פעם שעות אחדות, כי דבר בלייעל יצוק בו וכי נתן עיניו בבתו רחל אך בדעתו את בתו כי היא נערה תמימה וישרה ומצניעה לכת, התאמץ לגרש את החשד הזה מקירבו ולכן לא הודיעהו על אודות זה מאומה עד כה אולם עתה נזדמנו לפניו במקרה מכתבים אחרים שהריצו זה לזה ומהם ראה ונוכח, כי הה, נורא הדבר...  כי רחל תאהב את האציל הנוצרי, וגם נתנה  לו את בריתה ברית אהבה...  והנהו ממהר להודיעו את זאת, למען ימהר לשוב הביתה, אולי יש תקווה להציל את בתו..

כעל כנפי נשרים דאה ר' אליקים וישב לאחוזתו בערב, ובתו לא ידעה דבר שובו.  ויבוא הביתה וימצא...  את בתו יושבת אחוזה בזרועות האציל הנוצרי והוא מעתיר לה עתרת נשיקות...

לוא ידע אז ר' אליקים לכלכל דרכו ומעשהו במשפט, לשום מעצור לרוחו וחמתו, והתאמץ לשובב אליו את לב בתו בדברים רכים וטובים, כי אז מי יודע אם לא התעוררה לחמלה עליו, אם לא שבו רגשי אהבתה לאביה לפעם בקירבה ואם לא ראתה את עוותתה ותתייצב על דרך טובה אבל הוא לא עשה כן – ומי יוכל להאשימהו על זאת? – בחמה ושצף קצף התנפל על קונשלווסקי.

– צא, צא לך מביתי, איש הבלייעל! – קרא בחמתו וירקע ברגליו – ואם תעיז לדרוך מעתה על סף ביתי, ארוצץ את גולגלתך.

– ואנוכי אראך את ידי, יהודי ארור, וידעת את תנואתי – קרא קונשלווסקי בקומו ממקום מושבו, וייצא מן הבית.

אחרי כן התנפל אליקים בחמה וקצף על רחל בתו האהובה וידבר דברים כמתלהמים באוזניה, וירים גם את ידו עליה ולא ידע רחם.

ובזה כלתה הרעה...

ימים אחדים שם ר' אליקים משטר על בתו ויפקד עליה שומרים לשמור את עקבה גם בצאתה החוצה ולא דיבר איתה דבר.

והמורה הצרפתי, אשר התחפש לעיני ר' אליקים לאחד מאוהביו ולוקח חבל בצרת נפשו, היה איש הביניים בין רחל ובין פטר אהובה, והוא הגיד לה את העצה היעוצה מאת אהוב נפשה, שעל ידה תוכל לצאת מן המיצר ולבוא לחסות בצלו...

 

[יא]

כעבור ימים אחדים אחר המאורע פרצה בערה באחוזת קונשלווסקי ובית בישול יין השרף אשר לו עלה כולו על המוקד.

לא ברק משמים ולא ידי בני אדם בלתי זהירות באש, שלח את האש באחוזת קונשלווסקי, כי אם ידי קונשלווסקי בעצמו שלחו את האש בבית בישול יין השרף, בדעתו כי לא יגיע הנזק אליו, כי היה הבית בטוח בחברת אחריות האש; תחת זה מצא בזה מקום לגולל האשמה על ר' אליקים, כי הוא הבעיר את הבערה – על-ידי שליח – ויעד עדים איכרים שכורים מעבדיו בני אחוזתו – כי התפאר לפניהם, כי ייקום את נקמתו מהאציל קונשלווסקי על נשאו את עיניו אל בתו, וכי המבעיר את הבערה אחד האיכרים אשר ידעו בו כי יצא בדרך רחוקה הודה לפניהם את פשעו.  ועוד לא עברו ימים אחדים מעת התבערה ויבוא חוקר הדין מעיר N לאחוזת ר' אליקים ואיתו שוטרים ואנשי חיל ויביאו את ר' אליקים לבית הכלא.

הדבר הזה עשה את כל העיר N כמרקחת, וכל בני העיר, כעברים כנוצרים, בכו לאסון מיטיבם ואיש חסדם ר' אליקים הגביר וישתתפו בצערו, ונכבדי העיר וטוביה מיהרו אל חוקר הדין ואל שר המחוז ויעידו לפניו על יושרו וצדקתו, וישתדלו כי יוציאוהו לחפשי ממאסרו בעד העירבון סכום כסף גדול אשר חפץ לתת, עד אשר יחקרו את דינו; אבל כל השתדלותם היתה לא לעזר ולא להועיל, כי אוהב נאמן היה חוקר הדין לפטר קונשלווסקי מתמול שלשום ולא שמע בקולם ויוסיף עוד להכביד אוכפו על ר' אליקים גם בבית מאסרו, ויפשטו מעליו את בגדיו החמודות, וילבישוהו בגדי האסירים וגם לא נתנו לאיש לבקרו בבית כלאו.

אבל ר' אליקים לא שם לבו לכל אלה.  ידוע ידע, כי ימי מאסרו לא יארכו, כי אמת מארץ תצמח, וראו השופטים, כי העליל עליו קונשלווסקי עלילת שווא ויצא נקי בהישפטו; אך דאגתו בדבר בתו לא נתנה מנוח ודמי לנפשו.  הרעיון, כי בתו אהובתו וחמדת נפשו, תקוותו האחת, משושו ונחמתו בחיים, רחל התמימה והישרה נהפכה לאחרת ותצא לתרבות רעה לאהוב איש נכרי, דיכא לארץ חיתו...  ועתה נשארה לבדה באין איש איתה – ומי יודע את אשר בלבה?...  הן אמנם כי הפקיד עליה שומרים אשר לא יסירו את עיניהם ממנה, אבל, מי יודע?...

ובעוד ימים אחדים יצאה השמועה בעיר, כי רחל בת ר' אליקים הגביר ברחה מבית אביה לאחוזת קונשלווסקי ותבוא איתו במסורת ברית הנישואין...

והשמועה הגיעה גם לאזני ר' אליקים בבית כלאו – וייצא מדעתו...

ובבוא ביום ההוא אחד מפקידי בית הכלא לחדר מאסרו התנפל עליו בחמה, ויצעק: "הבה לי את בתי!" ויאחז בשערות ראשו ויישכהו.  לקול זעקת הפקיד נקבצו ובאו פקידי בית הכלא, שוטרים ואנשי חיל, ואליקים התנפל עליהם וייכם הכה ופצוע, ויצעק קול גדול: "הבו לי את בתי! שקר הדבר! בתי לא המירה את דתה! הבו לי את בתי"!...

אז יצא לחופשי מבית כלאו – ויובל לבית אוסף המשוגעים אשר בעיר הפלך...

 

[יב]

ורחל שמעה את אשר קרה לאביה ויכמרו ניחומיה עליו, ורגשי אהבתה לאביה ישר-הלבב התעוררו בקירבה בכל עוז, גם רגשי החמלה והרחמים שבו אליה.  וייחל הנוחם להציק לה ולענותה, ולא נתן דמי לה ויאכל באש את קרביה ולבה.  גם אהבת פטר אליה החלה לרפות מעט מעט, אחרי עבור אש תאוותו הזרה...  ותרא כי פניו אינם אליה כתמול שלשום; גם נוכחה אז לדעת, כי שגתה ברואה בדבר אביה בהאמינה בראשונה בתומת לבבה לדברי אהובה, כי אמנם ידי אביה הבעירו את הבערה ובגלל זה נפל ערכו בעיניה ותתעבהו בלבה, ותרא כי אביה הצדיק וקונשלווסקי – איש רע ונוכל, אכזרי ובלייעל, אשר התגולל על איש צדיק ממנו להצמית בבור חייו על לא חמס בכפו, וירב הנוחם להציקה ולענותה, עד כי שולח רזון בעצמותיה, ותחלה ותמת כעבור שישה ירחים אחר חתונתה.

ור' אליקים ישב שנים אחדות בבית המשוגעים, והרופאים ראו כי אין תקווה לרפאותו משגעונו, ובאחד הימים ברח משם ויבוא לעיר מולדתו N, וייחל לסבב על הפתחים לבקש נדבות להוצאות המשפט עם ה"פריץ" הבלייעל אשר יגיש לפני השופטים ולהוציא את בתו התמימה והישרה מתחת ידו.

כה עברו עליו עשר שנים.

זה היה ר' אליקים הגביר והנדיב לפנים, וזה הוא אליקים המשוגע עתה, העומד לפניך בפינת הפרוזדור של בית התפילה הגדול בעיר N ומבקש נדבות מכל הבאים להתפלל.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה