_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

רבי שפרה

בן-אביגדור

לתוכן הענינים

 

[א]

זה כשלוש שנים אשר היא מתגוררת בעיר N, עיר הפלך, ושמה נודע לתהילה בכל העיר מקצה.  כל פה מלא תהילתה וכל בני העיר יתברכו בה. 

כל יודעיה קוראים לה, בני ההמון בתמימות והנאורים בלצון: "רבי שפרה", והיא איננה אשה זקנה וחסודה, איננה "רבנית" או "מגדת תחינות" וגם איננה לובשת "ציצית".  היא לא תשא גם פאה נכרית על ראשה אף כי כבר היתה נשואה לאיש.  ובכלל, איננה אדוקה באמונה ומנהגי הדת.  היא אשה צעירה לימים מבנות הדור החדש ומשכלת נודעה לשם.  היא יודעת שפות חיות אחדות ומדברת בהן צחות וידיעה רבה לה בספרות הכללית, וגם איש ריבה, הסופר התמידי להעיתון העברי-הרוסי "השחר", ייפים מוטווייביץ זילברשטיין, יודה בעל כורחו כי "מדם גרינברג" (כינוי משפחתה) היא "חכמה גדולה" ורבת הדעת.  ובכל זאת יתברכו בה גם בני הדור הישן שבעיר והיא נקראת בפי יודעיה בשם "רבי שפרה".

היא משכלת גדולה ורבת הדעת, אבל בייחוד רבה דעתה בספרות ישראל.  ידיעתה הרחבה בשפת עבר וספרותה תפליא לב כל יודעיה.  היא בקיאה בכתבי הקודש וספרות העברית מימי הביניים והעת החדשה.  גם בספרות האגדה אשר בתלמוד ומדרשים יש לה יד ושם וידיעותיה רבות בתולדות ישראל וספרותו ובכל הנוגע ליהודים וליהדות.  גם ידה רב לה למשוך בשבט סופר בעברית צחה ומדויקת ולדבר בשפה הזאת כבשפה חיה, וככל חברי אגודת "שפה ברורה"  אשר נוסדה ב-N בהשתדלותה, אין מי אשר יוכל להתחרות איתה במרוץ דברה העברי ודיוק לשונה. 

והיא חוננה במתת הדיבר, לנאום נאום, בשפה נמלצה ורוממה ובסגנון נעים, לוקח לב, כאחד המטיפים הטובים; ובנשאה מדברותיה בקהל-עם על דבר ישראל ועתידותיו ועל דבר הרעיון הלאומי קסם בפיה לעורר נרדמים ולהלהיב את הלבבות. 

ומיום בואה לגור בעיר הזאת לא תשקוט ולא תנוח והיא מקהלת קהילות ודורשת ברבים על דבר תולדות  ישראל וקורותיו, תעודותיו בעבר, גורלו בהווה ותקוותיו לעתיד, מעוררת לב שומעיה ושומעותיה לאהבה את עמם וסגולותיו ולהחזיק במעוז הדעה הלאומית-הציונית, אשר היא נושאה את נפשה אליה, ואשר על כן איש ריב הוא לה תמיד ייפים מוטווייביץ, המתאמר לאסימילטור, והוא בא, פעם בפעם, אל האסיפות-הלאומיות, להתווכח איתה ולהשליך שיקוצים על הדעה הציונית; אבל בכל פעם ייצא מנוצח ומענותיו תסתתמנה. 

זה לא כביר עלתה בידה לייסד ב-N אגודת "בנות ציון", למשען האכרים העברים בארץ ישראל ולהרחבת הדעה-הלאומית בקרב הנשים, ובה תשתתפנה גם רוב הנשים הכבודות ובנות עשירי העיר.  והיא עמלה בלי הרף להרבות דעת ישראל וספרותו בקרב בנות העיר ובייחוד בקרב הילדות הצעירות, על ידי הוראות חינם בשפת עבר – גם בעצמה וגם בעזרת מורים-מתנדבים אשר יעזרו לה בעבודה הזאת – ועל ידי דרשות ברוח הלאומי. 

היא מתפרנסת מהוראת שעות בשפות החיות – אבל אך שעות אחדות ביום תעסוק בעבודה הזאת, ויתר עתותיה נתונות לאחרים, לעבודת הלאום וליתר עבודות הכלל; כי אף שכל מעייניה בעבודה הלאומית, בכל זאת היא לוקחת חלק גם ביתר צורכי הכלל, ואף אין מפעל-חסד אחד בעיר אשר לא תעסוק בו.   העבודה הכללית תיחשב לעיקר בחייה וחייה הפרטיים – לטפל. 

דרכי חייה מוזרים ונפלאים בעיני כל יודעיה.  היא עודנה כבת עשרים ושמונה שנה, יפה ונעימה ומלאה חן וכוח עלומים, וחייהם דומים לחיי אחת הנזירות.  היא לא תבוא בסוד עליזים, לא תבקר בבתי תיאטראות ולא תיקח חלק בכל שמחה וחג משפחה.  כמה פעמים ביקשוה מכרותיה ותלמידותיה לבוא לשוש איתן משוש ביום חג הולדתן או חתונתן והיא לא נעתרה להן.  גם בהתאסף חברות האגודה אשר יסדה לחוג איזה חג לאומי לא תיתן להשמיע אז קול נוגנים ולצאת במחולות, כי אם לקרוא פרקים מדברי ימי ישראל ולשמוע דרשות בדבר הלאומיות ועניין החג. 

וצעירי הימים ב-N התאמצו הרבה להתוודע אל "רבי שפרה" היפה ולארח איתה לחברה, אבל היא פנתה עורף להם, ובנסות מי מהם לשית בחלקות לה הראתה לו אותות אי-רצון ותלונה.  לא אחד ולא שניים מיושבי N, מבני העשירים והנאורים, כבר ביקש את ידה להיות לו לאשה והיא השיבה פני כל מבקש-ידה ריקם ובבוז נפש. 

פעם אחת בא שדכן אל ביתה ויציע לפניה איזה "שידוך", אז נמלאה חמה ותקרא בכעס: "איך העזת לדבר אליי כדברים האלה? הביקשתיך, אדוני, לשדך אותי אל אחד הגברים כי באת להציע "שידוכים" לפניי? ואנוכי לא אחפוץ להינשא לאיש לעולם!"

"מה שורש דבר נמצא בדבר הזה?" התפלאו כל מכריה ויודעיה "מדוע זה לא תחפוץ האשה הצעירה והיפה הזאת להינשא לאיש? מדוע זה תבחל האשה הזאת בחברת הגברים וחיי הנישואין? הצר לה להיפרד מחייה הבודדים והשוממים המלאים עמל ועוני, עיצבון וערירות? ומה איפוא פשר חיי הנזירות אשר בחרה בם ועבודתה הרבה לטובת הכלל?" אבל לא מצאו כל תשובה על שאלותיהם.  "אכן נפלאה היא האשה הזאת, נפלאה עד מאוד!" החליטו כולם פה אחד. 

ופני האשה הנפלאה הזאת מפיקים תמיד איזה עצב נסתר.  כל צחוק לא יחלוף על שפתיה, על מצחה תשכון עננה ומבטי עיניה מביעים מחשבה עמוקה. 

אומרים אמור כי לא נפל לה חבל בנעימים בעבר, בטרם תבוא לגור ב-N, וכי ימי נעוריה עברו עליה בצרות ומכאובים רבים – אבל מה היו הצרות והמכאובים ההם? ומה היו הנסיבות אשר הרחיקוה מחיי יתר אחיותיה ותביאנה להתבודד במועדיה ולחיות אך למען אחרים?

כל איש ב-N לא ידע זאת, כי לא הגידה לאיש דבר מכל המוצאות אותה לפנים.

 

[ב]

זה לה שלוש שנים אשר היא מתגוררת ב-N וימים רבים עברו ותהי בודדה במועדיה, מבלי כל חברה ורעיה.  אמנם הרבתה לבוא בחברת הנשים ותשתדל להאציל עליהן מרוחה ולעוררן לעבוד איתה יחד בעבודה הלאומית; אבל ההתרועעות הזאת היתה אך בחוג העבודה הכללית, וכאשר אך יצא יצאה מהחוג הכללי והרחב הזה ותיכנס לחוג מעונה הקטן – חדר בודד בבית אחת ממכרותיה אשר היה לה למעון כל ימי שבתה ב-N – וחיי ביתה פנימה, שבה ותהי בודדת לנפשה.  הנשים ההן אשר באה בחברתן לא יכלו להיות לה לחברות ורעיות.  רוחה היה שונה מרוחן תכלית שינוי.  היא הביטה אל כולן מגבוה ובבוז.  כל אותן הנשים, כל הנפשות הקטנות ההן, המסתפקות בחיים יבשים וצנומים, דלים ושפלים, המבלות כל ימיהן בד' אמותיהן של חיי הבית, חדר המיטות ובית המבשלות, הבעל והבנים – כל אותן הנפשות הננסיות, אשר אין להן על מושג מעולם האצילות והאידיאלים, מהחברה האנושית ועבודת הכלל, מרוח הלאום ועתידותיו, אותן הנשים אשר גם בהשתתפן איתה בעבודה הלאומית כל כוחן הוא  אך לחקות כקופים, ללכת בעיניים עצומות ולהיגרר אחריה כבהמה בבקעה – כל הנשים ההן לא יכלו לקחת את לבה ולמשוך אותה אחריהן בעבותות אהבה וידידות. 

ואולם זה לא כביר מצאה לה רעיה אחת כלבבה, את רחל ויינשטיין, בת אחד העשירים ב-N, עלמה משכלת ונבונה, יודעת שפת עבר וציונית בכל לב ונפש.  העלמה הזאת, אשר דבקה נפשה בשפרה ותהי לה כתלמידה מקשבת ועוזרת גדולה ונאמנה בעבודתה הלאומית, קנתה גם את לב שפרה לאהבה אותה ותתרועע עמדה כל הימים ותכרות איתה ברית ריעות וידידות.  וכל עיתותיה הפנויות בילתה בחברתה, איתה קראה בספרים ואיתה הגתה דעות על דבר עם ישראל וגורלו ואיתה נועצה יחד בדבר עבודתה הכללית וכל הליכות חייה ומעבריה.

אבל גם לה לא הגידה את אשר עבר עליה לפנים וגם היא לא ידעה סיבת חיי הנזירות והבדידות אשר נפלו לשפרה למנה. 

– ספרי נא לי, רעותי היקרה! – התחננה רחל לפניה פעמים רבות – את המוצאות אותך לפנים ולא תהיי לי עוד כספר החתום.

– אל נא, רחל, תבקשי כזאת ממני! – ענתה לה פעם בפעם – עברי היה מר ונורא מאוד וכבר קברתיו עמוק, עמוק בלבי, ולמה אשוב עתה להעלותו מקבר לבי ומתהום הנשייה? ובהעירי אותו לתחייה יפצע את לבי ויכאיב מאוד, מאוד... ולמה אבוא גם להעכיר את רוחך הברה והעליזה בקורות עברי האומלל? למה אבוא להעיב את שמי החיים הטהורים הנשקפים לך מרחוק? לא, לא אעשה כדבר הרע הזה.  כן, רחל הנעימה! רבות רבות סבלתי בחיי ודברי ימיי מלאים עצב ותמרורים רבים ואת, יקירתי, עודך צעירה ממני הרבה ועוד תקוות נעימות ויפות משחקות לפנייך וחלילה לי מגזול אותן ממך. 

  לוא יהי כדברייך, שפרה! אבל הגידי נא לי – שבה רחל להתחנן לפניה – : מדוע תפני כה עורף לחיים? מדוע תבחלי באהבת גבר וחיי הנישואין? והחיים ההם, כאשר אדמה, טובים ונעימים; ואם גם סבלת הרבה בחייך הנה עוד רעננת אַת ומלאה כוח עלומים ועוד שערי החיים פתוחים לפניים לרווחה ועוד יכול תוכלי להיות מאושרה בחיים. 

  אחרי כי אין אני מספרת לך את דברי ימי עברי, רחל! הנה אין מקום כלל לשאלתך זאת, כי חיי ההווים הם תוצאות החיים שקדמו להם... אך אחת אומר לך, יקירתי, כי אותם החיים הטובים והנעימים בעינייך אַת, בעיניי אני רעים ומרים הם מאוד, מאוד.  אנוכי מבטת עתה אל החיים ההם בבוז ושאט בנפש, החיים ההם היו עליי למשא ואברח מהם ואמלט לבית-מקלט בטוח.  בנות עמים אחרים בברחן מהחיים ותלאותיהם תימלטנה לבית מקלט של בטלה, בקרב בית חומה סגור ומסוגר; ואנוכי נמלטתי לבית-מקלט של עבודה, בקרב אחיי בני עמי, וחיי עתה טובים ויפים שבעתיים מהחיים אשר אמרת.  חיי עתה אינם תלויים בחיי אחרים, המה אצורים בקירבי פנימה. במחשבותיי והגיוניי, בחפצי לבי ושאיפותיי הרוחניות, והחיים העצמיים האלה הם מלאים ושלמים מאוד.  – והאומנם תדמי, רחל, כי לא תוכל האשה לחיות חיים טובים ונעימים בלעדי הנישואין? הייחשבו בעיניים הנישואין לאידיאל נעלה לאשה שאין למעלה הימנו? התיחשב האשה באמת אך ל"פלג גופא" ואיננה מסוגלת לחיים עצמיים? הנבצרה מהאשה לעזוב את "חדר המיטות" ולבוא אל "העולם הגדול" ולקחת חלק בכל חיי החברה וענייניה כגבר? כן, רחל, כזאת תדמי את וכזאת ידמו גם רוב אחינו בני ישראל.  מצב האשה בקרב עמנו בימים האלה

עודנו בשפל המדרגה.  בקרב העמים האחרים כבר נלחמה האשה וגם אחרים נלחמו, בעד

זכויותיה וחופשה ומצבה שונה הרבה לטוב, והיא לוקחת כיום חלק גדול בכל עסקי החברה, בעבודת העם וארץ המולדת, בחכמה וספרות.  ובעמנו תיחשב האשה עד היום אך כאחד מ"צרכי הגברים" כרעיה, מולידה בנים ומבשלת, ולא יותר.  היא נחשבת עד היום כ"גולם" אשר אך הבעל יעשה ל"כלי".  התקח האשה העברייה איזה חלק בעבודת כלל האומה? הדואגת היא לטובת עמה ואושרו? והאם יודעת היא את עמה? התדע את שפתו, את ספרותו, את רוחו ודברי ימיו? ולמה לה לדעת זאת? והן "כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות!" האף אין זאת, רחל? אבל יש אשר שאר רוח גם באשה עברייה ללעוג לדעת-הקהל הזאת, שרידת ימי הקדם והביניים, והיא מסירה מעליה את כבלי העבדות אשר שמו על ידיה חזקים ממנה ואשר נקדשו על ידי הבלי המסורות מדור לדור ויוצאת לחופשי, לרשות עצמה, והיתה גם היא לאחד   הכוחות הפועלים בהתקדמות החבאה האנושית; והיה אם לב רגש לה והיא אוהבת את עמה, היא משתתפת בצרתו, דואגת לטובתו ומקדשת עצמה לעבודתו.  הייפלא איפוא הדבר הזה בעינייך, רחל? אבל לבי בטוח כי יבואו ימים אשר לא רק "רבי שפרה", כי אם גם "שפרה" לבד, וגם שרה ורבקה, רחל ולאה, יש אשר תעזובנה את "חדרי משכבן" ועבדו עבודת האומה – ואז לא יהיה עוד הדבר הזה לפלא. 

ורחל שמעה את דברי שפרה החוצבים להבות אש ותתרגש ומלים נעתקו מפיה.  היא הכירה את היתרון הרב אשר לאשה הנפלאה הזאת ממנה ומכל הנשים אשר כגילה ותרחש לה כבוד ואהבה אין קץ; ולא יספה עוד להתחקות על שורשי חיי שפרה ולחקור לדעת את קורותיה לפנים. – אבל בא יום ושפרה פתחה לפני רחל את סגור לבה ולא העלימה מאיתה דבר.  באחד הימים ורחל באה אל שפרה במעונה, כאשר הסכינה כפעם בפעם, ותרא והנה היא יושבת ובוכייה, ובחיקה מונח איזה גליון מקופל, אשר מיהרה להסתירו בצלחתה בבואה. 

– מה לך, שפרה היקרה? – קראה רחל נבהלה ומלאה תימהון – מה זה היה לך כי תבכי? אַת "רבי שפרה" תבכי? אַת? ואנוכי דימיתי כי לא תוכלי גם לשחוק וגם לבכות. 

– אם כה דימית, רחל, שגית מאד! – קראה שפרה ותמח דמעות עיניה במטפחתה – עוד לבי לב בשר ורגש האדם לא מת עוד בקירבי ואני בכיתי הרבה, הרבה בחיי עד כי חרב מקור דמעתי; אבל יש אשר ישוב המקור החרב הזה להקיר דמעות חדשות...

רחל ישבה דומם על הכסא אשר ממולה ותבט אליה בתימהון. 

– אל תדמי, רחל! – שבה שפרה לדבר וקולה הביע עצב עמוק מאוד – כי כל ימיי פניתי עורף לחיים הרגילים.  היו ימים אשר גם אנוכי זורמתי בזרם החיים ההם.  היו ימים אשר לא נבדלתי מיתר אחיותיי ,והאהבה והנישואין היו גם לי לאידיאלים נעלים בחיים... היו ימים וגם אנוכי קיוויתי, חלמתי, סבלתי... הלב הזה – ובדברה הניחה ידה על לבה – זקן עתה ברוח ויהי לפילוסוף ומאוויי הנוער לא יחדרו עוד אל תוכו.  הוא שואף עתה לאידיאלים כלליים, למטרות רוחניות; אבל הלב הזה היה זה לא כביר לב רך וצעיר מאוד, ואז... אז, רחל, היה מלא שירה ומאוויים וכל רגשי הנוער רגשו אז בקירבו בחום העלומים ויאהב אז לבי הרבה מאוד... והוא אהב ואהב עד כי הועלה על מזבח אהבתו... עד כי בחל באהבה ומנעמיה ותמרוריה ויהיה לנזיר...

שפרה חדלה מדבר ושתי דמעות נצבו בעפעפי עיניה ואחר כך התגלגלו חרש על לחייה במורד. 

– ספרי נא לי, שפרה, ספרי נא לי הפעם את דברי ימי הלב הזה – התחננה רחל ותחזק ביד שפרה באהבה רבה – אדעה נא את אשר סבלת ואת אשר תבכי היום. 

– טוב, רחל, אספרה! – קראה שפרה אחרי דומיים רגעים אחדים – ימים רבים הסתרתי את עברי ממך והיום הנני להעבירו על פניים.  הנני להסיר הפעם את צעיף-המסתרים אשר שמתי עליי וגיליתי לך את מסתרי לבי ופצעיו גם יחד. כן! הנני לספר. היום הזה שם אבן כבדה על לוח לבי והנני לגוללה מעליו בסיפורי תולדותיי. 

 

[ג]

עברו רגעי מספר ושתי הנשים ישבו דומם מבלי דבּר דבר.  מבטי שפרה היו נטויים אל השולחן אשר לפניה ויביעו מחשבה ומזימה.  הם העידו בה כי צוללת היא בתהום זכרונות רבים ושונים והיא מתאמצת לקבץ את נפוצותיהם, שרידיהם ושאריתם, ולסדרם במערכה אחת ולבחור להם סדר נאה וסגנון טוב.  ועיני רחל נשואות אליה והיא מייחלת למוצא פיה.  – ש]רה היא גבוהת קומה ודקת בשר.  מבנה גווה רך ונעים.  פניה לבנים, קטנים ועגולים וסנטרה חד מעט בקצהו, עיניה קטנות ושחורות וחודרות מאוד, אפה ישר ודק, שערותיה שחורות וארוכות, שפתיה סגורות יחדיו וצחוק מר יחלוף עליהן לרגעים.  תווי פניה מביעים מרירות וגאון; ורחל היא בעלת קומה ממוצעת ואיננה דקת בשר, פניה זכים, מלאים ועגולים ולחייה אדומות, ועיניה גדולות ומראה תכלת להן, שפתיה עבות מעט ושערותיה צהובות-שחורות.  מבטי עיניה ומראה פניה מביעים תום ורצון.  שתיהן לבושות שמלות קיץ קלות, אך נבדלות בצורתן וצבען, של שפרה פשוטות ושחורות ושל רחל אמוצות עם קישורים ולולאות שונים. 

ובחדר שוררת דומייה נעימה.  חלוני החדר פתוחים לרוח היום ורוח-אביב חרישית תפוח בחדר.  השמש כבר ירדה מחצי השמים וקוויה הרפים יחדרו דרך אחד החלונים אל החדר פנימה והם משתרעים על הרצפה כעין ריבוע אלכסוני. 

החדר איננו גדול אבל גם לא צר, כליו פשוטים אבל נקיים.  כל כלי החדר הם: שולחן עגול קטן מכוסה מפה מרוקמה ושלישה[1] כסאות-עץ צהובים, ספה רכה, מיטה רבודה, ארון בגדים, מלתחה וארון-ספרים קטן, אשר פנקסאות שונים ימלאו את שדרתו העליונה ועל גביהם רשומים: "אגודת בנות ציון", "מבקרות חולות", "תמחוי" ועוד.

לאט, לאט נשאה שפרה את עיניה ותבט אל רחל פעמים אחדות ותתנועע מעט ואחר החלה לספר:

ילידת ב. אנוכי ויחידה הייתי לאבותיי אשר אהבוני מאוד.  אבי חיים, היה בן הרב מעיר ה. ר' יצחק ז"ל, ואמי, חנה, בת הגביר אפרים רוזנבלום.  שניהם היו טובי לב ושניהם היו חרדים למנהגי הדת, אף כי האירו פנים גם ל"השכלה" במידה מצומצמת.  מסחר אבי היה בית-חרושת קטן למעשי ארג וממנו לחמו נמצא ברווחה ו"בשופי". מעוננו היה מרווח ונהדר והליכות ביתנו כהליכות בית אחד העשירים בב.  בהיותי בת שבע שנים שכרו לי אבותיי מורים טובים אשר לימדוני לשון וספר.  גם מורה עברי שכרו לי ללמדני קרוא עברית וכתבי הקודש.  מוריי אמרו עלי כי חוננתי בכשרונות נעלים ואנוכי למדתי בשקידה ואעש חיל בלימודיי, ובלמודי שפת עבר עוד הצטיינתי שכם אחד על כל הלימודים האחרים.  אבי אמר לשלחני לבית-ספר פרטי לנערות, אבל אבי זקני, הרב ממ. לא נתנהו עשות כזאת, לבל אצא לתרבות רעה חלילה, ואשתלם בלימודיי בבית. 

בהיותי בת עשר שנים מצאתי לי חבר בלימודיי.  אחד מקרובי משפחתי מצד אבי מת וישאר אחריו נער יתום כבן שתים עשרה שנה, ושמו יואל, ויחמלו עליו אבותיי ויקחוהו לביתם לגדלו ולעשותו לאיש.  הנער ההוא היה יפה תואר ונבון ויהי לי לחבר נאמן ונלמוד יחדיו ונצחק יחדיו.  אך אבי לא נתנהו ללמוד עברית, באמרו כי "לשון הקודש" מסוכנת לנערים, כי תכניס בהם רוח כפירה ואפיקורסות, בעוד אשר לא הפריעהו מלמוד שפת המדינה וידיעות חול אחרות.  אולם נפש הנער חשקה גם בלימודי שפת עבר ואהי לי אנוכי לעזר בהורותי אותו בסתר את הלימודים העברים, אשר לימדני מורי העברי, גם נתתי לו בסתר ספרים עברים למקרא.  והוא למד את הלימודים ההם בחשק נמרץ ויהי לי אסיר תודה על החסד הזה, ואנוכי שבעתי רצון מאוד ב"מעשה הטוב" הזה אשר אעשה לו.  ובראותי כי עושה הוא, בעזרתי, חיל בלימודים העברים שבעתי עונג וגיל אין קץ. – ונפשות שנינו נקשרו יחד וייחשב לי כאח ואנוכי לו – כאחות. 

בימים ההם ואני עוד ילדה צעירה כבת שלוש עשרה שנה ועוד טרם אדע את האהבה מה היא ואהבתי את יואל אהבה תמה ונקיה, אהבה בלי כל חשבון ובלי כל מחשבות על דבר העתיד... ידעתי אך כי נעימה היא לי חברת יואל, כי נעים לי להביט אל פניו היפים ואל עיניו השחורות ולשמוע את צלצול קולו הנעים בדברו וצחקו, וכי כל הנוגע לו כנוגע גן לי ייחשב; וכאשר לא ישב על ידי רבו געגועיי עליו.  – ובימים ההם מת עליי אבי; ואז חזק עוד הקשר אשר בין שנינו.  צרת נפשי קירבה אותי אליו יותר.  אז היתה הפעם הראשונה אשר שפכתי דמעות לפניו והוא מחה אותן במטפחתו.  ומה חזק עוד הקשר בינינו כעבור שנה אחת וגם אמי מתה ואהיה ליתומה מאב ואם כמוהו!... מכל שלושת הנפשות אשר אהבתי בחיים נשארה לי אך אחת... וכל רגשי אהבתי הצטמצמו איפוא באהבתי את הנפש האחת הזאת.  – לא אוכל לתאר לך, רחל, אד כמה נקשרה אז נפשי בנפש יואל.  אם עברה שעה אחת ולא ראיתיו לא ידעתי שלוו בנפשי, וזכרון אבותיי המתים עלה אז על לבי הרך ואבך ואתייפח.  אך בהיותו על ידו[2] שכחתי יגוני ואהיה שמחה ומאושרת. 

ובמות אבותיי בא אבי זקני הרב וייקחנו לביתו, עירה מ. הכסף שנפל לי בירושה מאבותיי הופקד למשמרת בבית אוצר הממשלה, ואנוכי גרתי מני אז בבית אבי זקני יחדיו את יואל, ותחת אשר בב. בעוד שהיו אבותיי בחיים, נמנה יואל בין תופשי התורה ויבלה רוב עיתותי היום בבית המדרש, הנה בבואו למ. לא היה כל משגיח עליו, כי אבי זקני היה יושב כל היום כלוא בחדר משכיתו ולא מש מתלמודו, ויהי יואל חופשי לנפשו לעשות כטוב בעיניו, ויעזוב את בית המדרש ויישב כל היום על ידי ונעסוק יחדיו בלימודים.  ואבי זקני לא היה מהרבנים הקנאים אשר כל דבר השכלה פגול להם, ונהפוך הוא כי אהב את ההשכלה ואת הספרות העברית החדשה, ולא הניא גם אותי וגם את יואל מעסוק בלימודי שפות ומקרא ספרי השכלה, ועוד התפאר בהשכלתנו לעיני בני עירו, בייחוד התפאר לעיניהם בידיעתי בשפה עבר וספרותה. 

הימים ההם טובים היו לי ונעימים מאוד.  אנוכי כבר חדלתי אז מהתאבל על מות אבותיי ואתנחם בחברת יואל ובלימודים אשר למדנו יחדיו.  ואבי זקני גם הוא התהלך עמי כאב רחמן. 

אבי זקני שכר למעננו מורה אחד והוא הקדים אותנו בלימוד שפת המדינה, אשכנזית וצרפתית וביסודי המדעים השונים.  ובכל הלימודים האלה עליתי במעלה על יואל ואצטיין ממנו, ובייחוד, בידיעת שפת עבר.  אנוכי כבר ידעתי אז כתוב ודבר צחות בשפת עבר כאחד הסופרים המהירים והוא לא הגיע למדרגה כזאת.  כל הדבר הקשה ממנו הגיש אליי ובפתרי לו את שאלותיו הביט אלי ביראת הכבוד וגיל פנימי כאחד ויתגאה בי תמיד.  והנני זוכרת עוד את עונג נפשי בקראי לפניו, פעם בפעם, את הגיוני לבי בכתובים והוא לא מצא די מלים בפיו להלל את טוב טעמם וסגנונם. 

כה עברו להן שנות מספר ואנוכי הייתי לנערה בת תשע עשרה שנה והוא לעלם בן עשרים ואחת שנה – ועוד לא נתנו דין וחשבון לנשפנו על היחס שבינינו ועל אודות עתידות שנינו בחיים.  דימינו כי כה יהיה תמיד, תמיד. – אבל עד מהרה נפקחו עינינו...

באחד הימים בא יואל אל חדרי ופניו חיוורים כסיד ויקרא בחלחלה: התדעי, שפרה, כי בא שדכן להציע שידוך למעני. 

אז חוורו גם פניי לפתע פתאום...

כמתעוררים מחלום ארוך היינו ברגעים ההם.  אז היתה הפעם הראשונה אשר הרגשנו כי אוהבים אנחנו זה את ז לא כאח ואחות... אז היתה הפעם הראשונה אשר הכרנו את היחס האמיתי שבינינו.  ואז היתה גם הפעם הראשונה אשר החילותי לסבול ייסורי האהבה. 

רגעים אחדים ישבנו דומם מבלי דבר דבר... ואחר התאוששתי ואקרא: "האנחנו?..." ומלים נעתקו מפי. 

– לא, שפרה, לא! – קרא יואל בההשפילו עיניו ארצה ופניו אדמו מאד – לא ניפרד זה מזה...

– גם פניי התאדמו ברגע ההוא מאוד...

– לא ניפרד זה מזה! – שב יואל לקרוא מתרגש ויחזק ביד ימיני.

לא בפעם הראשונה החזיק אז יואל בידי.  כמה פעמים התעלסנו יחד ונישק איש לרעהו לא הרגשנו דבר; אך בהחזיקו בידי בפעם ההיא עבר רטט נעים בכל יצורי גווי וכל בשרי רעד...

– לא ניפרד! – קראתי גם אני מתרגשת. 

– אנוכי אוהב אותך, שפרה, בכל לבי, בכל נפשי! – הוסיף יואל לדבר ויעבר ידו על לחיי ועל עורפי בחיבה עזה – ולא אוכל להיפרד ממך. 

– גם אנוכי לא אראה חיים בלעדיך – קראתי בהתרפקי עליו.  ואז נזכרתי את אשר סיפר על דבר השדכן ואעצב. 

– ומה ענה אבי-זקני את השדכן? – שאלתיו בחרדת נפש.

– הוא קראהו לבוא אליו לחדר משכיתו להתייעץ בדבר ה"נכבדות" – ענה יואל ופניו הוגו גם הם. 

אבל עברו ימים אחדים ואבי זקני לא הזכיר את דבר השדכן ושידוכו ונשב למנוחתנו. – אז החלה תקופה חדשה בחיי.  בלבי השוקט כל הימים התלקחה אז לבת האהבה ואהיה לאחרת.  עולם חדש נפתח אז לפניי, עולם מלא אורה ועליצות קודש.  אַת, רחל, עוד לא ידעת אהבת גבר ולא תוכלי לשוות לנגדך מושג נאמן מרגשי הלב הצעיר בהתלקח בו להבת האהבה.  דמי העורקים יחלו לתוח אז שבעתיים, העצבים מלאים גרוי נעים, המוח מלא דמיונות מתוקים וחזיונות משעשעים והלב – הלב יימס ויהי לים עונג ונועם, הלב הוזה וחולם חלומות אל-מוות... בימים הראשונים אחרי "התגלות

הלב" ההיא לא אכלתי ולא שתיתי כמעט. שבעה הייתי באושרי ולא חשתי כל רעבון בקרבי.  לא יכולתי קרוא בספר כי מחשבותיי היו נפוצות מאוד, ובלילות לא נתתי שנת לעיניי.  רגשותיי סערו אז בקירבי ומחשבותיי רבו מאוד. – בימים האחדים ההם דיברתי את יואל רבות, רבות על אודות אהבתנו ועתידותינו.  כמעט כל הימים לא מש מחדרי ונדבר ונתעלס.  איזה מגדלים פורחים בנינו לנו אז ברוח דמיוננו, איזה הררי תקווה שיווינו לנגדנו אז...

אך לעיתים עלו גם מחשבות פחד ודאגה על לבי: "פן לא תירצה אגודתנו בעיני אבי זקני? פן יאמר להפריד בינינו?"

אבל עברו ירחים אחדים ואין אבי-זקני מזכיר את דבר השדכן, ויישכח הדבר מלבנו ויהי בעינינו כלא היה. 

 

[ד]

שפרה הפסיקה בסיפורה ותידום רגעים אחדים.  קרן-אור טיפסה ותעל אליה ותחלוף על פניה, ותעצום את עיניה רגע, ותהי כחולמת חלום-אושר...

אולם כעבור מאז שנה – שבה שפרה לספר – נוכחתי לדעת כי לא לשווא פחדתי.  אחות היתה לאבי זקני בעיר ג., אלמנה מאישה, ושמה שרה ניידיץ ולה בת, ושמה לאה, עלמה בת עשרים ושש שנה, לא יפה ולא מכוערת, טובת לב וסכלה גם יחד.  והיא נתנה עינה ביואל, לבחור בו לחתן לבתה ובאחד הימים באה אלינו עירה מ. ותציע את ה"עניין" לפני אבי זקני ויהי לו הדבר לרצון מאוד. 

אז החלו יסורי אהבתי... יואל היה נבוך ואנוכי – נדהמה.  כאובדי עצות היינו מבלי דעת איך להתקומם לרעה הגדולה הזאת.  

– גלה לאבי זקני כי בי איוותה נפשך! – אמרתי ליואל. 

– אנוכי לא אוכל לדבר כזאת באוזניו – ענני בקול תחנונים – אנוכי זר לו כמעט, "קרוב רחוק", ואוכל לחם חסד על שולחנו; ואַת נכדתו, ואם ידע כי חשקה נפשך בי לא יאבה להפריד בינינו. 

– טוב! – קראתי אז באומץ לב – אלכה ואגלה לו את לבי. 

– אמנם הכבוד הגדול אשר חלקתי לאבי-זקני, הדרת פניו והקדושה המרחפת על פניו הביאו מורך בלבי לדבר איתו ב"עניינים כאלה"; אבל האהבה מסכה בקירבי רוח גבורה ואתעודד ואבוא אל אבי זקני לחדר לימודו. 

– הוא הסב את עיניו מן ה"גמרא" הפתוחה לפניו ויקרא אליי במאור פנים: "שבי, בתי, שבי! מה חפצת להגיד?"

– אבי זקני! – החילותי לגמגם בלשוני ופניי אדמו מאוד – האמת הדבר כי דודתי שרה באה לשדך את לאה בתה ליואל?

– כן, בתי! – ענני ויבט אליי בתימהון. 

– אנוכי... אוהבת... את יואל... קראתי בהפסקות ואורד עיניי ארצה. 

– אַת?... אוהבת? – קרא אבי-זקני מתפלא וינע בראשו – לא לבת ישראל ישרה וצנועה כמוך לדבר כדברים האלה, לא, בתי! בת ישראל ישרה וצנועה לא תאהב איש זר, אף כי שאר בשרה הוא.  בת ישראל אוהבת אך את בעלה, את בן-זוגה הנכרז למענה במרומים...

– ומי יאמר כי יואל איננו בן-זוגי מן השמים? – קראתי בקול רועד. 

– לא, בתי! – קרא אבי-זקני בצחוק קל ויעבר את ידו על סנטרי בחיבה – אוהב אנוכי גם את יואל, אבל יודע אנוכי כי עולה אַת עליו ברוב וראויה לחתן טוב ממנו.  אלפיים שקל כסף יש לך לנדה ולך "שם טוס" מאוד בכל הסביבה – ו"אם ירצה השם" אבחר למענך חתן מעולה ומצויין.  אנוכי אבקש גם "תכלית" למענך ויואל הוא עני ובלי כל "מעמד".  אנוכי אבקש חתן למענך בבני העשירים, חתן אשר ייתן גם מצדו נדה הגונה וגם יהי לו "מעמד טוב" בחיים. 

– אנוכי הייתי כהלומה ורוחי סערה בקירבי מאוד. 

– זאת ועוד אחרת, בתי! – שב אבי-זקני לדבר בקול רך – בת שרה אחותי היא אמנם נערה טובה וישרה, אבל... אבל לא מבנות ה"דור החדש" וכבר עברו עליה עשרים ושש שנה ועוד לא נמצא גואל לה... עלינו איפוא לחמול עליה.  יהי לה איפוא יואל לחתן ואת, בתי, עולה עליה ו"בעלנים" רבים יימצאו לך.

– אבל, אבי-זקני! – קראתי לאחרונה בקול בוכים – טוב לי יואל מכל החתנים שבעולם ואנחנו אוהבים זה את זה מאוד. 

– הינך צעירה לימים, בתי, ואת הסכנת בחברתך יואל מימי ילדותך – שב לדבר – ולכן תדמי כי הוא הנבחר מכל החתנים.  ולבי בטוח כי כאשר אך, אם ירצה השם, תכירי חתן אחר ימצא הוא חן בעינייך והיית לו לאשה ואהבת אותו ושכחת את יואל; וגם יואל יהיה שבע רצון בחלקו, כי נערה טובה וישרה היא לאה. 

– אנוכי לא עניתי דבר אך בכיתי... 

– דעי לך, שפרה! – שב אבי-זקני לדבר וקולו היה כקול מצווה – כי כלה ונחרצה זאת מעמי ויואל יהיה לחתן לאה; ולכן אבקשך כי תחדלי מ"מעשי ילדותך" ולא תהיי למפגע לאושר לאה בת דודתך. 

בלב נשבר ורוח הומייה עזבתי את חדר אבי-זקני ואבוא לחדרי ואבך הרבה מאוד.  "לוא חיות אבותיי – חלפה אז מחשבה בקירבי – לא באתני הצרה הזאת. המה שתו לב לצרת נפשי"; ואת יואל ציווה אבי-זקני להתרחק מעליי מעתה וחדלנו גם מלמוד יחדיו. – וביום המחרת נסע יואל את אבי-זקני ואת דודתי עירה ג. להתראות את הכלה ו"לכתוב תנאים".  אני והוא לא יכולנו גם להיוועד יחדיו בטרם ייסע ולדבר איתו אף רגעים אחדים, כי אבי-זקני ודודתי ספרו, מיום האתמול עד רגעי הנסיעה, את כל צעדינו וישגיחו אלינו בשבע עיניים. – ובשבתו בעגלה יחד את אבי-זקני ודודתי לנסוע לג. היו פניו חוורים מאוד ומבטיו היו עכורים ומפיצי זוועה ויהי בעיניי כשה לטבח יובל; ובלבי התלקחה אז אש יוקדת.  אהבה, קנאה, שנאה עזה בדודתי ובתה התערבו יחד ויאכלוני בכל פה. 

וכה עברו ימים אחדים ואנוכי נהלכתי כצל ולבי מלא פחד ודאגה אך גם תקווה קלה... מי יודע אולי ימצא לו די און בלבו להגיד כי לא מצאה חן בעיניו?.. אבל תקוותי לא נהיתה.  אבי-זקני שב מג. לבדו ובשורה בפיו כי היה יואל לחתן, והוא נשאר עוד אחרי התנאים בג. לבלות שבועות אחדים בחברת הכלה. 

רחל! התוכלי לשוות לנגדך גם מושג קל מייסורי נפשי בימים ההם? הרעיון כי נפרד יואל ממני והיה יהיה לאיש לאחרת נורא היה לי, נורא מאוד, ולא יכלתי הסכן איתו כלל, ובייחוד אכלתני קנאתו

בלאה: "היא, הבתולה הזקנה, הסכלה והנבערה, היא תגזול את יואל מזרועותיי? היא תתענג על נועם אהבתו? ואנוכי? אנוכי זרה אהיה לו מעתה?..." ואז ניחמוני רגשות אחרים: "לא! הוא לא יאהבה, הוא לא ייתן אהבתו לאחרת... הנישואין לא ימריצו את הלב לאהוב את אשר לא יוכל לאהוב".  הרגשות האלה מסכו נטפי נוחם בכוס יגוני; אבל גם רגשות אחרים רגשו אז בקירבי: "הוא אמר כי לא ייפרד ממני עד עולם ולמה חילל את דברו? מדוע שמע בקולם? מדוע לא התנגד להם? למה לא נלחם בעד אהבתו? הכזאת יעשה אוהב נאמן?" – והרגשות ההם מיררו את רוחי מאוד והמה התגברו בקירבי מיום ליום ויחלו להכעיסני בו. 

וכעבור שבועיים ימים שב יואל מג. ופניו לא היו עוד חוורים כביום נסעו.  אמנם היה עוד עצוב רוח, ובכל זאת לא הביעו מבטיו שברון רוח כביום נסעו... המראה הזה הכאיב את לבי מאוד. – ובהתבונני אליו וארא את שעון הזהב ושרשרת הזהב, אשר ניתנו לו מאת הכלה לתשורה, התלויים לו בצלחת בגדו, ויידמו בעיניי כחיצים שנונים...

אז מצאנו לנו רגעים אחדים לדבר יחדיו.

– הנה כי כן היית לחתן! – קראתי אליו בלעג מר. 

– כן! – ענני וישפל עיניו ארצה ויאדם מאוד. 

– "מזל טוב" לך! – קראתי בתקעי לו כפי וזרם דמעה פרץ מעיניי. 

נורא היה לי הרגע ההוא, עד נצח לא אשכחהו.  אנוכי נשאתי את עיניי הרטובות אליו, הבטתי אל תוך עיניו והן יבשות... חפצתי אז לפגוש רסיס דמעה אחד בעיניו, חפצתי לשמוע איזו אנחה יוצאת מקרב לבו; אבל כל דמעה לא נראתה בעיניו וכל אנחה לא פרצה מקירבו - - ובפעם הראשונה חשתי את עצמי נעלבה על ידו, נעלבה מאוד... ורגשי כעס מילאו אז את לבי: "אך אבירי לב המה הגברים! – חלפה אז מחשבה מרה בקירבי – לבם איננו מסוגל לאהבה כלב האשה. המה אוהבים את עצמם הרבה יותר מאשר יאהבו את האחר..." וגאון לבי התעורר אז בכל עוז: "אם הוא לא יבכה, חשבתי אז, לא אבך גם אני.  אם הוא יוכל לחיות בלעדיי אוכל גם אני לחיות בלעדו". 

– אך מוג לב ואגואיסט היה אהובך! – קראה רחל מתרגזת – ואנוכי הייתי מתעבת איש אשר כזה לוא גם אהבתיו מקודם אהבה עזה כמוות. 

– גם אנוכי חשבתי אז כזאת ואחליט לעקור את אהבתו מלבי ויהי מה – שבה שפרה לדבר – אבל לבי לא שמע להחלטתי; האהבה אשר מימי הילדות מוצאה לא ניתנה להיעקר מלב מסוגל לאהבה.  ולבי לא חדל איפוא מאהוב... אנוכי התאמצתי אז להתרחק מיואל ככל אשר יכולתי, ויש אשר עברו ימים רצופים ולא ראיתי את פניו כמעט.  אבל כל זה היה ללא הועיל... וקנאתי בלאה מעבר אחד, וקרת-רוחו אליי, מעת היותו לחתן, מהעבר השני, ערכו תפתה בלבי ואהבתי אותו עוד גברה בקירבי מיום ליום.  דימיתי כי להט אהבתי וקנאתי יכלני מנפש עד בשר.

ודודתי ידעה את היחס אשר ביני ובין יואל ותקדם את זמן החתונה ככל האפשר.

נפלא הוא כי בימים ההם התגנבו עוד לפעמים תקוות טובות בלבי, כי עוד יוכל המצב הזה להשתנות לטובה... ויש אשר היו התקוות מוזרות מאוד, עד כי אבוש כמעט מהעלותן על דל שפתיי.  יש אשר קיוויתי כי ייתן ה' דעה טובה ורחמנות עליי בלב אבי זקני והתיר את הקשר בין יואל ולאה ושב לחבר את הנפרדים בזרוע, או כי... תמות לאה לפתע פתאום – אמנם ידעתי כי חפץ לבי זה רע מאוד וחוטאת אנוכי לה' ולאנשים בהתפללי אל אסון לאה והיא איננה אשנה במאומה; אבל יש אשר יחטא הלב גם נגד הכרתנו המוסרית ואין אנחנו יכולים להניאו מחטוא. 

אבל כל אשר קרב זמן החתונה לבוא מעטו תקוותיי ולאט, לאט ספו תמו מקירבי כלה... הימים ההם היו הנוראים בכל ימי חיי.  צעירה הייתי אז ומלאה כוח עלומים וחום וצרת נפשי גם היא היתה מלאה עלומים וחום.  – במשך שבועות אחדים כחשתי ואדל ופניי רזו ויהיו רעים מאוד.  אין קצה לדמעות הרבות אשר שפכתי אז באין רואה ויודע.  בייחוד הרביתי לבכות בלילות, עד כי יש אשר נדמה לי כי כל החדר מלא דמעות וכל העולם היה לים דמעה ואני שוחה בים הזה וצוללת מטה, מטה...

ואז בא השבוע האחרון שלפני חתונת יואל... ואני זוכרת עוד את אחד הימים ההם, בשבתי ככה בודדה ועצובה בחדרי והנה נפתחה הדלת ויואל בא החדרה.  הוא קרב אליי ויעמוד דומם על ידי.  אנוכי השפלתי עיניי להביט ארצה, אך מבעד לאשמורות עיניי המורדות העיפותי אליו מבטי-חרש אחדים וארא והנה פניו שבו ויחוורו ומבטיו שבו ויהיו עכורים ומפיצי זוועה כביום נסעו לג. אל התנאים – ואיזה רגשי חמלה התעוררו אז בקירבי למראהו...

– ידעתי, שפרה! – קרא אליי אחרי דומיית רגעים אחדים – כי מעת היותי לחתן החילות להתרחק מעליי.  הנני רואה כי תתחמקי ממני תמיד, כי נהפך לבך לשנוא אותי...

– לשנוא? – קראתי בתוכחת מוסר ודמעות ניצבו בעפעפי עיניי – התוכל להאמין כי אשנא אותך?...

– כי תכעסי עליי – מיהר לתקן את דבריו וקולו הביע כאב פנימי.  אנוכי החשיתי. 

– אַת תדמי – הוסיף לדבר בקול רועד – כי כבר חדלתי מאהבך וכי שבע-רצון אני בחלקי; אבל תשגי מאוד, שפרה! עוד לא חדלתי מאהבך, ואני אחד מחללי האהבה ואומלל בחיים. 

ניחומיי נכמרו עליו מאוד, ובכל זאת חשתי ברגע ההוא כי רווח לי מעט ועקת לבי הוקלה... "אכן נחפזתי להוציא עליו משפט מעוקל" חלפה אז מחשבה במוחי "הוא לא נתן את אהבתו לבתולה הזקנה והסכלה"; ואולם התנכרתי אליו ואקרא: "אנוכי לא אחפוץ בצרתך חלילה, ואני מברכת אותך כי תראה חיים טובים את האשה אשר בחרת לך". 

– שפרה! – קרא כמתחנן ורסיסי דמעה נראו בעפעפי עיניו – למה תפלחי את לבי בדברייך הקשים? האנוכי בחרתי בה? המה... המה הכריחוני... המה הפרידו בינינו בזרוע... אבל אנוכי אאהבך כאז כן עתה. 

דבריו ההם צללו אז בעיניי כצלצלי קסם וישפכו זרמי עונג על לבי וכמו הייתי אז לאחרת וכל רגשי כעסי על יואל והתמרמרותי אל "רפיונו" חלפו מקירבי ברגע אחד ואתנפל אל זרועותיו ואבך בקול: "כן, יואל, יודעת אני את לבך... יודעת אני... המה הפרידו בינינו בזרוע... אנחנו שנינו קורבנות אומללים"...

– כן! – קרא מתרגש בחבקו אותי אל לבו בחום – אנחנו שנינו "יתומים" עזובים וחלשים... והמה חזקים ממנו. 

ואז בכיתי הרבה מאוד והוא מחה דמעותיי במטפחתו ויתחנן לפניי לתת פוגת לבת עיני, כי "אין עצה נגד ההכרח" וכל החיים מלאים גזל משפט וצרה – ועל החלש תמיד להיכנע בדומייה לפני ההכרח הגיבור ממנו... ודבריו עוד עוררוני לבכות ביתר שאת. – כשעה שלמה ישבתי דוממה ולא דיברתי דבר, אך אחרי כן קראתי אליו: "ובכל זאת, יואל, אל תשנא את לאה והיא איננה אשמה במאומה". – היצאו הדברים ההם מעמקי לבי או אך מן השפה ולחוץ? זאת לא אזכור עתה.  והוא לא ענה מאומה, אך פניו העידו בו כי דבריי ההם הגדילו עוד את ערכי בעיניו. 

וימים אחדים עברו ויום החתונה בוא בא.  ביום ההוא נורא היה לי מאוד.  מה חפצתי אז ליפול למשכב למען אשר לא אצטרך לקחת חלק בחג חורבן-חיי; אבל אנוכי לא חליתי ועוד נאנסתי לעסוק

בכל ההכנות אשר נעשו לחתונה, וגם נסעתי יחד את אבי זקני ויואל ויתר קרובי משפחתנו לעיר ג. אל החתונה. 

לא אנסה את כוחי כלל לתאר לך, רחל, את הלך נפשי ורגשותיי בעת החתונה.  רגשות כאלה לא ניתנו להימסר במלים.  רגשות כאלה אי-אפשר להבין ולדעת כי אם להרגיש. 

לאה ואמה הביטו אליי בעין צרה.  זאת היכרתי בחזות פניהם ובמבטי עיניהם, ואנוכי התאמצתי ככל אשר יכולתי לבלי היפגש את יואל. – בהביטי אל לאה בעמדה על יד יואל תחת החופה ובשבתה אחרי כן על ידו אל שולחן הממתקים ליהטה אש קנאתי את לבי מאוד.  כמפלצת איומה נחשבה לי, ואני זוכרת כי התאמצתי לבזותה בלבי ולהביט אליה בשאט בנפש.  וכצל נהלכתי בין כל ה"מחותנים" וה"מחותנות", לא יצאתי במחול ולא טעמתי אל פי מאומה, בייחוד התאמצתי לברוח מהמנגנים.  המנגינות זרו מלח על פצעיי ותכאבנה לנפשי מאוד, הן הרגיזו את עצביי ותפתחנה מקור דמעה בלבי. – מה חפצתי אז לברוח מהמקום הנורא ההוא ולמהר לשוב למ. מה ארכה לי אז העת!

רחל מחתה במטפחתה את דמעות עיניה, אשר שטפו על לחייה באין מעצור. 

– הלא אמרתי לך, רחל! – קראה המספרת – כי דברי ימיי מלאים עצב ותמרורים רבים.  ואמנם אז לא הייתי עוד את אשר הנני כיום.  אז לא בזיתי עוד את החיים הרגילים בלבי.  לבי היה מלא אז תשוקה עזה לחיים ההם ובהיגזל יואל מזרועותיי דימיתי כי חשך העולם בעדי וחיי ספו.  תמו עד נצח. 

– כן, כן, שפרה! – קראה רחל מתרגשת בעיניים רטובות – דברי ימייך מלאים תמרורים רבים, ואנוכי לא שיערתי כזאת. 

גם בעפעפי שפרה נראו רסיסי דמעה אשר התנוצצו לנוגה השמש אשר לעבר פניה ויהיו כנטפי מרגליות. 

ורוח חרישית נשבה מן החוץ ותהיה כאנחה עמוקה ומרה...

רגעים אחדים שררה דומייה בחדר ואחר שבה שפרה לספר:

החתונה עברה ואנוכי שבתי יחד את אבי זקני וקרובנו למ. ואז, אני זוכרת, החלו רגשי כעס וחמה על יואל למלא את לבי: "הוא מוג-לב ואגואיסט. לוא אהבני בה במידה שאני אוהבת אותו, כי עתה לא היתה כזאת"...

– הידע אביך-זקנך את צרת נפשך אז? – שיסעה רחל את דבריה בשאלתה.

– הוא ידע מעט – ענתה שפרה – אבל ניחם את נפשו. כי זאת אך "התרגשות הילדות" והזמן ישכיח את זכרון יואל מלבי וידבר אליי דברי ניחומים לעתים: "עוד תראי, בתי, איזה חתן אבחר למענך ואם ירצה השם תהיי מאושרת מאוד".  ואמנם כעבור זמן קצר החל לבחור חתנים למעני.  שדכנים שונים החלו לדפוק אז על דלתי בית אבי-זקני ויציעו שידוכים שונים לפניי ואנוכי לא שמתי לב להם ולדבריהם כאלו לא בי ידובר ואינני נוגעת בדבר מאומה. 

פצע לבי לא החל להירפא ואנוכי כבר היכרתי כי לא יירפא לעולם... אך הלהבת אשר בלבי עוממה מעט, תוגתי לא סערה עוד כמלפנים ותהי לתוגה עמוקה וחרישית אבל – נצחית...

כעבור שבועות אחדים הייתי לכלה.  השדגן לא מצא די מלים בפיו לתהילות החתן ויחש אבותיו, רוב עושרו וטוב לבו, ואבי-זקני שמח ויודה לה' על ה"שידוך ההגון" הזה מאוד, מאוד.  הוא הירבה לתאר לפניי מעלותיו הרבות, כי בן-גבירים הוא והוריו נותנים לו שלושת אלפים שקל לנדה, ואחרי החתונה

יכוננו לו עסק טוב, והוא בחור ישר וצנוע וטוב לב; ואנוכי שמעתי את דבריהם בקרת-רוח ונפש שוקטה כאילו אחת היא לי אם זה יהיה לחתן לי אם זה.  "עלומיי כבר מתו, חשבתי אז בלבי, ואחת היא לי באיזה קבר תקברום". – שם החתן היה נפתלי רוזנברג ושם עיר מגורו – וו. ובבואו למ. בחברת אביו – אמו כבר מתה – לראות את פניי לא התרגש לבי מאומה.  קרח נורא כיסה אז את לבי.  אם כי בקירבו פנימה יקדה אש.  – אנחנו נועדנו שנינו לחדר אחד ל"ראיון" הנהוג.  אנוכי הבטתי ישר בפניו כאשר יביט האיש בפסל אילם והוא הוריד עיניו ארצה ויתאדם.  פניו הביעו טוב לב אבל גם סכלות.  הוא היה קצר קומה, פניו היו לבנים, אב בלי כל חוט חן. עיניו היו כעיני החתול ושערותיו וזקנו היו צהובים מעט.  איזה רגש חמלה התעורר בקירבי למראהו: "צר לי על האיש הישר הזה כי יסבול הרבה בגללי ואנוכי הן לא אאהבהו וחייו יהיו מרים מאוד"; אך כרגע התעורר רגש תלונה בקירבי: "למה יתפרץ האיש הזה לרשות שאינה שלו? ולבי הן כבר נתון לאחר". – הוספתי להתבונן אליו מכף רגלו ועד קדקדו והוא ישב ממולי כנבוך ומלים נעתקו מפיו.  אך כעבור רבע שעה לשבתו עמדי התעורר לדבר מה וישאלני איזו שאלות מקוטעות ואנוכי עניתיו תשובות מקוטעות וכל שיחה ארוכה לא התפתחה בינינו. – אחרי ה"ראיון" שאלני אבי-זקני: "המצא החתן חן בעינייך, בתי?" "למה לך לשאול את פי?" עניתיו בתלונה מסותרה, "עשה כטוב בעיניך". 

ואז נכתבו ה"תנאים".  וכאשר הגיע לאוזניי קול ניפוץ כלי החרס וקריאות ה"מזל-טוב!" התעוררו בקירבי רגשות חדשים אשר לא ידעתים לפני זה: "האנוכי אהיה לאשה לאיש אשר לא אאהבהו? מה נורא הוא להאהב מאיש אשר נתעבהו!..." ונפשי מרה לי אז על חופשי הנגזל ממני... מה חפצתי אז לשבת פנויה כל ימי חיי, להתבודד בחדרי יום ולילה ולהתאבל לבדי תמיד, תמיד. 

ימים אחדים אחרי התנאים התמהמה עוד אצלנו וארא כי אוהב הוא אותי אהבה תמה, עזה ולוהטת ואנוד לו מאוד.  אנוכי לא יכולתי השב אהבה אל חיקו.  ראיתי כי כורע הוא לפניי "ממש כעבד" ואבזהו בלבי עוד ביתר שאת.  אנוכי התרחקתי ממנו ככל אשר יכולתי; וכבר החילותי להכיר אז ייסורי אהבתו, אבל לא יכולתי להיטיב. 

ואז לא עבר רגע אשר לא חשבתי על אודות יואל.  הדעת כי נתון הוא עתה לזרה והוא חי עמה חיי אישות הרתיחה את כל דמיי בקירבי... לא היה דבר נורא לנפשי מאשר לשוות לנגדי בדמיוני את אותות החיבה אשר יראה יואל לרעיתו... "האמנם לא חדל עוד מאהבני?" שאלתי אז את נפשי בלי הרף "היחשוב עוד על אודותיי? מי יודע?" השפק[3] הזה מרר את רוחי מאוד.

חתני נסע מאתנו וייחל לשלוח אליי מכתבי אהבה ארוכים אשר היו לי לגועל נפש ואשרוף אותם באש בכל פעם; ואנוכי עניתיו בקצרה ובדברים פשוטים בסגנון מכתבי מסחר.  הוא שלח אליי עדיים לתשואות ואנוכי לא שתים עליי ויהיו לי למשא.

לחג הסוכות נקרא מטעם אבי-זקני לבוא לביתנו ויתמהמה אצלנו שבועות אחדים.  הוא לא סר אז מעליי וירבה להראות לי אותות חיבה אשר לא יכולתי נשוא אותם ואתנגד לו ולא נתתיו לנגוע בי...

ואַכר כי עינויי נפשו רבו מאוד. – פעם אחת שאלני בעצם: "האם לא תאהביני, שפרה?"

– לא – עניתיו בעוז-רוח.

ויהי כהלום רעם ברגע ההוא.  בראשונה היכני לבי על תשובתי הקשה; אבל כרגע נתתי אל לבי כי היטבתי לענות: "למה לי להשלות נפשו בשווא? למה יאמר אחרי כן כי גנבתי את לבו? יידע את האמת ויחדל מעליי". – ימים אחדים עברו אז ולא דיבר איתי דבר.  אולם אחרי כן לא התאפק וישאלני: "הגידי לי, שפרה, מדוע לא תאהביני? ואנוכי הן אוהב אותך בכל לבי ונפשי!" ודמעות ניצבו בעפעפי עיניו.  ולבי נשבר בקירבי לענות האומלל הזה; אבל היכלתי לסבב את נפשו בכחש?

עניתי לו בקורת רוח: "יען כי לא אאהבך!"

– איזה חיסרון מצאת בי, שפרה? – שב לחנן קולו.

– לא מצאתי בך כל חיסרון אבל לא אאהבך – עניתיו שנית.

– אקווה כי כאשר תוסיפי להכירני תאהביני, שפרה! – קרא כמנחם את נפשו. 

– פני רחל הביעו ברגע הזה בוז ושאט בנפש.

– הנה כי כן אמרת לו בדברים ברורים כי לא תאהביהו – קראה ותעקם את שפתיה – ובכל זאת לא הרפה ממך.  מה נבזה הוא הדבר הזה!...

– כן, נבזה מאוד! – הסכימה שפרה – אבל לא תדעי את עוצמת האהבה המעוורת גם עיני פקחים ומה גם עיני תמים וסכל כנפתלי.  אנוכי אמרתי אליו אז בתלונה: "אבל למה זה, נפתלי, תרדוף אחריי? האם לא תמצא לך נערה אחרת לכלה אשר תשיב אהבה אל חיקך?

– לא! לא! – קרא ברגש ויבך – עלמה נפלאה כמוך לא אמצא בכל העולם.

אמנם הראיתי אותו קשה, רחל, ומדי זכרי את גורל האומלל הזה ואת אשר סבל, ועוד יסבול גם עתה, בגללי יבך לבי בקירבי הרבה בכי, אף כי האלוהים יודע את בור לבבי.  אחרים אולי יאשימוני כי קשת-לב אנוכי ואכזרייה.  אולי הייתי כזאת.  האהבה הצולחה[4] מרככת את הלב והאהבה האמולה[5] – מקשה אותו להיות לאבן.

 

[ה]

כעבור ירחים אחדים באתי את נפתלי בברית הנישואין.  – גם יואל ורעיתו באו לחג נישואיי.  אך רגעים מעטים דיברתי את יואל, כי לאה ואמה ספרו את צעדינו וישגיחו אלינו בעיני חשד; אבל מדבריו המועטים היכרתי לדעת כי איננו מאושר... ההכרה הזאת היתה ניחומים לנפשי... ואז התעורר בלבי גם רגשי חמלה על לאה.  בלי ספק גם היא סובלת כנפתלי.  – "מה רבו התהפוכות בחיי בני האדם!" חשבתי אז "הן כל ארבעת הנפשות האלה יכלו להיות מאושרות לוא אך מצא מין את מינו, לוא חוברו זה לזו באורח ישר וטבעי". 

ומה היו נישואיי בעיניי? כמאסר נורא מאוד... אנוכי הושבתי על כסא הכלה, הובלתי לחופה, יצאתי ב"מחול הכשר" – ולא ידעתי נפשי...

ומעת אשר היה נפתלי לבעלי לי לא התנגדתי עוד לאותות חיבתו.   

מסרתי את גווי בידו לעשות בו כטוב בעיניו ולמלא כל מאווייו – אבל נפשי? התוכלי לשוות לך, רחל, מושג נאמן מעינויי נפשי בימים ההם ובימים שאחרי כן, כמעט כל אותן השנים שחייתי עם בעלי חיי אישות? כדבר "הפקר" הייתי לבעלי, כנפש שאין לה תובעים – וכן הייתי גם בעיניי... הוא התענג על נועם עלומיי כנפשו שבעו – ואנוכי כבול-עץ, כפסל אילם הייתי לנגדו. 

פני שפרה כוסו ברגע הזה אודם רב, גם רחל התאדמה ותשפל עיניה ארצה. 

האמיני לי, רחל, כי מדי זכרי את אשר נשאתי אז ובכל הימים הרבים ההם אמלא רגש בוז לנפשי ולכל בנות גילי.  בוז? לא! לא יבוזו לחלש כי יהיה למרמס, אבל נדה אני לכל מיננו.  אך האשה תוכל להישפל כל עד עפר... אך כבוד האשה יוכל לרדת כה מטה... לא אדע, אולי אם היו יודעים הגברים מה היא בעיני האשה החיבה השנואה אשר יראו לה, כי עתה אולי חדלו ממנה.  חדלו? הן אנוכי אמרתי לו עוד לפני הנישואין כי אינני אוהבת אותו ולמה לא חדל מעליי? למה גזל את עלומיי וחופשי ביד חזקה? איש כי יגזול כסף וזהב ובוז יבוזו לו ואם יבוא איש ויגזול נפש, עלומים וחופש – אין פוצה פה כנגדו.  מה זר הוא הדבר! – ואנוכי לא התנגדתי לגזלתו – אנוכי לא תבעתי את עלבוני, אנוכי סבלתי בדומייה כרבות מאחיותינו העבריות.  סבלנות גדולה כזאת לא תימצא בקרב בנות העמים האחרים.  כגורל ישראל בעמים כן גורלנו בקרב הגברים ואנחנו נסבולה. –

הוא אהבני כנפשו, ולמרות קרת-רוחי אליו התהלך עמדי באהבה גדולה ורחמים אין קץ, הוא נשאני "ממש" על זרועותיו כאשר יישאו את הילד – ואהבתו זאת עוד הציקה לי ביתר שאת.  מה מאוד חפצתי אז כי יחדל גם הוא מאהבני.  לוא היתה כזאת כי עתה שלווה נפשי, כי עתה לא הציקני מוסר לבי; אבל כל אשר התרחקתי ממנו התקרב הוא אליי וכל אשר התקרב אליי גדלה עקת לבי: "הן טוב הוא לי נפתלי ונפש עדינה לו וראוי הוא להיאהב,  ומדוע לא אשיב אהבה אל חיקו?"... בימים הראשונים היה שקוע בחיבתו ויהי כשיכור מיין תאוותו עד כי שגה לחשוב כי איתו הניצחון – אבל בקרב הימים התעורר מתרדמת שיכרונו ואז – אז נוכח לדעת כי עוד רחוק הוא הניצחון ממנו... ואכר כי ייסורי נפשו רבו מאוד. – פעמים רבות שמעתי אנחותיו ותקרענה לבי לקרעים. 

– שפרה! – קרא אליי פעם אחת בהתעטף עליו נפשו ודמעות נראו בעיניו – מדוע לא תאהביני? הלא יקרה את לי מחיי וגם את נפשי נתתי בפרך. 

הפעם לא עניתיו עוד קשה.  לא אמרתי לו כי אינני אוהבת אותו; אבל גם לא כיזבתי לו לאמור את ההפך ואסבב את השיחה לעניין אחר. 

וכה עברו שבועות וירחים וחיי היו מרים וריקים מאוד.  חיי עברו עליי בבדידות ועיצבון נורא.  מעת היגזל יואל ממני לא קראתי כמעט בכל ספר; ואחרי חתונתי שבתי לספריי ואמצא בם מעט ניחומים.  אבל הקריאה עוד עוררה לפעמים את עצבי ביתר שאת ותהי לי לעיתים למשא.  – יש אשר ניסיתי אז לשפוך לבי בספר ולהעלות את זכרונותיי ורגשותיי עלי גיליון! אבל גם העבודה הזאת לא שובבה את רוחי ובגבור עליי עצבוני השלכתי את רשימות זכרונותיי אל האח... את נפתלי דיברתי אך מעט.  ניסיתי אז לשפוך לבי בספר ולהעלות את זכרונותיי ורגשותיי עלי גיליון; ובאמת לא היה לי כל עניין לדבר עמדו על אודותו, במסחרו לא התערבתי ובענייני ספרות ומדע ודברי העולם היה ריק ונבער. 

כעבור חצי שנה אחרי חתונתי האמולה[6] בא יואל לרגלי מסחרו עירה וו. ויבוא לבקרני.  בראותי אותו נפעמתי מאוד.  ולבבי סער בקירבי סער גדול... הוא נפל על צווארי ויישק לי ודמיי רתחו בקירבי בכל עוז.  אישי לא היה אז בבית.  הוא שאלני: "מה שלומך, שפרה?" ותחת לענותו דבר ניצבו דמעות בעיני... הבטתי בפניו הוא והנה הם מביעים מנוחה ושקט.  "ומה שלומך אתה?" שאלתיו בקול רפה. 

– שלום גם לי גם לרעיתי – השיב בקרת-רוח – היא דרשה בשלומך.  אנוכי התאדמתי מאוד ואשפל עיני ארצה. 

– מאוד אשמח לדעת כי טוב לך וכי שבע רצון אתה בחייך – אמרתי אליו במאור פנים.  כזאת אמרתי לו, אבל מה חשב לבי ברגעים ההם? האוכל לתאר לך, רחל, את אשר עבר בלבי אז? לבי היה אז כשדה קטל.  רגשות אבים התעלפו ורבים צעקו מרה מעוצמת הכאב... הלב היה אז נעלב מאוד... הגברים לא יוכלו לדעת תמרורי עלבון-לב כזה... דבריו צללו באוזניי כלעג נורא, לעג לכל כבוד האדם, לכל רגשי הלב.  קצפי וקנאתי אכלוני אז באלפי פיות.  - - ואז לא נראתה עוד כל דמעה בעיניי. רגשי כבודי וגאוני התעוררו אז בלבי בכל עוז ואקרא אליו: "גם לי שלום.  אישי הוא יקר רוח וטוב לב והוא מתהלך עמדי באהבה רבה", וכמדומני, כי ברגע ההוא חלף

איזה צחוק קל על פניו.  – רגעים אחדים ישבנו דומם, ואחר הניח ידו האחת על שכמי ובשנית לחץ את כפי ויפתח שפתיו לדבר דבר; אבל אנוכי מיהרתי ואחלץ את כפי מכפו ואסר ידו מעל שכמי ואקרא: "לא נאווה, יואל! לך אשה ואנוכי אשת איש".  – וברגע ההוא בא אישי הביתה.  ממנו לא נכחד דבר אהבתנו לפנים, וכמובן, לא שמח לקראת האורח הזה, ובכל זאת קידם את פניו באהבה גלויה. 

ימים אחדים עשה יואל בוו. ואנוכי היכרתי בבעלי כי כנגע נראה לו יואל בביתו, ומאוד נפלאתי אז כי המעיט אז בעלי, בימים האחדים ההם, לשבת בבית, תחת אשר דימיתי כי יהיה ההפך.  ואולם גם אנוכי התאמצתי אז להתרחק מיואל ככל אשר היתה לאל ידי.  – בלילות ההם בכיתי הרבה מאוד... "הוא כבר שכחני" המו רגשותיי אז "הוא אוהב אותה.  אכן זאת היא אהבת הגברים!"... 

אבל נפלא הוא כי אחרי הפגישה ההיא עוד גברה בקירבי אהבתי את יואל, להבת לבי אשר עוממה מעט שבה ותתלקח בקירבי בכל עוז... שיוויתי תמונתו לנגדי בכל רגע ומה נחמדה היתה לי; אבל איזו אש זרה הציתה בקירבי!... לא אדע איזה רגשות גברו אז בקירבי יותר; אם רגשי אהבתי את יואל אם רגשי קנאתי בלאה... אבל הן לולא אהבתי כי עתה לא גדלה קנאתי. 

ובנסעו אני זוכרת, התאמצתי להאיר את פניי לאישי ולדבר אליו רכות ואחל לפתות את לבי: "הלא ראוי הוא לאהבה! הוא טוב לב מאוד, רב יתר מיואל, וגם איננו רע המראה"... ואישי הרגיש את השינוי הזה לטוב ויהי מאושר מאוד... אבל בלבי ידעתי כי משלה הוא את נפשו בשווא... כי בלבי לא היה כל מקום לרגשי אהבה חדשה.  – ואז עברו ירחים אחדים וארבה לחשוב על אודות יואל – אבל התאמצתי לגרש מלבי את זיכרון הפגישה האיומה... דימיתי אז כי היה יואל לאחר, ואנוכי העליתי על לבי אך את זכר יואל הראשון, יואל שלפני החתונה.

בקרב הימים ראיתי כי לא אוכל נשוא את ריקות חיי ומרירותם ואבקש לי איזה עבודה ועניין לענות בם ולהטריד את נפשי בהם.  אז שבתי לקרוא בספרים; אבל חדלתי מקרוא בספרי השפות החיות ואקרא אך בספרי שפת עבר.  החיים ההומים והרועשים אשר בספרות החיות הרעישו את עצביי מאוד ויגדילו את יגוני וגעגועיי על החיים שאבדו לי, ואבחר לקרוא בספרות מתה.  בה מצאתי ניחומים לנפשי, בה מצאתי אך זכרונות חיי קדומים, שקט ומוות קברים ומצבות... ובייחוד בחרתי לקרוא בספרות העתיקה ושל ימי הביניים.  הספרים ההם השכיחוני לעתים את החיים ההווים, מנעמיהם ותמרוריהם גם יחד.  הרבה, הרבה קראתי בימים ההם עד כי הייתי לבקיאה בספרות ישראל מימים עברו; ועוד לא הסתפקתי בזה, כי התעוררה אז בלבי התשוקה להגות גם בספרות התלמוד והמדרש ואשכור לי אז מורה אחד, מתופשי התורה, ולמדני מדרש ו"עין יעקב" – ונפשי מלאה שקט ומנוחת נועם.  הספרות ההיא החלה ליישן לאט, לאט את רגשי לבי ורחשי החיים ואהיה כמעט לנזירה ומבטת בבוז אל החיים הרגילים. 

ככה עברו עליי כשנה וחצי – אז באו שינויים בהלך נפשי והליכות חיי.  שמי יצא לשם בעיר וו. כבקיאה בספרות העברית וכהוגה דעות על דבר עמנו וספרותו, וייחלו משכילי וו. לבקרני בביתי ולהתרועע עמדי, ונשתעשע יחדיו בענייני ספרות, בשיחות מדעיות ובוויכוחים על דבר גורל ישראל ומחסוריו, יעודיו ותקוותיו.  ובימים ההם, כאשר לא נעלם גם ממך, רחל! התגברה התנועה הלאומית בקרב בני ישראל, ורבים מבני הנעורים החלו לחלום על דבר שיבת ציון ותחיית עם ישראל, ורוב משכילי וו. נסחפו גם הם בזרם התנועה הזאת וירבו לעורר את רגש הלאומיות בקרב אחיהם, ובהיאספם לביתי הרבו לדבר נכבדות על דבר התנועה החדשה במחנה ישראל ותוצאותיה הטובות לעמנו בעתיד; מובן מאליו, כי החלומות הנעימים האלה של "ישראל הצעיר" לקחו את לבי מאוד, מאוד, וגם בליבי התעוררה התשוקה לעבוד לטובת הדעה הלאומית הציונית.  הכרתי אז בלבי, כי טוב לעבוד למען עמנו מאשר לשבת בטל ולחשוב על אודותיו, וגם לנפשי טוב אשר אעסוק באיזו עבודה כללית מאשר אשבה כלואה בביתי ואתבודד במועדי, בקריאה ומחשבה.  ומכריי הלאומיים מצדם עוררוני גם הם לצאת לעזרתם, בתקוותם, כי בהשכלתי וידיעתי את רוח עמנו וספרותו יכול אוכל לפעול רבות לטובת העניין הלאומי, ובייחוד יכול אוכל להשפיע מרוחי על הנשים, לעורר בקירבן את האהבה לעמנו וארצנו ולמשוך אותן אחרי העבודה הלאומית. 

ואז יצאתי מתוך ד' אמותיי, מחוג חיי הצרים, חיי-הספר, ואבוא אל שוק החיים ואתערב בחיי החברה ואחל לפעול ולעשות.  בימים ההם נזרע הגרעין הראשון של עבודת הכלל, אשר אני עסוקה בה יום ולילה מעת בואי ל-N עד היום.  עתה, כמובן, חופשייה אני לנפשי לעשות כטוב בעיניי ויש

יכולת בידי להקדיש את כל חיי לעבודה הלאומית; לא כן אז, חופשי לא היה כולו בידי, והאסורים אשר על ידיי, חובותיי לביתי ודעת הקהל אשר סביבותיי לא נתנוני להתמכר כולי לעבודתי הכללית; אבל עבדתי ככל אשר היתה לאל ידי והעבודה היתה חביבה עליי מאד.  החיים ההם, חיי עבודה למען הכלל, להרחבת הדעה הציונית בקרב העם, היו לי לניחומים משיבי נפש תחת החיים הפרטיים שאבדו לי.  – ולשמחתי ראיתי כי פעולתי איננה לריק, כי עוררתי רבות מבנות עמנו בוו. להתאגד יחדיו לעבודת הלאום, ללמוד וללמד דעת שפתנו, דברי ימינו וספרותנו, ולעזור בחומר ורוח לאחינו האיכרים בארץ ישראל, והתנועה הזאת התגברה על ידי בקרב אחיותיי בוו. מיום ליום. 

פעמים רבות נשאתי מדברותיי בדבר הלאומיות ודברי ימי ישראל באספות נשים ועלמות, וגם גברים באו לשמוע את דרשותיי, ומכל עברים פיזרו לי תהילות ותשבחות – והן עוד חיזקו את רוחי בעבודתי הכללית. 

ועבודתי הלאומית הביאתני לעסוק גם ביתר ענייני הכלל, גם בבתי החסד המקומיים, גם בעזרת אנשים פרטיים, נגועי אלוהים ודורשי עזרה.  וכל פעולותיי אלה השביעוני רצון ותנחמוני מיגוני. 

אישי אמנם הביט בעין צרה אל דרכי חיי החדשים.  הוא לא יכול להיות שבע רצון בהתרחקי מענייני הבית ובהקדישי את עצמי לעבודת הכלל.  ובקרב עמנו עוד לא הסכינו למחזות כאלה, כאשר אמרתי לך זה פעמים רבות; אבל בהיות בעלי רך לב וטוב המזג מטבעו לא הפריעני מעבודתי, ויש עוד אשר התענג לראות כי סרה רוח עצבוני מקירבי והנני שלווה ושבעת רצון. 

אבל אז בא הטבע ויפריעני מעבודתי וימריצני לשוב לאוהלי פנימה... אנוכי היכרתי פתאום כי עוד מעט והייתי – לאם... ההכרה הזאת הולידה בקירבי רגשות חדשים לא ידעתים עד כה... יש אשר הצטערתי על השינוי הזה, בהיותו בעיניי כמאסר חדש לחופשי, ככבל נוסף על הכבלים אשר אוסרה בם נפשי; אבל גם איזה רגש נעים לא ידעתי אכנהו התעורר בקירבי ונפלא הוא כי לרגלי השינוי ההוא החילותי להתקרב לאישי ולהאיר פניי אליו, ולא עורר עוד בקירבי גועל נפש בחיבתו – אם אמנם כי אהוב לא אהבתיו גם אז – ויש אשר נחשבה לי חיבתו כראויה להיות... אז נאנסתי להמעיט בעבודתי הכללית ומה גם כעבור ירחים אחדים – ואלד בת. – לאושר אישי לא היה כל קץ וגבול, וגם אנוכי הייתי שמחה ושבעה נעימות.  לבי הצמא לאהבה מצא לו אז נפש אהובה דרושה לחפצי... ואמנם אהבתי את הילדה מאוד והאהבה הזאת נפחה בקירבי רוח חיים.  – מעבודת הכלל נאנסתי אז למשוך את ידי, וגם בשובי לאיתני לקחתי אך חלק קטן בעבודה הלאומית, כי היה עליי לטפל בבתי וגידולה.  נוכחתי אז לדעת כי "אין להרכיב שני הפכים בנושא אחד", כי האשה האומרת להקדיש את עצמה לעבודת הכלל איננה צריכה לבוא בברית הנישואין, והאשה הנשואה – גם אם נישואיה הם למרות חפצה – החיה את בעלה חיי אישות, בכל אופן שיהיה, אמנם לא תוכל להקדיש עצמה לעבודת הכלל...

ומעת אשר הייתי לאם החילותי להתאמץ גם לאהוב את אישי ולפתות את לבי כי חפצי יצלח בידי; ואמנם עברו ירחים אחדים ואחל להתהלך איתו באופן טוב מאוד ואראה לו גם אותו חיבה – ולבי כבר החל להאמין כי החילותי לאהוב אותו ובקרב הימים יושמו כל המעקשים אשר בלבי למישור...

כה עברו כשנה וחצי.  הימים ההם היו הטובים בכל שנות חיי-נישואיי.  הילדה היתה יפה ונעימה ותשביעני נעימות ועונג רב – והיא קירבה את לבי לבעלי מיום ליום.  האהבה המשותפת לבתנו שיתפה גם את חיי שנינו לאחדים.  ויש גם אשר השיאני לבי לכפר את פניו על כל התמרורים אשר השבעתיו לפנים ולמחות באותות חיבה ואמון את זכר הליכותיי הקודמות.  התאמצתי אז להשפיל בעיניי את ערך יואל לעומתו, ואעמול להשכיח את זכר אהובי הראשון מלבי כלה. 

אבל אז נפגשתי שנית את יואל והפגישה הזאת פעלה עליי שנית לרעה – הוא בא שנית לעיר וו. ויבוא לבקרני והוא היה עלז ושמח, ויספר לי רבות מחיי ביתו, רעייתו וילדים, עסקיו ורוב עושרו – ודבריו הכאיבו את נפשי ולבי נעלב הרבה, אם אמנם כי לא כבפעם הראשונה... רגשי חמה וקנאה רגשו בלולים בקירבי.  – ברגעים ההם התאמצתי לבזות אותו בלבי, וגם נקטתי בנפשי על "איוולתי

הנושנה" כי לא אחדל מאהוב איש אשר כזה והוא איננו ראוי לאהבתי.  "ומדוע – שאלתי את נפשי אז – לא אוכל התגבר על רפיוני זה ולהסיח את זכרו מלבי?" ואחליט בלבי לחכם יותר לימים הבאים. 

אבל בו ברגע עלה זכרון לאה על לבי ואש קנאה עזה ניצתה בקירבי ותלהטני בלי הרף...

אז התאמצתי להראות גם אני עליזה ושמחה ואצחק ואתלוצץ וארבה להלל לפניו את בתי ולספר לו את "חכמותיה", ועודני זוכרת, כי בשעה ההיא ישנה בתי בעריסה הקטנה ובמכוון העירותיה משנתה ואקחה בזרועותיי וארבה לחבקה ולנשקה לעיניו – אבל עמוק, עמוק בלבי חשתי כעין דקירות עצומות לרגעים... שם נדמה לי, ימוץ איזה נחש קטן את דמי והוא נושך את קירות הלב באין הפוגות. 

ובנסעו מוו. אני זוכרת עברו לילות רבים אשר נדדה בהם שנתי מעיניי ולא ידעתי שלוו בנפשי...

שפרה חדלה רגע מספר ותהי כתפושה במחשבות עמוקות...

 

[ו]

- כבר הלאיתיך, רחל, בסיפוריי הנוגים – קראה שפרה בצחוק מר – האצווה להביא לך חמים?

- לא, שפרה! – השיבה רחל בעצב – לא הלאיתיני ואין את נפשי לשתות חמי כעת.  הוסיפי נא לספר. 

השמש נטתה לערוב וקוויה האדומים חדרו מבעד אחד החלונים אשר בקיר השני אל החדר פנימה וישתרעו על השולחן ועל ידי שפרה ולרגעים טיפסו ויעלו על פניה ויהיו מראיהם כמראה האש. 

רגעים אחדים שררה דומייה עמוקה בחדר. 

– אולם כעבור ירחים אחדים, נאנחה שפרה מרה ותשב לספר, קרה מקרה אחד בחיי אשר הפך אותם משורש וייתן להם צורה חדשה לגמרי כאשר עינייך רואות כיום הזה: בתי הילדה האהובה נפלה למשכב – ותמת!

וזיק האור היחידי אשר האיר מחשכי לבתי בעת האחרונה כבה לי במותה ושארית נחמתי בחיי שודדה ממני; ואז שב ויהי אופל בלבי וחיי היו שנית ריקים ושוממים... ובעלי? הוא גזז שערות ראשו וייליל בלי הפוגות... הוא ידע היטב מה היתה לו הילדה – הוא ידע היטב מה אבד לו במותה, גם בת גם אשת אבדו לו. 

אז נוכחתי לדעת כי השליתי נפשי בשווא בדמותי כי החילותי לאהוב את אישי – כי אהבה מלאכותית לא תאריך ימים, וכי רחוקה אני עתה ממנו עוד יותר מאשר לפנים. 

בימים הראשונים עוד התהלכתי איתו ברחמים.  צרת נפשו – המשותפת לשנינו – נגעה עד לבי ואחמול עליו... אבל אחרי כן שב הקיפאון לכסות את לבי וחברתו החלה להיות לי למעמסה גדולה מיום ליום; החילותי להתנגד לאותות חיבתו ויש אשר לא נתתיו גם לנגוע בי.  לאט, לאט החלה חברתו לעורר בקירבי גם כעס וגם גועל נפש.  עצביי רפו אז מאוד וכל דבר קל הרגיזם עד היסוד.  ראיתי אז כי חיינו לא יתאחו עוד לעולם וכוח סבלי לשאת אותם יקצר מיום ליום...

וכה עבר חצי שנה ואז באה בלבי מחשבה אחת, אשר אמנם עוררה בראשונה מלחמה רבה בקרב רגשותיי, אבל סוף כל סוף התגברה ותנצח ותהי להחלטה חזקה וקיימה... אז ניגשתי באחד הימים אל נפתלי ואקרא אליו: "האוהב אתה אותי, נפתלי? הגידה נא!"

– למה תשאלי כזאת? – קרא אליי בתימהון ורגש – ואת הלא יודעת עד כמה אני אוהב אותך. 

– התחפוץ באושרי בכל לבך? – הוספתי לשאול. 

– אושרך יקר לי גם מחיי! – קרא מתרגש. 

– אם כן אבקש ממך בקשה אחת – קראתי באומץ לב – ולא את חיים, כי אם: להשיב לי את חופשי. 

– מה? – קרא בתימהון וילטוש עיניו למולי – מה תבקשי?

– גט פיטורין... עניתי בשפה רפה ואתאדם מאוד. 

פניו נהפכו וזעקת שבר איומה פרצה מקירבו.  הוא הליט פניו בכפות ידיו ויבך: "כזאת... תבקשי... ממני?".

רגע אחד כמעט ניחמתי על צעדי זה; אבל רגע משנהו אימצתי את לבי ואקרא: "ומה בצע במררך את חיי לשווא?".

הוא התנשא ממקום שבתו וייחל להתהלך בחדר הנה והנה ופניו הפיצו זוועה.  נוראה היתה, בלי ספק, המלחמה אשר התחוללה אז בקרב האומלל ההוא... אנוכי לא דיברתי דבר ואחכה למשפטי החרוץ. 

אך כעבור רבע שעה קרב אליי ויקרא בקול רועד ופניו הביעו ייאוש מר: "את חפצך אמלא, שפרה! עודך בעצם ימי עלומייך ועוד תוכלי להיות מאושרת!" וזרם דמעה פרץ אז מעיניו...

איזה רגשות רגשו אז בלבי; גורל האומלל נגע עד נפשי ואחמול עליו מאוד.  טוב לבו וטוהר נפשו הפליאוני אז וייסרו את נפשי בלי חוק.  חפצתי ליפול על צווארו ולנשקהו ולהשיב גם דבריי אחור... אבל לא יכולתי. 

– עוד תמצא לך אשה אחרת טובה הימני, אשר תאהבך גם היא והיית מאושר בחיים – קראתי בתנחומים ודמעות תודה וחמלה גם יחד התפרצו מעיניי. 

– לא! לא! – בכה כילד – אשה כמוך לא אמצא בכל העולם. 

– התזכור, נפתלי! – קראתי כמצדקת את נפשי – את אשר אמרתי לך עוד לפני הנישואין, כי תעזבני לנפשי וביקשת לך נערה אחרת לאשה, התזכור? 

– אז אחרת חשבתי! – קרא במחותו דמעה מעיניו – אז קיוויתי עוד...

כל היום ההוא וכל הלילה לא חדל מבכות, ובמסרו לידיי ביות המחרת את הגט גזז שערותיו ויך ראשו בקיר ויילך הלוך ובכה. 

בעיני רחל נראו דמעות נוצצות...

– כל הרואים דימו אז כי "לב אבן" לי – שבה לדבר בבכי – אבל היכלו לדעת את אשר נשא לבי מן הנישואין ועד היום ההוא?

הוא החזיר לי את כסף נדני וכל חפצי ויענק לי ביד רחבה מכל הנמצא בביתו בחפצים וכלים שונים, ובהיפרדי מעליו לנצח לנסוע לב. דאג לי להכין למעני את כל הדרוש ויתהלך עמדי כאב רחמן – וכל אשר היטיב להתהלך עמדי היכני לבי יותר... נוראה היתה הפרידה לנפתלי וגם לי היתה נוראה מאוד ועד נצח לא אשכחה.  זכר הפרידה ההיא יגזול גם עתה דמעות מעיניי פעם בפעם. 

בבואי לב. אמרו קרובי משפחתי לשדכני לאיש שנית – אבל אנוכי לא אביתי שמוע כלל על דבר נישואין.  החלטתי אז בלבי לכונן לי בית-מסחר לבדי, למען אשר לא אצטרך לאיש, ובהיות מצבי איתן, חשבתי, אשוב לעבודת הכלל כמלפנים.  כוננתי לי חנות בכספי ואעסוק במסחר; אבל לא הצלחתי במעשה ידיי, כי לא לימדתי ידיי למסחר ומחשבותיי גם הן היו נפוצות ותועות – ותלך חנותי הלוך ודלה, עד כי כעבור שנה לשבתי בב. איבדתי כל כספי וחנותי נפלה בידי נושיי ואדל מאוד. 

אז נאנסתי להחל להתפרנס מהוראת-שעות.

אבל התדמי, רחל, כי זה סוף סיפור תולדותיי ועינויי לבי? לא! עוד פרק אחד עליי להוסיף, פרק אשר נכתב בספר תולדותיי בדמי לבבי: בימים ההם באה אליי השמועה כי לאה אשת יואל מתה.  לא אכחד ממך, רחל, כי השמועה ההיא עוררה איזו רגשי הנאה בקירבי... הרגשות ההם חטאים היו – אבל מי יוכל להתנגד לרגשות טבעיים כאלה? – ועתה שווי נא בנפשך, רחל, את סערת לבי בבוא אז יואל עירה ב. כי שמע אשר נתגרשתי מאישי, ויתחנן לפניי לתת לו את ידי...

– אנחנו אהבנו זה את זה, שפרה! – דיבר באוזניי אז – אך אביך זקנך ואחותו הפרידו בינינו בזרוע.  לי נתנו אשה אחרת ואותך השיאו לאחר.  – אבל מסיבות המקרים התירו עתה אסורינו, ועתה אין כל מפריע עוד לנישואינו, אשר נועדו עוד מאז בידי הטבע, והיינו מעתה אם ירצה השם מאושרים באמת. 

אבל התדמי, רחל, כי שבתי אז להתנפל בזרועותיו כמלפנים? לא! חמש שנים עברו ולבי היה מעון לקנאה קשה כשאול, לעלבון-כבוד נורא, לגאון נכלם, לכעס עצום ותשוקת נקמה מעבר מזה, ולביזיון וגועל נפש, לחיבה מתועבה ומוסר פנימי מעבר מזה – כל אלה שינו את לבי מן הקצה אל הקצה ויעשוהו לאחר, למכוסה בקיפאון ועוצר בקירבו אש עברה ונקמה כאחד, למלא מרורות וארס... אהבתי העלובה ימים ושנים שאפה איפוא לנקם וגמול-גאון...

– לא, יואל! – קראתי אליו בפנים לוהטים וסערת לב עצומה – לא אהי לך לאשה.  היו ימים אשר יכולנו להיות מאושרים.  היו ימים אהבתיך בכל תום העלומים וחומם, בכל טוהר הלב ועזוזו – ואז עזבתני, כמוג-לב ואגואיסט שפל, אז השלכתני כנצר נתעב... אז נתת אהבתך לאחרת... אז שכחתני ולא ראית בצרת נפשי; ואנוכי? אנוכי לא חדלתי מאהבך גם אחרי כן, גם אחרי נישואיי, גם במרוצת השנים לא מתה אהבתי בקירבי.  וכמה כבלתי במרוצת השנים האלה!... אל! תופת נערך בלבי ואתה היית שלוו ומאושר - - עתה כבר עבר המועד!... שושנת האהבה כי תיבול לא תשוב עוד לפרוח... הלב כי יזקין לא תהיה לו עדנה עוד... תן גם עתה, יואל, אהבתך לאחרת.  אנוכי אתעבנה בכל לבי! אכן עשיר אתה ואנוכי ענייה, עולם יהי לך אשר לך ואנוכי לא אמצא חפץ בך ובכספך. 

– נורא ונהדר מאוד המעשה אשר עשית! – קראה רחל מתרגשת ותחזק ביד שפרה ותלחצה באהבה וכבוד – אמנם גיבורה אַת, שפרה, ולך נאווה תהילה וכבוד אין קץ!

הוא הרבה להתחנן לפניי – שבה שפרה לספר – להצטדק ולתאר לפניי את "עתידנו" בצבעים מזהירים, אבל אנוכי דחיתיו מעליי בבוז וגאון.  ואז הרגשתי הנאה עצומה וגמול נפש נפלא ונעים על כל אשר נשאתי.  נקמה כזאת מתוקה מאוד ואין ערוך לה.  – ובכל זאת, רחל, חליתי אחרי כן שבועות אחדים...

ובשובי לאיתני באה מנוחה אל לבי ואעזוב את ב. כי אחרי ה"צעד האחרון" ההוא חפצתי להתרחק ממקום מגורי יואל ככל אשר אוכל.  ועל פי עצת אחד מקרוביי, באתי הנה עירה N.  פה נתתי ספר כריתות לחיים הפשוטים אשר היו לי לחגא[7] ולדיראון ואקדש עצמי לעבודת הכלל, זו העבודה הלאומית החביבה עליי עוד מכבר ושאר עבודות הצדקה הטובות; ויתר דרכי חיי ופעולותיי בעיר הזאת הלא הם גלויים וידועים לך, רחל, ואין צורך לי להעבירם על פנייך. 

פה שבעת רצון אני בחיי.  מכריי קוראים לי "רבי שפרה", ואנוכי אתיימר בכינוי הזה.  הוא יראהני לדעת כי פעולתי היא פעולה ניכרה ותוכל להידמות לפעולת הגברים.  אות הוא כי גם אשה עברייה מסוגלת להקדיש עצמה לעבודת האומה והחברה. 

– ומה זאת היה לך היום, רעותי הנפלאה, כי בכית וכי הושמה אבן כבדה על לוח לבך? – שאלה רחל בנפש צמאה לדעת. 

שפרה הוציאה את הגיליון המקופל מצלחתה אשר הסתירתהו בה בראשונה ותתנהו על יד רחל לקרוא בו:

היא הגישה את הגיליון אל החלון הפתוח ותחל לקרוא:

"שפרה היקרה! חולה אני ומחלתי אנושה.  הרופאים ציוו עליי לשים פעמיי לארץ איטליה, אולי ייטב לי שם ומחלתי תירפא.  את סיבת מחלתי, בלי ספק, תדעי, שפרה!... אבל לא אאשימך.  בי האשם... וכן חפץ ה'; אך אחת אבקש ממך ואל נא תמנעי אותה ממני.  בטרם אלך לארץ איטליה, בדרך אשר אולי לא אשוב ממנה, חפץ אני לראות את פנייך... ותשוקתי זאת לא תיתן דומי לנפשי זה כמה... הרשיני איפוא לבוא ל-N. ולראות את פנייך אך הפעם והייתי מאושר!

אוהבך עד נשימתו האחרונה

נפתלי רוזנברג"

אומלל! – קראה רחל נרעשת ודמעות פרצו מעיניה. 

ושפרה הליטה פניה בכפות ידיה ותבך מרה: "אנוכי, אנוכי הסיבותי בנפש האומלל הזה!..."

השמש כבר שקעה ובחדר שפרה נטו הצללים לאט, לאט עד אשר היה חושך בחדר. 

– ואכן מרים ונפלאים מאוד קורות חייך! – קראה רחל בעיניים רטובות – ומה תעני לנפתלי?

– את חפצו אמלא! – ענתה בעצב. 

זמן רב ישבו להן שתי הנשים דומם ותפושות[8] במחשבות רבות.  ואחר התעוררה שפרה פתאום ותקרא: רב! זאת היא הפעם הראשונה אשר פתחתי את סגור לבי לפני נפש חיה בעיר הזאת וזאת גם הפעם האחרונה.  עתה ייסגר הלב שנית והיה כאשר היה.  רב לבכות ולהשתוחח! 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] כך במקור.

[2] כך במקור.

[3] כך במקור.

[4] כך במקור.

[5] כך במקור.

[6] כך במקור.

[7] כך במקור.

[8] כך במקור.