_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מעשה בשתי אחיות

בן-אביגדור

לתוכן הענינים

 

[א]

'אכן נבדל הוא מכל הגברים אשר למדה לדעת עד היום...  לזה ייקרא גבר, לבו לא ילך שבי אחרי מקסם שווא של יופי מדומה, הוא יודע להבדיל בין טוב לרע וטוב-טעם לו להכיר את היופי בסימניו האמיתים'...

הדברים האלה עלו על לב העלמה סוניה זילברשטיין באחד מימי הקיץ בבוקר, בעמדה לפני המראַה הגדולה אשר בחדר משכבה, ותעש את לבושה.

ובחשבה כזאת חלף צחוק-רצון על שפתיה.

'אכן מרגע ראשון לבואו אל ביתנו החל לבו ללכת אחריי ומיום ליום יילך הלוך והתקרב אליי.

'ולי מה ינעם הדבר הזה! כן, אליה לא יביט ולא  יתבונן, וכמעט שלא יבוא בחברתה ולא ידבר אתה דבר – ועיניה רואות וכלות...'

'נקמה נעימה! אנוכי אוסיף להאיר פניי אליו ולשית לו בחלקות, למען הוסף משוך אותו אחריי וללכדו ברשתי...  ולמען הוסף להדאיב נפשה ולהינקם בה נקם אחת אפיים'.

'הן אך בגללה נעלבתי עד כה –  החלה לצדק את נפשה בעיניה על מחשבות-הרשע אשר עלו על לבה – הן יפה אני, יפה עד מאוד' – ברגע הזה הביטה בראי ותהי לה תמונתה הנשקפת משם כמאַשרת את מחשבתה –  ואך היא, אחותי המרשעת, גזלה את משפטי ממני.  היא היתה מתחרה איתי ותסב את לב כל הגברים אחריי.  ואולם הפעם ישולם לה כגמולה...'

ברגע הזה שרקה את שערותיה הארוכות והצהובות ותאגדן למקלעה ארוכה היורדת על שכמה.

השמש שלחה את קוויה דרך החלון אשר אצל הראי ויעלו ויפזזו על פניה ושערותיה.

'הן שערות אשר כאלה שערות-זהב הן, ויש משוררים המדמים אותן לקווי השמש – והמה, הגברים חסרי הדעת אשר ידעה עד עתה, בזו לה בגללן: "צהובה"! מום גדול!'.

ובחשבה כזאת עיוותה את פניה בצחוק בוז.

עוד הפעם התבוננה אל מראה הנשקף מן הראי.

והמראה מראה עלמה דקה וכחושה וגבוהת קומה.  פניה ארוכים ולבנים, ובהרות קיץ תכסינה אותם.  מצחה קטן ושער יכסהו עד החצי.  עיניה אמוצות וגבותיהן צהובות ודקות.  אפה ארוך וחד.

ובעמדה לפני המראה חשופת שכם וחזה נראו עצמותיה הבולטות והגומא אשר בראשית החזה מתחת לצווארה.

מה נשחת טעם היופי בקרב הגברים! – חלפה ברגע זה מחשבת לעג בקירה – הן את ליזה יחשבו לעלמה יפה ואותה לא.  ומה מצאו בליזה? משר מפוטם, פנים בריאים כפני שפחה, לחיים מלאות ואדומות כסרטן וצוואר מלא ושמן כצווארה של 'נגידה חשובה'.  האם לא לצחוק הוא משפט אשר כזה? – היופי הוא ברוך הבשר ועדנתו.  תבנית גוויה דקה ומחוטבת וקומה גבוהה הם אך הם מפיקים הוד.  והאם יש עוד פנים ענוגים ונעימים כפנים ארוכים וצרים? בייחוד לא תוכל עצור ברוחה מקצוף וצחוק גם יחד לשמע משפט הגברים ההם בדבר מראה הפנים, צבע העיניים והשערות.  המה ילכו שבי אחרי טיפוס אסיאטי, טיפוס עברי, פנים שחרחרים, עיניים שחורות ושערות שחורות.  והאם לא הצחוק הוא? היא, תהילה לאל, איננה טפוס נבזה כזה, היא טיפוס אירופי, פנים לבנים – בהרות הקיץ הן תחלופנה בחורף – עיני תכלת – אם גם לא כתכלת השמים – ושערות צהובות, רק פנים כאלה מפיקים רוך ועדנה, עיניים כאלה – מנוחה תמימה ונעימה ושערות כאלה – קסם זהב לוקח לב.

ברגע הזה הניחה את ידה על לבה החשוף: 'ומה לובן בשרי! הן כלבנת הספיר מראהו!'

היא לבשה את מועקת החזה (קורסט) ותהדקהו היטב.

ומה דקה היא גזרת גווי.  הן בשתי כפות ידי אחבק את כל גווייתי'.

רגעים אחדים היתה תפושה במחשבות: איזה שמלה תבחר ללבושה היום? ואחר החליטה:' טוב מזה אם אלבש את השמלה האמוצה עם המעיל הלבן בעל הפרחים הירוקים.  המה יוסיפו לי לווית חן'.

ובחשבה כזאת ניגשה אל ארון הבגדים ותוצא משם את השמלה והמעיל ותלבשם.

ברגע הזה נמשכו עיניה אחרי תמונה אחת, אשר חלפה בגן על פני חלון חדרה, היא ניגשה אל החלון הפתוח ותוצא ראשה החוצה ותבט אחרי התמונה, היא ליזה אחותה, אשר חלפה ותשב על הספסל שלפני חלון האולם.

'זה מושבה החביב לה כל הימים!' – חשבה מחשבה בקרב לב סוניה וענן עצבת כיסה את מצחה.

איזה זיכרון מעציב עלה על לבה ברגע הזה...  שם מצאה את חתנה האחרון, אדולף, כורע על ברכיו לפני המרשעת ומנשק את ידיה...  והן הוא נשבע לה עשרת מונים כי אוהב הוא אותה בכל לבו, ובו בערב התנה אהבים בסתר את ליזה...  אכן עצרה בוגדים הם הגברים!

ברגע הזה לטשה את עיניה ותבט נכחה כתפושה במחשבות.  איזה חשד חלף בקירבה: 'מי יודע אם טוב הוא מכל הגברים? אולי יתנה גם הוא אהבים את ליזה בסתר?

אך כרגע נהרו פניה שנית: לא! הן עיניה הרואות את כל הליכותיו מרגע הראשון לבואו הנה, כי יפנה עורף לליזה ויתרחק מאיתה מאוד,בעוד אשר אליה יתקרב מיום ליום.

לא! טוב הוא מכל הגברים האחרים ועולה עליהם הרבה מאוד.  אמנם יש גם יוצא מהכלל...

ברגע הזה חלפו על פניה צללים רבים, היא זזכרה את כל הגברים אשר ידעה עד היום ואשר ביכרוט את ליזה עליה ויתקרבו אליה ויעגבו עליה ולה פנו עורף ויבזוה, ולבה התחמץ בקירבה מאוד...  ותזכור גם את החתנים האחדים אשר באו לראות את פניה – ויגלו את חפצם לארוש להם את הצעירה...  האם לא אנשי עוול ומרמה הם הגברים? ואחרי כן בהרחק אבותיה את המרשעת מן הבית בעת הראיון העירה – ההועיל הדבר? אמנם הימה לכלה; אבל בשוב המרשעת אחרי כן הביתה האם לא הסבה ברוב כשפיה את לב החתן מאחריה? הוא נסע אז לבית הוריו וכעבור שבוע ימים השיב לה את התנאים'...  הלא נוראה היתה חרפתה ביום ההוא!...  והחתן האחרון הלא גם הוא נלכד ברשת הקוסמת הזאת...  ואז אמנם לא חיכתה עד אשר ישיב לה הוא את ה'תנאים', כי במצאה אותו בגן ברגע הנורא ההוא ותרא את אשר הוא עושה התנפלה עליו בחימה ותשפוך עליו את מרי זעמה ותקלל אותו קללות נמרצות ותגרשהו בחרפה מן הבית.

ומני אז נשבעה בלבה משטמת נצח לגברים...

אבל הפעם תיקום באחותה את נקמת כבודה וגאונה.

מה אמר אליה אתמול בערב בטיילם שניהם ביער? – החלה פתאום להעלות זכרון-דברים על לבה – כן, הוא אמר כי שבע-רצון הוא במשרה אשר ניתנה על שכמו בבית הוריה...  והיא הן הבינה  אל מה ירמזון דבריו אלה, לא המשרה תשביעהו רצון כי אם – חברתה...  גם את משפטה אשר השמיעה באוזניו על ספרו של טולסטוי ה'סונטה הקרויצרית' הילל מאד, ויאמר כי גם דעתו כדעתה בדבר הזה.  והיא הבינה לדבריו כי חפץ הוא בנפשו לדבר באוזניה כדברים האלה – ומצבה מרום ממצבו הרבה מאוד.  להגיד לה כי לקחה את לבו גם בהשכלתה גם ביופיה, אבל לא הרהיב עוז  הן מורה עני הוא, והיא בת הגביר זילברשטיין ואביה נותן לה עשרת אלפים רובל לנדה.

אחרי ארוחת הבוקר – הוסיפה לחשוב – אבוא אל האולם ואשובה לדבר איתו בדבר ספרו של טולסטוי...  העניין הזה אולי יעוררהו גם לנגוע ביחס שבינו לביני לגלות פני הלוט...

'בערב אשובה לטייל איתו לבדו ביער.

'ועיניה, האח, תראינה ותכלינה!'...

         

[ב]

על הספסל אשר בגן לפני אחד מחלוני האולם יושבת ליזה וקוראה בספר.

והיא נערה כבת תשע-עשרה שנה, בעלת קומה ממוצעת ובריאת-בשר, פניה עגולים ומלאים ושחרחרים מעט, ואודם נעים יכסה את לחייה, עיניה שחורות ומפיצות אש, אפה ישר ודק ושפתיה דקות ואדומות.  שערותיה כלי סדרים על שכמה.  איזה חוט נועם וחן לוקח לב מתוח על פניה וגזרת גווה, ומבטיה וכל תנועותיה מפיקים עלומים ואש נוער.  היא לבושה שמלה קלה לבנה-כהה, מנוקדת נקודות אמוצות, ומעיל-תכלת אשר חזהו עטוף משי צהוב.

הספר מונח פתוח על ברכיה, אבל דבריו ממנה והלאה.  איזו תוגה נעימה שפוכה על פניה והיא תפושה במחשבות:

'הן זה כשני ירחים אשר בא אל ביתנו וכמעט אשר לא דברנו איש אל רעהו דבר.  הוא מתרחק ממני בכל אשר יוכל.  נפלא הדבר: ממני הוא בורח ורודף אחרי סוניה...  רואה אני כי לקחה את לבו.  במה? חי נפשי, לא אבינה, מה מצא בה? הן לא אתהלל במתה שווא אם אחשוב כי נערה יפה אנוכי, ובכול אופן יפה אני ממנה, ממנה.  והיא עלמה מכוערת וחסרת-חן מאוד מאוד, וכל הגברים הן יפנו לה עורף.  ומה מצא בה הוא? הן גם בהשכלה עולה היא עליה, גם בהגימנזיה היתה סוניה מהנחשלות, בעוד אשר אנוכי הצטיינתי שם בלימודיי והמורים לא חשכו תהילות ממני'.

'ואולם מה לי ולו? מי הוא כי אשים לב אליו?' – התמרמרה פתאום במחשבה ותעווה את פניה בבוז.

ובחשבה כזאת הרימה את הספר מעל ברכיה ותשב להעמיק במחשבות.

זכרונות שונים עלו על לבה ברגע הזה: מה רבים היו הגברים אשר הלכו שבי אחריה.  הן בהיותה עוד נערה בת שש-עשרה שנה כבר עגב עליה תלמיד הגימנזיה גרישה.  עודנה זוכרת את השבועות שנשבע לה כי עזה כמוות אהבתו אליה, וגם היא לא שנאתו.  אבל אהבת הילדות איננה בת-קיימא, ברבות הימים התרחקו איש מעל ריעהו והאהבה נשכחה מלב עד היום הזה.  ואחרי כן מה רבו מאהביה אף כי לא השיבה אהבה אל חיקם כי לא לקחו אל לבה...  והחתנים אשר באו לראות את פני אחותה – הן כולם הלכו שבי אחריה.  כולם כרעו ברך לפני יופיה וטוב-טעמה.  אחותה עויינת אותה כל הימים, היא חושבת אותה לאבן-נגף בדרך ההשתדכות – אבל הנה האשם? ההיא אשמה כי יש עיניים לבני האדם ושכל במוחם לראות ולדעת מה טוב? והאם מעטים הם המרורים אשר השביעוה חתני סוניה באהבתם אליה? אמנם נעמה לה הדעת כי קסם רב ביופיה והינה לוקחת כל לב, והיא מילאה את לבה רגשי גאון והנאה פנימית; אבל האם לא היתה ההנאה ההיא מהולה גם בצער עצום ודאבון-לה על גורל אחותה? והאם לא דחתה אותם מעליה בקצף על העוול אשר יעשו לאחותה? האם לא נתנה אותם לבוגדים, למחללי שבועה ולאנשי תרמית?

הן לו נשאה אחותה לאיש, כי עתה כבר רבו הקופצים עליה לבקש את ידה.

ומדי בואה העירה הלא רבים הם הבחורים הרצים אחריה ומתאווים להיות בחברתה, ובבואה אל משתה-נישואין לא ירפו המחוללים מעליה.

והנה זה בא, מורה מסכן ונודד, וישבור גאון לבה בלי חמלה.  הנה זה בא ומבטל אותה בלבו תכלית ביטול ולא יפנה אליה ולא ישים אליה לב כלל.  עלבון אשר כזה לא ידעה כל ימי חייה, ולא זאת בלבד, כי ישפילה בעיני אחותה, בתיתו לה היתרון ממנה...

הן אמנם כי אהבת מורה מסכן לא תיתן ולא תוסיף לה מאומה, כי התיאות להיות לאשה לבן בלי-שם ודל? הן עשרת אלפים רובל שמורים למענה לנדה בבית האוצר ותוכל איפוא להיות לאשה לרופא או לעורך-דין, ופעמים רבות תלעג לנפשה, כי תשים לב לדבר אשר כזה וגם תידור נדר בלבה לבלי חשוב עוד על אודות זה מטוב ועד רע; ואולם לא תוכל השקט המיית רוחה המתאונן בקירבה; מדוע יהיה כדבר הזה? במה לא מצאה חן בעיניו  ומה הן המגרעות אשר מצא בה? ובמה לקחה סוניה את לבו יותר ממנה?

'אין זאת כי נטיה טבעית בלבו אל נערות צהובות ורעות-המראה – תעבור מחשבת לעג בקירבה – הן יש אשר טעם זר ומשונה לגברים לשים חושך לאור ואור לחושך.

ברגע זה הגיעה לאוזניה איזה קול מן האולם הבית וטת אוזניה להקשיב:

'קולו הוא – תחלוף מחשבה בקירבה ואיזה רעד קל חלף בכל יצורי גווה – הוא מורה עתה את איסק'.

'הוא גבר יפה מאוד – תוסיף לחשוב בעצב – איזה קסם נפלא שפוך עליו הלוקח לבבות.  בייחוד עצור חן רב בעיניו הגדולות והמביעות מחשבה.  גם התוגה החרישית הנשקפת מהן נעימה ולוקחת לבבות.  וכנועם מראהו כן נעים קולו הרך וכן נעמו הליכותיו הנאוות'.

ובכל זאת ייבצר ממנה מהבין: מה לה ולו? – יתפלא לבה בקירבה – מעת בואו הנה נעדרה מנוחתה בקירבה והשקט לא תוכל, ויש אשר תידור גם שנתה מעיניה בלילות – ולא תדע מדוע? היא מרגשת בנפשה איזה כוח נעלם אשר ימשוך אותה אחריו ולא תדעהו...  הזאת לה הפעם הראשונה לראות גבר טוב מראה ורב חן? והיא הן יודעת היטב כי בשפל המדרגה הוא יושב, וירד לא תרד אל המדרגה ההיא...

בימים הראשונים ניסתה לקרב אותו אליה בתחבולות שונות, ויש אשר באה איתו בדברים, גם התאמצה פעמים אחדות להישאר איתו לבד בבית – אבל התחבולות הללו לא הועילו לה מאומה.  היא הכירה כי מתרחק הוא ממנה ומשטמת מחברתה בכוונה – וגם בדברו איתה היו הדברים יבשים, מופשטים וחסרי כל רגש וכל קירבה.  אז ניסתה לבטלו בלבה גם היא, ותתרחק ממנו גם היא בכוונה, ותתאמץ להראות כי בוז תבוז לאנשים כאלה, וחברתו אינה נעימה לה כלל...  אבל למרות חפצה לא הועיל הביטול הזה מאומה, היא הרגישה כי איננו בטל ומבוטל, כי מעניין הוא את כל רגשותיה ביום ובלילה וזכרונו לא יתן דומי ללבה...  אז מלאה עליו חימה ותקצוף עליו קצף גדול, ויש אשר לא יכלה גם להבליג על קצפה ותראה לו אותות זעמה בגלוי...  פעמים אחדות כבר החליטה בלבה לנסוע מפה אל דודתה הגרה לא רחוק מפה, ולהתמהמה שם שבועות מספר, למען אשר תסיח את דעתה ממנו ולבה ישקוט בקירבה; אבל מידי אומרה להוציא את מחשבתה לפעולה הרגישה איזה כוח נעלם אשר ימריצה להישאר בבית.  ומלבד זאת דאגה פן ייחשב הדבר הזה כהכנעה, כאילה היתה היא המנוצחת...  'לא!' באה אז לידי החלטה – 'עלי להישאר בבית ולנצח...  על להיות על-ידו ולהכניע תחתי, אם להטות לבו אחרי ואם לעקור את זכרונו מלבי מכל וכל'.

ופתאום שיווה דמיונה לפניה מחזה אחד:

בבית ששון ושמחה.  המון קרואים וקרואות לבושי מכלול ימלאו את האולם ואת כל חדרי הבית.  הנה סוניה לבושה שמלת משי-לבנה ומכוסה בצעיף, הנה היא יושבת על כסא הכלה ומסביב לה ריעותיה וחברותיה...  והנה החופה...  והוא עומד על ידה, המנגנים ינגנו והוא משים את הטבעת באצבעה.

היא התנודדה.

'לא! הן לא יהיה כדבר הזה, לא יהיה!'.

 

[ג]

'אכן נפלא הוא לב האדם ואין חקר לו.  קטן הוא וצר, אבל אוצר בקירבו עולם מלא, פליאות ומסתרים, חליפות ותמורות אין קץ, הנה מת הלב ורגשותיו תמו, גוועו, ופתאום – יימלא לשד חיים ונשמה תנפח בקירבו וכל רגשותיו יתעוררו, יזוררו ויקיצו לתחיה'.

המחשבה הזאת עלתה על לב רפאל רוזנבוים המורה, בשבתו בבוקר היום הזה באולם הבית ומשמיע לקחו באוזני תלמידיו, בני הגביר זילברשטיין. 

והוא איש צעיר, כבן עשרים וחמש שנה, גבה-קומה ודל-בשר, בעל פנים ארוכים מעט ולבנים ועיניים שחורות ושערות שחורות, ואפו רחב מעט ושער זקנו שחור זה אך החל לצמוח.  תווי פניו ומבטי עיניו מביעים מחשבה ועיצבון, הוא לבוש בגדי-קיץ קלים.

הוא מתאמץ לכנס את מחשבותיו המפוזרות אל העניין אשר לפניו; אבל כפעם בפעם ישוב להעמיק במחשבות ולהעלות ראשונות על לב...

והוא אמר – תעל מחשבת עצב על לבו – כי כבר מת לבו בקירבו ויהי לאבן, כי גלי האהבה האמולה ההיא שטפו אותו ויטבעוהו לנצח.  הוא אמר בלבו, כי אחרי דעתו את אהבת ברטה ואחרי אשר חטפה המקרה מידו לא ישוב עוד לדעת אהבה לכל אשה שבעולם, כי אך אחת בחיים יידע הלב לאהוב; והנה בא הניסיון ויראהו את משוגתו.  הנה בא הניסיון ויחיה את לבו בקירבו ויבוא אליו חיים חדשים ואהבה חדשה, אבל עד עתה לא יכול לה, ונהפוך כי מגברת היא חיילים מיום ליום.

עוד ביום הראשון לבואו הנה הרגיש כי עוד חי לבו בקירבו, הוא ראה את ליזה בפעם הראשונה ותפעל בקירבו פעולה נמרצת מאוד...  פני ליזה הרעננים והמלאים עלומים וחן, העיניים הלוהטות והמלאות רגש, התנועות הנאוות והמהירות, דבריה הסוערים והנמרצים – כל אלה היו כטל-בוקר על נפשו הנלאה והנוגה, ושקוי עדנים ללבו הפצוע.  אבל גם דאגה גדולה מלאה פחד התעוררו אז בקירבו: האם לא תביאהו הנערה הזאת לידי אהבה לאהוב אותה? והן הוא כבר נכשל כישלון גדול באהבה אשר כזאת.  הן נפש אחת יקרה ונעימה כבר נגזרה מידו מארץ החיים, היבוא לאבד עוד נפש שנייה מן העולם בקלות-דעתו ורפיון-לבו? היבוא לפרוש רשת לרגלי נפש שנייה, נקייה ותמימה, לגורה בחורמה ולצודה למדחפות?...

מידו! בקלות-דעתו ורפיון-לבו! – תעבור מחשבת תוכחה בקרב לבו – האם לא כן היה הדבר? הן שלווה ותמימה היתה ברטה בטרם תדע אותו, והיא יחידה היתה להם ואבותיה עשירים ולא חשׂכו כל טוב ממנה, והיא היתה עליזה ומאושרת – והנה בא הוא ויקטוף את השושן הזה בעודו באיבו וישימהו למרמס...  הוא בא אל בית אבותיה להיות לה למורה, ותדבק נפשו אחריה ויתקרב אליה ויפח בקירבה רוח האהבה ותאהבהו גם היא...  אז עברו ירחי מספר וישבעו מנעמי האהבה המוסתרה ויהיו מאושרים – –  אבל מה היתה אחרית האהבה ההיא? אבותיה לא אמרו לדבק הזה טוב, ויתמרמרו אל בתם בגלל האהבה הזאת ואותו גירשו מן הבית – והאב לא היה לו לחזות מראש כי כזאת תהיה תוצאת הדברים? האם הוכו עיניו בסנוורים לבלי ראות, כי כרחוק שמים מארץ כי רחוק העשיר מאת העני? היא בת יחידה להורים עשירים ונודעים לשם והוא מורה עני ובן בלי-שם – הייתכן הדבק הזה? וממנו הן לא נעלם את משפט האבות הרודים בבניהם  והמושלים עליהם ממשלה בלתי-מוגבלת  וידע מראש כי לא יאַשרו את בחירת בתם, ולמה לא התגבר על רפיון לבו ולא הכחיד את רגשות אהבתו לברטה בחזקת היד?

ומה היה אחרי כן? – יחלוף זכרון מר במוחו – אחרי כן אמנם התחרטו אבות ברטה  על אחזריות לבם, אחרי כן היו בוחרים בו חתן לבתם בשתי ידיים...  אבל איחרו את המועד!...  האהבה העזה שנכזבה אכלה את הגוויה הרכה ההיא ותשבור את לבה לשברים...  היא חלתה אז במחלת השחפת המהירה ותיפול למשכב...

ואז קראו לו אבותיה על-פי הצהרת בתם החולה לשוב אל ביתם, ולא מנעוהו גם משבת אל מיטתה ולהפוך משכבה בחוליה.

והוא ראה יום-יום את אהובת נפשו צועדת אל המות ותאבל עליו נפשו; ולפני מותה כרע על ברכיו לפניה ויתחנן לה לסלוח לו על חייה אשר גזל מאיתה, והיא אחזה בידו ותבט אליו בעיניים מלאות אהבה אין קץ – ותמות.

רוח קל נשב ברגע זה דרך החלון הפתוח החדרה ויהי כעין הד אנחת הגוועת...  וגם לבו ענה בהד קול ויתאנח חרש.

הוא התאושש ויחל להשמיע את לקחו בקול, למען מחות את הזיכרון המר הזה מעל לוח לבו; אבל כעבור רגעים אחדים שב לרחף על פני תהום מחשבות, והמון זכרונות ורגשות חלפו בלולים בקירבו.

הייפלא איפוא כי בראותו את ליזה באה דאגת פחד בלבו: פו יימשך לבו גם אחריה והיתה גורלה, חלילה, כגורל אהובתו המתה? ואז באה החלטה בלבו להתגבר ולבלי תת לכל רגש אהבה ונטייה לליזה לחדור אל קירבו, וירא ראשית לו להתרחק מחברתה ולהמנע מבוא איתה בדברים ובקירבה של ריעות ככל האפשר.  הוא ראה את אחותה הבכירה, סוניה, ויאמר בלבו: 'מפניה לא אֵחת מאומה, כי היא לא תקח את לבי לעולם, וטוב אם אתרועע אליה מאשר אל ליזה'.

ואמנם ביצע את החליט בנפשו, וזה לו שני ירחים אשר הוא יושה פה ובכל העת הזאת כמעט אשר לא בא את ליזה בדברים, ובשבתו בחברת שתיהן הוא מביט רק אל סוניה ופונה בדבריו אליה ומליזה יתרחק ככל אשר יוכל.

אבל מה בצע בכל אלה? ליזה לקחה את לבו, וכל אשר הוא מתרחק ממנה יתקרב אליה ברוח יותר.  והוא מרגיש בנפשו כי לבו נמשך אחריה מיום ליום.  הוא מסב עין ממנה, אבל עם זאת יתבונן אליה חרש ועינו תלין בה בחמדה רבה, ומראה פניה וקול דבריה יעוררו את עצביו וישפכו זרם אלקטרי אל בתי נפשו.  הוא התאמץ לכסות את לבו בקרח ולהקפיא את רגשותיו; אבל הקרח המלאכותי איננו בר-קיימא וכבר נמס וימוג כולו.  ומתחתיו התעוררו הרגשות הישנים ויציצו ציצים חדשים ויפרחו.

'אני אוהב אותה!'...

'ומה תהיה תוצאת הדבר הזה?' – שאל את נפשו תמרורים.

הוא אוהב אותה – והיא? היא איננה אוהבת אותו כלל.

ועוד מתעבת היא אותו ומבטת אליו מגבוה ובבוז...  היא לא תשעה אליו ולא תבוא בחברתו, ויש גם אשר תראה לו אותות שנאה גלויה, וגם תלעג לו לפעמים בדברים בוטים ותלבין את פניו לעיני כל אנשי הבית, וזה פעמים אחדות אשר הכעיסה אותו תמרורים גדולים מאוד.

מה שורש הדבר הזה? – יעמיק לחשוב ורגש מר ילחץ את לבו – יודע הוא כי מעודו לא שנאוהו הנשים ולא היה להן לבוז, יודע הוא כי נשים רבות חמדו את מראהו בלבן, והוא הן לא גבר מנוול הוא ו יודע גם להתהלך איתן; ומדוע זה רק היא יוצאת מן הכלל? האם זה רק צחוק המקרה אשר יהתל בו להגדיל מכאוב לבו, יען כי אוהב הוא אותה?

זה פעמים אחדות אשר חפץ לשאול אותה מדוע זה תרע עינה בו ומדוע זה תתהלך עמדו בשנאה גלויה ובבוז? אבל לא יערב את לבו לעשות כזאת – והיא, כפי שלמד לדעת אותה, בעלת דם רולח ועצבים מתרגשים על נקלה, ומי יודע אם לא יגדיל בזה את שנאתה אליו.

גם היא עצובת-רוח –  יוסיף להעמיק במחשבות – וכצל היא מתהלכת בבית...  הוא שאל פעם אחת את סוניה על אודות הדבר הזה, אבל, היא צחקה ולעג לה ותען: 'רק שיגעון הוא! וכה היא אוהבת מאז ללכת סרה וזועפה ולהתרגז ולהתקצף בלי כל סיבה'.  אבל הוא לא יאמין בדבריה, היא רגילה מידי פעם בפעם להשפיל את כבוד אחותה בעיניו, למען הגדל על-ידי זה את ערכה היא בעיניו...  אין זאת כי אוהבת היא ליזה איזה גבר ואהבתה היא אהבה שאין לה תקוה ולכן היא מתרגזת ומתקצפת על כל הגברים.

'טיפוסים כאלה ישנם בקרב הנשים' – אישר את מחשבתו זאת.

ברגע זה חלף צחוק-לעג על פניו: ולעומת זה, היא סוניה, תשאף צלו כל היום.  ליזה מתעבת אותו והיא כנראה, תחמוד אותו בלבה, כן! היא עוגבת עליו ומתאמצת למשוך גם את לבו אחריה.  אבל לא תדע עד כמה חברתה עליו למשא ועד כמה יבזה בלבו.  אכן נערה חסרת טעם וחן היא מאוד, מאוד, ובפני ליזה היא – כקוף בפני אדם.  והיא מאמרת עוד בלבה, כנראה, כי נערה יפה היא ונבונה, בייחוד תעוררנה התייפותה וחנופותיה גועל-נפש גדול בקירבו...

אמנם אין לו לפחד מתוצאות לא טובות בדבר הזה, היא לא תשת סם רעל  ולא תתלה את עצמה בהוודע לה כי איננו אוהב אותה וגם לא תחלה ולא תפול למשכב, כי מנוסה היא באהבה נכזבה, וכפי הנשמע, אהבה רבים והם לא אהבוה, ועלבון אשר כזה איננו זר לה.  ובכל זאת עליו לפקוח את עיניה, לבל תתעה להאמין כי אוהב הוא אותה.

ברגע הזה הביט אל החלון והנה ליזה עוברת על פניו – וירגש חום בכל גוו.  'היא אינה יודעת את האש אשר תצית בלבי במראה פניה בלבד'.  חשב תמרורים ברגע הזה, 'בראותי אותה יש אשר אני נטעה להאמין כי ברטה המתה קמה לתחייה לפניי.  והיא נעלה עוד על ברטה ביופיה'.

'אבל'  – התאושש לאחרונה ויאמץ את לבו – 'עלי לעקור את האהבה החדשה הזאת מלבי ויהי מה! חלילה לי מנפול שנית ברשת אהבה נכזבה...  גבר אני ועלי לנצח את רגשי לבי בכל עוז.  וכאשר החילותי לפנות עורף לה ולהתרחק ממנה כן אעשה לימים הבאים וסוף כל סוף אשמיד את רגשות אהבתי מלבי'.

 

[ד]

אחרי שני ירחים.

לפנות ערב.  השמש ירדה לפאת מערב.  חום היום רפה ורוח חרישית ונעימה נשבה מסביב.

ובגן אשר על-יד בית הגביר זילברשטיין, על הספסל שלפני חלוני אולם הבית יושבות שתי האחיות לבית זילברשטיין, הבכירה אוחזת ספר פתוח בידה וקוראה בו והצעירה יושבת בטלה ותפושה במחשבות.

פני הבכירה צוהלים ומביעים רצון ופני הצעירה נוגים ומביעים צער וייאוש. 

מראה פני סוניה כמראה כפני הגיבור אשר הצליח במלחמה והמתעתד לשים מהר את עטרת הניצחון על ראשו, ומראה פני ליזה כפני המנוצח אשר נפל שבי ביד אויב.

ברגע הזה יצא רוזנבוים מאת אחת השדרות שבגן ויעבור על פני הנערות ויברכן לשלום. 

– שב-נא, אדוני, עמנו פה, ונשתעה מעט! – קראה אליו סוניה במאור- פנים.

הוא ישב על ידה.

– מה תקראי, מרתי? – שאל אותה רוזנבוים בהביטו אל הספר אשר בידה.

– הנה גומרת עתה לקרוא את ספרו של בלאמי...

– את Looking Backward? ומה הוא בעיניך מרתי? היימצא 'גן העדן' העתיד אשר יתאר חן בעיניך – שאל רוזנבוים באוות-נפש.

– אנוכי לועגת לו ולחלומותיו! – ענתה סוניה ותעקם את שפתיה בבוז – היה לא יהיה כדבר הזה, כי יבואו גם הגבירים והגבירות לשרת בבתי אחרים כעבדים ושפחות.

– ומדוע לא? – לעגה לה ליזה בהתלהבות גדולה ופניה התאדמו מעט – מדוע לא יהיו כל בני האדם שווים בזכויותיהם? ומדוע ידוכא העני בחיים ויהי למרמס העשיר ממנו? האם לא מצור אחד חוצבו? את בגאונך לועגת לחזיוני בלאמי; ואנוכי בקראי בספר הזה התפעל לבי ויתרגש מאוד לראות את האידיאל הנישא הצפון לבני האדם באחרית הימים.  מה מאושרים יהיו אז בני-האדם!

היא הביטהאל פני רוזנבוים לראות את הרושם אשר עשו עליו דבריה, היא קיוותה כי ייתן צדק לדבריה ותחכה לתשובתו.

– אהבתך את הבריות, מרתי! – קרא רוזנבוים רכות בפנותו אליה – אמנם ראויה לתהילה; אבל בדבר חזיוני בלאמי, סלחי לי, מרתי, אם אומר, כי גם דעתי כדעת אחותך וגם אנוכי אלעג לו ולחלומותיו הריקים, כן! – ובדברו פנה אל סוניה – חלומות בלאמי הם אך כקצף על פני מים, כ'אבעבועות בורית', אשר בגעת בם רוח הביקורת והיו כלא היו.

פני ליזה אדמו ויחוורו חליפות.  היא השפילה עיניה ארצה וקצפה גדל מרגע לרגע.  תאווה עזה התלקחה ברגע הזה בקירבה להכלימו ולשלם לו כגמולו, ולא יכלה עוד עצור ברוחה הסוער ותקרא בקצף:

– אכן בינתי קצרה ולא אוכל להבין: איך לא ישמחו ה'קבצנים' בחזיונות בלאמי?

פני רוזנבוים חוורו מאוד, הוא לא התבייש בעניותו ודברי ליזה כשהם לעצמם לא הכלימוהו מאומה; אך הכלימה אשר אמרה להעטות עליו הכאיבה את לבו, חרה לו וגם הצטער כאחד באמור היא להלבין את פניו וללעוג לו, ובמה? בהבדל המצב שבינו ובינה, בעניותו החומרית.  רגעים אחדים היה כנבוך ולא ידע נפשו; אך לאחרונה התאושש ויאמר:

– את אמרת להכלימני, מרתי! אך הכלימה הזאת ממני והלאה, 'העוני לא לחרפה יחשב!' ואולם זה לך האות, מרתי! כי 'הקבצנים' אינם 'אניים', ולא יעלו את טובת הכלל לקורבן על מזבח טובתם הפרטית.  וזה לך האות גם כי חזיונותיו של בלאמי הם הם מלאים הבל ורעות-רוח.

פני סוניה צהלו ויביעו גאוות ניצחון, ופני ליזה חפו ויביעו זעף וכאב. 

רוזנבוים התנועע מעט, וישוב לדבר:

– גם אנוכי אוהב את בני-האדם כמוך, מרתי! אך האהבה הזאת תמריצני ללעוג להבלי בלאמי וחלומותיו, ראי-נא, הנה אַת אומרת כי מאושרת תהיה האנושית הבלאמית ואני אומר להיפך: האנושית ההיא אם תהיה – שזה רחוק מן הדעת מאוד – תהיה אומללה מאוד.  כל פעולות הקולטורה הכללית יוצאת ממקור אחד: דאגת האדם לנפשו וקיומו.  רק הדאגה הזאת הביאה את האנושות לכל ההתפתחות הזאת אשר אנו מוצאים בה בחומר ורוח, ולכן אם תחדל הדאגה הפרטית הזאת, שהאדם דואג לנפשו וקיומו, מהיות  יסוד לכל המעשים ופעולות האדם, תחדל החברה מהתפתח ומהתקדם לפנים וגם מהתקיים.  האדם האינדיווידואי מטבעו לא יוכל לבטל את עצמיותו הפרטית ולהתמוגג בהחלט בקרב הכלל.  ובכל אשר הוא מרגיש, חושב ועושה טבוע בחותם האינדווידואיטט, ואך מקיבוץ אינדיווידואיים כאלה תתכונן החברה האנושית ומקיבוץ רגשות, מחשבות ופעולות אידיווידואיות – הקולטרה הכללית.  ובכלל הן שגעון גדול הוא אם נאמר להדריך את כל בני האדם במסילה אחת ולהנהיג שיטה אחת בחברה האנושית, כי היה לא יהיה כדבר הזה לעולם.  בני-האדם מוכרחים להתפרד לכיתות ולמפלגות שונות, בעלי שיטות מיוחדים ומושגים מיוחדים.  הפירוד הזה הוא יליד ההתפתחות הטבעית ואין לשנותו, ואי-אפשר אשר תהיה דעה אחת, איזו שתהיה, להסכמית בכל העולם כולו ואי-אשר כי תהי מדרגת-בשכלה אחת בכל הארצות.  העמים הפראים, נחשלי החברה האנושית לא  ישיגו אותנו במרוצת ההתפתחות לעולם, ובהגיעם למדרגה שאנחנו עומדים בה כעת ועמדנו אנחנו במדרגות רבות למעלה.

רוזנבוים החשה רגעים אחדים ואחר שב לדבר, מבלי שום אל לב, כי שתי הנערות גם יחד לא תשמענה כמעט את אשר הוא מטיף באוזניהן, כי כל אחת תפושה במחשבות-עצמיות היקרות לה מבלאמי ומכל החברה האנושית יחדיו.

'הן אנחנו שואפים לחופש מוחלט והאידיאל אשר לנו: הרחקת כל כבלי העבדות שרידי הדורות הקדמונים, מעל החברה האנושית; ומה הוא העתיד אשר ישווה לפנינו בלאמי? הלא אך שיעבוד גדול ועבדות אכזרייה! כל בני-האדם יהיו משועבדים – גם השיעבוד שאינו ליחיד אך לרבים, לכלל, לחברה האנושית, שיעבוד הוא – לא שנה אחת ולא שנתיים, כי אם כל ימי החיים.  אדם פרטי אני ולי לב מיוחד ורגשות מיוחדים וחפצים מיוחדים, ואנוכי מוצא חפץ בצורת חיים אשר כזאת והנה – עליי ללכת במסילה אשר יתוו לי אחרים, לחפוץ באשר יחפצו המה ולקבל את צורת החיים המוצאת חן בעיניהם הם.  הנה משורר אנוכי ורוח השירה תפעמני כפעם בפעם לשפוך את נפשי בשירת הלב והרגש, ואני חפץ להתבודד ולהתמכר למחשבה והרגש והנה – עליי ללכת לעבוד עבודת משרת מספר שנים, ולהסיח את דעתי מכשרוני וממשאת-נפשי זמן רב מאוד.  הנה איש פשוט אנוכי, בלי כשרונות ושאר-רוח; ובכל זאת הייתי חפץ להיות ממונה ו משגיח על עבודות אחרים ולו גם לעובד עבודה קלה, למוכר בחנות הכללית, וכדומה מאשר לעבוד עבודה קשה ונמאסה לנקות את תעלות השופכין...  ואני מתקנא מאוד באלה הבטלים מעבודה או גם בעובדים בעבודות קלות, ואינני שבע רצון בחלקי; ויש אשר אני מתמרמר על הסדרים השוררים וקובל: לפנים היתה אקספלואטציה בממון: ועתה בעבודת הגוף ובכבוד.  ובמה טובה האקספלואטציה החדשה מהישנה? הן לא הלחם אשר יאכלו העשירים העיר לפנים קנאה בלבי, כי אם מותרותיהם, ברק הזהב אשר להם,  המרכבה היקרה אשר נסעו בה והדירות  והמלבושים הנאים, ויהי אז הכסף לסמל הקנאה; והיום, באין צורך עוד בכסף, היו העבודה הקלה והכבוד לסמל הקנאה.  אנוכי ובני ההמון אשר כגילי מתקנאים במתי-מספר המאושרים העובדים עבודות קלות ונאות והנוחלים כבוד בעד חריצותם וכשרונם, וכי אנחנו האשמים אם מנע מאיתנו הטבע כשרון וחריצות? אמנם על-פי 'שולחן-הערוך' הבלאמי אסורים לנו רגשות כאלה; אבל מה נ עשה ואנחנו בני-אדם, בשר ודם, בעלי לב ועין, הלב חומד והעין מקנאה...  אמנם חפצנו מאוד להיות ל'מלאכים'; אבל חפצנו זה ממנו והלאה.  והן הממונים והמנהלים הגבוהים מעל הגבוהים, צריכים להיות בודאי ל'מלאכים' על-פי חפץ בלאמי; אבל עינינו הרואות כי גם הם בני-אדם, בשר ודם, כמונו.  הנה פלוני הפקיד אוהב את אחיו וישתדל למסור ליד אחיו האחד עבודה קלה מאוד ואת אחיו השני מינה למשגיח על העבודה, אף כי יש הגונים לזה ממנו.  ואחיו השלישי קיבל על פי השתדלותו, אות כבוד בעד חריצותו, אף כי איננו חרוץ בעבודתו כלל; ואלמוני הפקיד הגדול אוהב את בת פלוני אהבה עזה מאוד והיא מושלת בו ולכל אשר תחפוץ תטנו, ועל-פי הפצה נתמנה אביה לממונה ואחיה קיבל אות כבוד.  כאלה וכאלה יקרו שם בממשלת הצדק הבלאמית. 

סוף דבר: העולם הבא של בלאמי הוא חלום ריק, מעורר צחוק בלב כל נבון דבר, וגן-העדן המדומה הזה הוא באמת גיהנום לבני-האדם, בית-כלא לחופש ומוות לכל רגשי הלב ומשאת-הנפש, לשאר הרוח ולקידמה הכללית.

ובדבר רוזנבוים את דבריו התלהב מאוד ופניו התאדמו ועיניו הפיקו נוגה; אבל פתאום חדל מדבר ופניו הלבינו מאוד, כי קמה ליזה ממקום מושבה ותעזוב בחרי-אף את היושבים מבלי גם היפרד מהם לשלום ותצא מן הגן ותבוא הביתה.

רוזנבוים נבוך מאוד, וירגש את עצמו כנעלב גדול.

 ועיני סוניה ברקו משמחה וניצחון.

אל נא תשים לב לגסות-נפשה ורשעות-לבה, אדוני רוזנבוים! – קראה אליו סוניה כמנחמת – הן לא נכחד עצמה ממך והיא לא תשנה את תכונתה השפלה.

פני רוזנבוים הביעו אי-רצון; אבל לא ענה אותה דבר, וכעבור רגעים אחדים נפרד מאיתה באמתלה, כי עליו לערוך מכתב נחוץ הערב, ויבוא הביתה ויסגר בחדרו.

 

[ה]

'הנה כי כן אנוכי המנצחת!' חלפו מחשבות רצון בלב סוניה בהיפרד רוזנבוים מעליה – חא! חא! חא! בכל אשר תפנה תרשיע ואנוכי – אצליח.  הן באמת לא אשים לבי כלל להבלים כאלה, ואחת היא לי אם צדק בלאמי אם אין; אבל אנוכי כבר תכנתי את רוחו ויודעת כי לא ישתפק בהבלים וחלומות כאלה, ןלכן גם ידעתי לכוון את דבריי כי יתאימו לדעתו.  ולוא ידעתי כי נוהה הוא אחרי בלאמי, כי עתה אחרת דברתי באוזניו, הן כזאת אני עושה תמיד כי מתאמצת אאני להתאים את דבריי עם דעותיו, ואם ידחה פעם את דבריי לא אתנגד לו ולא אעמוד על דעתי.  מה מני אם יצדק בעיניו? הן העיקר אצלי: למצוא חן בעיניו ולהטת את לבו אחריי.

'בדבר הזה, חי נפשי, חכמות הן הנשים מהגברים.  המה מנשאים את נפשם לדעת רמות, לאידיאלים כלליים; ואנחנו הנשים נשחק בלבנו על ההבלים האלה כי הבלים הם.  לנו יקר תענוג אחד של חיים והנאה מכל הדעות והאידיאלים שבעולם.  צחוק-רצון אחד של גבר הוא הדעה היותר רמה בעינינו ואומר-תהילה אחד – האידיאל היותר כביר.

'אמנם יש שוטה אחת יוצאת מן הכלל'.

'האם לא הצחוק הוא? היא כבר באה איתו פעמים רבות בריב על דבר דעות ואידיאלים.  פתייה!  היא תפסיד הרבה אם מגבה הוא את דעות בלאמי.  ולי מה ינעם הדבר! אכן נקעה נפשו ממנה למן היום הראשון לבואו הלום; אבל הליכותיה אלה תוספנה להרחיקו מעליה וגם להשריש איבה בלבו אליה.

'בכלל סרה ההצלחה מעליה ולא תדע גם איך להתהלך.  אמנם היטב יחרה להכי יבקר אותי עליה ולא ישים לב אליה, ופעמים רבות לא עצרה ברוחה ותראהו אותות כעסה וחרונה וכפעם בפעם תפגע בכבודו ותכלימהו בדברים; אבל היועילו לה כל אלה? והוא כבר נלכד ברשתי...  ואני אמנם כבר נוכחתי כי אוהב הוא אותי באמת ולב תמים.  אמנם עוד לא גילה לפניי את לבו, ולא הביע לי את אהבתו בדבר שפתיים; אבל מבטי עיניו, תנועותיו והליכותיו יביעו לי היטב את רחשי אהבתו העזה אליי.  בכל דבריו אשר ידבר באוזניי תפכה חיבה עזה.  גם בבואו לדבר באוזניי בדברים כלליים, דעות ואידיאלים, על דבר טולסטוי ובלאמי, שומעת אני את הדברים אשר הוא חפץ לדבר אליי: יפה את, סוניה! יפה ומשכלת מאוד, ולבי דבק בך לאהבה אותך".

'אכן נפלאה היא בעיניי כי עד כה לא גילה לי את לבו ולא ביקש את ידי.  ואנוכי מחכה אל זה בעינים כלות.  אולי לא ירהיב אוז בנפשו לעשות "צעד" כזה בפחדו פן אשיב את פניו ריקם אחרי כי מרום מצבי מנגדו? ואולם הן  מתאמצת אני להאיר אליו פני ולדבר איתו ידידות,  למען יאמין בכל לבו כי אוהבת אותו גם אני'.

'אין זאת כי עוד לא נוסה במסה כזה, כי זו היא אהבתו הראשונה בימי חייו, ולבו עודנו מלא פחד ובושה...  אבל היום ההוא לא  ירחק חוק ובוא יבוא...'

השמש הסתתרה כולה בפאת מערב וחשכת הערב באה בעקבה, וסוניה ישבה עוד על הספסל אשר בגן ותתענג על נועם  חזיונותיה ותקוותיה.

אכן מחזה נחמד יהיה! הוא יכרע על ברכיי לפניה וינשק את ידיה ויישבע לה שבועי שבועות, כי עזה כמוות אהבתו אליה; והיא – היא לא תעשה כיתר הנשים להתנפל על המציאה הזאת ולזכות בה, לא! היא...  היא תשב במנוחה וצחוק קל יחלוף על פניה, ואז תקרא אליו בנחת: 'אודך, אדוני! על כי מצאתי חן בעיניך לאהבה אותי; אבל – אבל לא אתן לך את ידי כי – אינני אוהבת את הגברים, וגם – גם אותך איני אוהבת'...

הוא יבכה בדמעות שליש ויתחנן פניה, אבל לשוא! אכן ניצחון גדול יהיה לה המעשה הזה! נקמה גדולה, נקמת כבודה וגאונה, תיקום מאת הגברים הרשעים.  ידעו-נא כי סוניה זילברשטיין איננה מטבע שנפסלה, סחורה גרועה.

ומה תאמר ליזה למעשה הזה? התביט עליה גם אז מגבוה? התאמר בלבה גם אז כי נעלה היא עליה ביופי.

אמנם צר לה על רוזנבוים, והוא איש ישר ותמים, ואולי יקוץ בחייו, בהיכזב תוחלתו ואהבתו, ויאבד את עצמו לדת?

אז עוד יגדל נצחונה, כי איבד גבר את עצמו לדעת בגללה.

והתוכל עשות אחרת? הן לא 'אהבה' תבקש בגברים, היא לא תחפוץ להיות ל'אוהבת'.  היא מבקשת אך להנשא לאיש – האם ייחשב לה הוא לאיש כערכה כי תבוא איתו בברית הנישואין? ומה יאמרו הבריות? 'חתן כערכה' לא מצאה ותלך אחרי מורה מסכן.

'לא!' – החליטה בנפשה – אך התגלות אהבתו אבקש – ואחר אשלחהו לעזאזל'... 

 

[ו]

'הן בכל אשר  יפנה יראני לדעת כי נקלותי בעיניו' – הגה לב ליזה מרה בשבתה לבדה בחדרה על-יד החלון הפתוח הפונה הגנה – 'הן לכל אשר אומר יתנגד ויאמר את ההיפך למען הרעימני והכעיסני תמרורים.

'הן בטל יבטלני בלבי וכאין נחשבתי בעיניו, כרמש, כתולעת ולא איש?

'היש לב ורגש הכבוד גם לתולעת?'

קצף גדול התלקח בחיקה ברגע הזה: הן נורא הדבר הזה! היא, אבן החן לכל הגברים הצודה לבבות רבים, היא, תהיה למרמס לרגל מורה מסכן, הן היא רודפת אחריו והוא – בורח ממנה, הוא בועט באהבתה.  הוא יבכר את אחותה המנוולת, מפלצת כל הגברים, עליה.  היא תקח את לבו ביופיה וחינה הרב גם השכלה רבה הוא מוצא בה.

היא חרקה שיניה בכעס גדול.

'סוניה היתה פתאום גם למשכלת, הוא מסכים לדעותיה, גם היא בעלת דעות! גם לה מחשבות ורעיונות!'

הן לו לא נבצר ממנה לשנוא אותו, כי עתה שנאה אותו כמוות.

אבל הן הדבר הזה נבצר ממנה.  והיא הלא כבר בחנה את לבּה בעשר בחינות ותדע כי היא המנוצחת.  והיא נפלה שבי ולבה הוגש לנחושתיים.  הוא אסיר, אסיר אהבה.

לפנים הטילה ספק בדבר האהבה הזאת, גם יש אשר קווה קיוותה לעקור אותה מלבה; אבל עתה היה הספק לוודאי וגם על התקווה ההיא חלף מלבה לבלי שוב עוד.  היא יודעת עתה בנפשה כי עזה כמוות אהבתה אליו, כי כל מעייניה בו ביום ובלילה – והאהבה הזאת אמולה היא בלי כל תקווה טובה.

עתה היא יודעת כי האהבה הזאת תהיה גם קברה.

ואותותיה הראשונים הן כבר ייראו לעיניים.  בחודשים האחרונים שולח רזון בבשרה במידה ניכרת, עצמותיה שפו ופניה נפלו.  גם תאוות האוכל עזבתה, גם שנתה תידוד מעיניה בלילות, והיא מרגשת חולשה בכל יצורי גווה ראשה יכאב עליה לעיתים תכופות וכל עבודה קלה תייגע אותה מאוד.  כל דבר קל, כל שאון ותנועה יעורר את עצביה וירגיז את רוחה עד היסוד, גם מוחה רופף והוא הוזה וחולם ושקוע בדמיונות ופחדים שאין להם כל שחר.  לרגעים תחוש בכל יצורי גווה קור וחום בבת-אחת ופניה יחוורו ויתאדמו חליפות.  אבותיה לא יתנו לה מנוח בשאלותיהם: מה היה לה? מה היא סיבת עוצבה ורוע מראה, והיא תדחה אותם באמתלות שונות.  הן גם אל הרופא אשר בעיר הובילוה והוא אמר כי רפת-עצבים היא, ועליה לשמור לאכול ולשתות במועד, לעבוד ולנוח במשורה, לשאוף רוח צח ולטייל – ובמהרה תשוב לאיתנה.  אבל מה יועיל לה הרופא? והיא מרגשת בנפשה כי כוחותיה הולכים ורפים ובריאותה תורע מיום ליום, – עוד מעט ותיפול למשכב.

הלילה בא ובחדר היתה חשכת אפלה, והיא לא האירה נר בחדר ולא זזה ממקום מושבה.  היא ישבה ותבט נכחה, במרחב האפל, וגם העתיד ניצב לפניה באפלה ופניו מכוסים במסווה שחור.  התעצור כוח להישאר בחיים בהיות לו סוניה לאשה? הלא נורא הוא דמיון אשר כזה.

 הן מחיים אומללים כאלה טוב איפוא המוות.

פתאום נסבו מחשבותיה לעניין אחר.  על לבה עלו הדברים הקשים אשר דברה באוזניו זה לא כבר וחרטה עצומה הציקה לנפשה מאוד: 'מדוע הכלמתיו ככה על לא אוון בכפו? האסור לו לתת צדק לדברי סוניה? החובה עליו  להסכים לכל אשר אומר?'

'האם בו האשם אם אין לבו הולך אחריי? הן כל איש חופשי לנפשו לחשוב ולהרגיש ככל הטוב בעיניו.  ומה היא החרפה אשר השאתי עליו? כי עני הוא ודל, היש גסות-נפש גדולה מזו? ומה איפוא אני בעיניו? היאשם איפוא אם יחשבני לגסת-רוח ורשעת-לב, לרגזנית ולנפש שפלה?'

והן באותו הרגע אשר הוציאה את הדברים ההם מפיה התחרטה מאוד.  את כל אשר לה נתנה לוא יכלה להשיב את דברה אחור ולמחות את זכרונם מלבו, ובהשיבו אותה את דבריו הנכוחים והמלאים לעג ותוכחה, והיו לה הדברים כחיצים שנונים פולחי לב.  כל מילה ומילה היתה לה כחרב שלוחה. 

לולא גאון לבה וכבודה, לולא אחותה היושבת איתה ולו ידעה כי לא יבוז לה – כי עתה אולי לא עצרה ברוחה מהתחנן לפניו ומבקש את סליחתו. 

וכל אשר הוסיף לברר את דעתו בדבר חזיונות בלאמי, כל אשר הוסיף להטעים את דעתו, גדלו מצוקות נפשה ומוסר כליותיה.

היא קצפה אז על כל העולם.  גם עליו קצפה קצף גדול.  לאחרונה לא עצרה עוד כוח לשבת על-ידו ותעזוב את מקום שבתה מבלי גם היפרד מאתו בשלום.

והאם זאת לה הפעם הראשונה אשר התהלכה עמו בגסות ורשעות ותכלימהו בפני אחרים? הן בכל פעם אשר התחמץ לבה על קרת-רוחו אליה ועל אותות האהבה אשר יראה לסוניה לא משלה ברוחה ותשלח עקיצותיה אל לבו ותלבן את פניו.

זרם דמעה פרץ מעיניה ברגע הזה.

'אל! הן עצמי לא נכחד ממני ואני לא הייתי מעודי רעת-לב וגסת-רוח, הלא ידעתי תמיד כזאת!...  לולא אהבתי האמולה, כי עתה התהלכתי איתו גם אני בעין טובה ונימוס, ואך הוא עשני לרגזנית וקפדנית.  ובעת אשר יעלה קצפו עליו לא אוכל משול ברוחי'...

היא בכתה בדממה. 

ומה רבו ייסורי נפשה בכל פעם ופעם אחרי שפכה עליו את זעמה, מוּסר כליותיה לא נתן דומי לה ויצק לה בלי הרף – אבל גם החרטה הזאת העלתה את קצפה עליו ותשוב להיוואל ולפגוע בכבודו.

'אכן שטן נורא הקימה האהבה בקירבי!'

'והן הוא לא ידע מה רבה אהבתי אליו.  האהבה הזאת תוסיף עוצמה מיום ליום ותהי כאש לוהטת בקירבי, אשר תלהט את הנפש והבשר באין מכבה.  הן יש רגעים אשר לא אדע בהם את נפשי כמעט, ובהביטי אז אליו ישתפך איזה זרם-עדן ואור אל לבי וכל קרבי רוחצים בים ענוג ונעים.  ויש אשר תתלקח אז תאווה עזה בקירבי לחבקו בזרועותיי ולאמצו אל לבי בכל כוחי ולנשק אותו בכל חום לבי, לנשק אותו נשיקת הנצח – ולמות'...

'הה, לוא אהב אותי גם הוא – מה מאושרה הייתי!...

דמעות נעימות וקדושות התגלגלו חרש על לחייה.

 

[ז]

ורפאל רוזנבוים מתהלך בחדרו אחת הנה ואחת הנה.

על השולחן הקטן שלפני החלון עומדת עששית מאירה ולפניה ספר פתוח.

'כבר כשל כוח סבלי' – הוא הוגה במרירות – 'לכל קץ וגבול'.

'לשׂבוע כלימות ולשתות לעג ולשמוע דברי עקיצות פוגעים בכבוד – גם מנפש אחרת לא ינעם מאוד, ומה גם מנפש אהובה'...

הן לשוא היה כל עמלו לעקור את אהבתה מלבו,  לשוא! ביד חזקה לא נטה את הלב לכל אשר נחפוץ.  והוא ככל אשר התאמץ להתרחק ממנה ולהשמיד את רגשי אהבתו אליה מלבו כן הוסיף להימשך אחריה ולאהוב אותה.

והיא אמנם נערה יפה ונחמדה אשר לא ראה עוד כמוה.  גם בכעסה וקצפה נחמדה היא ולוקחת ללבות.

איזה קסם נפלא במראה פניה, בעיניה היפות, בתנועותיה הנחמדות לצודד את נפשו כציפור, והוא כל פעם אשר אך תחלוף על פניו יחל דמו לרתוח ולבו לדפוק בקירבו בחזקה, והוא כמו מרגיש כי תוצת אש לוהטת בקירבו, השורפת את הבשר והנפש עד היסוד.

והיא הן גם שנוא תשנא אותו, מבלי דעת כל סיבה לשנאה הזאת, והוא לא פגע בכבודה אף פעם אחת, וגם בלעגה לו לעיתים הוא שם יד לפה ומחשה.  מעודו לא שנא אותו איש, ומה גם אשה, כאשר תשנא היא אותו.

איזה רגש מר הכאיב את לבו; מה המה המגראות אשר מצאה בו? מה המה המומים הדבקים בו המשניאים אותו בעיני יעלת חן כמוה?

פעמים אחדות שלחה את עקיצותיה אל לבו בגלל דלותו.

והוא יודע אותה כי איננה רעת-לב וגאיונה, הוא יודע כי לב טוב וחונן ברא לה אלהים וכל העניים הדופקים על דלתות בית אביה ימלאו פיהם תהילתה.  היא אמנם הפכפכת, היא עושה את דרכה בסופה וסערה ונוחה להתרגז ולכעוס;  אבל גם נוחה לרצות ולהתפייס, ובכל אופן איננה מרשעת וגסת-רוח, כאשר תדבר בה אחותה.  והוא גם הכיר בה פעמים אחדות אשר התחרטה  על הכלימה אותו ולעגה לו, וכמו התאמצה אז להאיר אליו פניה ולדבר אתו רכות.  ואולם כעבור זמן קצר תשוב להביט אליו בזעם ולפגוע בכבודו.

ובכלל הוא מכיר כי מבזה היא אותו בלבה וכאין נחשב בעיניה.

וגם זה עתה התנפלה עליו בלעג כי עני הוא כאילו יש לעוג לעני וכאילו בו האשם כי לא חונן בעושר.  ובשמעה את משפטו ומדברותיו על דבר חזיוני בלאמי בזתה לו ולדבריה ותקום ותפן לו עורף ותלך.

ולהגדיל מבוכת נפשי נוספה גם היא על צרותיי – תחלוף מחשבת לעג בקירבו – המעט ממני שנאת ליזה ולעגה המר והנה – אהבת סוניה וחנופותיה.  הפתייה המכוערת הזאת לא תדע עד כמה מתעב אנוכי אותה בלבי – והיא באמת מרשעת וגאיונה, אחת מן הבתולות הזקנות המלאות קצף והתמרמרות על כל הגברים.  והתייפותה ותהילות פיה ואמרי החונף אשר תכביר לי – יעורר בקירבי אך גועל-נפש רב.  והיא, להרבות ענות נפשי, עוגבת עליי כל הימים ולא תרף ממני אף רגע.  הנני אומר לפעמים להתבודד או לטייל לבדי בגן והנה היא באה: "הלא תלווה אליי, אדוני, בטיולי!" ואנוכי הן לא אוכל להשיב את פניה ריקם.  ובכל אשר אפנה והנה היא לקראתי ואין נסתר מפניה.  כפי הנראה תאמין בלבה כי גם אנוכי אוהב אותה בלבי – ובדבר הזה אנוכי האשם, כי התקרבתי אליה בעת הראשונה לבואי הנה בבלי 'דעת ותיתן פנים אחרים להתקרבות הזאת.

'אולם עוד מעט ותיפקחנה עיניה, עוד מעט ונכזבה תוחלתה אליי.

'כן! כן, עוד מעט! וגם לליזה לא אהיה למפגע.  עוד מעט ושנוא נפשה יסור מנגד עיניה לנצח.

'כן! כבר כשל כוח סבלי.  אעזוב איפוא את המקום הזה, אשר לגן-עדן היה לי לו נמלא חפץ לבי,  ועתה הוא לי לגיהנום ותופת נורא.  עוד השבוע הזה אפרד מהם ואעזבה את הבית הזה לנצח.  אנוכי אמצא לי אמתלה לעזוב את משמרת עבודתי בטרם כלות הזמן ואמור אומר להם כי הבהילוני מעיר מולדתי לבוא אל אמי אשר נפלה למשכב.

'באין היא מנגד עיניי, אקווה, ירווח לי מעט, בכל אופן לא אעונה יום יום ולא אסבול ייסורים קשים כאלה: לראות אותו שנאה ובוז מהנפש האהובה לי.

'ואולי יקרום הזמן עור על פצעי לבי בקרב הימים.

'אמנם משרה טובה והגונה כזאת לא אמצא בנקל, אבל אין עצה אחרת.

'אם לא אמצא לי משרה טובה אחרת, אולי ארחיק נדוד לארץ החדשה. 

'לפני עזבי את הבית אגלה לה את לבי הפצוע.  תדע-נא כי חטא חטאה לי, כי שנאה ותמרר את חיי הנפש האוהבת אותה מאוד.  ואולי תתחרט – והחרטה הזאת תהי לי לנחמה.  תדע-נא גם, כי איש אחד יהיה אומלל כל חייו בגללה'.

הוא ניגש אל החלון ויעמוד על-ידו.

השמים היו טהורים ועב קל לא העיב אותם, הכוכבים נוצצו והירח הגיה אורו הנעים.  רוח קל נפח בחוץ ודממה נעימה שררה מסביב.

איזו תוגה חרישית מילאה את לבו: מה צר לו להפרד מן המקום הזה! כמה אושר וכמה נעימות יקננו פה – אבל לא למענו.

 

[ח]

– למה תחשה, ליאון? הלא רואה אתה את ליזה והנה פניה נופלים מיום ליום, ומצב בריאותה הולך ומתמוטט, הלא דבר הוא! זה כמה פעמים אמרתי לך כי לא דבר ריק הוא, כי איזו דאגה תקנן בלבה ואתה תאמר: אין דבר!

– הדברים האלה יצאו ביום המחרת בבוקר מפי הגבירה אנה זילברשטיין, אשה כבת ארבעים וחמש שנה, קצרת-קומה ובריאת-בשר, בעלת פנים רחבים ומלאים אשר עוד עקבות יפי העלומים ניכרו בהם, חוטם רחב, עיניים שחורות, ושערות שחורות אשר שׂיבה זרקה בהן פה ושם – בשבתה על המעקה שלפני פתח הבית, לבושה שמלת הבוקר ושותה ספל קהווה, בפנותה אל אישה היושב לימינה וקורא באחד מהעיתונים היוצאים בשפת הארץ ומעשן סיגרה ולפניו ניצבת כוס המים.

– ובמה אוכל להושיע? הן זה כמה פעמים שאלתיה לסיבת עוצבה ותאמר: אין דבר! – ענה ליאון, והוא איש כבן חמישים שנה, גבה-קומה וטוב-המראה, בעל פנים עגולים וקמוטים פה ושם, חוטם ארוך, עיני תכלת, שערות צהובות וזקן מגודל, והוא לבוש מעיל-בוקר תוגרמי וראשו מגולח.

– אין דבר! – קראה אנה בתלונה – ומדוע לא היתה כזאת לפנים? ולוא לא העיקה תחת לבה איזו דאגה נסתרה, כי עתה הן לא היתה כדבר הזה, והיא היתה, תמיד עליזה וצוהלת, מרקדת ומצחקת 'כילדה שובבה'; ועתה הן כמעט נהפכה ותהי לאחרת, היא תפושה כל היום במחשבות ומדברת אך מעט ונאנחת לרגעים, ומה נוחה היא עתה להתרגז! אם יאמר לה מי דבר ולא רוחה תתרגז ותמלא חימה וקולה יפרוץ בבכי.  וגם לא תאכל ולא תשתה ותתבודד כל היום בחדרה.  ואחרי כל אלה תאמר כי 'אין דבר!'

– אכן זרות ותהפוכות אראה בה עתה! – הסכים לה גם ליאון וייאנה – אבל איך נציל מפיה שורש הדבר? והיא באחת כי איננה עצבה, אך חולה היא.

– אוי ואבוי! – התאוננה אנה מרה – היא חולה, ואנחנו האבות מחשים...

– הלא כבר דרשנו בעצת הרופא ותדעי את אשר אמר כי בריאה ושלמה היא, ולא תדע כל חולי, אך רפיון-עצבים במידה מועטת, ובקרוב תשוב לאיתנה – ענה ליאון כמצטדק ומנחם כאחד.

– מה יידעו הרופאים בעיר הזאת? הלא כל חכמתם ודעתם מאפע – קראה אנה בביטול – אנוכי חושבת כי טוב לנסוע איתה לחוץ-לארץ ולשאול בעצת הרופאים הגדולים אשר שם, אולי יכירו המה את המחלה הנסתרה אשר תאכל אותה בכל פה.

– לו יהיה כדבריך! – ענה ליאון.

– התדע, ליאון, את החשד אשר יתגנב לרגעים אל לבי – קראה אנה כעבור רגעים אחדים – כי חולת אהבה היא...

– גם על לבי עלה כדבר הזה – קרא ליאון וינענע בראשו לאות הסכמה – אבל לא אוכל לדעת: באיזו חבלי אהבה נלכדה? ומי הוא העלם אשר תאהב אותו?

– יש אשר יעלה רעיון-חשד על לבי: פן אוהבת היא את המורה אשר בביתנו, את רוזנבוים – קראה אנה ותבט בפני אישה לראות את הרושם אשר  יעשו הדברים האלה בלבו.

– ההיתולים עמדך? – קרא ליאון משתאה – הלא רוח רעה שוררת ביניהם תמיד, והיא מתהלכת איתו בשנאה גלויה וקטטה, ופעמים רבות פגעה בכבודו ותלעג לו ותכלימהו.  אנוכי חושב כי מבזה היא אותו בלבה ושנא תשנאהו.  וכמדומני כי יש לחשוד יותר את סוניה פן דבקה נפשה אחריו, כי היא מתהלכת איתו בקירבה רבה ושואפת צלו כל הימים...

– לא תדע, ליאון, את לב הנשים – קראה אנה בצחוק קל – אנוכי אשה ואֵם גם יחד ויודעת אני את לב בנותינו יותר ממך.

– ומדוע איפוא תתעצב ותתמוגג ברעה? – שאל ליאון משתאה –  הן לא ככל האבות הנבערים והאכזרים החושבים את בניהם כקנייניהם הפרטיים הננו, ולוא ייאמנו דברייך, כי עתה אף אם לא נשבע רצון בדבק הזה, בכל זאת הן לא נהיה לשטן לבתנו ולא נבור לצוות על לבה לאהוב את זה ולשנוא את זה; ורוזנבוים הן ייחשב למאושר בהיות לו ליזה בתנו לאשה.  לאושר כזה הן לא פילל מעודו.

– אנוכי חושדת אותו כי יאהב את סוניה, ולא אותה, וזה הוא מקור עצבונה ומחלתה – ענתה אנה בקול דממה.

– אכן חכמה את, רעיתי! קרא ליאון בהתפעלות בהניחו את י דו על שכם אנה בחיבה – ויודעת את לבות בנותינו יותר ממני.

ואחר הוסיף בצחוק: 'אם כה הוא יחסר לו הרבה למען דעת לבחור בטוב', ויקרוץ בעיניו מול רעיתו, כאומר: הלא אנחנו יודעים את יתרון הצעירה מן הבכירה.

– ובכל זאת לא אחליט כי כאשר שיערתי בנפשי כן הוא, ואולי משגה איתי – קראה אנה בענווה.

– ומה נעשה עתה לחלץ מצרה נפש בתנו? – שאל אותה ליאון בדממה כאשר ישאל התלמיד את הרב בהלכה חמורה.

– עלינו עתה להתאמץ לחקור ולדרוש את הנערה בנועם וחיבה, ובמתינות ולאט, עד אשר נציל מפיה שורש דבר – ואז נדע את אשר לפנינו.  הנה בעוד שלושת ימים הלא ניסע העירה לחג חתונת גולדברג מיודענו.  שם בחברת מכרים ומכרות, בסוד עליזים  ושמחים אולי תתאושש ותפזר את רגשי יגונה, ואז ייקל לנו לבוא גם עד חקר 'סודה' ולדעת את אשר בלבה, כן אקווה.

– צדקת מאד, רעיתי! – הסכים ליאון.

– צפרא טבא, הורים! – נשמע פתאום קול עלם אחד, כבן שלוש-עשרה שנה, אשר יצא ברגע הזה מאת הבית אל המעקה וייגש אל הוריו ויישק את ידיהם.

– וגרישה איסק הוא, איפה? – שאלה אנה את פי בנה.

– הוא שוכב עודנו במיטתו – ענה הנער בצחוק.

– לך והעירהו! – ציוותה עליו האם – הלא עוד מעט ותגיע שעת הלימוד.

 

[ט]

עברו שלושה ימים ובני בית הגביר זילברשטיין נסעו העירה לחג כלולות מיודעם וליזה נשארה בבית.  איזה רגש נעלם ונסתר עורר חפץ בלבה להישאר ימים אחדים את רוזנבוים לבדו בבית.

ובבוא היום השלישי ותמצא לה אמתלה ותתחלה ותתאונן על כאב שיניים, אשר יניאה מנסוע העירה.  אבותיה אמנם הצטערו על זה מאוד.  ואמה אמרה להישאר גם היא בבית; אבל השבע השביעתה, לבל תמנע מנפשה את העונג והשמחה בחג כלולות מיועדם היקר בגללה, ותרגע את רוח אבותיה, כי הכאב קל מאוד וביום אחד או שנים כליל יחלוף.  וחפצה הצליח בידה ותישאר לבדה בבית.

כל היום השני התבודד רפאל בחדרו ויהי תפוש במחשות רבות.  הוא חפץ פעמים אחדות לבוא אל האולם ולהיפגש איתה; אבל כמו לא הרהיב בנפשו לעשות כזאת, כמו ירא מחמתה, כמו ירא פן תתקצף עליו על העיזו להפריע את מנוחתה, אולם לפנות ערב נזכר, כי לא מן הנימוס הוא אשר לא דרש היום בשלומה ולא שאלה על דבר כאב שיניה, ויהי לו הדבר הזה לאמתלה טובה לבוא אל האולם ולראות אותה.

הוא ניגש אל דלת האולם בלאט ולבו דפק בלבו בחזקה, מבלי דעת גם מדוע ולמה? איזה קול פנימי קרא אליו מעמקי לבו, כי הגיע הרגע, אשר יגלה לה את לבו, והרגע הנורא הזה הפיל עליו בלהות.

וליזה ישבה באולם ותהי מלאת קוצר-רוח ומרירות.  זה פעמים אין מספר באה אל האולם לחכות לו, אולי יבוא, אבל תוחלתה נכזבה כל היום, גם לבקרה ולשאול לשלומה לא בא.  הדבר הזה מלאה תמרורים רבים.  ובבואו החדרה מלאה גיל וקצף גם יחד.  היא השפילה עיניה להביט ארצה ופניה אדמו.

– השלום לך, מרתי? – שאל אותה בענווה.

ברגע הזה כמו שונתה ותהי לאחרת, דבריו עוררו את הפצע אשר בלבה, ותמלא תמרורים וקצף גדול, רעד עבר בכל יצורי גווה ופניה אדמו מאוד,

– מה לך, אדוני, ולשלומי? מהר-נא ונוסה מפה!

שיניה צללו בפיה.

והוא נבוך.  כמו קיטון של רותחין נשפך עליו.  דמיו החלו לרתוח בקירבו בחזקה וחום עבר בכל יצורי גוו.

– מרתי! – קרא בקול רועד – רב לך לענות את נפשי.  עוד מעט ואנוס מפה.  עוד מעט ואעזבה אותך כלה.  עוד מעט ואצא מאת הבית הזה ללכת באשר אלך.

כרעם אדיר החרידו אותה דבריו.  פניה הלבינו כסיד.  הוא אומר לעזוב את בית אביה ולנצח לא תראה עוד את פניו.  נורא הדבר הזה אשר הוציא מפיו.  המחשבה הנוראה הזאת הסיתה רגע את כל רגשותיה האחרים, גם את רגשי החרטה על הכלימה את פניו.  ואולם פתאום – נגלה קרן אורה לפניה, חדשה שמעו אזניה הפעם.  הוא אינו אוהב את סוניה.  הוא אומר לעזוב את הבית.  לבה מלא ברגע הזה תימהון רב.  אך המחשבה על עזבו את ביתה גברה על מחשבותיה האחרות.

– הן כל העת אשר ישבתי פה – שב רפאל לדבר בקול תמרורים – סבלתי ייסורי נפש נוראים.  כל העת הזאת הראיתני קשה, אותו שנאה וכעס.

היא לא יכלה עוד עצור ברוחה וזרם דמעות פרץ מעיניה: – אנוכי – אנוכי – קראה בקול בוכים – כן, רבה אשמתי נגדך...  אבל – אדוני – לו ידעת את לבי...

היא לא עצרה כוח לכלות את דבריה וקול בוכים גדול פרץ מפיה.

עיני רפאל אורו.  את אשר לא פילל שמע הפעם...  הן זה הוא פתרון החידה.  האם לא הטעהו משמע אזנו? הוא היה כפוסח על שתי השׂעיפים.

פתאום פנתה אליו ותבט אל תוך עיניו בעין חודרת קרב ולב ותשאל: 'האם לא תאהב את סוניה?'.

– לא!! – קרא בקול אדיר – לא! לא אהבתיה מעודי...  רק אותך אהבתי ואוהב כל ימי חיי.

קול צעקה מוזרה פרץ מקירבה ותורד את ראשה ותעצום את עיניה – כמו לא עצרה כוח להביט באור הגדול אשר נגה פתאום לפניהן.

ורפאל נבהל בחשבו אותה למתעלפת וימהר אליה ויחזק בידיה.

אז התעוררה ותפקח את עיניה ותלחש בדממה: 'מאושרת אני!...'

השמש שלחה את קוויה האחרונים בחדר ועוד פני הנאהבים והנעימים קרנו מאוד.

דממה נעימה שררה בחדר, רוח נעים וקל נשב דרך החלון וילחש סוד נעים באזני הנאהבים, סוד הטבע, סוד האהבה.

היא ישבע על הכסא שלפני החלון והוא עמד על ידה ויחזק בידיה.  מבטי שניהם התאחדו, ועולם מלא, עולם מלא סתרים וחידות נעלמות, עולם הלב, נפתח לפניהם.

אז צנח ראשה על לבה ותבך חרש, דמעה אחר דמעה התגלגלה על לחייה ומשם נפלו על ידי רפאל – והדמעות מה נעמו לה, מה הקלו את לחץ הלב, את משא הרגשות...  כטל בוקר, כפניני הנפש היו לה הדמעות האלה, והוא עמד דומם ולא עצר בעד דמעותיה ולא הפריעה במחשבותיה – ולבו מלא רגשי קודש, כמו התרומם והתקדש.

ומן החוץ נשמעו זמירות הזמיר וזמזומי הזבובים.

– ומדוע התאכזרת כה לי?  – נשמע קול תלונתה מהול בבכי.

– ואת? – השיב רפאל בשאלה.

– במי האשם?

– במי?

רגעים אחדים החשו שניהם ואחר קראה ברגש:

– אכן אל-נא נפריע את נעימות הרגעים האלה!

אז קמה ממקום מושבה ותיתצב נכחו ותמח דמע עיניה ותישא את שפתיה אליו – ושפתי הנאהבים התלכדו יחדיו רגעים אחדים.

– עתה הניחה לי, אהובי! – קראה אליו רכות – ואלכה לי לחדרי לנוח, כי רבה התרגשותי היום ונפשי דורשת מנוחה.

אז ליווה אותה עד פתח חדרה ויגע את ידה אל פיו ויישקה וייפרד ממנה בברכת מנוחה נעימה.

 

[י]

ביום השני השכים רפאל לקום ממשכבו וייצא הגינה, והנה ליזה רצה לקראתו מאחת השדרות אשר בגן.

– ראה-נא רפאל! – קראה בעליצות-נפש – הנה השכמתי לקום ממך, אך האיר הבוקר ולא יכולתי לשכב במיטתי כלואה בחדרי, ואמהר ואצא הגינה.  נפשי שואפת עתה למרחב.  ואני בהשתוחה עליי נפשי לא הלך לבי אחרי הטבע וחמודותיו, ואשוב עתה אליו לכפר את חטאתי אשר חטאתי לו כל ימי הקיץ.  בכל שדרות הגן חלפתי היום ואשק את הפרחים ואביע שמחתי לציפורים.

– הוי, ילדה שובבה! – ענה רפאל בחיבה ויסלסל בשערותיה המפוזרות בלי סדרים על חלקת צווארה – ולך הלא דרושה המנוחה.  הערבה עליך שנתך בלילה?

– ערבה מאוד, גם חלומות נעימים שיעשעוני – ענתה בצחוק חן – ואולם עתה לא עת מנוחה לי, עתה עת לי לעבוד ולתקן את אשר עיוויתי בכל ימי הקיץ.  עתה תראה את אשר אעשה למענך.  אנוכי ארבה עתה לאכול ולשתות, לטייל ולרחוץ – ובעוד שבוע ימים לא תכירני, והיה אהיה לנערה יפה וטובת חן מאוד מאוד, והכול למענך – אכזרי אך...  קראה פתאום בצחוק שובב, 'אולי התחרטת על השידוך' ורוח אחרת היתה איתך במרוצת הלילה?

– לא כסיל גדול אנוכי כי אוואל לעשות כזאת – ענה רפאל בצחוק – עתה לא ארף עוד מעלייך ולי תהיי כל הימים.

– כן, כן, רק לך ולא לאחר! – ענתה ליזה ותמשוך אותו אחריה לטייל יחדיו בגן.

אז דברו ויגלו זה לזה את כל רגשי לבותיהם ואת כל אשר סבלו בקיץ הזה מאי-דעת ומהטעות אשר טעו שניהם.  אז באו לדבר גם בעתיד, ורפאל הביע לה את דאגתו פן לא יסכימו אבותיה לבחירתה; אבל היא הרגיע ה את רוחו, כי אבותיה טובי-לב ורחמנים המה, גם משכילים ונבוני דבר, ומלא ימלאו את משאלות לבה.

כה עבר עליהם כל היום בשיחות ושעשועי חיבה, וליזה צהלה ותרקוד ותמלא פיה רננה בלי הרף.

 

[יא]

וביום השלישי שבו בני בית זילברשטיין מהעיר.

אז רצה ליזה לקראתם ותקדם את פניהם בשמחה וצהלה.

אבותיה השתאו ולא האמינו כמעט למראה עיניהם, כי היה היתה במשך הימים האחדים האלה לאחרת, כי הוטב מראה פניה, עיניה הביעו צהלה ואודם הלחיים שב אליה כמקדם, ותשוב להיות את אשר היתה לפנים; וסוניה גם היא הביטה  אליה ותשתומם, ותיכף חלף חשד בקרב לבה ותתנודד.

האבות ירדו ממרכבתם ויבואו לחדר משכיתם להחליף שמלותיהם, וסוניה גם היא באה לחדרה להסיר מעליה את בגדי הדרך ולרחוץ את פניה; אז מיהרה ליזה ותבוא לחדר אבותיה.

– השלום לך, ליזכן? – קידמו אבותיה את פניה בנחת – איזו חדשות טובות?

– שלום לי ושלום יהיה לי מעתה ועד עולם – קראה ליזה מתרגשת ותיפול על צווארי אביה ואמה ותישקם חליפות – ההבאתם לי מנה יפה מ'החתונה'? מהרו והוציאוה אלי ואוכל אותה באוות-נפש; הנני למלא עתה את אשר החסרתי זמן רב ואוכל ואשתה כנפשי שובעי, כי בריאה אני ומאושרה.

אבותיה הביטו עליה בתימהון ולא האמינו למראה עיניהם ולמשמע אוזניהם, ואמה קרצה בעין מלאה חשד אל ליאון.

– אבותיי! כל אשר היה כבר חלף כצל – שבה ליזה לקרוא מתרגשת ולהתרפק על אבותיה – ועתה לברייה חדשה הייתי.  ברכוני-נא, אבותיי הנעימים! ברכו-נא אותי ואת בחירי רצתה נפשו בי וברכו את אגודתנו ואת בריתנו אשר כרתנו בינינו.

– מי הוא בחירך? – שאלה אותה אמה בעין בוחנת, אם כי בלבה כבר  ידעה מי הוא.

– אבותיי! – שבה ליזה לקרוא ותנשק את ידי אביה ואמה חליפות – תנו-נא את הסכמתכם לדבק הזה, ואם אין – מתה אנוכי.  ובחירי הן לא מוזר לכם, הוא – רפאל רוזנבוים.

ליאון הביט אל רעיתו ויחכה למוצא פיה ולפקודתה.  אז חיבקה אנה את בתה בזרועותיה ותישקה ותקרא:  – יקרה את לי, בתי, ויקרים לי חייך! ומאושרה אני כי אראך שמחה ועליזה; ואחרי כי בו חפץ לבך, חלילה לי מהיות לך למפגע, והנני נותנת את הסכמתי לדבר הזה.

– גם אנוכי אומר לדבק טוב – קרא ליאון בגשתו אל בתו ויישקה.  ברגע השתמטה ליזה מבין זרועותיהם ותרץ ותקרא לרפאל ותביאהו החדרה. 

אז חיבקו אותו אנה וליאון חליפות ויישקוהו באהבת אבות.

– בננו אתה מעתה! – קראה האם והאב גם יחד – ויואל אלוה להשפיע עליכם שפעת ברכה ואושר עד בלי די.

– איסק! גרישה! – קראה ליזה לילדים וכרגע באו החדרה.

– גם אתם חבקו ושקו את בחירי זה, כי אחיכם הוא מעתה – קראה אליהם מלאת עונד ורצון.

ברגע הזה נפתחה הדלת וסוניה באה החדרה.

– אחותי! – קראה אליה ליזה בהתרגשות – ברכיני- נא בברכת 'מזל טוב' וגשי-נא ושקי לבחירי זה, כי אחיך הוא מעתה.

כרעם אדיר הלם המחזה הזה את לב סוניה, פניה הלבינו כסיד וכרגע האדימו כדם וסער גדול התחולל בקירבה.  היא הביטה אל אחותה ואל רפאל בעיני הנמר, כנכונה להתנפל עליהם ולקרעם כדגים; ותעמוד רגעים אחדים כנדהמת, ככלי מלא בושה וכלימה, קצף ועלבון, ופתאום קראה בקול גדול:

– ארורה את, מרשעת! וארורים כל הגברים!

ותתפרץ מאת החדר בחרי-אף. 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה