_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מנחם הסופר

בן-אביגדור

לתוכן הענינים

 

(ציור ספרותי)

[א]

ליל חורף, פני הרחובות בעיר N מכוסים שלג רב.  הקור גדול ומסמר כל בשר. 

באחד הרחובות הולכים איש ואשה אחוזי זרוע.  האיש הוא גבה קומה ודל בשר והאשה דקת בשר גם היא וקצרת קומה.  שניהם לבושים בגדים קלים ופשוטים.  הוא לבוש בגד קצר וקל אשר לא יוכר על נקלה אם בגד-חורף אם בגד-קיץ הוא.  צווארו עוטה מטפחת צמר מקופלת ועל ראשו מגבעת שחורה אשר ילבשו אותה גם בקיץ.  ידיו עורות.[1]  על עיניו משקפיים; והיא לבושה מעיל-חורף קצר מארג צמר פשוט.  על ראשה מגבעת צמר שחורה ואוזניה מכוסות מטפחת-בד לבנה ומקופלת.  על ידה נעלי-חורף ישנים וקרועים מעט בראשי האצבעות. 

בעברם על פני אחד הפנסים אשר בצדי הרחוב, או על פני חלון אחד בתי המסחר הפתוחים עוד, ייראו פני ההולכים והמה פני להבים ואוזני האיש אדומות כדם. 

פני האיש ארוכים וחדים בסופם ופני האשה עגולים וקטנים.  זקן-האיש הקצר מכוסה שלג ולא יוכר מראהו. 

– הינך רועדת כולך מקור, יקירתי! – קרא האיש וייאנח. 

– ואתה, מנחם? – קראה האשה – האם לא ירעד גם בשרך מקור?

– הלא סופר עברי אנוכי! – השיב מנחם בצחוק מר – ומה מנת כל סופר עברי בחיים אם לא רעב וקור? אבל את, חנה[2]?

– אנוכי אשת ספר עברי – השיבה חנה בצחוק גם היא. 

– כן, כן – נאנח מנחם – כבר למדת ממני תורת הרעב והקור.  אמנם, יקירתי, מורה מצויין אני בתורה הזאת ואת תלמידה מצויינת.  האף אין זאת, חנה? – כילה את דבריו בצחוק קל. 

– שים ידך בצלחת בגדך ולא תקפא מקור – קראה חנה בדאגת חיבה ותרף את זרועו. 

– צדי הרחוב חלקלקים עתה ונקל למעוד הפעם וליפול – קרא מנחם ויושט לה זרועו שנית. 

– אבל גם לי עיניים לראות ודעת להיזהר – קראה חנה בהניעה ראשה בסירוב – ואינני צריכה לתמיכה. 

– מצאתי עצה לבל תקפא ידי – קרא מנחם בתקעו את כף ידו הימנית אל תחת כנף בגדו ממעל לחזהו. 

אז שבה ותחזק בזרועו. 

– אמנם תקצר יד הסופר העברי ממלא מחסורי בני ביתו ומהשביעם עונג וטובה – קרא מנחם כעבור רגעים אחדים. 

– למה, מנחם תדבר כדברים האלה? – התמרמרה חנה אליו – הלא זה תמיד כי האהבה הנאמנה תשחק למחסור ועוני ולכל תלאות החיים החומריים.  המחסור ייחשב בעיניי אך ככור מבחן להבדיל על ידו בין אהבה צרופה ובין אהבה מלאה סיגים.  האיש שאיננו יכול לסבול איננו מסוגל גם לאהוב.  ואנוכי לא אתאונן על גורלי, יקר אתה לי, אישי, מכל אדרות-שיער[3] ומכל מאכלי-תאווה, שבעולם – כילתה דבריה בצחוק נעים. 

– ואנוכי יודע אמנם להוקיר את אהבתך הטהורה לי ואת תכונת רוחך הטובה – קרא מנחם באמצו את זרועה אל לבו ברגש חיבה – אולם, הוסיף לדבר כעבור רגע וצחוק-לצון חלף על פניו, בעת אשר יתקפנו הקור תרעדנה עצמותינו ובעת אשר קיבתנו תחסר נרעב מאד. 

– ובכל זאת לא נגווע בקור וברעב – קראה חנה באומץ לב. 

רגעים אחדים החשה מנחם ואחר קרא כזוכר נשכחות: "שכחתי לשאול אותך, חנה! השילמה לך הגבירה פינקלביץ שכר עבודתך?"

– לא! גם בעד הכותנות אשר תפרתי לה זה כשבועיים לא שילמה לי עוד.  הפעם אמנם לא בושתי ואתבע את שכרי בפה מלא, אבל היא דחתה את השילום ליום מחר.  נראה: התשמור דברה בפעם הזאת אם אין? ולך, מנחם? אולי שילמה לך הערב את שכר הוראתך את בניה בעד החודש העבר?

– לא! – ענה מנחם. 

– לפי הנראה לא תדע עד כמה נחוץ לנו הכסף הזה – קראה חנה בלצון קל. 

– ולוא גם ידעה לא מיהרה לפתוח כיס כספה לשלם לנו שכרנו במועד – קרה מנחם בתלונה – הגבירים לא ישיתו לב לצורכי העניים. 

– כן! – הסכימה חנה בעצב – הן לולא הלנת שכר עבודתנו בכל פעם, כי עתה לא ידענו מחסור כל כך.  בחודש הזה הרווחתי כחמישה עשר רובל ואתה כשלושים; אבל כמה גבינו מן הכסף הזה? אפונה אם גם החצי?

עוד לא הגיד לה כי אבדה לו היום הוראת שעה אחת – חשב מנחם ברגע הזה – עתה ירוויח, אך עשרים וחמישה רובל לחודש.  בסוף השבוע הזה עליו לשלם גם שכר הדירה בעד החודש.  סוכן הבית כבר העיד בו היום, כי אם לא ישלם לו שכר הדירה בשבוע זה יבוא עליו בקובלנא לפני שופט השלום ואת הדירה ישכיר לאחר.  אולי ייבנה הפעם מהמו"ל[4] החדש? הוא מבטיחו במכתבו לשלם לו בעד עבודתו שכר הגון, אולי? אמנם כבר הונו אותו המו"ל פעמים רבות בהבטחות כוזבות, ויש אשר פשטו לו את הרגל פעמים אין מספר; אך המו"ל החדש, כפי הנשמע, ישר לב הוא וגם חך טועם לו לדעת מה טוב. 

– התדע, מנחם, את אשר עלה על לבי? – קראה חנה פתאום – כי נמכור את אדרת-השיער שלי הנתונה בעבוט.  הקונה ייתן בעדה, בלי ספק, כחמישים רובל ונשארו לנו עשרים. 

– לא! – קרא מנחם בהניעו בראשו לאות מיאון – עוד לא אבדה תקוותי כי תשיג ידנו לפדותה. 

– למה לנו להשלות נפשנו בתקוות לא תבואנה? – טענה חנה נגדו. 

– היום קיבלתי מכתב ממו"ל חדש בעיר א.  ובו יודיעני כח מוציא הוא לאור מאסף-ספרותי ומבקשני להיות לו לעזר במעשי ידיי, והוא מבטיחני לשלם לי בעד עבודתי שכר הגון. 

– חדל לך מתקוות כוזבות כאלו! – קראה חנה בלעג – העוד לא נוכחת כבר לדעת כי הספרות העברית עודנה משענת קנה רצוץ ולא תושיע ביום צר? הכבר שכחת את אשר רימוך מו"ל רבים בהבטחותיהם הבל, ואחרי הדפיסם את מעשי ידיך לא שילמו לך אף פרוטה אחת? 

– ובכל זאת אנסה לשלוח אל המו"ל הזה איזה דבר מכתביי. 

– ומה תשלח לו? – שאלה חנה. 

– דוגמאות מספר-הזכרונות הספרותי שאני עורך בימים האלה – ענה מנחם. 

– אנוכי עוד לא קראתי את כתבך זה – קראה חנה. 

– הערב אקרא ממנו באוזנייך – ענה מנחם. 

– ספרי זה – הוסיף מנחם לדבר כעבור רגעי מספר – לא יירצה למו"ל העברים האחרים, בהיותו מלא מרורות על מבחר הספרות העברית בהווה, על האלים האדירים אשר להם תכרע ולהם תשתחווה.  ולא יאבו להדפיסו גם בלי תשלום שכר לבעליו; ואולם המו"ל החדש, כאשר אשער, יקבלו בשתי ידיים, ואם גם לא יאבה או לא יוכל לשלם לי שכר-סופרים בעדו אמסרהו לידו להדפיסו חינם, כי חביב הוא לי ספרי זה וחפץ אני כי תיוודענה דעותיו בקהל. 

המה הגיעו עד קצה הרחוב וייסבו לבוא לרחוב אחר. 

– ומה שלום הילדים בבית? – שאל מנחם את חנה כעבור רגעי מספר. 

– שכחתי לבשרך, מנחם! – קראה חנה בצהלה וכזוכרת נשכחות – כי החלה הילדה להתהלך. 

– האמנם? – קרא מנחם בשמחה גלויה – מתי? 

– הערב! – השיבה חנה – וכבר עצרה כוח להתהלך לבדה מן שולחן כתיבתך עד הספה, אם אמנם כי נפלה, כמובן, בדרך הילוכה פעמים אחדות ארצה. 

– בת חיל! – קרא מנחם שמח. 

– היא ילדה חכמה מאוד – קראה חנה ותחל לספר לו רוב חכמותיה ותנועותיה היפות. 

– אמנם היא תחכם מיום ליום – קרא מנחם גם הוא. 

– מי שלא יחכם מיום ליום, כמובן, לא חכם ייחשב – העירה חנה. 

צחוק רצון חלף על פני מנחם לשמע הערת אשתו. 

– ומשה ושרה? – שב מנחם לשאול – העוד ערים היו בעזבך את הבית?

– שרה כבר עלתה על משכבה ומשה עוד השתעשע את הילדה.  הוא רעב ללחם מאוד ואבטיחהו להביא לו אוכל מן הרחוב.  אבל, גמגמה מעט בלשונה, אין בידי אף פרוטה אחת ובהקפה[5] לא אוכל עוד לקחת, כי כבר חדל החנווני מתת לי בהקפה.  כבר חייבת אני לו חמישה רובל.  אולי נמצא בידך, מנחם, מעט כסף ובאתי לאחת החנויות לקנות שתי עוגות למשה וגם ליטרא לחם לארוחת הערב לכולנו. 

– אך אגורות אחדות נמצאו בכיסי וכמדומני לא תספקנה לכולנו. 

המה נגשו עד לפני אחד הפנסים אשר ברחוב ויוצא את כיסו[6] מצלחתו ויפתחהו. 

– אך ארבע אגורות! – קרא בצחוק מר – ומה תעשי בהן?

– אלכה ואקנה למצער שתי עוגות למשה ופת לחם לאמך – קראה חנה. 

הוא נתן לה את ארבע האגורות ותעזהבו רגע ותבוא אל אחת החנויות וכעבור רגעים אחדים יצאה משם וצרור קטן צרור בניר תחת אציל ידה. 

כעבור רגעים אחדים הגיעו עד שער אחד החצרים ויעמדו על ידו. 

מנחם משך בפעמון השער. 

– אין לי גם אגורה אחת לתת לשוער! – קרא מנחם בעצב. 

– שלשום הלא נתת לו שלוש אגורות – הרגיעה את רוחו. 

השוער פתח את השער והם באו החצרה. 

השוער הביט אל ידיהם ובהרחיקם ללכת ממנו מספר צעדים נהם בקצף: "יהודים ארורים"!

המה באו האחד הפתחים וייחלו לעלות במעלות צרות ורעועות ויעלו ממכפלה למכפלה[7].  בטרם יעלו אל המכפלה השלישית עמדה חנה ותשאף רוח מעט.  מנחם מיהר לתמוך בזרועה ולעזור לה בעלותה; אבל היא חילצה זרועה מידו. 

– עוד אעצור כוח לעלות במעלות[8] לבדי – קראה בצחוק קל ובדברה החלה לדלג ממדרגה למדרגה ברגליים קלות ובמרוצה. 

המה עמדו לפני דלת קטנה ונמוכה וידפקו עליה וכעבור רגעים אחדים נפתחה ויבואו הביתה. 

– ערבא טבא[9]! – קראו הבאים. 

– שנה טובה! – ענתה בנעימות אשה זקנה אחת, אשר פתחה את הדלת ותקדם את פני הבאים בחיבה. 

המעון הוא בעל שני חדרים קטנים.  החדר הראשון הוא המבוא וחדר המבשלות כאחד ולו חלון קטן אחד.  בקיר שעל יד הפתח תקועים יתדים[10] אחדים לתלות בהם בגדים ומתחתיהם עומדת תיבת-עץ פשוטה ונמוכה.  על הכיריים עומדת מכונת-בישול קטנה המוסקת בנפט וקול רתיחת מים עולה ממנה עתה.  אצל הכיריים עומד שולחן עץ פשוט המכוסה גליון עיתון עברי ועליו עומדות שלוש כוסות נקיות בשלושה ספלי חרש לבנים ובהן שלוש מפות קטנות.  ממול הכיריים דבקים אל הקיר דפי-עץ אחדים ועליהם סדורים קערות, כפות, מזלגות וכלים אחרים ומתחתיהם תלויים בקיר כלי נחושת אחדים, מסנן, מכתש, ארגז-עץ קטן למלח ועוד.  החדר השני הוא חדר האוכל והמיטות כאחד ולו שני חלונים בקיר הימני.  אצל החלון האחר עומדת מכונת תפירה של זינגר ועל יד החלון השני שולחן-כתיבה קטן מכוסה רקמה ירוקה, ישנה ומלוכלכת פה ושם בכתמי דיו, ועליו מסודרים בסדר נכון: קסת הסופרים, ניר, עיתונים וספרים שונים ולפניו כסא-עץ עגול עם משענות בצדיו.  אצל הקיר אשר ממול הפתח עומד ארון-בגדים קטן ואחריו עריסת ילדים ובה שוכבת עתה ילדה קטנה וישנה.  אצל הקיר אשר ממול החלונות עומדות שתי מיטות-ברזל רבודות[11] אצל הקיר אשר בו הפתח עומדת ספת-עץ פשוטה צבועה אדום ועליה ישכבו שני ילדים וישנים.  באמצע החדר עומד שולחן פשוט וישן ועליו מנורה קטנה דולקת, וחתיכות בד, פסי צמר, כותנות תפורות, גלילי חוטים וכפתורים צבורים לאורכו ולרוחבו. 

החדרים צרים ודלים אבל נקיים וכל כליהם משופשפים ומרוחצים למשעי. 

– מה שלומכם, בניי? – שאלה הזקנה את הבאים באהבה רבה – הגדול הקור בחוץ?

– כן, אמי! – ענה מנחם. 

– וגם בבואכם הביתה לא תוכלו לחמם את בשרכם כי קר בבית מאוד – נאנחה הזקנה. 

– ומה שלום אצבעך הכואבת, אמי? קרא מנחם בדאגה. 

– כבר הוקל הכאב – ענתה הזקנה. 

– הראי נא לי, אמי! – קרא מנחם שנית. 

– היא הסירה את החיתולים[12] מעל אצבעה הצבה והאדומה.  וחנה הסבה את פניה הצדה לבלי הבט אל האצבע הכואבת אשר הצרה[13] לנפשה מאוד. 

– אמנם כבר החלה האצבע להירפא, ובזמן קצר תירפא כליל! – קרא מנחם. 

ופני חנה שבו למנוחתם. 

– הזה כבר השכבת, אם, את הילדה בעריסתה? – שאלה חנה את חמותה כעבור רגעים אחדים. 

– לפני חצי שעה – ענתה הזקנה. 

– ומשה? – שבה חנה לשאול – גם הוא כבר עלה על משכבו.  צר לי, הוא שכב לו ונפשו רעבה. 

היא פתחה את ווי מעילה ותחל לפשטו.  מנחם אמר לעזור לה לפשוט את המעיל; אבל היא פנתה ממנו בצחוק ותקרא: "הלא יודע אתה, מנחם, כי שונאה אנוכי "נימוסים" כאלה, וידי לא תקצר מפשוט בעצמי את מעילי". 

– אנוכי הייתי תפוש במחשבות ואשכח את שנאתך לה"נימוסים" האלה – התנצל מנחם בלצון. 

ובדברה פשטה את המעיל ותשב לפני שולחן עבודתה ותינפש מעט.   

גם מנחם פשט את בגדו וישב אל שולחן כתיבתו. 

– הכבר סיפרת לו, בתי, כי כבר החלה הילדה להתהלך הערב? – שאלה הזקנה את חנה בחיבה ורצון רב, ובדברה הביטה לעבר מנחם בפנים שוחקות. 

– כבר סיפרה לי – מיהר מנחם לענות – אבל טוב כי הזכרתני.  הנני חפץ לראות את זאת בעיניי.  חנה! – קרא אליה כמתחנן וייגש אל העריסה – אעירנה משנתה ואראה בהתהלכה. 

– לא, לא, מנחם! – קראה חנה ותמהר לקרב אל עריסת הילדה ולעצור בעדו – לא אתנך עשות כזאת.  כל הערב לא ישנה ולא טוב להעירנה משנתה עתה.  חכה נא עוד מעט. 

הוא שב אל שולחן כתיבתו. 

– הלא איוותה נפשכם מעט חמים[14] – קראה הזקנה – המים כבר רתחו, בלי ספק, הנני ואביא לכם חמים להשיב את נפשותיכם הצמאות וייחמו גם גוויכם הקופאים. 

– שבי, אמי, פה ואנוכי אלכה לי לחדר המבשלות להביא את החמים. 

– הלא עייפה את, בתי, מעמל הדרך הרחוקה – קראה הזקנה ברחמים – גם כל יצורי גווך רועדים מקור ובחדר המבשלות קר מאוד. 

– אין רע! – הניעה חנה בראשה לאות מיאון – צעירה אנוכי והקור לא יזיק לי מאומה. 

ובדברה מיהרה ותרץ אל חדר המבשלות ופניה צוהלים ופיה מלא רננה. 

– נפש יקרה היא חנה'לה! – קראה הזקנה בלחש באוזני מנחם – יתן לה ה' כח ועוצמה ויאריך ימיה עד מאה ועשרים שנה.  לבה טוב עליה ורוחה עלזה בקירבה גם בעת מחסור ודחק.  ברוך ה' כי זכית ברעיה מצויינה כמוה. 

צחוק רצון חלף על פני מנחם לשמע התהילות אשר פיזרה אמו לחנה. 

כעבור רגע שבה חנה מחדר המבשלות ותאמר: "עוד לא רתחו המים היטב, בעוד חמישה או עשרה רגעים ייבשלו". 

היא ישבה אל שולחן העבודה ותיקח לה כותונת אחת בלתי נגמרת לתפרה; אבל ידיה רעדו ולא עצרו כוח להחזיק במחט ולתפור, ותנח את המחט רגע ותחל לנשוף בהבל פיה בידיה הקפואות להחם אותן. 

היא נשאה עיניה ותתבונן אל הילדים השוכבים על הספה ורגש חמלה התעורר בקירבה: "ילדי עוני! מה מנת חלקכם באביב חייכם? אך רעב וקור!...  בפת לחם יבש תשקיטו את רעבונכם לכל הערב ולפעמים גם עד מחר בבוקר.  שרה הותירה היום פת לחם מארוחת הצהריים ותאכל אותה בערב ומשה לא טעם מאומה מן הצהריים וישכב לנוח בבטן ריקה.  הוא חיכה, בלי ספק, לשובי, להעוגות אשר הבטחתיו להביא לו מן הרחוב ונפשו קצרה בחכותו וישבור רעבונו בשינה.  אבל הקיבה לא תשבע במאכל אשר כזה והבשר גם הוא דורש את תפקידו, וכאשר תחסר הקיבה יחלש הגוו.  ואמנם ילדים חלשים הם ופניהם רזים מאוד.  ילדים יפים הם אבל עניותם מנוולתם. 

בני סופר עברי אתם וגורלם כגורל הסופרים העברים.  גם בהם נמצאו כשרונות טובים ויפים אבל עניותם מנוולתם.  העניות הזאת לא תיתנם להתפתח ולהתקדם כראוי.  והאם רבים הם הסופרים אשר ידמו אל אישה, אשר למרות עוניו ומחסורו מנעוריו ועד עתה פיתח את כשרונו במידה מרובה ויעש חיל בספרות ויצטיין בה עד להפליא כיום הזה?

וסופר מצויין כמוהו באחת מן השפות החיות הידע עוני ומחסור? ולוא היה בעלה סופר בשפה אירופית, כי עתה הלא מלא כל פה תהילתו מספר חובשי בית המדרש "ואברכי משי"[15], הנמנים על קוראי עברית, והוא ושמו רומם על כל לשון.  ובהיותו סופר עברי אין מי יודע אותו, מלבד מתי מתהלך בחושך צר בפינה בודדה ונסתרה, במעון דל וצר ומה חלקו בחיים? הלא אך ריש[16] ותלאה, רעב וקור". 

ברגע הזה נשאה את עיניה אל אישה היושב כפוף אל שולחן-כתיבתו וכותב ואנחה חרישית פרצה מלבה.  איזה רגש תמרורים וחמלה חלף ברגע הזה בקרב לבה: "אמנם לא תתאונן על גורלה.  היא לא שאפה מעודה לחיי עושר ומותרות, היא שאפה לחיי אהבה ואמון, לחיי יושר ואושר הנפש – וכל אלה מצאה בחייה ההווים והיא שבעת רצון מאוד, והדעת כי איש נעלה ומצויין כמנחם אוהב אותה בכל לבו דיה לאשר את חייה אושר רב.  ואולם לבה נשבר בקירבה על מחסורו וחייו הקשים.  הנה שש הוראות שעות לו והן תגזלנה מעתו כל היום וכל הערב.  הוראת-שעה אחת היא בקצה העיר מעבר מזה והוראת-שעה שנייה בקצה העיר מעבר מזה, והוא רץ ועמל כל היום, מבלי יכולת לבוא הביתה גם לארוחת-הצהריים, ונושא חרפת רעב וקור; ובבואו אחרי רוב עמלו בשעה העשירית בלילה לביתו לא ימצא גם פת לחם יבש לשבור רעבונו". 

ומנחם יושב אל שולחן כתיבתו, עטו בידו וגליונות כתובים וחלקים מפוזרים על השולחן לפניו; אבל איננו כותב.  הוא תפוש במחשבות רבות, כלליות ופרטיות, והמחשבות גוררות אחריהן גם זכרונות רבים.  ומחזות שונים מימי חייו יעברו לפניו ברוח. 

ברמסקי פיטר אותו היום ממשמרת הוראתו את בנו – חושם מנחם ברגעים האלה – גם הוא סופר.  והאם מעטים הם הסופרים אשר לא יעלו בכשרון ודעת על ברמסקי ובכל זאת לסופרים גדולים ייחשבו בישראל.  ואמנם גם הוא "כותב לשון קודש" נפלא, גם לו אוצרות מליצות ופסוקי תנ"ך רבים.  והוא סופר וסוחר כאחד ואשר על כן הוא עוטה גאון ומבטל בלבו את כל הסופרים העברים: "הם אנשי רוח והוא איש מעשה, סוחר מעורב עם הבריות".  והוא שאל אותו היום בהטיפו לקחו לבנו להגיד לו את דעתו על הספר החדש אשר הוציא עתה לאור.  אז ענהו כי חסד גדול היה עושה את הספרות העברית לוא לא חדל מאחוז אמת המידה בידו ולא המירה בעט סופרים מעולם, כי לא נוצר להיות סופר כי אם סוחר.  ההיה לו להגיד לו אחרת מאשר חשב לבו? ההיה לו להלל את ספרו הנבזה בעיניו מאוד? או היכל גם לכחד את האמת תחת לשונו ולבלי הגיד לו את דעתו כלל? ותשובתו הקשה חוללה סער גדול וברמסקי התנפל עליו בחרפות ויגדפהו ויקללהו ועוד מעט ומרט את לחייו.  והוא לא השיב את חרפתו אשר חירפהו אל חיקו, כי אם שאלהו בנחת: "ואיזו רעה עשיתי לך, אדוני ברמסקי? האין לי הצדקה להשמיע את דעתי על ספרתך ועל "כשרונך" כאשר יחשוב לבי? ואם יבוא איש ויאמר עליי, בלב תמים ונפש נקייה, כי אין כל כשרון-סופר בקירבי, האקצוף עליו בגלל הדברים האלה"?

ובאמת, הוסיף מנחם לחשוב, צחוק מכאיב לב הוא לראות קטנות הנפש הזאת בקרב הסופרים העברים אשר כל הנוגע לרעה במעשי ידיהם, אם גם בלב תמים וכוונה טהורה, כיורד לחייהם ייחשב. 

צחוק קל חלף ברגע הזה על פני מנחם.  ברמסקי קרא אליו בחמתו: "הדימית כי היה אהיה ריאליסט גס כמוך? הדימית כי יהיו כל הסופרים מלאי כפירה ומרי כמוך? הלא גם ענקי ספרותנו לא זכו בעיניך וכל קודש משחק לך.  חא! חא! דברי גנאי ומידות מגונות!"... 

ואמנם לא כיזב ברמסקי.  רוח הכפירה אמנם נצנצה בו עוד מימי ילדותו והוא היה ריאליסט עוד בטרם ידע מה הוא הריאליזם ובטרם ידע כי כזה הוא.  שתי מידות, ורעות לפני דברי הוריו ומוריו, דבקו בו מאביב ימי חייו: לבלי האמין כפתי לכל אשר יאמרו לו אחרים, לכפור בכל דבר הנחשב לו כדבר שאי-אפשר, למרות הקדושה החופפת על הדבר ההוא בעיני כל האנשים אשר מסביב לו ולא חש כל מורך בלבו, לבלי הסתר את כפירתו בקירבו ולהגיד תמיד את אשר בלבו מבלי חת; וגם לתת תמיד היתרון להמועיל מן הנעים ולבקש בכל דבר תועלת ממשית.  אביו היה חסיד אדוק ב"רביים" ושטוף בנתינת "פדיונות"[17], ובנסעו להיראות את פני הרבי היה לוקח גם אותו עמדו, ואז יש אשר הקיף את אביו בשאלות ופקפוקים, אשר עוררו עליו את חמת אביו מאוד, ויגער בו תמיד על דרשו במופלא ממנו[18] ובמוחו עודנו שמור זכרון שיחה אחת שהיתה בינו ובין אביו והוא עודנו אז בן שמונים שנים:

– הגם לפנים בשבת אבותינו בארץ ישראל היו לנו "רביים" ו"צדיקים"? – שאל את אביו באחד הימים ההם. 

– כן, היו לנו – ענהו אביו. 

– ומה היו הנביאים, אבי?

– הלא הם, הם היו ה"רביים". 

– ומשה רבנו?

– הוא היה ה"רבי" הראשון בישראל. 

– ושמואל הנביא?

– גם הוא היה "רבי" גדול בדורו. 

– מדוע איפוא, אבי! – שב לשאול את אביו בתלונה – אמר שמואל הנביא: "ומיד מי לקחתי כופר"? ו"רבנו" לוקח כופר פדיון נפש גם ממך גם מיתר האנשים אשר ידרשון אליו?

ואביו היה כנבוך ברגע ההוא וכמו שת עצות בנפשו מה לענות אותו, ואחר החל לדחותו בקש ותירוצים שונים. 

אז נשא עיניו אל אביו ויקרא: "הבשביל כי לא תדע מה לענות אותי תבוא לדחות אותי בדברים של מה בכך"?

– עז פנים ואפיקורס! – התקצף עליו אביו וימרוט את לחייו בחמה עזה. 

אבל בלבו ידע אז כי איתו הצדק ולא את אביו. 

ופעם אחת בהתבוננו אל עושר בית ה"רבי", מאכל שולחנו ומעמד משרתיו, פנה אל אביו וישאלהו:

– אבי! הלא עשיר הוא ה"רבי" ואין לו צורך ב"מתנות" ולעומתו רבים הם העניים הגוועים ברעב, הלא טוב עשית, אבי, לוא נתת את המתנה אשר הבאת ל"הרבי" להעניים ההם? האם אין זו מצווה גדולה מהוביל שי לה"רבי"?

– רשע! – גער בו אביו בקצף – רוח מינות נזרקה בך ולכן תשאל כדברים האלה. 

וברגע ההוא גדל קצפו בקירבו מאוד ופניו אדמו מכעש[19] ויתמרמר אל אביו: הרשע אני באמרי כי טוב אשר תיתן צדקה לעניים מאשר לעשירים? לא! לא רשע אני בדבר הזה!...

ובאחד הימים, הוא זוכר, שמע חבר "חסידים" מספרים מופתי ה"רבי" ונפלאותיו, ואחד מהם קרא:

– ומי ימלל רוב גודלו בתורה? הן אין אף ילוד אשה אחד אשר יבין לדברי תורתו העמוקים והחתומים. 

– ומדוע יטיף לנו "רבנו" – שאל אז את הדובר – תורה עמוקה כזאת אשר לא נבין אותה? מדוע נבין לתורת משה רבנו?

– עם הארץ ומחוצף פנים! – גערו בו אחדים מבני החבורה – התדמה כי אם "שכל חד" לך תבין את דברי תורתנו הקדושה? הלא כמה פנים לתורה, ובכל אות ואות צפונים סודות קדושים ורזין עילאין ורזין תתאין[20], ואתה תדמה בנפשך כי תבין דברי התורה? 

הוא לא ענה דבר, אבל ידע בלבו כי דברי הדובר לא נכונים.  כי איש לא יכזיבנו באמרו כי יודע הוא ומבין את דברי התורה. 

ואיזו תועלת נפיק מתורה אשר לא נבין אותה? שאל אז את נפשו, לא! הוא לא ילמוד לעולם תורה אשר כזאת. 

וכה עברו עליו שנים אחדות ויהי ל"בר מצווה", ובימים ההם לא ידע עוד כל לשון וכל ספר חול מלבד התלמוד וספרי הפוסקים, והוא זוכר כי גם בלימודים ההם לא היה תמים דעים את אביו ואת כל חבריו, כי תחת אשר בחרו הם בלימודי "סוגיות" התלמוד, לעמול ימים וחודשים בלימוד "סוגיא" חמורה אחת בתלמוד, בחריפות רבה ודקדוקים עד אין קץ, ביקש לו הוא תועלת בלימודו, ויבחר בלימודי "יד החזקה"[21] להרמב"ם ו"שולחן הערוך"[22] למרות חפץ אביו כי לא ייבדל בלימודו מכל חבריו. 

– לא! – השיב לאביו על תוכחתו בדבר הזה – חפץ אני ללמוד הלכה למעשה לדעת אורח החיים ואת המעשה אשר אעשה ואת אשר לא אעשה. 

ובהיותו לבן ארבע עשרה שנה כבר ריננו אחריו רבים כי רוח מינות נזרקה בו, ואביו חפש תחבולות בסתר לגרש מקירבו את הרוח המתעה הזאת.  ויסע לה"רבי" ויוועץ איתו, והוא יעצהו לתת לו אשה בשחרות ימיו, ובהיות ריחיים[23] על צווארו לא יילך עוד לבו אחרי דברי הבל ו"חקירה" והיה לאחד משלומי אמוני החסידים כאבותיו! ואביו כבר החל לשאת ולתת את השדכנים, אבל הוא התנגד לחפץ ההוא בכל עוז.  הוא חפץ אז ללמוד עוד הרבה ולקנות לו דעת הפוסקים[24] ולקבל תעודת ה"סמיכה"[25] עוד בטרם יבוא בברית הנישואין, ואז יהיה בטוח כי לא ייבצר ממנו גם לכלכל אשה ובנים בעבודת ההוראה.  "ואיזו תועלת יביאו לי לימודיי, חשב אז בלבו, אם אשאר באמצע הדרך ולא אגיע למעלת ההוראה? ואם אבוא עתה בברית הנישואין מי יודע אם אוכל לעסוק עוד בלימודיי כאשר אעסוק בהם עתה?"

ובדעתו כי אביו אומר להעמיס עליו את עול הנישואין בעל כורחו ברח מבית אביו וייסע וולוז'ינה. 

ואולם בבואו לעיר ההיא שונה הלך רוחו תכלית שינוי.  בחורים משכילים מתלמידי הישיבה התרועעו אליו וייתנו לו למקרא ספרים חדשים ושונים מכל הספרים אשר ידע עד כה, ספרים אשר לא יישאו דברם על עולם האצילות[26], על דבר האסור והמותר, המצוות והעברות, הגיהנום והגן-עדן, כי אם על עולם החיים, הטוב והרע, הנעים והמועיל, ספרים אשר לא יאמינו לכל דבר ולא יאמרו קדוש לכל אשר יאמרו אחרים קדוש, ספרים המוציאים משפט על כל מראה עיניהם ומשמע אוזניהם ולועגים בפה מלא לכל דבר כסל ושטות גם אם נקדש בעיני רבים – וייקחו הספרים ההם את לבו ויקרא אותם בחשק נמרץ, הלוך וקרוא, ויקרא ספרי שיר ומליצה, סיפורים וחזיונות, חקירה ומאמרי מדע, ויהי כאילו נפקחו עיניו פעם אחת וירא את אשר לא ראה עד כה...  וכל אשר הוסיף לקרוא בספרים ההם רפתה תשוקתו אל הלימודים הישנים אשר עסק בהם עד אז, ודעות חדשות על דבר הדת והחיים באו אל קירבו, ובבואן אל קירבו פעלו בו פעולה נמרצה וניכרת, כי לא ידע מעודו להתגבר ולשים מסווה שקר על פניו, וכל אשר חשב לבו הגיד גלוי לכול.  ובקראו איזה ספר דברי לעג על אחד ממנהגי הדת והדברים מצאו להם מסילות בלבו, אז חדל מאחוז במנהג ההוא ויתקלס בו לעיני כל חבריו, ולא שם לב גם אל הקצף אשר עורר על ידי זה במסיבו.  ודבר הימנותם לפנים את החסידים עוד עזר, בהיותו לקורא ספרי ההשכלה, להרחיקו מדעותיו הישנות ביתר שאת ולהיות חופשי בדעותיו מאוד. 

וכה עברה שנה אחת לשבתו בוולוז'ין ורוחו נהפכה מן הקצה אל הקצה, ואז החליט בלבבו לעזוב את לימודיו הישנים, אשר לא מצא בהם עוד כל חפץ ותועלת ולשים פניו ללימודי לשון וספר.  ובבוא אליו ה"משגיח" אשר על הישיבה ויער למוסר אוזניו[27] על עזבו את לימודי התורה ועל קראו ב"טרפה פסול"[28] אז התקצף עליו ויקרא: "ומי שמך לשופט עליי? אנוכי לא שמעתי גם בקול אבי האשמע איפוא בקול איש זר אליי כמוך? אנוכי עזבתי את לימודי התלמוד ואבחר במקרא ספרי השכלה יען כי כה חפצתי ומה לך עוד?"

ואז גורש מהישיבה והוא לא שם לבו לדבר הזה, וכאשר יעצו אותו ריעיו לבוא לשבת באחת העיירות הקטנות הקרובות לוולוז'ין, בתור "בחור עני" אוכל ארוחות-ימים[29], ושם לא יפריעהו איש ממעשיו כי יחידי יישב בבית המדרש וכל עין זר לא תשגיח אליו – לא אבה שמוע להם, כי לא חפץ לגנוב דעת הבריות, אשר ייתנו לו לחמם על דעת כן שיעסוק בתורה והוא לא כן יעשה.  גם כבד ממנו לשים מסווה על פניו גם לשעה או שתיים ביום, ללמוד תורתו אך בבוא הקהל להתפלל.  ויבחר איפוא לבוא אל עיר המחוז ולהיות שם למורה עברי. 

ובימים ההם לא ידע עוד כל שפה אחרת ואל ידע כל דברי סופר מסופרי הגויים, ויהיו בעיניו כל הסופרים העברים לבני סמכא ולאנשים גדולים עד מאוד; ובכל זאת לא דברי כל הסופרים לקחו את לבו, ויש אשר דברי אחד הסופרים לא מצאו חן בעיניו ויוצא עליהם משפטו לרעה.  בדברי שיר ומליצה לא מצא על פי רוב כל חפץ והם לא רוממו את רוחו וגם לא ידע מדוע לא ימשכו את לבו אחריהם.  יש אשר האשים את נפשו כי איננה מרגשת וכי לבו טפש מהבין להגיוני המשורר; ואולם יש אשר דימה בנפשו, כי לא ימצא כל תועלת וחפץ קיים במליצות השפה אשר למשוררים ההם.  מה בצע בשירי התהילה אשר ישירו המשוררים ההם להטבע הדומם? מה בצע במהללי האביב, שמי התכלת וצבאותיהם, השושנים והפרחים? והלא גם עיניו רואות את האביב, את השמים וצבאותיהם ואת פרחי השדה ומדוע לא יתרגש לבו למראיהם? הוא ניסה פעמים רבות לצאת גם מחוץ לעיר, כאשר עשה יעשו המשוררים, לעלות על הרים רמים במוצאי בוקר וערב, להתבונן אל השמש בצאת ובבואה.  אל השמים הטהורים, אל הירח והכוכבים, אל השושנים והפרחים ולבו לא התרגש מאומה ויתבונן אל כל אלה בקרת רוח ונפש שוקטת.  איפה הוא הקסם השפוך עליהם בעיני המשוררים? הוא נטה אוזנו להקשיב גם זמירות הציפורים בין עפאי העצים המהוללות בפי כל המשוררים – מה זאת? הלאלו זמירות יקראו? הצפצופים חסרי טעם ונועם כאלה ייקחו את לבם? ולעומת זה בקוראודברי סופרים פרזיים[30], המדברים בשפה ברורה ומפורטת על אודות החיים והליכות עולם, המגנים את כל המגרעות אשר בחיי החברה והאדם והמודיעים את המעשה אשר יעשו בני האדם, לקחו הדברים את לבו מאוד מאוד.  ויתרגז ויתענגף ויצטער וישמח, ויש אשר פתחו הדברים ההם מקור מחשבות בלבו ולא נתנו מנוחה לנפשו ובייחוד  היו לו לרצון דברי הסופרים המגנים את בערות העם והבליו, הזיותיו ואמונותיו התפלות.  בקוראו דברים כאלה עברו לפניו במחזה חייו הקודמים וחיי החסידים הנבערים אשר בילה בחברתם כל ימי ילדותו ויהי אסיר-תודה לסופרים ההם.  טוב המה עושים הסופרים ההם, חשב אז לבו בקירבו בפקחם עיני עיוורים לראות נכוחות... 

כן! – תעבור ברגע הזה מחשבה בקירבו – הוא היה ריאליסט עוד בטרם ידע מה הוא הריאליזם.  וכבר בימים ההם נתן משפט הבכורה להמועיל, והוא זוכר כי בעוד אשר למראה השושנים והפרחים ולמשמע זמירות הצפרים לא התרגש לבו מאומה ולא שם אליהם לב, אהב להתבונן אל השדות הפוריות, המלאות בר, אל השיבולים המלאות, אל עמרי התבואה אחרי הקציר ואל האיכרים העובדים עבודתם בשדה, והמחזות ההם הרהיבו את לבו ויענגוהו מאוד מאוד.  בם ראה חיים ותנועה, עבודה ותועלת.  טוב יעשו הסופרים, חשב אז בלבו, המעוררים את אחיהם לאהבה את העבודה והמלאכה לשנוא את העצלות והבטלה. 

ובימים ההם התעוררה בקירבו התשוקה להיות לסופר גם הוא.  העבודה הזאת, לדבר אל העם מעל במת הספרות, להעיר אוזן על כל משגה וסלף, לעוץ עצות ישרות ולהורות אורחות חיים וטוב, לקחה את לבו מאוד.  ובהביאו את התשוקה הזאת בפלס שכלו ידע כי לא ייבצר ממנו בקרב הימים להיות לסופר.  הוא הכיר בנפשו כי מוחו איננו ריק ולבו איננו נבוב, וכי נפש חושבת ורוח הוגה ושופטת ומבדלת בין טוב לרע נתן לו אלוהים, ולבו מתחמץ בקירבו למראה כל עוול ורע. 

ויצב לו אז למטרה בחיים – להיות סופר בישראל. 

ברגע הזה עלה על לבו זכר שיחה אחת שעברה בינו ובין אחד מריעיו בהיותו בן שבע עשרה שנה.  המה טיילו שניהם מחוץ לעיר.  ריעו קרא מעל אחד הספרים אשר אחז בידו והוא היה תפוש במחשבות.  פתאום קרא: "התדע, ידידי, את אשר אהיה בקרב הימים"?

– מה? – קרא ריעהו בתימהון. 

– סופר עברי! – ענהו בבטחה. 

קול צחוק פרץ מפתחי פי ריעו":

– אתה תהיה לסופר עברי? אתה? התדמה כי כשרון הסופרים ביד יוקח?

– ולא כאחד הסופרים הקטנים אהיה – הוסיף לדבר אל ריעו וקולו הלך הלוך וחזק – כי אם סופר גדול וכביר. 

– ההיתולים עמך אם בינתך הסתתרה? – קרא ריעו בלעג גדול – ואתה לא תדע לכתוב בעברית גם איגרת קטנה בלי שגיאות. 

– תורת הלשון לא בשמים היא ולא מעבר לים – ענהו אז בנחת. 

– אבל ה"רעיונות"? הגם המה נקנים בלימוד מפי מורים?

– התדמה כי מלאכים הם הסופרים? גם הם בני אדם וקרוצי חומר כמונו, ואנוכי מכיר בקירבי כשרון סופר, אף כי לא ניסיתי עוד לכתוב מאומה.  אמנם המטרה הזאת עודנה רחוקה ממני, אבל אין לך דבר העומד בפני חפץ האדם אשר רוח כביר בו והוא איננו רך ומוג-לב. 

ואז החל ללמוד את כתבי הקודש ודקדוק השפה בשקידה נמרצה ויעש חיל עד להפליא.  ובמרוצת שנה אחת ידע את תורת השפה לכל פרטיה, וידע לכתוב צחות בשפה הזאת ככל העולה על רוחו. 

וכבר ידע אז להוציא מערכי לבו על הספר בשפה ברורה, בהיגיון וסדר נכון; ובכל זאת עוד לא עלה על לבו לערוך איזה דבר לדפוס.  הליכות הסופרים הקטנים, הממלאים עמודי העיתונים העברים בידיעות חדשות, דלות וריקות, על דבר שוחטים ורבנים, מקוואות ושריפות, רחקו ממנו מאוד.  הוא בזה לקטנות כאלה בלבו.  הוא שאף לגדולות מאלה.  והוא ידע כי בטרם אשר ייצא ללמד עליו עוד ללמוד הרבה, עליו עוד לקנות דעת שפות חיות ולימודי המדעים הנחוצים.  ואז עזב את עיר המחוז K אשר התגורר בה ויסע לוו.  ויתפרנס מהוראת שעות בשפת עבר, ובעיתותיו הפנויות למד מפי מורים לימודי שפות ומדעים כלליים ויתקדם וישתלם מיום ליום. 

ובקנותו דעת הספרות האירופית כבר ידע לתת דין וחשבון לעצמו, מדוע הוא מבקש בכל דבר תועלת וחפץ ממשי ומדוע לא יתרגש לבו למראה ולמשמע כל דבר אשר יתרגשו מהם המשוררים בעלי הדמיון.  הוא ידע והכיר אז את השיטה הריאלית ההולכת וגוברת בספרות אירופה, אשר רוב טובי הסופרים מחזיקים בה, וידע כי ריאליסט הוא בטבעו, והריאליזם הוא משאת נפשו בחיים ובספרות. 

וכל אשר הוסיף להתקדם בלימודים הכלליים הכיר יותר לדעת כי עוד טרם תבוא עיתו לצאת לשערי הספרות ולהשמיע קולו בקהל; ואולם בינו לבין עצמו כתב אז הרבה מאוד, ויערוך אז את דבריו לא למען הדפוס כי אם למען האח, היום ערך איזה דבר ולמחרתו שרפהו באש, ותהי עבודתו הספרותית בימים ההם אך עבודת ההרגלה. 

ואולם כל אלה אשר קראו את דבריו בכתובים כבר הכירו בו כשרון סופר גדול וינבאו לו עתידות גדולות וטובות מאוד. 

והוא זוכר כי אחד מריעיו החל אז לדבר על לבו כי יחדול מן הספרות העברית, אשר לא תעשיר את בעליה וכל העוסקים בה עניים וחסרי לחם, וטוב מזה יעשה בהחילו להרגיל את עטו לעבודת הספרות בשפה חיהף ואז יהיה לסופר אירופי ויראה בטובה ככל הסופרים בשפות החיות.  ואולם הוא התקצף על הדובר אליו כדברים ההם ויאמר: "לו דימיתי כמוך אשר מטרת הספרות היא הרחבת הכיס והאידיאל אשר לסופר – בצע כסף, כי עתה ירוק ירקתי בספרות וסופריה, ואנפץ את עטי ואחדל מן הספרות לעולם; ואולם בחשבי אחרת מאשר תחשוב אתה, בחשבי כי מטרת הספרות היא תיקון העולם והרחבת הטוב בקרב החברה, והאידיאל אשר לסופר – להועיל להאנשים אשר יחפוץ בתיקונם, לא אשים לבי לבצע כסף; ובאהבי את בני עמי וחפץ אני בתיקונם, עליי לדבר אליהם בשפתם ולכתוב עברית כל ימיי". 

וכה עברו עליו שלוש שנים לישיבתו בוו.  ובימים ההם והוא החל להביט אל הספרות העברית בעיניים אחרות מאשר הביט אליה עד כה.  בטרם ידע כל שפה זרה וספרות אחרת נחשבה הספרות העברית בעיניו לספרות גדולה ועשירה, יפה ונעימה ומלאה כל טוב וכל הסופרים העברים הנודעים לשם – לאנשים גדולים ורבי הכשרון, לסופרי-מופת אשר אין כמוהם.  ואולם בקנותו דעת וטוב טעם מפי הספרות האירופית נוכח לדעת כי שגה מאוד, כי בבערותו ואי-ידיעותו חשב את אשר חשב עד כה.  הוא קנה לו דעת הספרות הכללית וערך הספרות העברית ירד בעיניו מאוד, אל! מה רב ההבדל בין כל ספרות אירופית ובין הספרות העברית! מה עשירה היא הראשונה ומה דלה האחרונה! מה מצא בספרות הזרה ומה הוא מוצא בספרות עמו החדשה! שם על פי רוב: חיים רועשים והומים, כוח ועצמה, יופי ונשגב, ופה, על פי רוב, מות וביליון,[31] רפיון וחולשה, חוסר-טעם ובלות; שם – שפעת ספרי חכמה גדולים ונשגבים.  שירה רוממה ונפלאה, ספרות יפה ונעימה, ופה – שפעת ספרי שטות ודקדוקי עניות, שירה צנומה ודלה, ספרות יפה בשפ וכעורה בעצם; שם מצא אנשי-רוח גדולים ורבים, הוגי דעות נשגבות, יוצרים נפלאים במערכת החיים ומגלי צפונות הנפש ומסתריה הדקים, ופה – מה רבים קטני הרוח, ומה עצום מספר בעלי הדעות הטפלות והנבערות, המתאמרים ליוצרים והם לא יידעו בתורת החיים והנפש מאומה ויצוריהם אך צללים ופסלים אילמים בל יחיו ובל ירגישו.  הספרות ההיא ברובה משפלת אותו עד עפר ומשקיעה אותו בסמרטוטין בולויי סחבות; והאם ספרות אשר כזאת, אשר איננה באמת אלא צל ספרות אמיתית תענה את צורכי הזמן החדש? והאם ספרות אשר כזאת מסוגלת להיות לספרות-עם, לפעול על רוח העם, לתקן את מגרעותיו ולהורות לו על אורחות חיים?

ואולם הידיעה החדשה הזאת לא ריפתה ידי מנחם ולא הרחיקה אותו מעל הספרות העברית, ונהפוך היא כי עוד קירבה את לבו אליה ביתר שאת.  אם ספרות-עמו עזובה ודלה ומלאה פרצים הלא החובה על יחידי-הסגולה המכירים ברעה הזאת להתעודד ולגבר חיילים לצאת לעזרתה, לפחת בה רוח חיים ולהביא לה רפאות תעלה; ואם כל איש אשר שאר-רוח וחך-טועם לו ומכיר בנגעים יעזבה – מה תהי אחרית הספרות הזאת?

והאמנם אין כל תקנה לספרות העברית? האין כל תקווה כי תתוקן ותהי כאחת הספרויות החיות?

למען דעת את טיב מחלת הספרות העברית ואת הרפואה הטובה לה דרוש בטרם כול להתחקות על שורשי המחלה ולדעת את תולדתה וסיבתה. 

ואז החל להתבונן אל התפתחות הספרות העברית מראשיתה ועד היום הזה, ויקרא בעיון נמרץ בספרי הסופרים הישנים, סופרי ימי הביניים, סופרי ראשית המאה הנוכחית, ואחר את סופרי שונות הארבעים, השישים, השבעים והשמונים – ואז נגלו לפניו ניצוצי אור מתוך החשכה אשר מסביב לו.  אז ראה ונוכח כי היו והווים סופרים גדולים ובעלי כשרון מצויינים גם בקרב הספרות העברית וכי היו עיתים אשר ידעו בהן רבים מהסופרים העברים את אשר לפניהם וידברו אל העם כהלכה.  סופרים כאלה קמו לישראל בחייחוד בשנות הששים והשבעים – ועל פיהם לא נבצר מקוות כי תלך הספרות באורח טבעי, בדרך העולה למעלה למשכיל, ואחרי שגיאותיה ושגיונותיה תתייצב בדרך טובה ומתוקנה, ודור יבוא וקמו סופרים חדשים אשר יעלו עוד על אבותיהם בכשרונותיהם וטוב טעמם ודעותיהם הצרופות, והמה יבצעו את אשר החלו סופרי הדור שלפניהם לעשות, והוליכו את הספרות בדרת המתוקנת שבה תלך כל ספרות אירופית. 

אבל התקווה הזאת לא באה ונהיתה וסיבות שונות גרמו בדבר: האחת, כי הונחו בתחילוה יסודות רעועים מתחת לבניין הספרות הזאת ובגללם כל הבניין רעוע ומתמוטט, וזאת שנית, כי ספרות ישראל כחייו איננה עצמית ותלויה בדעת אחרים ותנאי חיים אחרים, אשר יפעלו בה לא לפי רוחה, וירחיקוה מאורחה הטבעיף ועוד שלישייה, שהיא תולדת הסיבה הקודמת, כי באו בשנות השמונים מקרים מן החוץ וירעישו את חיי העם וישנו את הלך רוחו וישנו לפתע גם את הספרות.  גם את רוחה וגם את צורתה, וידחוה אחרונית... 

 

[ב]

ברגע הזה עבר מנחם על פני אחד הכתבים הפרושים לפניו. 

"כן! הגה לבו, הדעות אשר השמיע בכתב הזה הלא הן תוצאות מחשבותיו ןהכרותיו בימים ההם, אחרי חקרו לדעת תולדות הספרות העברית החדשה ויער את מקור מגרעותיה ודלותה, ויכר את התיקונים הדרושים להיעשות בתוכה.

הוא מצא ביסודי הספרות העברית החדשה יסודות רעועים כאלה אשר מחיי העם מוצאם, ואשר על כן לא ניתנו לתיקון עד אם יתוקנו חיי העם מקודם.  ההבדל העיקרי אשר בין הספרות העברית וספרות עם-חי הוא: כי שם כתובה הספרות בשפת העם כולו, בשפה המדוברת בפי בניו ובנותיו, והספרות היא איפוא ספרות-העם כולו, והיא אוצרת בקירבה תמצית חיי הרוח אשר לכל העם וסכום כל מעלות-הרוח והכשרונות אשר בקירבו.  לא כן הספרות העברית.  העם העברי מפוזר בארצות שונות ומדבר בשפות שונות, איש, איש בשפת ארצו, והשפה העברית ידועה ומובנת אך לחלק קטן מהעם, וספרותו היא איפוא ספרות חלק קטן ממנו, ואיננה אוצרת בקירבה תמצית חיי-הרוח אשר להעם וסכום כל כשרונותיו.  ואמנם לוא נאספו כל הכשרונות אשר בקרב העם העיברי לעבוד את עבודת הספרות העברית, כי עתה היתה הספרות הזאת לספרות גדולה ועשירה מאוד.  לוא, למשל נמנו היינה, ברנה, רייסר, לסל, מרקס, ברנדייס, ביקונספילד, אוירבך, קומפרט, גרץ; צונץ, לצרוס, שטיינטל, פרנק ועוד ועוד בין הסופרים העבריים, מה דמות נערך אז לספרות העברית? זאת ועוד אחרת.  ספרות כל עם ערוכה בשפה מדוברת וחיה, והספרות העברית בשפה שכבר חדלה מחיות ומהיות מדוברת, ולא תוכל איפוא לענות אל כל מושגי החיים ההווים.  החיסרון הזה, חסרון חיות השפה הוא חיסרון עיקרי בספרות העברית, ולא ניתן להימלא כולו, כי אם להקטינו ככל האפשר, בטרם תהיה גם השפה הזאת לשפה מדוברת. 

שלישית, הנה חיי העם המפוזר והמפורד הם חסרי עצמיות, כי תלויים הם תמיד בחיי אחרים ובדעתם, והעמדה העצמית הזאת חסרה גם לספרות העברית.  היא איננה קיימת למען עצמה, איננה מתפתחת בקירבה פנימה לפי כוחותיה ונטיותיה המיוחדות לה בלבד, היא מסתכלת תמיד באחרים, היא נוטה אוזניה תמיד לשמוע מה יאמרו הבריות, היא נפעלת ממקרים הבאים מן החוץ, וכל ישעה וחפצה: אם להצטדק לפני אחרים, אם להתפאר בפניהם, אם להחניף להם ואם להילחם כנגדדם [הטעות במקור].  וכל ארבעת הנטיות הללו הרעו לה מאוד, בהרחיקן אותה מן הדרך הישרה והטבעית, מדרך האמת, ותביאנה אותה לידי חטאים רבים להמציאות וזיופים רבים בחיים.  הדרך הטנדנצית הזאת הרעה לספרות העברית הרבה מאוד. 

ובהיות חיי העם רעים ומרים במציאות נאנסו הסופרים העברים לשאוב כל נחמתם ממעייני הדמיון ויתמכרו להאידיאליזם, לחלום להם חלומות בהקיץ, איש, איש לפי נטייתו ותכונתו.  האידיאליזם הזה אשר הירע לפנים גם לספרות אירופה הרבה להרע לספרות העברית שכם אחד על כול, בהיות תנאי החיים מסביב לה, אבות הספרות ומקוריה, עוזרים לרעה הזאת; ותחת אשר בספרות אירופה כבר חלף הנגע הזה, בספרות העברית עודנו עומד בעיניו, וכל הספרות מלאה חלומות ואידיאלים ריקים. 

ושתי הרעות האחרונות, הכיר מנחם, נגעו גם בספרות היהודים בשפות לועזיות, וגם לה ירעו הטנדנץ והאידיאליזם הרבה מאוד. 

אבל על הסיבות הללו נוספו עוד סיבות אחרות, החליט מנחם בלבו: חסרון החיים העצמיים, המדיניים, לעם ישראל הביאוהו במרוצת ימי הגלות, לערב חיים שמים בחיי ארץ, ותהי הדת לעמוד התווך אשר חיי עם נשענים עליו, ותהי גם הספרות אשר לו לספרות דתית, וגם אלה המעטים אשר ניסו לפעמים לדבר בענייני חול שמו את הדת ליסוד מוסד לדבריהם.  התערובה הזאת לא פסקה גם בספרות העברית החדשה,  גם בה קודש וחול משתמשין בערבוביא, גם בדברי אלה אשר ינסו ללעוג לאיזה ממנהגי הדת.  התערובה הזאת גזלה את החופש מהסופרים העברים, לבל יוכלו לדבר ככל העולה על רוחם, כי גם הסופר החופשי בדעותיו לא יביע על פי רוב את כל רוחו, ופח יגלה וטפחיים יכסה, והסופרים יצאו לדבר אל העם בפנים מכוסים במסווה שקר וצביעות – וספרות אשר האמת נעדרת בה, אשר סופריה לא יביעו את כל רוחם ובלב ולב ידברו אל העם, ספרות המוקפה בגדרים וסייגים, ספרות המקצצת כנפי הרוח לבל יוכל להתרומם מעלה ולהתעופף במרחב, ספרות המצבת גבול לעובדיה לאמור: עד פה תבואו ולא תוסיפו! – ספרות אשר כזאת לא תוכל להתקדם ולהתפתח ולהוציא פרי ברכה באמת. 

אמנם נמצאו סופרים אשר פרצו גדרות הספרות החסודה הזאת, וידברו אל העם ככל העולה על רוחם; אבל בהיות מספרם מעט מאוד, והעם נידה אותם וייתנם ל"אפיקורסים" נבצר מהם לפעול הרבה לטובת התפתחות הספרות.  זאת ועוד אחרת: כי רוב הסופרים ההם לא עצרו כוח להתרומם מעל המושגים הרגילים ולהפריד בין הדת וחיי-העם, ובהתכחשם להדת התכחשו גם לחיי העם, ויתמכרו לחיי-אחרים, וספרותם היתה אז איפוא חסרת כל תוכן עצמי וטבעי.  הסופרים ההם לא יכלו איפוא גם הם להיות למקדימי הספרות ומשכלליה, כי הוליכוה באורחות עקלקלות וירכיבו בה זמורות זרות לטבעה ורוחה. 

ואולם אחד המומים היסודיים בספרות העברית מצא מנחם בשפת הספרות הזאת.  הוא הכיר לדעת כי גם בחדול השפה העברית מהיות שפה חיה ומדוברת ותהי אך שפה ספרותית, לא עמדה על מקום אחד, כי אם הלכה הלוך והתפתח, הלוך והתרחב והסתעף, כי סופרי הדורות ידעו אשר שפת כתבי הקודש איננה עוד כל השפה העברית, כי אם חלק ממנה, כי רבות ממלות השפה אשר השתמשו בהן העבריםבדיבור לא באו עוד בכתבי הקודש, והם הכירו וידעו כי השפה הזאת קצרה מאוד מהיותה מספקת לכל מושגי החיים ההווים והמעשים הנעשים בכל יום; ולכן עזבו את השפה הרכה והענוגה, השפה של משי, ויבראו להם שפה עברית חדשה, היא שפת המשנה, חלק גדול מהתלמוד והמדרשים וספרי הגאונים והרבנים עד ראשית ימי הספרות העברית החדשה.  הדבר הזה היה יליד ההתפתחות הטבעית.  ואולם הספרות העברית החדשה לא הוסיפה ללכת בדרך הטבעית הזאת.  היא עזבה את השפה העברית החדשה ותשב אל שפת כתבי הקודש והסופרים שבו לכתוב בשפה העברית הישנה.  המעשה הזה היה באמת נסיגה לאחור (ריאקציה).  עזיבת כל פרי ההתפתחות הטבעית ושיבה אל הישן, והספרות העברית החדשה, אשר נועדה להיות לספרות של חול, ספרות החיים, בחרה לה שפת קודש, שפת מליצה ודמיון, שפת שמים, והשפה הזאת היתה לספרות העברית החדשה, ליסוד עיקרי רע ורופף.  היסוד הזה גם הוא הניאה מהתקרב אל החיים והמציאות ויעזור לה להתמכר להדמיון והחלומות, כי אמנם טובה היא שפת בני הקדם לחלום יום ולילה, לראות על כנפי רוח ולהעפיל עלות אל ראשי הררי הדמיון והמליצה אשר שיאם לעבים יגיע, והשפה הזאת מלאה חלומות וזכרונות קדם, שיחות מתים ודברי רוח, וברוב מליצותיה יישמע הד קול החיים הקדומים, שלפני אלפי שנה, החיים שכבר מתו ועברו מן העולם. 

והסופרים העברים בימים ההם אמנם לא ידעו אחרת ולא עשו אחרת מאשר להתמכר להדמיון ולחלום כל היום.  המה התאמצו להידמות אל המליצים בימי קדם, אל הנביאים והמשוררים אשר בכתבי הקודש ולחקות את דבריהם וסגנונם; אבל חסרו להם הכוח העז והנשגב, החום הלוהט והרגש הכביר אשר למשוררי הקדם ההם, ויהיו איפוא כל דבריהם וחזיונותיהם מעשי קופים וכל ילדי רוחם מלאים אך ערימות פסוקים ושברי פסוקים מכתבי הקודש בלי כל טעם והיגיון, מליצות נפוחות ודברי ילדים מעוררים אך צחוק וגועל נפש. 

ובימים ההם התהוללה גם הרומנטיקה בספרות הכללית ותהי גם ספרות אירופה מלאה דמיונות ומליצות ריקות, חלומות הבל ומקסם שווא, וגם הסופרים האירופים התרחקו מעולם המציאות והחיים ההווים, החפץ הממשי והתועלת, ויתמכרו להדמיון הכוזב והפורץ כל גבולות החיים.  ויהיו אידיאליהם: הבטלה והחלום, הצמחים ו"פרח התכלת", הלילה והמוות...  הייפלא איפוא כי נפעלה גם הספרות העברית מהרוח הזאת אשר משלה אז ממשל רב בספרות הכללית? הייפלא איפוא כי התרחקו גם הסופרים העברים, הכותבים בשפה דמיונית ורומנטית, מהחיים ההווים ויהיו בעלי הזייה ובטלנים, המרבים אך להג ושטות ופטפוטי מילים וכל רוח חיים אין בקירבם?

ואולם גם במרוצת הזמנים, אשר שינתה הספרות הכללית את דרכה לטוב ותינזר מהבלי הרומנטיקה ותשם את פניה אל המציאות ותהי הספרות לספרות ריאלית ומלאה חיים ותועלת ממשית, וגם רבים מהסופרים העברים החלו לשים פניהם אל המציאות, לצייר את החיים ולדבר בשאלות עולם המעשה; גם אז לא חדלה הספרות העברית ברובה מהתמכר הרבה לדמיון ודברים בטלים, ללהג הרבה ופטפוטי מלים.  ובין כל הסיבות אשר הסבו בדבר הזה לוקחת השפה הרומנטית הזאת חלק בראש.  – אמנם ניסו הסופרים החדשים להרחיב את גבולות השפה ולהשתמש לפעמים גם במלות תלמודיות ובמבטאים מחודשים, וגם הועילו הרבה להתפתחות השפה והספרות; אבל גם הם לא הרהיבו לעזוב את דרכי אבותיהם ולהסיג גבולות שגבלו הסופרים שלפניהם, וגם הם לא יעיזו לזוז ממליצות כתבי הקודש ולהסיח דעתם מהן אף רגע, ושפת כל הסופרים היא שפת כתבי הקודש ברובה – השפה הרחוקה משפת החיים ההווים הרבה מאוד.  ולוא עוד ידעו הסופרים לבור משפת כתבי הקודש אך את הדברים המדברים בעולם המעשה להשתמש בהם, כי עתה עוד לא גדלה הרעה; אולם רוב הסופרים העברים בוחרים דווקא בדברים המדברים בעולם האצילות, בדברי השיר והמליצה, בשפת ישעיה ואיוב, וישתמשו בהם גם לדברים פשוטים ונקלים; ויש איפוא אשר התוכן שיבור לו הסופר העברי גס ושפל ושפתו רוממה ונשגבה, וגם המלכה וגם שפחתה לובשות מחלצות משי; ויש אשר יהיה אחד הרצענים וההדיוטים אשר יצייר הסופר למליץ מפואר ומשורר נשגב, השור יגעה בשפת ישעיה והצפרדע יקרקר בשפת שיר השירים.  והמעט זאת בעיניהם, כי עוד יתאמצו לדבר בסגנון כתבי הקודש, להשתמש במאמרים שלמים לקוחים מהם, ובחפוץ מי מהם לכתוב מלה אחת הדרושה לו יש אשר יביא גם את המלות שלפניה ואחריה, יען כי כן כתוב בתנ"ך, ופעמים רבות יגדל בשפתם סרח העודף מן הלבוש; ויש אשר המליצה הביבלית לא תביע היטב את הרעיון שחפץ הסופר להשמיע או לא יביעהו כלל והעיקר חסר מן הספר, יש אשר תגזים המליצה את המושג המובן בה ויש אשר תקטינו, וצחוק-מר הוא לראות את רוב הסופרים העברים שמים את הרעיון לטפל והטפל לעיקר והשמים כל מעיינם בהקבלת רעיונותיהם אל המליצות הביבליותאשר תעלינה על זכרונם.  ותחת לכתוב בשפה מקורית וטבעית היוצאת מן הלב והמוח, המה לוקחים להם טלאים רבים בעלי צבעים שונים וממינים שונים, צמר פשתים ומשי, עבים ודקים, שלמים וקרועים, ומחברים אותם לבגד שלם.  המה מגבבים גזרי מאמרים ושברי מליצות מכתבי הקודש ומחברים אותם למאמר שלם. 

הרעה הזאת אשר אין לה כל זכר בשפה אחרת, הכיר מנחם, תשחית כל חלקה טובה בספרות העברית ועושה אותה לפעמים לקריקטורה נמבזה[32]. 

ואז התבונן מנחם גם אל התנועה החדשה בקרב בני ישראל בשנים האחרונות, היא התנועה הלאומית הציונית, והשפעתה על הספרות העברית.  הדעה הלאומית בעצמה לקחה את לבו מאוד.  מה הם חיי העם העברי בלעדי הדעה הלאומית? מה בצע בחייו המלאים עוני וצער, מחשכים ומרורים? אך הבל יהגו בעלי החלומות: "יש תעודה, משלחת קדושה לעם העברי  להיות למורים לגויים"...  החיים לא נבראו למען איזו תעודה, תעודת החיים היא – החיים בעצמם.  אך אידיאל ריק הוא: לנדוד מגוי אל גוי עד נצח, להיענות ולהירדף ולהורות תורה לאחרים...  כל בני האדם מורים זה את זה ולומדים זה מזה, ואם הורה העם העברי לאחרים את הלימודים הדתיים למד מהם לימודים אחרים.  תעודת כל חי איפוא: לחיות על פי טבעו ההולך ומתפתח מדור לדור.  ומה הם החיים הטובים אשר אליהם ישאף גם האדם הפרטי, גם העם השלם? חיים עצמיים, חיי חופש ועמדה עצמית.  לחיים כאלה צריך איפוא לשאוף גם העם העברי.  גם זה הבל ואידיאל ריק, בעיני מנחם, אשר יאמרו אחרים, כי יחדלו לאומים מקרב הארץ.  בהיותו ריאליסט אדוק לא ישתעשע באידיאלים נעימים לא יבואו ולא יהיו.  האדם לא יוכל לאהוב את כל בני האדם בשווה.  הוא יבחר לו תמיד אנשים אחדים מקרב כל הקהל הסובב אותו להתהלך עמהם כריע, והיו לו לאוהבים ולמתי סודו, ואת האנשים אשר הסכין האדם בהם מימי ילדותו ואשר התהלך בחברתם ימים רבים יאהב יותר מאשר יאהב אנשים זרים לו.  וקיבוץ אנשים אשר חיו יחדיו חיים משותפים אלפי שנה לא ייחדל לעולם מהיות.  הוא יוכל אמנם להתבולל בקרב קיבוץ גדול ממנוף אבל באופן הזה הן לא יחדל מחיות חיי קיבוץ, אם גם בצורה אחרת; אולם לא יוכל התמוגג כולו והתפרד בהחלט.  האינדיבידואליטט[33] אשר לאדם הפרטי היא הנאציונאליטט[34] אשר לעם כולו, ושתיהן לא תחדלנה לעולם.  חלום הקוסמופוליטיזם המוחלט הוא כחלום אשר יהיה האדם בקרב הימים לבעל כנפיים ועף במרחב-הרום כעוף השמים.  וחיי העם צריכים להיות חיים שלמים, עצמיים, ותלויים ברצון עצמו ודעתו, ולא חיים מתפוררים לאלפי פירורים, מפוזרים בכל ארבע כנפות הארץ ונספחים אל חיי אחרים כטפל לעיקר – כחיי העברים בימים האלה.  העברי לא יחפוץ ולא יוכל למות, עליו איפוא לשאוף לתחייה גמורה.  – מנחם מצא בדעה הלאומית תועלת ריאלית, מטרה ממשית.  תחת לשכב על ערש דווי ולשאת כל מחלה ומדווה הלא טוב להיות בריאי אולם ומלאי כוח ועוז.  תחת לחיות חיי שיעבוד ועבדות, חיי חנופה וערמה, לכוף ראש ושכם ולנשק ידי אדונים ולשבוע כלימות ורוק, הלא טוב טוב לחיות חיי חופש וחירות, חיי אושר וכבוד, ללכת בקומה זקופה ולהיות אדונים לעצמם.  ורוח העם העברי, הנעה באין מעמד, התלויה ברוח מצויה ושאינה מצויה של אחרים, לקבל השפעה מכל הזר לה ולהידחף פעם בפעם, אם במירוץ רב קדימה ואם בכוח גדול לאחור, הלא טוב טוב כי תתהלך באורח ישרה וסלולה ותתקדם על פי טבעה. 

והוא שיער בנפשו כי הדעה הזאת צריכה להשפיע מטובה גם על הספרות, כי תיתן תוכן, תוכן טבעי ונכון לספרות העברית ותחדש רוח נכון בקירבה, כי תציב לפניה מטרה נכונה וריאלית, חפץ חי וקיים תחייה, חופש ועצמיות, וחדלה מהשתעשע באידיאלים ריקים וכוזבים, וחדלה מדרוש אל המתים ולהתאבק בעפר הקברים, ומילאה את הספרות לשד חיים ועלומים; והיא גם היא תייפה את סגנון הספרות ותחדש לשונה ולא תהי כרוכה עוד אחרי מליצות הקדם וסגנון הישן, ודיברה מעתה בשפה טבעית ועצמית, חיה ומלאה עלומים. 

ואולם בהתבונן מנחם אל הדבר הזה היטב ראה כי לא כאשר שיער בנפשו כן הוא באמת.  הדעה הלאומית אמנם היטיבה לספרות העברית אבל גם הרעה לה הרבה.  הדמיונות הישנים של שנות השישים והשבעים אמנם חדלו מקירבה וחלומות האידיאליזם המתוק, האחווה הכללית והתבוללות עם ישראל בקרב עמים אחרים, עברו ובטלו ויהיו כלא היו; אבל תחתיהם מלאה הספרות העברית דמיונות חדשים וחלומות חדשים.  הסופרים העברים לא מצאו בדעה החדשה את הריאליטט[35] אשר מצא בה מנחם, ויתמכרו להאידיאליטט[36] אשר בדעה הזאת.  המה מצאו בה שירה ודמיון אשר לקחו את לבם.  הדעה הלאומית היתה לרוב הסופרים העברים לאידיאל-קסם ומקור חלומות נעימים: לשוב לארץ הקדושה.  במקום אשר רוח אלוהים שפוכה על בחיריה, להשתטח על קברי האבות, לשפוך דמעות לפני הכותל המערבי ולנשק עפר הארץ וכי "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים, והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונלכה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"...[37] הוא ראה כי לא חידשה הדעה הלאומית בקרב הספרות העברית את הרוח הנכון אשר דימה, ויש אשר נסכה עליה רוח עיוועים וכזב ותהי הספרות העברית מלאה הזיות וחלומות, סנטימנטאליטט ודמעות-רגש, דברי רוח ולהג אין קץ...  ורבים מהסופרים העברים החלו להתפעל מכל דמיון כוזב וצרמוניה[38] ריקה.  להשתעשע ולעלוץ ולבכות כל רגע כילדים...  וכה גבר בקרבם הדמיון עד כי שכחו את המציאות כמעט לגמרי וייחלו להתנבא במחנה, כי כבר הגיע תור הזהב לעם ישראל, כי עוד מעט ושב יעקב אל אדמתו והיה לגוי גדול ועוד מעט ויצאה מציון תורה ואורה לכל הארץ, מבלי שים לב כלל אל האפשרות, אל האמצעים המובילים למטרתם וכי לא יוולד גוי ביום אחד והארץ גם היא עודנה ביד זרים ולא תוכל היגאל כה מהר; ומבלי שים לב אל האפשרות, אם תוכל ארץ ישראל לאסוף בקירבה את כל היהודים הנפוצים בכל הארץ, ואם תוכל במצבה היום להשביע לחם לבאים להיאחז בה, החלו לעורר יציאה כללית בקרב העם ולפתות את כל העם לעלות לארץ אבותיו...  ואולם בייחוד, הכיר מנחם את הרעה אשר הביאה הדעה הלאומית לרוח הספרות העברית והתקדמותה בדרך ההשתלמות הכללית.  הדעה הזאת השיבה אמנם רבים מהבנים המתכחשים לחיי העם אל אבותיהם ועמם; אבל הסבה ריאקציה גדולה בספרות.  רוב הסופרים העברים לא הבינו את חפץ התחייה הלאומית ולא הכירו לדעת כי בשאוף העם העברי לתחייה אין עליו להרחיק מקירבו כל פרי התפתחותו ההסטורית ולשוב למקורו הישן, לשוב ולהיות לעברים קדמונים כאבותיהם בימי קדם, כי אם להחזיק בכל עוז בדברים הטובים אשר הביאה לו ההתפתחות הכללית, האנושית, ולהוסיף ללכת בדרך הפרוגרס[39] הכללי.  ומנחם ראה כי באה הדעה הלאומית ותקצץ את כנפי רוח הסופרים לבל יוכלו לעוף ולהתרומם מעלה ותשפל את עיניהם להביט אך מטה או הסבה אותן להביט אך לאחור ולשוב להתאבק בעפר הישן.  ותחת אשר בשנות השישים והשבעים נשמעו לפעמים גם בספרות העברית דברי משפט נמרץ וביקורת חופשית, דברי מרי ודרישת תיקונים, בלי משוא פנים להישן ומשפטים קדומים, הנה מעת היוולד הדעה הלאומית היתה הספרות העברית לקדושה וחסודה, לפטריארכלית ושוקטת, ועיניה נשואות תמיד למרום...  ותערובת החול והקודש, אשר שררה בספרות העברית כבחיי העם מאז, הראתה עתה את פעולתה לרעה ביתר שאת, ורוב הסופרים העברים אשר לא יכלו התרומם בדבר הזה מעל למושגי ההמון ולהפריד בין הדבקים האלה ברוח כביר ומשפט אמת ואשר בהתכחשם לפנים להקודש התכחשו גם להחול, הנה בשובם עתה אל החול שבו גם אל הקודש, ותהי בעיניהם הדעה הלאומית כדעה דתית, ויציבו להם למטרה: תחיית החול ותחיית הקודש ויהיו איפוא לריאקציונרים.  רבים מהם פנו עורף להתפתחות הכללית ויאמרו: אין לנו חפץ עוד בהשכלת העולם; רבים מהם מלאו שנאה עזה לבעלי הלאומיות האחרות, והרוב מהם החלו להטיף לאמונה, לחיי שמים, ויירדו אל ההמון, להעריץ כל אשר לישראל גם אם משחתו בקירבו, להקדיש גם את הרפש והסחי אשר ברחוב היהודים ולהתהלל כל היום ב"אתה בחרתנו".  ורבים הם אמנם אשר בסתר לבם נשארו נאמנים לדעותיהם הראשונות, אבל בחפצם למשוך אליהם את לב בני ההמון כי ישמעו לדבריהם, חושבים הם לטוב להחניף להם ולשית להם ולמנהגיהם בחלקות ולהלל גם את דרכיהם העקלקלות, למען אשר יחשבו אותן לאנשים מהם ולתמימי דעים איתם והאמינו בהם ובדבריהם; וכה היו רבים מהסופרים העברים לצבועים וחנפים, המדברים אל העם בלב ולב – ואין לך דבר המזיק להתפתחות הספרות מצביעות-הסופרים והעדר האמת בדעותיהם.  והרוח הזאת נחה על רוב הסופרים העברים וייחלו כולם להתנבאות במחנה בסגנון אחד ורוח אחת.  אין עוד משמיע דעה חופשית ומאמר חדש, הכל יסובב במעגל אחר, הכל חתום בחותם הפיאטיזמוס[40]. 

גם לשפת הספרות וסגנונה לא היטיבה הדעה החדשה, כאשר קיווה מנחם, כי אמנם טובות הן המליצות הביבליות לדברי הזייה ודמיונות נישאים, לדבר בהן גבוהה, גבוהה ולחלום בהן חלומות אשר אין קץ; ויש אשר הועילה עוד לחזק את הפוריזם[41] בשפת הסופרים. 

התוכל ספרות במצב כזה להתפתח וללכת קדימה? והתוכל לפתח ולקדם את העם המחונך על ידה?

ואולם אחרי כל אלה הכיר מנחם כי נחוצה היא הספרות העברית לעם העברי ואין להחליפה באחרת, כי אוצרת היא בקירבה את תמצית רוח העם העברי בכל העיתים ובכל הזמנים, והדבר הזה נותן לה הזכות להיחשב בצדק לספרות-העם, והיא כתובה בשפה שהיא שפת-העם, אף כי איננה מדוברת בפיו, אחרי כי אין לו שפת-עם אחרת, ובשוב העם לתחייה הלא תשוב גם היא לתחייה, היא ולא כל שפה אחרת שבעולם; גם זאת הכיר מנחם כי יש תקנה לספרות העברית ורפואה למכתה.  השפה העברית החדשה, שהלכה והתפתחה מעת חתום כתבי הקודש ועד היום, איננה שפה ענייה והיא מסוגלת להתפתח ולהתקדם ולענות גם את כל משאלות החיים ההווים.  נחוץ אך לבטל את המשפטים הקדומים והמעוקלים אשר נאחזו בלב הסופרים העברים על-דבר יפי השפה וטהרתה הביבלית, נחוץ להפיץ בקרב העם דעות צרופות בדבר הקודש והחול, הדת והחים, ונחוץ לזרות את התבן מעל בר הלאומיות ולטהר את הדעה החדשה הזאת מחלאת האידיאליזם הדבקה בה ולפתוח חלונות בבית הספרות-העברית בימים האלה, למען יבוא בהם רוח צח לגרש מקירבה את העיפוש והביליון ויטהרה ויחייה. 

ואת המטרה הזאת הציב מנחם לפניו בעבודתו הספרותית. 

ואז באו ימים אשר עזב מנחם את ד' אמותיו ויעל על במת הספרות וייחל להשמיע את דעותיו בקהל, והדעות הללו עוררו שאון גדול במחנה הסופרים, ומכל עברים יצאו להילחם איתו וסופרים רבים התנפלו עליו בחרפות וגידופים וייתנוהו ל"ריאליסט גס" ל"כופר ומלא מרי", ל"עז פנים" ול"מחלל כל קודש".  המלחמה היתה מלחמת הקיום.  כל אלה הסופרים הרומנטים והאידיאליסטים, כל אלה הנמושות ו"שרידי הישן" הכירו כי נוגעות הדעות החדשות הללו אל נפשם ואם תנצחנה, חלילה, והיה כאילו נגזרה עליהם גזרת כיליון חרוץ...  ואולם הוא לא שם לב אליהם ואל דבריהם ולא עזב את דגלו מידו עד היום הזה.  – ולשמחתו הכיר כי איננו יחיד בדעותיו אלה, כי מוצא הוא דעות כאלו או דומות להן גם בקרב סופרים אחרים, בייחוד בקרב רבים מהסופרים הצעירים, אשר זה מקרוב החלו להתנבא במחנה, ובצאתו להילחם את השיטה הישנה בספרות מצא לו בהם פה ושם עוזרים על ידו.   

ואמנם – חלפה ברגע הזה מחשבה בקרב לב מנחם – מני אז ועד עתה שונה מצב הספרות העברית לטובה, ובשנים האחרונות החלו להיראות פנים חדשות בקרב הסופרים העברים, סופרים אירופים, בעלי דעת וכשרון, היודעים מה הזמן דורש מאת הספרות העברית וסופריה.  המה יצאו לדבר אל העם בטוב טעם ובשפה מלאה חיים ועצמה... 

– מנחם! – הגיע פתאום לאוזניו קול חנה אשתו – קום-נא ושתה חמים. 

מנחם התנודד מעט ויתעורר מהמון מחשבותיו ויקרב אל השולחן השני ויישב אליו. 

על השולחן עמדו שלוש כוסות מלאות חמי תה וצבעם קלוש מאוד. 

הזקנה וחנה ישבו אל השולחן גם הן ושלושתם החלו לשתות את החמים.

– אכלי, אם!  את הלחם – קראה חנה אל חמותה ותור באצבעה על הלחם המונח על השולחן. 

– ואתם, בניי? – שאלה הזקנה. 

– בהיותנו אצל פינקלביץ' קראונו אל הלחם ונאכל איתם ארוחת הערב – ענתה חנה בחיפזון ותורד עיניה. 

מנחם הביט אל רעיתו בחיבה ועל פניו חלץ צחוק קל: הוא הן ידע כי השתמשה חנה בדבר שקר הפעם, למען אשר לא תימנע אמו מאכול את הלחם.  אמנם לב טהור ונפש עדינה ברא לה אלוהים... 

הזקנה לקחה את הלחם ותאכל ממנו באוות נפש. 

המכסה אשר על הילדה הקטנה השוכבת בעריסה נשמטה מעט וחנה מיהרה לגשת את העריסה ותמשוך את המכסה למעלה ותכס את הילדה מכל עבריה ובזהירות יתרה לבלי עורר אותה משנתה. 

כאשר כילו לשתות את החמים שב מנחם אל שולחן-עבודתו וחנה העמידה את מחיצת הקרשים, המכוסה במסך ירוק ואשר עמדה מקופלת בחדר המבשלות, לפני שתי המיטות הרבודות, להבדיל בינן ובין אולם הבית, ואז עלתה הזקנה על משכבה אצל הילדים אשר על הספה ותישן. 

וחנה ישבה אל השולחן ותשב לתפור. 

 

[ג]

"הספר שהוא עורך עתה לא יירצה למו"ל העברים האחרים" חשב לב חנה ברגעים האלה.  ואמנם המעטים הם המאמרים הטובים והמצויינים שערך מנחם והמו"ל העברים דנים בגניזה? והם לא מצאו בם מום או פחתת, חלילה, גם בתוכן גם בסגנון וגם בשפה, כי אם דברים קשים כנגד הסופרים או כנגד הדברים החביבים להעם, דברים היכולים להביא פחתת בכיסם...

ובכלל הנה רוב הסופרים הזקנים יביטו בעין צרה גם אל אישה גם אל יתר הסופרים החדשים, אשר החלו להיראות בספרות העברית בעת האחרונה, הסוללים להם מסילה חדשה בספרות, לא שיערוה הם ואבותיהם ואבות אבותיהם.  הדרך החדשה הזאת תיחשב בעיניהם כחילול הקודש, כחילול "הספרות הצנועה והחסודה" וחילול "השפה הקדושה, השרידה, היחידה"; ובשגם כי רואים הם בדבריהם, בתוכנם ובשפתם, מחאה עזה ובולטת כנגדם...  ואולם אין גבול לקצף אשר יקצפו על מנחם, בגלל צאתו לריב איתם בגלוי, בלי כל מורך לב ומשוא פנים, ובגלל צאתו, פעם בפעם, לבקר את ספרתם בשער ולישוך אותם בלשונו החדה עד זוב דם. 

ברגע הזה עלה על לב חנה זכרון אביה המנוח.  גם הוא נחשב על הסופרים מבית-הספר הישן.  גם בעיניו לא נבראה הספרות אלא בשביל השפה.  "לשון הקודש" נחשבה בעיניו כמטרה ולא כאמצעי.  הוא כתב את כל אשר כתב אך למען השפה, ושפתו היתה רוממה ונמלצה, שפת ישעיה ואיוב, שפה מלאה שירה נשגבה גם בעניינים פשוטים וגסים, ובערכו את דבריו בספר היתה המליצה העיקר בעיניו והרעיון – טפל, וכל מלה זרה, כל מבטא תלמודי פגול היה לו – כסופר מבית-הספר הישן לכל משפטיו וחוקותיו.  ובכל זאת לא הביט בצרות עין אל הסופרים החדשים ואל דרכה החדשה בספרות, ובהכירו לדעת את מנחם לא התמרמר אליו, כיתר חבריו מקרב הסופרים הזקנים, על שאפו בכל עוז לתיקונים בספרות העברית ועל סגנון לשונו החדש.  אמנם הצטער על זה בקרב לבו, אבל ראה אצבע הזמן בדרך החדשה הזאת ויאמר כי הזרם החדש בספרות העברית זרם העת הוא ואין להתנגד לזרם טבעי, ועל הסופרים הזקנים איפוא לנענע בראשם אל הגל הזה העובר עליהם ולחשות.  והוא כיבד והוקיר את כשרון מנחם מאוד, ומה גם מעת התקרבו אליו בקרבת משפחה, מני אז אהוב היה לו כל הימים וינבא לו עתידות גדולות וטובות, כי יפעל פעולה נמרצה בספרות העברית. 

ואביה אמנם היה ישר לב ותמים דרך ונכלי רבים מהסופרים וקטנות מוחם זרו לו.  והוא גם לא התפרנס מהספרות ולא נהנה ממנה אף באצבע קטנה.  רוב ימי חייו היה סוחר ולעת זקנתו כאשר התמוטטו עסקיו בא לגור בעיר הזאת ויהי למורה קבוע בבית-ספר לעברים מטעם הממשלה ולחמו ניתן לו בעבודתו זאת עד יומו האחרון. 

אמה מתה עליה בנעוריה ואביה לא נשא לו אשה אחרת תחתיה, והיא היתה בתו היחידה ותהי כל ששונו בחיים וישם כל מעייניו בחינוכה, ובעודה ילדה קטנה כבר לימד אותה ספרי הקודש ודעת השפה העברית, ובהיותה לנערה בת שלוש עשרה שנה כבר היו כתבי הקודש שגורים על פיה וכבר מצאה ידה לערוך אגרות עבריות בלי כל שגיאות.  והוא לימדה גם שפות זרות ויתר ענפי המדעים, גם מורים שכר לה להקדימה ולהשלימה בלימודיה והיא אהבה את הלימודים ותשקוד עליהם ותהגה בם יום ולילהף ותרבה לקרוא בספרי עברית ובספרי העמים, וכל מעייניה היו בספרות.  ואביה הביאה להיכל הספרות העברית פנימה ויעבר לפניה את כל הכוהנים העומדים לשרת בו ויוצא משפטו על כל אחד מהם, ותדע את תולדותם ודברי ימי חייהם; גם הוציא לפניה משפטיו על כל מעשי ידי הסופרים אם לשבט ואם לחסד וירגל אותה לקרוא את כל אשר היא קוראה בעין בקורת ורוח משפט.  בהינתן החופש לחשוב ולשפוט ככל העולה על הלב קשה מאוד לדור החדש ללכת שלוב זרוע את הדור הישן.  הזקנים צועדים תמיד לאיטם והצעירים ימהרו אורחם.  וגם היא בכל הכבוד אשר חלקה לאביה הכירה כי רבים ממשפטיו הם חסרי טעם ותפלים.  היא קראה באותם הספרים אשר קרא בם גם הוא, ובכל זאת הביאו הסופרים ההם אל קירבה זרם אחר, זרם משפטים חדשים.  גם הקריאה בספרי העמים צרפה[42] הרבה את טעמה הספרותי ולכן היו לה ספרים עברים רבים, אשר היו לתהילה בפי אביה, לתפלים ולזרא.  ובהוציאה משפט על איזה סופר עברי לא נשאה את פניו ואת שמו המפורסם לא יראה, והדבר הזה נחשב לפעמים ל"עזות" בעיני אביה. 

והיא זוכרת את בואה עם אביה לגור בעיר הזאת.  עד העת ההיא ידעה את הסופרים העברים אשר בעיר N אך מפי השמועה ויהיו יקרים ונחמדים בעיניה מאוד; אך בבואם לגור בעיר הזאת אז החלה לדעת את הסופרים האלה פנים בפנים והידיעה הזאת הכאיבה לה מאוד.  בבוא אביה לגור ב-N החלו רוב הסופרים אשר בעיר הזאת להתוודע אליו ולבקר בביתו בהיותו נודע בקירבם לשם ולתהילה, בייחוד, משכה היא רבים מהסופרים אל בית אביה, כי שמה הטוב הלך לפניה, כי נערה משכלת היא ויודעת שפת עבר ובקיאה בספרות העברית וגם – איננה רעת המראה...  ובקרב הימים היו כמעט רוב סופרי N לבאי ביתם – ותיווכח עד מהרה לדעת עד כמה כיזב לה דמיונה בדבר רבים מהסופרים העברים ותכונתם.  היא לא מצאה ברבים מהם את האידיאל אשר שיווה דמיונה לנגדה.  כי תחת אשר קיוותה למצוא בהם סמל אנשי המעלה, משכילים בכל דבר חכמת בינה, הוגי דעות נעלות, מסורים בכל לבם ונפשם אל הדעה אשר בשמה ידגלו, ואנשים טהורי לב ומצויינים במידות, מצאה ברובם: אך קהילת בטלנים וקטני-מוח, אנשי-חול ושפלי נפש, מלאי כזב וחנופה, סכלות ורשעה, אנשים הפונים איש, איש לבצעו ולכיסו, ונכונים לסחור בדעות כרוכל במרכולתו.  והקטנים האלה מה גדולים בעיני עצמם.  אחד מהם כי לימד לשונו לכתוב "מליצה יפה" מיד לגדול ייחשב בעיניו וכל החכמים והסופרים כקליפות השום נגדו.  והנשמע כדבר הזה בקרב סופרי העמים? איש קטן, אשר אין לו כל כשרון וכל מתת-יצירה, איש דל בדעות ורעיונות, יתאמר לענק, לבחיר ישראל, יען כי "כותב הוא לשון הקודש" יפה מאוד, כי מליצות כתבי הקודש שגורות בפיו ועטו פולטן לצורך ושלא לצורך.  והתהילות אשר יפזר כל אחד מהם לעצמו מעוררות גועל נפש ובוז.  ומה רבה שנאתם זה את זה.  אין שנאה עזה משנאת הסופרים העברים ב-N זה לזה.  ונוראה היא המלחמה אשר בין היצורים הקטנים האלה וכלי התכסיסים הם: דיבה ורכילות, שקר וחנופה.  ובגלל מה הם נלחמים? בגלל אבק כבוד מדומה, בגלל זיק קנאה שפלה...

ובהתאספם יחד לא יישאו וייתנו בשאלות החיים והספרות ולא ידונו בצורכי העם ומחסוריו, כי אם ישלחו לשונם ללעג לחבריהם, לגנותם ולנבלם בכל אשר יוכלו, או יתהללו בנועם "מליצותיהם" וגבורת ידם ב"לשון הקודש". 

והיא החלה לבוז להאנשים ההם בקרב לבה וחברתם היתה לה למשא ותתרחק מהם ככל אשר יכלה. 

ברגע הזה עלה על לבה זכר הסופר ההדיוט בן-בוזי וצחוק-בוז חלף על שפתיה: הסופר הזה הוא השפל בכל סופרי N, כשרונו צנום ודל ובינתו קצרה מאוד, ולעומת זה "מליץ" הוא, וידיו רב לו לגבב מליצות ריקות.  והוא מאמין בלבו כי בחיר הסופרים הוא, בשגם כי ירבה לכתוב, והוא מתפאר כי נודע הוא בכל קהל ישראל לשם ולתהילה, והוא גבוה וחדל-אישים וכל רואיו יבזוהו בלבם; והסופר ההדיוט הזה ביקש את ידה להיות לו לאשה. 

– אמנם נערה ענייה היתה מיום בוא אביה לגור ב-N וכל כסף לא היה לה לנדה, ובכל זאת ירוק ירקה בפני הסופר הנבזה ההוא ותגרשהו מעליה בחרפה. 

ואולם גם אנשים סוחרים, משכילים ועשירים, ביקשו את ידה והיא השיבה פניהם ריקם.  הוא רחקה מעל אנשי המעשה, השמים כל מעיינם במסחרם ובמטבע, וכל ענייני עולם האצילות, כל חזון רוח וכל משא נפש זרו להם, ולא יכלה איפוא התחבר אליהם. 

ובימים ההם הכירה לדעת אותו.  הוא בא אז לגור בעיר N ויבוא לדבר את אביה ויתוודע אליו בתור אחד הסופרים העברים העתידים, כי עוד לא הדפיס עוד דבר ממעשי ידיו.  הוא בא בדברים את אביה וגם היא לקחה חלק בשיחתם ותיכף הכירה לדעת כי דבר לה את איש, בעל שכל כביר והוגה דעות נעלות ונבדל מכל יתר הסופרים אשר נודעו לה עד אז הבדל רב.  ודבריו אשר דיבר ומשפטיו אשר הוציא על החיים ועל הספרות נשגבו מאוד.  אביה נבהל בראשונה לשמע משפטיו העזים ויתנגד להם.  המה נחשבו בעיניו כדברי עתק ומחללי קודש; והיא עמדה לימינו ותעזור לו בוויכוחיו את אביה, אבל גם לה נחשבו רבים ממשפטיו לקשים מאוד ולא יכלה הסכם להם, אם כי לא מצאה מילים להכזיבם.  הוא הרבה לגנות את הספרות העברית בעת ההווה, את חוסר-טעמה וריקותה, את דלותה וחלאתה, והיא ידעה כי צדק מאוד, כי גם היא לא מצאה חפץ ונחת ברוב מעשי ידי הסופרים העברים בהווה; ואולם הוא הרחיק ללכת במשפטיו אלה וייפל ארצה גם את אילי הספרות, אשר קדוש אמרה להם תמיד ויהיו לה למופת כל הימים, ותהי כנבוכה והלומה. 

"נורא הוא האיש הזה – חשבה אז בלבה – ומשפטיו נוראים עד מאוד". 

ואולם בכל אומץ לבו ורוחו הסוערת ובכל תבונתו הרבה וטוב טעמו הכירה כי ענוו הוא האיש הזה ולא יעשה כוונים לעצמו, ורחוק הוא מגאוות יתר הסופרים, אשר ידעה עד היום ההוא, ומקטנות מוחם.  הוא לא התהלל בכשרונו וידיעותיו ולא דיבר דופי גם ביתר הסופרים, ובהוציאו משפט קשה על מעשי ידיהם לא פגע בכבוד בעליהם ולא לעג אף לאחד מהם, ויש אשר חשבה כי לגועל נפש  הוא לו לנבל שם אחרים ולהתכבד בקלונם.  ובשאלה אותו: "מדוע לא הדפיס עוד דבר ממעשי ידיו?" ענה אותה בענווה: "יודע אני מה טוב ומה היא ספרות יפה ומתוקנת, ולכן לא ייתנני עוד לבי להדפיס את דבריי ומכיר אני בנפשי כי בטרם אבוא להשמיע דעותיי בקהל עליי עוד להשתלם הרבה"! וענוותו ותום-רוחו הפליאו את לבה מאוד, באין חזיונם נפרץ בקרב הסופרים. 

והיא הכירה אז כי מצאה חן בעיניו גם היא וגם אמנם הביע לה את התפלאותו למראה עלמה כמוה הבקיאה בספרות העברית ויודעת לשפוט בענייני הספרות בבינה ישרה וטוב טעם.  וגם ידעה כי לא התכוון לפזר לה חלקות ולבו בל עמו, כי הכירה בו אשר רחוק הוא ממידה כזאת, והדעת הזאת היתה לה לרצון מאוד. 

ובהיפרדו מאביה וממנה ויילך לו לא מנע גם אביה מהתפלא על בינת האיש הצעיר הזה ועל רוחו הכביר. 

וכל הלילה ההוא נדדה שנתה מעיניה וזכר האיש הנפלא אשר נקרה לפניה לא חלף מלבה אף רגע. 

והוא הוסיף לבקר בביתם ויתקרב אליה מאוד, וכל אשר הוסיף להתקרב אליה הוסיפה להכיר את רום ערכו ולכבדהו בלבה וכן הוסיפה להתרחק מחברת יתר הסופרים אשר היו לה לזרא.  והוא הוסיף להשמיע באוזניה את משפטיו על הספרות העברית, מחסוריה ועתידותיה, ודבריו פעלו פעולה עצומה ברוחה.  ובקרב הימים החל, לרוב הפצרותיה, לקרוא באוזניה את כתבי ידו – ועולם חדש נפתח לפניה, עולם מלא יצורים חדשים וחיים חדשים, עולם נשגב ומרומם.  ואז הכירה את כשרונו המצויין וטעמו הטוב ואז הבינה היטב להלך-רוחו וחפצו ויהי בעיניה כריפורמטור[43] גדול בספרות, השואף לתיקונים גדולים בקרב הספרות העברית, יסודותיה ועיקריה.  זמן קצר התחוללה עוד מלחמה בקירבה, מלחמת הישן עם החדש, מלחמת ההרגל עם הביקורת, ואחר נכנעו הראשונים מפני האחרונים ותהי לאדוקה גדולה בדעות מנחם. 

וכל אשר הכירה לדעת יותר את מנחם הוסיפה להכיר את בור לבבו וטוהר נפשו, ויהי לה לסמל איש המעלה והמופת ולאט, לאט שבה לא אך את רוחה כי גם את לבה ותאהבהו.  ולא ברק חיצוני, יופי או עושר עיוור את עיניה.  הוא לא נחשב בעיניה מעודו ליפה תואר וגם ידעה כי עני הוא ועני יהיה כל הימים, אך רוחו הנעלה ולההו הטהור לקחו את לבה.  אהבתה אותו היתה ילידת הכבוד אשר חלקה לו בלבה. 

ואולם אם איננו יפה תואר הנה חן נעים שפוך על פניו – חשבה לה ברגע הזה ותהי מלאה נועם ורצון – והאש הגדולה אשר בעיניו השחורות וההדורות לוקחת לבבות כל הימים. 

ואז חשבה על אודותיו יום ולילה ותהי כחולמת...  ולשמחת לבה הכירה לדעת כי גם היא לוקחת את לבו, וכי יקרה נפשה בעיניו מאוד, אבל לא ידעה אל נכון אם אך כבד יכבדה אם גם אהוב יאהבה.  ויש אשר חשבה כי עוניה יעמוד לה לשטן, כי יכול למצוא לו נערה אחרת אשר כסף לה ואשר תיאות להיות לו לאשה. 

ואולם אז בא היום אשר ביקש הוא את ידה.  הוא קרא אז לפניה את אחד מכתביו אשר הפליא את לבה מאוד.  אז הביעה לו את רגשי עליצותה והכבוד הרב אשר ירחש לו לבה, ואז הביט אל תוך עיניה רגעים אחדים ויקרא:

"ואנוכי כבד אכבדך, עלמה מצויינת, וגם אהוב אוהבך..."

והיא התאדמה מאוד לשמע דבריו ותהי נרעשת מהמון רגשי-גיל ועליצות-נפש. 

"ומאושר הייתי, הוסיף לדבר ברגש בהוסיפו להביט אל תוך עיניה, אם תחת אשר כבד תכבדיני אהוב אהבתיני גם את"...

אז נשאה אליו את עיניה ותקרא: "לא אדע אם אושר הוא לך אם אין, אבל האהבה אשר אתה דורש נתונה לך כבר". 

ונהרה הופיעה על פניו וישאל בלאט: "הנכונה את איפוא להיות לי לאשה?"

"נכונה אני!" ענתה בלאט ותתקע לו כפה והוא החזיק בה בחיבה ויישקה. 

ואז שבה ותאמר אליו: "אבל השמת אל לבך, מנחם, כי נערה ענייה אני ואין יד אבי משגת לתת לי כסף לנדה?".  ופני מנחם רעמו ברגע ההוא ויאמר: "השאלתי את פיך אם יש לך כסף אם אין? ואנוכי לא מכרתי את עטי בכסף וגם את לבי לא אמכור בכסף.  ואת נערה עשירה עד מאוד וכל אוצרות כסף וזהב לא יישוו בעושרך הרוחני והמוסרי הגדול מאוד. 

ומה שמח אביה על הדבק הזה! "לאושר כזה – קרא פעמים רבות מתרגש – לא קיוויתי ולא פיללתי".

וכעבור שני ירחים באו בברית הנישואין. 

ואז באו הימים ומנחם החל לאט, לאט להשמיע את דעותיו בקהל ותקמנה סער גדול בספרות העברית.  בראשונה יצא כנגד הסופרים לגנות את דרכם ומעשיהם ולהציע תיקוניו ושיטתו החדשה בספרות הזאת, ואז יצאו סופרים רבים להשליך שיקוצים על הסופר החדש הזה המקעקע את כל בירתם, בירת הבצה, והמבקש לעקור את הכול, וייתנוהו לכופר, למחלל כל קודש ועז-פנים כאחד.  אחר יצא נגד הרבנים והחסידים, אחר נגד המשכילים הבוגדים ואחר נגד הלאומיים הקיצונים – ומכל עברים התנפלו עליו בחרפות וגידופים וייתנוהו לשמצה; אבל הוא לא שם את לבו לכל חצי מתנגדיו וחרפותיהם ויוסף ללכת בדרך אשר סלל לו מבלי חת ומבלי כל מורך, ושמו נודע בקהל לסופר מצויין וגדל כשרון מאוד, אף כי גדל הקצף אשר קצפו עליו גם הקוראים גם הסופרים. 

וב-N גדל הרעש בקרב הסופרים ויסתערו עליו מכל עברים ויאמרו להכריתו מארץ חיים, אבל הוא לא שת לבו לכל שאונם ולא אבה לבוא איתם גם בדברים.  – ואביה אמנם לא הסכים לדעות מנחם וחפצי לבו; ובכל זה לא התמרמר אליו באמרו כי רוח הוא באנוש, ויש אשר אין האדם שליט ברוחו להטותו אחר הרבים. 

וברגע הזה עלו על לבה דברי אביה המנוח אשר דיבר אל מנחם לפני מותו, זה ארבע שנים: "הנני עוזב את ארץ החיים בלב שאנן ונפש שוקטת, כי הפקדתי את בתי יחידתי בידים אמונות; ואתה, מנחם בני, יודע אני כי תוסיף להילחם את הסופרים הזקנים ואת הספרות הישנה וסוף כל סוף תנצח, כי הישן ייכנע תמיד מפני החדש, וסלות לך מסילה חדשה בספרותנו; אבל אל נא, בני, תרחיק ללכת יותר מדי.  גם בישן נמצאו הרבה דברים טובים ולא טוב לבער אותם ביחד את הדברים הרעים.  דע איפוא קצב לכל דבר וגבול לכל מעשה, ואז תהיה לברכה". 

ואולם מנחם לא ישמע למוסר אביה.  הוא אומר תמיד, כי בטרם יבואו לתקן כל דבר, דרוש להסיר ראשונה את הקלקולים והמגרעות שכבר נמצאו בו, ועל הסופרים הטובים איפוא החובה לגרש בראשונה את כל הרוחות הרעות והמעופשות המנשבות בבית הספרות העברית, ולהסיר מקירבה כל החלאה והזוהמא אשר דבקו בה זה כמה, ואז אך אז לא ייבצר מהם להביא רוח חדש, צח ונעים, אל הספרות העברית, ולטהרה ולצרפב ולהעמידה בקרן אורה. 

 

[ד]

ברגע הזה נשאה את עיניה ותרא והנה הותירה הזקנה פת לחם ממאכלה ופניה נהרו: "בלחם הזה ישבור מנחם את רעבונו" חשבה בלבה ותשמח, ותקם ממקום מושבה ותיקח את פת הלחם בידה ותיגש אל אישה.  רגעים אחדים עמדה דוממה על ידו כי לא חפצה להפריעהו מעבודתו באמצע עניין, עד אשר הפסיק בעבודתו וינח עטו מידו, אז אמרה: "מנחם! הלא רעב אתה, אכול איפוא את הלחם הזה אשר הותירה האם מארוחתה", ובדברה הניחה את ידה על עורפו ותסלסל בשערות ראשו בחיבה.

הוא התעורר מהמון מחשבותיו ויסב את פניו אל חנה ויחזק בידה באהבה ויאמר: "אכליהו את, רעיתי היקרה!". 

– לא כי אתה תאכלהו – קראה חנה כמתחננת. 

– הלא כבר אכלתי הערב בבית פינקלוויץ' – קרא מנחם בלצון. 

חנה צחקה בקול ותאמר: "אבל הן אתה לא אמרת כזאת כי אם אנוכי ואשר על כן גם לא לי לאכול את הלחם הזה כי אם לך". 

– אבל באכלי אני את הלחם הן לא תשבע קיבתך!

– ואם אנוכי אוכלהו התשבע אתה?

– לא אוכל כי אינני רעב! – קרא מנחם שנית וישב ויאחז בעט. 

– לא אתנך לכתוב עד אם אכלת – קראה חנה בהישענה על שכמו ובהוציאה עטו מבין אצבעותיו בחזקה. 

– אם תאכלי גם את ואכלתי – קרא מנחם. 

– אבל הלחם הזה מצער מאוד ולא יספוק לך אם אוכל ממנו גם אני – שבה חנה להתחנן. 

– הלא טוב מעט מאפס! – ענה מנחם. 

רגע עמדה ותשת עצות בנפשה אם לשמוע לו ואם אין ואחר ישבה על ידו ותאמר: "אם כן הבה ונאכל את הלחם יחדיו".  וייחלו לאכול את הלחם היבש. 

אנחה קלה פרצה מלב מנחם ברגע הזה. 

– על מה אתה נאנח, יקירי? – שאלה חנה נבהלה מעט. 

– אין דבר! – ענה מנחם. 

– לא כי הגד תגיד לי על מה זה נאנחת – קראה חנה שנית ותבט אליו בחרדה קלה. 

– נאנח אני – השיב מנחם ברחמים – כי אין בידי להשביעך גם לחם יבש. 

– הלא זה כמה ביקשתיך, מנחם, לבלי דבר אליי כדברים האלב – התאוננה חנה ותחדל מאכול – הבך האשם אם נדע מחסור לפעמים? והאם מעט הוא עמלך בעבודת ההוראה כל היום וכל הערב? 

– ואולם יש אשר יכני לבי ואני חושב כי בדעתי אשר דל חלקי בחיים וכי גם לימים הבאים תקצר ידי מפרנס אשה ובנים לא היה לי לבוא בברית הנישואין. 

– הכזאת תדבר, מנחם? – קראה חנה בהתאדמה ורסיסי דמעה נראו בעפעפי עיניה – האין אתה איפוא שבע רצון בחלקך?

ובדברה קמה ממקום מושבה בכעס ותעזוב את שולחן-כתיבתו ותעמוד על יד התנור. 

– האנוכי אינני שבע רצון בחלקי? – קרא מנחם כמצטדק – ואת הן כאוצר כל חמדה נחשבת לי בחיים ומאושר אני כי זכיתי ברעיה נעלה ונעימה כמוך; ואולם יש אשר יצר לי כי לא אוכל להשביע אותך רצון, חמדתי!

– אנוכי שבעת רצון מאוד – ענתה חנה ברגש – לא למפרנס בחרתיך לי בתיתי ידי לך להיות לך לאשה, וידי גם אני לא תקצר מעבוד ומהרוויח ולי יקרה אהבתך מכל חמדות החיים. 

מנחם ניגש אליה ויעבר ידו על לחייה בחיבה: סלחי לי, יקירתי – קרא אליה כמתחנן – על אשר האדבתי את רוחך בדבריי ולא חפצי. 

– הנני מבטיחך, חנה! – קרא מנחם בצחוק ויחבקה בזרועותיו ויישק לה על שפתיה. 

– עתה שובי וכילינו לאכול את ארוחתנו – קרא מנחם שנית וימשוך אותה אחריו אל שולחן כתיבתו. 

– בכלל הלא תדעני, מנחם! – קראה חנה בשבתה שנית על ידי – כי מסתפקת אנוכי במועט ושבעת רצון בכל מצב שיהיה.  ואנוכי אינני מבקשת הרבה בחיים.  החיים, אם רק אין בהם מחלה וייסורי הגוף, אינם, לפי דעתי, טובים או רעים בעצם; אך יקבלו צורה טובה או רעה בעיני כל איש ואיש לפי תכונתו וטבעו, והאיש המסתפק במועט ייתן תמיד לחייו צורה טובה ויפה והיו חייו טובים ויפים מאוד. 

– ובכל זאת, יקירתי! לא אדע אם טוב ויפה הוא אשר את תדברי ואנוכי אוכל בין כה וכה את כל הלחם לבלי הותר ממנו מאומה בעדך – התלוצץ מנחם. 

צחוק נעים חלף על שפתי חנה ותבצע מן הלחם לאכלה. 

ברגע הזה התעורר הילד משנתו ויקרא: "אמי! אמי! "

– משה מחמדי! – קראה חנה בעליצות – בוא נא הלום ואכלת. 

– אבי! – קרא הילד פתאום בשמחה רבה בראותו את אביו וימהר ויקפוץ מעל הספה, לבוש אך כותנתו הקצרה, ויילך הלוך והתגרד ויקרב אל אביו ויחבק את ברכיו בידיו הקטנות. 

– מה שלומך, בן נחמד? – קרא מנחם בהעבירו את ידו על סנטר הילד בחיבה. 

– אל תעמוד יחף על הרצפה הקרה! – קראה חנה ותרימהו מעל הארץ ותושיבהו על ברכיה. 

– אל אבי! – קרא הילד וישמט מעל ברכיה ויעל על ברכי אביו. 

מנחם אימצהו אל לבו ויישק לו במצחו. 

הילד הוא כבן חמש שנים, קצר קומה ומלא בשר, פניו זכים ורחבים ועיניו ושערותיו שחורות. 

הוא התרפק באהבה על אביו ויחבק את צווארו בידיו. 

– אבי! הבה ואראך את הבית אשר בניתי לי – קרא הילד בעליצות גאון. 

– מחר תראני אותו – קרא מנחם בסלסלו את שערות הילד. 

– לא, רק עתה! – קרא הילד ויצנח מעל ברכי אביו וייגש אל החלון אשר אצל הפתח ויורד ממנו צרור קיסמים המחוברים זה לזה בתבנית בית ויביאם ויראם לאביו. 

– טוב ויפה מאוד! – קרא מנחם במאור פנים. 

– הלא רעב אתה, בני? – קראה חנה בנשקה לילד – הא לך את העוגות אשר הבאתי למענך מן הרחוב. 

– תני לי את הלחם! – קרא הילד. 

– הלא העוגות טובות מהלחם היבש. 

– לא.  תני לי את הלחם! – קרא הילד שנית וינע שכמו בעקשות. 

האבות חדלו מאכול את הלחם וימסרוהו לילד. 

ברגע ההוא התעוררה גם הילדה רחל משנתה ותקרא מעל הספה: "אמי!"

חנה נגשה אל הספה: "מה תבקשי, רחל נחמדה?" – קראה אל הילדה. 

– קחיני אלייך!

– ישני, נשמתי, ישני! – קראה חנה כמתחננת. 

– ומדוע משה ער?

– גם הוא ישכב מהר. 

אבל הילדה לא שמעה בקול אמה ותפרוש את זרועותיה הקטנות אל חנה והיא לקחתה בזרועותיה ותביאה אל השולחן. 

הילדה הצהילה פניה אל אביה ותצפצף: "אבי!" ותפרוש את זרועותיה אליו לאות כי יושיבה על ברכיו.  מנחם הישח את ראשו אליה ויישקה בחיבה עזה: "הלא משה יושב על ברכיי!" קרא אל הילדה. 

– יירד נא! – קראה הילדה בתלונה. 

– לא אחפוץ לרדת! – קרא הילד ויתעקש. 

הילדה הרימה קול בוכים" "יירד נא, יירד נא!" אז לקח מנחם את הילדה ויושיבה על ברכיו גם היא ויאחז בילדים משני עבריהם לבל ייפלו. 

– תני לי, אמי! את העוגות, – קראה הילדה בראותה את העוגות המונחות על השולחן. 

חנה נתנה לה את העוגות ותאכל אותן באוות נפש. 

גם מנחם וגם חנה היו רעבים מאוד, אבל לא זאת הפעם הראשונה אשר אין להם במה לשבור את רעבונם.  והמה הביטו אל ילדיהם האוכלים את הלחם והעוגות באוות נפש ויתענגו.  – כחצי שעה השתעשעו ההורים את הילדים הנחמדים, ואחר נשקו הילדים לאבותיהם וחנה השכיבתם על הספה בזהירות יתרה לבלי עורר את חמותה משנתה, ותכסם במכסה ויישנו. 

– השעות האחדות האלה אשר אני יושב בחברתך, חמדתי, ובחברת הילדים האהובים – קרא מנחם אל חנה בשובה אל שולחן-כתיבתו ותשב על ידו וכותונת נתפרת בידה – לניחומים הן לי על כל המרורות אשר אשבע בחיים ובספרות.  שם אני מורה וסופר עברי ופה אני בעל ואב אוהב ואהוב.  האף אין זאת, חנה היקרה?

– ומי ייתן וישבת כל היום בבית, כי אז מאושרת הייתי מאוד – קראה חנה בלאט. 

– שם – הוסיף מנחם לדבר – אני שובע ממרורים וכעש.  גם בעבודת ההוראה גם בספרות לא אמצא את שביקשה נפשי.  בכל אשר אפנה אראה אך בוקה ומבוקה[44] ומלחמה לי כל הימים בחסרי לב ושפלי נפש, ובבואי אל אהלי השוקט והדל והנה גן-עדן לפניי, אהבת רעיה נעימה. 

– הרף נא מאמרי חלקות – שיסעה חנה את דבריו בצחוק ותנח ידה על פיו. 

– וילדים נחמדים – הוסיף מנחם לדבר בהסירו את ידה מעל פיו – ואני אוהב ואהוב ושבע עונג ונעימות אין קץ.  פה אמלא לשד חיים וכוח רב, למען אוכל לשוב למלחמתי שם. 

– גם לי ייחשב האוהל הדל הזה לגן עדן בשבתך על ידי – השיבה חנה בחיבה. 

– התדעי, רעיתי! – קרא מנחם בצחוק – כי לא יאומן אם יסופר אשר סופר עברי זכה בסגולה יקרה כמוך.  לאושר כזה, אדמה, לא יגיעו רוב הסופרים העברים לעולם.  אנוכי אמנם אינני יודע את נשות הסופרים העברים פה, די לי כי אני יודע אתם בעצמם, האדע עוד את נשותיהם? אולם בדמיוני ואני משווה לנגדי את אשת הסופר העברי והנה היא מנוולת וירקרקת ושפתיה תכלת ועיניה כהות, והיא לא רחצה מעודה ולא עלה מסרק על שער ראשה, ופניה מכוסים אבק ופיח.  וריר יזוב מפיה והיא לבושה בלויי סחבות...

– תמונה נחמדה מאוד! – צחקה חנה בקול. 

– והיא מקללת כל היום וכל הלילה את בעלה – הוסיף מנחם להתלוצץ – את המו"ל והמדפיסים והמו"ס[45] וסוחרי הנייר ואת כל אשר נשמה באפו, האף אין זאת, חנה?

– הרף נא, מנחם! – קראה חנה בצחוק – רב לך כי תתגולל על הסופרים העברים ותתלוצץ בהם כל הימים, ואל נא תפגע, למצער, בנשותיהם, יהי להם את אשר להם. 

– כן, כן, חנה! – ענה מנחם ברצון – יהי להם את אשר להם, ואנוכי לא אגזול את "מחמדיהם" מהם. 

כעבור רגעים אחדים אחזה ידו בעט והוא שב לגמור את ספר-הזכרונות הספרותי ולהעתיק דוגמאות ממנו בעד המו"ל החדש; אך לפעמים הפסיק בעבודתו ומחשבות אחרות חלפו בקירבו: אמנם מאושר הוא בהיות לו אשה נעלה ונעימה כמוה לרעיה.  "נפש יקרה היא חנה'לה" אמרה אמו, ואמנם נפש יקרה היא ואין ערוך ליקר נפשה, ולה גם שכל כביר ובינה ישרה.  אמנם לא חוננה בכשרון סופרים.  אבל יודעת היא להעריך מעשי ידי אחרים ולהוציא משפטים ישרים ונכונים על יצירי הסופרים.  ומשפטיה בענייני הספרות נכבדים בעיניו מאוד והוא ישים אליהם לבו תמיד. 

הוא לא יוכל לשוות לנגדו בדמיונו: מה היתה צורת חייו בהיות לו אשה אחרת לרעיה תחתיה? אם רבים מהסופרים והקוראים לא ידעו את נפשו ולא יבינו לריעו לא היה מוצא כל חפץ בחייו לוא גם חברתו בחיים לא ידעה את נפשו ולא הבינה לריעו.  אמנם איננו איש ריעים והוא מתרחק מחברת מכריו ככל האפשר; אבל נפשו איננה גם כלואה בקירבהף והיא שואפת, פעם בפעם, להתפרץ החוצה ולהשתפך בחיק אחר, וחיים דוממים וסגורים בפני כל נפש אחרת לא היה יכול שאת.  והוא חש תמיד עונג נעלה בנפשו בהראותו את יצירי רוחו לה והמה מדברים יחדיו בענייני הספרות ומתווכחים במשפט סופרים וספרים. 

עוד בראותו אותה בפעם הראשונה הכיר כי נעלה היא על כל העלמות אשר ידע מנעוריו ועד אז.  הוא שמע עוד את תהילתה מרחוק, ובהיותו עוד בעיר וו.  שמע כי בת הסופר שריה יודעת שפת עבר והיא משכלת גדולה; אבל בהכירו לדעת אותה מקרוב ידע כי לא הוגד לו גם החצי.  ידיעתה העצומה בשפת עבר ובקיאותה הרבה בספרות העברית הפליאו את לבו; אך בייחוד התפלא לראות כי איננה הולכת בעיניים עצומות אחרי הסופרים העברים, והיא מביאה במשפט את מעשי ידם בלי כל מורך ומשא פנים, וכי חך טועם לה לדעת מה טוב באמת ולתעב כל המתועב אף כי אהוב הוא לרבים.  הוא מצא בה את הנפש הראשונה אשר הבינה לרעו ותדע את נפשו ואת אשר היא שואלת, אם אמנם כי היתה אז עוד רחוקה מדעותיו הרבה.  – וכל אשר הוסיף להכיר אותה הוסיף להוקירה ולכבדה, ויידע כי נפש אשר כזאת דרושה לו ויתקרב אליה מיום ליום ויאהבה אהבה עזה, ומה מאושר היה בבקשו את ידה ותיתנה לו באהבה.  והוא זוכר כי אחד מרעיו הטובים הניאהו אז מקחתה לו לאשה, בהוכיחו אותו לדעת, כי עני הוא ועליו איפוא לקחת לו לאשה נערה אשר כסף לה, למען אשר יוכל לכונן לו בכספה מעמד טוב בחיים, מבלי אשר יהיה מורה עברי ודל כל ימיו, ובשגם כי שם טוב לו על פני חוץ ורבים יהיו הקופצים אליו לתת לו את בנותיהם לאשה; אבל הוא התקצףמאוד על ריעו ויאמר אליו: "הסוס אני או שור פר כי אמכר בכסף לכל המרבה במחירי? ואנוכי לא את הכסף אקח לי לחבר בחיים, כי אם נפש חיה וחפץ אני בנפש משכלת, אחת היא אם יש גם כסף לנפש ההיא אם אין". 

כה ישב לו רגעי מספר ועטו אחוז בידו מבלי נוע, אך לאחרונה טבלהו בדיו אשר לפניו וייחל לכתוב; וברגעים ההם שכח את כל אשר מסביב לו ויהי שקוע כולו בעבודתו. 

וחנה ישבה על ידו ותתפור את הכותונת, "אם תשלים תפירת הכותונת הזאת עוד בלילה הזה – חשבה לה ברגעים האלה בלבה – ונגמרה כל עבודתה בעד העלמה גרינבלט וקיבלה מחר בבוקר שכר עבודתה, כי היא איננה מלינה איתה את שכר פעולתה מעודה.  אך..." פתאום נזכרה כי עוד יחסרו לה הכפתורים הדרושים לכל הכותנות "גם אגורות אחדות חסרו לה לקנותאת הכפתורים מבעוד ערב, ולא תוכל עוד לגמור את הכותנות היום.  אמנם גדול המחסור בביתם בחורף הזה.  שכר הדירות עלה למעלה מאוד.  חמישה עשר רובל לחודש שכר שני החדרים הקטנים האלה! גם הפחמים נתייקרו וההשקה בתנור וכיריים עולה לה בארבעה רובל לחודש; ולוא השיקה את התנור בכל יום, כי עתה עלתה לה ההשקה בשישה רובל לחודש.  גם מחיר כל צורכי אוכל נפש עלה למעלה בחורף הזה.  ליטרא בשר כחוש, עצמות וגידים בעשרים אגורות וליטרא לחם בארבע..."

חוט התפירה נפסק ותיקח ותשחל חוט אחר במחט.  ברגע הזה התבוננה אל אישה השקוע בעבודתו וכל קרביה מלאו רגשי כבוד וחיבה עזה לו.  אין מחזה נהדר ונחמד בעיניה מאשר להתבונן במנחם בערכו דבריו בספר...  ברגעים כאלה ילין עוז במצחו ופניו מביעים רוממות וגאון ורוח קדושה שפוכה עליהם...  ברגעים כאלה היא עוטה גאון וכל בתי נפשה ימלאו עונג נשגב אשר לא יתואר בדברים...  ברגעים כאלה היא נכונה ליפול אפיים ארץ לפניו ולמסור גם את נפשה למענו. 

"ואולם גורל אנשים כאלה דל ומר בחיים מאוד – חלפה מחשבת עצב בקרב לב חנה ברגע הזה – למען הצלח בחיים דרושות: ערמה, הכנעה, חנופה וצביעות גם מידת אגואיזם גדולה – וכל אלה תחסרנה לו.  תמים לבו עם אנשים וכל אשר יחשוב בלבו יגיד מבלי שאת פנים גם לגדולים, לא יהלל מה שראוי לגנות ולא יגנה מה שראוי להלל – ולכן מעט גם מספר אוהביו ורב מספר שונאיו ודורשי רעתו, אף כי אלא התכוון מעודו לעשות רעה לאיש.  גם בהוראה גם בספרות לא ידע כל ערמה וכל מזימה ואשר על כן לא יצליח.  הוא לא ישנה את סדר-הלימוד הטוב בעיניו למען מלא חפץ אבות התלמיד, לא יהלל מעודו את תלמידיו הגרועים בפני אבותיהם, לא יחניף לתלמידיו ולא יישא פניהם בהתרשלם בלימודם, גם את פני "המין היפה" לא יישא בדבר הזה.  ובראותו כי תלמידיו אינם עושים חיל בלימודים יתפטר בעצמו מהורות אותם כי לא יחפוץ לקחת שכר חינם – וכל אלה יגרמו בדבר כי "שעותיו" מעטות ורעות "משעות" כל המורים העברים אשר כגילו.  ובספרות לא יידע לתפוש את המו"ל והקוראים בלבם ולעשות להם מועמים כאשר יאהבו המה, כי אם יכתוב כל הטוב בעיניו הוא, הוא לא יפטם את הקהל העברי בתהילות ותשבחות, כי אם יגער בו ויריע על חסרונותיו ומומיו והקהל הזה לא יוכל סלוח לו על "העזות" הזאת.  הוא ייסר את רוב הסופרים הזקנים וצעירי הסופרים הנגררים אחריהם בזעם לשונו והמה שונאים אותו שנאה עזה כמוות.  הוא מחבב כל כשרון חדש וטוב הנגלה בספרות וישמח לקראתו וישימהו לנס – וגם בדבר הזה יעורר עליו חמת הסופרים הזקנים הנחשבים בעיני עצמם "כחוברי" הספרות והמביטים בשנאה וצרות עין אל כל סופר חדש המתחיל להתנבא במחנה כאילו את גבולם הוא מסיג.  השכר נחשב בעיניו כדבר טפל והדעה אשר הוא חפץ להשמיע – העיקר בעיניו.  והיא זוכרת עוד אשר זה לא כביר קרא אותו מו"ל העיתון*** המתנגד לדעה הלאומית, להימנות בעוזריו התמידים ויאמר לקצוב לו שכר הגון בעד עבודתו, והוא ענהו: "איך אוכל להימנות בעוזריך ודעותינו בדבר עתידות עמנו לא תתאימנה יחדיו", וכאשר בא אליו אחד מעוזרי העיתון ההוא, הסופר כזביאל, וייחל לדבר על לבו למלא את חפץ המו"ל ויאמר אליו בצחוק: "הבאמת עליך למסור את נפשך על הלאומיות? והכסף הוא הלאומיות הנבחרת!" אז התנפל עליו מנחם בקצף ויאחז בציצית ראשו וישליכהו החוצה. 

אנשים כמוהו לא יצליחו בחיים החומריים. 

ברגע הזה התמוננה אל ידיו והנה הן אדומות מאוד ורועדות לרגעים ותקרא ברחמים: "ידיך רועדות מקור, יקירי!"

– אמנם כן – ענה מנחם ויניח רגע את העט מידו. 

– תני לי את ידיך ואחממן – קראה חנה בצחוק-חיבה ותשם את כפיו בכפיה ותחככן זו בזו. 

– הרפי, שובבה! – קרא מנחם בצחוק – ואם חפצה את, חנה, וקראתי באזניים את הדוגמאות מספר-הזכרונות הספרותי שערכתי בעד המו"ל החדש. 

– חפצה אני מאוד! – ענתה חנה ותקרב כסאה אל כסאו ותשם פניה בגליונות אשר לפני מנחם. 

 

ומנחם החל לקרוא מעל הספר:

"הדעה הלאומית היא ריאקציה בספרות העברית ותסב את מהלך התפתחותה החופשית אחורנית.  הריאקציה בכלל אמנם לא תעורר כל פלא בקירבנו.  ריאקציה אמיתית, מלואית, מתקנת היא ולצעידה קדימה תיחשב.  ריאקציה כזאת אחרי מלאה את חסרונות התקופה שלפניה תקלוט בקירבה תכונת הקודמת ותשלימה ותקדים תנועתה לפנים; אולם ריאקציה כזאת לא תאריך ימים.  ומדוע זה תאריך ימים הריאקציה אשר בספרות העברית? האם לא באה כבר העת כי תתעורר הספרות העברית משנת הריאקציה לחיים חדשיםף לחיי חופש והתפתחות טבעית? האם לא הגיע כבר המועד אשר תנפץ הספרות העברית את אליליה הישניםף את האידיאליזם הריק והפיאטיזמוס המנוול, והיתה לספרות בריאה וריאלית?"

"רבים מהסופרים הלאומיים מוליכים אותנו לקנוסה!"...[46]

– מה טוב ויפה מבטאך זה! – קראה חנה בצחוק-התפעלות – אמנם לקנוסנ הם מוליכים אותנו. 

"הסופרים ההם" שב מנחם לקרוא "התעטפו בבגדי הכהונה, וילבשו מעילים ארוכים ויגדלו להם פיאות ארוכות וישימו ירמולקות אל ראשם ויהיו ל"מגידי קעלם",[47] ותהי הספרות העברית לספרות קעלמית, מלאה דברי מוסר בדבר "גן עדן" ו"גיהנום", שכר ועונש, ימות המשיח ועולם הבא.  אבל אנחנו, אדוניי, לא נאבה ולא נשמע לכם.  "אנחנו, בני הדור החדש, לא נלך לקנוסה!" ואם אך במחיר כזה נקנית הלאומיות לא היא ולא שכרה.  אם באמת תדרוש הלאומיות מאיתנו להיות לסרטנים ולצעוד אחורנית לא נאבה שמוע לה.  אבל באמת טעות היא בידכם, אדוניי! הלאומיות אשר אתם אומרים, המלמדת אותנו לתת ספר-כריתות להשכלת העולם ולשוב אל הישן ולהקדיש את כל אשר לנו גם אם משחתו בו; הלאומיות אשר אתם אומרים המשיבה אותנו אל החורבות הישנות, אל בית הקברות והחלומות; הלאומיות הזאת גסה היא ומזוייפת וחלילה לנו מלכת אחריה.  לא, אדוניי! הלאומיות הטהורה היא תמצית הטוב אשר בקרב העם, תמצית כל היפה והנשגב אשר בחייו, והיא שואפת איפוא לטוב, לתיקונים, ליפה ונשגב.  הלאומיות הזאת דורשת מאיתנו את ההיפך, כי נרחיק מקירבנו את כל החלאה והסחי אשר דבקו בנו במרוצת חיינו ההסטוריים, כי נגרש מחיינו את כל הכוחות הגרועים והמזיקים להתפתחותנו האנושית, וכי נתאמץ לקלוט בקירבנו את כל הסגולות היקרות אשר יביא לנו הפרוגריס הכללי.  כי הפרוגריס איננו קניין עמים מיוחדים, אך קניין האנושות כולה". 

"יש אשר יעלה רעיון על לבי כי באה הדעה הלאומית אלינו קודם זמנה, כי אין עוד הדור ראוי לה, כי דרוש היה שיעבור עוד מספר שנים, עד אשר יוסרו כל הכבלים אשר ריתקו בהם חיי העם והספרות, עד אשר תרב ההשכלה הכללית בכל פינות העם, עד אשר יינתן חופש גמור לסופר העברי, לחשוב ולדבר ככל העולה על רוחו, ועד אשר תחדל הספרות מהתהולל בחלומות ודמיונות ריקים והיתה לספרות ריאלית ומלאה חיים – ובבוא הדעה הלאומית או היתה באה אך לתקן ולשפר"...

– דבריך אלה נשגבו ממני ולא אבין להם – קראה חנה בתימהון – הטוב טוב היה לוא היינו גם אנחנו כאחינו בארצות המערב, אשר רחקו מחיי העם ויתכחשו לצור מחצבתם ולרוח עמם עד היום הזה? המה הלא כבר התקדמו דיים בחיי העולם והשכלת החברה האנושית.  ומה אנחנו רואים בהם? המה התרחקו מרוח עמם ויעזבו גם את שפתו גם את ספרותו והמה גם לעוג ילעגו ללאומיות ישראל ולא יחפצו לדעתה – והאם לא היינו גם אנחנו כמוהם לולא באו המקרים משנות השמונים ויהפכו לנו לב אחר וייתנו בקירבנו את הדעה הלאומית כיום הזה?

– שמעי נא את יתר דבריי בדבר הזה וחדלה פליאתך – קרא מנחם וישב לקרוא:

"טעות היא בידי אלה החושבים, כי עלינו להודות למקרי שנות השמונים,[48] אשר יצרו את הלאומיות העברית, ולולא הם כי עתה התמכרנו כולנו להתבוללות ואפסה עוד כל תקווה אשר נשאף לתחייה בזמן מן הזמנים.  טעות גדולה היא.  הדעה הלאומית טבעית היא, כי מוצאה מתכונת העם, חייו ההסטוריים וגורלו בעמים.  ולולא נולדה בשנות השמונים, כי עתה נולדה אחרי עבור מספר שנים, ואם לא נולדה במאה התשע עשרה נולדה במאה העשרים.  – ההתפתחות ההסטורית אשר לכל עם נעשית ע"י חוקים קיימים בלתי מוחלפים, חוקים אשר כל כוח חזק לא יוכל לבטלם.  אם מהרה ואם אחרי זמן רב תצא ההתפתחות הזאת לפעולה אחת היא, הדבר הזה תלוי, כמובן, במקום, בתנאי החיים ומקריהם אשר יעמדו לשטן לה או העוזרים לה, אבל יצוא תצא לפעולות בבוא זמנה.  בגלגל החוזר אשר להתולדה תבוא לכל עם ועם שעתו.  אמנם יש אשר זמן רב יישן העם; אבל בבוא שעתו ייקץ משנתו, יפקח את עיניו ויזורר[49] וייצא לעבודתו.  – חפץ התחייה באורח הטבע לא יכול התעורר בקרב בני עמנו בימי הקדם ובימי הביניים וגם בראשית העת החדשה, בטרם תחדור ההשכלה החדשה, השכלת הזמן ההווה, אל חיינו פנימה.  כל עוד אשר היה כל העם בעל הזייה ושם כל מבטחו בניסים ונפלאות וחולם חלומות "ענני שמיא" לא יכול חפץ כזה להתעורר בקירבו.  והאות כי בעלי ההזייה והמאמינים בהבלי שווא, שרידי העת הישנה, רחוקים גם בימינו אלה מהדעה הלאומית וחפץ התחייה.  אך אנשים שהתפתחו וקלטו בקירבם את רוח העת החדשה מסוגלים לשאוף לעצמיות, לביטחון בכוח עצמם ולתחייה טבעית.  וההשכלה הבוגדה וההתכחשות לרוח העם ועתידותיו היו אך כמעבר מן התרדמה הנסוכה על עמנו והקיפאון הלאומי אל היקיצה הלאומית וחפץ התחייה.  ואם ראה נראה אם אחינו בארצות המערב עודם מתכחשים לעמם ולעתידותיו וילעגו לדעה הלאומית עלינו לדעת כי עוד לא כלתה תסיסת התפתחותם, ולכן עודם שוגים בחלומות ההתבוללות והקוסמופוליטיזם; ובוא תבוא העת אשר גם המה, בלי כל מכות אגרוף ופרעות יחפים, יקיצו מתרדמתם והתעוררו מחלומותיהם הכוזבים והכירו וידעו את כל ריקות חייהם ואידיאליהם, את כל הקריקטורה אשר בחייהם, והכירו גם אם כי אך שני דרכים לפניהם: אם למות מיתה גמורה וחלוטה, ואם לשאוף לחיים שלמים ועצמיים, ובהיות חפץ החיים חי בלב כל איש, יחזיקו גם הם בדעה הלאומית ושאפו לתחייה גם הם.  ואולם תחת אשר לוא נולדה הדעה הלאומית בזמנה, בתור פרי התפתחות טבעית, היתה פועלת גדולות ונצורות בקרב העם ותאחז באשורי הפרוגריס הכללי, ותהי דרכה אך לתקן את חיי העם, לזרות מקירבם את חלאתם וזוהמתם, ולתת תוכן עצמי וריאלו לספרות העברית; הנה בהיותה עתה ילידת הבהלה והאגרוף חותם הבהלה והאגרוף טבוע בה...  ותסב איפוא גם בכל הרעות אשר בחיינו וספרותנו כיום הזה. 

ואמנם רואים אנחנו כי מוקדמת היא הדעה הלאומית בקירבנו כי עוד מעטים הם בקרב בעם אשר נתנו ידם לה, ולמרות כל עמל הלאומיים זה יותר מעשר שנים, לא היתה עוד הדעה הלאומית לקניין כלל העם ולא גם רובו, והעם כולו עודנו רחוק הרבה מחפץ התחייה הלאומית.  אות הוא כי עוד תחסרנה הכנות[50] רבות בהתפתחות עמנו למען אשר יקלוט בקירבו את הדעה החדשה הזאת". 

– אמנם חדשות השמעת הפעם, מנחם! – קראה חנה בהניעה ראשה בתימהון – ולי מחשבות אחרות בדבר הזה.  אנוכי חושבת – הוסיפה לדבר כעבור רגע ותנח ידה על שכמו ותחדור להביט אל תוך עיניו – כי הדעה הלאומית איננה מוקדמת, כי גם מקרי שנות השמונים אשר הולידוה ילידי הזמן הם, תוצאות התפתחות החיים אשר לעמנו ואשר מסביב לו...  ואם ראה נראה כי עם הטובה הביאה הדעה הזאת גם רעה בחיינו וספרותנו עלינו לדעת כי זו דרך כל תנועה חדשה בחיים לגרוף בזרמתה גם בצה ורפש הרבה, כי גם הבר יבוא לידנו אצור בתבן, ואיוולת היא להשליך מידנו את הבר בגלל התבן אשר מסביב לו.  וגם כל הדעות הגדולות והכבירות אשר נולדו בעולם בכל הזמנים לא נוקו בראשונה מסיגים ופסולת רבה ואך במרוצת הזמן היטהרו ותיצרפנה.  וגם הדעה הלאומית העברית תצורף בקרב הימים וסיגיה כליל ייתמו והביאה אך ברכה לחיי עמנו וספרותנו.  ומה היא המחשבה אשר יחשוב לבך בדבר הזה.  מנחם? התאמר כי עזוב נעזוב את הדעה המוקדמת הזאת, אחרי כי לא הגיע עוד זמנה?

– לא! – התעורר מנחם לענות – כזאת לא אומר.  השעה הלאומית אשר כבר נולדה בקירבנו צריכה לחיות וגם לא תוכל למות.  וגם כבר שמעת את דעתי, כי הדעה הלאומית טבעית היא ואמיתית, ואך בה יוושע העם.  ואולם אנוכי דורש מסופרינו רק את הדבר הזה, כי ייתנו דין וחשבון לנפשם בדבר הדעה הזאת, כי יבדילו בין לאומיות מזוייפת וגסה ובין לאומיות אמיתית ויפה, כי יכירו ויידעו אשר הלאומיות האמיתית דורשת: צעידה קדימה ולא נסיגה לאחור, כי הלאומיות האמיתית ריאלית היא ורחוקה מדמיונות וחלומות; ועליהם איפוא גם לדעת, כי אין לנו תקווה אשר תהיה הדעה הלאומית לקניין העם, בטרם נרבה השכלה ודעת בקרב אחינו הנבערים והשקועים בהזיות והבלים, וכי בטרם יהיו לאנשים לא יהיו עברים לאומיים לעולם. 

– בדבר הזה צדקת מאוד! – הסכימה חנה. 

-------------------------------------------------------------------------------------------------

הוא שב לקרוא:

"אנחנו לא נקצוף עליכם, סופרים-חסידים, על אשר שלא כדעותינו דעותיכם.  כי רוח הוא באנוש אשר יתעה לפעמים באורחות עקלקלות; ואולם אל נא תקצפו עלינו אם לא כדעותיכם דעותינו אנו.  אחת נבקש מכם כי לא תערבו קודש בחול.  בצאתכם להורות את העם אורחות חיים אל נא תטפלו בדברי אמונה ודת.  בדבר הזה לא ידרוש העם את עזרתכם.  יש לו מורי-דת בלעדיכם ואין לו כל צורך "בשולחן הערוך" החדש אשר תערכו אתם למעני.  ואם עני הוא העם בחיים עשיר הוא בדברי אמונה ודת מאוד, "ושולחן הערוך" אשר לו גם הוא איננו דק כי יצטרך "להוספותיכם"; אל נא איפוא תהיו לקוזקים קדושים, אל נא איפוא תתנפלו  בכעש ורוח קנאות על כל איש אשר לא יסכים לדעותיכם השמימיות.  יילך לו כל איש בשם דעותיו וידבר לו כל אחד כטוב בעיניו...  החופש הוא היסוד לכל התפתחות שבעולם ובהיעדרו נעדרת האמת, ובמקום שאין אמת אין כל טוב. 

ובכלל אל נא תתוו שיטה מסויימת להסופרים לבל יהינו להרהר אחרי מחשבותיכם ואחרי המחשבות המוסכמות מכבר...  נכוחים הם דברי המבקר הדני הגדול ברנדס[51] באמרו: "כאשר ירגילו את האדם ללכת כן ירגילו את האדם לחשוב; ואם ימנעו מהאדם את עבודת ההליכה הלא תרפינה רגליו ולא יעצור עוד כוח לחשוב.  הייתכן כי ניתן לאדם משענת תחת רגליו הטבעיות? כן הייתכן כי ניתן לאדם תחת מחשבותיו הטבעיות אך מחשבות אחרים, מחשבות מוסכמות ומקובלות שאין להרהר אחריהן? האדם לא יוכל לחשוב במוח של אחרים כאשר לא ישבע מאכילת אחרים".  יותן איפוא החופש לסופרים העברים לחשוב כל אחד במוחו ולדבר כאשר עם לבבו, ואז אך תתפתח הספרות העברית והיתה לברכה". 

– ואנוכי חושבת – קראה חנה – כי דרושה ביקורת בספרות העברית, ביקורת אמיתית וחופשית אשר לא תישא פני איש, ביקורת אשר תהי כפטיש להכות על ראשי הסופרים השוטים ולעורר את הכשרונות הנרדמים משנתם.  הביקורת היתה העבודה הראשונה לפני לסינג וחבריו, להרים על ידה קרן הספרות האשכנזית, ומצב ספרותנו כיום אולי שפל עוד ממצב הספרות האשכנזית לפני מאה שנה. 

– כן, חנה! – ענה מנחם – אבל הא בהא תליא.  במקום שאין חופש בדעות אין מקום לביקורת נאמנה.  בספרות שיש בה משוא פנים לדעות ידועות ומחשבות מוסכמות, יש גם משוא פנים לסופרים ידועים ואנשי שם וביקורת ומשוא פנים שני הפכים המה. 

________________

הוא הוסיף לקרוא:

"מצב ספרותנו בכלל ברע הוא מאוד בימים האלה.  קיפאון גדול שורר בקירבה ורוח תרדמה נסוכה עליה.  הסופרים לבשו להם את שמלות השינה ומנמנמים...  אין כל רגש סוער וכל רוח מתפרץ, אין רעיון גדול ואין מאמר כביר, אין תנועה ואין חיים...  דרך אחת כמעט לכל הסופרים, הזקנים והצעירים, ופזמונים נושנים וידועים שגורים בפי כולם כל הימים.  זה מעלה גרה מדברי השני והשני מעלה גרה מדברי הראשון, וכה סובב, הולת הגלגל הספרותי וממקומו לא ימוש.  ומר עוד לראות את המנוחה והרצון אשר בקרב הסופרים האלה.  אשר לא יכירו את חסרונם, והמה מדמים כי אנשים גדולים הם ומפליאים לעשות, והספרות העברית גם היא עשירה ומלאה כל טוב – והמה שמחים בחלקם ואינם מבקשים יותר.  ואי ידיעת המחלה מחלה גדולה מאוד". 

________________

"רבים מכם, הסופרים העבריים הזקנים, מתאוננים עלינו, בני הדור החדש, כי נלעג לכם ולדבריכם ונפן עורף לספרותכם, אבל לא תדעו כי לא בנו האשם כי אם בכם.  לא כימים הראשונים הימים האלה.  לפנים היה לכם דבר את ילדים, האוהבים להשתעשע בשעשועי הבל, במליצות ודמיונות, והיום דבר לכם אל האנשים, גדולים ובני תרבות, ושעשועי הבל לא ייקחו עוד את לבם, היום נדרוש מכם דברי טעם ותועלת, ואתם לא תעצרו כוח לכסות את עינינו במטפחת או לסתום את אוזנינו במוך למען לא נראה את נגעיכם ולא נשמע את פטפוטיכם.  אנחנו לא נבין עתה לכם עוד פחות מאשר תבינו אתם לנו.  ועליכם איפוא לדבר אלינו כיום בשפה אחרת ואם אין – שימו יד לפה ודומו".

– נכוחים דבריך מאוד! – קראה חנה במאור פנים – אבל, לדעתי, המלחמה הזאת אשר תערוך את הסופרים הזקנים האלה יתרה[52] היא לגמרי.  שעתם כבר עברה וכאשר לא יועילו כן לא יזיקו עוד.  ואין כדאי להמית את המתים. 

– לוא הכירו גם המה כזאת כי עתה צדקת, – קרא מנחם – אבל הם אחרת יחשבו.  המה אינם יורדים מבמת הסופרים גם בכהות עינם וגם ליחם: המה מתנשאים עוד למורים לכל הסופרים הצעירים ולאוטוריטטים גדולים שאסור להרהר אחריהם ומביטים בבוז ושנאה אל כל סופר צעיר בעל כשרון, הנחשב להם כמסיג גבולם; ורע עוד מזה כי גם רבים מהסופרים הצעירים נגררים אחרי דעותיהם הבלות והולכים באורותיהם, והמה, הצעירים-הזקנים, הרכים בשנים וזקנים בדעות, המלאים עלומים והם חסרי-שנים, ישחיתו את ספרותנו עוד יותר מההולכים לפניהם.  דרוש איפוא להקדיש מלחמה על הנחשבים לאריות וחתו הזבובים מאליהם.  נחוץ להפיל את המתנשאים לענקים[53] משאתם ונפלו הגמדים ממילא. 

________________

הוא הוסיף לקרוא:

"דלה היא הספרות העברית בכל מקצועותיה, ואולם מה גדלה דלותה במקצוע הבלטריסטיקה[54]! המקצוע הזה העשיר בספרות כל עמי אירופה, המקצוע האחד אשר יהיה לנו לסמל חיי העם והנחשב כראי חי לבני האדם בכלל ולבני העם ההוא אשר למענם נוצר בפרט – מה דל הוא בספרות העברית.  המקצוע הזה דל היה בספרות הזאת גם לפנים.  בספרות אירופה תוכל כל תקופה ותקופה על פי הטיפוס אשר השאירה בספרות היפה, כי בכל תקופה ותקופה נמצאו סופרים גדולים בקרב העמים אשר חרתו דברי ימי התקופה בטיפוס ידוע המקביל אל החיים בזמנו.  ויצורי הסופרים ההם חוללו פעמים רבות גדולות ונצורות בחיים ובספרות.  ויש אשר שינו את חיי החברה מן הקצה אל הקצה.  ובספרות העברית? היצרה גם היא טיפוסים ידועים בספרות היפה אשר יהיו לסמל חיי כל תקופה ותקופה? איזה טיפוס השאירו לנו שנות הארבעים, איזה – שנות השישים ואיזה שנות שבעים? אך אפס ואפס! אך צללים השאירו לנו ולא טיפוסים חיים.  ושנות השמונים והתשעים, זאת התקופה האחרונה, רבת המהומה והשאון, רבת ההתלהבות וההתעוררות, איזה טיפוס נתנו לנו הן?

הננו קוראים את רוב הסיפורים הכתובים עברית והננו מרגישים בקירבנו גועל נפש...  ההמה יציירו לנו את החיים בכל עומקם ורוחבם? ההם יעבירו לפנינו את חיי האדם ומעמקי נפשו, את לבו ואת רגשותיו, רעיוניו הגדולים ונבליו הרעים? ההם יהיו להעם לראי חייו? ומה נחזה בסיפורים ההם? הנחזה בהם יופי ונשגב, מלאכת-יצירה ותורת החיים? לא! אנחנו נחזה בהם אך נפשות מתות, יצורי דמיון טפלים, מחשבות צנומות ומוסר אווילים; אנחנו נחזה בהם אך כיעור וריקבון, דרשנות ולהג, מליצות נבערות ומילים נפוחות". 

________________

"בימים האחרונים אמנם החלו להיראות בתוכנו סופריםחדשים אחדים, אשר החלו לצייר לנו ציורים ריאליים לקוחים מן החיים, ונותנים תקווה בלבנו כי מעתה ישונה מצב הבלטריסטיקה בקירבנו לטובה: ואולם רוב סופרינו הזקנים והצעירים הזקנים לא ישמחו על הפנים החדשות האלה ועוד יביעו את צערם על הדרך החדשה הזאת.  הריאליזם לא ייקח את לבם.  המה יוכיחו את הסופרים החדשים על אשר לא יציירו לנו צירים אידיאליים אשר יהיו לנו למופת, ולא ישימו אל לבם כי האידיאליזם היה אחד מעוכרי ספרותנו.  האידיאליזם לא יצייר את חיינו כי אם את חלומותינו.  המה לא ישימו אל לב, כי המלאכים לא יהיו לנו למופת כי אם בני האדם, והאדם איננו מלאך, האדים איננו כליל המעלות ולו גם חסרונות ומומים ולא יוכל להיות לנו למופת בכל  מעשיו ומחשבותיו, ואשר על כן על הצייר לבלי העלם עין גם מחסרונות האדם, ויש איש יבחר לו הצייר אך את המקצוע הזה לענות בו מצייר את רפיון האדם וחטאיו – והדבר הזה איננו מכוער.  יפי היצירה הוא לצייר את רפיון האדם וחטאיו – והדבר הזה איננו מכוער.  יפי היצירה היא אמיתה, ציור החיים בחוקיהם הטבעיים, אחת היא אם הדבר המצויר הוא דמות עלמה יפה אם דמות שקץ נבזה.  מכוער הוא אך דבר המתנגד להטבע, ציור שקר ומזוייף, ואין בחיים מורה טוב ומועיל מהאמת.  היצירה האמיתית, הריאלית, היא אך היא תהיה לנו לתועלת ולא המזויפת והאידיאלית. 

ואולם הייפלא הדבר הזה בעינינו? וספרותנו עוד לא נוקתה מחלאת הרומנטיקה, ויש אשר יבוא גם היום אחד הסופרים ודורש כי תחת חקירת החיים והעולם טוב שתימלא הספרות פרחים ושושנים, תחת דברי היגיון ודעת טוב שתימלא דמעות ומזמורים". 

"מה נואלו מחשבות רבים מסופרינו העברים בדבר השפה.  בבואם לשפוט איזה ספר ושמו לבם ראשונה אל שפתו, הכשרון ומלאכת היצירה, תורת החיים והנפש, הדעה וההיגיון, כל אלה יידחו הצרה ונחשבו למדרגה שנייה או שלישית, והעיקר היא השפה.  אם שפת הספר טובה, בעיניהם, אז מהולל הוא בפיהם וכל מומיו אשר בתוכנו לא ייזכרו ולא יעלו על לב, ואם ייזכרו יכופרו על נקלה ואם שפתו רעה, בעיניהם, אז לא יעמדו לו כל מעלותיו האחרות, העיקריות, במשפט ויגונה בפיהם כל היום.  ומה היא השפה הטובה בעיניהם? לא השפה החיה והטבעית, העשירה במבטאיה הנכונים ובדיוק מושגיה, חלילה, כי אם השפה העשירה בליקוטי פסוקים ומליצות מרעישות מכתבי הקודש.  וכל אשר ידמה יותר סגנון הסופר לסגנון הנביאים ומשוררי הקדם יותר משובח הוא בפיהם.  הסופר העברי על-פי רוב, יתהלל כל היום ב"לשון הקודש" שלו, במליצותיו המסולסלות ובאוצר פסוקי התנ"ך כמו שיתהלל הנער ב"כתב יד" יפה ומלא צעצועים וכמו שיתהלל הבטלן ב"נגינות הטעמים"[55] שהוא מיטיב לנגן.  די הוא לסופר העברי להצטיין במליצת שפתו ובביבליותו והיה מהר לענק ספרותי, אך כי כשרונו צנום ודל ויצירתו רפה וקלה, ולכן רבו גם הענקים בספרות העברית, אחרי כי לא גאוניות ולא כשרון[56] דרושים לסופר, כי תהיינה מליצות התנ"ך שגורות בפיו, וכי יהיה ל"כותב לשון קודש" נפלא.  הוי, סופרים קטני נפש! מה היא השפה כולה אם לא לבוש חיצוני להרגש?! והייתכן כי נעריך את האדם לפי לבושו? והייתכן כי עשו מלבושי כל בני האדם בתבנית אחת ובמידה אחת וקצב אחד והיו לאחד רחבים וסרוחים ארצה ולשני צרים וקצרים עד לשים מחנק ללובשם? הייעשה האדם לפי מידת הבגד אם הבגד לפי מידת האדם? והשפה כלבוש תחליף את צורתה, פעם בפעם, לפי צורת החיים אשר בכל תקופה ותקופה, ואין אף שפה אחת בעולם אשר לא שינתה צורתה במרוצת הזמנים.  ואם אמור נאמר לקבוע צורה בלתי מתחלפת להשפעה וידענו כי משפט מוות הוצאנו עליה.  הן השפה בכלל לא תביע את הרגש נכונה, וגם בשפה חיה לא תהיה צורה אחת לרגש אשר בלב פנימה ולרגש המתלבש לפנינו בשפה.  השפה המוסכמת תיאלץ תמיד להגזים אם להקטין.  וראה נראה כי הסופרים הטובים שבכל אומה ולשון מתאמצים תמיד להרחיב את שפתם במבטאים חדשים, לבלי תת צורה כללית לרגשותיהם.  ואלה הסופרים אשר יסובבו תמיד אך במילות המוסכמות לא יתקדמו לעולם, כאשר בכלל אם יעמדו בני האדם על מקום אחד או יסובבנו אך במעגלות במוסכמים לא תהיה כל התקדמות בעולם.  ואתם המעט מכם כי חדלה שפתנו מהיות מדוברת ותחדל איפוא מקלוט בקירבה כל פרי התפתחות השפות החיות, וכי גם אם נאסוף את כל נפוצות שפתנו אשר בכל הספרות העברית שאחרי כתבי הקודש ועד היום, לא תספיק לנו השפה לכל צורכי החיים ההולכים ומתחדשים מיום ליום, ועלינו איפוא לשאוף תמיד להרחבת גבולות השפה ולבריאת מילים ומבטאים חדשים, והנה באתם אתם ותעזבו את כל פרי התפתחות השפה העברית במרוצת אלפיים שנה, את כל החיים האצורים בהתפתחות הזאת ואת כל סגולות הרוח היקרות אשר רכשה לה במרוצת העת הארוכה הזאת ותשובו כסרטנים לאחור, אל ימי הקדם, אל ראשית האלף הרביעי, אל שפתי כתבי הקודש – יען מה, יעל כי השפה ההיא היא השפה היפה, "השרידה היחידה" בעיניכם, יען כי הבלי הרומנטיקה התעוכם לשגות באהבת הדמיון והמליצה הריקה...  שפה יפה! האבסולוטית היא השפה כי נאמר עליה שהיא יפה או כעורה כשהיא לעצמה? הלא אך בייחוסה להחיים תוכר השפה אם יפה היא אם אין.  כל אשר תוסיף השפה להביע את עמקי הרגשות והמושגים אשר לאדם, כל אשר תוסיף השפה לאצור בקירבה מלים לכל דברי החיים ולכל המושגים הדקים מן הדקים יפה היא ביותר.  ובקראנו באיזה ספר והיתה השפה אשר תמסור לנו את כל דעות הסופר ורגשותיו בכל עומקם ורוחבם, דקותם ואמיתם, מבלי כל הקטנה או הגזמה, השפה היפה והנבחרה.  כשהן לעצמן אין המילות: "עפאים", "ירקרק חרוץ" "לשם שבו ואחלמה" יפות מהמילות "עסק" "פשוט" "ממש", וכולן בבואן במקום הדרוש יפות הן.  ואם על פי הדבר הזה נוציא משפט, כי עתה אין שפה מכוערה ומעוררת גועל משפת "הסופרים המליצים" המורכבת מליקוטי פסוקים ומליצות שלמות מכתבי הקודש, המלאה הקטנות והגזמות, דמיון וחלומות, שקר וזיוף.  והנשמע כדבר הזה באחת השפות החיות כי יבואו הסופרים החיים ללקוט משפטים ומליצות מדברי הסופרים הקדמונים ולחבר מהם מאמרים וספרים שלמים?

ונפלא הוא כי יש בין הסופרים רבים המכירים בעצמם כי הדבר הזה מעורר אך צחוק וגועל נפש; ובכל זאת ייגררו פעם בפעם אחר ליקוטי המליצות הביבליות, יען כי כה הורגלו מנעוריהם ויהי להם הדבר הזה לטבע שני.  וישנם סופרים כאלה אשר מעבר אחד יתאמצו אמנם להרחיב את השפה על ידי מלים מתחדשות ושפת המשנה ומעבר השני הם מתאמצים לדבר בסגנון ביבלי, מסולסל ומגוהץ, בסגנון-כסף ומשי, בסגנון רומנטי ושפתם היא אפוא מורכבת משני הפכים מתנגדים זה לזה. 

כיוצאים מן הכלל ראוים לתהילה אחדים מסופרי ארץ ישראל, אשר החלו לדבר אלינו בעשרות השנים האחרונות בשפה פשוטה וטבעית, בשפה בריאה ומלאת חיים, בשפה ריאלית ממש כשפה מדוברת".

מנחם כילה לקרוא את הדוגמאות. 

– יקר אתה, מנחם! ויקרים משפטיך ויצוריך הספרותיים ימלאוני תמיד גאון ורוממות – קראה חנה בעליצות בכלות מנחם לקרוא את הכתבים ותישק לו במצחו. 

עיני מנחם הפיצו אור יקרות וצחוק נעים פיזז על שפתיו. 

– זאת נחמתי – קרא מנחם כעבור רגע – כי אם רוב הקוראים העברים ורבים גם מהסופרים לא יבינו לי הנה אַת מבינה לי ולרעי תמיד.  והדבר הזה יקר לי מכל מחמדי החיים. 

– התדע, מנחם, את אשר יעצתי אנוכי בדבר השפה? – קראה חנה – כי נחדל מלמוד את בנינו תנ"ך בימי ילדותם, למען אשר לא תבואנה המליצות הביבליות ונשארו בזכרונם והיו להם למוקש לימים הבאים; ורק אחרי אשר יסגלו להם ידיעת השפה ע"י מקורים אחרים וידוע ידעו לדבר בה בסגנון טבעי וריאלי, אז לא תזיק להם עוד שפת כתבי הקודש ויכלו ללמוד את התנ"ך כחפץ לבם. 

– הרעיון הזה עלה על לבי זה כבר – ענה מנחם – ברצון – ואולם עתה אי אפשר עוד להוציאו לפעולות, כי במה נחנך את בנינו, וכל ספרי הלימוד והמקרא כתובים בסגנון הביבלי-רומנטי? נחוץ איפוא לחנך מקודם דור סופרים, אשר ימרדו בסגנון הישן, ועזבו את כבלי השפה הביבלית ואת סחבותיה, ויצרו לנו ספרות חדשה בשפה טבעית וריאלית ואז אך אז יגיע התור לרעיון הזה לצאת לפעולות.  ואני מקווה כי דור-סופרים כזה יקום בקרב הימים.  ואם אנחנו לא נוקינו עוד מפשעי המליצה הקדומה יבואו הסופרים הבאים ויתקנו את אשר עיוותו אבותיהם.  ואולם הסופר החכם בן-יצחק ירחיק ללכת ממני בדבר הזה ודורש: כי נהיה לפוריסטים, אך בהוראה אחרת מהוראת הפוריזם הנהוג, כי נבחר לנו את השפה העברית החדשה לשפת הספרות וכתבנו בה גם סיפורים גם שירים ונוציא את השפה הביבלית, הקדומה והנושנה מן הכלל לגמרי.  ואז אך אז תהי שפת ספרותנו טבעית וריאלית. 

– אכן רעיון נחמד ונעלה הוא! – קראה חנה מתרגשת – משפטי הסופר החכם הזה עמקו תמיד ומלאים חכמה רבה וחידוש רב, ואני מכבדת אותו ואת דבריו בכל לבי ונפשי. 

– אבל רחוק הוא אשר יצא הרעיון הזה לפעולות – קרא מנחם – בטרם תהיה השפה לשפה מדוברת, ומה גם כי חלק גדול בשפת כתבי הקודש יסכון גם לחיים ההווים, אם אך יעובד ויתוקן כראוי, ואשר על כן טוב, לפי דעתי, לבור גם משפת עבר הישנה גם מהחדשה את החלקים הטובים ולהרכיבם יחד ומשתיהן תצא לנו שפה טובה ומתוקנת. 

– מתי תחשוב לשלוח את הכתבים האלה אל המו"ל החדש? – שאלה חנה אחרי רגעי מספר. 

– מחר אם אך...

– אם אך יהיה בידך כסף לקנות את המרקאות[57] הדרושות? – שיסעה חנה את דבריו בצחוק. 

– כן...  ואולם התדעי, חנה, את אשר אחשוב לעשות הפעם?

– מה?

– אנוכי אשלח אליו הפעם את דוגמאותיי בלי הדבק כל מרקאות בהן. 

– הלא ישלם שכר-משלוח משנה? – שאלה חנה. 

– יידעו איפוא המו"ל בישראל כי בבואם לדרוש מסופריהם האביונים לשלוח אליהם את כתבי ידם עליהם לשלוח להם מראש כסף למשלוח. 

חנה צחקה בקול. 

– חוששת אני – קראה אחרי עצרה בצחוקה – פן תקצר יד המו"ל מפדות את המכתבים אשר תשלח לו, כי, בלי ספק, גם הוא אביון גדול כרוב המו"ל העברים...

– יש לחשוש – ענה מנחם בצחוק קל. 

כעבור רגעי מספר אחז מנחם שנית בעט ויאמר לשוב ולכתוב. 

– העוד שב אתה לעבודתך? – קראה חנה בתלונה – הלא כבר הגיעה השעה השנייה וטוב כי תיתן מנוחה לנפשך. 

– ומדע שבת לתפור את הכותונת? – קרא מנחם בתוכחה. 

– עליי לגמור את תפירת הכותונת הזאת עוד הלילה, כי...

– לא, חנה – קרא מנחם – לא אתנך לתפור עוד. 

ובדברו אחז בידה ויוצא מכפה את הכותונת והמחט בזרוע. 

– אם כן חדל נא מכתוב גם אתה – קראה חנה בעקשות פה. 

– לוא יהי כדברייך! – ענה מנחם כעבור רגעים אחדים.  ובדברו אסף את נפוצות הגליונות ויסדרם בסדר נכון ויניחם בתיק הסופרים אשר על השולחן ויקם ממקום מושבו ויחלץ עצמותיו פעמים אחדות. 

– התדעי, חנה! – קרא מנחם פתאום כזוכר נשכחות – כי איבדתי היום הוראת שעה אחת. 

– אל תצטער, מנחם! כי תימצא לך הוראת-שעה אחרת תחתיה – קראה חנה במנוחה. 

הוא הביט אליה וכמו התפלא כי לא הוגו פניה אף מעט: "אכן רעיה יקרה ונאמנה היא מאין כמוה" חשב בלבו ברגע הזה "כל דבר שבממון לא יצערה מעודה וזה דרכה תמיד לנחמני ולבלי תת אותי להתעצב בגלל מחסורי הבית אף רע". 

– התדעי הוראת-שעה של מי? – קרא מנחם שנית – של ברמסקי! הוא התאנף בי בכלל כנותי את ספרו בפניו. 

צחוק בוז חלף על פני חנה: "אל תצטער, יקירי! חסרוננו יימלא" קרצה אל מנחם נעימות. 

ברגע הזה נשמע קול הילדה הקטנה השוכבת בעריסה בהקיצה משנתה. 

– הילדה! – קראו האב והאם כאחד בשמחה וימהרו לקרוב אל העריסה.  הילדה פשטה את זרועותיה אל אמה ותרימה ותיקחה בזרועותיה ותוציאה מהעריסה. 

– עתה הורידי נא אותה על הארץ ואראה בהתהלכה – קרא מנחם מלא רצון. 

– חכה נא מעט כי רעבה היא – קראה חנה ותחלוץ שד להילדה.

הילדה ינקה מן השד באות נפש, אך לרגעיםפנתה מן השד ותצהל פנים לאביה. 

כעבור עשרה רגעים חדלה הילדה מינוק ותפשוט זרועותיה אל אביה והוא לקחה בזרועותיו ויישקה פעמים אין ספורות וינענעה הנה והנה, והילדה פעם חיבקה את צוואר אביה בידיה הקטנות ופעם אחזה בשער זקנו ותשרוק ותצפצף. 

אחר הורידה מנחם על הרצפה ותעמוד רגעים אחדים על מקום אחד כמו לבצר את עמדתה, ואחר החלה לנוע ותצעד צעדי מספר עדי קרבה אל אביה ותחזק בברכיו.  ולשמחת מנחם לא היתה קצה.  הוא הביט רגע אל רעיתו ורגע משנהו אל הילדה ונפשו שבעה לה עונג אין קץ. 

– האם לא מאושרים אנחנו? – קראה חנה בלאט בהתרפקה על אישה – ומה הוא המחסור אשר נדע לעומת האושר הזה?

אכן מאושר אנוכי בהיות לי רעיה נעימה כמוך וילדים נחמדים כאלה! – קרא מנחם בשמחה ויחבק את רעיתו ואת הילדה אשר על זרועותיה ויישקן חליפות באהבה רבה. 

 

-סוף-

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] עור ידיו חשוף (ללא כפפות).

[2] משוררים רבים קראו בשיריהם לאהובותיהן בשם חנה.

[3] מעיל פרווה.

[4] מוציא לאור. 

[5] באשראי. 

[6] ארנקו.  הוציא ארנקו מכיסו (צלחת – כיס, לפי משלי יט, 24). 

[7] מקומה לקומה. 

[8] במדרגות. 

[9] ערב טוב. 

[10] ווים. 

[11] מכוסות מרבד. 

[12] האגדים, התחבושת. 

[13] הכאיבה. 

[14] תה. 

[15] כינוי, לגלגני מעט, לצעיר – רווק או נשוי בשנים הראשונות – מעודן, הולך בטל. 

[16] עוני. 

[17] מתנות כסף שהעניקו החסידים לרבי לגאולת הנפש, וראה להלן. 

[18] התעניינו בדברים סתומים, לפי חגיגה, יג'.

[19] מכעס. 

[20] סודות של מעלה (סוד האלוהות) וסודות שלמטה (של העולם התחתון). 

[21] שם נוסף ל"משנה תורה" של הרמב"ם.  נקרה י"ד על שום ארבעה עשר החלקים שבו.  בספר זה קיבץ הרמב"ם וניסח את כל ההלכות ועיקרי הדעות והדת של התורה שבכתב ושבעל פה. 

[22] "שולחן ערוך" הוא קיבוץ כל דיני ההלכה וסיכומם, שחיבר ר' יוסף קארו, מחכמי צפת במאה השש-עשרה.  בספר ארבעה חלקים (לפי מתכונת "ארבעה טורים" לר' יעקב בן אשר): "ארח חיים", בו כלולים הדינים והמנהגים לימות החול, השבת והחגים; "יורה דעה" – דיני איסור והיתר, כגון כשרות וטריפה; "אבן העזר" – בענייני אישות; "חושן משפט" – נוהל בתי הדין וכן דין ודברים שבין אדם לחברו.  בהמשך הדברים משתמש המספר בביטוי "ארח חיים" כמליצה במשמעות כפולה, הן במשמעות הפשוטה והן בהקשר לחלק הראשון של "שולחן ערוך". 

[23] עול כבד, בהשאלה – להיות נשוי ולשאת בעול כלכלת המשפחה. 

[24] "פוסקים" כינוי הן לחכמי ישראל שהכריעו בענייני הלכה למעשה וקיבצו את פסקי ההלכה שלהם, והן לספריהם (למשל: "יד החזקה" של הרמב"ם; "שולחן ערוך" של ר' יוסף קארו ובתקופה האחרונה – "חפץ חיים" לר' ישראל מאיר הכהן). 

[25] בימינו "סמיכה" משמעה מתן זכות לשמש מורה הוראה – רב בישראל.  למן ימי הביניים נעשית הסמיכה בכתב בידי ראשי הישיבות ורבנים גדולים. 

[26] עולם עליון מעל לעולמות הבריאה, היצירה, והעשייה לפי הקבלה.  האצילות – אלוהית, עולם הספירות העליונות. 

[27] הטיף לו מוסר.

[28] כינוי לספרים שלא היו ספרי קודש, בעיקר כינוי לספרי השכלה. 

[29] ארוחות חינם, שקיבל תלמידי ישיבות עניים בכל יום אצל בעל בית אחר.  מנהג זה רווח בקהילות במזרח אירופה. 

[30] דברי פרוזה. 

[31] בלות, כיליון. 

[32] נבזה.

[33] האינדיבידואליות. 

[34] לאומיות. 

[35] ריאליות. 

[36] אידיאליות. 

[37] לפי ישעיהו, ב, 3.

[38] טקס.

[39] הקידמה. 

[40] דתיות, דבקות דתית. 

[41] טהרנות, אדיקות קנאית לטוהר הלשון העברית. 

[42] זיככה, טיהרה. 

[43] מתקן. 

[44] ריקנות, לפי מנחם, ב, 11.

[45] מוכר ספרים. 

[46] היינריך הרביעי (1106-1050) נודה על-ידי האפיפיור גריגוריוס השביעי ונאלץ להופיע יחף בשלג לפני האפיפיור בקנוסה (טירה באיטליה) ולבקש סליחה.  "הליכה לקנוסה" הפך לציון בקשת סליחה מבישה. 

[47] המגיד מקעלם הוא ר' משה יצחק (1899-1828), דרשן עממי שהטיף לחיזוק היהדות החרדית הקיצונית.  היה מתלמידיו של ר' ישראל סלנטר שהקים את תנועת המוסר.  על שמו קורא המספר לכל היהודים החרדים והקיצוניים – "מגידי קעלם". 

[48] הכוונה לפרעות ברוסיה בשנת 1881, שנקראו "סופות בנגב", שלאחריהם התחוללה העליה הראשונה. 

[49] יתעטש. 

[50] השקפה שביטא אחד-העם, שעדיין אין האומה מוכנה לעלייה לארץ ישראל וקודם לכן יש להכשיר את הלבבות. 

[51] גיאורג ברנדס (1927-1842), מבקר ספרותי נודע ורב השפעה; דני ממוצא יהודי (גיאורג מוריס כהן ברנדס).  מספריו: "ראשי הזרמים בספרות המאה הי"ט", ספרים ד-ה מצויים בעברית, סדרת "לגבולם", מוסד ביאליק ו'מסדה', ירושלים – תל-אביב, תש"ט-תשי"ד

[52] מיותרת. 

[53] השימוש בתבניות הלשון "ענקים" "גמדים" קושר את המובא כאן בדעותיו של פרישמן בביקורת ובמונחים ממישנתו של פרידריך ניטשה (1900-1844).

[54] ספרות יפה. 

[55] כינוי לסימנים המסורתיים במקרא המורים על ההטעמה, החיבור והפיסוק והניגון (הלחן) בקריאה בתנ"ך. 

[56] ראה הערה 53.  גם מונחים אלו "גאוניות" ו"כשרון" שגורים ביותר במשנתו של פרישמן. 

[57] בולים.